המציאות עולה על הדמיון: על הספר "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו

כשלמדתי בחוג לספרות, באחד התרגילים של סדנת הכתיבה המרצה ביקש מאתנו לקחת ידיעה מהעיתון ולכתוב עליה סיפור קצר. בשיעור הסיכום לתרגיל, הראה לנו המרצה כתבה על שחזור הרצח של אסף שטיירמן על ידי רעי חורב.

כזכור, בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של שטיירמן בן השמונה-עשרה בחורשת אושיסקין בכפר סבא. ארבע שנים המשטרה לא הצליחה לפענח את הרצח. זהות הרוצח התגלתה רק לאחר שבשנת 2000 זוגתו של חורב התלוננה במשטרה שחורב מכה אותה, ובאותה הזדמנות סיפרה כי בן-זוגה התוודה לפניה כי רצח את שטיירמן. חורב הודה והפליל את שתי שותפותיו, סיגלית חיימוביץ וליהיא גלוזמן. כאשר חורב שיחזר את הרצח ונשאל למה רצח את אסף, הוא אמר: "במקרה הוא עבר שם. זה היה יכול להיות כל אדם אחר". ראו, סיכם המרצה את המפגש, אלו חומרים נהדרים לסיפורים מספקת לנו המציאות.

רצח שטיירמן הוא גם הרקע לספר "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו – אם כי גיבורי הפרשה האמיתית מקבלים שמות חדשים בספר, והספר לא נצמד לעלילה המקורית. המקום הוא כאמור כפר-סבא, השנה היא שנת 2000, והדמויות הראשיות הן דוד אלתר ודפני אנג'ל, שני ילדי שמנת במגמת קולנוע בתיכון "רבין" בעיר. בעקבות פענוח הרצח, תלמידי המגמה מקבלים משימה שמטה את העלילה למחוזות רחוקים.

כמאמר המם האינטרנטי שלקוח מדבריו של איל שני ב"מאסטר שף", ספר שנבנה על גבי הרצח של שטיירמן יכול להיות "או הצלחה ענקית, או רוב הסיכויים התרסקות איומה". מחד, הרצח הזה ממחיש כי רצח מהסרטים כזה, הרצח המושלם, לא חייב להתרחש דווקא באמריקה. כל ספרות המתח הישראלית שאני מכיר נכשלת בעיקר בנקודה זו: הקורא הישראלי יכול לדמיין נער בן 12 לוקח מספרי תפירה ויוצא למסע הרג, אונס אכזרי או אפילו רצח בשל מריבה על מקום חניה – אלו חומרי המציאות שלדאבוננו אנו מכירים – אבל קשה לנו לדמיין רצח סתמי. רצח מושלם כזה כמו של חורב, רצח שרירותי, ללא סיבה, בישראל? החסרי משוגעים אנחנו?!

מקרה רעי חורב מראה כי אפשרות זו היא ממשית. לכן גם חשוב מיקום העלילה בכפר-סבא, קרוב למקום התרחשות המעשה; וכן העובדה שהדמויות הראשיות הן בגיל ההתבגרות, כאשר כל הרגשות והיצרים בדיוק מתעוררים ויכולים להוביל לאסון, כאשר בני הנוער נעים בין להט ואידיאולוגיה חסרי מעצורים לבין שעמום טוטאלי.

כאן גם טמונה אפשרות ההתרסקות: רצח שטיירמן הוא בערך כמו שבנימין נתניהו יחליט לחתום על הסכם עם האו"ם המעביר מחצית ממבקשי מקלט והמסתננים לארצות אירופה ואת החצי השני להשאיר בישראל ולפזר בארץ, רוצה לומר: too good to be true, או "רע מדי בכדי להיות אמיתי". הקסם שברצח של שטיירמן נובע מכך שעל אף שהוא מושלם – הוא עדיין נותר מסתורי מאוד; כל רפליקה עליו, כל סיפור שייכתב לידו – לא זו בלבד שיתקשו לשחזר את המקור, אלא גם יוסיפו פרשנות מיותרת, פרשנות מחרבת.

ואכן, מעבר לתנאי הפתיחה המצוינים, "כפר סבא 2000" לא מצליח להתרומם. השעמום של דפני ודוד הופך להיות מדבק, הוא מדביק גם את הקורא. שעמום, כמו החיפזון, כמו אתרי היכרויות באינטרנט – הוא מהשטן, קרי הוא שורש כל הרע; והשעמום של גיבורי הספר אמנם פותח פתח למספר התרחשויות מעניינות ולא צפויות, אלא שמעבר לכך כמעט ולא מתרחש דבר, לא במונחים עלילתיים סטנדרטים, וקל וחומר שלא בהשוואה לרצח שנמצא ברקע שלו. הספר נותר חיוור, והמחברת מייצרת הרבה דרמה מניפולטיבית ומלאכותית על מנת להחזיק את העלילה. במקום ש"כפר סבא 2000" יאלחש את הקורא ואז יהמם אותו, הספר מרדים את הקורא לגמרי.

ג'וליה פרמנטו • כפר-סבא 2000 • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 2017 • 262 עמ'

מודעות פרסומת

עקדת יצחק

בַּדֶּרֶךְ לֶאֱסֹף אֶת תּוֹצְאוֹת

הַסִּי טִי מוֹחַ

רֹאֶה אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת

מִתַּחַת "עֲקֵדַת יִצְחָק" שֶׁל קַדִּישְׁמַן.

בְּדֶרֶךְ חֲזָרָה הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה.

כמה מעלות טובות: על הרומאנים הנפוליטאניים של אלנה פרנטה

הרבה זמן לא נהניתי מספר פרוזה כמו שנהניתי משלושת הספרים הראשונים ברומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. למרות שהעלילה מתפרסת על פני כ-1,250 עמודים (מבלי למנות את הכרך הרביעי, שאמור לצאת בקרוב), הקורא נקשר בעבותות לדמויות הראשיות, עד שמעט מאוד פעמים חשתי לאוּת מן הקריאה, או שיש מקומות שניתן היה לקצץ בעריכה קפדנית יותר, מעלות שקשה לומר גם על רומאנים רזים הרבה יותר.

הרומנים מלווים את המספרת אלנה גרקו ואת חברתה הטובה לילה צ'רולו מילדות ועד זקנה. הספר הראשון, "החברה הגאונה", מתחיל מהזיכרונות הראשונים של השתיים בכיתה א' בשכונה ענייה בנפולי, ומסתיים בחתונתה של לילה, והיא רק בת 17; הספר השני, "הסיפור של שם-המשפחה החדש" – שהוא לדעתי המוצלח מבין השלושה – ממשיך מן החתונה של לילה ומסתיים עם כתיבת הרומן הראשון של אלנה בגיל 23; ואילו הספר השלישי, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", ממשיך מהנקודה שהפסיק קודמו ומסתיים עם המשבר בנישואיה של אלנה, בגיל 32.

כמו בשיר המפורסם בהגדה של פסח, "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ("אילו… דיינו"), הרומאנים הנפוליטיים נושאים כמה וכמה מעלות, שדי בכל אחד מהם לגרום להנאה מרובה לקורא, וצירופן יחד, כמו באפקט סינרגטי, רק מעצים את ההנאה.

בראש ובראשונה הרומאנים הנפוליטניים טובים בשל יכולתה של המחברת לטוות בכישרון את חוטי העלילה, ולא פחות חשוב להותיר מספר קצוות פרומים כך שיוכלו להיקשר בהמשך. בספר השלישי מתחילה אמנם להתגבש תחושה של מיצוי ממלאכת חיבור הנקודות הזו, אולם ככלל, פרנטה אורגת את מעשה העלילה באופן מקורי ומפתיע.

אם הקלישאה התיאטרונית אומרת כי אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית, בכל הנוגע לפרנטה התחושה היא שהקורא כלל אינו יודע שהאקדח על השולחן, ולכן כשהוא יורה – כשהמעגלים שנפתחו נסגרים – הקורא הן נדהם מקיומו של האקדח והן מוקסם מהמחברת, שידעה מתי להניח את האקדח וידעה מתי לירות. עד כמה שהדבר נשמע טריוויאלי, סופרים רבים מזלזלים בהצבת אותו אקדח, אותו חוט ששוזר את העלילה בפיתולים לא צפויים, וגם כאשר הם מוציאים אותו – הם מהססים מלירות בו, ומפטפטים את עצמם לדעת. וכבר אמרו טובים ממני: אם אתה רוצה לירות – תירה; אל תדבר.

אומנות טוויית החוטים ופרימתם בסדרת הספרים היא לא רק מוטיב צורני, קרי כזה שקשור להתפתחות העלילה, אלא גם מוטיב תמאטי, שנוגע לאחד הנושאים שהספרים עוסקים בו, והוא העובדה כי בסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף משפחתו ומולדתו; כמה שלא נרכוש השכלה וחברים או נחנוך את עצמנו לתוך החברה והתרבות – אנחנו קשורים בחוט בלתי-נראה אל המשפחה ואל המקום שבו גדלנו. זו מחשבה שאותי מעט מדכאת: לפעמים אני מביט במראה הפנימית ומגלה שאני השתקפות די-מדויקת של בני משפחתי, ונבעת. האם לעולם לא אוכל להשתחרר מכך?

מעלתם העיקרית של הספרים היא בעיניי ההתמקדות ביחסי החברות שבין לילה לאלנה, באופן שאני אישית טרם נתקלתי בו. לא מדובר בהפניית זרקור לאיזה ערך חברוּת דביק או מואדר עד מוות, בסגנון "הרעוּת נשאנוך בלי מילים", חברות כזו שמתגברת על כל המכשולים; החברות של אלנה ולילה היא קשר אמיץ של יחסי אהבה-שנאה כה עזים שרק חברות מילדות יכולה לשאת. כמדומני שמערכות יחסים רומנטיות מעוררות אמנם הרבה תשוקה, אך יש בהן משהו פריך יותר; מאידך, אילו הדברים היו מושלכים על קשרי-משפחה, הקנאה, על-אף שהיא כמובן קיימת מראשית האנושות (קין והבל, יוסף ואחיו ועוד), הייתה מוכחשת. רק חברות כה עמוקה יכולה לעורר קשת כה רחבה של רגשות.

התרגום של אלון אלטרס מעולה. למעט ההבחנה המגושמת שבין "שפה איטלקית" לבין "דיאלקט" (אם כי אין לי פתרון אחר להתגבר עליה), אלטרס מצליח להעביר את שפת המקור באופן חלק, תוך שהוא משלב ביטויים באיטלקית עם קללות בעברית, וכך מגשר על הפער שבין הקורא הישראלי לתרבות האיטלקית. למעלה מכך: הזרות של הרומנים, כלומר העובדה שהם מתרחשים באיטליה, היא בעיניי מעלה נוספת של הרומנים. לו הספר היה מתרחש בישראל, מיד היו מוצמדות לעוני ולמצוקה משמעויות פוליטיות או עיגון בקונטקסט מסוים – ואלו היו מקשים על היכולת של הקורא ליהנות מגופה של העלילה. התרחשות האירועים באיטליה אמנם מזמינה שאלות פוליטיות שנוגעות לעוני וסוגיות אחרות, אך היא בעיקר מאפשרת לקורא להנמיך את רעשי הרקע ולצלול בהנאה לתוך העלילה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן