הסיפור כמסע: על הספר "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

כל הגיבורים בספרו הרביעי של יאיר אגמון, "שמשהו יקרה", מצויים במסע. בארבעת מתוך חמשת סיפורי הספר מלווה למסע הפנימי גם מסע חיצוני: כך למשל, בסיפור "אוּמַן" מתואר נער אבוד הנוסע לקברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה, וכך זה ב"מִינִי מֶנטַל", שם מסופר על איש עסקים דתי המנצל נסיעה לחו"ל על מנת ליהנות מהבלי העולם הזה שעולמו הדתי אוסר עליו. היוצא מן הכלל הוא הסיפור שפותח את הספר, "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", שבו גיבורי הסיפור, יואל וחמי, הם רב ותלמיד בישיבת הסדר המנהלים מערכת יחסים רומנטית; המסע שחמי ויואל עוברים הוא פנימי בלבד – האנשים שבתחילת הסיפור אינם אותם האנשים שבסופו.

הדגש ששם אגמון על סיפור כמסע מעיד על הבנה עמוקה של "מהו סיפור": סיפור הוא לא רק קורוֺת או התרחשוּת; סיפור הוא מסע, מסע במהלכו המחבר, הקוראת והדמויות עוברות תהליך – בתום הסיפור הן לעולם לא יהיו אותן נשים ואנשים שהם היו בתחילתו.

נכון אמנם ששינוי חיצוני יכול להוות קטליזטור לשינוי עמוק יותר, כמו בהדרכה שניתנת לבעלי תשובה בתחילת דרכם ושמופיעה בספר; אלא שאצל אגמון זה מסמן חוסר אמון בקוראיו. ההדגשה של תהליך המסע, שבאה לידי ביטוי בכל הסיפורים בהם למסע הפנימי נלווה מסע חיצוני, משקפת את חוסר האמון הזה. על מנת להורות לקוראים שהגיבור שלנו השתנה או לפחות "מחשב מסלול מחדש", אגמון כמו מחווה לקוראיו: ראו, הגיבור שלנו עובר מסע. חוסר אמון הוא אבי אבות החטאים של כל מערכת יחסים; זה נכון למערכת יחסים זוגית, וזה נכון גם למערכת היחסים שבין הכותב לקורא.

אם הדברים היו מסתכמים בכך – החרשתי. אלא שאגמון מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מבקש להצביע על התמה המרכזית של הסיפור וכאשר שב ומספק פרשנויות לסיפוריו במהלך הספר. כך למשל הוא מציין בסיפור "עֶרְגָּה": "וגם עכשיו, כשאני עובר על הסיפור הזה בפעם המיליון, אני מתרגש מהדימוי הפשוט הזה, של ההטענה של הפלאפון, שמזכירה לקוראים, בכזאת פשטות אלגנטית, שבכל הטענה מטומטמת כזאת של נקסוס חמש ליד המיטה בלילה יש יסוד עמוק של תקווה, ושל אני צריך את הפלאפון גם מחר, כי אני אהיה פה גם מחר, כי יש לי סיבה להיות פה גם מחר […] ואם זה לא מרגש אתכם אז אני לא יודע מה כן. בחיי".

פרשנויות אלו, לא זו בלבד שהן מצרות את מרחב המחיה ומרחב המחשבה של הקורא, הן גם מראות כי אגמון אינו בוטח בכתיבתו שלו. אם אגמון היה סבור שהוא מצליח להעביר את המסר או למסור את המטאפורה – הוא לא היה צריך לומר את זה; הוא פשוט היה עושה את זה.

אגמון המחבר מופיע בכמה מן הסיפורים. בכך, כתיבתו של אגמון מוכיחה כי נרקיסיזם וביטחון עצמי נמוך קשורים זה לזה בקשר של "אחור באחור", קרי לשניהם פנים מנוגדות, אך הם נובעים מאותו שורש: על ביטחון עצמי נמוך שאגמון מפגין בהעברת המסרים, הוא מפצה בהפצעה של דמותו האמתית בסיפורים. לי לא ברור כיצד הדבר תורם לסיפוריו.

*

ניכר שאגמון מעוניין לנפץ מוסכמות: אם זה בציבור הדתי, כמו תיאור רב עם נטיות הומוסקסואליות או חגיגות ראש השנה באומן כחוויה מורכבת שכוללת גם רגעים מעיקים; ואם בכלל, כמו שקר ה-peace & love של פסטיבלי ריינבואו למיניהם. יש פעמים שהוא עושה זאת בכישרון רב, כמו ב"עֶרְגָּה" או ב"אוּמַן"; בפעמים אחרות זה מאולץ מדי, כמו בסיפור "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". סיפור אהבה בין רב לתלמיד אינו "פורץ דרך" שכן הוא כבר סופר ב"רב הנסתר" של חנוך דאום שהוא בעצמו רפליקה על המציאות בדמות פרשיות הרב מוטי אלון. לדעתי מוטב היה לו אגמון היה בוחר לספר סיפור אהבה בין שני תלמידי ישיבה, שהיה מבחינה זו חדשני יותר ובעיקר אמין יותר, באשר עולם הישיבות, שהוא עולם גברי בלבד, טעון טסטוסטרון למכביר.

מבחינת אורכם, הסיפורים של אגמון הם ספק נובלות ספק סיפורים קצרים, וגם כאן הדבר עומד לו לרועץ. במקרים מסוימים, כמו בסיפור "עֶרְגָּה"  או "אוּמַן", התחושה היא שהסיפור נמרח מעט, וניתן היה לקצרו מבלי לקצץ בנטיעות, מבלי לגדוע את שורש חיותו. סיפורים אחרים, כמו "מִינִי מֶנטַל" או "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", הם בעלי פוטנציאל מצוין, אבל הם נגמרים מהר מדי וחבל כי הדמויות והעלילה אינן מספיקות להתפתח. סיפורים אלו מראים את ניצני הכישרון של אגמון, ומפיחים תקווה כי סיפוריו הבאים, אולי עם תוספת של עריכה קפדנית, יהיו טובים יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s