הצל: על הספר "דמות דיוקנו – אבות רבנים בציונות הדתית בעיני ילדיהם" של שולמית קיציס

הספר "דמות דיוקנו" של שולמית קיציס מביא את סיפורם של אבות רבנים בציונות הדתית דרך עיניהם של ילדיהם. הספר מבוסס על ראיונות שערכה קיציס עם 33 מרואיינים ומרואיינות במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, והוא נוגע בסוגיות כגון: חוויית 'הבן של', קו חינוכי בביתו של הרב, המשכת האב בערכים ובפרקטיקות, ועוד. קיציס מכירה את הנושא מקרוב, שכן היא בתו של הרב שג"ר ז"ל, אחד הרבנים המשפיעים בציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות.

"דמות דיוקנו" הוא ספר מרתק, ותורמות לכך מספר סיבות: ראשית, הוא מביא זווית ראייה חדשנית לתפישת תפקידו של הרב. נקודת התצפית של בני הרבנים מעניינת שכן מחד חשיבותו והשפעתו של הרב מטילים צל כבד שהצאצאים סוחבים איתם לכל מקום, ומאידך בני הרבנים יכולים להוות נייר לקמוס לבחינת תפקודו של הרב; שנית, היא נוגעת בסוגיות אוניברסליות שרלוונטיות לכל איש ואשה, כמו יחסי אב וצאצאיו או כיצד החינוך שקיבלנו מעצב את הבית שאנו נבנה או מבקשים לבנות.

אלו אמנם תנאי פתיחה מצוינים, אך "דמות דיוקנו" לא היה ספר מעולה אלמלא הניתוחים מאירי העיניים של קיציס שמוסיפים עומק ומקוריות לדבריהם של בני הרבנים. נקודה זו היא קריטית במחקר שמתבסס על ראיונות איכותניים כמו שקיציס עורכת: פרט לכך שהיא מחכימה ו"משדרגת" מאוד את הראיונות, היא הופכת אותם מעוד פרטי "רכילותי" או סתם ראיונות מעניינים – למדע, למידע שניתן להסיק ולהשליך ממנו על השדה, שניתן בעזרתו לומר משהו על המציאות.

כך לדוגמא הן פרשנויותיה של קיציס על הרציונליזציה שהבנים עושים להיעדרותו התמידית של האב מן הבית, או התפישה הלגלגנית שלהם לתפקידה של האם, שמבחינות דתיות והגותיות לא מגיעה לקרסוליים של הרב. בשני המקרים מיקומה של קיציס בשדה כבת של רב בעצמה הוא להבנתי זה שמאפשר את המבט הכפול, האוהד והביקורתי בו-זמנית. יחד עם זאת, נדמה כי לעתים קיציס "חוגגת" יותר מדי את דברי בני הרבנים ובונה עליהם תלי תלים של פרשנויות, באופן שאינו מוכח ונצרך. למשל, במספר מקומות בספר קיציס מוצאת מבנים צורניים כמו תקבולת כיאסטית בדברי הרבנים, ולדעתי זה מעט מגוחך.

יש לספר מספר נקודות חולשה, שאמנם לא מאפילות על החיבור המרשים והמפעים הזה, אך טיפול בהן היה יכול לטייב את הספר: ראשית, חסרות בספר מעט טיפולוגיות או חלוקות-משנה שעשויות היו לעשות סדר במספר נקודות ולהבהיר אחרות. למשל, בפרק השישי קיציס מאפיינת את החינוך בבתי הרבנים ככזה הנוקט בקו מאוד ליברלי ונעדר כפייה, דרך חינוכית לא מובנת מאליה כשמדובר בבני הרב. עם זאת, תהיתי כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם האמור בפרק הראשון, שם נאמר כי חלק מחבילת בן הרב הוא החינוך לשמש דוגמא תמידית מבחינה דתית ומוסרית. יכול להיות שהדברים שנאמרו בפרק הראשון נכונים רק לחלק מבני הרבנים ואלו שבפרק השישי לחלק אחר, או שהדרישה לשמש דוגמא מגיעה מהאימא והקו הליברלי הוא מהאבא, כפי שקיציס מראה יפה; כך או כך, הבהרה הייתה מועילה בנושא. קיציס גם לא מעמתת קו חינוכי זה עם בני הרבנים שבחרו לעזוב את חיי הדת, ודי מצניעה עובדה זו באומרה "כמעט כל המרואיינים ואחיהם שסטו מהדרך לתקופה מסוימת שבו למסלול הדתי".

עוד טיפולוגיה שחסרה היא חלוקת הרבנים בין שני הזרמים המרכזיים בציונות הדתית, רבני "ישיבות הקו" (כינוי למוסדות הקשורים לישיבת "הר המור", שהתפצלה מישיבת "מרכז הרב") שקרובות יותר לקוטב החרדי-לאומי, מול רבני "ישיבות הגוּש" (ישיבת "הר עציון" ושלוחותיה) שקרובות יותר לקוטב הליברלי – חלוקה שבמידה רבה מפלחת את ציבור הכיפות הסרוגות. נכון אמנם שהמציאות היא מעט יותר מורכבת, אך נדמה שאפיוּן בנושא היה יכול לעשות סדר בדברים. למשל, קיציס מתארת רבנים שהתבקשו על ידי הרב צבי יהודה קוק והרב אברהם שפירא (רבני ישיבת "מרכז הרב") לעקור את משפחותיהם וללכת לשמש כרבנים ביישובים נידחים. האם גם רבני ישיבות הגוש היו נוהגים באותה צייתנות? לו אין כלל הבדל, נדמה כי הדבר היה לכל הפחות ראוי לציון, אם לא לדיון. התייחסות לחלוקה הזו יכולה הייתה להאיר נקודות נוספות שקיציס מטפלת בהם.

להבנתי, בלב המחקר ניצבת סוגיית ההמשכה, קרי הליכת בני ובנות הרבנים בדרכי אבותיהם. קיציס טוענת כי השיח השוזר את כל הראיונות עם בני הרבנים בנושא הוא שיח של המשכה: בין אם ילדי הרבנים ממשיכים את הדרך החינוכית של הרב, ובין אם הם מעניקים לה פרשנות אחרת – ואפילו אם הם חותרים תחת דרכי אבותיהם – קיציס מציינת שכך או כך הם "מתעסקים בהמשכה".

זו תיאוריה מרתקת, אם כי לדעתי היא מעט מפרגנת יותר מדי לרבנים ומשפחותיהם, ומבחינה זו היא מעט מפתיעה: בעוד במקומות רבים בספר המבט של קיציס הוא יותר ביקורתי, בנקודה זו הוא הרבה יותר אוהד. על כל פנים, חבל ששני כשלים עריכתיים מצניעים את התיאוריה הזו: ראשית, המבנה האופקי של הספר – כלומר עיסוקו בהרבה מאוד סוגיות באופן שווה – לא מאפשר להבליט את העובדה שהראיונות מתנקזים לשאלה זו. בנוסף על כך, בעוד רוב העיסוק בשאלה זו נעשה בפרק השביעי, חלק מהדיון בה נעשה באפילוג, שהארגון שלו כשלעצמו אינו ברור ומהודק. לדעתי, על מנת להדגיש את התיאוריה המעניינת של ההמשכיות, מוטב היה לו הספר היה בנוי כמשפך ונחתם בפרק נפרד שעוסק בתיאוריה של ההמשכה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s