הספר כגביע לֶבֶּן: על "צורת עתיד" של הסופר עיגול שחור

TSURAT.gif"צורת עתיד", ספרו השני של הסופר האנונימי בעל הפסבדונים "עיגול שחור" (•), הוא העתק, די מדויק, של ספרו הראשון, "ספר עלטה": כמו ספרו הראשון, גם "צורת עתיד" בנוי מרצף של קטעים שמתחילים במילים "חלמתי ש.."; וכמו "ספר עלטה", גם המקטעים בספר השני דחוסים מאוד, אגד של משפטים שחלקם מבריקים וחלקם נונסנס מוחלט. כך שאפילו אם הנוסחה של הספר הראשון הייתה בבחינת "סוס מנצח" – וכמו שציינתי בביקורת על הספר הראשון, אני רחוק מלחשוב כך – עצם השכפול של הספר, ואפילו שניתן לטעון להתפתחות בכתיבה של עיגול שחור – מהווה לדעתי טעם לפגם.

שלא כמו בספרו הראשון, בספרו השני הסופר מטמין את ההצדקה לפורמט שהוא בחר בו. במקטע שכותרתו "בועט בסדין", המחבר מציב בפיו של "המשיח ה' יקום דמו", נאום לפיו בגלל האינטרנט המוח האנושי השתנה, ונדרשת כתיבה חדשה, כתיבה קופצנית יותר. "רומן זה דבר נפוח מנופח ודכאני", "טקסט צריך לקרוא כמו פרשת השבוע, כמו עיתון, כמו בלוג, כמו פורום, כמו סידור, זה משהו שיש בו קצב". הטעות של הכתיבה הרגילה היא שהיא לא הלכה דרך החלום אלא דרך הזיכרון".

לטענות אלו אבקש להשיב בשלוש: ראשית, האינטרנט, או הטקסטים האחרים שהכותב מציין, מתאפיינים בנגישות טקסטואלית. גם אם עיגול שחור צודק בדבריו, הטקסטים שהוא כותב כמעט ואינם נגישים; הם יותר כמו "שפת סתרים", כמו קוד, שרק מתכנתים יכולים לקרוא. אני מניח כי הוצאת ספריו בהוצאת "רסלינג" נועדה להנגיש את ספריו ומחשבותיו לציבור רחב יותר ולא-חרדי, אולם אם אני, שיש לי מעט הבנה ב"שפת הקודש", במובן הרחב שלה, מתקשה לפענח את הכתוב, קל וחומר שקוראים אחרים יתקשו בכך. ספר או טקסט הוא לא "מכתב בבקבוק", שהכותב משליך אל האוקיינוס ללא נמען מדויק; טקסט הוא אמצעי תקשורת, הוא גביע לֶבֶּן שיש חוט שמחבר בינו לגביע לֶבֶּן אחר, נמען. והכותב חייב לדמיין את הנמען שלו ולנסות לתקשר איתו.

טענה זו מתקשרת גם לשאלת "מיהו המחבר". לאורך כל קריאת הספר, הטרידה אותי העובדה שאינני יודע מי עומד מאחורי הספר; אני לא יודע עליו דבר, אני גם לא יודע אם הוא בכלל חרדי או שאולי יש יותר ממחבר אחד. לכאורה בעידן של פוסט רולאן בארת', מדוע זה חשוב? המחבר מת. אז נכון ש"מות המחבר" מטה את המשקל אל הקורא, ואל המשמעות שהוא מקנה לטקסט, אולם מכיוון שטקסט הוא אמצעי תקשורת, עדיין חשוב לקורא להבין מי עומד בקצה השני של חוט הלבן.
מעבר לכך, אני לא חושב שהכותב צודק בדבריו. לדעתי, אנשים זקוקים לנראטיב ליניארי, להתחלה, אמצע וסוף, להמשכיות ולזיכרון. הרומאן מאפשר להם ומשקף להם את הצורך הזה; כמדומני שגם מנהלי הפייסבוק מבינים את זה, כאשר הם מציעים לנו לחגוג כך וכך שנים לחברות שלנו עם חברי הפייסבוק או מזכירים לנו היכן היינו לפני שנה. שלא מחוץ לנרטיב המשכי וזיכרון, האינטרנט ימשיך להיות אמצעי טכני בלבד. הקיטוע של פרשות השבוע הוא אולי טכני לפעמים, אך גם הן נטועות בהקשר רחב יותר של המקרא כולו, של הסיפור של עם ישראל. להבנתי, זו אחת הסיבות לכך שטענת חוקרי המקרא כי התנ"ך או המקרא הוא אוסף של סיפורים שנערך באופן מגמתי ובשלב מאוחר בהיסטוריה – לא קנתה שביתה בלב הציבור. אנשים זקוקים לסיפור, ואת זה גם עורכי התנ"ך – לדידם של חוקרי המקרא – הבינו.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראון כאן

מודעות פרסומת

מבוקש מקום: על הספר "תשאלי" של לאה איני

הספר "תשאלי" של לאה איני מבקש לעורר תחושת אי-נוחות, לערער במעט את מגדל הקלפים הקרוי אדם, כאשר הוא בנוי על קרקע לא מוצקה. במרכז הספר ניצבת משפחה, אשר לאורך כל הספר חייה מטלטלים ממקום למקום: מעיר ליישוב בורגני כל-ישראלי; מהיישוב בחזרה לדירה-שכורה בעיר; ומן העיר לעיירה קטנה בריוויירה הצרפתית.

כמו-מבין השיטין מהדהדות שורות השיר של אדמיאל קוסמן: "מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד/ מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד." אם היה לי שקל בכל פעם ש"התפללתי" את השיר הזה של קוסמן, הייתי אדם עשיר. האם גיבורי הספר יימצאו את המקום הזה? האם אנחנו, בני ובנות הארץ הזו, נמצא את המקום?

הספר מתחיל מעולה: איני מתארת את התקוות הגדולות שתולים בני הזוג בביתם החדש וכיצד אלו מתנפצות בזו אחר זו: הניסיונות למצוא את מקומך באחד התאים בכוורת החברתית הרוחשת רכילויות ושמועות; ההתפוררות הפיזית של הבית שהשקיעו בו "ימבה כסף", והזלזול, אף הוא כל-ישראלי, של כל בעלי המקצוע והנוגעים בדבר; הצער שנשקף מחייהם של שכניהם ליישוב ושהכותבת מתקשה לעצום עיניה ממנו. קשה שלא להזדהות עם הצרות שמורעפות על גיבורי הסיפור בזה אחר זה בבחינת עוד זה מדבר וזה בא.

הכתיבה של איני מרהיבה ברב-גוניותה, והיא מצליחה לשזור יחד עגה עם משלב גבוה, אם כי במקרה של הדוברת, שמעידה על עצמה שהיא לא יודעת לכתוב, השפה הגבוהה מעט לא אותנטית. בנוסף על כך, יש חיבור יפה בין המטאפורי לבין המציאותי, ובין המקומי והעל-מקומי: האדמה שרועדת מתחת לרגליים, היסודות שנבנו בשלומיאליות – כל אלו משקפים ומרמזים על המצב הלאומי בעיני המחברת, מבלי שהקורא יידרש לאינטרפרטציות מורכבות מדי.

אלא שכמו שהספר מתחיל מעולה, הוא מסתיים רע מאוד. בחלקו השני והשלישי, גיבורת הספר פוגשת בצרפת מתווך-דירות ערבי, והממד המטאפורי שהחזיק יפה – מתפוצץ לאלפי חתיכות-מציאות: הדיון שהיה עד כה סמוך לפני השטח – עולה על גדותיו ומציף את הסיפור, ותחושת המועקה העמוקה של הגיבורה לובשת פנים של מניפסט פוליטי שמתרחש כולו, איך לא, על אדמת אירופה. בנקודה זו גם עיסוקה של הגיבורה כאשה שעוסקת במחקר מדעי-החיים מתגלה כניסיון מגושם להשוות בין העולם הביולוגי לבין זה הסוציולוגי שבו אנו חיים. המטאפורה הופכת לקלישאה.

לדעתי, המעבר שבין המטאפורי למניפסטי מותיר את איני קרחת משני הכיוונים: במישור הפוליטי, יכול להיות כי הניסיון לטעון טענה פוליטית דרך אמצעים פיגורטיביים ורגשיים – עשוי לשכנע קוראים מסוימים שמסוממים מאבק המטאפורה שאיני מפזרת; החטא הגדול יותר הוא לדעתי במישור העלילתי: הקורא, שסבר כי לפניו סיפור שנארג בעדינות, חש מרומה כאשר הוא רואה שכל הסיפור היה מצע פוליטי ותו לא; הקרקע שעליה עומד הקורא נשמטת מתחת לרגליו, ובדיוק כמו בסיפור "תשאלי", הקורא מבין שהסיפור נבנה על חולות נודדים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הזמנה לשיח או הזמנה להקשבה? על הספר "שלום לקנאים" של עמוס עוז

"שלום לקנאים", ספרון המאמרים החדש של עמוס עוז, מורכב למעשה משלושה מאמרים קצרים: "שלום לקנאים", "אורות ולא אור" ו"חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם". שלושת המאמרים הם ברובם גרסה מחודשת של הרצאות שעוז נשא במועדים שונים או כתב מעל במות אחרות.

המאמרים שונים זה מזה באיכותם. המאמר השלישי הוא הבנאלי ביותר ובו עוז מדבר על הצורך המיידי של מדינת ישראל לחתור להסכם שלום עם הפלסטינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים. יש אמנם חידוש מסוים בעובדה שעוז דבק בעמדה זו נוכח רוחות שונות של ייאוש או כאלו שחותרים לחזון של מדינה אחת; ויש גם מובאות מאירות עיניים, כגון הפרכת ההנחה כי "המצב בלתי הפיך" – עוז מציין כי כאחד שחזה בהקמת מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה, או בבגין וסאדאת חותמים על הסכם שלום – קשה לקבל את המושג "בלתי הפיך". יחד עם זאת, אין במאמר זה דברים שלא שמענו בעבר, מעוז או מדוברי שמאל אחרים.

המאמר "אורות ולא אור" מנסה לאפיין "מהי היהדות", ואף הוא אינו מחדש הרבה, שכן הוא למעשה רפליקה לדברים שעוז כתב בספר "יהודים ומילים" (אותו חיבר ביחד עם בתו, פניה עוז-זלצברגר). בקווים כלליים, היהדות בעיני עוז היא בעיקרה פוליפוניה של שיח ומחלוקות, וכן לדידו של עוז בליבה שלה לוהט הציווי שנמצא על חרס בחירבת קייפה שליד בית שמש: "אל תעשו כזאת ועבדו את אדוני. שפטו עבד ואלמנה. שפטו יתום וגר. ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה. נקמו ביד מלך אביון ועבד סוכו. גר תמכו".

בעיניי אלו שני מאפיינים בעייתיים מאוד. הראשון הוא המוקשה פחות, אם כי ניתן גם לחשוב על ריבוי הקולות כמאפיין פרוצדורלי ולא מהותי, או תלוי-נסיבות לפיהן היהדות התקיימה ללא מרכז רוחני או מדיני. הבעיה העיקרית היא במאפיין השני: זה נכון אמנם שציווי כזה חוזר ונשנה ומשולש החל מן המקרא ועד לאחרוני הפוסקים, אולם קשה לומר שאלו הדברים שמייחדים את היהדות, או אפילו שמאפיינים אותה; ציוויים כאלו ניתן למצוא בדתות שונות – רק תזרקו אבן ובכל "כת" שתפגעו תמצאו ציוויים דומים – אך למעלה מכך: ביהדות יש כמובן ציוויים אכזריים מאוד שאינם עולים בקנה אחד עם התפישה ההומניסטית של עוז. האם אלו הציוויים או הערכים שהיהדות מתלכדת סביבם? מסופקני. בעיני עוז, אם כבר, היהדות היא סופר-מרקט שבו אתה בוחר את "המוצרים" – המצוות – המועדפים בעיניך.

המאמר הראשון, שהספרון נקרא על שמו, הוא המעניין ביותר מבין השלושה, והוא כמובן מתקשר לריבוי הקולות שעוז מצדד בו. במאמר זה עוז מבקש לרדת לשורשה של הקנאות, לאפיין אותה ולנסות להתמודד עמה. יש במאמר מספר תובנות מעניינות, אולם כמדומני שאין בו תרופה לקנאות בעיקר מכיוון שהוא "שפוף", בפרפרזה על ספרו של גדי טאוב "המרד השפוף": הוא אינו מציע רעיון אחר שיילכד סביבו המונים; הוא לא נכתב מעמדה של "מנהיגות", שמבקשת לקחת חלומות ולהגשים אותם: הוא נכתב מעמדה של סופר, של הוגה, שמתבונן על המציאות ולא משנה אותה.

*

את הספרון פותח עוז במבוא שהוא מעין התנצלות. בהתייחסו לספר כותב עוז: "שלושה מאמרים שלא נכתבו בידי חוקר ולא בידי מומחה כי אם בידי אדם מעורב, שלפעמים גם רגשותיו מעורבים […] אין במאמרים אלה […] אלא בעיקר לבקש את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותי".

בין אם עוז מסיח לפי תומו, ובן אם הוא עושה זאת כרטוריקה מתגוננת, פסקאות פתיחה אלו מכילות הן את נקודת החוזק העיקרית של הספרון והן את אחת הביקורות המרכזיות עליו. נקודת החוזק העיקרית של המאמר היא האכפתיות והדאגה של עוז לחברה הישראלית. ההתעקשות שלו להיות הצופה לבית ישראל, המוכיח בשער, האובססיה שלו לשיווק רעיונותיו השחוקים, חלקם כבר דהויים מרוב שימוש וכביסה ושימוש מחדש –  כל אלו מעצימים את כנות דבריו, ומאפשרים להם לחדור לליבו של הקורא. מבחינתי, ההצטנעות של עוז כי הוא אינו חוקר איננה מעלה או מורידה, שכן תואר אקדמי או משרה באוניברסיטה אינן ערובות להבנה טובה יותר של הנושאים שהם פצע פתוח של החברה הישראלית.

החיסרון שמתגלם בהצהרת הפתיחה הזו הוא העובדה שעוז לא מבקש לנהל דו-שיח; הוא מבקש שיקשיבו לו. רוב התיאורים בספר של ברי הפלוגתא שלו הם על גבול הקריקטוריסטים, המוקצנים אד-אבסורדום. לתחושתי אין שיח אמיתי עם הרעיונות ובעיקר עם האנשים שמאחורי הרעיונות. זה מסביר אולי את העובדה שנדמה כי עוז לא נסוג במילימטר מדעותיו זה חמישים שנה ויותר. כך גם ניתן להסביר את הפורמט של הספרון הקצרצר הזה, שהוא לא ספר מאמרים או עיון וגם לא מאמר יחיד בכתב עת או עיתון נחשב: כמדומני שלו היה עוז מפרסם את שלוש המסות האלו מעל דפי העיתון, הפולמוס סביב הדברים לא היה נדחק למדורי הספרות אלא היה מזמין מאמר תגובה, ומאמר תגובה לתגובה וכן הלאה, והדברים היו מהדהדים לאורך זמן רב יותר. עוז מבקש שיקשיבו לו, אבל האם הוא גם מקשיב לאחרים?

פורסם באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן