אני גיטרה? על הספר "מסיבת יורֶה" של מיה הוד רן

הקריאה בספר "מסיבת יורֶה", ספר הביכורים של מיה הוד רן, העלתה לי את האסוציאציה של כיוונוּן פסנתר. המכוונן הוא אמן שיודע את מלאכתו, הוא מכיר את הכלי ואת אופיו, הוא עושה בו כבשלו. הכוונון הוא מלאכה שלעתים מהפנט להסתכל עליה מתבצעת, אולם בפעמים אחרות היא צורמת מאוד לאוזן. כך או כך, זו לא בדיוק נגינה.

"מסיבת יורֶה" אף הוא מעיד כי המחברת שלו מכירה את מלאכת הכתיבה ומרגישה בביתה בשעת המלאכה, אולם לרוב הצלילים העולים ממנו אינם נעימים לאוזן, ובפרט למי שאוזנו רגישה. הרגעים הצורמים הם רבים והם עולים על אלו בהם הוד רן מפיקה ממלאכתה צלילים נעימים.

"סיפורי המבוגרים" – הסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של המבוגרים – המוצלחים ביותר הם "ויה דלרוזי" ובו אישה שתופסת את בעלה בוגד בה מענישה אותו בדרכים יצירתיות; או "נגיד" – אם כי קשה להגדיר את האחרון כסיפור. אולם אלה הם מעט שאינו מחזיק את המרובה.

רובם המוחלט של הסיפורים שנכתבו מנקודת התצפית של מבוגרים הם שטחיים ובוסריים. כך בסיפור "המועדון של ריצ'י" שבמרכזו עומד גלשן, או "ז'נט רגליים" שמספר על התנסותה של הדוברת עם "שעווניות", קרי נשים שמלאכתן היא הורדת שערות לאחרות. בסיפורים אלו המחברת פותחת צוהר לעולם שמסקרן להכיר, אך עלילתם אינה מפותחת וגולשת למחוזות הבנאליה. חלקם האחר של הסיפורים, כמו "דגים", או "מסאז' נוח" "רק" סתמיים. האחרון גם מראה כי סיפור גרוע לא ניתן להציל בפאנץ', ואף שאחריתו – הפאנץ' – מביישת את ראשיתו.

הרגעים שמעלים צלילים הרמוניים הם אותם סיפורים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים או שמספרים על עולמם של ילדים. כך הם הסיפורים "קול ב", שמספר על שתי ילדות בחוג זמרה, שהשירה במקהלה – כמו גם שכנה ניצולת שואה – מחברות ביניהן; או "החתונה", שמספר על ילד (אולי מבוגר בעל מוגבלות שכלית?) שממתין עד בוש לחתונת אחותו; וכן "השבעה של ספתא" ובו ילדה שסבתה נפטרה מתמודדת עם מותה בדרכים יצירתיות.

הסיפור "השבעה של ספתא" מדגיש את הקסם שיש בסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של ילדים: נקודת מבט זו מציעה זווית ראייה אחרת, חדשה, על המציאות; היא מאפשרת לצלול לעולם שבו מחד תמימות משחקת תפקיד משמעותי, ומאידך, ובשל כך, יש בו איזו כנות של אנשים שלא נחשפו לצביעוּת ולשקרים של עולם המבוגרים, כמו הילד שמצביע על המלך ואומר "המלך הוא עירום". היא גם מאפשרת, כמו שדויד גרוסמן מפליא לעשות, לשחק עם השפה כמו ילד שאך זה למד לדבר.

נקודת המבט הילדית היא אמנם מעניינת ומרעננת, אך לא תמיד היא מספיקה, שכן על מנת שספר ילדים יעניין מבוגרים הוא נדרש לדבר מה נוסף שבשלו הקורא יאמר שאכן יש כאן זווית מרעננת על המציאות ולא טריק ספרותי. אחרי ככלות הכול, הספר מיועד למבוגרים.

תוך כדי קריאת הספר ראיתי שהמחברת הוציאה ספר לילדים, ושמחתי בלבי. יש אנשים שמסתובבים בעולם עם התחושה שהם "פסנתר", ולא יודעים שהם למעשה "גיטרה". מקווה שבכך הוד רן מצאה את ייעודה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

כיצד מתרחשת היסטוריה? על הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין

את רובו של הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין, קראתי כאילו היה ספר מתח, כמעט הייתי אומר בנשימה עצורה. הספר מגולל את סיפור כינונם של שני חוקי-היסוד המרכיבים את ליבת מגילת זכויות האדם של מדינת ישראל, חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסיפור הזה ללין יש חלק מרכזי מאוד: עוד לפני שהוא העלה אותו על הכתב הוא היה אחד השחקנים הראשיים בו, באשר הוא היה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הוועדה שהכינה את חוקי-היסוד לקראת הצבעה עליהם במליאת הכנסת. כפי שמעיד עליו בהקדמה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, ללא לין – וללא השותף שלו למזימה/משימה, חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין – ככל הנראה חוקי-יסוד אלו לא היו באים לעולם.

כיצד זה ספר על הליך חקיקה, שהוא לרוב הליך סיזיפי ומתיש, נקרא בנשימה עצורה? אין זה בשל יכולות כתיבה יוצאות דופן של לין; כתיבתו של לין קולחת, אך הוא לא ג'פרי ארצ'ר או אגתה כריסטי. יתרה מזו: איך זה נגמר בסוף כולם יודעים – הסוף ידוע, חוקי היסוד אושרו בכנסת. אז מה הופך את "לידתה של מהפכה" לספר כה מותח?

כפי שלין מפרט בהרחבה – בהרחבה מדי אולי – החל מרגע הקמתה מדינת ישראל מנסה לכונן חוקה עם מגילת זכויות אדם; כך היא התבקשה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, וכך גם הצהירה במגילת העצמאות. אפילו הצעתו של חבר-הכנסת יזהר הררי מ-1950 לכונן חוקה "פרקים-פרקים", כשכל פרק יהיה חוק-יסוד, אמנם הביאה לעולם את חוקי היסוד המכוננים את המשטר הדמוקרטי בישראל, אך לא מגילת זכויות אדם. מדוע דווקא לין הצליח? כיצד זה שבמרץ 1992, כ-44 שנה לאחר הקמת המדינה, העבירה כנסת ישראל שני חוקי יסוד שמעגנים את זכויות האדם? הספר נקרא בנשימה עצורה כי יש בו מענה מסוים לשאלות אלו: כיצד התרחש הנס הזה?

*

התשובה לשאלה כיצד מתרחשת היסטוריה, כיצד הפכה שנת 1992 לשנת מפנה במדינת ישראל – מצויה בשילוב של אנשים עם הבנה היסטורית ומשפטית עמוקה, שכעורכי-דין טובים יודעים לקרוא את האותיות הקטנות שבתקנון הכנסת, יחד עם נסיבות מיוחדות: שילוב הכוחות של רובינשטיין מהאופוזיציה יחד עם לין ושר המשפטים דן מרידור משורות הקואליציה; הבחירה במסלול של הצעת חוק פרטית כך שזו תעבור מתחת לרדאר של הממשלה, ועם זאת הצעת חוק שבנויה על הצעת חוק דומה של דן מרידור, כך שרובינשטיין יוכל להציג אותה לכנסת כהצעה "שלכם"; פיצול הצעת החוק של מרידור על מנת שיהיה יותר קל להעביר כל חלק; וכן עבודת הכנה יסודית של לין שסיכלה את כל המוקשים שגרמו להצעות הקודמות להיגדע בעודן באבן. כל אלו הפכו את חוקי היסוד לחזון שהתגשם.

לצד כל אלו, לין מתאר גם נסיבות אחרות שסייעו לחוקי-היסוד לעבור ושאני מצאתי אותם כבעייתיים, בבחינת "כשר אבל מסריח", ולין אינו נותן עליהם את הדעת. לין למשל מציין כי העובדה שהכנסת הייתה בדרך לבחירות והמשמעת הקואליציונית התרופפה, תרמה אף היא להעברת החוק. האם העובדה שבזמן ממשלת מעבר, כמו באותה שעה, על הממשלה לנהוג בריסון ובאיפוק, שכן היא כבר איננה מושלת מכוח אמון הכנסת – איננה משליכה אף היא על התנהגות הכנסת, ואין זה ראוי בתקופת דמדומים זו להעביר את מגילת הזכויות של מדינת ישראל?

ניכר, הן בכתיבתו של לין והן בהקדמה של אהרן ברק, כי הספר מבקש להשיב לכל המתנגדים למהפכה החוקתית, ובעיקר לטיעון האומר כי חברי הכנסת לא ידעו על מה הם מצביעים וכי הם מעולם לא התכוונו להעניק לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה ראשית של הכנסת. לין אמנם משיב לביקורת זו במפורש, וטוען כי חברי הכנסת ידעו בהחלט על מה הם מצביעים – בין השאר על ידי קריאות ביניים של חבר הכנסת מיכאל איתן, שהציף שאלות אלו.

אלא שלדעתי התשובה של לין אינה מספקת, שכן השאלה אינה מה הסמכות הניתנת לבית המשפט, אלא כיצד בית המשפט יפרש את הסמכות הזו. המקרה הראשון שבו בית המשפט קבע שחוק שחוקקה הכנסת אינו חוקתי שכן הוא סותר את חוק-יסוד: חופש העיסוק היה בפרשת לשכת מנהלי ההשקעות. הכנסת קבעה בחוק מבחני כניסה למקצוע מנהל השקעות. בית המשפט העליון קבע כי החלת מבחני הכניסה גם על מי שעסק במקצוע 7 שנים עובר לחקיקת החוק – אינה חוקתית, שכן היא פוגעת בחופש העיסוק. האם כשחברי הכנסת הסמיכו לכאורה את בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, הם חשבו שהוא יעשה זאת במקרה כגון לשכת מנהלי ההשקעות? מסופקני.

יתרה מכך: לין ידע שבית המשפט יפרש את הסמכות הזו ביד רחבה, אך הצהיר אחרת בפני הכנסת. כך למשל הוא אמר על דוכן הכנסת בעת הבאת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק". ובמקום אחר: "הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שטעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה לפי כוונתו האמיתית של המחוקק, יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק."

אלא שלין אומר בספר במפורש שהוא השמיט את הזכות לשוויון מחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו, כי הוא הבין שמדובר בצפרדע גדולה מדי שחברי הכנסת לא יוכלו לבלוע, אך מבחינתו זה לא היה ויתור כלל, שכן הוא ידע שבית המשפט יכלול זכות זו תחת "כבוד האדם". לכן, אם מטרתו של הספר הייתה להשיב לכל הטוענים כי בית המשפט העליון גנב את השלטון מהכנסת – אני בספק אם הוא הצליח לעשות זאת, ואולי הוא אפילו סיפק להם עוד תחמושת.

לין מציין שעם פרישתו מהכנסת ב-1992 אהרן ברק הציע לו לכתוב את הספר הנוכחי, ספר שהוא המתין עם כתיבתו כ-25 שנה. ההתבשלות של לין עם ההחלטה 25 שנה מציבה אותו בעמדה מעניינת: הדבר עלול היה להביא לכך שהוא אינו חי את האירועים, אולם חיסרון זה אינו ניכר בספר; בנוסף, ההשתהות הזו מעלה את השאלה האם חלק מן התובנות בספר הן פרי מחשבתו של לין חבר-הכנסת או של לין הסופר? מה מבין אלו הוא ידע מלכתחילה ומה הוא מחכמת הבדיעבד?

להשתהות הזו עשוי להיות יתרון: מאז כינון חוקי היסוד, בית המשפט העליון פסל חוקים של הכנסת כחמש-עשרה פעמים. מה דעתו של לין על כך? האם הוא סבור שבית המשפט פירש את סמכותו בצמצום או בהרחבה? לין מלא ביקורות כרימון על שרים וחברי כנסת שונים, אולם האם אין לו כלל ביקורת על בית המשפט? העובדה שלין ממלא פיו מים בעניין מעלה את החשש שהוא אינו רואה את הדברים עין בעין עם בית המשפט, אך הוא לא מעוניין לקלקל את החגיגה.

 

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

 

הסיפור כמסע: על הספר "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

כל הגיבורים בספרו הרביעי של יאיר אגמון, "שמשהו יקרה", מצויים במסע. בארבעת מתוך חמשת סיפורי הספר מלווה למסע הפנימי גם מסע חיצוני: כך למשל, בסיפור "אוּמַן" מתואר נער אבוד הנוסע לקברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה, וכך זה ב"מִינִי מֶנטַל", שם מסופר על איש עסקים דתי המנצל נסיעה לחו"ל על מנת ליהנות מהבלי העולם הזה שעולמו הדתי אוסר עליו. היוצא מן הכלל הוא הסיפור שפותח את הספר, "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", שבו גיבורי הסיפור, יואל וחמי, הם רב ותלמיד בישיבת הסדר המנהלים מערכת יחסים רומנטית; המסע שחמי ויואל עוברים הוא פנימי בלבד – האנשים שבתחילת הסיפור אינם אותם האנשים שבסופו.

הדגש ששם אגמון על סיפור כמסע מעיד על הבנה עמוקה של "מהו סיפור": סיפור הוא לא רק קורוֺת או התרחשוּת; סיפור הוא מסע, מסע במהלכו המחבר, הקוראת והדמויות עוברות תהליך – בתום הסיפור הן לעולם לא יהיו אותן נשים ואנשים שהם היו בתחילתו.

נכון אמנם ששינוי חיצוני יכול להוות קטליזטור לשינוי עמוק יותר, כמו בהדרכה שניתנת לבעלי תשובה בתחילת דרכם ושמופיעה בספר; אלא שאצל אגמון זה מסמן חוסר אמון בקוראיו. ההדגשה של תהליך המסע, שבאה לידי ביטוי בכל הסיפורים בהם למסע הפנימי נלווה מסע חיצוני, משקפת את חוסר האמון הזה. על מנת להורות לקוראים שהגיבור שלנו השתנה או לפחות "מחשב מסלול מחדש", אגמון כמו מחווה לקוראיו: ראו, הגיבור שלנו עובר מסע. חוסר אמון הוא אבי אבות החטאים של כל מערכת יחסים; זה נכון למערכת יחסים זוגית, וזה נכון גם למערכת היחסים שבין הכותב לקורא.

אם הדברים היו מסתכמים בכך – החרשתי. אלא שאגמון מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מבקש להצביע על התמה המרכזית של הסיפור וכאשר שב ומספק פרשנויות לסיפוריו במהלך הספר. כך למשל הוא מציין בסיפור "עֶרְגָּה": "וגם עכשיו, כשאני עובר על הסיפור הזה בפעם המיליון, אני מתרגש מהדימוי הפשוט הזה, של ההטענה של הפלאפון, שמזכירה לקוראים, בכזאת פשטות אלגנטית, שבכל הטענה מטומטמת כזאת של נקסוס חמש ליד המיטה בלילה יש יסוד עמוק של תקווה, ושל אני צריך את הפלאפון גם מחר, כי אני אהיה פה גם מחר, כי יש לי סיבה להיות פה גם מחר […] ואם זה לא מרגש אתכם אז אני לא יודע מה כן. בחיי".

פרשנויות אלו, לא זו בלבד שהן מצרות את מרחב המחיה ומרחב המחשבה של הקורא, הן גם מראות כי אגמון אינו בוטח בכתיבתו שלו. אם אגמון היה סבור שהוא מצליח להעביר את המסר או למסור את המטאפורה – הוא לא היה צריך לומר את זה; הוא פשוט היה עושה את זה.

אגמון המחבר מופיע בכמה מן הסיפורים. בכך, כתיבתו של אגמון מוכיחה כי נרקיסיזם וביטחון עצמי נמוך קשורים זה לזה בקשר של "אחור באחור", קרי לשניהם פנים מנוגדות, אך הם נובעים מאותו שורש: על ביטחון עצמי נמוך שאגמון מפגין בהעברת המסרים, הוא מפצה בהפצעה של דמותו האמתית בסיפורים. לי לא ברור כיצד הדבר תורם לסיפוריו.

*

ניכר שאגמון מעוניין לנפץ מוסכמות: אם זה בציבור הדתי, כמו תיאור רב עם נטיות הומוסקסואליות או חגיגות ראש השנה באומן כחוויה מורכבת שכוללת גם רגעים מעיקים; ואם בכלל, כמו שקר ה-peace & love של פסטיבלי ריינבואו למיניהם. יש פעמים שהוא עושה זאת בכישרון רב, כמו ב"עֶרְגָּה" או ב"אוּמַן"; בפעמים אחרות זה מאולץ מדי, כמו בסיפור "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". סיפור אהבה בין רב לתלמיד אינו "פורץ דרך" שכן הוא כבר סופר ב"רב הנסתר" של חנוך דאום שהוא בעצמו רפליקה על המציאות בדמות פרשיות הרב מוטי אלון. לדעתי מוטב היה לו אגמון היה בוחר לספר סיפור אהבה בין שני תלמידי ישיבה, שהיה מבחינה זו חדשני יותר ובעיקר אמין יותר, באשר עולם הישיבות, שהוא עולם גברי בלבד, טעון טסטוסטרון למכביר.

מבחינת אורכם, הסיפורים של אגמון הם ספק נובלות ספק סיפורים קצרים, וגם כאן הדבר עומד לו לרועץ. במקרים מסוימים, כמו בסיפור "עֶרְגָּה"  או "אוּמַן", התחושה היא שהסיפור נמרח מעט, וניתן היה לקצרו מבלי לקצץ בנטיעות, מבלי לגדוע את שורש חיותו. סיפורים אחרים, כמו "מִינִי מֶנטַל" או "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", הם בעלי פוטנציאל מצוין, אבל הם נגמרים מהר מדי וחבל כי הדמויות והעלילה אינן מספיקות להתפתח. סיפורים אלו מראים את ניצני הכישרון של אגמון, ומפיחים תקווה כי סיפוריו הבאים, אולי עם תוספת של עריכה קפדנית, יהיו טובים יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן