כרוניקה של מוות ידוע מראש? על הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין"

הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין" של יעל הרשקוביץ מבקש לבחון את התהליכים המאפיינים את קבלת ההחלטה להתגרש, כפי שהם נחווים על ידי גברים ונשים שיזמו גירושין. הספר, המבוסס על עבודות הדוקטורט והתזה של הרשקוביץ, עוסק בשאלות כגון המוטיבציות השונות ליזום גירושין; הנרטיבים של יוזמי הגירושין, ובפרט קווי דמיון ושוני בין הנרטיבים של גברים ונשים; וכן בשלבים השונים של תהליך קבלת ההחלטה להתגרש.

הטענה שעומדת בלב המחקר של הרשקוביץ היא שההחלטה אינה אירוע נקודתי אלא היא תוצר של תהליך ארוך שמתחלק לשלושה שלבים: שלב הידיעה, שלב גיבוש ההחלטה, ושלב מימוש ההחלטה; ושלהליך זה יש ארבעה מאפיינים: הכחשה, בלבול ואי-ודאות, התבהרות והחלטה.

בשלב הראשון מתגבשת הידיעה של יוזם הגירושין כי הוא אינו מרוצה מבן הזוג. כפי שעולה מהראיונות בספר, ישנם יוזמי גירושין שהבינו זאת עוד מתחת לחופה, ואפילו לפני כן; "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כינתה זאת רותי, אחת המרואיינות. שלב זה מתאפיין בבלבול וחוסר ודאות, הכחשה והונאה עצמית, ובשל כך בשלב זה יוזמי הגירושין העדיפו להיצמד למצב הקיים ולהימנע מנטילת סיכונים.

בשלב השני, שלב גיבוש ההחלטה, דפוסי ההכחשה מתחילים להתפוגג והתמונה מתחילה להתבהר. בשלב זה יוזמי הגירושין מבינים כי אין דרך חזרה, שהוויתור שלהם על עצמם הוא גדול מדי, והכוחות הדוחפים לגירושין גוברים על הכוחות שנמנעים ממנו; במקום לראות בגירושין סיכון וכישלון, יוזמי הגירושין רואים בהם סיכוי לשינוי, אתגר ואפשרות לצמיחה. לעתים קבלת ההחלטה להתגרש היא תוצר של טריגר, אירוע ספציפי שבו "נופל האסימון", כמו הסטירה שנתי נותן לילדו והבנתו כי את הכעסים מהנישואין הכושלים שלו הוא מוציא על ילדו.

השלב האחרון הוא שלב יישום ההחלטה. שלב זה הוא השלב הקצר ביותר, והוא למעשה השלב היחיד שבו ניצני ההחלטה נגלים על פני קרקע המציאות. בשלב זה יוזמי ויוזמות הגירושין פונות לערכאות משפטיות, משתפות את בן הזוג ומקורביהן בהחלטתן וכיו"ב.

**

"נפרדנו כך" סובל מכשל שניתן להכתירו בפשטות כחוסר אינטגרציה בין טקסטים שונים, כשל שעריכה קפדנית יותר הייתה כנראה יכולה לרפאו. המקום האקוטי ביותר שבו הדבר בא לידי ביטוי הוא בפרק המסקנות. בפרק זה הרשקוביץ מרעיפה על הכותבים מספר רב של מחקרים שעשויים להסביר, להלום או לסתור את ממצאי המחקר שלה, אך היא כמעט ואינה מצטטת או מביאה דוגמאות מהמרואיינים שלה, קרי מראה כיצד המחקרים הקודמים מאששים או מכחישים את המחקר שלה.

בנוסף, לא תמיד הטענות או המסקנות שהכותבת הגיעה אליהן עולות מן הראיונות שהיא ערכה לפני כן. למשל בפרק הראשון הרשקוביץ מביאה ציטוט של דוד, אחד המרואיינים, שעוסק בכעסו על אשתו על כך שהיא ניפצה את החלום שלו והזהות שלו כאיש-משפחה, כבעל וכאב. עם זאת, הציטוט בכלל לא עוסק בניפוץ החלום שלו, אלא בכעסו על בגידתה של אשתו, ובוגדות – כמו אדם שבוגד במדינה, מציין דוד – צריכות להיענש. דוגמא נוספת: בפרק המסקנות הכותבת מציינת כי יוזמי הגירושין חוו את הקושי בנישואין לפני בני זוגם – אך גם מסקנה זו לא הוכחה; כל שנמצא הוא שיוזמי הגירושין היו הראשונים לפעול לשם כך, שהרי הרשקוביץ לא ראיינה את בני הזוג של היוזמות. כמו כן, במספר רב של מקומות בספר הכותרות או כותרות-המשנה אינן הולמות את הטקסט שמגיע אחריהן. הפרק הראשון למשל, נקרא "מיהו יוזם הגירושין", כאשר למעשה הוא עוסק במוטיבציות שונות לגירושין ולא בזהות יוזם הגירושין; ויש עוד דוגמאות כאלו למכביר.

**

"נפרדנו כך" כולל מספר תובנות צדדיות מעניינות, אך בשורה התחתונה, הוא לא פוקח עיניים, הוא לא סוחף, הוא לא מטלטל; במידה רבה – בכל הנוגע לטענה העיקרית שלו – הוא גם לא מחדש. כלומר, במונחים מדעיים "צרים" הוא כן מוסיף ידע, הוא כן מציג מודל של קבלת החלטה להתגרש ומצייר קווים לדמותו של כל שלב (הגם כי לא הצלחתי להבין האם הרשקוביץ בנתה את המודל או רק נשענת על מודל קיים, שכן עם הצגתו היא מפנה בהערת שוליים לשני מחקרים קודמים); אך אלו מסוג המחקרים שמעגנים תובנות ידועות בכלים מדעיים, שמסקנתם "עושה שכל", שהיא על גבול הבנאלית.

האכזבה היא רבה שכן לרוב פעולתו של מחקר שמבוסס על ראיונות עומק היא הפוכה: באמצעות הבאת קולות רבים ומגוונים, ובעיקר בשל יכולת פרשנות וניתוח מעמיקה של החוקר – מחקר כזה יכול לערער תובנות רבות שידועות לנו על השדה הנחקר. אלא שאלו נעדרים מהספר: הסיפורים המעניינים של המרואיינים מנותבים למודל שלבי ההחלטה להתגרש, והם נעדרים את אותה פרשנות שיכולה להפוך מחקר איכותני למרתק, להפוך את הסיפורים של המרואיינים מעוד "רכילות" למדע, למידע שניתן להסיק ולהשליך ממנו על השדה, שניתן בעזרתו לומר משהו על המציאות.

התובנות היפות שבספר נוגעות לשוני בין גברים ונשים בהליכי גירושין. תובנה אחת כזו עוסקת במקום ההפוך שילדים תופשים אצל נשים וגברים: בעוד אצל נשים הילדים משחקים תפקיד חשוב בגיבוש ההחלטה להתגרש, מתוך הבנה כי טובת הילד כרוכה בטובתן האישית, אצל גברים מתרחש תהליך הפוך: אובדן הקשר הצפוי עם הילדים – תמה מרכזית בשיח של הגברים יוזמי הגירושין – מהווה כוח-נגד שדחף את יוזמי הגירושין שלא להתגרש.

תובנה יפה נוספת נוגעת למאבקי המשמורת של גברים בבתי המשפט. מאבקים אלו נתפסים לרוב כמאבקי כוח להורדת נטל המזונות; הגבר אינו מעוניין באמת במשמורת, והראייה היא שהוא כלל לא היה אב פעיל במהלך הנישואין. אלא שמהספר עולה תמונה מורכבת יותר: במהלך הנישואין הגברים קיבלו כמובן מאליו את היותם הורים, הם היו הורים פסיביים. הליך הגירושין לעומת זאת, דחק אותם לשאול את עצמם האם הילדים חשובים להם, הוא הכריח אותם "להתמודד" עם הזהות ההורית שלהם, לממש את "פוטנציאל ההורות" שלהם, להיות הורים פעילים או לא להיות הורים בכלל.

ככלל, הגבר יוזם הגירושין המצטייר בספר אינו אותה דמות סטריאוטיפית וחסרת רגשות; הגברים בספר חוו את הגירושין כאירוע מכאיב המעורר תחושת אשם, חרדה, דיכאון ופגיעה בערך העצמי, כאשר הדבר נובע בעיקר מאובדן הקשר הקבוע עם הילדים. השיח הרגשי הזה, מדגישה הרשקוביץ מספר פעמים, מנוגד למחקרים קודמים שהראו כי גברים חווים אובדן רגשי פחות מנשים. גם החידוש הזה כמעט ולא מנותח בספר.

לתגלית של הרשקוביץ אני מבקש להציע שני הסברים. ראשית, המחקר נערך בישראל. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שקיימת בה חזקת הגיל הרך, חזקה לפיה המשמורת על הילדים ניתנת ברוב המוחלט של המקרים לאם. לא פלא אם כן שתמה מרכזית אצל הגברים הוא אובדן הקשר עם הילדים וההשפעות השליליות של אובדן זה. בנוסף לכך, יש אנומליה בדיני המשפחה בישראל שאחת התוצאות שלה היא מרוץ סמכויות בין בתי דין דתיים (בהם יש לגברים יתרון מסוים) לבתי משפט אזרחיים (שהם יותר פרו-נשים). מרוץ הסמכויות גורם לאסקלציה של הסכסוך, וממילא לשיח שבו הרגשות מוחצנים יותר.

ההסבר השני הוא היפותטי, והוא נוגע לכך שככל שאנחנו מעמיקים אל תוך המאה העשרים ואחת, ישנו יותר מקום לשיח גברי על רגשות. בכך אני מניח ששיח הרגשות יהיה נוכח יותר אצל גברים צעירים יותר. הסבר זה הוא בגדר השערה, שכן הספר כלל אינו נוקב בגילאים של המרואיינים והמרואיינות. יתרה מזו: הספר גם אינו מונה מאפיינים זהותיים אחרים של המרואיינים, כמו זהות אתנית או עדתית. בעיניי זו החמצה נוספת של הספר: מאפיינים אלו היו יכולים לשפוך אור על שאלות שונות, למשל – האם השפעות בין-דוריות שכיחות יותר בקרב משפחות מסורתיות.

"נפרדנו כך" עוסק באחת ההחלטות המורכבות והמעניינות שאנשים נוטלים בימי חייהם. על אף שהטענה העיקרית של הספר אינה מעניינת דיה, הוא כולל תובנות-צדדיות מעניינות הנוגעות לשוני בין גברים ונשים בהחלטה להתגרש. בתובנות יפות אלו ננוחם.

פורסם ב-28.2.20 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

ספר על לא-כלום: על "אישה נחה" של מעיין גולדמן

הספר "אישה נחה" של מעיין גולדמן מספר על אלין, עורכת טלוויזיה של תוכנית ריאליטי תאומת "האח הגדול", אשר על סף שנות הארבעים לחייה מוצאת עצמה מובטלת מעבודה. בכדי שלא תשקע בחוסר מעש ובדיכאון, אוהד בן זוגה משאיר לה משימות יומיות קטנות, אך גם בהן אלין מתקשה לעמוד, והיא אף שמה אותן ללעג. בזמן שמתפנה לה, אלין מהרהרת על מערכות היחסים שבחייה – עם בן זוגה, אחותה הקטנה והוריה, על הילדים שיהיו לה (או שלא) ורעיונות להפקות פורצות דרך.

כיוון שאלין באה מתוך עולם הטלוויזיה, הספר כולל אנלוגיות רבות, מפורשות או משתמעות, לעולם זה, ואף מרפרר לתכניות מסוימות. אחת התכניות שמוזכרות היא "סיינפלד", קומדיית המצבים האמריקנית ששודרה בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר בני הזוג מכנים זה את זו בשמות גיבורי הסדרה – אוהד הוא ג'רי ואלין היא איליין. כינויים אלו מוסברים בספר בנסיבות היסטוריות – אלין הייתה בעבר שכנה של אוהד, כאשר אחיו של אוהד היה מתפרץ לדירתו כמו שקוזמו קריימר היה מתפרץ לדירתו של ג'רי סיינפלד. אלא שב"אישה נחה" הם מקבלים משמעות נוספת.

המוטו המפורסם של "סיינפלד" הוא תכנית על לא-כלום (show about nothing). גם "אישה נחה" הוא "ספר על לא כלום". ניתן לומר שלהעמיד את "אישה נחה" לצד "סיינפלד" – זה כמו להעמיד שחקן כדורגל בליגה למקצועות עבודה לצד כריסטיאנו רונאלדו – זה גם לא הוגן וגם רב השוני על הדמיון. ועדיין, בסיס ההשוואה, שישנו, מאפשר להבין מה חסר ב"אשה נחה".

"סיינפלד" היא אמנם תכנית על לא-כלום, אך למעשה היא תכנית על הכל: היא כוללת סיטואציות של היומיום שכולנו נתקלים בהן, ואגב כך מעלה תובנות חשובות על מערכות יחסים רומנטיות, על משפחה, על עבודה. הפורמט שלה כקומדיית מצבים שמורכבת מפרקים בני כ-25 דקות מאפשר לה לתחם כל סיטואציה כזו לפרק זמן מוגבל שבסופו יש שורת מחץ או מעגל שנסגר.

"אישה נחה" באמת עוסק בלא-כלום; במרכזו עומדת אישה שכמעט ולא עושה כלום, מלבד להרהר, לאורך כל הספר. גולדמן לא מתארת את נפילתה של אלין משיא הצלחתה ותפארתה לעבר שקיעתה וניוונה וכמובן לא את היחלצותה מכך, אלא רק את תקופת האבטלה שבה אלין אינה עושה דבר. אמנם גם הספר, כמו "סיינפלד" עוסק במערכות יחסים רומנטיות, חבריות ואחרות, אך הוא חסר את אותן תובנות נפלאות ששוזרות את "סיינפלד". מעבר לכך: גם "סיינפלד" כולל פרקים בהם לא קורה בהם דבר, כמו הפרק "המסעדה הסינית", שבו הגיבורים מחכים כל הפרק להיכנס למסעדה (בעיני אחד הפרקים הפחות מוצלחים); אך כאמור בעוד ב"סיינפלד" כל סיטואציה מתוחמת בזמן, "אישה נחה" הוא כמו סיפור שלא נגמר.

היו מבקרי ספרות, כמו עמרי הרצוג, שראו ב"אישה נחה" אמירה אידיאולוגית וספרותית, לפיה גולדמן לועגת להנחות של רומן החניכה המודרני של מציאת קול פנימי, התגברות על מכשולים והתקדמות אישית ולא חותרת לקראת בריאות נפשית. אני מסכים עמו לחלוטין. אלא שגם אם נניח שגולדמן נוקטת בעמדה ספרותית-אידיאולוגית אלטרנטיבית, ולא רק לועגת – הקריאה בספר שלא מתרחש בו דבר היא אינה חוויה נעימה, היא מותירה את הקורא בסופה עם לא-כלום. "את סיפור של בינוניות", הגיבורה מעידה על עצמה ובמקום אחר היא מסבירה לחברתה "את לא מבינה איזה שעמום". אני הבנתי.

פורסם ב-7.2.20 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

לפני שער החוק: על הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר

במרכז הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר ניצב עורך-דין חיפאי ותיק בשם אריה רומנו. רומנו מקבל לידיו לטפל בתיק של איסמעיל, נגר ערבי שעשה למענו עבודות נגרות במשך עשרות שנים ומסתבך בתקרית אלימה. הספר לא מכביר בפרטים אודות אותה תקרית, ורק לקראת סוף הסיפור התמונה סביבה מתבהרת.

על אף שהדמות המרכזית בספר היא של עורך-דין פלילי ובמרכזו ניצב משפט פלילי, "נטל ההוכחה" – שגם שם כותרו הוא למעשה מונח משפטי שמשמעותו על מי מוטלת החובה להוכיח את הטענות במשפט – ניצב רק "לפני שער החוק", ולא נכנס פנימה. אלא שבניגוד לסיפורו של קפקא, כאן אין זה "המשפט" שמונע את הכניסה בשעריו אלא שמיר עצמה.

ראשית, אין כל דיון משפטי בספר – טפל או מרכזי, שטחי או מעמיק – והתיק הפלילי כלל לא מגיע לבית המשפט. כמובן, אין כל חובה שהליך משפטי, בסיפור או במציאות, יגיע לבית המשפט; אלא שהיעדרו של דיון משפטי ב"נטל ההוכחה" מותיר את כל הרעיונות שמרחפים בחלל הספר בגדר סיסמאות חלולות שאינן יורדות לקרקע המציאות.

שנית, וכרוך בעקבו של הראשון – כל התיאורים בספר של עורכי-הדין וסביבתם נעים בין הבנאלי למגוחך. כך למשל הם התיאורים של סמלי הסטטוס השונים שעורכי דין אוהבים להתגנדר ולהתהדר בהם, או ההסברים על ההליך הפלילי שכמו לקוחים ממקראות של דיני עונשין. דווקא כיוון שיש בספר מספר תיאורים מדהימים, כמו הדימוי ההומרי של היכל המשפט בחיפה כספינה עצומה בעלת מדורים רבים, זו החמצה בעיני שהספר אינו מספק מבט מרענן על עולם המשפט ועורכי הדין.

לעמידה לפני שער החוק יש מובן נוסף ב"נטל ההוכחה" והוא התחושה שהספר עומד במקום, ולא מתקדם לעבר התרה של הקשרים שנטוו בסיפור, אל עבר קתרזיס. שמיר מפליאה בתיאורים מדויקים של הדמויות, כמו גם בכתיבה שמדגישה את העליבות של בני האדם, והיא מצליחה לעשות זאת עם יותר מקורטוב של חמלה.

אך בכתיבתה יש תחושה של פטפטנות נעימה וממכרת אך חסרת כל תכלית, תחושה מאלחשת של גירוי תמידי, בעוצמות שונות, מבלי שבסופו יש שחרור והרפיה. זה נכון אמנם שישנה חשיבות אינהרנטית והנאה רבה גם ב"משחק המקדים", וגם אצל שמיר כאמור מובטח לקורא ולקוראת עונג מסוים. אך עונג זה הוא תחום בזמן, להנאה יש תאריך תפוגה. בשלב מסוים היא הופכת לסבל. הנאה זו היא במובן מסוים הנאה מותנית, הנאה שממתינה לפורקן. ב"נטל ההוכחה" הפורקן בושש לבוא.

 

מדע בדיוני זה קומה שנייה: על "ספר התשוקות – סופרות לטינו-אמריקאיות כותבות ארוטיקה"

"ספר התשוקות – סופרות לטינו-אמריקאיות כותבות ארוטיקה" מאגד עשרים ושניים סיפורים ארוטיים קצרים של סופרות לטינו-אמריקאיות. מנעד הסיפורים בספר הוא (די) רחב: הוא כולל סיפורי תשוקה הטרו-ארוטית, סיפורי תשוקה הומו-ארוטית, סיפורי גילוי עריות ומעין גילוי-עריות, ועוד מגוון מערכות יחסים קונבנציונליות יותר או פחות.

חלק מהסיפורים בספר מעולים ממש. ראויים לציון הם "סולם לוטה" (של כריסטינה פרי רוסי) שמשלב תובנות יפות על מערכות יחסים הטרו-סקסואליות והומו-סקסואליות; "מה שמעולם לא היינו" (מרגריטה גארסיה רובאיו), שהוא גם מאוד מצחיק (תכונה שנעדרת מרוב הסיפורים בספר); "איפה אתה, לב שלי" (מריאנה אנריקס), על אישה עם פֵטִיש למערכות יחסים עם חולים; או "תני את שלך, קחי את שלי" (גבריאלה וינר), על זוג שהולך לערב חילופי זוגות. המכנה המשותף לכל הסיפורים הללו הוא שהם מעוררים תובנות ושאלות על המושג הזה שנקרא "תשוקה".

"ספר התשוקות" כולל אמנם מספר סיפורים מצוינים, אולם בשורה התחתונה הספר מאכזב. ראשית, לצד הסיפורים הטובים שמניתי למעלה, רוב הסיפורים בספר הם בינוניים ומטה. כמדומני שאחת הסיבות לכך היא הפורמט, קרי קבצי סיפורים החגים סביב קונספט מסוים, ארוטיקה במקרה של "ספר התשוקות". לרוב, וזאת יודע כל מי שעסק בעבודת עריכה כזו או אחרת, הניסיון למלא ספר קונספט בחומרים שעוסקים בתמה מסוימת, עלול להביא עמו סיפורים (או להבדיל, מאמרים) בינוניים, שעשו דרכם לספר רק בגלל שהם עוסקים בנושא שבו עוסק הספר. "ספר התשוקות" אינו שונה בכך, ונדמה שסיפורים רבים לא היו זוכים לפרסום או למצער לתרגום לולא מדובר היה בספר קונספט.

שנית, כפי שקורה לעתים קרובות בסרטים ארוטיים, הרושם שמתקבל מ"ספר התשוקות" הוא שבסיפורים רבים העלילה נזנחת; כאילו די בכך שהסיפורים עוסקים בנושא סקסי – תרתי משמע – בכדי שיהיו ראויים לפרסום. אלא שבארוטיקה כמובן לא די; סיפור צריך להיות מחדש, מסקרן, מעורר ומגרה – ולא (רק) במובן המיני של המילה. הניסיון "לחקות" את הסרטים ולהיתלות בארוטיקה מדגיש דווקא את הנחיתות של הסיפור הארוטי על פני הסרט הארוטי; אם כל מה שיש לסיפור להציע הוא סקס, אז למה לא לצפות בסרט?

העמדת סיפורי "ספר התשוקות" לצד סרטים ארוטיים מצביעה על חיסרון נוסף של הספר: הקושי למקם את הסיפורים בו בנופים ובתרבות מסוימת. "ספר התשוקות" מתהדר בכך שכל הכותבות בו הן סופרות לטינו-אמריקאיות, אולם הפורמט של הסיפור, ככזה שנשען על המילה הכתובה (המתורגמת), מקשה על הבנת "הלטיניוּת" של הסיפורים, שבסרטים הייתה מתבטאת כמובן במראה האנשים, במבטא שלהם, בנופים מקומיים. למעט מספר קטן של סיפורים, כמו "פראמו"(דניאלה אלסבר בלוליו) או "התלוי" (אדריאנה ליסבואה) – קשה להבחין שהסיפורים נכתבו על ידי סופרות לטינו-אמריקאיות.

לבסוף, אסופה כמו "ספר התשוקות" לא רק מתיימרת לומר משהו על ארוטיקה, אלא גם "לכסות" את הנושא, לאוסף הסיפורים הספציפיים, רק מעצם איסופם יחד, יש אמירה. יש משמעות לסלקציה שעוברים הסיפורים, לכך שחלק מהסיפורים נכנסו פנימה וחלק נותרו בחוץ.

ממבט-על על "ספר התשוקות" אפשר להבחין במה שאין בו: ראשית, על אף שהספר מתרחש במאה העשרים ואחת (כפי שנכתב במפורש בכריכה האחורית), הטכנולוגיה די נעדרת מהספר. למעט הסיפור "חצי גוף בחוץ, גולש בחלונות" (שכתבה אנדראה חפטנוביץ) שעוסק בצ'ט פורנוגרפי שמציל זוגיות דועכת, אין בספר ביטוי מלא להשפעת הטכנולוגיה על הארוטיקה. כיצד נראה עולם הארוטיקה בעידן טינדר ודומותיה? האם עולם כזה שבו גברים או נשים מתחילות עם נשים – כמו שעולה מסיפורים רבים בספר – עדיין קיים? אני שמעתי לא אחת קובלנות על כך שהעולם הזה הוא נחלת העבר, אך זו לא התמונה שמצטיירת ב"ספר התשוקות".

הסיפור "חצי גוף בחוץ, גולש בחלונות" מדגיש אמירה נוספת בספר, גם אם כאמור זו אמירה משתמעת. למעט הסיפור הזה והסיפור "תני את שלך, קחי את שלי", אין בספר סיפור על תשוקה שהיא חלק מזוגיוּת ארוכה; כל התשוקות בספר הן "תשוקות מזדמנות" – רומנים קצרי-מועד, סיפורי בגידות, גילוי-עריות וכיו"ב. למעשה, גם שני הסיפורים הללו אומרים שהתשוקה נעדרת ממערכת היחסים והגלישה בצ'ט או חילופי הזוגות מצילים אותם.

בדיחה עבדקנית אומרת שמישהו נכנס לספריית וידאו ושואל את הספרן אם יש לו סרט על נושא שהוא רחוק מאוד מן המציאות – למשל אם יש לו את הסרט "פוליטיקאים שאומרים אמת". והספרן משיב לו "מדע בדיוני זה קומה שניה". בדומה, האם לפי "ספר התשוקות" יש תשוקה בזוגיות ארוכת-טווח? התשובה של "ספרן" ספר התשוקות היא ברורה: מדע בדיוני זה קומה שנייה.

פורסם ב-8.11.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מותחן קליל חסר ערך מוסף: על "האחרות" של שהרה בלאו

הספר "האחרות" של שהרה בלאו עוסק בנושא רציני מאוד באופן חובבני להפליא. הספר נפתח ברציחתה של דינה, פעילה פמיניסטית שעושה נפשות למען אל-הורות, קרי הבחירה שלא להוליד ילדים. גופתה של דינה נמצאה כשבובת תינוקת דבוקה לגופה, ועל מצחה נחרתה כאות קין המילה "אימא". עוד המשטרה מנסה לפענח את הרצח של דינה, ושחקנית ידועה בשם נעמה נרצחת אף היא באופן דומה לאופן שבו דינה נרצחה. המשותף לדינה ונעמה, כמו גם לשילה המספרת, הוא שכולן היו חברות לספסל הלימודים באוניברסיטה, ואף כרתו ביניהן ברית לפיה הן לא ילכו בתלם הדתי הבורגני שמכתיב חיים נוחים של משפחה וילדים; הן יהיו אחרות. האם אחרותן היא הסיבה לרציחתן? האם הברית שהאחרות כרתו היא ברית דמים שהביאה למותן של דינה ונעמה?

התמה שעומדת במרכז הספר, אל-הורות, מבקיעה בשנים האחרונות את גבולות הטאבו החברתי. אם בעבר זו הייתה תפישה שולית, שרק מעטים ומעטות החזיקו בה, כיום עמדה זו תופשת יותר ויותר נפח במרחב הציבורי. התבוססותה של הבחירה שלא להביא ילדים מזמינה העמקה בתופעה חברתית זו, במניעים ובאידיאולוגיה שעומדים מאחוריה, ובהדהודים, כמו גם בהתנגדויות, שבחירה זו יוצרת. וכיוון שבלאו ממקמת את סיפורה בחברה הדתית-לאומית, מעניין עוד יותר לראות כיצד היא מתארת את הגלים שהתופעה יוצרת בחברה שמרנית זו.

אלא שהספר של בלאו מחמיץ את ההזדמנות להעמיק בתופעה זו, והקורא והקוראת נותרות עם מותחן קליל החסר ערך מוסף; הספר לא עוסק באידיאולוגיה או הסיבות לתופעה זו ולא בהדהודים שלה, בחברה הדתית או בכלל. גם אם הרציחות בספר מבקשות לשקף את השיח האלים הקיים בחברה הישראלית בנוגע לאל-הורות, עדיין ניתן היה להעמיק יותר בתופעה זו. מצד שני, הקורא לא יוצא נשכר ממסגור העלילה כמותחן; בלאו אינה מפגינה יכולות כתיבה בלשיות יוצאות דופן, ואולי אף להיפך: נדמה כי העובדה שהעלילה מתרחשת בישראל מאפשרת לכותבת לחפף בהליכי החקירה, ולתלות, במשתמע, את החקירה הרשלנית שבסיפור בגופי החקירה הישראליים חסרי-הערך.

יתרה מזו: לא זו בלבד שהתופעה החברתית של האל-הורות לא מקבלת ביטוי משמעותי בספר, עלילת הספר – ומטעמי ספוילריות לא אוכל להרחיב בכך – מאיינת הלכה למעשה את הלגיטימציה של האל-הורות. גם במקרה זה, ביטול האפשרות שלא להוליד ילדים לא נעשה באופן שזוכה להנמקה. כלומר, "האחרות" לא מבקש לרומם את האל-הורות אלא להפך, להוכיח את מופרכותה.

*

על אף שמדובר בספרה הרביעי של בלאו (קדמו לו "יצר לב האדמה", "נערות למופת" ו"היתד"), "האחרות" עדיין סובל ממאפיינים רבים של כתיבה בוסרית. דוגמא אחת לכך הן הערות רבות בספר שהן מעין תת-המודע של הגיבורה הראשית, שמסומנות בכתב נטוי ומלוות לעיתים רבות באינפלציה של סימני קריאה. למשל, שילה מתארת כיצד האקס שלה מודיע לה שגם הוא לא מעוניין בילדים כמוה: "הוא השיב שגם הוא אינו מעוניין – שקר! הם תמיד יהיו מעוניינים, במיוחד האנוכיים שבהם – והתמיד בגישה זו"; או באחת מחקירותיה שילה פולטת "את באמת חושבת שרצחתי אותה?" ומיד אחר כך נכתב "אין לי מושג איך השאלה הזו יוצאת לי מהפה, עוד פעם!" פרט לכך שהערות אלו מעיקות על הקריאה, בעיניי אם הכותבת צריכה "להכריז" על רגש או מחשבה של אחת מדמויותיה סימן שהכתיבה לא מצליחה למען את עצמה לקוראים.

מאפיין נוסף של כתיבה בוסרית הוא שהספר מסתיים בקול ענות חלושה. לאחר שתעלומת הרציחות נפתרה, בלאו מוסיפה מעין "אחרית דבר" (אם כי היא אינה מוגדרת כך), שבה היא "מעדכנת", כל פעם בשניים-שלושה משפטים בלבד, על דמויות משנה ועלילות משנה בסיפור. פסקאות אלו נדמות יותר כמו קווצות של עלילה שנותרו על רצפת חדר העריכה מאשר לסיום ראוי לסיפור. כשם שסיפור חייב להתחיל בקול תרועה רמה, כך עליו להסתיים בקול תרועה רמה.

פורסם ב-18.10.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

המדריך למוזיאון הגלקסיה: על הספר "אדם בחלל" של דרור בורשטיין

הספר "אדם בחלל" של דרור בורשטיין עוסק בחלל החיצון מנקודת מבט ספרותית. בורשטיין משתומם על כך שהחלל, הפלא העצום הזה, זוכה לתשומת לב מעטה כל כך; הוא מדמה את החלל לתערוכה גדולה במוזיאון שהכניסה אליו חופשית אך כיוון שהמוזיאון פתוח רק בלילה – מתי מעט בלבד פוקדים את המוזיאון; הכוכבים (למעט השמש) יכולים לכבות מחר, בורשטיין כמעט מתקומם, ואיש לא ירגיש. הספר "אדם בחלל" מבקש לתבוע את עלבונם.

אם כן, בורשטיין, אסטרונום חובב כ-35 שנה, מבקש לשמש כמדריך במוזיאון הגלקסיה. המטאפורה של החלל כתערוכה במוזיאון יפה בעיניי. מוזיאון הוא מוסד שמשלב מוצגים חזותיים וידע. בכדי להתפעם באמת מהמוצגים במוזיאון נדרשת הבנה רבה בשדה הידע שבו המוזיאון פועל, בהיסטוריה של התחום, בטכניקה שבה האומן נוקט וכיו"ב. גם החלל החיצון, למעט במקרי קיצון (ליקוי חמה), אינו מעורר התפעלות אם לא מבינים את מהותו. למשל, יש משמעות אחרת לאור של כוכב הצפון, אם מבינים שהאור נשלח אלינו לפני כ-430 שנה, כמו לקרוא מכתב שנכתב במאה ה-16 וממוען אלינו.

בעיני, הספר נמסר בשני מישורים, או אם תרצו – יש לספר שתי שמשות שמספר ירחים חגים סביבן. המישור הראשון הוא הכרת החלל עצמו. מוקד זה הוא "מדעי" יותר במהותו, קרי הוא מבקש ללמוד את תורת האסטרונומיה לשמה. בורשטיין מכביר על הקוראות עובדות ונתונים רבים מעולם הפיזיקה והאסטרונומיה ומנסה לתווך אותן להדיוטות, בכדי להאהיב על הקוראים את גרמי השמיים.

במישור זה בורשטיין נמצא בעמדת נחיתות, באשר ההיכרות עם החלל לא נעשית באופן בלתי-אמצעי. אם לדייק את המטאפורה של החלל כתערוכה במוזיאון, "אדם בחלל" דומה יותר לקטלוג של תערוכה במוזיאון, שהרי ההסברים היפים של בורשטיין אינם נעשים תחת כיפת השמיים או במצפה כוכבים אלא מתווכים באמצעות ספר.

ממספר מקומות בספר עולה שגם בורשטיין מכיר בכך שזו משימה מורכבת. כך למשל בתחילת הספר הוא מציין ש"לעמוד על הגג לבד עם טלסקופ זה דבר שאני זוכר כמותו רק מרגעי התפילה". אפשר להתפלפל שעות על התפילה, אך שום דבר לא ישווה לחוויה של התפילה, לשפיכת ליבך לפני קונך. יש חוויות שלא ניתן למען אותן רק באמצעות השפה, אלא צריך בראש ובראשונה לחוות אותן.

המישור השני שבו הספר נמסר עוסק בהכרת החלל על מנת להשליך מהחלל על שדות אחרים בחיים: יחסי אנוש, אומנות וכיו"ב, קרי החלל במישור זה הוא רק כלי. ואכן הספר שופע תובנות נהדרות על החיים שמוּקשוֺת מן החלל. למשל, העובדה כי רוב היקום מורכב מהחלל שבין הכוכבים, וכי המרווח הזה הוא לא ניטרלי אלא טעון באנרגיה. מכאן בורשטיין מסיק כי המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנו; בציור, למשל, המרווח הזה הוא החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו, או במוזיקה – מה שעוטף את הצלילים. תובנה יפה אחרת שקשורה לכך היא ששמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. תובנה נוספת נוגעת לכך שהמושג "חשיבוּת" מגוחך בחלל; "משחקי ההייררכיה המגוונים אפשריים רק בתאטרון הכדורי שלנו", מציין בורשטיין, "ביציאה מהתאטרון המשחק נגמר. לכן רוב האנשים לא יוצאים מהתאטרון לעולם".

*

לצד תובנות נהדרות, "אדם בחלל" מביא ציטוטים ומובאות שונות שמעשירים מאוד את הספר. בפרט משכו את ליבי המובאות מן המקורות היהודיים שעוסקים בבריאת העולם או בחלל החיצון. העובדה שהספר לא מתיימר להיות ספר מדעי אלא מהווה התבוננות בחלל החיצון מנקודת מבט ספרותית, היא שמאפשרת את ההכלה של מקורות אלו, שבמקרים רבים מעוגנים בתפישות מדעיות שאבד עליהן הכלח.

יתרה מזו: ברבים מן המקורות היהודיים שעוסקים בגרמי השמיים ניתן למצוא גם התבוננות פואטית בחלל החיצון. כך למשל בקטע מתוך פרקי דרבי אליעזר (שכתיבתו מיוחסת למאה השמינית לספירה), השקיעה והזריחה מתוארים "כאדם שהוא מכבה נרו בתוך המים, כך מימי אוקיינוס מכבים שלהבותיו של שמש ואין נוגה לו […] וכשיבוא למזרח רוחץ בנהר אש, כאדם שהוא מדליק נרו בתוך האש".

לשיטתו של בורשטיין התיאור משקף תפישה שמושפעת מהאסטרונומיה העתיקה ולכן הוא מופרך, אך עדיין הוא יפה מאוד כספרות. אולם בעיניי לא מן הנמנע שגם ספר פרקי דרבי אליעזר, שהוא חלק מספרות האגדה (ולכן לא מחייב כמו הספרות ההלכתית) – נכתב כתיאור ספרותי. כלומר, לשיטתי בורשטיין הוא חוליה נוספת בשרשרת מכובדת של הוגים יהודיים שביקשו להתבונן בחלל החיצון מנקודת מבט פואטית.

פורסם ב-4.10.19 באתר "מגפון",  כפי שניתן לראות כאן

אין שום ייאוש בעולם כלל? על הספר "ייאושו של רבי נחמן מברסלב"

את הספר "ייאושו של רבי נחמן מברסלב" של אשר אלבו סיימתי לקרוא ביום הבחירות האחרון. כשאחד מחברי ועדת הקלפי ראה אותי קורא ספר בזמן שהמתנתי בתור לבחוׄר ושאל אותי מה אני קורא, הסבתי לפניו את כריכתו הקדמית של הספר והוספתי: "אם כבר לקרוא ספר ביום הבחירות, אז ספר שעוסק בייאוש, לא?" ניבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי.

בשנים האחרונות ישנה עדנה לחסידות ברסלב ולמייסדה, רבי נחמן מברסלב (1810-1772). שגשוג זה לא בא לידי ביטוי רק במחזה המוכר של חסידי ברסלב המקפצים ברחובות הכרך ושרים "אין שום ייאוש בעולם כלל", אלא גם בתקופה זו, סוף חודש אלול, כאשר עשרות אלפי גברים, חסידי ברסלב לצד דתיים-לאומיים וחילונים גמורים, נוסעים לאומן שבאוקראינה לחגוג את ראש השנה בציון קברו של רבי נחמן.

אלבו מציין שההתעניינות הגוברת הזו בחסידות, לצד האייקוניות של האמרה "אין שום ייאוש בעולם כלל", הם שהיוו את המוטיבציה הראשונית לעבודת התזה שלו, ממנה צמח הספר. האם שני אלו קשורים זה בזה, קרי – האם הנחמה או ההבטחה שמציע רבי נחמן מברסלב ובאה לידי ביטוי באמרה "אין שום ייאוש בעולם כלל" קשורה לשגשוג של החסידות? האם בימים אלו של משבר פוליטי אזרחי ישראל יכולים אף הם למצוא נחמה בזרועותיו של רבי נחמן?

*

"ייאושו של רבי נחמן מברסלב" מבקש להתחקות אחר מושג הייאוש בתורתו של רבי נחמן מברסלב. לספר שני חלקים: חלקו הראשון של הספר עוסק בתורותיו של רבי נחמן, כפי שהן באות לידי ביטוי בספרו "ליקוטי מוהר"ן", שהוא אוסף דרשות שלו שהועלו על הכתב על ידי תלמידו, רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, וכן בספרים "חיי מוהר"ן" ו"שיחות הר"ן" שחיבר רבי נתן. חלקו השני של הספר עוסק בדרך שבה פירשו ופיתחו תלמידיו של רבי נחמן את מושג הייאוש בדורות שאחריו, בין השאר בכדי לנסות להבין את סוד קסמו בדורות האחרונים.

אליבא דאלבו, הייאוש אצל רבי נחמן הוא ייאוש שנובע מתחושת ריחוק מאלוהים או מחוסר יכולת לדבוק בו. אלא שהייאוש הוא אשליה – ניתן לדבוק באלוהים גם מן המקומות הנמוכים והרחוקים ביותר מאלוהים, ולכן אין שום סיבה לייאוש; זה לא אומר שהייאוש לא קיים – הוא קיים אך צריך להיאבק בו. יתרה מזו: הייאוש מעיד על מודעוּת; מוטב להיות רחוק מאלוהים ומיואש מכך, מאשר להיות רחוק מאלוהים ולא מודע לכך. עצם המודעוּת של האדם לכך שהוא רחוק מאלוהים כבר מראה שהוא קרוב יותר לאלוהים ממה שהוא סבור.

על אף שאלבו מצליח לשפוך אור על מושג הייאוש אצל רבי נחמן, עדיין רב הנסתר על הגלוי. מבחינה מתודולוגית, אלבו אינו מגדיר, לא מילונאית/ טרמינולוגית ולא פנומנולוגית, מהו ייאוש. בתחילת הספר אלבו מונה מספר הוגים שעוסקים בסוגיית הייאוש הדתי, ובכך הוא כבר מניח (למרות שאינו אומר זאת במפורש) שהייאוש של רבי נחמן הוא ייאוש דתי, אולם הוא אינו מציין באיזו גישה הוא נוקט. כאשר בלב הספר עומד חקר של מושג (תופעה), אי עמידה על הגדרת המושג – ולו באופן רחב, ולו בכדי לסטות מכך או לקשר בינו למושגים אחרים – היא בעיה מתודולוגית קריטית. בהקשר זה יצוין שבשום מקום בספר אלבו גם לא מגדיר שני מושגי מפתח במחקר תורותיו של רבי נחמן, אקזיסטנציאליזם ומיסטיקה, מושגים ששוזרים גם את המחקר של אלבו וקשורים למושג הייאוש.

העמימות שאלבו מפזר סביב המילה ייאוש היא שמאפשרת לו לכתוב את הפרק הרביעי, שבו אלבו מקשר בין הייאוש ובין אפיקורסיות שבאה מתוך עיון בחכמות שמקורן בחלל הפנוי, כלומר חכמות שבאות ממקום שאלוהים נעדר ממנו כביכול; ואת הפרק החמישי, שבו אלבו מביא שני סיפורים של רבי נחמן שהמוקד שלהם הוא עצבוּת. אולם בשום מקום במקורות מרבי נחמן שאלבו מציין בפרקים אלו לא מוזכרת המילה ייאוש – לא בנוגע לאפיקורסיות (הפרק הרביעי) ולא בנוגע לעצבות (הפרק החמישי). האם אפיקורסיות שמקורה בחלל הפנוי מובילה לייאוש או שמא היא מסוכנת מבלי להוביל לייאוש? האם עצבות וייאוש הן היינו הך? אני מסכים שכל המושגים הללו הם מושגים שליליים, אבל הם בוודאי לא מושגים אקוויוולנטיים. ייאוש הוא אמנם תחושה קשה יותר מעצבות, אך ניתן לחשוב על ייאוש שלא מביא לעצבות. הייאוש מן המערכת הפוליטית למשל.

*

החלק השני של הספר בוחן את האופן שבו פיתחו תלמידי רבי נחמן את תורתו, ובפרט את מושג הייאוש. בחלק זה אלבו מונה את הספר "ליקוטי הלכות" שחיבר רבי נתן, וכן את יצירותיהם של רבי אלטר טפליקר, רבי ישראל יצחק בזאנסון, ארז משה דורון ושולי רנד.

הפרק על רבי נתן כולל הערה חשובה, שחבל שלא הובאה במבוא, לפיה המונח ייאוש מופיע רק כעשר פעמים ב"ליקוטי מוהר"ן", בעוד ב"שיחות הר"ן" ו"חיי מוהר"ן" המונח מופיע עוד עשרות פעמים, וב"ליקוטי הלכות" יותר מ-100 פעמים. הערה זו מסבירה את דלות המקורות בחלק הראשון של הספר, והיא אולי אף אומרת שהייאוש, יותר משהוא "ייאושו של רבי נחמן" הוא "ייאושו של רבי נתן".

שאר הפרקים בחלק השני אינם שווים באיכותם; לצד עיון מעמיק בכתבי ההוגים בחלק מהפרקים, בפרקים אחרים, כמו אלו על ארז משה דורון ושולי רנד – הסקירה שטחית ביותר. אם לתמצת חלק זה, אפשר לומר שהפופולריות של ברסלב היא תוצאה של הרחבת קהל הנמענים והנגשת תורותיו של רבי נחמן להדיוטות. כך למשל, רבי נתן מדגיש כי התפילה נעלית על לימוד תורה. לו הדרך לידיעת אלוהים הייתה עוברת בלימוד תורה, ניתן היה להבין את הייאוש, שכן לא כל אחד מסוגל ומוכשר לכך. לעומת זאת, להתפלל אל האל כל אחד יכול.

החלק השני אמנם מסביר מדוע זכתה ברסלב לפרוץ ימה וקדמה, אך הוא לא מספק מענה לשאלה מדוע תורותיו של רבי נחמן זכו לעדנה בעת הזו, או האם הבטחת רבי נחמן כי אין ייאוש בעולם קשורה לעדנה זו. האמירות הכלליות שאלבו מביא על המצב הפוסטמודרני – למשל הספקנות הפוסטמודרנית שעלולה להוביל לייאוש – הן אולי נכונות, אך כך או כך הן אינן מעוגנות בעיון הטקסטואלי בכתביהם של ממשיכי דרכו של רבי נחמן.

לסיכום, לפי אלבו תורותיו של רבי נחמן יכולות לנחם את כל המבקשים קרבת אלוהים ומיואשים מהאפשרות שזה יקרה. אך רבי נחמן לא נותן מענה ליהודים פשוטים שייאושם אינו ייאוש דתי. אין שום ייאוש בעולם כלל? תשאלו את רובי ריבלין.

פורסם ב-27.9.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

12 סיפורים/ ויליאם פוקנר – סקירה

לסופר האמריקני ויליאם פוקנר יש תרומה לא מבוטלת לעבודת התזה שלי. בפוקנר נתקלתי לראשונה כשלמדתי בחוג לספרות, בשיעור "מבוא לסיפורת" של פרופ' מנחם פרי. פרי ביקש להראות, בין השאר באמצעות הסיפור "ורד לאמילי" של פוקנר, כי הסדר שבו האינפורמציה מפוזרת במהלך הסיפור משפיע על הקליטה וההבנה שלנו את הסיפור. כך, העובדה שאמילי מתוארת בתחילת הסיפור באופן מכובד ("כשהייתה בחיים, היתה מיס אמילי מסורת, חובה ודאגה"), מקשה עלינו להאמין כי היא רצחה את האהוב שלה. את הרעיון לפיו יש משמעות לסדר שבו אנחנו נחשפים לאינפורמציה יישמתי בתזה שלי, והוכחתי אותו גם בטקסטים משפטיים. וכשהסברתי את הרעיון של התזה לאנשים שלא באים מעולם המשפט, כמעט תמיד השתמשתי בדוגמא של "ורד לאמילי". אם כן, הפרחים – או שמא נאמר, הוורדים – על הזכאות שלי לתזה – לפוקנר.

"ורד לאמילי" הוא אחד הסיפורים בספר "12 סיפורים" שמאגד סיפורים קצרים שכתב פוקנר. כמו "ורד לאמילי", סיפורים רבים בקובץ, למשל "ספטמבר קשה", "ראה", "היה הייתה מלכה" או "ניצחון על ההר", מתרחשים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומשקפים את האיבה שקיימת בין "הדרום" לבין "הצפון" בארצות הברית, או את המתח הגזעי בין לבנים ושחורים. מכיוון שסיפורים אלו נטועים כה עמוק בהיסטוריה האמריקנית, הקורא הלא-אמריקני עלול לחוש בקריאתם זרוּת מסוימת, כאילו הוא נקלע לשיחה של אנשים אחרים שכוללת שפת קוד ייחודית או "בדיחות פנימיות" שנפלאות ממנו ורק אמריקנים יבינו. לכן בעיניי, דווקא הסיפורים שאינם עוסקים במתח בין הגזעים או בין הדרום לצפון, כמו "כבוד" או "מֵעֵבֶר", ובמידה רבה גם "שני חיילים" ו"אסם מבוער" – הם הסיפורים הטובים יותר בקובץ.

אלו ואלו דורשים מידה רבה של סבלנות והבנה ליחסים בין הגזעים ובין המינים המשתקפים בסיפור – שכן הסיפורים מתרחשים כאמור לפני כמאה שנה – אם כי לזכותו של פוקנר ייאמר שהוא לועג הן למדכאים והן למדוכאים; אלו ואלו רצופים דימויים ומטאפורות נהדרות, כמו "החלונות ההרוסים היו כמו עיניים נגועות בקטרקט" (מתוך הסיפור "עלים אדומים"), או "היה בה משהו מהאיכות ההרואית של פסלים" (מתוך "היה היתה מלכה").

*

בראיון ל-“Paris Review” ב-1956 פוקנר ציין כי:”I’m a failed poet. Maybe every novelist wants to write poetry first, finds he can’t, and then tries the short story, which is the most demanding form after poetry”.

באמירותיו אלו של פוקנר יש בכדי לשפוך אור על הסיפורים בקובץ. מחד, הסיפורים של פוקנר הם אכן תובעניים, הם אינם נפרשים כמו מניפה, אם לשאול את הדימוי של יונה וולך; הם דורשים פענוח, הם צופנים סוד שלוקח זמן לחשוף אותו. ההנאה מסיפוריו של פוקנר מחלחלת לאט.

אולם ההשוואה בין שירה לבין סיפורים קצרים גם מעמידה את האחרונים בצל הראשונים; בעוד בשיר יש קסם מסוים, ששורה עליו גם אם לא מבינים אותו לחלוטין, בסיפורים קצרים יש אולי פליאה, אבל אין קסם. לכן בכדי ליהנות מסיפוריו של פוקנר נדרש זמן, אפילו – כפי שאני עשיתי בחלק מהסיפורים – לקרוא את הסיפורים פעמיים. הסיפורים של פוקנר אינם לאלו המבקשים גירוי או סיפוק מידיים.

פורסם ב-20.9.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

פני הדור: על הספר "ילדים בסדר גמור" של חנה יבלונקה

הספר "ילדים בסדר גמור – ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948" של חנה יבלונקה, מבקש לשרטט פרופיל דורי של כל ילדי המדינה שנולדו בישראל בשבע השנים הראשונות לקיומה של המדינה. נקודת הראשית של קבוצת המחקר, 1948, נבחרה משום שזו שנת הקמת המדינה, ואילו נקודת הסיום, 1955, נובעת מכך שילידי שנה זו היו אחרונים להשתתף במלחמת יום-הכיפורים, מלחמה בעלת השפעה רבה על בני דור המדינה.

המחקר מלווה ילדים אלו החל מרגע לידתם ועד לשנת 1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי, שלטענת יבלונקה לבני דור זה, דור המדינה, יש חלק בהתרחשותו. יבלונקה עוברת עם דור זה, שהוא גם הדור שלה, בתחנות שונות בחייו: במרחב המשפחתי, במערכת החינוך, בשעות הפנאי שלו וכמובן בשירות הצבאי, שירות שכלל שלוש מלחמות שעיצבו את פני הדור: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. מחקרה של יבלונקה נעזר בחומרים ארכיונים מגוונים, כמו עיתונות נוער ומקראות של מערכת החינוך, כמו גם ראיונות שהיא עורכת עם ילידי ה' באייר תש"ח.

יבלונקה מציינת שיש מעט מאוד מחקרים שכתבו ביוגרפיות דוריות, שכן ישנו קושי רב באפיון של דור. אלא שיבלנוקה טוענת שהיא הצליחה ולבני דור המדינה יש מאפיינים ברורים: כיוון שבני דור זה היו שותפים לאירוע היסטורי מכונן, הקמת המדינה, החוויה החזקה שאירוע זה הותיר עוּבדה לתודעה קולקטיבית של כל בני הדור. הולדתם של בני הדור למדינה שרירה וקיימת עיצבה אותם כ"ילדים בסדר גמור", והטביעה בהם שלושה מאפיינים: קונפורמיות עזה שניכרת ברתיעה מכל ערעור על סמכות; היעדר השקפת עולם חברתית ופוליטית עצמאית שתאתגר את ההורים; והפנמה של גבולות במובן הרחב ביותר: במשפחה, בקהילה ובמדינה.

החלק הראשון של התזה, ציור קווים לדמותם של בני דור המדינה, הוא מרתק. כמו כל מחקר היסטורי טוב, ייחודו הוא בכך שהוא משנה את התפישה שלנו לגבי העבר, או למצער מאיר את ההווה באור אחר. כך למשל יבלונקה מראה כי כבר בשנת 1963 משרד החינוך(!) יזם מפגשים של ערבים ויהודים, או כי כבר בשנות הששים היה שיח – שמצא עצמו אל דפי עיתון הילדים של "הארץ", "הארץ שלנו" – בנוגע לאימוץ ילדים תימנים. ככלל, מעניין מאוד תפקידו של "הארץ שלנו" כסוכן של תפישות ליברליות בקרב הילדים. יש גם בספר כמה קווי דמיון מעניינים בין השואה, אחד מתחומי המחקר המרכזיים של יבלונקה, ומלחמת יום הכיפורים. עם זאת, הספר סובל ממחלה ידועה של היסטוריונים, והוא הגודש בפרטים ואנקדוטות. כמדומני שניתן היה לקצר את הספר מבלי לקצץ בנטיעות.

החלק העיקרי של התזה הוא כמובן ניסיונה של יבלונקה לתת בבני הדור סימנים, קרי לאפיין אותם כילדים בסדר-גמור, קונפורמיסטים שנולדו למדינה קיימת ולכן הפנימו מדי את עיקרון הגבולות, ולא מרדו לא בהורים ולא במדינה.

הטענה כי אנשים שחיו בצל הקמתה של המדינה מתקשים למרוד בה – לא לגמרי חדשה. בעולם הספרות מקובלת החלוקה בין סופרי ומשוררי "דור בארץ" או "דור תש"ח", קרי סופרים שהחלו לפרסם בשנים 1960-1940 (משה שמיר, ס. יזהר, אהרן מגד ועוד), לבין הדור שאחריהם, שהפעם הם מכונים "דור המדינה", סופרים שהפציעו לאוויר העולם המקצועי בשנות הששים והשבעים (א"ב יהושע, עמוס עוז ועוד). הביקורת של "דור המדינה" כלפי "דור בארץ" היא אמנם גם ביקורת תמאטית, אולם היא לא פחות ביקורת אידיאולוגית: גם סופרי דור המדינה טענו כלפי הוריהם הרוחניים כי הם סובלים מקונפורמיות אידיאולוגית והזדהות יתר עם המדינה והציונות. כלומר, כאן הביקורת היא הפוכה: בני הדור שגדלו לתוך מדינה קיימת כן מרשים לעצמם לבקר אותה, בעוד הדור שנלחם למען המדינה מיישר עמה קו.

ההשוואה לחקר הספרות חשובה משתי סיבות שהן אחת. ראשית, "זה לא הגיל"; אמנם הסופרים והמשוררים הם לרוב בערך באותה שכבת גיל, אבל מכיוון שהגיל הוא לא מה שקובע אלא היצירה הספרותית (שמעוצבת בעקבות האקלים בארץ בשנות חייהם), יכולים סופרים ששכבת הגיל שלהם שייכת בעיקרה ל"דור בארץ", להשתייך לסופרי הדור הבא, "דור המדינה".

אצל יבלונקה, ההצמדות לילידי הארץ בין השנים 1955-1948 מעוררת קשיים, שהרי החוויה של ילידי 1947 היא אותה חוויה כמו של ילידי 1948 (שלפי המחקר יכולים להיוולד בשנת 1948 אך לפני קום המדינה); זה נכון אמנם שכל פריודיזציה היסטורית היא מעט שרירותית, אבל אצל יבלונקה היצמדות זו מגיעה למחוזות ביזריים, שלפיהם היא "משוויצה" בכל מי ששייך ל"דור שלה", אך מתעלמת מכל מי שלא. כך למשל, בפרק שעוסק במוזיקה, היא מעלה על נס את שלמה ארצי, יהודה פוליקר וזוהר ארגוב, שכן הם כולם ילידי הארץ בין השנים 1955-1948, אך מתעלמת מכל שאר הזמרים. בהקשר זה לא למותר לציין את הראיונות שהיא עורכת עם ילידי ה' באייר תש"ח. מדובר כמובן בתאריך סמלי, ואכן אנשים אלו זכו לתשומת לב מהעיתונות וממוסדות המדינה (למשל, הדלקת משואות בטקס יום העצמאות בשנת 1961); עם זאת לא מצאתי הצדקה מחקרית לראיונות אתם בלבד.

ההשוואה לסופרי דור המדינה חשובה בעיקר מסיבה נוספת, והיא שסופרים אלו אולי כוננו לפי אירועים וחוויות קודמות, אולם האופן שבו סופרים אלו עוצבו בא לידי ביטוי בבגרותם, ובאמצעות המעשים שלהם, קרי היצירה שלהם. יבלונקה, לעומת זאת, עוצרת ב-1978, קרי כשילדי דור המדינה היו בני 30-23, כאשר בקושי הייתה להם "הזדמנות" למרוד. היכן ילדי דור המדינה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים לחייהם? הרי ילדים ונערים הם ברוב מוחלט של המקרים קונפורמיסטים שהולכים בתלם, שכן הם טרם עמדו על דעתם; לכן גם הצבא מגייס אותם בגיל 18. לו גיל הגיוס היה עולה לגיל 21, שיעור סרבני הגיוס היה עולה פלאים. זה נכון שבדור שלנו הגבולות בין הורים לילדים מטשטשים, אבל זה ככלל חלק ממהלך ההיסטוריה, ואין לו קשר לילדי דור המדינה.

יתרה מזו: יבלנוקה עצמה מפריכה את טענתה. שהרי לשיטתה של יבלונקה ילדי דור המדינה אחראיים ל-המהפך בה"א הידיעה, קרי עליית בגין לשלטון. כך למשל היא כותבת: "בבחירות 1977 השיגו הליכוד וד"ש 72%(!) מקולות הצעירים […] היה בכך, מבחינת דור ילדי מדינה, מרד כפול: גם בהוריהם שהמשיכו במקרים רבים לשמור אמונים למפלגה שנתנה להם מדינה, בית וזהות; וגם בממסד המדינתי שליווה אותם בשלושה העשורים הראשונים לחייהם". אלא שבעיני יבלונקה, מדובר במרד "מאוחר-יחסית".

גם אם נניח שמדובר במרד מאוחר – טענה שבעיני היא מופרכת – מעדויות אחרות שיבלונקה מביאה נראה שהילדים בסדר גמור לא היו לגמרי בסדר. כך למשל, ב-1970 נשלח "מכתב השמיניסטים" הראשון, שביקש מראשת הממשלה גולדה מאיר לתת צ'אנס ליוזמת שלום שעמדה על הפרק; ב-1971 נשלח גם מכתב של תלמידי תיכון שסירבו לשרת בשטחים הכבושים, ויבלונקה מביאה נתונים על מספר לא קטן של סרבני מצפון; יבלונקה מצטטת לא מעט מכתבים של חיילים ששירתו במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ומטיחים ביקורת כלפי הממשלה; וכן היא מביאה מכתבי העת האוניברסיטאיים ("פי האתון" באוניברסיטה העברית, ו"פרה קדושה" ו"יתוש" באוניברסיטת תל אביב) מהם עולים קולות לא קונפורמיים בכלל, כמו התרומה של "פי העיתון" לתמיכה ב"פנתרים השחורים". יבלנוקה ביושרתה מציינת נתונים אלו כאנקדוטליים, אלא שבעיני נתונים אלו מצטברים לכדי מאסה שמערערת את התזה של יבלונקה.

ועוד דבר עשו בני דור המדינה: הם הקימו את תנועת "שלום עכשיו" ב-1978. יבלנוקה אמנם רואה בכך המשך של המורשת של הורי בני דור המדינה, וחזרה לגבולות המוכרים שהורי בני דור המדינה הורישו לילדיהם שכה אוהבים גבולות. אולם במציאות של ימינו, תנועת "שלום עכשיו" היא המרד ב-ה"א הידיעה – אם לא בהוריהם, אז לפחות במדינה.

פורסם ב-8.9.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

זכור ושמור בדיבור אחד: על "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" של רונית מטלון

"סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" של רונית מטלון, מספר על פרבר במרכז הארץ של יוצאי צפון אפריקה, ועל קורותיהם של בנימין, מרגלית, נסים ושאר הנערים המתגוררים שם. הספר יצא לראשונה ב-1989 והוא יוצא כעת בהוצאה מחודשת לאחר מותה של מטלון בשנת 2017.

הוצאתו המחודשת של הספר מבליטה את סגירת המעגל שיצר ספר הפרוזה האחרון של מטלון, "והכלה סגרה את הדלת". בשני הסיפורים הדמות הראשית היא אישה בשם מרגלית, אך בשניהם היא נמצאת במרכז הסיפור בעמדה של מתבוננת מהצד: ב"סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" היא אמנם המספרת אך בנימין הוא הגיבור הראשי, וב"והכלה סגרה את הדלת" היא הגיבורה האילמת, זו שניצבת מאחורי הדלת, היא מסיעה את העלילה באופן פאסיבי; ובשניהם יש מעין טקס חניכה – בראשון זה מסע חניכה נעורי קלאסי ששיאו בנסיעה לתל-אביב, ובאחרון זו כמובן החתונה, טקס החניכה של הציוויליזציה בה"א הידיעה.

מטלון היא מהסופרות המעטות, כמו למשל דויד גרוסמן, שיכולות לדבר למספר רב של קהלים. כשם שלפי המסורת היהודית שני היסודות של מצוות השבת ירדו לעולם בו-זמנית – "זכור ושמור בדיבור אחד" – כך "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" מדבר סימולטנית הן לבני נוער והן למבוגרים: בני הנוער יזדהו עם בני-גילם ועם יצר ההרפתקנות שבספר, ואילו המבוגרים יתמוגגו על אבחנותיה הדקות של מטלון, על יכולתה לברוא דמויות צבעוניות כמו גם על המטאפורות הנהדרות שלה. לכן, גם אם הספר מיועד לכאורה לבני-נוער – והוא גם מלווה באיורים של רות צרפתי – לומר שהספר מיועד רק לבני נוער ישנמך אותו.

המטאפורות של מטלון ממש נהדרות. ראו למשל את זו: "רחוב אלנבי בתל-אביב מזכיר, יותר מכל דבר אחר, דודה טרחנית: קודם היא מציעה עוגיות, ואחר כך בעת ובעונה אחת מרק, סוכריות וגלידה, ומיד היא קמה ופותחת חלון שמא חם לך, ושואלת אותך באותה נשימה לשלום אמך ואחותך […] כזהו רחוב אלנבי בתל-אביב: לעולם אין הוא מתעייף מלהציע דברים, ואין קץ לבתי-האוכל ולחנויות הבגדים והנעליים, והדוכנים הצבעוניים למכירת שעונים מצפצפים".

זה נכון אמנם שכיוון שהספר מדבר בשני קולות, יהיו כמה דברים שיצרמו למבוגרים: למשל, ההתערבויות הארס-פואטיות של מטלון בסיפור ("אבל המציאות לצערי לא כל-כך פשוטה כשבאים לעשות ממנה סיפור"), או האלגוריות בספר שהן שקופות טיפה יותר מדי, ולא היה מזיק "להוריד אותן מהאש" עשר שניות קודם לכן – קרי לעמעם אותן במקרים אחדים או לוותר עליהן במקרים אחרים. אך מאידך, ההצמדות בספר לנקודת התצפית של הילדים, מעניקה זווית ראייה רעננה על העולם, מאפשרת למבוגרים לאמץ את נקודת המבט הפלאית של הילדים, את תמימותם, וכך גם להתאכזב יחד עמם ולעבור את החניכה ביחד איתם.

פורסם ב-21.6.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן