לא נדבק: על הספר "חופשת שחרור" של יהושע סובול

ב"חופשת שחרור", ספרו הרביעי של יהושע סובול, סיפור המעשה, העלילה עצמה, אינם פותחים הספר. קודמת להם רשימת הדמויות בספר, שכוללת כ-40 דמויות, חלקן ראשיות יותר וחלקן פחות. אין ספק שרשימה כזו מועילה מאוד בהרבה מאוד ספרים, במיוחד כאלו בהם העלילה נפרשת על פני מספר כרכים (כמו ב"רומנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה), וכן כאשר הקורא מבקש לקרוא את הספר לסירוגין עם ספרים אחרים או בקצב איטי, בבחינת זעיר פה, זעיר שם.

אלא שבכל הנוגע ל"חופשת שחרור" יש לכך סיבה נוספת, והיא שהעלילה בספר היא כה מפוזרת, שללא המקראה הזו בלתי אפשרי לצלוח את הספר, לזכור את כל הדמויות, להבין מי נגד מי או מי שכב עם מי (שהרי כמיטב המסורת של רומנים מעין אלו, כולם שוכבים עם כולם וכולם בוגדים בכולם). אני חושש שאפילו הסופר אינו יודע כיצד קוראים לדמויותיו, ולפחות פעם אחת שאני שמתי לב אליה, אשתו של פלוני יוחסה לאלמוני.

כאמור, קשה מאוד לטוות קו עלילה ברור. במרכז הספר עומדת ליבי בן-חיים, חיילת בחופשת שחרור, שבעקבות מפגש עם אדיב מליחאת, אחד העצורים האחרונים אותם חקרה, מתחקה אחר תולדותיה של סבתא-רבה שלה אווה חיימזון, ומקדישה את החופשה שלה לנבירה ביומנה. אלא שזה לא קו העלילה היחיד בספר: עוד דמויות סמי-ראשיות הן דייב, הבן של אווה ויוסף התימני וסבה של ליבי; שלושת הבנים של דייב, האחים למשפחת בן-חיים: מעוז הפוליטיקאי השאפתן, גבי המהנדס ודובש המושבניק; ועוד שלל דמויות מעניינות ומעניינות פחות. הרבה פחות. אפשרות נוספת, שלדעתי לא משקפת את שמתרחש בספר, היא לחשוב על הספר כמעין ספר-משפחתי, שבמרכזו עומדת שושלת משפחת בן-חיים ולא ליבי או דמות אחרת.

כך או כך, זה לא נדבק. נדמה כי הספר מאוגד משברי-עלילות וחלקי-דמויות שנותרו אצל סובול על רצפת חדר-העריכה. אך גם אם נניח בצד את העובדה כי דמויות-המשנה מפציעות ונעלמות במהלך העלילה באופן גחמתי, וסיפורן או מאווייהן האישיים אינם מובילים לשום מקום – קטעים שעורך מתערב יותר היה מקצץ ללא מורא וללא רגשות אשם; אפילו סיפורה של ליבי ואווה הוא חסר-תכלית: גם לאחר שליבי מתוודעת לסיפור חייה המעניין של אווה, לא מתרחש דבר.

עקבותיו של סובול כמחזאי ניכרים בספר. חלקים רחבים בספר מתנהלים כדיאלוג בעל שורות קצוצות, מבנה שמקל מאוד על הקריאה. הספר גם כולל מספר מחשבות יפות כיצד אמור להיראות תיאטרון טוב, או על התיאטרליות של השואה, מחשבות שבהחלט מרחיבות את הדעת. לא הייתי מרחיק-לכת ואמר שרק בשביל רעיונות מאתגרים אלו כדאי לקרוא את הספר, אולם אלו ממתיקות במעט את הגלולה המרה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

המנוחה והנחלה מכאן והלאה: על הספר "היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" של ישי מבורך

"היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" הוא ספרו השני של ישי מבורך שעוסק ב"אמונה שלאחר שנות התוהו" (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב-משפחה שלי); קדם לו "תיאולוגיה של חסר", שעליוכתבתי בעבר, ולפי האמור בהקדמה מצפה לנו עוד ספר שיחתום את הטרילוגיה: "חזרת המודחק האחרון". כמו בספרו הקודם, כתיבתו של מבורך מתפרנסת מכתבים של הוגים יהודים בעלי שם – כמו רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי נחמן מברסלב ופרנץ רוזנצווייג, מזה; ושל פילוסופים חילונים כמו לואי אלתוסר, ז'אק לאקאן ועוד – מזה.

הספר מחולק לחמישה פרקים. הפרק הראשון – "לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" – מציב את הבסיס לדיון בספר; הפרק השני מקשר בין התזה של הספר לבין מושגי הצדקה והשבת ביהדות; הפרקים השלישי והרביעיn מציעים את הנגזרות הקיומיות מן האמור לפניהם, תוך עיון בקורות חייהם האישיים של רבי צדוק ורוזנווצייג; ואילו הפרק החמישי מטפל בנושא העתיד המשיחי.

להבנתי מבנה הספר הוא יותר אופקי מאשר אנכי, כלומר הפרק הראשון הוא ליבת הספר, בעוד כל שאר הפרקים רק מרחיבים את הדיון בו – ולא נבנים על-גביו; נספחים אליו. מבנה זה, כמו גם התחושה הכללית שהדברים דומים מאוד לנאמר בספר הקודם, האיצו בי את תחושת המיצוי מהספר. כמובן, יכולים להיות ניואנסים שאני לא הבחנתי בהם; אני אמנם "דובר את השפה" של כל ההוגים למעלה, אך לא מכיר את כתביהם לפני ולפנים, ישר והפוך. ועדיין, כמדומני שתחושת הרוויה שחשתי ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, מספרת חלק מהסיפור.

*

בפרק הראשון מבורך מציג את היהודי כמי שנמצא בגלות מתמדת, שכל חייו מבקש להתיישב, להגיע למצב של "נחת", אך תמיד ירגיש זר, לעולם יהיה גר בארצו, יחיה במצב של תקיעוּת, חוסר-שלווה, מועקה, אי-הלימה, אי-התאמה בין התכנון לבין המעשה. מצב זה הוא לפי מבורך המצב התיאולוגי: לפי הקבלה כשהעולם נברא נשברו הכלים שהיו אמורים להכיל את האור האלוהי. אלא שבמקום לראות מצב זה כתאונה, מבורך אומר שהשבירה היא חלק מהפעילות האלוהית, כלומר ישנה אי-הלימה בתוך האלוהי עצמו.

המהות היהודית של מי שמבקש לשבת ונידון להיות גר, נכונה לא רק מטאפורית אלא גם בכל הנוגע לארץ-ישראל: עם ישראל השב לארץ ישראל שבה יושבים הפלסטינים הוא כמו דוד המלך שלוקח מאוריה החתי את בת-שבע (להרחבה ראו: שמואל ב יא-יב). אלא שדוד לא עושה תשובה ומסלק את בת שבע מעליו, כלומר מעלים ממנו כל סיממני חטא, אלא הוא עושה תשובה וחי עם בת שבע, כך שתשווה מול עיניו את חטאו תמיד.

וכאן מגיע ההסבר הפוליטי של מבורך, שרק למענו כדאי לקרוא את הספר: הקמת המדינה ב-1948 הייתה מהלך של הציונות החילונית, שבמקום להכיר בחטא – התיישבות בארץ ששייכת לעם אחר – ביקשה לחיות בהלימה עם החטא שלה ולכן הדחיקה אותו, הרסה את הכפרים הערביים ובנתה עליהם ישובים יהודים. לעומת זאת, כיבוש השטחים ב-1967 היה מהלך דתי, מהלך שבשל היותו מהלך דתי הוא בהגדרתו לא-הולם – כמו בריאת העולם – מהלך שמכיר באי ההלימה בכך שעם ישראל כובש ארץ ששייכת לעם אחר. לכן במקום למחוק את הכפרים הפלסטינים – הוא חי איתם ביחד, חי ביחד עם החטא, התנחלות לצד כפר ערבי, מה שמכריח את המתנחלים לתשובה מתמדת (גם לדעת מבורך המתנחלים מכחישים את החטא, ולכן נוצר שיח שעוסק בהיפר-אתיקה, והמתנחלים יעסקו בפעולות צדקה והתנדבות בשיעור גבוה מאוד).

בעיני זו פרשנות מרתקת, וכשקראתי את הדברים באחת השבתות על חוף ימה של תל אביב, לא יכולתי שלא להתפעם מכך. יתרה מזו: המהות של האדם שנמצא בגלות מתמדת מוכרת לי מחיי האישיים, מבחינה סוציולוגית, כמי שגדל בחברה דתית ומנהל אורח-חיים חילוני, וכן משדות-חיים נוספים. בדיוק אמרתי לא מזמן לחבר שעובר דירה: מתי כבר נתיישב, מתי כבר נגיע למנוחה ולנחלה? לפי מבורך, כנראה שלעולם לא.

יחד עם זאת, אני מוצא את הקריאה של מבורך מעט בעייתית, למצער בכל הנוגע למשמעויות הפוליטיות שלה. על פניו המהלך של מבורך, שמציב את החטא הקדמון בעצם הרעיון הציוני, הוא מהלך שכל "אוהבי ישראל" יקבלו בזרועות פתוחות (לא למותר לציין כי מבורך אינו מבקש להיות נחמד לאף אחד מהמגזרים באוכלוסיה הישראלית, כפי שפירטתי מעט בביקורת על הספר הקודם). אבל קריאה מדוקדקת יותר תעלה שמבורך לא מבקש לפתור את "הבעיה הפלסטינית" – הוא מבקש לחיות איתה. לדידו, הכיבוש הוא בלתי-נמנע, כמו שחטא דוד ובת שבע או שבירת הכלים בבריאת העולם הם בלתי נמנעים.

לכן מבחינה זו המהלך של מבורך הוא מהלך מתנחלי-קלאסי, קרי מהלך שמגייס את התיאולוגי לצורך הממשי: אם המתנחלים אומרים שהכיבוש הוא מוצדק מכיוון שאלוהים הבטיח לנו את הארץ – כלומר יש הלימה בין הכיבוש לבין ההבטחה – מבורך אומר שהכיבוש הוא שבר בלתי נמנע, כשם שבריאת העולם – קרי השבר התיאולוגי – הוא שבר בלתי נמנע. כך או כך, התיאולוגי הוא זה שמכתיב את המציאות.

וזו בעיה: כל עוד אנחנו מדברים על מדינת ישראל או ארץ ישראל "בלשון בני אדם", קרי בשפה ארצית – זהות, הגדרה עצמית, אוטונומיה, זכויות – יש מקום להתווכח, יש מקום למשא ומתן; אבל כאשר אנחנו מגייסים את האלוהי לצורך הסבר ארצי – אין מה לעשות; ככה זה. מצב ההתנצחות בין ישראל לפלסטינים הוא בלתי נמנע; כל שנותר הוא להכיר בחטא, לעשות תשובה; כל עוד הדברים היו נכונים ברמת הזהות היהודית הפנימית או ברמה השמימית – כלומר בשאלה כיצד נוצר העולם או בתחושה הפנימית של היהודי – "אין נפגעים"; אבל ברגע שהדברים מושלכים גם על היחסים שבין אדם לחברו, שבין היהודים לפלסטינים – מבורך נותן הַצְדָּקָה למצב הזה (כאמור, הצדקה שמחייבת תשובה של היהודים).

כמדומני שטענות אלו נכונות גם להוגים מהם נבנה מבורך, ושאת תולדותיהם הוא מפרט בפרקים השלישי והרביעי. שלושת האבות הרוחניים של מבורך – רבי צדוק, רבי נחמן ורוזנצווייג – ידעו חיים מלאי ייסורים: רבי צדוק "הפך את העולם" בכדי למצוא מאה רבנים שיתירו לו לגרש את אשתו הראשונה בגלל שחשד בה שניאפה, חי בדלות נוראה ולא זכה להביא צאצאים לעולם; רוזנצוויג חשב להמיר את דתו וחזר בו ולבסוף נפטר ממחלה ניוונית בגיל 43; רבי נחמן נפטר בגיל 38 משחפת, ובחייו הוא "זכה" לקבור את בניו וביתו נשרף עליו. כולם חיו בתור מיעוט יהודי נרדף בגלות. כולם הרגישו "תקועים" בחייהם האיישים כמו גם בחברות בהן גרו; הם לא הכירו "נחת", וכמובן גם לא את מדינת ישראל. גם התפישות שלהם לגבי אחרית הימים והמשיח, נטועות בתוך החיים שלהם.

הדמיון הרב בחייהם מעלה את החשש כי כל אותם הוגים פירשו את התיאולוגי, את מצב אי-ההלימה, מתוך חייהם האישיים, הם השליכו את חייהם האישיים על התיאולוגי. כלומר, בניגוד למהלך של מבורך שגוזר את הפוליטי מתוך התיאולוגי, לא ניתן לשלול את הטענה כי כל ההוגים הדוויים הללו גזרו את התיאולוגי מתוך הפוליטי, מתוך גופם-ממש, מתוך נסיבות חייהם, מהלך שבמובן מסוים יש בו הלימה ולכן יש בו נחמה: אי-ההלימה של חייהם האישיים הולם, עולה בקנה אחד, עם אי-ההלימה של בריאת העולם, של המצב היהודי.

*

בדברים שכתבתי להלן אין כמובן בכדי למצות את האמור בספר. כמו התזה הנהדרת של מבורך לגבי הציונות והמתנחלים (לקורא העצלן או לקוראת העסוקה אפנה לעמודים 39-37 בספר), הספר כולל עוד פנינות רבות, כמו המהות הפרשנית והלמדנית ביהדות אל מול הנצרות והאסלאם או מהי האמונה ומדוע היא דווקא משותפת לכל הדתות. ורק למענן, אך לא רק, כדאי לקרוא את הספר.

 

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הסרט "הבלתי רשמיים" – בין הפטיש הדוקומנטרי לסדן העלילתי

הסרט "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה ("שבאבניקים" המעולה), שמספר את סיפור הקמתה של תנועת ש"ס – מאכזב מאוד (אזהרה: ספוילרים).

בקליפת אגוז, הבעיה העיקרית של הסרט לדעתי היא שהוא "לא החליט" אם הוא סרט דוקומנטרי או סרט עלילתי, ולכן הוא יוצא קירח מכאן ומכאן: "בכותרת", הז'אנר אליו הוא משתייך הוא של סרט עלילתי, ולכן הוא לא נהנה מהאותנטיות שאופפת כל סרט או סדרה דוקומנטריים – וכמדומני שכאשר עסקינן בש"ס לאותנטיות יש משנה חשיבות; מאידך, על אף שמדובר בסרט עלילתי, הוא דבק באדיקות ובקדושה מוגזמת באירועים המקוריים, ולכן חסר לו דבר בסיסי אחד – נראטיב. במקום זה אנחנו מקבלים רצף אירועים שהם אמנם לא אפיזדיואליים, אבל גם לא מתלכדים לכדי נראטיב ברור.

כמדומני, שכיום שולטים שני נראטיבים מרכזיים בתנועת ש"ס: הראשון הוא "להחזיר עטרה ליושנה" והשני הוא הקיפוח. הסרט מפלרטט עם שני אלו: הוא נפתח בסצנה לפיה בתו של יעקב כהן (שולי רנד המאוד מאוד מאכזב; למעט יואב לוי בתפקיד יגאל, כל המשחק בסרט מאוד בינוני) מועפת מסמינר של אשכנזים, אבל פרט למשא ומתן עם אשכנזים או הרצון שלא להיות עפר לרגליהםהנרטיב הזה נקבר די מהר. גם הסיסמא "להשיב עטרה ליושנה" שוזרת את הסרט, אבל לא תופסת מקום מרכזי. בהקשר זה הדברים נכונים גם לפגישה עם הרב עובדיה יוסף, שנדמה כי מפציעה בסרט באופן גחמתי משהו.

להבנתי הנראטיב שהסרט בחר בו, ולכן הוא מתמקד ביעקב כהן, הוא זה של הגיבור הטראגי שלא זוכה לממש עד תום את שאיפותיו, כמו משה רבנו שמביא את עם ישראל אל הארץ המובטחת, אך לא זוכה להכנס לארץ בעצמו, שכן יעקב כהן "מסגיר" את עצמו לוועדת הבחירות ומודה שהוא זייף לכאורה את החתימות בספר הבוחרים, ולכן נפסל מלרוץ לכנסת.

זה בהחלט נראטיב ראוי, אבל מלכה לא "רץ" עליו עד הסוף, משתי בחינות: ראשית, הוא לא בונה את כהן כמשה רבנו, כמי שהתפקיד נכפה עליו, כמי שסובל מכל רגע ומבקש מאלוהים ש"יחזיק אותו" לפני שהוא פורש; הוא גם לא מעצים את העובדה שכהן מגמגם, כמו משה רבנו, אלא עובדה זו אף היא חולפת באופן אפיזדויאלי בסרט; שנית, הסרט לא מעצים מספיק את הטרגדיה, הוא לא "חוגג" אותה מספיק, וגם בוחר לסיים באפילוג מ-1999, כאשר ש"ס קיבלה 17 מנדטים. זה לא טרגדיה, זה ניצחון מוחץ. הסרט היה צריך להסתיים ב-1984, כאשר כהן הלך הביתה. גם ספר דברים לא מסתיים באפילוג, אלא הוא נגמר ממש על סף הכניסה לארץ ישראל, כאשר משה הולך הביתה (כלומר מת), ברגע עטוף ואפוף עצב בשל מותו של משה. איך זה נגמר בסוףהן בעניין של התנ"ך והן בעניין של ש"סכולם יודעים, ולכן אין צורך לומר את זה.

יכול להיות שבכדי להבנות את כהן כמשה רבנו הסרט היה צריך "לעוות" מספר עובדות היסטוריות, ולהצניע עובדות היסטוריות אחרות, אבל כך בונים נראטיב. בכך "הבלתי רשמיים" לא היה ממציא את הגלגלהרי בדיוק כך בנוי התנ"ך.

משיח גם לא שומע ווקמן: על הספר "ווקמן" של מעין בן הגיא

הספר "ווקמן" של מעין בן הגיא מספר על זיו, צעירה כבת עשרים שעובדת באתר מעיינות חמים במקום מבודד בצפון הארץ. כבר מהעמודים הראשונים של הספר עולה כי האתר מתנהל בחובבנות. הבעיות שחובבנות זו יוצרת, לצד מכת גנבות שאופפת את האתר והקרבה לגבול הסורי – מותחות מעט את סיפור העלילה. לבד מזיו, סובבות את אתר הנופש דמויות נוספות כמו ברקו, הבעלים של המקום; ויצמן, המנהל התפעולי; משה, סוכן התיירות ומדריך הטיולים; ועוד שלל אנשים צבעוניים.

למרות התחלה מבטיחה, הספר אינו מצליח להמריא. ראשית, דמותה של זיו אינה די מעניינת. דמות האישה הצעירה שמתמודדת עם שאלות והתחבטויות שנוגעות לעתידה, כמו גם ליחסיה עם חברתה אביגיל, שהשאירה אותה לכאורה מאחור – היא לא דבר שלא נתקלנו בו בעבר, בווריאציות כאלו ואחרות, ובן-הגיא לא עושה זאת טוב יותר מקודמיה וקודמותיה. דווקא דמויות אחרות, כמו משה או נוני, עובד נוסף באתר, מתגלות כמעניינות הרבה יותר, ולדעתי חבל שלא טופלו באופן מעמיק ורחב הרבה יותר.

גם החובבנות של האתר זוכה, איך לומר, ליחס חובבני. בכדי להבין את המציאות ויחסי הכוחות באתרים ביזאריים מעין אלו, התיאור שלהם חייב להיות קיצוני הרבה יותר – למשל, תיאור טראגי, סוריאליסטי או, רצוי יותר, גרוטסקי. סדרת הרשת "משיח", בכיכובו של אודי כגן, היא דוגמא מוצלחת אחת לגרסה הגרוטסקית. גם בסדרה, כמו ב"ווקמן", ישנו אתר תיירות מבודד, בינוני להפליא, עם מספר קטן של עובדים שמייצרים לכן מארג כוחות משעשע ומתמיה. אלא שבעוד שב"משיח" ישנו בעלים אקסצנטרי שמושך את הסדרה לכיוון הגרוטסקי, ב"ווקמן" אין דמות כזו שסוחפת את הקוראים והסיפור נותר ריאליסטי להחריד.

מתמיה לא פחות הוא השימוש ב"ווקמן" כשם הספר. השם של הספר אמור להצביע על תמה מרכזית בספר, על מוטיב סביבו מתלכד הספר. השימוש בווקמן יכול להצביע על ספר מוזיקאלי מאוד; על מן ריחוף או אוטיזם-קל של אחת הדמויות, שראשה נטוע בין שתי אוזניות; ואולי אף בכדי לייצר אווירה של שנות השמונים-שנות התשעים. וכמובן, הספר יכול להצביע על שלושתם.

אלא שב"ווקמן", אף לא אחד מן המוטיבים הללו זוכה למופע מובהק. זה נכון אמנם שזיו היא מעט מעופפת, שפה ושם משובצים שירים או שמות של אלבומים בספר וכמובן ששם הספר משליך את הקורא לאווירת שנות השמונים, אולם אף לא אחד משלושת אלו דומיננטי דיו בספר על מנת שיצדיק שהספר ייקרא כך. לו הייתה זו מעידה קלה – החרשתי, אך כמדומני שמדובר כאן בפגם שיורד לשורש העניין: הרעיון שבבסיס ספר "ווקמן" הוא טוב, אך הוא לא מפוקס מספיק, לא חודר מספיק, לא מעז מספיק.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן