סיפורה של עיר, סיפורו של המשפט הבינלאומי: על הספר "רחוב מזרח מערב"

הספר "רחוב מזרח מערב" של פיליפ סנדס הוא בעיני מופת לאופן שבו כתיבה אקדמית יכולה וצריכה להיות מונגשת לקהל הרחב. סנדס, פרקליט בשדה המשפט הבינלאומי ופרופסור למשפטים, שופך אור על מלחמת העולם השנייה ואחד הצמתים המרכזיים בתולדות המשפט הבינלאומי דרך סיפורה של עיר יחסית שולית בפולין – לבוב.

סנדס, שהחל בכתיבת הספר לאחר שקיבל הזמנה מאוניברסיטת לבוב לשאת הרצאה על עבודתו בשדה המשפט הבינלאומי, הבחין בפרט מעניין: שני הוגים חשובים של המשפט הבינלאומי, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, היו יהודים פולנים שלמדו בלבוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בהפרש של כמה שנים. לבוב היא גם העיר שממנה הגיע סבו של סנדס, ליאון, והיא גם אחת הערים שהיו בשליטתו של הנס פרנק, המושל הכללי של פולין מטעם השלטון הנאצי. במהלך הספר סנדס מתחקה אחר קורותיהם של ארבעת אלו, וכן של דמויות-משנה בעלילה, כמו מיס טילני מנוריץ, מסיונרית נוצרית שהצילה את חיי אמו בשואה.

התוצאה מרשימה. סנדס מצליח לארוג פרטים ביוגרפיים והיסטוריים רבים לכדי סיפור מרתק. במקרים רבים דווקא אותן אנקדוטות היסטוריות רבות או האופנים בהם הסיפורים השונים מצטלבים, הם שהופכים את הספר למפעים כל כך. פרט לצירופי מקרים אזוטריים אך מדהימים ממש – כמו העובדה שאחותו של אדולף היטלר הייתה מנהלת משק הבית במעונות הסטודנטים של לאוטרפכט – כוונתי היא בעיקר לנרטיב שסנדס יוצר באמצעות הצלבת הגותם של לאוטרפכט ולמקין (שנוגעת כמובן גם לפרנק, מושא הגותם של לאוטרפכט ולמקין, ובמידה מרוחקת יותר לליאון, הקורבן של אותם פשעים).

בשלהי מלחמת העולם השנייה לאוטרפכט ולמקין ניסחו שני פשעים שהם מן העקרונות החשובים ביותר של המשפט הבינלאומי: לאוטרפכט ניסח את העבירה "פשעים נגד האנושות", שהיא הרג של יחידים כחלק מתכנית שיטתית; למקין הגה את הרעיון של הג'נוסייד, קרי הרג של רבים מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה שהם חלק ממנה.

על אף שהרעיונות של לאוטרפכט ולמקין מציבים דגשים שונים – אצל לאוטרפכט הפרט הוא במרכז ואילו אצל למקין הקבוצה – הם כמובן לא סותרים. אולם סנדס יוצר מעין תחרות ויריבות בין שני ההוגים ושני הרעיונות, באופן שיוצר מתח ועניין בסיפור. התחרות מגיעה לשיאה במשפטי נירנברג שנערכו לבכירי המפלגה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה, וביניהם פרנק. הן למקין והן לאוטרפכט ביקשו להחדיר את רעיונותיהם לכתבי האישום ולפסק הדין במשפט. גם כאן סנדס מצליח לחולל דרמה: על אף שנדמה כי בתום המשפט ידו של אחד מהם הייתה העליונה – בכדי לא לקלקל, איני מפרט רעיון של מי – דווקא הרעיון שלא זכה לתהילה במשפט אומץ לראשונה בשנים שלאחר מכן על ידי העצרת הכללית של האו"ם.

לצד היותו של "רחוב מזרח מערב" ספר עיון שנקרא כמו ספר מתח עוצר-נשימה, אני מצאתי בו, כהיסטוריון בתחילת דרכי, ואולי מבלי שסנדס התכוון לכך – ספר מתודולוגי מעולה. שלא כמו שמקובל לרוב במחקר היסטורי, סנדס מתעד את המסע שלו לעבר השלמת הפאזל ההיסטורי, ובכך חושף את האופן שבו עובד וחושב היסטוריון. המסע הזה לפעמים מתחיל מפיסת נייר מצהיבה או רק תמונה, והוא כולל גם הסתייעות בעשרות אנשי קשר וביקור במדינות ממספר יבשות. האופן הבלשי המדוקדק הזה הוא מצד אחד מעורר התפעלות, ומאידך, בתור פרח-היסטוריון, הוא קצת ריפה את ידיי – זו עבודה כל כך סיזיפית!

כספרות עיונית שמופנית לקהל הרחב, סנדס גולש לעתים למחוזות הקיטש. פעמים אלו הניסיונות המאולצים לצירופי מקרים מוזרים; פעמים אלו המקומות השונים בספר בהם הוא מנסה לעשות אאוטינג לדמויות מסוימות על סמך ספקולציות בלבד. הקריצה לקהל הרחב באה לידי ביטוי גם בשם הספר: העיקרון המארגן של הספר הוא כאמור העיר לבוב. עם זאת, רחוב מזרח-מערב, שהספר נקרא על שמו, נמצא בעיר ז'ולקייב, שנמצאת צפונית ללבוב (ושחלק מהדמויות קשורות אליה בעקיפין או במישרין). לכל אורך הספר סנדס לא מנמק מדוע הוא בחר בשם זה כשם הספר, וקשה להימנע מהתחושה שהוא עשה זאת רק כיוון שמדובר במטאפורה מגניבה, על אף שכאמור לא זו העיר שעומדת במרכז הספר. בספר שאמון על דיוק היסטורי אני מצאתי בכך טעם לפגם.

רחוב מזרח מערב • פיליס סנדס • מאנגלית: עודד פלד • כנרת, זמורה – מוציאים לאור • 2016 • 528 עמ'

הפנים הכפולות של הלוויות: על "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר

במהלך שלושת החודשים האחרונים בהם נגיף הקורונה חגג בראש חוצות, ספרים שעסקו במגפות כמו "הדבר" של אלבר קאמי או "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס כיכבו ברשימת המלצות הקריאה. מבלי לגרוע מכבודם של אלו – מה ששלהם שלהם – הספר "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר הולם אף הוא את התקופה, שכן הוא מאיר פנים גלויות פחות ומנוולות יותר של המגפה הנוכחית: לוויות.

לוויות, כמו תחנות אחרות במעגל החיים, הן טקסי-מעבר שבמרכזן עומדים – או יותר נכון, שוכבים – המנוחים. וכמו בכל טקס מעבר, החגיגה היא כפולה: היא נועדה הן לחתן או כלת האירוע, והן לחברה ולמשפחה של כוכבי האירוע. לוויות לכן נועדו למתים ולחיים בו זמנית: הן אמנם האפשרות לחלוק למתים כבוד אחרון, אך נדמה כי תפקידן העיקרי של הלוויות הוא ל"שורדים", הן מאפשרות להם לעבד את האבל, שהרי בניגוד לטקסי מעבר אחרים, המת לא זוכה ליהנות מהחגיגות.

בשיאם של ימי הקורונה הלוויות נערכו בצניעות, בהיחבא ובחיפזון, בהשתתפות של בני אדם ספורים. בכך נמנע מהמתים הכבוד הראוי להם, אך חשוב מכך – נמנע מהחיים האפשרות לעבד את אבלם. קריאה של "בבוא מותי" במהלך ימי הקורונה העצימה בי את הניגוד הזה.

לבני משפחת באנדרן שעומדת במרכז "בבוא מותי", לעומת זאת, היה שפע של זמן לעבד את אבלם. הספר נפתח כשאָדי, אם המשפחה, שוכבת על ערש-דווי. מבעד לחלון מיטת חולייה היא שומעת, במשך ימים רבים, את קולות הלמות הפטיש והניסור של ארון המתים שמכין לה קאש, אחד מבניה. אך אדי לא זוכה למנוחה אחרונה עם מותה. אַנְס בן זוגה מתעקש למלא את צוואתה ולקבור אותה בעיר נעוריה, למרות שזו נמצאת מרחק קילומטרים רבים מביתם ועל-אף שמזג האוויר שיבש את הדרכים והפך את המסע לכמעט בלתי-אפשרי.

הספר מגולל את סיפור קבורתה של אדי. לכאורה פרוצדורה פשוטה שצריכה לארוך לכל היותר יום-יומיים, אך במקרה של אדי נמשכת כשבועיים רוויי מכשולים. ההכנות המתמשכות לקבורה, והמסע שעורכת משפחתה של אדי בכדי לקבור אותה, ממחישות אף הן את הפנים הכפולות של טקסי מעבר, ואת העובדה שלא תמיד הרצון של הראשונים עולה בקנה אחד אם זה של האחרונים. הספר ממחיש לכן את מה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. המוות הוא לא מצב סטטי; למוות יש דינמיקה משלו. אלא שכל עוד האדם חי, הוא זה שמארגן לעצמו את חייו; עם מותו, קרוביו ומבקשי טובתו – מבקשי רעתו? – הם אלו שמניעים את העלילה. לוויות מאפשרות לחיים לעבד את אבלם, אך גם מאפשרות להם לקבוע את הדרך שבה המנוח יונצח. כך ש"מסע הלוויה הארוך" של אדי מנסר בחלל הספר את השאלה: האם אכן הדבר נעשה לרצונה?

"בבוא מותי" משופע בשלל היכולות הספרותיות שפוקנר מתברך בהם. למשל, כל פרק בו מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, דבר המאפשר מבט פוליפוני על המתרחש. הספר גם שזור במשפטים נהדרים ותובנות יפות. לדוגמא, אחד הפרקים מסופר מנקודת מבטה של אדי, ובו היא משתפת במחשבותיה על בני משפחתה, מחשבות שמהדהדות את כל עלילת הספר. תובנה אחרת נוגעת להבדל בין מילים למעשים. כך למשל אדי אומרת: "מילים עולות ישר למעלה בקו דק, מהיר ולא מזיק, אבל מעשה מתקדם על האדמה בצורה איומה כזאת, נצמד אליה, ככה שאחרי כמה זמן שני הקווים רחוקים מדי אחד מהשני ואותו בן אדם לא יכול לעבור מאחד לשני". נדמה לפחות כי בני משפחת באנדרן ניסו במותה לקרב את הקווים שבין מילים למעשים, שבין בקשתה של אדי להיקבר בעיר נעוריה לבין היכולת לממשה. האם הם הצליחו?

בבוא מותי • ויליאם פוקנר • מאנגלית: שרון פרמינגר • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 240 עמ' • 2018

תשע נשמות, שמונה ספרים, שש ארצות, אחד אלוהינו – סקירת ספרות

את ימי הסגר שהקיפו את ליל הסדר ביליתי בלא פחות משש מדינות. התחלתי את מסעי בבריטניה וחתמתי אותו בבלגיה, ובדרך דילגתי לצרפת, רוסיה, איטליה, כולל גיחה קצרה לארגנטינה. השמיים הסגורים לא נפתחו במיוחד בשבילי; המסע היה ספרותי בלבד, והוא נעשה מבלי לצאת מדלת ביתי ודל"ת אמותיי – או במציאות הקורונה, ר' אמותיי (שהם 100 מטרים) – והוא התאפשר בזכות הספרונים הנפלאים (הגם כי יש טובים וטובים פחות) של סדרת Petite, בהוצאת "תשע נשמות". שלא כמו הגדת הפסח, שמתחילה בגנות ומסיימת בשבח, אני אתחיל מהספרים המוצלחים יותר בעיניי.

