עורכי דין על פרשת דרכים: על הספר "מי ישמור על שומרי המשפט?" של נטע זיו

אם נשאל עוברי אורח תמימים "כיצד היית מתאר עורך-דין?", קרוב לוודאי שהתשובות שנקבל ינועו בין "נחש", "חלקלק" ו"ערמומי", ל"תאב בצע", "רודף ממון" וכיוצא באלו שבחים וקומפלימנטים. גם סדרת מערכונים בשם האירוני "היכל הצדק" שעלתה לאחרונה בתוכנית "ארץ נהדרת" מאששת דימויים אלו. האם הדימויים הללו משקפים נכונה את ציבור עורכי הדין?

לדעתי, לא זו בלבד שהדימויים הללו משקפים פלח מאוד מצומצם – גם אם כוחני ומתוקשר – של עורכי הדין, הם גם מפספסים את המורכבות שנלווית לעבודתם של עורכות ועורכי הדין בתור מי שמצויים בצבת נאמנויות ומרחב בלתי נגמר של קונפליקטים.

גם נטע זיו, מחברת הספר "מי ישמור על שומרי המשפט? עורכי דין בישראל בין מדינה, שוק וחברה אזרחית" – סבורה כך. זיו, מרצה למשפטים באוניברסיטת תל אביב שאף ייצגה בעלי דין בכמה עתירות חשובות (משפחת קעדאן שנדחתה מקבלה לישוב יהודי; אליס מילר שביקשה להתקבל לקורס טיס), מצהירה כבר בהקדמה לספר: "אין להכביר מילים: עורכי דין מעניינים אותי, מסקרנים אותי, מרגיזים אותי, מאתגרים את מחשבתי". להבנתי ברור כי הדבר נובע מן המורכבות של עורכי הדין שלא נעלמה גם מעיניה של זיו.

והספר "מי ישמור על שומרי המשפט?" אכן מפרט על הדילמות שמלוות כל עורכת דין. הספר דן באריכות בפרופסיה המשפטית: מהם מאפייניה וכיצד עריכת דין התבססה כפרופסיה; שורשי עריכת הדין בישראל, ביסוס מעמדה המונופוליסטי של לשכת עורכי הדין וכיצד מעמד זה החל להתערער בעשרים השנים האחרונות; ובין לבין המחברת גם מקדישה פרק לציפור נפשה, עריכת דין חברתית-ציבורית בישראל.

זיו מתארת את צומת הנאמנויות של עורכי ועורכות דין – שצריכות לפעמים להחליט בין נאמנות ללקוח, התחשבות בצדדים שלישיים או האינטרס הציבורי – אולם היא מדלגת על החוליה הראשונה בשרשרת שמזמינה קונפליקט, והיא חוליית הנציג או השליח: עורך הדין הוא בא כוחו של בעל הדין, וכבר התיווך הזה טומן בחובו קונפליקט.

עורכת הדין היא אמנם זרועה הארוכה של שולחה, אך יש לה אינטרסים משלה. זיו מתארת בקצרה ממש קונפליקט שיכול להיווצר אצל עורכי דין חברתיים בין האינטרסים של העותרת הציבורית והאינטרס של האדם הפשוט, אולם התלבטויות אלו הן מנת חלקם של עורכי הדין בפרקליטות המדינה שלא יכולים לבחור את הלקוח שלהם או מתי לייצגו ומתי לא, וברבדים "פשוטים" יותר של כל עורך ועורכת דין.

וכמובן שיש מקרים שהשליחות הזו מתפוגגת, כמו במעשים פליליים. ידועה האמרה במשפט העברי לפיה "אין שליח לדבר עבירה", קרי כשהשליח עושה עבירה, אין הוא יכול להטיל את האחריות על שולחו, ולכן כשלקוח מבקש מבא כוחו לעשות עבירה פלילית – למשל משתף את עורך דינו במידע בעל גוון פלילי – עורך הדין צריך להכריע בין נאמנות לעצמו לבין לנאמנות לשולחו. וההכרעה לעתים אינה פשוטה כלל ועיקר.

בהקשר זה זיו מסתפקת בסקירה היסטורית מצומצמת של עריכת הדין בישראל החל מתקופת המנדט הבריטי. לדעתי מוטב לו הייתה מרחיבה מעט יותר על שורשיה ההיסטוריים של עריכת הדין, והקשר המקצועי בין שני בני אדם כאשר האחד אמור "להקריב את מצפונו" במשימתו לסייע ככל יכולתו לאחר – לקוחו; נדמה שקיומו של פרק זה עשוי היה לגרום להבנה רחבה יותר של תפקיד עורך הדין, כמו גם להעמקת ההבנה במאבקים שמקדישות לשכות עריכת הדין בעולם לביצור "ייחוד המקצוע", שכן כיוון שבסך הכל מדובר בתיווך, זה מקצוע שכלל אינו מובן מאליו.

*

בין שלושת הכובעים שזיו חובשת – עורכת-דין ציבורית, חוקרת ומרצה – נדמה כי הכובע הדומיננטי ביותר בספר הוא דווקא זה של המרצה. כותרת הספר "מי ישמור על שומרי המשפט?" מצביעה אולי על ספר עם נימה ביקורתית, והשתייכותו לסדרת "קו אדום" של הוצאת הקיבוץ-המאוחד אף מחזקת רושם זה – אולם ברובו הגדול הספר הוא כמו קורס אוניברסיטאי שעוסק בעריכת הדין בישראל, קרי סקירה דסקריפטיבית של עריכת הדין עם נגיעות ביקורתיות. נכון אמנם שזיו לא חוסכת שבטה מעורכי הדין, אולם הביקורות שלה הן ברובן אנקדוטליות ואגב פרשיות ותחומים בהם היא דנה, והיא כמעט ואינה פורשת, באופן מובנה ורציף, את משנתה הנורמטיבית – כיצד עריכת הדין צריכה להיראות.

כך קורה שבדונה בגישות השונות לעריכת הדין זיו מצדדת בגישה הפרופסיונלית-ציבורית, קרי גישה שרואה בעריכת דין פרופסיה מיוחדת, ומזהה את עורכי דין כסוכנים של צדק, אשר "נושאים בחובה מוגברת להגן על הדמוקרטיה ועל הערכים המונחים ביסודה", ובין השאר להגן על קבוצות פגיעות ולקדם שוויון.

אלא שתמונת עורכי הדין שזיו מציירת בפרק על "ייחוד המקצוע" היא מעט אחרת. תמונה זו רואה בעורכת הדין טכנאית, אינסטלטורית-משפטית – דימוי שחוזר ועולה בספר – ולכן אין שום ייחוד או תפקיד ציבורי בעריכת הדין, וזיו בעצמה ייצגה את "המרכז למימוש זכויות רפואיות" של לבנת פורן בעתירה שביקשה לנגוס במונופול של עורכי הדין.

כלומר שלא כמו הגישה הפרופסיונלית-ציבורית, נדמה כי כאן זיו הולכת בעקבות גישות אחרות לפרופסיה, כמו גישת השוק התחרותית או גישות ביקורתיות הרואות את המונופול של הלשכה על עריכת הדין ככזה שנועד לשרת את עורכי הדין ולא את הציבור. יכול להיות שזיו מחזיקה בעמדה מורכבת יותר לגבי עריכת הדין, או שניתן ליישב בין כל הביקורות שזיו מציינת – אלא שזיו אינה עושה זאת, דבר המבליט את היעדרה של משנה סדורה וקוהרנטית בספר.

כך שבסיום הקריאה בספר חשתי החמצה קלה. לאורך מספר שבועות עברתי קורס מרוכז, ביקורתי ומעניין בפרופסיה של עריכת הדין. מה חבל שהנדבך שנבנה על גבי הקורס הוא נדבך קטן וצר מאוד.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s