גם "בוׄר סוּד", גם "כמעיין המתגבר": על הספר "לא למטרות רווח – מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח" של מרתה נוסבאום

ביום ראשון הקרוב תפתח שנת הלימודים האקדמית, וכבר ניתן לשמוע ולקרוא בתקשורת את זעקות השוד והשבר על חוגים שונים בפקולטות למדעי הרוח ברחבי הארץ שנסגרים או מצמצמים תקנים למרצים. אם זו חצי נחמה, ישראל לא לבד: מרתה נוסבאום, בספרה "לא למטרות רווח – מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח", טוענת שמדובר במגמה עולמית שנמשכת כבר כמה שנים. נוסבאום, פרופסור למשפט ואתיקה באוניברסיטת שיקגו, מבקשת לטעון שמדובר במגמה הרסנית, ואנחנו, אם אנו חפצים בדמוקרטיה יציבה, חייבים לגרום למדעי הרוח לפרוח.

להבנתי, הספר בנוי באופן אופקי, קרי מהלך הדברים של נוסבאום נבנה מקיבוץ הטיעונים יחד, ולא שטיעון אחד נשען על רעהו, אריח על גבי לבנה: בפרק השני נוסבאום מתארת כיצד מדינות העולם מתמקדות במודל הצמיחה הכלכלית שרואה לנגד עיניו את התוצר הלאומי הגולמי כמדד להישגים לאומיים, וזאת במידה רבה על חשבון זכויות כגון חינוך ובריאות לכל האזרחים; לו הייתה המדינה משקיעה בחינוך שכולל את מדעי הרוח, מידת האמפתיה בין האזרחים השונים הייתה גדולה הרבה יותר, ולא היה מתאפשר מצב בו חלק מהאזרחים "שווים פחות". בפרק השלישי נוסבאום מביאה דוגמאות גם מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית שמראה כיצד הניכור נוצר אצל התינוק, ואילו בפרק החמישי היא מרחיבה את הטיעון בכדי לומר שהרגש ההומני והאמפתי צריך להיות מופנה כלפי כל באי העולם, ולא רק כלפי אזרחי אותה מדינה. בין לבין נוסבאום טוענת בעד חשיבות הפדגוגיה הסוקרטית, קרי פדגוגיה שמחנכת לחשיבה ביקורתית ומורכבת, ולפני הסיכום נוסבאום מדברת בשבחן של האומנויות כדרך לפיתוח הדמיון, גם כאן תוך הבאת דוגמאות מתחום הפסיכולוגיה.

לבד מכך שמבנה הספר אינו-סדור מן המסד עד הטפחות, בעיניי הוא גם קצת אקלקטי, הטיעונים מתקבצים ובאים מדיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, מדעי המדינה, חינוך כמובן, ועוד. אני אישית חשדן כלפי מהלך כוללני כזה – אסור להשוות, אבל מעין יובל נח הררי בזעיר אנפין – שמלקט טיעונים מתחומי ידע שונים. כשהטיעונים מגיעים מקצוות שונים, התחושה היא שנוצרים הרבה פערים שנתפרים בתפרים גסים. ואם כבר נוסבאום שולחת זרועותיה לדיסציפלינות שונות, חבל שהיא לא מתייחסת בהרחבה להיבטים הכלכליים שנוגעים לחינוך למדעי הרוח, שכן כפי שהיא מציינת בקצרה מדעי הרוח כרוכים בהרבה "חומר", בכסף; אני משער שיש לכך תשובות טובות, אך נוסבאום נוגעת בכך רק על קצה המזלג, באופן שאינו מספק (יש לציין כי תיאור הדברים עושה מעט עוול לנוסבאום, שכן המשנה שלה רחבה הרבה יותר; להרחבה ראו את ספרה: Frontiers of Justice: Disability, Nationality, Species Membership).

יתרה מזו: המהדורה העברית כוללת נספח עם מחשבות של פרופ' יולי תמיר, ששימשה כשרת החינוך ועוד לפני כן כתבה ספרים על פילוסופיה וחינוך, ובעיניי – הטיעונים של תמיר משכנעים הרבה יותר. ראשית, תמיר מראה כי לא מדובר במשבר זמני שקשור להעדפת מודל הפיתוח הכלכלי: מדעי הרוח תמיד היו בשירות הלאומיות או שלטון אחר, ומרגע שהם נהיו ביקורתיים באמצע המאה העשרים – השלטונות משכו מהם את התמיכה; שנית, המחשבה כי אומנויות הן מפתח להומניות והכלת האחר – נתקלת בדוגמא היסטורית קשה ביותר: גרמניה של אמצע המאה העשרים שהייתה מרכז תרבותי שוקק. זו כמובן דוגמא קיצונית, אך ככלל, תמיר מסכמת, בל נשלה את עצמנו כי התרופה לחידוש וחיזוק הדמוקרטיה טמונה בטיפוח מדעי הרוח; כל התנועות הלאומיות, בהן גם הגזעניות ביותר, הביאו עמן מעטפת של תרבות, שירה וספרות.

אז האם צריך לטפח את מדעי הרוח? תמיר טוענת שכן, אך לא מרחיבה בנושא. פרופסור מני מאוטנר נותן לכך מענה משכנע (גילוי נאות: למדתי בעבר אצל מאוטנר). בספרו ”Human Flourishing, Liberal Theory, and the Arts”, מאוטנר מציין שיש שתי תיאוריות מרכזיות של ליברליזם: הליברליזם של האוטונומיה, והליברליזם של השגשוג, כאשר הוא מחזיק מן האחרונה; ושנית, כפי שמאוטנר מראה יפה, אם תפקיד המדינה הוא לגרום לבני האדם לשגשג, אחת הדרכים לכך היא לחשוף אותם לאמנות ולשאר תחומי מדעי הרוח.

*

לטעמי, הצורך במדעי הרוח הוא מעט שונה מזה שציינו מאוטנר ונוסבאום, אם כי הוא נבנה גם מטענותיהם. לאורך כל הספר נוסבאום מהללת את החשיבה הביקורתית ומגנה את השינון כאמצעי לימוד. לטעמי, אין שני הדברים סותרים. במסורת היהודית כידוע יש ערך רב לשינון, ערך שבא לידי ביטוי בכינוי שנתן רבי יוחנן בן זכאי לתלמידו, רבי אליעזר בן הורקנוס: "בוׄר סוּד שאינו מאבד טיפה" – כלומר הדגם האוגם, המשנן. אבל יש דגם של תלמיד נוסף, רבי אלעזר בן ערך, שמכונה "כמעיין המתגבר", קרי הדגם המחדש והביקורתי. ברור שהחינוך צריך לשניהם: לימוד ללא ביקורת וחידוש יקפא על שמריו וסופו למות, וביקורת ללא שינון ובקיאות, היא סתם להטוט פוסטמודרני חסר מהות.

לצערי, ולא כמצופה מנספח שנכתב במהדורה מקומית, תמיר כמעט ואינה מתייחסת למצב בישראל. יכול להיות שיש לחנך את ילדי ישראל להיות אמפתיים לזולת, לדעת לטעון טיעון ולהתמודד עם הביקורת; אבל יש בעיה שורשית יותר: בעיניי תלמידי ישראל הם בּוּרים – בּוּרים בידע כללי של פילוסופיה, היסטוריה, תרבות וכולי, ובּוּרים בידע שלהם על המסורת ועל היהדות. מדעי הרוח נצרכים הן על מנת לגרום לאדם לשגשג, לפתח את עצמו וכיו"ב, אך אין פסול בעיניי שמדעי הרוח גם יגרמו להם להיות בקיאים במסורת היהודית, בציונות או בתפישות אוניברסליות אחרות; שיהיו הן בקיאים והן ביקורתיים.

מענה לכך יכול לבוא אם ישראל תחקה את מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקנית. במקומות רבים בספר נוסבאום מהללת את מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב, שבה בטרם אדם רוכש מקצוע עליו ללמוד לתואר ראשון שכולל כשנתיים של "לימודים כלליים" (liberal arts). מכיוון שלא ניתן לחייב תלמידים ללמוד מדעי הרוח כאשר אפשרויות התעסוקה בתחום הן דלילות, מודל של לימודים כלליים כזה יחייב כל תלמיד המבקש לרכוש השכלה גבוהה ללמוד לימודים כלליים, שיעשו אותו גם בקיא יותר וגם ביקורתי.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s