"אליזה" הצרפתי של ז'ק שובירה מספר על איוון, שהתייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה. איוון מתאהב באֵליזָה, הנערה שמטפלת בו וגדולה ממנו בכעשור. אליזה קצת מוחמאת מהחיזור וקצת נרתעת. הסיפור גדוש ארוטיקה סמויה או אסורה, והאווירה המינית הרמוזה הזו, הרצוא ושוב בין הגילוי וההסתר, היא שהופכת את הקריאה בספר למהנה כל כך. למרות שניתן היה לוותר על האפילוג, שמבקש לסגור מעגל באופן מעט מגושם, הוא אינו פוגם בחוויית הקריאה.

ספרון צרפתי נוסף הוא "אוּריקָה" של קְלֵייר דֶה דוּראס שמתרחש במאה התשע-עשרה. אוריקה היא ילדה סנגלית שניצלת מחיי עבדות וגדלה בבית החברה הגבוהה בצרפת. על אף שהיא לכאורה זוכה לחיים טובים יותר, יש דבר-מה שמייסר אותה, עד שהיא מחפשת מזור לנשמתה. הספר מציג יפה את הגורל האכזר של אוריקה, ומעלה תהיות מעניינות בנוגע לשאלה עד כמה אנו מנתבים את חיינו בעצמנו.

הביקורים באיטליה ואנגליה הותירו אותי עם תחושה אמביוולנטית. "החצר הקדמית" של קונסטנס פנימור וולסון, מספר על אישה אמריקנית בשם פְּרוּדֶנס וילקין, שמגיעה לאיטליה בסוף המאה התשע-עשרה ונכבשת בקסמו של אנטוניו גוּאָדאני, אלמן עם שמונה ילדים שמטפל גם בסבתו ודודו. כשנה לאחר חתונתם אנטוניו נפטר, אך פרודנס מחליטה להישאר באיטליה ולטפל במשפחתו של אנטוניו, למרות שזו מתעמרת בה. היא חיה בחיי דחק, כשכל חלומה הוא לטפח חצר קדמית לבית. פרט לשפתה המופלאת של וולסון (בתרגומו המעולה של יותם בנשלום), במהלך הקריאה יצא לי לקנא לא אחת באנשים כמו פרודנס, ששאיפותיהם פשוטות, והתגשמות משאלה פשוטה מסבה להם אושר. ולווי שאגיע למעלתם זו.

הסיפור האיטלקי השני, "טוהר המידות של קקינה" של טילדה סראו, מתרחש אף הוא בסוף המאה התשע-עשרה. הספר מספר על אישה בשם קֵקינה, שמחוזרת על ידי המרקיז מאָרָגוׄנָה, ועל לבטיה אם להיענות לחיזור זה. הספר כוללת אחרית-דבר יפה של נטליה גינצבורג שמרעיפה על הספר קומפלימנטים, אך אני מצאתי את הסיפור מעט סתמי. אולי באיטלקית זה נשמע יותר טוב.

כך גם רשמיי מאנגליה, ושני סיפוריו של ה"ג' וולס, "הדלת שבקיר" ו"תחת הסכין". "הדלת שבקיר" הוא סיפור מעולה. הוא מספר על ליונל ואלאס, אישיות בכירה בממשלה הבריטית, שבילדותו דמיין שיש דלת בקיר שמובילה לגן קסום, ובמהלך כל חייו הוא חולם לחזור לאותה דלת. כפי שהמספר מציין יפה, הדלת שבקיר היא מטאפורה לאפשרות המוצא מן המציאות, לעולם אחר. האם מוטב להיות משוקע בעולם הזה או לחלום על עולם אחר?

הסיפור השני בספרון, "תחת הסכין", מספר על המחשבות של אדם שמשוכנע שהוא עומד למות. במהלך קריאת הספר נזכרתי בפרק בסיינפלד בו איליין אינה מסוגלת לצפות יותר בסרט "הפצוע האנגלי" ומטיחה במסך: "Quit telling your stupid story […] and just die already! Die". האם נענו תפילותיי? כנראה אלוהים עסוק בימים אלו בהתמודדות עם נגיף הקורונה.

"אמי והמוזיקה" של מרינה צבטייבה מספר על זיכרונותיה של המספרת, שאימה הכריחה אותה לנגן על פסנתר, והמספרת תיעבה אותו. הספר שזור בתובנות נפלאות שמתבלות את הקריאה. אולם, הוא רצוף בהערות שוליים שמקשות מאוד על זרימת הטקסט ועל קריאתו. עד שהנחתי את ספרות המחקר בכדי להרוות את הנפש במעט פרוזה, הערות השוליים סגרו עליי ממקום מפתיע.

שתי הארצות שסיפוריהן הכי פחות מוצלחים הן בלגיה וארגנטינה. "לפני ארבעים שנה" הבלגי של מריה ואן ריסלברגה מספר את סיפור אהבתם של המספרת ובחור שהיא מכנה אוּבֵּר. המספרת ואובר, שכל אחד מהם נשוי למישהו אחר, נקלעים לבקתה בודדה למשך חודש. הסגנון של הספר מזכיר את פלובר, ומי שנשבה בקסמו של פלובר יאהב בוודאי גם את "לפני ארבעים שנה". אני גם לא נפלתי מהרגליים מפלובר.

נחתום את מסענו בארגנטינה. הספר "שתי חברות" של מרטין רכטמן מספר על שתי חברות מהתיכון בשם פלורֶנסיָה ואָסוּל, אחת גרה בבואנוס איירס והשנייה בחווה דרומה משם, שבמשך תקופה ממושכת מבלות אחת עם השנייה למרות שהן לא ממש מחבבות אחת את השנייה. השתיים עוברות מספר חוויות ביזאריות לחלוטין שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. סיפור חסר פשר זה העצים בי את הצורך לחווייה מתקנת בדמות ביקור ממשי, ולא ספרותי, בארגנטינה. אומרים שמפלי האיגואסו מומלצים. במהרה בימינו אמן.

**

אליזה • ז'ק שובירה • מצרפתית: עדינה קפלן • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 63 עמ'

אוּריקָה • קְלֵייר דֶה דוּראס • מצרפתית: מיכל שליו • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 71 עמ'

החצר הקדמית • קונסטנס פנימור וולסון • מאנגלית: יותם בנשלום • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 68 עמ'

טוהר המידות של קקינה מטילדה סראו מאיטלקית: שירלי פינצי לב • הוצאת תשע נשמות • 2018 91 עמ'

הדלת שבקיר; תחת הסכין ה"ג' וולס מאנגלית: יותם בנשלום • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 74 עמ'

אמי והמוזיקה מרינה צבטייבה מרוסית: דינה מרקין, 2018 • הוצאת תשע נשמות • 72 עמ'

לפני ארבעים שנה • מריה ואן ריסלברגה • מצרפתית: מתי בן יעקב • 2018 • הוצאת תשע נשמות • 67 עמ'

שתי חברות מרטין רכטמן מספרדית: סוניה ברשילון 2018 • הוצאת תשע נשמות • 94 עמ'

 

מפלגת הנחמדים

כתבתי בעבר כי המשפחה שלנו (להלן: הפרלמנט) מורכבת משתי מפלגות, "מפלגת החכמים" ו"מפלגת הטיפשים", ושאני הייתי הראשון, לכאורה, שחצה את הקווים ממפלגה למפלגה. באותה רשומה ציינתי כי אותן אובזרווציות נכונות רק לתא המשפחתי המצומצם, ולא כוללות את אחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"), שטרם עמדה על דעתה, כמו גם אנשים שביקשו לקבל אזרחות משפחתית כתוצאה מקשרי נישואין (להלן גם: גיסים). באותה תקופה הפרלמנט התברך רק בשני חברים (חבר וחברה) שזכו לאזרחות, ונתון זה כשלעצמו – מבחינה אמפירית – אינו מספק בכדי שניתן יהיה לומר משהו על העולם. מאז נוספו לפרלמנט עוד שני גסים, ומעבר לתוספת הכמותית שמאפשרת לנו לומר משהו על האזרחים-החדשים, מדובר בתוספת איכותית שלא ניתן להתעלם ממנה. חצי הקדמה לפני כן: הציניות נעדרת מרשומה זו.
ובכן, אם התא המשפחתי שלנו מורכב ממפלגת החכמים ומפלגת הטיפשים, על גיסנו ניתן לומר, ללא כל עוררין, שהם הקימו מפלגה חדשה – "מפלגת הנחמדים". לא משנה אם הם התחתנו עם חברת מפלגת החכמים או חבר מפלגת הטיפשים, כל האזרחים החדשים, ללא יוצא מן הכלל הם מאוד מאוד נחמדים. זה נכון גם באופן יחסי, לפרלמנט שלנו (עלינו הרי אמרה גולדה "הם לא נחמדים"), וזה נכון גם באופן אובייקטיבי.
הנחמדות הזו ראויה לציון לא בכדי שנתפאר ב"השבחה" שקיבלנו למשפחתנו. לנחמדות הזו יש השפעה ממשית על החיים הפרלמנטריים במשפחתנו – מפלגת הנחמדים היא הדבק שמאחה בין מפלגת הטיפשים למפלגת החכמים.
ואל יהי הדבר קל בעיניכם. ראשית, כיוון שהפרלמנט שלנו חי ובועט כך וכך שנים, בין חברי מפלגת החכמים לחברי מפלגת הטיפשים – נוצרו מעין יריבויות, ואלו לעתים הותירו משקעים (ראו רק טעימה כאן). גם אם אותם משקעים מאפשרים לפרלמנט לתפקד – קשה מאוד להתעלם מהם. חברי מפלגת הנחמדים, שלעתים מביטים בנו מהצד בזלזול כאומרים "מה נסגר איתכם" (הם נחמדים, הם לא יבינו) – נקיים מאותם פצעי עבר. לכן הרבה פעמים התקשורת בין חברי מפלגת החכמים והטיפשים, אפילו בעניינים שביומיום, נעשית באמצעות חברי מפלגת הנחמדים.
במחשבות שלאחר מעשה, אני תוהה האם חברי מפלגת הנחמדים היו יכולים לסייע לנו לצלוח את הטיפול המשפחתי. לפני כארבע שנים ארגנתי לחברי הפרלמנט המשפחתי "טיפול משפחתי בהפתעה". אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה בזמן אחר, אך לצורך העניין אומר כי חברי מפלגת הנחמדים (שמנו אז רק שני חברים), סברו שהכי טוב שנעבור את הטיפול רק בתא המצומצם, ללא מקבלי "גרין קארד משפחתי". בזמנו, בתור מי שארגן את הטיפול, קצת נעלבתי, כי באמת ובתמים סברתי שהם חלק מהמשפחה; היום, לאחר שהטיפול כשל בתום שלושה מפגשים, אני גם תוהה האם חברי מפלגת הנחמדים לא היו יכולים לסייע לנו לצלוח את הטיפול.
שנית, אני חושב שזה מדהים כיוון שיצא לי לשמוע – לאחר מחקר של משפט משווה מעמיק – שבכמה פרלמנטים במדינות זרות – הגיסים, שאצלנו מרכיבים את מפלגת הנחמדים – נחשבים לגורם עוין, למישהו שהוא לא שייך, שלעולם לא יהיה שייך, לפרלמנט; שלא לומר שבמדינות מסוימות, הגיס נחשב לגיס חמישי. ואני זוכר שכשקראתי את המחקר המשווה הזה אמרתי – זה ממש מוזר! הפוך גוטה הפוך – הגיסים שלנו, מפלגת הנחמדים, הם הגורם המלכד של המשפחה.