תביעת-ווערט

בחודשים האחרונים אני מטפל באיזו תביעה מצ'וקמקת שהוגשה נגד ההורים שלי. הערבוב הזה שבין ביזנס למשפחה הוא מוזר, נחמד ומבעית.

זה מאוד מוזר כי יש כאן היפוך תפקידים. גם כשאנחנו אנשים מבוגרים, במערכת היחסים מול ההורים שלנו אנחנו תמיד נהיה הילדים, הפאסיביים, אלו שמכוח מצווה, נימוס, מוסר או נורמה חברתית נשמעים ל(רוב) מה שההורים אומרים להם. אבל הטיפול בתביעה יוצר מערכת-יחסים הופכית: התביעה הזו נובעת מכך שההורים שלי היו "לא בסדר", וניתן היה למנוע אותה. ולכן אני בתור מי שמטפל להם בתביעה צריך להיות המבוגר האחראי, זה שנוזף בהם כשצריך על חטאי העבר וזה שמתרה בהם על פשעי ההווה, זה שצריך להישמע להוראותיו. עולם הפוך ראיתי.

זה מאוד נחמד, כי ככה אני זוכה להערכה מההורים שלי, דבר שהוא תמיד חשוב ומשמעותי לכל ילד, גדול ועצמאי ככל שיהיה. וזו גם הערכה על העבודה שלי, טריטוריה שלרוב ההורים לא יכולים לתת לנו משובים עליה, שכן המשפחה והעבודה הם לרוב שני אזורי מחייה מקבילים שלא נפגשים.

ולכן זה גם מאוד מבעית, כי על האלמנט המקצועי יש רכיב נוסף: הצורך – המודע ושאינו-מודע, הפייק או האמיתי – להרשים את ההורים, לבצע את העבודה ב-100% על אף עיניהם הפקוחות (והבוחנות) של ההורים שלך. וזה מאתגר יותר בגלל שזו תביעה מצ'וקמקת, מסוג התביעות שאני לא מטפל בהם ביומיום.

ונזכרתי באותו בחור-ישיבה שלאחר חודש-חודשיים שהוא עושה לילות כימים, חוזר הביתה לשבת, וההורים שלו "תובעים" ממנו להגיד איזה משהו על פרשת השבוע, להשחיל איזה ווערט – בשביל מה שלחנו אותך ללמוד בישיבה אם אתה לא יכול לשלוף איזה ווערט?!

והבחור – והבחור הזה הוא אני – מנסה להסביר להורים שלו, שנכון שהוא לומד תורה 24/7, אבל אפעס, אין בדיוק סדר פרשת שבוע, ואם הוא מצליח שלא להיתעפץ בזמן קריאת התורה – דיינו.

וכמו אותו בחור ישיבה, זה נכון שלמדתי תואר ראשון ותואר שני, ועשיתי התמחות והוסמכתי כעורך-דין – ועדיין אותה תביעה מצ'וקמקת, אותה תביעת וורעט, היא לא בדיוק הדבר שלומדים באוניברסיטה, ולא התביעות שאני עוסק בהם בעבודה.

וההורים, הם לא בדיוק מתרצים; בשביל מה שלחנו אותך להיות עורך-דין אם אתה לא יכול לטפל לנו באיזו תביעה מצ'וקמקת, תביעת-ווערט?