מי ישמע את זעקת הנשים? על הספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ

את פניו של הקורא בספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ, עוד לפני עמוד הכריכה הפנימית, מקבלות שורה של "הסכמות". לקורא שאינו בקיא בספרות התורנית אסביר כי "הסכמות" הן מוסד שבו מחבר הספר מבקש את הסכמתם של גדולי הדור לדברים שהוא כתב, מין גרסה מרוככת של peer review המקובלת בעולם האקדמי, מעין מוסד-חניכה שבו "הגדולים" אומרים לקטנים "ברוכים הבאים בצל קורותינו".

הכלל הידוע בהסכמות הוא: "אמור לי מי הם מסכימיך ואומר לך מי אתה"; לוביץ איננה פונה לרב שטיינמן החרדי, או אפילו לגדולי הדור של הציבור הדתי-לאומי; היא פונה לאנשים שהיא מעריכה, כמו הרב שלמה ריסקין, פרופ' תמר רוס, הרב יובל שרלו, בלו גרינברג וד"ר אביעד הכהן.

ההסכמות האלו, שמתנפלות על הקורא על ההתחלה, הרתיעו אותי מעט כשפתחתי את הספר. מדוע לוביץ, שכל חייה מבקשת לשנות את המוסכמות ולחתור נגד הזרם – דרושה להסכמות אלו? מדוע כאשר היא באה לכתוב את מה שהוא במידה רבה "סיפור חייה" – ידיה כבדו, עד שהיא נדרשת למין אהרן וחור שיתמכו בידיה?

*

הספר "מסוף העולם ועד סופו" מחולק לשלושה שערים: השער הראשון והעיקרי, שמפרנס כשני-שלישים מדפי הספר, עוסק בסיפורן האישי של נשים שבני זוגן נעלמו ולכן לא יכולות לקבל גט, או נשים שבני זוגן מסרבים לתת להן גט – העגונות ומסורבות הגט, בהתאמה. חלק זה כולל אחד-עשר מקרים של סרבנות גט או עגינות כואבים מאוד שכל אחד יכול להזדהות עמם.

השערים השני והשלישי מצומצמים יותר: השער השני של הספר עוסק בנפגעי ממזרות, קרי אנשים שנולדו מחוץ לנישואין כתוצאה מיחסי מין של אשה נשואה (ילד שנולד כתוצאה מבגידה של הגבר אינו נחשב לממזר), ואילו השער השלישי עוסק בביטולי גיור. בין לבין, לוביץ מתארת תחנות נוספות בחייה כמו את מחשבותיה כפמיניסטית דתייה, מאבקה נגד הדרת נשים בבתי עלמין או היעזרותה כטוענת רבנית בתקשורת על מנת לקדם את עניין לקוחותיה.

בעוד בז'אנר הספרותי "סיפורים מכורסת הפסיכולוג" מבית מדרשם של ארווין יאלום ויורם יובל, נהוג להביא רק "סיפורי הצלחה", לוביץ מביאה רק "סיפורי כישלון", קרי מקרים קשים מאוד של סחטנות מצד בני הזוג. נכון אמנם שזו היא האוכלוסייה שלוביץ טיפלה בה בתור טוענת רבנית בשל עבודתה בארגוני פרו-בונו – אולם עדיין קשה לומר עד כמה סיפורים אלו משקפים את הנעשה בבתי הדין הרבניים, שאצלם עוברים כל מי שמבקש להינשא על פי חוקי המדינה וגם כל מי שהתחתן בנישואין אזרחיים בחו"ל וחזר ארצה.

דרך הרצאת המקרים מלמדת משהו על כישוריה של לוביץ כטוענת רבנית שטוענת בבתי דין, כמספרת סיפורים. לוביץ מפליאה לתאר את המקרים הקשים שעברו תחת ידיה באופן שמעורר אמפתיה בלבות הקוראים. עם זאת, היא מקמצת בדעתה בנוגע לפתרונות הראויים. יש אמנם "נספח" בסוף הספר שבו לוביץ מפרטת פתרונות אפשריים, אך אלו נראים יותר כמו פתרונות אד-הוק של ליטיגטורית, שמבקשת "לנצח את המקרה", ולא כחלק מחשיבה מערכתית כוללת.

