סיפורו של מקום, ספר ללא סיפור: על "ג'ון טרבולטה ואני" של מתן חרמוני

במשך כמעט כעשור במהלך חיי הנעורים שלי, העיר באר שבע הייתה המטרופולין אליה נשאנו את עינינו. הן במהלך השנים שלמדתי באזור, הן במסגרת שירותי הצבאי, באר שבע הייתה צינור החמצן שלנו לעולם הגדול. השימוש הבאר-שבעי שלי היה בעיקר פונקציונלי ולא אחת תהיתי האם יש בה, בבאר-שבע, דבר מעבר לסופר-מרקט, תחנת רכבת ואוטובוסים או קניון.

כאילו שמע את תפילותיי, מתן חרמוני, החליט להקדיש את ספרו השלישי "ג'ון טרבולטה ואני" (בשמו הקודם: "קרבת דם"), לעיר באר שבע. המספר – שסיפורו דומה מאוד לקורות חייו של חרמוני – מרצה באוניברסיטה, במאי תיאטרון כושל בדימוס ומורה בתיכון בהווה – חוזר לילדותו בבירת הדרום ואל החבורה הססגונית שליוותה אותו, ומבקש לנשק את העיר הנרדמת על פיה ולהפיח בה חיים.

מלכת הדרום או נסיכה רדומה, חרמוני מקים מעפרה את העיר באר שבע. תיאורה של באר-שבע מעטיו של חרמוני חי וצבעוני, והוא החזיר אותי לא אחת לחברי ילדותי בעיר נידחת לא פחות, כמו גם לרחובותיה השוממים של באר שבע, שכפי שמעט עולה גם מן הספר, תנופת הבנייה שלה כמעט שינתה את פניה ללא היכר.

אלא שמעבר לסיפורו של מקום, העיקר חסר מן הספר, ובראש ובראשונה עלילה. לספר "ג'ון טרבולטה ואני" אין עלילה, ולו במובן הרך של המילה, קרי מבנה סיפורי. אין סיפור – קל-וחומר שלא חידה, או חידה-לכאורה – שחשיפתו מתבהרת ככל שמתקדמים בקריאה, ואין כמעט דגש על החניכה שעובר המספר, מסע שבסופו הוא לומד דבר או אף נהיה מישהו אחר. מלבד אנשים פרפקציוניסטים או אנשים עם אובססיה מסוג אחר, לקורא אין למעשה סיבה לסיים את הספר.

ל"ג'ון טרבולטה ואני" אין גם מספר ברור, או מדויק יותר לומר – אין אחידות תצפיתית ואחידות לשונית. מחד גיסא, לשון הספר היא מאוד ספרותית וכבדה, כמו שהיינו מצפים מאיש אקדמיה, אפילו איש אקדמיה זוטר; מאידך גיסא, הסיפורים מלאים בחזרות, שמאפיינות יותר אדם צעיר, או מי שאינו בקיא במלאכת סיפור הסיפורים, או ב"הערות עריכה" כגון "אבל אני מקדים את המאוחר" או "על זה כבר דיברתי". אם המחבר מאמין בקורא, הוא אינו צריך "להדריך" אותו; הקורא יודע מה היה לפני כן, ואם הספר טוב הוא ימשיך לקרוא בו, הוא אינו צריך תמריצים מלאכותיים. כנראה שהסופר אינו בטוח ביכולותיו שלו.

אנשים צעירים ומצליחים מעוררים בי תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד מפלס הקנאה גואה, גודש, עולה על גדותיו – מה יש להם שלי אין? מדוע הם הצליחו במקום שאני נכשלתי? מצד שני, בהרבה מקרים מדובר בנתון מעודד – אם הם הצליחו גם אני יכול. חבר קרוב מאוד פעם אמר לי "אתה כותב טוב, אבל עמוס עוז אתה לא" (בהנחה שעמוס עוז הוא פסגת היצירה). את "ג'ון טרבולטה ואני" סיימתי לכן עם מסר מעודד. גם אני יכול, גם אתם יכולים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

בדרך חזרה מהחתונה

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַחֲתֻנָּה, אַבָּא

אָמַר לִי שֶׁהָאַהֲבָה מֵתָה,

וְשֶׁאִם אַשְׂכִּיל לְהָבִין אֶת

סוֹד מוֹת הָאַהֲבָה –

אֵדַע אוּלַי יוֹתֵר מִדַּי.

שָׁתַקְנוּ.

.

עַל מִפְתָּן הַבַּיִת הִקְשֵׁיתִי:

לְאֵיזוֹ אַהֲבָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?

אָבִי לִטֵּף אֶת רֹאשִׁי בְּחֶמְלָה

וְנִכְנַס הַבָּיְתָה.