השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – החכמתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ואצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה הראשונה (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה השנייה (פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף) נגעתי במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי. ברשומה הנוכחית אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

.

פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?

במהלך שנת ההתמחות שלי הייתה לי הארה. עסקנו באותה העת בשאלה האם ניתן להקצות שכונה מסוימת – ולפרסם את השכונה ככזו – רק למגזר מסוים באוכלוסיה. למען האמת, אני אפילו לא זוכר מה הייתה המסקנה – הצבענו על הקשיים, על מעמדה של הזכות לשוויון ועוד כהנה וכהנה שיקולים שעל כפות המאזניים; אני רק זוכר שהתחושה שלי הייתה ש"המשחק מכור" – ברור שלזכות לשוויון יש מעמד-על, השאלה הייתה רק עד כמה "עמוק" להחיל אותה, קרי מה עומד כנגדה. בקיצור, לא דבר שלא לומדים בקורס משפט חוקתי בשנה א'. היה לי יבש וצפוי מדי.

ובדיוק באותם ימים נערך ערב באחת האוניברסיטאות לרגל צאת ספרו של ד"ר גרשון גונטובניק (לימים שופט בבית משפט מחוזי) על "הפליה בדיור", וביקשתי וקיבלתי את רשותה של המאמנת שלי להגיע לכנס. ואני זוכר שהרגשתי באותה העת כמו הולך מדבריות שיצקו מים על ראשו; אם בדיון שאנחנו ערכנו בהתמחות חשתי שכל הנתונים מובילים למסקנה אחת, בערב השקה שמעתי לפחות שלוש דעות שונות שמבקשות לחשוב על כל הסוגיה בראש צלול – לא לצאת מתוך אקסיומות מסוימות אלא לערער את אותן אקסיומות. אפשר לצאת מתוך שבלונות החשיבה המוכרות ולחשוב על כל הסוגיה מחדש.

זה לא היה הרגע שבו החלטתי "להקריב את גופי למדע" ולהקדיש את חיי למחקר; אני חושב שאם תאמרו לחבריי לספסל הלימודים בתואר הראשון כי החלטתי לעשות תואר שני, רובם ככולם ישיבו "נו, איפה הפאנץ'?" – זה כלל לא יפתיע אותם. הן מבחינה לימודית והן מבחינה מחקרית הייתה לי חוויה טובה מאוד בתואר הראשון; אהבתי מאוד את הלך-הרוח שבוחן כל סוגיה כש"כל הקלפים על השולחן" – וזה בדיוק מה שהיה חסר לי בהתמחות. אני אוהב לחקור, אוהב להרחיב את האופקים. אני גם חושב שלימודים לתארים מתקדמים יהפכו אותי – יהפכו כל אדם – למשפטן יותר טוב, לעורך דין יותר טוב; לימודי התואר הראשון הם תנאי הכרחי על מנת להיות עורך דין, אבל לשיטתי הם לא תנאי מספיק.

נכנסתי לעולם המחקר מתוך תפישה רומנטית של צלילה בתוך ים של חכמה. חשתי כמו עדיאל עמזה מהסיפור הנפלא "עד עולם" של שי עגנון (ראו ציטוט), שמרגיש באותו עולם המחקר כמו דג במים, שהוא אינו יכול להוציא משם את ראשו ולהפסיק לחקור. אהבתי את היכולת לחדש, את התפקיד הקונסטרוקטיבי של המחקר לפיו כל חוקר מוסיף לבנה אחת קטנה לבניין העצום שנקרא "פרויקט הידע האנושי".

"ברית כרותה לחכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה. הוא אמר מה לי ליגע עצמי? והיא החזיקה בו ואמרה לו שב אהובי שב ואל תניחני. היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם. ולפי שהדברים מרובים והחכמה ארוכה ויש בה הרבה לחקור ולדרוש ולהבין, לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם" (מתוך הסיפור "עד עולם")

מה נשתנה? מה אני יודע כעת שלא ידעתי אז?

אני אוהב את המחקר, אבל אני לא אוהב את חיי המחקר. חיי המחקר הם חיים סטריליים, כאשר שכבת הסטריליות היא כפולה: ראשית, מבחינה מעשית רוב עבודת היום-יום נעשית איש-אישה מול המסך המרצד שלה. הדינמיקה האנושית היא שולית. בתור אחד שעולמו הפנימי עשיר מעולמו החיצוני – במובן מסוים אלו חיים נוחים, זה אזור הנוחות שלי. לא צריך להסתובב במסדרון ולומר "מה קורה ג'ימבו?" – כינוי שהמצאת הרגע; או להחמיא לו על החולצה החדשה כשאותו בחור הולך יום יום, כל יום, עם אותה חולצה; או לשאול "נו, מה אתה אומר על המשחק של גולדן סטייט", כשאתה לא בטוח אם זו קבוצת כדורסל או בייסבול. ואזור הנוחות הוא אזור מסוכן מאוד. רציתי לצאת ממנו.

שנית ועיקר, המחקר הוא עקר. הוא (כמעט) אינו משפיע על המציאות. את מספר האנשים שהולכים לקרוא את המאמרים המונומנטליים שנכתוב ניתן למנות על שתי כפות ידינו. כתבתי ברשומה קודמת (בזמן שכתבנו: או מדוע אני שונא את התזה שלי?) כי במקום לסייע לכל אותם אנשים שזועקים לעזרתנו, אנחנו עוצמים אוזנינו מלשמוע את זעקתם, סוגרים את החלון ומתיישבים לכתוב. או, סוף-סוף אפשר להתקדם בתזה.

כשהגעתי למרכז המחקר שבו אני יושב, שמממן מאסטרנטים, דוקטורנטים ובתר-דוקטורנטים – הייתי בטוח ש"כולנו חוקרים", כולנו שייכים לאותה "חבורת לומדים". אלא שביום השני או השלישי ללימודיי גיליתי שיש מעמדות. אחד הדוקטורנטים נכנס לחדר המאסטרנטים ודיבר עם אחת הבתר-דוקטורנטיות. "היכן היית אתמול?" הוא שאל אותה, "לא היה פה אתמול אף אחד". ואני צייצתי "אבל אנחנו היינו פה". ואותו בחור השיב "אה, אתם לא נחשבים" (דברים בסגנון, ציטוט מהזיכרון). לא חבורת לומדים ולא נעלי אדידס – יש קאסטות – יש קאסטה של דוקטורנטים ויש קאסטה של מסטרנטים. אם על בית שמאי ובית הלל נאמר כי למרות המחלוקות התהומיות הם היו מתחתנים ביניהם – במקרה שלנו אני בספק אם זה יקרה. נכון אמנם שיש דוקטורנטים נחמדים יותר – יום אחד הצבעתי על אחד הדוקטורנטים ואמרתי לחברי המסטרנט "הוא אמר לי שלום במסדרון!!" – אבל רובם ככולם מחמיצים פנים, ויש עוד מספר סיפורים למכביר.

כשנכנסתי לעולם המחקר חשבתי שיש לי מה לחדש. שוחחתי עם מספר חוקרים לפני תחילת הלימודים, והרבה מהם אמרו לי שכשהם נכנסו לעולם המחקר הם ידעו שיש להם מה לחדש, הם ידעו מה הם הולכים לכתוב – הם רק לא ידעו כיצד להגיע לשם. הגדיל לעשות הדיקן שאמר לי כי הוא ידע – כפי שהוא אכן עשה – שהוא הולך לכתוב מחדש את דיני המשפחה האזרחיים, שעד אז נעו במיצר "שבין קודש לחול" (כשם ספרו של חוקר ז"ל בתחום). גם אני לפרקים חשבתי שיש לי מה לחדש, גם אני חשבתי שאני הולך – אוטוטו – להוריד לעם את "עשרת הדיברות", עד שהסתכלתי על כפות ידיי וגיליתי שברי לוחות, ראיתי שגידלתי את עגל הזהב. התפכחתי.

כשנכנסתי לעולם המחקר חשבתי ששם אמצא את ייעודי, שזה מה שיעניק לי משמעות לחיים, ומהר מאוד הבנתי שמשמעות לחוד (בכתיבה, בביקורת ספרים, בסיוע לזקנים לחצות את הכביש כנגד רצונם), ועבודה לחוד. נכון אמנם שאני עושה קצת רומנטיזציה וגלוריפיקציה למקצוע עריכת הדין, מה גם שבסוף אני אמצא את עצמי יושב באיזה משרד מסחרי וגוזר קופון על אותו אזרח מסכן. אלא שבעריכת דין, בכל עריכת דין, אנחנו פועלים בעולם; ואילו במחקר התחושה היא שאתה מנותק מהעולם.

ועוד קשה לי עם חיי הדלות שצמודים לחיי המחקר. כחלק מהתנאים של מלגת הקיום שלי אסור לי לעבוד בעבודה שאיננה קשורה לעולם המחקר. אני אסיר-תודה למרכז שממלג אותי, אבל הוא גוזר עליי חיים צנועים מדי. וכאן הדברים כרוכים בדברים שכתבתי ברשומה הראשונה: מבחינת הרבה מאוד נשים עמן יצאתי, אני עדיין סטודנט.

כסף הוא סטטוס. השוק מתמחר את הסחורות והמוצרים שלו בהתאם לאופן בו הוא מעריך אותם, שוק העבודה מתומחר כך שעבור שירותים שמוערכים יותר מקבלים יותר שכר, ואילו שירותים שמוערכים פחות מתוגמלים פחות. בסופו של דבר, מסטרנט הוא סטודנט; יש אנשים שהיו רוצים להיות תלמידים כל החיים, וגם אני כמובן רואה ערך בלמידה, בהתקדמות. אבל בסופו של יום, אני סטודנט, שחי חיי סטודנטים, ושבגילי המופלג עדיין נאלץ לגור עם שותפים. וכשהחברה אינה מעריכה את משלח ידך הנוכחי – גם הערכתך העצמית פוחתת.

במסכת אבות נאמר "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". הדגש במשפט הזה הוא לדעתי נורמטיבי, קרי אריות הן חיות חיוביות ואילו שועלים לא; אבל יש למשפט הזה גם היבט פסיכולוגי – האם עדיף להיות אחרון בקבוצה של מוצלחים או ראשון בקבוצה של נחשלים. לפני כחודשיים דנתי עם דודתי החכמה במשפט הזה, והיא אמרה שברי לה כי מבחינה פסיכולוגית מוטב להיות "ראש לשועלים" – מבחינת ההערכה העצמית של האדם מוטב להיות מצטיין בדבר מסוים ולא להסתובב עם ראש באדמה ועם תחושה שכולם טובים ממך.

אני לא בטוח שהמסקנה הזו נכונה לכולם – יש אנשים שקבוצת נחשלת מושכת אותם למטה, אבל אני מסכים לגבי דידי. כשלמדתי את התואר הראשון ב"אוניברסיטה הקדושה" השוכנת על גבול רמת גן – לא סיימתי במקום הראשון בשכבה וגם לא במקום ה-20 – אבל הייתי בין המצטיינים בכיתה, וזה לא היה כל כך קשה לסיים בהצטיינות; לעומת זאת את התואר הנוכחי אני עושה ב"אוניברסיטה של המתיוונים" שעל חורבות שיח מוניס, שם כל אחד הוא "אריה". שני המסטרנטים המקסימים שיושבים לידי פרסמו כבר מאמר בכתב עת נחשב, הם עובדים כעת על המאמר השני ועוד לא מניתי רבע מהרזומה שלהם, ושלא לדבר על כך שבכל פעם שאנחנו עורכים דיון אינטלקטואלי, אני נאלץ להנהן בחוסר הבנה מול כל הניים-דרופינג והמושגים הלועזיים שעפים בחדר. אני ממש מעריץ אותם. באמת.

כשאתה שועל במאורה של אריות – כל שנותר לך הוא למצוץ עצמות לארוחת ערב. בשנה החולפת גיליתי שאני שועל.

 

מודעות פרסומת

השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

הקדמה

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה קודמת (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה הבאה (פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?) אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית. ברשומה הנוכחית, אבקש לגעת במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי.

פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

החיפושים אחר דירת שותפים היא תוכנית הריאליטי האכזרית ביותר בעולם. לא זו בלבד שהשוק מוצף והביקוש עולה בהרבה על ההיצע, ולא די בכך שתקציבך מוגבל בשל היותך תלמיד ש"תורתו אומנתו", כלומר מלגאי (אתייחס לזה קצת בחלק הבא בסדרה), אתה נאלץ להשתתף בתוכנית המציאות הזו, לפיה עשרות אנשים באים בשעה היעודה לראות את הנכס, ועומדות לרשותך 5 דקות לערך על מנת להתבלט ולבלוט על פני כל שאר השותפים-בכוח, לדפוק מופע בפני השותפים והשותפות שכבר בדירה על מנת שתזכה להיות "The chosen one". אם בדייט יש לך עוד כשעה לנסות ולהציג את עצמך, במקרה הזה עומדות לך מספר דקות מועטות. ולאחר שכבר נבחרת, הצרות רק מתחילות.

בשנה התל-אביבית שלי הספקתי לגור ב-4 דירות שונות. על הדירה הראשונה בניתי לטווח ארוך, אלא שבעל-הבית העלה את שכר הדירה כשלושה שבועות לפני תום החוזה ובאופן בלתי פרופורציונלי; לכן עברתי לדירה השנייה שבה שימשתי האוס-סיטר לדירה ולשני כלבים מקסימים; כשבוע לאחר מבחני הלשכה עברתי לדירה השלישית; וכאשר נקעה נפשי מן הדירה הזו, עברתי לדירה הנוכחית. על שתי הדירות האחרונות, ובפרט על השלישית, אבקש להרחיב.

ובכן, החיים בדירה השלישית לא היו גן של שושנים. איני רואה צורך להרחיב על מסכת הייסורים שעברתי – רק אומר שבשיאה, אם כי בהחלט לא בסופה, אחת השותפות אמרה לי, פעמיים, "אתה תצטער על הרגע שהכרת אותי"; כאמור, אני מבקש להפיק מהכתיבה ערך תרפויטי, ומשתדל להימנע מהתמרמרות. עשיתי טעויות, אמרתי דברים לא יפים, התנצלתי עליהן, התנצלותי לא התקבלה, ומשם האירועים רק התדרדרו.

אין לי ספק שאני אשם בראשיתם של הדברים וגם בסופם, כשהשבתי מלחמה שערה. אלא שבשלב מסוים, כשראיתי להיכן אני מתדרדר, לא עניין אותי בכלל מי אשם, עניינה אותי דמותי המוסרית. להבדיל, ואני מתנצל מראש אם האנלוגיה הבאה תהיה קצת דמגוגית והרבה שמאלנית – הדבר דומה להימצאותה של מדינת ישראל במצב של סכסוך וחיכוך תמידי, אשר איך שלא נסובב זאת – נראטיב, אשמה, הבטחה אלוהית – הדבר מביא אותה לסיטואציות לא מוסריות. כשאני הבנתי שהחיים בדירה דרדרו אותי מבחינה מוסרית – אה, כן, גם היה שלב מסוים שחששתי לרכושי ולחיי. בקטנה – זה הרגע שאמרתי לעצמי: די. אינני יכול עוד.

קורות ביתי, רצף ההתרחשויות בדירה בפרט ובפָּזָמִי כשותף בדירת שותפים ככלל, הביאו אותי למחשבות נוגות על חיי השותפים. ברוב המוחלט של המקרים, אנשים גרים בדירת שותפים ממניעים כלכליים, קרי על מנת לחסוך כסף; שלא כמו מגורים עם בת או בן זוג, שם יש רצון לגור ביחד, יש מאמץ משותף לגור ביחד, שיהיה לנו טוב ביחד, לשותפים בדירת שותפים אין שום רצון לגור ביחד.

לגור בדירת שותפים משמעותו היכולת להכיל אדם, אפילו אדם זר – על כל שיגעונותיו, שיגיונותיו, דיכאונותיו וחגיגותיו. אני חושש שאנשים אינם מבינים – אינם מבינים עד תום – את המשמעות הזו של דירת שותפים. כשלא יודעים להכיל את הזולת, זה פתח לחיכוך תמידי. השותפות בנויה על הסכמה ולכן אי אפשר לקבוע עובדות לשותפים זולתי; אפשר לבקש, והשותף יכול להסכים ויכול לכבד את הבקשה, אבל הוא יכול גם שלא לכבד את הבקשה – במזיד, אך לרוב בשוגג, בלא-משים, בבלי דעת. בתום לב. ולחיות בשותפות זו היכולת לדעת להכיל את זה – אפשר לבקש, אבל אי אפשר לאכוף את הכללים. אפשר כמובן להעיר, חזור והער. מן ההערות האלו לא יצמחו פרחים באביב.

זו עבודה פנימית רצינית, עבודה שאני עברתי עם עצמי במהלך השנים. אני מחשיב את עצמי לאדם נקי ומסודר. בעבר, אם אחד השותפים לא היה מנקה את הדירה או אם השותפה הייתה מותירה את הכוס בכיור – גם אני הייתי מעיר על כך. אבל החיים לאורך השנים עם שותפים לימדו אותי להכיל את הבחירות שלהם. השותפות משמעותה היכולת לאפשר "מרחב של דה-לגליזציה", מרחב שבו כל אחד יכול להפר את "תקנון הבית המשותף", אלא אם כן מדובר בדברים שהם בבחינת "דיל ברייקר" – וברוב הדברים, ברוב המקרים, לא מדובר בדיל ברייקר. החיים בדירת שותפים משמעותם לדעת שכל לילה השותף תולה שלט מעל הכיור "כאן גרים בכיף קערה ומזלג" – לדעת ולהבליג.

מזה זמן מעסיקה אותי סוגיית "החירות לעבור עבירות" (יום אחד אולי אכתוב על זה מאמר). למשל, בהינתן שיש לכך הסמכה בחוק, האם המדינה יכולה לאפשר לכל אדם לחלק דוחות תנועה? האם כל אדם יכול לעצור אדם אחר שנדמה כי הוא "מפר את הסדר הציבורי"? האם המדינה רשאית לרשת את המרחב הציבורי במצלמות אבטחה? ברי כי הדבר יצמצם את רמת הפשע במדינה.

כמדומני שחוסר ההבנה העמוקה של מהם חיי שותפות, מהווה את נקודת התורפה העובדתית של הליברטריאניים, קרי של אלו שמקדשים את ערך החירות (מבלי לדקדק בגרסאות שונות של ליברליזם). הכשל העובדתי של הליברטריאניים הוא בשל כך שכל אדם מעריך ביתר את  החירות שלו ומעריך בחסר את החירות של הזולת. כשהחיים בשותפות כוללים מערך כולל של פקודות והוראות, To do list ו-Not to do list – החירות של השותפים נפגעת. כשהצלחת שוכבת אפרקדן בכיור, זה מפריע לי – אבל זה לא פוגע לי בחירות; כשאני אשוב ואבקש מהשותף לשטוף את הצלחת, ושכשהוא מטאטא את הרצפה, שיאסוף את הלכלוך ביעה ולא ידחוף את הלכלוך לקרן החדר, ושהוא מייבש את הכלים שיניח את הקערות עם הפנים למטה ולא עם הפנים למעלה על מנת שהן אשכרה יתייבשו – למה לעזאזל הוא עושה את זה?! – כשאני אבקש ממנו את כל זה – אני אפגע לו בחירות. ולכן אני מבליג. כי החיים בדירת שותפים דורשים מרחב של דה-לגליזציה, דורשים את החירות לעבור עבירות.

החיים בדירת שותפים הציפו אצלי את סוגיית "לא תעמוד על דם רעך". הסכסוך בדירה השלישית נסב ביני ובין אחת השותפות, שהוציאה עליי חוזה, אך הייתה שותפה שלישית שלא התערבה, הייתה, לכאורה, ניטרלית. עמדה מנגד. האם אין לה חובה מוסרית לפעול? נניח שהיה ברור כשמש מי היא הצדיקה ומי הוא הרשע, האם לא כמו משה רבנו בשעתו, אין לה חובה מוסרית לומר לרשע "למה תכה רעך?"

החיים מזמנים לנו כל הזמן דילמות מוסריות, מעמידים לנו כל הזמן ניסיונות. כתבתי בעבר כי מן "עקדת יצחק" (בראשית כ"ב) אנו למדים כי בכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים, אנחנו ניצבים בפני ניסיון. ההבנה הזו מחייבת אותנו לחיים של כובד ראש, לחיים של זהירות, של עצירה, בחירה והתבוננות – האם אנחנו עומדים בפני ניסיון. החשיבות איננה במענה שלנו לדילמה המוסרית, אלא בהבנה שאנחנו ניצבים בפני דילמה כזו, שאנו שוקלים אותה. להשערתי, רוב בני האדם אינם חיים תחת ההבנה הזו שהחיים מזמנים להם דילמות מוסריות; הם זורמים, הם פועלים משיקולי עלות/תועלת. אני מניח שגם השותפה שלי מהאו"ם העדיפה לעמוד מנגד כי זה נוח לעמוד מנגד, וכל התערבות שלה רק תסבך אותה.

המפתח לפתרון של דילמות מסוג "לא תעמוד על דם רעך" הוא פשוט בעיניי: "ואהבת לרעך כמוך" – תתאר לעצמך כי אתה היית קלוע בכף הקלע הזו – כיצד היית מצפה מהזולת שינהגו כלפיך? הציווי הוא בעיקר מוסרי, והחשיבות היא בחשיבה, ולא בתוצאה. אמנם יש בישראל "חוק לא תעמוד על דם רעך" (הרחבתי על כך ברשומה "לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד") – אבל מבחינתי הציווי הוא מוסרי. יתרה מכך: הציווי החוקי הוא מאוד בעייתי בעיניי משום אותה סיבה שמניתי למעלה – הוא מגביל את האוטונומיה של אדם שלישי – במקרה שלי, הטלת חובה על השותפה מהאו"ם מצמצמת את מרחב הפעולה והחירות של השותפה שהוציאה עליי חוזה. הדגש הוא לא על התוצאה אלא על התודעה, ההבנה שאנו עומדים בפני דילמה מוסרית.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?)

השנה התל אביבית שלי: פרק ראשון – דת ודייטים

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי לתל אביב. ברשומה שפרסמתי אז, תליתי את המעבר בשלושה (מהסיבה האזוטרית לזו המשמעותית יותר): ראשית, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ורציתי לגור קרוב לאוניברסיטה; שנית, ביקשתי לברוח מזיכרונות האהבה הנכזבת שאצרה למעני ירושלים; ושלישית, המעבר הפיזי סימל את המעבר האישי לי מקודש לחול.

חלפה שנה. שנה חווייתית, שנה מטלטלת, שנה מאכזבת, שנה מלמדת ומחכימה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי.

התלבטתי האם יש מקום "לסכם" את השנה – בחלק מהמקרים יש לי הרבה ביקורת, ואני לא רוצה לדוש במרירות שלי – זה עושה לי קמטים וזה מזיק לי לעור הפנים. ולכן לא רציתי להעלות את הדברים על הכתב. אולם כמו שכתבתי ברשימה אחרת ("הבריחה") – יש בכתיבה ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את הדברים לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה החולפת: פרק ראשון – דת ודייטים, ובו יסופר על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף, שאפרט בו על דילמות ערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל; פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל? שיספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

פרק ראשון – דת ודייטים

בטרם אגע בגופם של דברים, אבקש להקדים מספר מילים. רוב הדייטים שלי בתל אביב הם דרך אתר היכרויות מסוים, ולכן הדברים שאכתוב להלן אינם מהווים ביקורת לא על "החילוניוּת" ולא על "התל-אביביוּת" – הם רשמים מהחוויה האישית שלי, שהיא התלכדות של הפורמט של אתר היכרויות, הנשים עמן יצאתי (חילוניות ברובן, תל אביביות ברובן), וכמובן של ההתנהגות שלי – יחסים חברתיים הם דבר דינאמי. הרשמים הם החוויה האישית שלי, שהיא, במובן מסוים, "באשמתי".

כשאני חושב על הדייטים שלי בשנה החולפת עולות בי שתי חוויות עיקריות: החוויה הראשונה, היא טנטטיביות, כל דייט הוא דייט "על תנאי": העובדה שקבעת פגישה, ושעה ומקום – אינה משמיעה בהכרח כי הפגישה תצא לפועל; כשם שלפי ספרי המדע העדכניים לכיתה א' החקלאי חורש, זורע, ומתפלל – כך בסצנת הדייטים, לא די בכך שפלירטטת, והחמאת וקבעת – צריך תפילה, אחרת לא בטוח שהדייט ייצא לפועל.

החוויה השנייה היא שטחיוּת. 95% מהדייטים אליהם יצאתי הסתיימו אחרי דייט אחד. נכון, יש פעמים שאמרתי לעצמי "מי התסריטאי המופרע וההזוי שהביא אותי ואת פלונית לאותו שולחן בבר?!"; וברי לי, כי יש פעמים שהתנהגות בלתי ראויה שלי היא שהביאה לדברים להיקטע באיבם. אולם אלו כמדומני מיעוט המקרים. ברוב המקרים הנשים הם אלו שביקשו לסיים את הקשר לאחר דייט אחד, שהיה אפילו נחמד וכיפי, בגלל "שזה לא זה".

זה נפלא ממני. כיצד אפשר להכיר אדם לאחר פגישה אחת של שעה-שעתיים? אמרה לי פלונית אחת, שמגרדת את העשור הרביעי לחייה, "אין לי ילדים לדייטים שניים", רוצה לומר, אוטוטו מתייבש לי המאגר הביומטרי ואני צריכה מישהו שידחוף לי את כיסא הגלגלים בבית אבות. אז נכון שאין לי שעון ביולוגי כמו לפלונית, אבל יש לי – ואני מאמין שיש לכל מי שקצת מודע לעצמו – שעון נפשי, והשעון הזה דופק "זוגיוּת". כמדומני שהמחשבה של אותה פלונית היא דרך ארוכה-קצרה, היא אולי תביא לפחות דייטים שניים, אך היא תפספס את האוצר שמתחת למיטה שלה, את המלח  – אני מלחייה! – שמתחת לאף שלה.

ברור שהפורמט של אתר היכרויות הוא בעייתי, שכן הוא יוצר אשליה של שפע, אשליה של מבחר בלתי מוגבל – אם לא ראובן יבוא שמעון, והנה האהבה ממתינה לי מעבר לפינה. ואם תרצו, אתרים מעין אלו מהווים מיקרוקוסמוס לאשליה הקפיטליסטית והמודרנית, לפיה הכול בהישג ידינו, נתון לבחירתנו, אם רק נושיט ידינו.

בנוסף, וזה קשור לנידון דנן, אנשים ונשים מתייחסות לאתרים אלו כ"רע במיעוטו"; הן היו רוצות – הן כותבות זאת שם – שהן יתקלו בבן זוגם בספריה, הספרים שלה יפלו, הוא ירים לה אותם, הוא יגיד לה: הי, אני גיא וכיו"ב; הן היו רוצות להכיר את בני זוגם באוטובוס, במקום העבודה וכיוצא בזה. זה בוודאי מחזק את יסוד הארוס בקשר – מספר נשים אמרו לי, לאחר דייט אחד, שהן לא נמשכות אליי. כיצד בדיוק הדבר מהווה ערובה לזוגיות טובה ויציבה? לאלוהים הפתרונים.

וזה, כמדומני, השור בקרניו: זוגיוּת ו"משיכה פיזית" הן עניין דינאמי, הן מתעצבות ביחד, הן נבנות, ולכן בלתי אפשרי "לחזות" התאמה; המפתח להצלחה הוא הרצון להיות בזוגיות. ברגע שכל צד לטנגו מגיע עם צ'ק-ליסט, "מגובש מדי", ללא רצון להתגמש, להתאים, להשתנות – סיכויי ההצלחה של כל קשר זוגי יישאפו לאפס. אנשים ונשים שבויות בחלומות לפיהן בן ובת הזוג שלהן יעוצבו בהתאם לחלומות שלהן. נשים סבורות שבן זוג הוא "כמו כפפה ליד", כמו "חתיכת פאזל חסרה". כשזו המחשבה, ברור שכל חלק אחר בתצרף של עשרות-אלפי החלקים של עולם הרווקות – לא יתאים. וגם חלק בפאזל שחשבת שהוא מתאים במערכה הראשונה – עלול לירות בך במערכה השלישית ויתברר כלא מתאים בעליל.

ועוד לא הספקתי למנות את מספר הסיבות השטחיות ששטחו באוזניי בנות זוגי – בנות זוגי לרגע קצר מאוד – לסיום ההתקשרות בינינו. באחד הפרקים בסיינפלד ("The Engagement"), ג'רי זורק בחורה בגלל שהיא אוכלת אפונים אחד-אחד, וג'ורג' זורק את הבחורה שלו מכיוון שהיא ניצחה אותו בשח-מט. לעתים כל סצנת הדייטים התל אביבית הרגישה לי כמו פרק אחד ארוך ב"סיינפלד", וזה לא היה כיף במיוחד.

ובנקודה זו אני מגיע לסיבה הראשונה לחיבור שעשיתי בכותרת הפרק בין דת ודייטים: חיבור זה, לבד מכך שהוא מרפרר לספרו המונומנטלי של מו"ר חיים כהן, "דת ודין" – אינו מובן מאליו. זיווגתי בין דת לדייטים משתי סיבות עיקריות: ראשית, כשלעצמי אינני דש בזהות הדתית שלי כל שחרית וערבית, אולם אני מגיע לכך לעתים במהלך דייטים שונים.

ובכל פעם מחדש שאני נדרש לנושא אני נדהם מהשטחיות שבה אני נתקל כאשר אני מנסה להסביר את תפישת העולם הדתית שלי. כשהסברתי למספר נשים על התפישה הדתית המורכבת שלי, ושהזהות הדתית שלי אינה כרוכה אחר הפרקטיקה הדתית – כמו ששבתי ואמרתי, בעניינים שבפרקטיקות אני אעשה מה שאשתי תגיד לי – כמה השיבו לי "אתה לא מבושל", כאילו הייתי דג שאך זה נמשה מהמים וראשו נע למעלה ולמטה עד למנוחה אחרונה. כלומר, מבחינתן או שאתה אפיקורס או שאתה דתי גמור; אין מקום לתפישה מורכבת יותר.

שנית, הצימוד בין דת לדייטים בא להשמיע שיותר משהמעבר מקודש לחול הוא מעבר "תיאולוגי" – הוא מעבר "סוציולוגי"; בזהות התיאולוגית שלי, קרי הזהות שכרוכה במערכת האמונות והדעות, לא חל שינוי של ממש בעקבות המעבר לתל אביב. השינוי הוא בעיקרו סוציולוגי, העתקה מחברה דתית לחברה חילונית – ואל יהא הדבר קל בעיניכן, שכן הקהילה היא מוסד משמעותי מאוד בחיים היהודיים. ושיאו של המעבר הסוציולוגי מקודש לחול, המופע המובהק ביותר שלו, הוא בסצנת הדייטים.

החינוך של האדם – בבית, בבית הספר, בעיר או בכפר, ההתגבשות העצמית שלו, יוצרים אצל האדם הביטוס, שהוא מונח שטבע פייר בורדייה ובא לתאר אגד של התנהגויות, הרגלים, אופן השימוש בשפה, שפת הגוף ועוד. לדעתי, ההביטוס בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים שבינו לבינה; צבא, עבודה, לימודים – בכל הדברים האלו התנסינו, ובכולם ההביטוס תופס מקום משני. דייטים, כמו שאמרתי, הם תלויי-דינמיקה, הם כמו ריקוד – ולעתים אני חש כמו מי שנכנס לרחבת הריקודים ולא יודע את צעדי הריקוד ולא מכיר את כללי המשחק. אז הוא חג, מועד ונופל.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף")

המדריך לסיפורים קצרים: על הספר "יופי שאין לו תכלית" של גי דה מופסן

מחרוזת הסיפורים "יופי שאין לו תכלית" של גי דה מופסן היא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. כל סיפור בקובץ הסיפורים מתחיל אמנם בנקודה מסוימת ומסתיים באחרת, אולם רובם ככולם של הסיפורים מגרים את המחשבה ומפריחים באוויר רצף של שאלות סמויות-למחצה, כך שהם ממשיכים לרדוף את הקורא הרבה לאחר שהם מסתיימים.

כך למשל, הסיפור הפותח את הספר, "בשר שומן", עוסק בקומץ אנשים שנוטשים בכרכרה את העיר רוּאֶן במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה (סוף המאה התשע-עשרה), ונקלעים למלון בדרך. המלחמה, שכולאת את הנָסים לאותו מלון, אינה מבטלת את המעמדות ביניהם וגם לא את הצביעות המאפיינת את המעמדות. מעבר לצביעוּת שנוטפת מיושבי הכרכרה, אני מצאתי בסיפור גם עדות לכך שיותר משהמלחמה משחיתה את חייליה, היא משחיתה את האזרחים, אשר מוצאים בה נקודת משען לעגן בה את צביעותם.

תיאור המלחמה מזווית רעננה עולה גם בסיפור "מדמואזל פיפי", שבו קבוצת חיילים פרוסית משתכנת בארמון בצרפת למספר חודשים, ומבקשת לנצל את הזמן על מנת ליהנות ממנעמי העיר, לרבות בתי הבושת שלה. ובתוך הסיטואציה הפסאדו-מלחמתית הזו, החיילים הגיבורים הללו זוכים לשיעור בגאווה לאומית, בעיקר מצד הזונות של העיר – לא הנשים ולא הסיטואציה בהם היינו מצפים לשיעור בלאומיות. ככלל, הזונות מככבות בסיפוריו של מופסן, שהיה ידוע בחיי הפריצוּת שלו. פרט לסיפורים "בשר שומן" ו"מדמואזל פיפי", גם בסיפור "בית טֶלייה" הנפלא הזונות זוכות לתיאורים מעריצים, כאשר הן גורמות לכפר שלם לרגע של התעלות וקדושה.

"בית טלייה", כמו גם הסיפור "מיס הארייט", מבליט את הנקודות בהן מותר הסיפור הקצר על הרומאן. הספר, על כל שבעה-עשר סיפוריו, מציג גלריה יפהפייה של דמויות מרשימות, אשר הקוראים מתוודעים רק לחלק קטן מחייהן. בדיוק כאשר הקורא רוצה לדעת קצת יותר על רשל מהסיפור "מדמואזל פיפי" או ז'אן ולוק מהסיפור "חייל קטן" – הסיפור נחתם, משאיר את הקורא עם טעם של עוד.

נוסף על היתרון שיש לסיפור הקצר כז'אנר, "יופי שאין לו תכלית" מציג את היתרון שיש לקובץ של סיפורים קצרים, אשר קריאתם ברצף מפתחת אצל הקורא תבניות חשיבה וצפייה, למשל כאשר שני סיפורים נקראים בשמות דומים או סיפורים הנפתחים בתבנית של סיפור בתוך סיפור. ההתחלה הזהה רק גורמת להשהיית מנגנוני הביקורת של הקורא, כך שהמשך הסיפור מצליח להפתיע אותו.

אמצעי ספרותי נוסף שמפציע בספר הוא "סיפורי הפתעה", כמו בסיפורים "אור ירח", או "המחרוזת", כאשר סופו של הסיפור מגלה לנו פרט שלא ידענו ומאיר לאחור את כל הסיפור באור שונה. יש לסיפורים אלו יתרון, באשר הם מצמידים את תודעתו של הקורא לזו של אחת הדמויות, וכך מבליטים את הפער שבין החוויה הסובייקטיבית לבין ההתרחשות האובייקטיבית. אולם אלו לדעתי הסיפורים הפחות טובים בספר, שכן לעתים נדמה לי כי מעייניו של המספר נתונים אך ורק לחשיפת הסוד, והתעלול הספרותי הזה בא על חשבון פיתוח של העלילה.

לצד סיפורים טובים נוספים, כמו "זוג רעים" או "מטע הזיתים", יש בספר סיפורים בינוניים ואף פחות מכך, כמו "בדל חוט", או "מכירה". גם "יופי שאין לו תכלית", הסיפור שזכה להכתיר את הספר בכותרתו, נמנה עם סיפורים אלו, ואני יכול רק לשער שהסיפור הזה נבחר בשל שמו המסקרן. בין אם העורכים סברו שמדובר בסיפור מוצלח יותר ובין אם לאו, מוטב היה לדעתי לו היו בוחרים בשם מדויק ומצומצם יותר כמו "סיפורים מובחרים" וכיוצא בזה, כיאה למסורת הנטורליסטית מבית מדרשו של מופסן.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

נפילת האינטימיות: על "טלגרף אווניו" של מייקל שייבון

מייקל שייבון מסקרן אותי. יש סופרים שמסקרנים אותי כבר מרגע לידתם כסופרים – בדרך כלל מתלווה לזה קילומטראז' קודם כפובליציסטים או בבמה מרכזית אחרת – ויש סופרים שהסקרנות שלי לגביהם נבנית בשלבים. סופרים אמריקניים עכשוויים מעולם לא הלהיבו אותי יותר מדי, אבל הבאזז שנוצר סביבם ליבה את יצר הסקרנות שלי וגירה אותו אט אט. על הסופרים מהסוג השני נמנה גם שייבון, שעניין אותי במידת-מה כבר בספריו הקודמים "איגוד השוטרים הידיים" ו"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". אולם רק בספרו האחרון "טלגרף אווניו", יצר הסקרנות שלי הבשיל לכדי קריאה של יצירתו.

"טלגרף אווניו" מתרחש באוקלנד שבקליפורניה, ארצות הברית – לא רחוק ממקום מגוריו של הסופר – ובמרכזו ניצבות שתי משפחות: משפחת סטולינגס השחורה ומשפחת ג'פי הלבנה, שהן גם חברות וגם שותפות עסקיות: לגברים נט וארצ'י יש חנות תקליטים שהיא מוסד מקומי בשם "תקליטי ברוקלנד" ואילו אביבה וגוון מנהלות עסק של לידה טבעית בבתים של היולדות. ומעל שני העסקים מרחפות שתי מאכלות שמאיימות לסגור את שני העסקים, ומעיבות גם על החברות רבת השנים של שני הזוגות.

בתום קריאה של "טלגרף אווניו", כשחשבתי ביני לביני על הספר, כשניסיתי לעבד את החוויה שלי מהספר, התחושה הראשונה שעלתה בי היא ריחוק. בעוד קריאה של ספר מעולה יכולה להביא אותנו לתחושת אינטימיות מאוד גבוהה (איך הסופר מכיר אותי? אני הייתי שם גם!), ב"טלגרף אווניו" לא נוצרה כזו אינטימיות.

תרמו לכך כמה דברים. ראשית, כפי ששמו מעיד עליו, "טלגרף אווניו" הוא ספר מקומי, שמנסה להביא את המראות והקולות של שכונה מסוימת, והניסיון לתרגם את הריחות לעברית הוא משימה מורכבת. נכון אמנם שסוגיות רבות הן אוניברסליות (סגירת "תקליטי ברוקלנד" מזכירה באופן מעניין את עלילת הסדרה הישראלית "זגורי אימפריה") ואולי קורא עם חוש דמיון מפותח יותר משלי יחוש קרבה עמוקה יותר למתרחש, אך בי הספר כמעט ולא נגע, כי אם לכל היותר רפרף על פניי.

נוספה על כך גם העובדה שהספר מבוזר מאוד מבחינה עלילתית. פרט לעבים המתחשרים מעל שני העסקים, מפציעים ב"טלגרף אווניו" גם ילד שנשכח למשך שנים ומסתבר שהוא בנו של אחד הגיבורים, אב מזדקן שהוא כוכב קולנוע בדימוס ומעוניין לעשות קאמבק בשלהי ימיו, התמודדות עם הומוסקסואליות בגיל הנעורים ועוד דמויות רבות. מעבר לפיזור העלילתי שיוצר תחושה של העדר מרכז והעדר כיוון, הביזור העלילתי מביא לכך שכל אחת מהעלילות, שטומנות בחובן סוגיות עמוקות, לא מטופלת כדי צרכה.

על הפיזור העלילתי שייבון בוזק גם איזו פטפטנות ספרותית, שמאפיינת במידה מסוימת את הספרות האמריקנית, ושיוצרת הרבה רעשי רקע שרק מקשים על הקורא לבור את המוץ מן התבן. לעניות דעתי מוטב היה לו שייבון היה מפנה את חדוות הפטפוט שלו לפיתוח והעמקה של הדמויות.

הסיבה האחרונה לריחוק שחשתי היא הרבה יותר אינדיבידואלית, ותהיתי עד כמה היא משותפת לקוראים אחרים. מכיוון שבמרכז הספר עומדת חנות תקליטים נוסטלגית, יש בספר הרבה מאוד רפרנסים לשירים ותקליטים ישנים. מוזיקה יכולה ליצור הרבה מאוד אינטימיות, אלא שרובם מהרפנרסים היו זרים לי, כשומע-הדיוט, כמי שאוזניו ערלות למוזיקה שהוא איננו מורגל בה. המתרגם משה רון מנסה אמנם לגשר על הפערים באמצעות הערות שוליים רבות – תופעה בספרות מתורגמת שהיא נפלאה ממני – אך אלו רק העמיקו בי את תחושת הזרוּת והבּוֺרוּת. קרוב לוודאי – אני תקווה – שחובבי מוזיקה מושבעים יותר ממני יפיקו מהספר הנאה רבה יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בעל החלומות: על "ספר עלטה"

בתקופה האחרונה אני ישן גרוע וחולם נהדר. אני אמנם משתדל לרקום חלומות ביום יום באופן תמידי – וכמובן מנסה להגשים אותם – אבל לא זכורה לי תקופה כה פורייה מבחינה חלומית, במובן הצר של המילה. ותהיתי האם יש קשר בין שני חלקי המשוואה, האם כאשר סוף-סוף נעצמות שמורות עיניי, נפשי מנסה להיאחז בשינה באמצעות תכסיסים שונים, שאחד מהם הוא החלום.

חשבתי גם שאולי שפע החלומות שלי נובע מכך שאני קורא לאחרונה את "ספר עלטה" של מחבר חרדי עלום שם שמתחבא תחת הפסבדונים "נקודה שחורה" (•). הספר מורכב משרשרת של סיפורים קצרים שכולם מתחילים במילים "חלמתי ש..", ובשל העובדה שחומרי המציאות שלי עוסקים בחלומות – אני קורא ספר שעוסק בחלומות – אך טבעי שאחלום הרבה.

כיוון שהמחבר משוקע בעולם זה, הספר שופע בחומרים מן העולם היהודי או העולם החסידי בפרט. ביהדות יש שתי גישות בנוגע לחלומות: הגישה הראשונה מזלזלת בחלומות, "חלומות שווא ידברו", והשנייה רואה בהם מין נבואה: בספר בראשית יוסף חוזה את עתיד מצרים באמצעות חלומות, וכן נבואתם של מספר נביאים ניתנה בחלום.

חלומות אמנם מסמנים פריצת גבולות, אך הם גם פתח לחוסר מחויבות של הכותב. כך החלומות בספר מאפשרים למחבר להתפרע אך גם לא לעמוד מאחורי הדברים שכתב, כלומר הם עוד אחת מהעלטות, מהמגננות שהמחבר מתעטף בהם – שהראשונה שבהם היא כמובן היותו עלום-שם – וחבל. מכיוון שהסיפורים ממילא סוריאליסטיים, המגננה הזו מיותרת – ברור שהם לא יכולים להתרחש כלשונם במציאות. סיפורי החלום מאפשרים למחבר את האמביוולנטיות שיש ביהדות בנוגע לחלומות, כך שמצד אחד יש בסיפורים ממש ומאידך הם לא באמת, זה "סתם". אף קורא לא רוצה לקרוא סיפור שהוא "סתם", ואף סופר-פרוזה לא מעוניין להיות "סופר סתם".

אני אוהב סיפורי נונסנס, כמו אלו שהספר מתברך בהם, אולם כאן בא לידי ביטוי החיסרון השני של הספר: בוסריות. תחת האצטלה של החלומות המחבר מותיר את הסיפורים לא רק לא מפוענחים, אלא גם גולמיים, כמו חומרי החלום. חלומות הם מקור סיפורי מאוד עשיר, אך הם חייבים לעבור עיבוד משמעותי. בסוריאליסטיות שלו הספר מזכיר אמנם את "ספר המעשים" של ש"י עגנון, אך אלו של האחרון הרבה יותר מפותחים. בין "נקודה שחורה" ל"נקודה של עגנון" לא מחבר קו אחד.

יש בספר מספר סיפורים טובים, ומכיוון שהם בבחינת "מעטים מול רבים", אמנה אותם בשמותיהם. אלו הם: "השטריימל הראשון שלי", "המלך האחרון של עולם הדיבור", "חלום מתקופה קודמת בחיי", "צדק שבתאי" ו"אונס קבוצתי של התורה" (אם כי האחרון הוא יותר "מאסה" מאשר סיפור); יש בספר גם משפטים מבריקים, כמו "בונים את בית המקדש השלישי. עבודת המקדש משחררת", או תיאור של אדם שמתנועע בתפילה "כמו לולב שבלע רקדנית בטן"; ויש גם סיפור אחד שבאופן מעניין נמצא על רצף אחד פסיכו-סקסואלי עם השיר "תפילין" של יונה וולך, אלא שבעוד השיר של וולך עוסק באזורים פאליים, הראשון עוסק באזורים אוראליים; אך יחד עם זאת, רוב הסיפורים לא מממשים את הפוטנציאל הגלום שבהם.

לרוב, ספר של סיפורים קצרים כדאי לקרוא קמעא-קמעא, על מנת להתענג על כל אחד מהם בנפרד, אך יש ספרים שחייבים לקרוא אותם ברצף, בין אם כיוון שסיפור מתכתב עם סיפור, ובין אם בכדי להיכנס "לאווירה" או לראש של הכותב. כזהו המקרה של "ספר עלטה". בכריכה האחורית של "ספר עלטה" נאמר אמנם שיש מהלך או תנועה מסוימת בספר, אך אני לא חשתי בכך. לדעתי כדאי לקרוא את הספר ברצף על מנת להיכנס לאווירה חלומית. זה נכון שיש בספר הון של חומר גלם לא ממומש וחלקכם אולי יחושו אי נחת בזמן הקריאה של הספר; אולם אם הספר הזה יגרום לכם לחזור לחלום – דיינו.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן