סוד הצמצום: על הספר "הממלכה" של אמיר אור

הספר "הממלכה" של אמיר אור מבקש לספר מחדש את הסיפור של דוד המלך. הספר, שנכתב על ידי יונתן בן שמעא, אחד מסופרי המלך, בציוויו של דוד, עובר בתחנות חייו של דוד החל ממשיחתו של דוד למלך והריגת גוליית, עבור בניאוף עם בת שבע וכלה בימיו האחרונים של דוד, כאשר בניו ניסו לחתור תחתיו ולהמליך את עצמם לממשיכיו.

היומרה של אור, משורר מוכר שזהו ספר הפרוזה הראשון, לספר את הסיפור שלא סופר – איננה ברורה וגם מתגשמת באופן חלקי מאוד. דוד המלך – וגיבורי התנ"ך ככלל – היה איש בשר ודם, וזו רק ספרות חז"ל שביקשה לעשות לו מיתיזציה. התנ"ך אינו מכסה על כך שדוד היה מצביא אכזר – בוודאי במונחים של ימינו – ואלוהים "מעניש" אותו בכך שהוא אינו יכול לבנות את בית המקדש כי ידיו מגואלות בדם; הוא גם לא מסתיר את העובדה שלדוד היו הרבה נשים, ועדיין הוא חמד את בת שבע ושלח את בן-זוגה למות בשדה הקרב בכדי שיוכל לשאת אותה לאשה. לא צריך להיות איש ביקורת המקרא בכדי להבין שדוד היה מלך בשר ודם. גם העובדה שצאצאיו של דוד גרמו לו ל"צער גידול בנים" של ממש – אמנון שאנס את תמר, אבשלום ואדוניה שמרדו בו – הופכת את דוד לדעתי לטיפוס אנושי שקל להזדהות אתו.

יתרה מכך: אור אינו מפליג לכתוב סיפור שלא הכרנו. ברובו הגדול של הספר, אור דבק בסדר הכרונולוגי של התנ"ך, כולל בספר את כל סיפורי דוד ולמיטב ידיעתי גם לא מוסיף סיפורים משמעותיים שלא סופרו באחד מספרי התנ"ך. להבנתי, חידושו העיקרי הוא שהנרטיב התנ"כי, לפיו קורות האירועים משולבים בתכנית של אלוהים, מוסט לטובת סיפור שבו אין תוכנית אלוהית – היהודים, או השבטים שגרו בשטח ארץ ישראל, מאמינים במספר אלים, וכל מהלכי השלטון הם תוצאה של תככים ומזימות, מרידות ומרידות שכנגד. נכון אמנם שסיפור-העל הוא אכן שונה, ואולי יש אנשים מאמינים שבשבילם קריאת סיפורו של דוד המלך כפרק ב"משחקי הכס" – היא אכן שינוי משמעותי; אך לטעמי, ובוודאי מבחינה עלילתית, מדובר בשינוי קוסמטי בלבד.

לשונו ושפתו של הספר מצביעים כמה גדול ההיבריס של אור. שלא כמו משוררים אחרים ששלחו ידם גם בכתיבת פרוזה (גילית חומסקי, למשל), ריתמוס השירה אינו ניכר בספר. הספר כתוב בשפה יבשה ומאוד לא מסוגננת או אפילו מצועצעת, כמו שהיינו מצפים מספר של דברי הימים, והשירה שמשולבת בו ומושמת בפי ההמונים, דומה יותר לפזמוני אצטדיונים מאשר לשירה. אפילו את מטבעות הלשון המוכרות כמו "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך" (שמואל הנביא לאגג מלך עמלק) או "אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא-אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל" (דוד לגלית) – הספר משמיט, ולא מוצא להם חלופות מוצלחות.

"הממלכה" ממחיש את סוד הצמצום, הסוד הגדול של השירה והספרות: את מה שאפשר לכתוב בפסקה, עדיף לכתוב במשפט אחד קולע. את משל כבשת הרש, שהתנ"ך מסתפק בשמונה משפטים לתארו, "הממלכה" פורט לשני עמודים מיותרים ועוד טוען כי המשל "תפור בתפרים גסים". כך שבבחירה שבין ספרי התנ"ך ל"הממלכה", אני בוודאות מעדיף את המקור. יכול להיות שהגרסא דינקותא שלי – העובדה שהתחנכתי על התנ"ך – מסמאת במידה מסוימת את עיניי, או ש"הממלכה" מדויק יותר היסטורית  – גם אם ברי שהוא לא שואף לדיוק היסטורי מחקרי. אך לדעתי התנ"ך כתוב בצורה מעניינת הרבה יותר.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

קיצור תולדות הגבריות: על הספר "הדרמה של הגבריות החדשה" של גבריאל בוקובזה

DRAMAשמעתי פעם משמה של קרול גיליגן שהיא מזלזלת בשדה המחקרי שנקרא "לימודי גבריות"; מהו כל הידע האנושי שהצטבר עד כה, טענה הכוהנת הגדולה של הפמיניזם התרבותי, אם לא לימודי גבריות? או בפרפרזה על הפרודיה המוצלחת של עלמה זק מ"ארץ מהדרת" על אבירמה גולן: לימודי גבריות – יש דבר כזה בכלל?

ספרו של גבריאל בוקובזה, "הדרמה של הגבריות החדשה", מבקש במשתמע להשיב לטענות אלו. כמדומני שנשים, ולימודי הנשים והמגדר רק הגבירו מגמה זו, מודעות הרבה יותר לנשיותן; הנשיות אצלן היא "אישיו". לעומת זאת, הגבריות איננה מעסיקה לכאורה את הגברים. בוקבוזה מתאר מחקר שהוא ערך ובו נשאלו מאות גברים אם יוכלו לתאר את גבריותם, כיצד הם מציגים את עצמם כגברים, מה נתפס כגבריות בעיניהם או מה הזיכרון הגברי הראשון שלהם. בוקובזה מציין שהוא קיבל תשובות מצומצמות מאוד.

חוסר המודעות הזו, בוקובזה מסביר, הוא תוצאה של העובדה שגברים משתייכים לקבוצת כוח אולם לא פחות חשוב מכך, הוא פשוט מאפיין של גברים, שתובנתו לחשוש כי מודעות עצמית עלולה להוביל לחולשה, ולגברים אסור להפגין חולשה. חוסר המודעות הגברי והחשש מלהביע חולשה, טוען בוקובוזה, בסופו של דבר פוגע בגברים: הם לא מודעים לכך שהגבריות פוגעת בהם (תחרותיות מטורפת, אורח חיים לא בריא, עבודה מסביב לשעון), לא מטפלים בעצמם, גופנית ונפשית, ולא ערים לכך שמנצלים את הגבריות שלהם. הנתונים ידועים ומדהימים: תוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר מזו של הגברים ושיעור הגברים המתאבדים הוא פי שלושה וארבעה משיעור הנשים המתאבדות.

כלומר, גיליגן צודקת כי הידע האנושי פרה-המהפכה הפמיניסטית היה ידע שנכתב על ידי גברים ובשביל גברים אולם זה נעשה מבלי שהם מודעים לכך – כי הגבריות הייתה סמויה. כיוון שהגבריות הייתה סמויה, הם מעולם לא ההינו לשאול – מה המחיר שגברים משלמים על הגבריות שלהם?

*

בוקובזה, ד"ר לפסיכולוגיה ומטפל, מתחיל את מסעו בתיאור הולדת הגבריות, אי-שם לפני 4.5 מיליון שנה, כאשר אבותינו הקדומים ירדו מן העצים, מהלך שהביא בסופו של דבר לחלוקת תפקידים בין זכרים ונקבות ומכאן ליצירת נשים וגברים. בפרקים הבאים בוקובזה מתאר את המקומות בהם הגבר הוא קורבן של גבריותו, בשדות השונים של החיים; כיצד הוא מנסה לאלחש את פצעי הגבריות הלא מטופלים שלו (מה שבוקובזה מכנה "אזורי החיבור של הגבריות"); כיצד הגבריות שלו מתעצבת בעקבות קשריו עם אביו ועם אימו; ולבסוף, בוקובזה שואל ומנסה להשיב: אם כן, כיצד על הגברים להתמודד עם "מחיר הגבריות"?

ניסיונו של בוקובזה להפנות את הזרקור לאזורי הגבריות המוצנעים ולשאול שאלות שכמעט ואינן נשאלות הוא מרשים. יחד עם זאת, הניסיון לכתוב מחדש את "קיצור תולדות הגבריות", מפיל את בוקובזה לבורות המוכרים של השטחיות וההכללה. ניסיון זה אולי לא פוגע ב"מדעיותם" או תוקפם של הדברים, אך הוא מחסל את יכולת השכנוע של המחבר.

כך למשל בפרק שנקרא "רודן או קורבן?" בוקובזה מבקש לטעון שגברים משלמים את המחיר לשאיפתם הבלתי-נדלית לפתח כלים בשדה מפתיע במיוחד – ההפריות החוץ גופיות. "אחת התוצאות של הטכנולוגיה החדשה הייתה החלשת מעמדו של הגבר ההטרוסקסואל, שנוכחותו הפסיקה להיות הכרחית לצורך הקמת משפחה".

לומר כי הפריה חוץ גופית פגעה בגבר ההטרוסקסואלי זו טענה כה צרה ואגואיסטית, שהיא חוזרת למחבר כבומרנג – זה נראה כי יותר משהוא מבקש לחשוף כיצד הגבריות מכלה את עצמה, הוא זועק את זעקת הקוזק הנגזל. טענות מעין אלו גורמת לקוראות ולקוראים לצקצק בלשונם ולומר: "זה נשמע כמו 'אוי אוי אוי'".

דוגמא זו מראה שני פגמים עיקריים בספר: ראשית, הראייה הצרה בדבר הסבל שנגרם לגברים. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהספר הוא שתבניות חברתיות ומוסדות חברתיים שונים עלולים לפגוע בכולם, גם באנשים החזקים ביותר לכאורה. במשפטים רבים בספר ניתן היה להמיר את המילה "גבר" במילה "אשה" והמשפט עדיין היה נכון; במקומות אחרים, כמו בדוגמאות שבוקובזה מביא משוק העבודה, ההבדלים הסוציו-אקונומיים הם משמעותיים הרבה יותר מאשר ההבדלים המגדריים. המחיר שהגברים משלמים הוא לא מחיר הגבריות שלהם אלא מחיר היותם חלק מן החברה, על יתרונותיה וחסרונותיה.

שנית, נדמה כי הגבר שבוקובזה רואה לנגד עיניו הוא הגבר ההטרוסקסואלי. נכון אמנם כי הוא מתאר פה ושם גבריות הומוסקסואלית, אך התחושה היא שתיאורים אלו נועדו לצרכי כסת"ח בלבד. כך למשל בוקובזה מאריך על הקשר שבין הגבר לאביו ולאימו ועל הצורך של הגבר במודל גברי ומודל נשי. כלומר, המשפחה שבוקובזה רואה לנגד עיניו היא משפחה הטרוסקסואלית ממוצעת; אין מקום אצלו לשתי אימהות או שני אבות, כאשר מחקרים מוכיחים כי משפחות אלו אינן טובות פחות לילד ממשפחה מסורתית.

בכלל, נדמה כי הגבר שהספר מדבר עליו הוא הגבר שלפני 30 ו-40 שנה, ולא הגבר של שנת 2017. "הדרמה של הגבריות החדשה", קובע בוקובזה, "היא שהתכתיבים החברתיים המסורתיים שאין לה ברירה אלא לציית להם חורטים בה שבר בסיסי ופיצול עמוק. הנורמות כה מושרשות עד שגברים רבים חשים בציווי מחמיר לממש ציפיות הקשורות לזהותם הגברית גם כאשר אלה מתנגשות עם רגשותיהם ואמונותיהם". איני חולק על דברים אלו, אולם לא ברור מדוע זו הגבריות החדשה, שהרי לטענת בוקובזה שבר זה מלווה את הגבריות עשרות ומאות שנים.

לדעתי, הדרמה של הגבריות החדשה היא המסר הכפול שהחברה משדרת לגברים; בוקובזה מתייחס לכך באגביות, אך אינו אוחז את השור בקרניו: הגברים החדשים נדרשים מחד להיות אמפתיים, קשובים, רכים ומכילים; מאידך, הם נדרשים לשמור על המאפיינים הגבריים שלהם: לפרנס את המשפחה אך גם להיות אבא שמוציא את הילדים מהגן; להימנע כמובן מהטרדות מיניות אך גם ליזום, להיות אקטיבי ואולי אפילו אגרסיבי בקשרים רומנטיים. גבר שייחשב רק מכיל ומתחשב, מיד ייתפס כסחורה פגומה בעיני רוב הנשים. הגברים המסורתיים – מה שבוקובזה מכנה "הגבריות החדשה" – אלו שנתונים למכבש הלחצים החברתי, יינשכו שפתיים וימשיכו ליהנות מהפריבילגיות שלהם; הגברים החדשים, אלו שיוותרו מרצון על הפריבילגיות שלהם, אך החברה הישנה, על נשיה וגבריה מונעת זאת מהם – הם נתונים בדרמה אמיתית.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן