השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

הקדמה

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה קודמת (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה הבאה (פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?) אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית. ברשומה הנוכחית, אבקש לגעת במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי.

פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

החיפושים אחר דירת שותפים היא תוכנית הריאליטי האכזרית ביותר בעולם. לא זו בלבד שהשוק מוצף והביקוש עולה בהרבה על ההיצע, ולא די בכך שתקציבך מוגבל בשל היותך תלמיד ש"תורתו אומנתו", כלומר מלגאי (אתייחס לזה קצת בחלק הבא בסדרה), אתה נאלץ להשתתף בתוכנית המציאות הזו, לפיה עשרות אנשים באים בשעה היעודה לראות את הנכס, ועומדות לרשותך 5 דקות לערך על מנת להתבלט ולבלוט על פני כל שאר השותפים-בכוח, לדפוק מופע בפני השותפים והשותפות שכבר בדירה על מנת שתזכה להיות "The chosen one". אם בדייט יש לך עוד כשעה לנסות ולהציג את עצמך, במקרה הזה עומדות לך מספר דקות מועטות. ולאחר שכבר נבחרת, הצרות רק מתחילות.

בשנה התל-אביבית שלי הספקתי לגור ב-4 דירות שונות. על הדירה הראשונה בניתי לטווח ארוך, אלא שבעל-הבית העלה את שכר הדירה כשלושה שבועות לפני תום החוזה ובאופן בלתי פרופורציונלי; לכן עברתי לדירה השנייה שבה שימשתי האוס-סיטר לדירה ולשני כלבים מקסימים; כשבוע לאחר מבחני הלשכה עברתי לדירה השלישית; וכאשר נקעה נפשי מן הדירה הזו, עברתי לדירה הנוכחית. על שתי הדירות האחרונות, ובפרט על השלישית, אבקש להרחיב.

ובכן, החיים בדירה השלישית לא היו גן של שושנים. איני רואה צורך להרחיב על מסכת הייסורים שעברתי – רק אומר שבשיאה, אם כי בהחלט לא בסופה, אחת השותפות אמרה לי, פעמיים, "אתה תצטער על הרגע שהכרת אותי"; כאמור, אני מבקש להפיק מהכתיבה ערך תרפויטי, ומשתדל להימנע מהתמרמרות. עשיתי טעויות, אמרתי דברים לא יפים, התנצלתי עליהן, התנצלותי לא התקבלה, ומשם האירועים רק התדרדרו.

אין לי ספק שאני אשם בראשיתם של הדברים וגם בסופם, כשהשבתי מלחמה שערה. אלא שבשלב מסוים, כשראיתי להיכן אני מתדרדר, לא עניין אותי בכלל מי אשם, עניינה אותי דמותי המוסרית. להבדיל, ואני מתנצל מראש אם האנלוגיה הבאה תהיה קצת דמגוגית והרבה שמאלנית – הדבר דומה להימצאותה של מדינת ישראל במצב של סכסוך וחיכוך תמידי, אשר איך שלא נסובב זאת – נראטיב, אשמה, הבטחה אלוהית – הדבר מביא אותה לסיטואציות לא מוסריות. כשאני הבנתי שהחיים בדירה דרדרו אותי מבחינה מוסרית – אה, כן, גם היה שלב מסוים שחששתי לרכושי ולחיי. בקטנה – זה הרגע שאמרתי לעצמי: די. אינני יכול עוד.

קורות ביתי, רצף ההתרחשויות בדירה בפרט ובפָּזָמִי כשותף בדירת שותפים ככלל, הביאו אותי למחשבות נוגות על חיי השותפים. ברוב המוחלט של המקרים, אנשים גרים בדירת שותפים ממניעים כלכליים, קרי על מנת לחסוך כסף; שלא כמו מגורים עם בת או בן זוג, שם יש רצון לגור ביחד, יש מאמץ משותף לגור ביחד, שיהיה לנו טוב ביחד, לשותפים בדירת שותפים אין שום רצון לגור ביחד.

לגור בדירת שותפים משמעותו היכולת להכיל אדם, אפילו אדם זר – על כל שיגעונותיו, שיגיונותיו, דיכאונותיו וחגיגותיו. אני חושש שאנשים אינם מבינים – אינם מבינים עד תום – את המשמעות הזו של דירת שותפים. כשלא יודעים להכיל את הזולת, זה פתח לחיכוך תמידי. השותפות בנויה על הסכמה ולכן אי אפשר לקבוע עובדות לשותפים זולתי; אפשר לבקש, והשותף יכול להסכים ויכול לכבד את הבקשה, אבל הוא יכול גם שלא לכבד את הבקשה – במזיד, אך לרוב בשוגג, בלא-משים, בבלי דעת. בתום לב. ולחיות בשותפות זו היכולת לדעת להכיל את זה – אפשר לבקש, אבל אי אפשר לאכוף את הכללים. אפשר כמובן להעיר, חזור והער. מן ההערות האלו לא יצמחו פרחים באביב.

זו עבודה פנימית רצינית, עבודה שאני עברתי עם עצמי במהלך השנים. אני מחשיב את עצמי לאדם נקי ומסודר. בעבר, אם אחד השותפים לא היה מנקה את הדירה או אם השותפה הייתה מותירה את הכוס בכיור – גם אני הייתי מעיר על כך. אבל החיים לאורך השנים עם שותפים לימדו אותי להכיל את הבחירות שלהם. השותפות משמעותה היכולת לאפשר "מרחב של דה-לגליזציה", מרחב שבו כל אחד יכול להפר את "תקנון הבית המשותף", אלא אם כן מדובר בדברים שהם בבחינת "דיל ברייקר" – וברוב הדברים, ברוב המקרים, לא מדובר בדיל ברייקר. החיים בדירת שותפים משמעותם לדעת שכל לילה השותף תולה שלט מעל הכיור "כאן גרים בכיף קערה ומזלג" – לדעת ולהבליג.

מזה זמן מעסיקה אותי סוגיית "החירות לעבור עבירות" (יום אחד אולי אכתוב על זה מאמר). למשל, בהינתן שיש לכך הסמכה בחוק, האם המדינה יכולה לאפשר לכל אדם לחלק דוחות תנועה? האם כל אדם יכול לעצור אדם אחר שנדמה כי הוא "מפר את הסדר הציבורי"? האם המדינה רשאית לרשת את המרחב הציבורי במצלמות אבטחה? ברי כי הדבר יצמצם את רמת הפשע במדינה.

כמדומני שחוסר ההבנה העמוקה של מהם חיי שותפות, מהווה את נקודת התורפה העובדתית של הליברטריאניים, קרי של אלו שמקדשים את ערך החירות (מבלי לדקדק בגרסאות שונות של ליברליזם). הכשל העובדתי של הליברטריאניים הוא בשל כך שכל אדם מעריך ביתר את  החירות שלו ומעריך בחסר את החירות של הזולת. כשהחיים בשותפות כוללים מערך כולל של פקודות והוראות, To do list ו-Not to do list – החירות של השותפים נפגעת. כשהצלחת שוכבת אפרקדן בכיור, זה מפריע לי – אבל זה לא פוגע לי בחירות; כשאני אשוב ואבקש מהשותף לשטוף את הצלחת, ושכשהוא מטאטא את הרצפה, שיאסוף את הלכלוך ביעה ולא ידחוף את הלכלוך לקרן החדר, ושהוא מייבש את הכלים שיניח את הקערות עם הפנים למטה ולא עם הפנים למעלה על מנת שהן אשכרה יתייבשו – למה לעזאזל הוא עושה את זה?! – כשאני אבקש ממנו את כל זה – אני אפגע לו בחירות. ולכן אני מבליג. כי החיים בדירת שותפים דורשים מרחב של דה-לגליזציה, דורשים את החירות לעבור עבירות.

החיים בדירת שותפים הציפו אצלי את סוגיית "לא תעמוד על דם רעך". הסכסוך בדירה השלישית נסב ביני ובין אחת השותפות, שהוציאה עליי חוזה, אך הייתה שותפה שלישית שלא התערבה, הייתה, לכאורה, ניטרלית. עמדה מנגד. האם אין לה חובה מוסרית לפעול? נניח שהיה ברור כשמש מי היא הצדיקה ומי הוא הרשע, האם לא כמו משה רבנו בשעתו, אין לה חובה מוסרית לומר לרשע "למה תכה רעך?"

החיים מזמנים לנו כל הזמן דילמות מוסריות, מעמידים לנו כל הזמן ניסיונות. כתבתי בעבר כי מן "עקדת יצחק" (בראשית כ"ב) אנו למדים כי בכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים, אנחנו ניצבים בפני ניסיון. ההבנה הזו מחייבת אותנו לחיים של כובד ראש, לחיים של זהירות, של עצירה, בחירה והתבוננות – האם אנחנו עומדים בפני ניסיון. החשיבות איננה במענה שלנו לדילמה המוסרית, אלא בהבנה שאנחנו ניצבים בפני דילמה כזו, שאנו שוקלים אותה. להשערתי, רוב בני האדם אינם חיים תחת ההבנה הזו שהחיים מזמנים להם דילמות מוסריות; הם זורמים, הם פועלים משיקולי עלות/תועלת. אני מניח שגם השותפה שלי מהאו"ם העדיפה לעמוד מנגד כי זה נוח לעמוד מנגד, וכל התערבות שלה רק תסבך אותה.

המפתח לפתרון של דילמות מסוג "לא תעמוד על דם רעך" הוא פשוט בעיניי: "ואהבת לרעך כמוך" – תתאר לעצמך כי אתה היית קלוע בכף הקלע הזו – כיצד היית מצפה מהזולת שינהגו כלפיך? הציווי הוא בעיקר מוסרי, והחשיבות היא בחשיבה, ולא בתוצאה. אמנם יש בישראל "חוק לא תעמוד על דם רעך" (הרחבתי על כך ברשומה "לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד") – אבל מבחינתי הציווי הוא מוסרי. יתרה מכך: הציווי החוקי הוא מאוד בעייתי בעיניי משום אותה סיבה שמניתי למעלה – הוא מגביל את האוטונומיה של אדם שלישי – במקרה שלי, הטלת חובה על השותפה מהאו"ם מצמצמת את מרחב הפעולה והחירות של השותפה שהוציאה עליי חוזה. הדגש הוא לא על התוצאה אלא על התודעה, ההבנה שאנו עומדים בפני דילמה מוסרית.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s