המלקה התשע-עשרה: על הספר "שמונה-עשרה מלקות" של אסף גברון

איתן אינוך, המכונה "תנין", הוא נהג מונית במקצועו. יום אחד הוא מסיע לבית העלמין "טרומפלדור" נוסעת בשם לוטה פרל, ישראלית כבת שמונים וחמש, להלווייתו של אהוב ליבה, אדי או'לירי, שהיה חייל בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. לאחר ההלוויה, יום אחר יום, איתן מסיע את לוטה לביקור יומי בבית הקברות, ובמהלך הנסיעות הללו לוטה מגוללת בפני איתן כיצד הכירה את אדי, וכיצד בילו לפני למעלה משבעים שנה היא ואדי עם עוד זוג מעורב, רותי שפילברג וג'יימס וילשר.

לוטה גם טוענת באוזני איתן כי אדי נרצח, ובעקבות מוות נוסף של אחד מהרביעייה, איתן וחברו בר יוצאים לחקור את המיתות הלא מפוענחות הללו. חקירות אלו אינן רק מסע להבנת הגורמים לשורת המיתות הללו ומי עומד מאחוריהן, אלא גם מסע אל העבר, לתקופה שהבריטים שלטו בארץ, ובין השאר הנהיגו כלפי המחתרות בארץ את עונש המלקות. זו העלילה בספרו השישי של אסף גברון, "שמונה-עשרה מלקות".

ההתחלה של הספר מבטיחה. גברון לוקח נושא מרתק ואקזוטי כמו עונש המלקות – שגם בשדה האקדמי טרם נחקר עד תום – מסתייע ברקע ההיסטורי שלו בתקופת המנדט, ועל גביו מלהק את העלילה.

ההיסטוריה היא אמנם בסיס טוב לסיפור, אך גברון לא עומד באתגר: הנרטיבים השונים המפוזרים בספר, על אף ריבויים, אינם משכנעים ואינם אמינים; רמת ההעמקה ההיסטורית בספר דומה לזו של ערך בוויקיפדיה, כמו אלו שבר אוהב לעיין בהם; והיא לרוב היסטוריה טרחנית, כמו מורה דרך עירוני, כמו ההרצאות המשעממות שאיתן נושא בקרב נוסעיו אודות רחובותיה של העיר תל אביב.

אם לא די בכך, העלילה גם תפורה ברשלנות. במהלך הסיפור המחבר שולף יותר מדי פעמים אקדח שאינו טעון כדורים – תרתי משמע – רק על מנת ליצור מתח מלאכותי, ובשלב מסוים הקורא מבין שמדובר בתסמונת "זאב-זאב". דווקא במלקות שגברון הצליף בהן במערכה הראשונה, קרי בעבר, הוא אינו מצליף במערכה האחרונה, בהווה.

ככלל, הספר לא מצליח להתרומם. גברון רוכב על-גבי ההצלחה היחסית של ספרו הקודם "הגבעה", אולם כבר בנוגע ל"הגבעה" חשדתי שהיחס האוהד שגברון מקבל ממבקרי הספרות נובע בעיקר מהנושא הפוליטי הבוער –  ולכן מוצדק רק בחלקו.

"שמונה עשרה מלקות" אינו רומן, כמו ספרו הקודם של גברון, אלא דומה יותר למותחן בלשי. אולם גם בסטנדרטים של מותחן בלשי הספר אינו עומד: בר ואיתן הם שני חוקרים חובבנים – כך נראית החקירה וכך נראה גם הספר. העלילה נמתחת וממוחזרת כמו מסטיק שבת טיפש-עשרה משחקת עמו בין שפתיה במהלך שיעור משעמם. אין כמעט גילויים חדשים בחקירה במהלך הספר שמסיעים את העלילה, והפרטים נפרסים באיטיות עד אין סוף, משל היו תוכנית משכנתא אימתנית שהזוג הממושכן מדחיק עד לערוב ימיהם. האם גם גברון, בחושי הסופר החדים שלו, מדחיק את סוף הסיפור כי הוא מפחד ממנו?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

בקול שונה: על הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר

כשקראתי את הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר, תהיתי האם המחבר חש או מודע למשא הכבד שרובץ על כתפיו. במקרים רבים נציג של קבוצת מיעוט נשפט בחומרה יתרה הן על ידי קבוצת השייכות שלו והן על ידי הקהל הרחב, בשל היותו בן לאותה קבוצה; ואם לא די בכך, לעתים הוא נבחן במידה שבה הוא מייצג או מקדם את המטרות של הקבוצה שאליה הוא משתייך. כך למשל, עם שופט ערבי שמכהן בבית המשפט העליון ידקדקו כחוט השערה בכל הפסיקות שלו שנוגעות לזכויות המיעוט הפלסטיני בישראל; אישה שניצבת בעמדה ניהולית בכירה תצטרך להוכיח שהיא הגיעה למעמדה בזכות ולא בחסד.

ונראה לי שהדברים הם בבחינת קל וחומר כשמדובר בסופרים בני המגזר הדתי-לאומי, כמו ניר, מגזר שבתחום השירה הצליח להעמיד משוררים ומשוררות רבות, אך כשמדובר בפרוזה הוא מדשדש. ולכן ספרו של ניר – משורר, איש הגות, ועורך בכיר בעיתון "מקור ראשון" – נבחן הן לגופו של עניין והן בהיותו של ניר אחד מבניו של המגזר: האם ניר יצליח להבקיע את הבצורת-היחסית של סופרי המגזר הדתי? האם הוא מביא "קול שונה"?

הספר "רק שנינו" מספר על יונתן להבי, אף הוא בן המגזר הדתי-לאומי, שנאלץ לתמרן בין עבודתו כמורה, נישואיו לאליסה, ובין כל אלו למשפחתו: אחיו מיכה, שלוקה במחלה נפשית; אחיו המת עידו; אמו ענת, שמאז מותו של עידו התעטפה במעטה של צדיקות והפכה את ביתה למקדש-מעט לבנה המת; ואביו המופנם, עמנואל.

"רק שנינו" הוא ספר טוב מאוד. הספר אמנם מאופק, אולי מאופק מדי, והוא מתחיל מעט חלש, אולם לקראת השליש האחרון שלו הוא מתרומם והופך למעולה. ניר מתאר באופן פיוטי את חייהם והוויותיהם של יונתן ומשפחתו, בשפה שכּה-חסרה בספרות הישראלית. המתח בין המשפחה של יונתן ובין משפחתו החדשה שהקים עם אשתו; המתח שבין החיים ובין המתים; ובעיקר המתח בין עולם הרוח והדת לבין עולם המעשה – זוכים כולם לטיפול אמין ורגיש בידיו של ניר.

בעיקר ראוי לציון המתח האחרון, שכמדומני טרם קיבל מענה אצל סופרים דתיים-לאומיים בני הדור האחרון; "רק שנינו" אינו נשבה בלהט של היוצרות בעלות התשובה, כמו נועה ירון-דיין או רמה בורשטיין; והוא גם לא מוותר על המתח הזה או מצניע אותו, מייצר מין איזה "דתי נורמלי", כמו כותבים-דתיים אחרים – הוא משקף את המתח הדתי בצורה נאמנה ומדויקת. ישנם אמנם ניואנסים רבים שקורא או קוראת שאינם דוברים את השפה הדתית כנראה יחמיצו, ולפעמים גם ניר נופל בניסיון מגושם לתווך את הפער הזה, אולם ככלל "רק שנינו" הוא ספר שהן קוראים דתיים והן כאלו ללא רקע דתי ייהנו ממנו. מהבחינות הללו, ניר אכן מצליח להביא קול שונה.

למרות הקול השונה שניר מביא, כארטיפקט סוציולוגי, כיצירת אמנות שיכולה לספר לנו משהו חדש ומעניין על המגזר הדתי בכללותו – "רק שנינו" הוא ספר מעט מוחמץ. התיאור של דור הורים, הקמת היישוב "בארות" על ידם והמעבר שלהם מן היישוב שהם הקימו אל ירושלים, המתח שבין דור ההורים לדור הבנים – בניגוד למתח שבין יונתן להוריו – כולם נראים מעט קלישאתיים, כמשהו שקראנו בעבר וגם סופר שאינו דתי היה יכול לכתוב אותם.

ואולי העובדה שניר מצליח לתאר באמנות את הסיפור של יונתן ומשפחתו ונכשל בתיאור המגזר הדתי-לאומי; שהוא מיטיב לתאר את האישי והמשפחתי ולא את הקולקטיבי – היא בעצם כל הסיפור של המגזר הדתי לאומי.

רק שנינו • אלחנן ניר • הוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה • 2017 • 198 עמ'

ספר ילדים הדורש לימוד: על הספר "ממה עשויים ראשי ממשלה" של חנוך פיבן

הספר "ממה עשויים ראשי ממשלה: מבן גוריון ועד היום" של חנוך פיבן הוא ספר ילדים שגם מבוגרים יאהבו. הספר מכנס תריסר דיוקנאות של ראשי הממשלה שכיהנו עד כה, כאשר כל דיוקן בנוי מחפצים ופריטים שקשורים באישיות, בקורות חייה, ובעיקר בפרשנות של פיבן את האישיות. מלאכת המרכבה הזו, שפיבן מתמחה בה, יוצרת לבסוף דיוקן שבאופן קסום דומה להפליא לראש הממשלה. כל דיוקן מלווה בטקסט קצר של קורות חייו של ראש הממשלה, ובפרט של קורות-ילדותו.

חלק קטן מהדיוקנאות מאירים פנים שונות של ראש הממשלה; למשל דוד בן-גוריון מוצג גם כמנהיג מעשי וגם כחקלאי שפרש מן הממשלה על מנת ליישב את הנגב, או "בראש" של יצחק רבין יש חפצים שמסמלים נהנתנות (מחבט טניס) לצד פריטים שמביעים את רבין הלוחם (סמלי צה"ל והפלמ"ח). אולם רובם של הדיוקנאות מתכנסים בעיקר סביב רעיון מרכזי אחד, כמו אהוד ברק איש הטכנולוגיה והשעונים, או משה שרת כמין איזה "חד"שניק", שכיוון שגדל בכפר הערבי עין סיניה שבשומרון, כל האישיות שלו מורכבת מסיממנים "ערביים".

פיבן מציין בתחילת הספר כי במלאכת ההרכבה הוא ביקש להעביר את המורכבות של הדמויות, אולם לדעתי הוא לא תמיד מצליח בכך. ראשית, כמו שציינתי למעלה, ההתבוננות על ראשי הממשלה נעשית דרך פריזמה אחת. שנית, מעבר לעובדה שהספר מיועד לילדים, פיבן טוען כי הילדוּת מהווה רכיב מרכזי באישיות של ראשי הממשלה ובהתפתחותם. התובנה הפסיכולוגית הזו, הגם שהיא בוודאי נכונה, היא קצת נאיבית ובעיקר חלקית בלבד.

למשל, בנימין נתניהו מוצג כאדם שהושפע מאוד מהתרבות האמריקנית שבה גדל ושעוד מילדות התמחה במלאכת הוויכוח והרטוריקה; אולם אין כלל אזכור, לא בטקסט ולא בחפצים שמרכיבים את דמות דיוקנו, למקום שתפס אחיו יוני בחייו. או את "העקוב", "המהפך" שעבר אריק שרון, מאבי ההתנחלויות למי שהוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, פיבן רואה כ"מישור" – שרון למעשה לא השתנה, שכן כבר מילדות הוא חונך לראות את התמונה הגדולה, ברוח המשפט המפורסם שלו "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

ייעוד הספר לילדים מסכל במעט את אחת המעלות העיקריות של הדיוקנאות של פיבן והיא האירוניה והסרקסטיות שהוא מצליח להשחיל דרך החפצים השונים וארגונם. הספר רואה את כל ראשי הממשלה באור חיובי, וכמעט ואינו מציג את ראשי הממשלה בחולשתם. למעט אולי העיניים של מנחם בגין שנראות כאילו יוצאות מחוריהן (להבנתי, רמז לדיכאון ולמתח שנוצרו אצלו עקב מלחמת לבנון הראשונה), או לשיער הדליל של אהוד אולמרט כמורכב מפנינים שמתפזרות – רמז לנהנתנות שלו – כמעט ואין ביקורת או עוקץ בדיוקנאות בספר, לא בבנייה של הדמויות ולא בסיפורים שמלווים אותן: לוי אשכול מוצג כבעל גישה מתונה ופייסנית או העקשנות של יצחק שמיר מוצגת כתכונה חיובית.

יחד עם זאת, היתרון העצום של הספר הוא העובדה שניתן לשקוע בו ולחזור ולקרוא בו שנית ושלישית. לא ניתן סתם לעלעל בדפי הספר, ספר הילדים הזה, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, דורש "לימוד". ברוב הספרים, בוודאי בספרי ילדים, די בקריאה אחת, גג-שתיים, בכדי למצות אותם. היופי בדיוקנאות בספר "ממה עשויים ראשי ממשלה" הוא שהן ניתנות לאינספור פרשנויות, ובכל קריאה צצה ועולה פרשנות אחרת.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן