הבירוקרטיה של הרוע: על הספר "חמישים 2017-1967: סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש"

"חמישים: 2017-1967" מקבץ את רשמיהם של סופרים וסופרות מהעולם על הנעשה בשטחי ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ורצועת עזה. הספר, בעריכתם של איילת ולדמן ומייקל שייבון, נולד בעקבות ביקורה של ולדמן בישראל שנתיים קודם לכן, לאחר שהיא חשה בפער הגדול שבין החיים הנוחים של הישראלים בתל אביב לבין חייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. ולדמן ושייבון מספרים שהם שאלו את עצמם מה הם, כסופרים, יכולים לעשות, כיצד הם יכולים "להזכיר לעולם" שישראל שולטת בגדה המערבית כבר חמישים שנה – אוטוטו כבר חמישים ואחת – ובעקבות כך הוציאו קול קורא ובו הזמינו סופרים מרחבי העולם לבקר בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ולהעלות על הכתב את הדברים שהם ראו וחוו.

הפרויקט כשלעצמו הוא מבורך ומרשים, אולם התוצאה היא מעט מאכזבת. רוב הסיפורים הם אכן תוצאה של סיורים שערכו הסופרים בשטחי ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ועזה. היופי של הסיפורים הוא הגיוון הרב יחסית של המקומות בהם ביקרו הסופרים. לכן קצת הצטערתי שחלק מהמקומות, כמו סוסיא או חברון, חוזרים על עצמם, מבלי שכל סופר מציג זווית מרעננת שלא הציג סופר אחר לפניו.

חלק קטן מהסיפורים הם סיפורים טובים. כאלו הם סיפוריהם של ולדמן, שייבון, רייצ'ל קושנר, רג'א שחאדה, דייב אֶגֶרְס, פּוֹרוֹצ'יסטה חאקְפּוּר ומֵליסה דֶה קֶרַנְגאל. מה שהופך סיפורים אלו למעולים הוא שבמרכזם עומד מקום, אדם, משפחה, פיסת חיים. שלא כמו רשימותיו של גדעון לוי – וכן עבודתם העיקרית של חברי ארגון "שוברים שתיקה" – שמציגים לרוב את הזוועות של הכיבוש, את הכיבוש במצבי הקיצון שלו – הרג חפים מפשע, התאכזרות או התעללות בחשודים וכיוצא באלו – רוב הסיפורים ב"חמישים: 2017-1967" מתארים את הבנאליות של הכיבוש, את הבירוקרטיה של הרוע: ההתנהלות היומיומית שכוללת עמידה במחסומים, התמודדות עם חוסר במזון ובמים, החיים תחת מעקב מתמיד ועוד.

לדעתי, זהו יתרונם העיקרי של המשתתפים בספר. לא זו בלבד שסופרים אלו אינם נהנים מהמוניטין – יש שיאמרו מוניטין מפוקפקים – של לוי, ואין זה רק בשל כך שהסיפורים שהם מביאים קלים יותר לעיקול; דווקא בגלל שהם מציגים את "השוליים של הכיבוש", את חיי היום-יום – הקורא הישראלי יכול בנקל להזדהות איתם. כשקוראים סיפורי זוועות, הקורא מנסה לאלחש את התחושות הלא נעימות שעולות לו, מבקש להדחיק את תחושות הקבס שמתעוררות בו. הוא  – אם בכלל אכפת לו – אומר לעצמו: אלאור עזריה הוא עשב שוטה; או מה לעשות, סכסוך הוא לא פיקניק, ו-shit happens. אבל כשמדובר ברוע סמוי, יומיומי, בנאלי, בירוקרטי, משהו שכל אחד ואחת יכולות להבין – הקורא האכפתי מזדהה, הוא מתקומם.

רובם הגדול של הסיפורים הם סתמיים או פשוט לא מעניינים מספיק. ראויים לציון גנאי הם "סיפורי הכורסא", שניתן היה לכתוב אותם גם מהמחשב בבית, כמו אלו של מריו ורגס יוסה, קולום מק-קאן, ולמרבה ההפתעה גם אלו של אסף גברון ופִידַא גִ'ירְיִיס – שלמרות היותם בני המקום, נדמה כי רשמיהם מבוססים על משנתם הפוליטית גרידא, ופחות על ביקור בשטחים (גם אם ביקור כזה התקיים).

סיפורה של גִ'ירְיִיס הוא לדעתי לא רק מיותר אלא גם מזיק למטרותיו של הספר ולמטרותיו של ארגון "שוברים שתיקה". גִ'ירְיִיס היא פלסטינית שמאסה בתחושת האפלייה והגלות שהיא חשה כאזרחית ישראל, ועברה לכן לגור ברמאללה. גִ'ירְיִיס מדגישה חזור והדגש שמבחינתה אין הבדל בין הכיבוש של 1948 והכיבוש של 1967 – מדובר ברצף אחד של נישול. טענות אלו, הגם שיש להן כמובן מקום בשיח הפוליטי, חותרות תחת הלגיטימציה של ארגונים כמו "שוברים שתיקה", ומרחיקות מהן את דעת הקהל הישראלית. כי הציבור מבין מכך שהבעיה היא לא הכיבוש ולא השטחים; הבעיה היא עצם קיומנו כציונים.

*

במהלך קריאת הספר חשבתי כי יש משהו שובה-לב, אפילו דון-קישוטי, במוטיבציה של העורכים לגייס סופרים על מנת לנצל את שליטתם בשפה ולהפנות את תשומת הלב של העולם למתרחש בשטחים. יש בעמדה זו משהו מן התפישה לפיה הסופר הוא הנביא המקראי, "הצופה לבית ישראל", מי שאמור להוכיח את הציבור על מעשיו, לשפוך אור במקום שהפנס מצביע על הכיוון השני – אלא שכאן התפישה הזו הורחבה לסופרים כלל העולם, ולא בהכרח לסופרים שיושבים בתוך עמם.

במקרא מתואר כי ארץ ישראל נמצאת בהשגחה מתמדת של אלוהים: "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלהיך בה מר(א)שית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא 12). יש כמובן צדק רב בטרוניה הקבועה לפיה הקהילה הבינלאומית היא צבועה, כאשר היא מעלימה עין ממעשים חמורים פי כמה וכמה שמתבצעים בסוריה או שארה"ב עצמה ביצעה באפגניסטן ועיראק. אלא שהקהילה הבינלאומית כמוה כאל המקראי: התביעה של העולם מאיתנו לאמות מידה מוסריות גבוהות משקפת את הציפיות הגבוהות מהיהודים. החיים בארץ ישראל הם חיים של דרישה מתמדת.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s