יוסיף דעת יוסיף רגישות: על הספר "ערות: נשים מדברות מיניות" של תמר מור סלע

EROTאת הספר "ערוֹת: נשים מדברות מיניוּת", של תמר מור סלע, התחלתי לקרוא ברגשות מעורבים. השיחות בספר עוסקות בנושאים שונים: הן נוגעות לחוויות של גילוי המיניות, קיום יחסי מין בפעם הראשונה, דימויי גוף, יחסי הכוח שבין נשים וגברים ועוד. לכן מצד אחד, נקפה בי התחושה כי אני נדחף לשיחה פרטית, שלי, כגבר, אין מקום בה, אולי אפילו תחושה לא נוחה של מציצנות.

אולם לצד התחושה הזו, נמסכה בי התחושה כי ככל שנוסיף דעת – נוסיף רגישות, נבין טוב יותר את הזולת; דווקא מכיוון שגברים ונשים נבדלים בהיבטים מסוימים, בוודאי בכל הנוגע ליחסי מין, ישנה חשיבות שאנו הגברים נבין כיצד נשים מדברות מיניות, ונהיה מודעים ורגישים לכך.

יתרה מזו. אחת המעלות של "ערות" היא הפשטתם מושגים תרבותיים ממחלצותיהם הסטריאוטיפיות. לכן מבלי להפחית כהוא זה בצורך ובחשיבות של הגברים להבין כיצד נשים חוות מיניות, לדעתי "ערות" יכול לסייע לנו, הגברים, לפתח שיח מיניות גברי, שיח מיניות אחר. אם אצל נשים יש שיח ער בנוגע למיניות או ליחסי מין, שיח שקולו רק מתגבר והולך, כמדומני שאצל גברים שיח כזה כמעט ואינו קיים: האם גברים אכן רואים יחסי מין כ"כיבוש"? האם יחסי מין נתפשים אצל גברים כדבר טכני, "נכנסים יוצאים", או שמא גם אצלנו הדברים מורכבים הרבה יותר, מערבבים תחושות ורגשות שונים?

כך שלהבנתי התרומה של הספר לגברים היא כפולה: לצד ההבנה והרגישות לאופן שבו נשים חושבות וחשות מיניות, גברים שקוראים את "ערות" צריכים לשאול את עצמם – כפי שאני שאלתי את עצמי – איפה הספר פוגש אותי? כיצד אני מבין יחסי מין ומיניות?

*

"ערות" מאגד סיפורים של עשרים ושלוש נשים שונות, חלקן מופיעות בשמן המלא, חלקן בשמות בדויים. מנעד הנשים הוא מגוון, אם כי באופן חלקי בלבד: טווח הגילאים של הנשים הוא אמנם רחב מאוד (המרואיינת הכי צעירה היא בת 29 ואילו המבוגרת ביותר בת 83), אולם מבט מרפרף על המקצועות של המרואיינות מגלה כי כולן באות מתחומי הרוח, האומנות או הטיפול לגווניהם, ולמיטב זכרוני (לפחות ככל שזה עולה מן הראיונות), אין שם רואות חשבון, מהנדסות וכיוצא באלו. האם אף על פי כן הראיונות הם מדגם מייצג, או שמא אצל עורכות דין או פקידות שומה הדברים יראו אחרת?

כל הראיונות מרתקים, אם כי הם אינם שווים באיכותם. חלקם, כמו אלו של דורית אברמוביץ', אלכס קורבטוב או יעלה, מעלים תובנות מעשירות; אחרים, כמו זה של נעם פרתום, עליזה ידעי או שולמית מעניינים בשל האופן העשיר שבו הנשים מוסרות את הזיכרונות והחוויות שלהן לקוראת ולקורא.

סיפור מעניין במיוחד הוא סיפורה של שרה שלו, אשה שעבדה בזנות ולאחר מכן הקימה משפחה. לכאורה ניתן לומר כי לא מדובר בסיפור מייצג, שכן התיאורים שלה הם של יחסי מין "לא נורמטיביים". אולם אני חושב שהדבר מראה בדיוק את ההפך: ראשית, דווקא העובדה ששלו היא זו שמספרת את סיפורה, כאשר לטענתה היא בחרה באופן מודע ומרצון להיכנס לזנות ובאופן מודע לצאת ממנה – מצביעה על כך שעוצמתו של הספר היא בכך שהנשים לוקחות בעלות על סיפורן, הן אלו שמספרות את סיפורן. מעבר לכך, כפי ששלו אומרת במפורש, הזנות היא רק התגלמות קיצונית של יחסי הכוח בחברה, יחסי כוח שקיימים במערכות יחסים רומנטיות כמו גם בחברה בכללותה.

הדברים של שלו מצביעים על אחד המתחים שעולים מן הספר, המתח שבין הסיפור האישי לבין הסיפור הפוליטי, החברתי: לכל אישה יש כמובן את הסיפור שלה, אולם יש מוטיבים רבים שחוזרים בהרבה סיפורים, וחושפים את מקומה של החברה: כיצד התרבות ממשטרת את הגוף, ואף מפקיעה את הבעלות של נשים על הגוף שלהן; חוויית קיום יחסי המין בפעם הראשונה כמין טקס מעבר, כאשרור חברתי שהוא שלב הכרחי בהתפתחות האישית; התופעה הבלתי-נתפשת לפיה בין החוויות המיניות הראשונות שלהן, נשים מתארות תקיפות והטרדות מיניות, חלקן בגיל צעיר מאוד, וכיצד אלו עיצבו את זהותן.

בהקשר זה, כמי שנטוע בעולם המחקר ובמתודה של הראיונות האיכותניים, חסר היה לי ניתוח של כלל הראיונות או מבט רוחבי אחר שלהם. ככלל, המחברת נעדרת מהספר. הראיונות נמסרים כמונולוגים, אין בהם שאלות שהמחברת שאלה – אם שאלה – את המרואיינות, וכמובן שאין מבט רפלקסיבי של המחברת עצמה בנוגע לחוויה שהיא עברה, כמי שערכה את הראיונות; למעט דברי פתיחה ומילות תודה בסיכום, כלל לא שומעים את קולה של המחברת. בספר שמבקש להעצים את קולן של הנשים, קולה של המחברת היה חסר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

מקח טעות, משפט וספרות: דברים שנשאתי בערב השקת הספר של אימא, ״חסיה, את תהי מלכה"

"הקורא הרע מבקש לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת". מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי […] את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם […]

הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.

מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוּב לבין הכוֹתב, אלא דווקא בשדה שבין הכתוּב לבין הקורא […] כלומר, המרחב שהקורא הטוב יעדיף לחרוש אותו בעת קריאת ספרות יפה אינו השטח שבין הכתוּב לבין המחבר אלא השטח שבין הכתוּב לבינך […] למתוח השוואה (שתוצאותיה יישמרו בסוד) לא בין הדמות שבסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר, אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק-עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך, לא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצוּת כמו שנמלטים מפני מפלצת […]

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? זה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך. על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך".

 

HASIAנזכרתי בציטוט הזה, הלקוח מתוך ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", במהלך קריאת הספר של אימא, "חסיה את תהי מלכה". כמדומני שבכל אחד מאתנו טמון הקורא הרע, כמו שעוז מכנה אותו, זה שמבקש לדעת מה בספר הוא אוטוביוגרפי, מה מתוך חייו של המחבר משקע בספר. על אחת כמה וכמה כשאתה הבן של הסופרת; הקורא הרע לא מפסיק להציק לך.

והספר עצמו, אם נאמר את האמת, גם הוא לא מקל על המלאכה. הנה למשל ציטוט מתוך עמ' 104 בספר: "הלילה תבוא הגאולה, הוא בטוח. מצפה להם ערב נהדר. הוא יזמין שוב שולחן במסעדה עם נרות ובקבוק-יין, יתנצל לפני בעל המסעדה על שלא הגיעו אמש, 'לא יכולנו להגיע מסיבות שאינן בשליטתנו', יסביר בטלפון. הוא זכר את הנוסח מפתקים שהייתה כותבת אימא של ילד שישב לידו בכיתה והִרבה להיעדר." ובכן, הפתק הזה מוכר לי מאיפה שהוא.. אז מה מתוך הדברים שהתרחשו בספר היה באמת?

אבל אז נזכרתי בדברים של עוז שהבאתי בתחילת דבריי, וחשבתי שבמקום לדבר על הסופרת, על אימא, אדבר על עצמי, או על הדברים שהספר עורר אצלי. כי באמת, כמו שעוז אומר, ספר טוב יכול לעורר אצלנו הרבה מחשבות, יכול "לפגוש אותנו" בהרבה מאוד מקומות, יכול "לדבר" אלינו.

קצת קדימון וקצת קלקלן – קצת פרומו וקצת ספוילר – לטובת ולרעת מי שלא קרא את הספר. חסיה ואריה הכירו בשידוך של שדכנית בשם עדינה. לאחר החתונה אריה מגלה שהכלה שהוא התחתן איתה היא לא בדיוק הכלה שהוא הכיר לפני החתונה, היא לא מה שהבטיחו לו. לא אספלייר יותר, אולם רק לצורך ההרצאה אציין שהדברים מגיעים עד כדי כך שבשלב מסוים אבא של אריה רוצה לתבוע את עדינה על מקח טעות.

אז ברוך ה', מניסיוני האישי מעולם לא נתקלתי במקרה כפי שמתרחש בספר, אבל מאוד הזדהיתי עם אריה. מאוד הזדהיתי עם עוגמת הנפש. כמה טונות של עגמת נפש יש בכל עסקי השידוכים וההיכרויות. כמה עגמת נפש של הבטחות, וציפיות, ותקוות, והתנפצות חלומות. רק לפני חודש דיברתי עם אימא בנושא היכרויות, ובשיחתנו שנינו התכתבנו עם הדברים שעולים בספר וציינו את החשש מפני "קניית" חתול בשק.

*

מכיוון שאביו של אריה מאיים לתבוע את עדינה השדכנית בטענת מקח טעות, הסתקרנתי האם תביעות כאלו אכן קיימות. אז בדקתי במאגרי חיפוש משפטיים, ומצאתי כ-20 תביעות אלו, שמשקפות – שצועקות – את אותה עגמת הנפש שטמונה בסיפורי ההיכרויות.

אפשר לחלק את התביעות לשלושה סוגים: הסוג הראשון הוא תביעות של מי שהתקשרו עם שדכנים ושדכניות בחוזה במטרה שהאחרונים ימצאו להם חתן, כאשר התובעים טוענים להפרת החוזה, קרי שלא קיבלו תמורה הולמת לכספם; השני הוא תביעות נזיקיות שאחד מבני הזוג תובע את השדכן, את הורי בן הזוג השני, או את בן הזוג עצמו על כך שלא גילו לו מום כלשהו שיש לחתן או לכלה; והסוג השלישי הוא בקשות לביטול הקידושין בבתי דין רבניים בטענת "מקח טעות".

הסוג הראשון של המקרים, שבו המשודכים תובעים את השדכנית, הוא לדעתי המקרים הקלים, מקרים שהם ספק טרגיים ספק קומיים. כך למשל במקרה אחד משנת 2000, רווקה בת 47 ביקשה, ואני מצטט, "להכיר אדם בגילה או מעט מבוגר ממנה, מסודר מבחינה כלכלית, בעל רכב, אפשרי עם ילד או שניים, בריא בגופו ואוהב שמנות או שמן כמוה". השדכנית הכירה לאישה רק שלושה גברים, מתוכם אחד לא היה בעל רכב והשני לא הסכים לפגוש אותה כי האישה אמרה לו בטלפון שהיא שמנה. לטענת האישה, כאשר היא סיפרה זאת לשדכנית, היא צעקה אליה "מדוע את אומרת לגברים שאת שמנה? תתני לו לבוא, לראות ולהתרשם". כששאלה אותה האישה מדוע היא מכירה לה אנשים בלתי מתאימים, השיבה השדכנית: "מה את רוצה, את מבוגרת ואין אנשים שרוצים להכיר נשים שמנות". האישה הרווקה – או שמא כבר נשואה? אלמנה? – זכתה בתביעה.

רוב התביעות, אם כי לא כולן, נדחות. כך למשל, אומר השופט גבריאל שטרסמן בפסק דין בתביעה אחת כזו משנת 2005: "שדכנות היא מקצוע המוצא את דרכו לא אחת לטורי רכילות ולספרות יפה. לרוב הוא נושא למעמדים קומיים, לא טראגיים. אולם גם אלה וגם אלה, הם חלק מן החיים. מי שמתקשרת עם שדכנית מתברכת בדרך כלל ובדרך הטבע בשפע של ציפיות, מה גם שלא ב'סתם גבר' חשקה נפשה, אלא היא מציגה תנאים מיוחדים במינם: שלגבר יהיה רישיון נהיגה, שלא יהיה שמן, שלא יהיה מאבטח בשופרסל במקום שהוצג לה כאיש משטרה. […] בית המשפט דוחה תביעה זו, שאין בה ממש. לו כל השידוכים בעולם היו מוצלחים, היה עולמנו נראה אולי יפה יותר, עליז יותר, מאושר יותר."

הסוג השני של התביעות הוא תביעות נזיקין של אחד מבני הזוג בטענה כי לא גילו לו מידע מהותי על בן הזוג השני. כך למשל בתביעה משנת 2010, שהתרחשה לאחר שבני הזוג התגרשו, האשה תבעה את הגבר על כך שנמנע מלקיים עמה יחסי מין לאחר החתונה. הגבר טען שהוא עייף ומעדיף לישון, ובימים שחלפו עמד בחדלונו. האישה ניסתה לגרום לאיש להתקרב אליה ולקיים עמה יחסי מין אולם הגבר גילה חוסר אכפתיות ויחס משפיל. האישה טענה כי נגרמו לה נזקים חריפים ועוגמת נפש רבה, שמה הטוב נפגע, שונמך מעמדה שהרי הפכה מרווקה לגרושה וסיכוייה להינשא בעתיד ניזוקו.

השופטת קיבלה את גרסת האישה. לטענת השופטת, הגבר ידע שהוא לא יכול לקיים יחסי מין. לו ידעה האשה עובדה זו, לא הייתה מסכימה להיכנס לחיי נישואין כאשר לבעלה אין כוח גברא. התנהגות האיש מהווה פגיעה קשה באישה, בכבודה, באוטונומיה שלה לבחור בן זוג על מנת להקים עמו משפחה, בציפיותיה וברגשותיה. האישה קיוותה להקים משפחה עם הנתבע ולקיים עמו חיי זוגיות אינטימיים, אולם הוא התנהג במרמה וגרם לה להגיע על יסוד שקרי לאחד הרגעים החשובים ביותר בחייה. השופטת פסקה לאישה 120,000 ₪.

במקרה אחר, משנת 2013, האיש תבע לחייב את האישה בפיצויי נזיקין על כך שלא גילתה לו, קודם לנישואיהם, כי היא חולת סכיזופרניה וסובלת מבעיות נפשיות משמעותיות בגינן היא נדרשת לטיפול תרופתי. לטענתו, בשל אותו מצג כוזב הוא נישא לאישה, אלא שנישואין אלו הביאו עליו אך ורק עצב ומרורים וסופם שהוא עצמו לקה בנפשו בשל האומללות והמתח בהם היה שרוי במהלך חייו המשותפים עם האישה.

האיש הבחין בהתנהגות מוזרה מצידה של האישה בשלב מוקדם של הנישואין, אולם לא ידע לעמוד על פשרה. כך, לדוגמה, היא החלה לצעוק בלילות ולהעיר אותו באופן תדיר בטענה כי מישהו מנסה לפרוץ לביתם, אף שלא היה לדברים כל שחר. כאשר הגיע מכתב מהביטוח הלאומי שבו צוין כי לאשה יש אחוזי נכות – מכתב שהאיש גילה במקרה – הבין האיש את פשרם של האירועים המוזרים הללו. אולם בכך לא תמו האירועים. בתקופת הריונה של האישה חלה התדרדרות ממשית במצבה הנפשי, היא הפסיקה לתפקד בבית, הייתה ערה בלילות ונהגה לבקש ממנו להחזיר אותה לבית הוריה. אחר הלידה אף סירבה האישה להניק את בנם, והחלה לנהוג כלפיו באלימות מילולית ולעיתים אף השליכה לעברו חפצים. בסופו של דבר, השופט מורה על פיצויים של 15 אלף ש"ח לאיש.

מקרה שלישי הוא ביטול הנישואין עקב מקח טעות. במקרה אחד משנת 2011, מדובר בבני זוג מבוגרים שלהם אלו נישואין שניים, כאשר לאיש שלוש בנות מנישואיו הראשונים. הגבר היה בן 50, השדכנית הציגה את אשתו כבת 60, אולם למעשה האישה הייתה בת 70. השאלה העיקרית הייתה האם הסתרת גילה של האישה, והעובדה שהיא זקנה ממנו, מהווה עילה למקח טעות. האיש אמר כי הוא ציפה שהאישה תעזור לו לפתוח פרק ב' בחייו, תסייע לו בגידול בנותיו מנישואיו הראשונים, ואולי אף שתביא לו בן נוסף, שיהיה מי שיאמר עליו קדיש לאחר מותו.

בית הדין קובע כי בהתנהגות זו יש מעשה רמייה. אין אדם מן הישוב שלא יקפיד על פער גילאים כה משמעותי; אישה בגיל שבעים, כך לטענת בית הדין, אינה מסוגלת בדרך כל הארץ לבצע מלאכות בהן היא חייבת לאיש, כמו אשה הצעירה ממנה בעשר שנים. כוחותיה הולכים ואוזלים. זהו גיל, ואני מצטט את פסק הדין, "שמטבעו של עולם אדם 'מחזיר ציוד' ולעתים יש צורך בחלקי חילוף שלא תמיד הם זמינים וניתנים להחלפה."

מבחינה הלכתית, ממשיך בית הדין, המשנה במסכת כתובות קובעת רשימה של מומים שאם התנה האיש את הנישואין בהן, הנישואין בטלים [למשל, האיש מתחתן על מנת שהאישה אינה בעלת "ריח פה", ומסתבר שהיא בעלת "ריח פה"]. לדעת בית הדין מדובר ברשימה שאינה סגורה, וגם פער גילאים משמעותי יכול להיחשב כמום המהווה עילה לביטול הקידושין. עם זאת, במקרה הנ"ל האיש לא התנה דבר וקידש את האישה ללא תנאי. השאלה האם מדובר במום כה גדול שאפילו מבלי להתנות הנישואין בטלים, או שמא הנישואין לא בטלים ועל מנת להתגרש צריך גט מספק. בסוף קובע בית הדין כי במקרה זה נוצר ספק מקח טעות, ולכן מצהיר שנדרש גט, אולם הקידושין אינם בטלים מעיקרם.

במקרה אחר משנת 2014, לאחר פחות משנת נישואין אחת האישה ביקשה להתגרש מהאיש. כתוצאה מכך ניסה האיש להתאבד באמצעות כריכת חבל על צווארו, נכשל להתאבד, אולם בשל כך נותר בתרדמת. האישה טענה כי בני המשפחה של האיש הסתירו ממנה את מצבו הנפשי של האיש. לדברי האישה, האיש לוקה במחלת נפש קשה. הוא לא יכול לקיים חיי משפחה תקינים, לא נוהג עמה בדרך קירבה וחיבה, לא מקיים עמה יחסי מין, מנותק מאשתו ומחובר לאמו – שזו כידוע בעיה כשלעצמה – אפאטי, ומתלונן כי הוא שומע קולות מוזרים שאינו יכול להסבירם.

בית הדין קיבל את עמדת המומחה הפסיכיאטרי שהעיד בפניו כי העובדות מעידות על סימנים של סכיזופרניה, וכיוון שמדובר בעיגון חמור (האיש כזכור נמצא בתרדמת), שלושת הדיינים מבטלים מעיקרא את הנישואין.

*

יותר משהם קומיים, הסיפורים הללו הם טרגיים. בראש ובראשונה, הטרגדיה מצויה במציאות, בסיפורים עצמם. אין צורך להאריך על כך בדברים; הדבר מעיד על עצמו. אולם מעבר לכך, הטרגדיה מצויה גם בבית המשפט, בעצם הפנייה לבית המשפט, שהיא היוצא מהכלל המעיד על הכלל: על כל סיפור שמגיע לבית משפט, ובפרט בעניינים אינטימיים ורגישים של חיי משפחה, יש כמה וכמה סיפורים שלא מגיעים לבית המשפט. יש עוגמות נפש שלא ניתן לכמתן לכדי תביעה משפטית; יש נשים וגברים שרומו והונו על ידי שדכנים והחליטו שלא להגיש תביעה לבית המשפט; יש אנשים שחשבו שהם מתחתנים עם רחל ומצאו עצמם במיטה עם לאה, והחליטו "לזרום עם זה".  הפנייה לבית המשפט, ברוב המקרים, מעידה שהגיעו מים עד נפש, שבני הזוג לא הצליחו לפתור את הסכסוך בלי בית משפט. עגמת הנפש הגדישה את הסאה.

אני קצת אקלקל ואגלה לכם שאריה ומשפחתו לא פנו לבית המשפט או לבית הדין. ולדעתי, עשתה המחברת בשכל שלא ניתבה את הסיפור לכיוון זה. המשפט, הסכסוך המשפטי, חותר להכרעה, לצדק של אחד הצדדים על חשבון הצד השני. המשפט הוא מן "תחרות סיפורים", שבו הסיפור הטוב ביותר מנצח. האיש צודק? האישה צודקת? היה מקח טעות או שמא אחד הצדדים רואה צל הרים כהרים? בסוף כל הליך משפטי בית המשפט צריך לספק תשובות לשאלות הללו.

אבל רומאן טוב לא חותר להכרעה – להפך; הוא חותר להשאיר את כל השאלות פתוחות. רומאן טוב הוא לא פסק דין שהכותב מוסר לקורא. רומאן טוב הוא "מכתב פתוח", שהסופר מתחיל אותו ואילו הקורא ממשיך אותו. הקורא, כל קורא, כותב את "פסק הדין".

"חסיה את תהי מלכה" מסתיים עם שאלות פתוחות: האם באמת היה כאן מקח טעות? האם אריה לא ידע על מצבה של חסיה? אולי הוא פשוט עצם עיניים? אולי הוא ידע ובכל זאת החליט להתחתן? ונניח שהיה כאן מקח טעות – מה עושים עכשיו? מפרקים את החבילה? מתמודדים? אולי ניתן לרפא את מקח הטעות?

אין בסיפור תשובות מפורשות לשאלות אלו. וטוב שכך; את התשובות לכך כל קורא ייתן לעצמו.

"מה עשית?": על הספר "פסגות – סיפור עזיבה" של יונתן ברג

ל"פסגות – סיפור עזיבה", המֶמוּאָר שכתב יונתן ברג על חייו שלו, יש קווי דמיון רבים לסיפור החיים שלי: הבית והמשפחה הדתית מהם הגענו ברג ואני; שלב האינקובציה בחממה המתנחלית, איש איש בשלבים שונים בחייו; וכמובן המעבר – יש שיאמרו התפכחות – מהסביבה הדתית והמחשבה הפוליטית שמתלווה אליה לעבר אורח-חיים חילוני והוויה תל-אביבית, כאשר שנינו לא פסחנו גם על החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

לכן מצאתי את עצמי די בקלות מזדהה עם כמיהתו של ברג לנורמליות ביחסים עם נשים, ועם משפטים כמו "כיצד מתנהגים, מהן המחוות הראויות, כיצד מחזרים, כיצד מפתחים 'שיח אהבה'?"; או עם התחושות שברג מתאר, ושאפפו אותי גם עת נכנסתי בשערי אוניברסיטת תל אביב – ושערות ראשי עודן לחות מהמקלחת האחרונה שעשיתי בישיבת ההסדר – ולפיהן ניתן "לראות את הקלות שבה האחר מעוצב כדמון". ומעל הכול, הגלות, הגלות הנצחית של האנשים שעזבו את העולם הדתי ומתקשים למצוא בית אחר, התחושה כי אות קין טבוע במצחנו מבלי שרצחנו איש. "מה עשית?" זועק ברג במהלך הספר, "את מה עזבת, ואיזה רווח יש לך במרד ובהפניית העורף?"

החלקים בהם ברג מתאר את תחושותיו הפנימיות הם אכן החלקים המשובחים ביותר בספר, אם כי לעתים חשתי שברג מפריז קמעא בתיאוריו, ומתקשה לראות את המורכבות של התמונה – טענה שהוא בעצמו מטיח ב"קיצוניים בשני הצדדים". כך למשל, גם אני נדהמתי מהרוח הנושבת במסדרונות בניין "נפתלי" ובקפיטריה של "גילמן" (בפקולטות למדעי החברה ולמדעי הרוח, בהתאמה). ועדיין למרות שחלק מהדברים עוררו בי שאט נפש, דברים רבים אחרים פקחו את עיניי, טלטלו אותי במובן החיובי של המילה. האם לברג אין מילה טובה אחת להגיד על התקופה האקדמית שלו?

לעומת זאת, החלקים בהם ברג מתאר את חברת המתנחלים או אוכלוסיות אחרות הם חלשים יחסית, וככלל ברג מתגלה כסוציולוג וכפרשן תרבותי בינוני מאוד. יש לו אמנם מספר תובנות יפות, כמו תרבות שיחות הנפש (שחנ"ש בז'רגון הדתי) כייצוג הארוטי האולטימטיבי של חיי הנפש במהלך הנעורים בציבור הדתי, אך אלו מעטות, נער יספרם, ואילו רוב התובנות נעות מן הבנאלי למופרך.

כך למשל, הוא מתאר את המתנחלים כחשדניים כלפי השלטון, שמעלים-עין מההתיישבות שלהם ביהודה ושומרון אך לבסוף מפנה אותם באלימות מאותן נקודות התיישבות. אולם ברי כי היחס של המתנחלים לשלטון הוא סבוך יותר, ולצד חשדנות הוא כולל גם יראת כבוד ואפילו הערצה, בבחינת "כבדהו וחשדהו". ברג גם מתאר כיצד ציבור המתנחלים מקבל במאור פנים את "הבנים האובדים", אפילו אלו שכבר אינם חלק מהציבור הדתי אך שבים לגור בהתנחלות. יחד עם זאת, גם כאן התמונה מורכבת יותר; ידוע כי הדבר נובע מכך שהמתנחלים סלחנים הרבה יותר לאנשים ש"חוזרים בשאלה דתית", וטולרנטים הרבה פחות לאנשים דתיים ש"חוזרים בשאלה פוליטית", קרי כאלו שחצו את הקווים וערקו למחנה האויב ולאגף השמאלי של המפה הפוליטית. גם תיאור המגמות התרבותיות והאספירציות הספרותיות של הציבור הדתי נדמה כמו לקוחים מתחילת המאה העשרים ואחת ולא משנת 2018.

על אף שהספר מעלה כמה תובנות יפות והזדהיתי עם רובו על נקלה, עדיין לא ברורה לי ההצדקה לכתיבתו. ברג כותב באחד המקומות כי הוא מבקש להציג את ציבור המתנחלים בתיאור מעובה ולא באופן הרזה והסטריאוטיפי שבו הוא נתפש. עם זאת, התובנות על הציבור הדתי הן רק חלק מהספר, וכאמור החלק הפחות טוב שלו; חלק גדול של הספר עוסק בחוויות אישיות של המחבר. קשה שלא לעשות את הקישור בין "פסגות – סיפור עזיבה" לבין "החיים כמשל", האוטוביוגרפיה שכתב פנחס שדה בגיל 27. הספרים כמובן שונים והתקופות שונות עוד יותר; ועדיין, נדמה כי היומרות זהות, ואולי היומרה של ברג לעצב את עצמו כ"פנחס שדה הבא" גדולה עוד יותר. יומרה היא אמנם מנוע צמיחה רב עצמה, אולם אם ברג מבקש ומחפש הזדהות ואמפתיה, נדמה כי הוא מייצר ומעורר בעיקר סלידה.

פורסם לראשונה ב"מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בין צמה לזנב סוס: על "סוּפה של אליס" של גלית דהן קרליבך

הרומאן "סוּפה של אליס", ספרה השלישי של גלית דהן קרליבך, מתרחש במושב "אבריים", מושב נחשל אי-שם שנעצר בשנות השמונים למרות שהזמן הוא כבר המאה העשרים ואחת. הספר מורכב למעשה משלוש עלילות-משנה: העלילה הראשונה מספרת על סוּפה, אישה כבת עשרים, שמחוזרת על ידי שניים ואפילו שלושה גברים, ושהחיים במושב ומערכת היחסים הקרובה עם אליס, אימה, מונעים ממנה לפרוץ, לראות עולם ולממש את כשרונה כסופרת; העלילה השנייה מספרת על המושב עצמו, ועל "חייהם של אנשים צבעוניים" – כשם ספר הביכורים של סוּפה – כמו משה-ברזלים, חביב מצית העשבים, פולטי, דודא ועוד שלל דמויות מעניינות; ואילו השלישית מספרת על נדין, נזירה שמגיעה אל אליס, על מנת שהאחרונה תיילד אותה, ולבסוף מחליטה להישאר.

החלוקה המשולשת הזו היא חלוקה סמויה, שלא נעשתה על ידי הסופרת. ויחד עם זאת, נדמה כי היא משקפת את רצונה של המחברת להדביק ביחד שלושה סיפורים שונים שאינם מתחברים יחד. שלוש העלילות נעות בקצב אחר, מבלי שהאחת ממריצה או משפיעה על השנייה: העלילה של סוּפה מתקדמת ללא תלות כמעט בעלילת המושב, והעלילה של נדין פורצת לספר במין דאוס אקס מכינה, אֵל שבין לילה היה ובין לילה אבד. הממשק בין העלילות הוא צר מאוד, ולעתים נדמה כמעושה ומלאכותי.

העלילות שונות מאוד בסגנון הכתיבה שלהן. עלילת המושב, ובמידה מסוימת גם זו של סוּפה, מזכירות את הריאליזם, או הריאליזם המאגי, ועיסוקה של אליס כמיילדת, מקצוע שעוסק בחיים ובמוות ובזמנים קדומים ייחסו לו כוחות-על, מסייע לכך. על אף שלסגנון זה יש קסם רב, לדעתי הוא דורש יכולות כתיבה משוכללות יותר מכתיבה בסגנונות האחרים, ודהן קרליבך עושה זאת בכישרון פחוּת יותר מקודמיה. ואם לא די בכך, כתיבתה של המחברת, כפי שמעידים חלק משמות הגיבורים, לוקה בסימבוליקה-יתרה, תסמונת שמאפיינת את יוצאות ויוצאי המגזר הדתי, שמטעינים כל פרט במשמעות סמלית, אך בעיקר מעיקים על הקורא.

כניסתה של נדין לעלילה אמנם תלושה משתי העלילות האחרות, אולם היא משפיעה על סגנון מסירת הסיפור, כאשר היא מסיעה את הספר להיות מן רומן מתח-פסיכולוגי, קצבי יותר, כאשר לפתע צפות שאלות מן עברה של סוּפה ושל מירון, אחד ממחזריה. הטוויסט הסגנוני מעיד כמדומני על הבעייתיות שבניסיון לשזור מספר עלילות יחד, ניסיון רשלני שלא צולח, כמו אב צעיר שמנסה לקלוע צמה לבתו, ובסוף שולח אותה לגן אם ספק צמה, ספק זנב סוס.

על כל מגרעות הספר נוסף הרפרור של דהן קרליבך לעולם הספרות, שכן סוּפה היא כאמור סופרת בראשית דרכה וספר הביכורים שלה עוסק במושב שבו היא גרה ובדמויותיו הצבעוניות. לבד מהנפיחוּת של כל כתיבה ארס-פואטית, שעוסקת במלאכת הכתיבה ובעולם הספרות, במקרה של "סוּפה של אליס" אני מצאתי בכך גם מנגנון הגנה של הסופרת שיכולה להצדיק את הבוסריות של הספר בבוסריות כתיבתה של סוּפה. מכיוון שכתיבה טובה מתאפיינת בחשיפה ובהשלת המגננות, כאשר הכותבת מתחבאת מאחורי אחת מדמויותיה, כתיבתה טובה פחות.

פורסם לראשונה ב"מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בית משפט או בית שופטים? על הספר "ללא גלימה: שיחות עם שופטי בית המשפט העליון"

את הספר "ללא גלימה", התחלתי לקרוא בנימה סקפטית. הספר, שכולל שיחות שערכו סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת בר אילן עם שופטי בית המשפט העליון, מעלה את השאלה: האם שופטים בדימוס בכלל מסוגלים לפשוט מעליהם את גלימת השיפוט ולשוחח על ענייני דיומא ועל הסיפורים מאחורי הקלעים? או שמא "פעם שופט – תמיד שופט", כמו שאומר בספר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק? ואם חוקרים, סופרים או עיתונאים נכשלו ביצירת ספרות ביוגרפית עשירה של שופטי בית המשפט העליון בישראל, מדוע שתלמידי תואר ראשון יצלחו בכך?

בתום קריאת הספר, שמחתי להתבדות. נכון אמנם שאין בספר גילויים מרעישים או רכילויות צהובות על העליונים, וגם אין רעיונות משפטיים מקוריים או חדשניים. בדברי ההקדמה לספר מובטח לנו עשרות רבות של 'סקופים' – אולם מי שיתור אחר אלו, עלול להתאכזב.

לדעתי "הסקופ" העיקרי בספר הוא "הגילוי" כי בית המשפט העליון בישראל אינו עשוי מקשה אחת. אם הורגלנו לחשוב שבית המשפט העליון הוא כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה מלאה, ואין מקום לחריגים או לצרימות, שאסור ש"בית המשפט" יהפוך ל"בית שופטים", הספר "ללא גלימה" מראה שלצד השופטים שנושאים את הרעיונות וההשקפות המוכרות, ישנם שופטים שחושבים אחרת.

כך למשל השופטים צבי טל ויצחק אנגלרד סוברים שניתן לגזור עונש מוות במקרים קיצוניים. מי היה מאמין שהשר אביגדור ליברמן, שרק לפני כחצי שנה פקפק ביכולתו של בית המשפט העליון לדון ללא משוא פנים בעתירות שנוגעות לשטחי יהודה ושומרון, יקבל תנא דמסייע לשיטתו דווקא משופטי בית המשפט העליון?

דוגמא נוספת: השופט יעקב טירקל חושב שיש מצבים בהליכים משפטיים בהם "מותר לך להגיד באומץ לב: אין תשובה משפטית, אני מחליט לפי מה שאני מרגיש". לקורא מן הצד הדברים אולי נראים מובנים מאליהם, אולם למישהו שהורגל לחשוב שהמשפט "ממלא את כל העולמות", וידוי כזה של שופט בדימוס הוא חידוש מרענן.

לכל אלו יש להוסיף את הביקורת של מספר שופטים, כמו למשל השופט אליעזר ריבלין, על כך שבית המשפט העליון צריך לנהוג יותר בריסון באקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט. הרעיונות הללו אינם מרגשים בשל החדשנות או הנכונות שלהם, אלא בשל העובדה שהם חריגים בנוף בית המשפט העליון.

עוד היה מעניין לגלות שופטים שמביעים הרהורי חרטה על חלק מהפסיקות שלהם. כך למשל, השופט יצחק זמיר מציין כי הוא זוכר מקרה אחד של הארכת מעצר עד תום ההליכים שבו פסק להותיר במעצר את החשוד, בניגוד לאינטואיציה שלו כי אין בכך צורך; או השופט טל, שמתחרט על כך שהוא נכנע לדעת הרוב בפסק דין שקבע כי אין להתערב בשיקול הדעת של משרד האוצר בדבר מדיניות הפיקוח על מטבע החוץ.

מנגד, יש כמובן שופטים שאינם מהרהרים אחר פסיקתם, כמו הנשיאה בדימוס, דורית ביניש, שמציינת כי "ככלל, בפסקי דין לא מתחרטים". אני חושב שחרטה היא תכונה אנושית וחשובה כל-כך, וגם לשופטים "מותר" להתחרט. האם במרוצת השנים ובראיה רטרוספקטיבית, התמונה אינה משתנה? הרי הכרעה שיפוטית איננה החלטה טכנית ומכאנית שנעשית בתנאים אופטימליים; לרוב, היא מתקבלת תחת לחץ עבודה גדול ובהשפעת נורמות מוסדיות, כמו אלו שציין השופט טל. האם גם בנסיבות כאלו שופט לא יכול לפסוק באופן שגוי?

*

תהיתי מדוע הספר מתאפיין בפתיחות יחסית של השופטות והשופטים. התשובה לדעתי מורכבת. בראש ובראשונה, הדימוי שלי ושל הציבור על בית המשפט העליון הוא כנראה מעט מעוות, והוא מושפע משופטים שמדבררים יותר את בית המשפט העליון, ובכך מאפילים על השופטים האחרים. כמובן, גם השנים עושות את שלהן, ואינו דומה שופט שזה עתה פרש מכהונתו, ועדיין מושפע מהנורמות המוסדיות של תפקיד השפיטה ושל בית המשפט העליון בפרט – כמו הצורך לצופף שורות או הדרישה לחשאיות – לשופט שיושב מספר שנים טובות בפנסיה, באלמוניות ובבדידות יחסית, ולכן מוכן לפתוח את סגור ליבו.

ואולי גם העובדה שהמראיינים הם סטודנטים לתואר ראשון מנטרלת במידה מסוימת את מנגנון ההגנה של השופטים. היתרון הגדול של הסטודנטים הוא דווקא העובדה שהם באים "ללא קבלות", ויכולים לשאול גם שאלות חצופות. כך למשל, בראיון עם השופט גבריאל בך, הסטודנטים שואלים, בטענה כי "לעתים נוצר הרושם", שבית המשפט העליון "הכניס בדלת האחורית" דברים שחברי-הכנסת ביקשו להוציא במפורש מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. וכמו במקרים נוספים בספר, גם במקרה הזה השאלה טובה יותר מהתשובה.

יחד עם זאת, "הסגנון הסטודנטיאלי" ניכר גם לרעה. חלק מן השאלות מעידות על אי-הבנה של פורמט הריאיון, כמו השאלות שהופנו לשופט זמיר "מה תפקידו של בית המשפט העליון בהגנה על חופש הביטוי" או "האם החוק בישראל מבטיח שוויון לכל אדם?"; חלקן מעידות להבנתי על תפישה לקויה של המשפט, כמו שנשאל השופט טירקל האם הוא תומך, לעתיד לבוא, על איסור בחוק על אכילת בשר מטעמי מוסר; וחלקן פשוט אינן רלוונטיות, כמו השאלה שהופנתה לנשיא בדימוס שמגר, מה היישוב בארץ-ישראל המנדטורית ידע על השואה ועל המתחולל באירופה.

ניכר גם חסרונה של עריכה קפדנית יותר. הספר גדוש בהערות השוליים ארכניות, ובהסברים על פרשיות ופסקי דין שונים,  שנדמה כי יותר משהן מבקשות ליידע את הקורא הן מבטאות את הרצון של הסטודנטים להפגין את הידע שלהם. חבל גם שאין ולו פירוט צר של קורות החיים של השופטים השונים. חלק מהשופטים אמנם משתפים את המראיינים והקוראים בפרטי פרטים ביוגרפיים, אולם חלקם האחר זונח זאת. עוד היה חסר לי פרולוג או אפילוג של הסטודנטים עצמם, שיביא מעט מחשבות רפלקסיביות על החוויות שלהם מהשיחות עם השופטים.

בשורה התחתונה התוצאה מרשימה. הספר אמנם אינו "מסיר את המסכה" מעל פניהם של שופטי בית המשפט העליון, אך הוא מלא בתובנות יפות ובאנקדוטות משעשעות ומעניינות מהוויי השופטים. ובעיקר, הוא סודק במעט את הדימוי של שופטי בית המשפט העליון כאנשים שחושבים "כאיש אחד". ולו זו התובנה היחידה של הספר – דייני.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן