אני אתגעגע אליכן לילה ואלנה: על "הסיפור של הילדה האבודה", הכרך האחרון בסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה

אוי, כמה שחיכיתי. לאחר שקראתי ברצף את שלושת הכרכים הראשונים בסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה, ונשביתי בקסמן של שתי הגיבורות הראשיות אלנה ולילה, השתוקקתי מאוד לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה", הכרך הרביעי והאחרון בסדרה. התחייבויות קודמות שמנעו זאת ממני עד כה, רק הגבירו ציפייה זו.

בחלק "הסיפור של הילדה האבודה" מגיע לסיומו מסען של אלנה גרקו וחברתה לילה צ'רולו, שתי החברות שגדלו באותה שכונה בנפולי. תקציר הפרקים הקודמים: אלנה, שמתחילה לפתח קריירה מצליחה כסופרת, עוזבת את בן-זוגה פייטרו איירוטה, ומתחילה רומן עם נינו סאראטורה, מושא תשוקתה של אלנה מהילדות ומי שהיה המאהב של לילה לזמן מה.

בחלק הרביעי הרומן עם נינו מקבל ממשות מסוימת, לאחר שהשניים מצפים לילד. במקביל, לילה נכנסת להריון מאנצ'ו סקאנו, מי שלקח אותה תחת חסותו לאחר שנפרדה מסטפאנו, ומי שמנהל ביחד עמה חברת מחשבים מצליחה. לאחר שאלנה תופסת את נינו בוגד בה, היא חוזרת לחיות בשכונת ילדותה בנפולי, דירה מעל דירתה של לילה.

כמו שלושת אחיו הגדולים, גם בן הזקונים למשפחת "החברה הגאונה" הוא מרתק ומהנה. הוא ללא כל ספק – וללא שיהיה לו "יריב" משמעותי – ספר הפרוזה הכי טוב שקראתי בחצי שנה האחרונה, מאז, ובכן – הספר השלישי בסדרה, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו".

יחד עם זאת, בהשוואה לשאר הילדים המוצלחים במשפחה – ואין מה לעשות, במשפחה כמו במשפחה ההשוואות הללו הן בלתי-נמנעות – "הסיפור של הילדה האבודה" הוא לדעתי הפחות מוצלח מבין הארבעה. הקשר בין לינה לאלנה, שבחלקים הקודמים ריתק את הקורא בשל היותו שעטנז של חברוּת, כנוּת וקנאה – הופך לפחות ופחות קונפליקטואלי. אם להשתמש בדימוי ששוזר את הסדרה, קווי המתאר בין הדמויות ממשיכים להתמוסס, באופן שאינו מיטיב עם העלילה.

נכון אמנם שהרגשות הסותרים והקווים המקבילים שבין סיפורי החיים של שתי החברות מתקיימים עד לדפים האחרונים של הספר, אולם לתחושתי לא באותה עצמה וחיוּת שסופרו עד כה. דווקא הניסיון להצליב את חייהן של לילה ואלנה, כפי שפרנטה שבה ועושה גם בחלק הרביעי, מרגיש מעט שחוּק. על חלק זה גם מעיבות התייחסויות ארס-פואטיות רבות של המחברת למעשה כתיבת הספר, כמו גם הסיכום שהיא עושה לחייה שלה ושל לילה, סיכום שמרגיש יותר כמו דיווח שנועד לצאת ידי חובה ופחות כמו מתוך הצורך לספר סיפור.

עם סיום הסדרה, חייבים להקדיש מספר מילים לתרגום המופתי – ממש כך – של אלון אלטרס. אחד הדברים שאותי אישית מרתיעים בספרות זרה הוא תרגומים שלא מצליחים להחיות את שפת המקור בתרגום לעברית, ולכן גם יוצרים תחושה של צרימה, וגם מרגישים כמרוּחקים לקורא הישראלי.

אלטרס מצליח לגשר על שתי הבעיות: באמצעות שילוב של סלנג ישראלי הוא מעביר באופן מרשים את ההבחנה שבין האיטלקית לבין הדיאלקט; מאידך, מושגים או מקומות רבים הוא מותיר בשפת המקור (באותיות עבריות), עד שהקורא שוכח שהוא חי בישראל. לכך יש להוסיף את הבחירה הכה-נכונה שלא להכביר על הקורא בהערות שוליים, מנהג מגונה שתפש לו אחיזה בספרות המתורגמת ורק חוצץ בין הקורא לבין הספר. לדעתי, לאלטרס יש תרומה לא מבוטלת בהצלחה הכבירה של ספרי "החברה הגאונה".

היו שלום אלנה ולילה. אני אתגעגע אליכן.

אלנה פרנטה • הסיפור של הילדה האבודה • מאיטלקית: אלון אלטרס •הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 2018 • 482 עמ'

קומסי-קומסה: על הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן

מה אנו יודעים על עוּבּר הנמצא ברחם אימו? מהו מרגיש? מהו יודע על העולם שבחוץ? כיצד עולם זה נראה מבעד לעיניו? על שאלות אלו יש בוודאי תשובות מסוימות בספרי המדע והרפואה, אולם למיטב ידיעתי אין ספר פרוזה שעסק בכך באופן מעמיק. את החסר הזה מבקש להשלים הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן.

העלילה שהעוּבּר-המספר נחשף אליה היא שאימא שלו, טרודי, בוגדת באבא שלו, ג'ון קרנקרוס, עם לא אחר מאשר הדוד שלו, קלוד, האח של ג'ון. קלוד, טרודי והעוּבּר – העוּבּר שבסיטואציה הנוכחית טרודי וקלוד כלל אינם מעוניינים בו – גרים יחד בבית משפחת קרנקרוס בלונדון, לאחר שגירשו ממנו את ג'ון. ג'ון לא מתכוון להשלים עם סילוקו מהבית, אולם הוא לא משער מה קלוד וטרודי זוממים על מנת שהבית יישאר בידם.

נקודת התצפית של העוּבּר היא מעניינת, שכן יש בה משהו מערער, שהרי העוּבּר עֵד לתוכנית זדונית שאמו ודודו מתכננים לאביו, והוא לא יכול לעשות עם זה כלום. לדעתי זו נקודת תצפית מרתקת, נקודה עמה הקורא יכול להזדהות בנקל, שכן המתח בין מה שאנו יודעים לבין מה שאנו יכולים לעשות בנידון מאפיין הרבה מאוד סיטואציות אנושיות או פוליטיות בהן אנו חשים חסרי-אונים.

האם בתום הקריאה ב"קליפת אגוז" אנו יודעים על העוּבּר יותר משידענו לפני כן? לצערי התשובה לכך היא ברובה בשלילה; למעט מספר אזכורים די נדושים על כך שהעוּבּר חש מצוקה כאשר בני הזוג מקיימים יחסי-מין, מקיואן אינו מבנה את העוּבּר כייצור חדש, כמשהו שלא הכרנו קודם לכן, אלא הוא מאניש אותו ומייחס לו תכונות של אדם מבוגר. אם באשר להאנשה של בעלי-חיים אנו יכולים להיעזר בתכונות מדומיינות או אמתיות שלהם (הנחש או השועל כערמומיים, הנמלה כחרוצה), מקיואן כמובן אינו יכול לעשות כן, והדבר עומד לו לרועץ.

לכן הפוזיציה של העוּבּר בספר אינה מעניינת דיה. כמדומני שגם המחבר חש בכך, ועל כן לנקודת התצפית של העוּבּר הוא הוסיף עלילה שהיא כשלעצמה רוויית תככים ומזימות: בגידה, ילד שהוריו אינם רוצים בו, גילוי עריות ועוד פשע שעומד להתרגש על העוּבּר ועל הקורא. אלא שההתמקדות בעוּבּר הסיטה את תשומת לבו של הכותב מפיתוח העלילה, וזו נותרת פושרת למדי. התחושה הסופית שהיא הספר הוא ככה-ככה, קומסי-קומסה. התוצאה היא נקודת תצפית שהיא ספק-חדשנית ועלילה שהיא ספק-מעניינת, וכמו שיודע כל בר בי רב, כאשר יש ספק כפול ("ספק ספיקא") כנראה שאין כאן כלום.

הייתי חותם את הדברים בכך לולא חשתי שיש לנקודת התצפית של העוּבּר השלכה מעניינת נוספת. בעולם ישנו דיון ער ומתמשך האם זכותה של האישה להפיל את פרי בטנה, בשם זכותה של האישה לאוטונומיה על גופה, גוברת על זכותו של העוּבּר לחיים. כאשר ספר מאניש את העוּבּר ומייחס לו תכונות של אדם מבוגר, הוא במשתמע מבכר את זכותו של העוּבּר לחיים על-פני האוטונומיה של האישה על גופה. בספר "קליפת אגוז" מקיואן לכן נוקט עמדה בפולמוס והוא למעשה כמו אומר לקורא: כיצד ניתן להרוג ייצור כה חמוד וכה אנושי?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מי הם העניים החדשים? על הספר "קולות – עוני חדש בישראל" של עמיה ליבליך

הספר "קולות – עוני חדש בישראל" של עמיה ליבליך מבקש לעמוד על התופעה שמכונה עוני חדש. ליבליך, לטעמי המומחית מספר אחת בארץ לראיונות עומק איכותניים, אינה בוחנת תופעה זו דרך מדדים כלכליים ומספריים, כי אם באמצעות ראיונות עם אנשים שבעיני עצמם הם "עניים חדשים", קרי אנשים שעונים להגדרה "רוצים לחיות, לא רק לשרוד"; אנשים שעובדים במשרה מלאה, אך עדיין נותרים עניים. או כמו שהגדירה זאת אחת המרואיינות "זו ההגדרה של עני חדש: אני הולכת לעבוד, אבל אין לי כסף לאוטובוס לעבודה".

הספר מחולק לשלוש חטיבות: בחטיבה הראשונה, המכונה "סובלים בבושה", מרואיינים אנשים שרואים עצמם קורבן של הנסיבות ומנסים לפתור בעצמם את הבעיות האישיות שלהם; בחטיבה השנייה – "נאבקים בשיטה" – נכללים מרואיינים שטוענים כי העוני החדש הוא תוצאה של מדיניות ממשלת ישראל ושבאופן כזה או אחר השתתפו במחאה החברתית של 2011; ואילו בחטיבה השלישית נמצאים אנשים שמפלרטטים עם העוני החדש, כלומר לא עונים לחלוטין על ההגדרה הרחבה של ליבליך ונמצאים "על הגבול הדק".

התוצאה היא פסיפס אנושי מרתק של אנשים הישגיים שרכשו השכלה אקדמית ופתאום מבינים שכל העניין של השכלה "לא מוכיח את עצמו", שהם בקושי מחזיקים ראש מעל המים למרות שהם לא עשו שום דבר רע, לא עשו שום דבר רע, כפי ששבה ואומרת נורה, אחת המרואיינות; אנשים שהם גם עובדים וגם עניים "ואם אתה גם עובד וגם עני, אז משהו דפוק אצלך", כמו שאומרת אוריה, מרואיינת אחרת.

מעבר לכך שמקבצי הראיונות חושפים פנים שונים של תופעת העוני החדש, לדעתי התוצאה המרתקת היא שילוב של עוד שני גורמים: ראשית, ליבליך עלתה על תופעה שכמעט ולא נכתב עליה, בין השאר, כפי שנאמר בספר, מפני "קשר השתיקה", קרי אנשים שמתביישים לדבר על כך. בנוסף, משחקת לליבליך העובדה כי מדובר באבסורד שמערער את כל ההיגיון של המערכת הכלכלית, שמעודדת אנשים לרכוש השכלה אקדמית ולעבוד, והם עושים כך אך עדיין נותרים עניים.

*

מגוון הראיונות שבספר מסנוור בעושרו, והדבר כמובן מכריח לעשות סדר בראיונות. אחד היתרונות של הראיונות האיכותניים, קרי ראיונות שנעשים בכלים מחקריים אקדמיים, הוא הניסיון לנתח את הראיונות – כל ראיון בפני עצמו (למשל, כיצד המרואיין בוחר להציג את הדברים, מהיכן הוא מתחיל וכיו"ב); כל הראיונות ביחד (מוטיבים שחוזרים בראיונות); וכמובן, הראיונות הנוכחיים אל מול הספרות המחקרית שנעשתה עד כה בנושא זה.

וליבליך אכן עושה זאת. בנוסף למספר "הערות המחברת" שנשזרות בתוך הראיונות ושמביאות את המחשבות של ליבליך או את תיאור דברים שהתרחשו במהלך הראיונות, ליבליך עורכת ניתוח כזה בפרק האפילוג של הספר. אף הניתוח שבסוף הספר הוא פוקח-עיניים: ליבליך מקשרת בין מחקרה שלה למחקרים קודמים, והיא טוענת שמעבר לכך שלא נעשתה עבודה על עוני בישראל, היא עומדת על כך שמדובר בתופעה חדשה – זה הוא לא העוני המוכר לנו, עוני של "אנשי שוליים". האנשים בספר "שייכים למרכז, למעמד הבינוני בחברה הישראלית […] עוני חדש מעמיד בספק את הקשר בין השכלה להכנסה".

על אף הניתוח מעורר המחשבה שבאפילוג, לדעתי הספר היה נתרם לו המחברת הייתה מעמיקה את ניתוחיה. מצד אחד, הניתוח שליבליך עורכת הוא לרוב ניתוח בכלל הראיונות, היא לא מנתחת על ראיון בנפקד ובאפילוג היא כמעט אינה מביאה דוגמאות מהראיונות שערכה או מתייחסת לדוגמאות ספציפיות. במבנה כזה, שבו הניתוח נערך בסוף הספר, כמעט ואין מקום להתייחס למטאפורות יוצאות דופן, כגון אנשי המחאה החברתית שרואים את עצמם כמו החלוצים שבנו את הארץ, או שהם הרגישו שהם "נולדו מחדש" בעקבות המחאה. אין גם מקום לניתוח תופעות מדאיגות, כמו גילנות, הקושי לשרוד כלכלית כאשר יש ילדים עם צרכים מיוחדים, או שתיים מן המרואיינות שביקשו להשתמש באפשרות של פונדקאות (ואחת שאף עשתה זאת), בכדי להיחלץ מעט מהעוני.

מצד שני, האפילוג חסר ניתוחים ברמה מאקרו-סוציולוגית גבוהה יותר. ליבליך עורכת דיון בשאלה האם יש כאן מאפיין דורי, כאשר היא משתפת את הקוראים גם בתובנות של בני משפחתה. בהקשר זה ליבליך סבורה שרוב הבחירות של המרואיינים בספר מתאפיינות באומץ, והיא לא מקבלת לחלוטין את טענותיהם של תמר ועוז אלמוג בספרם "דור ה-Y כאילו אין מחר" – וכן תובנות דומות שהשמיע אחד מבניה – שמדובר בדור נהנתני, שמתקשה להתמסד ושמקדש את ערך ההגשה העצמית.

אני דווקא נוטה להסכים עם טענתם של אלמוג ואלמוג. במקום אחר ליבליך עורכת דיון במאפיין המקצועי המשותף של מרואייניה, ומציינת שחלקם עוסקים במקצועות הטיפוליים וחלקם עצמאיים, אולם ליבליך אינה מתעקשת על המשמעות האמתית של בחירה זו, והיא אינה מחברת בין הדיון הזה לבין הדיון שעוסק במאפיינים דוריים.

הן האנשים העצמאיים והן האנשים שעוסקים במקצועות הטיפוליים הם אנשים שערכים כמו חירות אישית, אוטונומיה והגשמה עצמית עומדים בראש מעייניהם. כמו שאומר אחד המרואיינים "יש עכבר שרץ מהר מהר על הגלגל הזה, והוא חושב שאם הוא ירוץ מהר יותר – הוא יצליח […] אני מפסיק לרוץ, ונפלתי בין השלבים של הגלגל. נפלתי החוצה. פתאום אמרתי – אני חופשי".

כלומר, מדובר בסופו של דבר ב"כלכלת רגשות", או ב"כלכלת ערכים": החברה מתגמלת אנשים שעוסקים במקצועות משעממים ומוסדיים, שערך היצירתיות בהם הוא לא גבוה, שכן אם המקצועות גם יהיו משעממים וגם בעלי הכנסה נמוכה, אף אחד לא ירצה לעסוק בהם; ומנגד, החברה מתמרצת-בחסר אידיאולוגיים או יזמים אחרים, כי היא יודעת שמרפאה-בעיסוק שבסוף החודש מסתכלת על התלוש ולא מאמינה, אומרת לעצמה אבל לפחות אני "מפזרת אור", כמו שציינה אחת המרואיינות שהיא מרפאה בעיסוק.

ניתן ורצוי בהחלט לבקר את החברה שבה מקצועות כמו עבודה סוציאלית מתוגמלים פחות, אבל לדעתי חשוב לשים את הדגש לכך שיש כאן אלמנט של בחירה: אם אני בוחר לעבוד כעורך-דין ולא כסופר או כחוקר, אני מקריב את ערך החירות האישית וההגשמה העצמית שלי תמורת ביטחון כלכלי.

אלמנט זה קשור גם להיבט המגדרי, שגם הניתוח שלו בספר לאקוני מעט. רוב המרואיינות של ליבליך הם נשים, כשלטענתה הדבר נובע מהיבט הבושה שנלווה להודאה בכך שאתה עני, וכן שנשים מרוויחות פחות מגברים. נתונים אלו כמובן נכונים, אבל גם כאן ההסבר של ליבליך הוא לדעתי אינו ממצה, וכמדומני שהסברים ברוח "הפמיניזם התרבותי" יפים לכאן.

הליך הסוציאליזציה של החברה פועל על כל בני האדם, נשים וגברים כאחד, אלא שנשים נענות לו פחות, ואילו גברים מפנימים באופן מלא יותר ערכים חברתיים. כמדומני שבאופן סכמתי נשים יותר קשובות לעצמן מגברים ולכן חשוב להן יותר ערך ההגשמה העצמית. מאידך, לגברים החברה משדרת שהם צריכים להיות חזקים ויציבים, הם אלו שצריכים לדאוג לביטחון הכלכלי, וברוב המקרים הם לא יכולים להרשות לעצמם שיקולים של הגשמה עצמית. לכן גברים אולי פחות עונים להגדרה של עוני חדש, אבל הם גם פחות מאושרים, או למצער פחות מודעים לעצמם. ברור כי מדובר בהסבר גורף שאינו מתאים לכל הגברים והנשים, אך כמדומני שהוא לפחות עונה במקצת על שאלת מיעוט הגברים בספר.

למעט ניתוח מגדרי ודורי, ליבליך אינה עורכת ניתוחים סוציולוגיים אחרים, שהם אולי הלחם והחמאה של כל מחקר סוציולוגי: מה השיוך העדתי והאתני של המרואיינים והמרואיינות? כמה מהם מזרחיים וכמה אשכנזיים? האם יש בכלל דתיים? ומה עם פלסטינים? אין כלל ניתוח שעוסק במאפיינים אלו, ועד כמה שהצלחתי לבחון, רוב המרואיינים בספר הם אשכנזים וחילונים (למעט אחת, אם אינני טועה). דברים אלו עוררו אצלי את התהייה: האם תופעת "העוני החדש" נוגעת רק לאשכנזים-חילונים? אם לנקוט בביטוי שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג – האם לא מדובר בעוד אחת מרעידות-המשנה של "קץ שלטון האחוסלים"?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן