השנה התל אביבית שלי: פרק ראשון – דת ודייטים

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי לתל אביב. ברשומה שפרסמתי אז, תליתי את המעבר בשלושה (מהסיבה האזוטרית לזו המשמעותית יותר): ראשית, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ורציתי לגור קרוב לאוניברסיטה; שנית, ביקשתי לברוח מזיכרונות האהבה הנכזבת שאצרה למעני ירושלים; ושלישית, המעבר הפיזי סימל את המעבר האישי לי מקודש לחול.

חלפה שנה. שנה חווייתית, שנה מטלטלת, שנה מאכזבת, שנה מלמדת ומחכימה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי.

התלבטתי האם יש מקום "לסכם" את השנה – בחלק מהמקרים יש לי הרבה ביקורת, ואני לא רוצה לדוש במרירות שלי – זה עושה לי קמטים וזה מזיק לי לעור הפנים. ולכן לא רציתי להעלות את הדברים על הכתב. אולם כמו שכתבתי ברשימה אחרת ("הבריחה") – יש בכתיבה ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את הדברים לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה החולפת: פרק ראשון – דת ודייטים, ובו יסופר על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף, שאפרט בו על דילמות ערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל; פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל? שיספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

פרק ראשון – דת ודייטים

בטרם אגע בגופם של דברים, אבקש להקדים מספר מילים. רוב הדייטים שלי בתל אביב הם דרך אתר היכרויות מסוים, ולכן הדברים שאכתוב להלן אינם מהווים ביקורת לא על "החילוניוּת" ולא על "התל-אביביוּת" – הם רשמים מהחוויה האישית שלי, שהיא התלכדות של הפורמט של אתר היכרויות, הנשים עמן יצאתי (חילוניות ברובן, תל אביביות ברובן), וכמובן של ההתנהגות שלי – יחסים חברתיים הם דבר דינאמי. הרשמים הם החוויה האישית שלי, שהיא, במובן מסוים, "באשמתי".

כשאני חושב על הדייטים שלי בשנה החולפת עולות בי שתי חוויות עיקריות: החוויה הראשונה, היא טנטטיביות, כל דייט הוא דייט "על תנאי": העובדה שקבעת פגישה, ושעה ומקום – אינה משמיעה בהכרח כי הפגישה תצא לפועל; כשם שלפי ספרי המדע העדכניים לכיתה א' החקלאי חורש, זורע, ומתפלל – כך בסצנת הדייטים, לא די בכך שפלירטטת, והחמאת וקבעת – צריך תפילה, אחרת לא בטוח שהדייט ייצא לפועל.

החוויה השנייה היא שטחיוּת. 95% מהדייטים אליהם יצאתי הסתיימו אחרי דייט אחד. נכון, יש פעמים שאמרתי לעצמי "מי התסריטאי המופרע וההזוי שהביא אותי ואת פלונית לאותו שולחן בבר?!"; וברי לי, כי יש פעמים שהתנהגות בלתי ראויה שלי היא שהביאה לדברים להיקטע באיבם. אולם אלו כמדומני מיעוט המקרים. ברוב המקרים הנשים הם אלו שביקשו לסיים את הקשר לאחר דייט אחד, שהיה אפילו נחמד וכיפי, בגלל "שזה לא זה".

זה נפלא ממני. כיצד אפשר להכיר אדם לאחר פגישה אחת של שעה-שעתיים? אמרה לי פלונית אחת, שמגרדת את העשור הרביעי לחייה, "אין לי ילדים לדייטים שניים", רוצה לומר, אוטוטו מתייבש לי המאגר הביומטרי ואני צריכה מישהו שידחוף לי את כיסא הגלגלים בבית אבות. אז נכון שאין לי שעון ביולוגי כמו לפלונית, אבל יש לי – ואני מאמין שיש לכל מי שקצת מודע לעצמו – שעון נפשי, והשעון הזה דופק "זוגיוּת". כמדומני שהמחשבה של אותה פלונית היא דרך ארוכה-קצרה, היא אולי תביא לפחות דייטים שניים, אך היא תפספס את האוצר שמתחת למיטה שלה, את המלח  – אני מלחייה! – שמתחת לאף שלה.

ברור שהפורמט של אתר היכרויות הוא בעייתי, שכן הוא יוצר אשליה של שפע, אשליה של מבחר בלתי מוגבל – אם לא ראובן יבוא שמעון, והנה האהבה ממתינה לי מעבר לפינה. ואם תרצו, אתרים מעין אלו מהווים מיקרוקוסמוס לאשליה הקפיטליסטית והמודרנית, לפיה הכול בהישג ידינו, נתון לבחירתנו, אם רק נושיט ידינו.

בנוסף, וזה קשור לנידון דנן, אנשים ונשים מתייחסות לאתרים אלו כ"רע במיעוטו"; הן היו רוצות – הן כותבות זאת שם – שהן יתקלו בבן זוגם בספריה, הספרים שלה יפלו, הוא ירים לה אותם, הוא יגיד לה: הי, אני גיא וכיו"ב; הן היו רוצות להכיר את בני זוגם באוטובוס, במקום העבודה וכיוצא בזה. זה בוודאי מחזק את יסוד הארוס בקשר – מספר נשים אמרו לי, לאחר דייט אחד, שהן לא נמשכות אליי. כיצד בדיוק הדבר מהווה ערובה לזוגיות טובה ויציבה? לאלוהים הפתרונים.

וזה, כמדומני, השור בקרניו: זוגיוּת ו"משיכה פיזית" הן עניין דינאמי, הן מתעצבות ביחד, הן נבנות, ולכן בלתי אפשרי "לחזות" התאמה; המפתח להצלחה הוא הרצון להיות בזוגיות. ברגע שכל צד לטנגו מגיע עם צ'ק-ליסט, "מגובש מדי", ללא רצון להתגמש, להתאים, להשתנות – סיכויי ההצלחה של כל קשר זוגי יישאפו לאפס. אנשים ונשים שבויות בחלומות לפיהן בן ובת הזוג שלהן יעוצבו בהתאם לחלומות שלהן. נשים סבורות שבן זוג הוא "כמו כפפה ליד", כמו "חתיכת פאזל חסרה". כשזו המחשבה, ברור שכל חלק אחר בתצרף של עשרות-אלפי החלקים של עולם הרווקות – לא יתאים. וגם חלק בפאזל שחשבת שהוא מתאים במערכה הראשונה – עלול לירות בך במערכה השלישית ויתברר כלא מתאים בעליל.

ועוד לא הספקתי למנות את מספר הסיבות השטחיות ששטחו באוזניי בנות זוגי – בנות זוגי לרגע קצר מאוד – לסיום ההתקשרות בינינו. באחד הפרקים בסיינפלד ("The Engagement"), ג'רי זורק בחורה בגלל שהיא אוכלת אפונים אחד-אחד, וג'ורג' זורק את הבחורה שלו מכיוון שהיא ניצחה אותו בשח-מט. לעתים כל סצנת הדייטים התל אביבית הרגישה לי כמו פרק אחד ארוך ב"סיינפלד", וזה לא היה כיף במיוחד.

ובנקודה זו אני מגיע לסיבה הראשונה לחיבור שעשיתי בכותרת הפרק בין דת ודייטים: חיבור זה, לבד מכך שהוא מרפרר לספרו המונומנטלי של מו"ר חיים כהן, "דת ודין" – אינו מובן מאליו. זיווגתי בין דת לדייטים משתי סיבות עיקריות: ראשית, כשלעצמי אינני דש בזהות הדתית שלי כל שחרית וערבית, אולם אני מגיע לכך לעתים במהלך דייטים שונים.

ובכל פעם מחדש שאני נדרש לנושא אני נדהם מהשטחיות שבה אני נתקל כאשר אני מנסה להסביר את תפישת העולם הדתית שלי. כשהסברתי למספר נשים על התפישה הדתית המורכבת שלי, ושהזהות הדתית שלי אינה כרוכה אחר הפרקטיקה הדתית – כמו ששבתי ואמרתי, בעניינים שבפרקטיקות אני אעשה מה שאשתי תגיד לי – כמה השיבו לי "אתה לא מבושל", כאילו הייתי דג שאך זה נמשה מהמים וראשו נע למעלה ולמטה עד למנוחה אחרונה. כלומר, מבחינתן או שאתה אפיקורס או שאתה דתי גמור; אין מקום לתפישה מורכבת יותר.

שנית, הצימוד בין דת לדייטים בא להשמיע שיותר משהמעבר מקודש לחול הוא מעבר "תיאולוגי" – הוא מעבר "סוציולוגי"; בזהות התיאולוגית שלי, קרי הזהות שכרוכה במערכת האמונות והדעות, לא חל שינוי של ממש בעקבות המעבר לתל אביב. השינוי הוא בעיקרו סוציולוגי, העתקה מחברה דתית לחברה חילונית – ואל יהא הדבר קל בעיניכן, שכן הקהילה היא מוסד משמעותי מאוד בחיים היהודיים. ושיאו של המעבר הסוציולוגי מקודש לחול, המופע המובהק ביותר שלו, הוא בסצנת הדייטים.

החינוך של האדם – בבית, בבית הספר, בעיר או בכפר, ההתגבשות העצמית שלו, יוצרים אצל האדם הביטוס, שהוא מונח שטבע פייר בורדייה ובא לתאר אגד של התנהגויות, הרגלים, אופן השימוש בשפה, שפת הגוף ועוד. לדעתי, ההביטוס בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים שבינו לבינה; צבא, עבודה, לימודים – בכל הדברים האלו התנסינו, ובכולם ההביטוס תופס מקום משני. דייטים, כמו שאמרתי, הם תלויי-דינמיקה, הם כמו ריקוד – ולעתים אני חש כמו מי שנכנס לרחבת הריקודים ולא יודע את צעדי הריקוד ולא מכיר את כללי המשחק. אז הוא חג, מועד ונופל.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף")

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s