לדעתה של לוביץ ניתן לפתור את רוב הבעיות אם מבצעים "התאמות" בין ההלכה לבין המציאות המשתנה. אני חושש שהפתרון לבעיות אלו מורכב יותר. הפתרונות של לוביץ מתאימים אולי לעגונות ומסורבות גט, אולם הם לא יועילו כלל כשמדובר בממזרים, שם הבעיה היא אינהרנטית בהלכה, או בסוגיית ביטולי הגיורים, שכמו שלוביץ מראה היא פוליטית ברובה הגדול ועוסקת ביחסי הכוחות שבין חרדים לדתיים-לאומיים, על גבם של המתגיירים.

לדעתי הפתרון הפשוט הרבה יותר, שיכול לתת מענה למרבית המקרים – גם אם הוא מסובך פוליטית – הוא הפרדת מוסדות הדת מן המדינה. הספר של לוביץ רק ממחיש כי לא צריך להיות ליברל מובהק או חילוני מפוחד על מנת להיאבק להפרדת הדת מן המדינה, שכן זו היא בראש ובראשונה אינטרס דתי: היא תאפשר לקהילות היהודיות לחיות ביהדות על פי דרכן – ומאידך לא תכפה על הדיינים את ערכינו הליברליים – והיא תציג לאנשים שאינם דתיים, כמו גם לאנשים המבקשים להצטרף לעם ישראל, את פניה היפות של היהדות. כמדומני שלוביץ נמנעת מלהציע פתרון זה בפה מלא, שכן הציבור הדתי-לאומי עודנו שרוי בקיבעון כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", והפרדת הדת מן המדינה מהווה לשיטתם נסיגה מרעיון זה.

בנקודה זו אני מבקש להיות "פרקליטם של השטן" וללמד זכות על הדיינים, על אף שאין לי דבר וחצי דבר עמם או עם השקפת עולמם; זה נכון שלפעמים הם "לא-ידידותיים", מקובעים מבחינה הלכתית, או פשוט תאבי-כוח. אבל להבנתי, לתפישת עולמם יש עיגון תורת-משפטי. בתי משפט או בתי דין הם רק דרך אחת לפתור סכסוכים. לצד מערכת המשפט החילונית הקונבנציונלית ישנו מערך שלם של הליכים סמי-משפטיים כמו גישור ובמידה מסוימת גם בוררות, שמבקשים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום.

כמדומני שכך בתי הדין תופשים את עצמם מבחינה תורת-משפטית: בתי הדין תמיד יעדיפו הסכמה, שלום, שלום בית – גם אם לנו נראה שהתפישה שלהם את שלום הבית היא מעוותת ומביאה לידי אבסורד. הליך הגירושין, כמו שכל דיין יאמר לכם, מתנהל בין האיש לאשתו; בית הדין לא נותן גט, הוא לכל היותר יכול לכפות על האיש לתת גט לאשתו, אלא ש"כפייה" והסכמה הם תרתי דסתרי, אוקסימורון. כשם שהמגשר אינו יכול לתת לראובן את הכסף ששמעון חייב לו, כך בתי הדין אינם יכולים לתת גט שלתפישתם לא מצוי בידם.

לכאורה, אם בתי הדין מעדיפים "לא להתערב", מדוע כל-כך קשה להם לשחרר? אני לא בטוח שהדברים סותרים; בתי הדין לא חושבים שאין להם תפקיד, הם סבורים כי תפקידם להשכין שלום, כאמור לפי תפישת עולמם. כל אדם, ובוודאי כל מוסד, ועל אחת כמה וכמה מוסד שבתהליכי ניוון ושקיעה – נהנה מהכוח והסמכות הנתונים לו, גם אם תפקידו רק "לפשר". אפילו פסיכולוגים, שבמובן מסוים הם פסיביים בהגדרתם, מתקשים בכך; האמינו לי, הייתי אצל שני פסיכולוגים שביקשתי לסיים את הטיפול אצלם, ולא בשל טיב הטיפול, והתגובות שלהם היו אחד המחזות המביכים שראיתי.

*

אני מבקש לחזור לעניין ההסכמות שבפתיחת הספר: אני מצאתי בהסכמות אלו שיקוף לאמביוולנטיות שמאפיינת את לוביץ, שמצד אחד מלאה ביקורת כלפי בתי הדין או ההלכה, ומאידך מבקשת לגלות בהלכה פנים חדשות, לחתור בה את הנתיב שלה. נכון אמנם שאת עיקר זעמה היא מפנה לבתי הדין הרבניים שמעבירים את הנשים ויה דלרוזה בדרך לגט המיוחל; אולם גם לוביץ מסכימה, והיא עושה זאת בגילוי לב אמיץ ומרשים מאוד, כי הבעיה אינה רק ברבנים, אלא גם בהלכה עצמה, למשל בשל המעמד הנחות שהיא מעניקה לנשים.

כמו שלוביץ אומרת בעצמה "התלות של האישה באיש מובנית בתוך כללי הלכות הקידושין. הבעל מקדש את האישה – ובלשון ההלכתית 'קונה אותה'; והיא מקודשת על ידו, ובלשון ההלכתית 'קנויה לו'. זה משמעם העמוק של נישואין כדת משה וישראל […] האישה נכנסת לחיבור מקודש, מוסרת למעשה את מפתחות הרחם והמיניות שלה לבעלה; מעתה והלאה הוא מושל בה ורק בידו הכוח לפתוח את השערים".

ואף על פי כן, לוביץ אינה מוותרת. הישירות והכנות הזו, האמביוולנטיות הזו – אם תרצו הסיפור של הפמיניזם הדתי כולו – לצד הסיפורים האישיים הכואבים – אלו הדברים שהופכים את הספר למרתק כל כך.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מי ישמע את זעקת הנשים? על הספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ

  1. יישר כח, בקורת מעניינת ומעוררת מחשבה. האם לוביץמקדישה מקום לאיזושהי סקירה מסודרת של הרקע ההלכתי והמשפטי (מעבר להצגת הפתרונות בנספח)?

    הבעיה עם הפתרון של הפרדת הדת מהמדינה היא שהוא לא כל-כך פותר. להבנתי, רוב הנשים שמצויות באמת במצוקה בגלל הסרבנות והעגינות הן נשים דתיות; אלה שאינן כאלה בדרך כלל מסוגלות להמשיך בחייהן בדרך זו או אחרת גם ללא הגט. לנשים האלה דווקא העדר ההפרדה מועיל; בית הדין המדינתי יכול להפעיל נגד הסרבן צעדי עונשין (או נגד המתחמק מאמצי גילוי, צווי איסור יציאה, בקשות הסגרה וכו') שבית-דין דתי וולנטרי לא יוכל להפעיל, ולכן יש לו את היכולת לטפל בהרבה מקרים של סרבנות שבתנאים אחרים היו משאירים את הנשים כבולות לנצח. כמובן, הפרדה תאפשר למי שאינו חלק מהקהילה הדתית-חרדית לנקות את מצפונו ולא להרגיש שותף באחריות לגורלן של הנשים האלה, אבל ספק אם היא תיטיב איתן עצמן.

    • הי מיכה,
      תודה רבה על התגובה.
      אתה מעלה נקודה מעניינת, אני לא מספיק בקיא בעניין אבל יש לזה פתרון במדינות אחרות (למשל ה-get law במדינת ניו-יורק). ויש כמובן פתרונות הלכתיים שבתי דין רבני בקושי מפעילים (כמו "הפקעת הקידושין") ובאופן כללי ככל שמדובר באנשים דתיים, יכול להיות שסנקציות הלכתיות מועילות יותר. בנוסף, אני מניח שלצעד כזה יהיו השלכות מסוימות, למשל אנשים מסוימים יעדיפו להתחתן אזרחית ומן הסתם זה יגרום לליברליזציה של הדין הדתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s