טרומפלדור

קברם של מו"ר ח"ן ביאליק ורעייתו מאניה

1. לעג לרש. בדרך חזרה מהים הביתה חלפנו על פני בית הקברות טרומפלדור. על אף השעה המאוחרת, השער לבית הקברות היה פתוח. וכך, מגבותינו על כתפנו ובגדי הים שלנו עודם נוטפים מים, נכנסנו פנימה. ההלכה היהודית מצווה על הכנסת הציציות של הטלית-הקטן למכנסיים בכניסה לבית הקברות משום "לעג לרש" – לא יפה להשוויץ שאתה יכול לקיים מצוות והמתים לא. אולי זה נכון למתים הצדיקים של ירושלים, אבל בעיר החטאים, להיכנס עם בגדי ים זבי מים לבית קברות תל-אביבי זה הלעג-לרש האמיתי. שהרי למה התל-אביבים, המתים כמו החיים, מתאווים יותר, אם לא לפסוע יחפים על החוף, לצנן את גופם במי הים? לעג לרש.

קברו של הרב צבי פרץ חיות

2. לא בשמים היא. כפרח-היסטוריון, בית הקברות טרומפלדור תמיד סיקרן אותי. זה שטח קטן ומצומצם יחסית שבו ההיסטוריה מדברת אליך. לא צריך לנבור בארכיונים, או להפוך אבנים כמו ארכיאולוג. ההיסטוריה נוכחת בכל אבן ואבן, הסיפורים נמצאים בכל קבר וכמובן הסיפור של תל-אביב עצמה כמכלול. כל הרחובות שאנו הולכים בהם, קמים לתחיה. לא צריך להתאמץ לספר את הסיפורים ולא להתאמץ להגיע לבית העלמין; לא צריך אפילו להרחיק נדוד לגבעת שאול או נחלת יצחק, מעבר לנחל איילון, שהאגדות מספרות שמי שחוצה אותו לא חוזר חי. לא בשמיים היא, לא מעבר לים ולא מעבר לאיילון.
3. לא תוכל להתעלם. כמו בתל-אביב עצמה, כמו בחיים – כך גם המתים אינם שווים: יש כאלו עם מצבות שוות יותר ועם מצבות שוות פחות (גם הרבנים, כמובן, מקבלים מצבות שוות יותר; ראו תמונה). ההטרוגניות והאנדרלמוסיה מסייעים לספר גם את סיפורה של תל אביב, "שלא נבנתה ביום אחד", את סיפור בנייתה ואת סיפור הווייתה. אז נתקלנו במצבות יפות יותר ויפות פחות, אבל צבטו את ליבנו דווקא המצבות שעליהן נכתב: "פ"נ גלמוד" (ראו תמונה).

קברי הגלמודים

​בלי שם, בלי תאריך לידה או אפילו תאריך קבורה. כשראינו את הקבר הראשון, הלב שלנו יצא אליו. עדיף כבר להיקבר עם כל החבר'ה, בקבר אחים (ויש כאלו בטרומפלדור). לא יכולנו להמשיך הלאה, לא יכולנו להתעלם. אז אמרנו קדיש, שהגלמוד ידע שהוא לא לבד. כמו שכתב אדם ברוך על הקדיש: "וקבלת הדין יש בו. וקבלת דין נועדה לאבלים, התמהים על אופן ניהולו של העולם: מות ילדים בתאונת דרכים, מותו של איש חסיד בשריפה", ואני מוסיף גם מות גלמודים. "ויש בקדיש משום המשכיות, רצף, אחדות הקשר והגורל בין הנפטר לבין הנשארים, ומשום זכר וזיכרון" (בתום לב, עמ' 40-39). ואז ראינו עוד קבר של גלמוד, וגם עליו אמרנו קדיש. בקבר השלישי (והרביעי והחמישי) כבר אמרנו די: אם אנחנו נגיד קדיש על כל גלמוד, אלוהים לא יעמוד בזה. השמיים ייקרעו ודמעותיו של אלוהים יטביעו את העולם (גם אתם הרגשתם שהיה שלשום מעונן?)

על הטיפול המשפחתי שעברנו והסיבות לכישלונו

לפני כארבע שנים, ממש בתקופה הזו של השנה, ארגנתי למשפחה שלי – קרי, להורים ולאחים שלי – "טיפול משפחתי בהפתעה". מצאתי לנכון לשתף בטיפול המשפחתי שלנו גם בכדי לעבד את החוויה הזו בשבילי – בתקופה האחרונה אני חושב על כך הרבה; וגם, ובעיקר, בתקווה שהדבר יסייע למשפחות שמתלבטות בכך. ההמלצה שלי היא חד-משמעית ללכת לטיפול כזה. כמובן, שאת מרבית התכנים של המפגשים לא אשתף, מתוך כיבוד הפרטיות של בני משפחתי.
המחשבה לערוך למשפחה שלי טיפול משפחתי התבשלה אצלי הרבה זמן. הטריגר הסופי, הקש ששבר, היה הנאום שנשאתי בטקס מקבלי תואר ראשון במשפטים. מסיבות שלא עמדתי עליהן באותה עת, היה לי מאוד חשוב שהמשפחה שלי תבוא לטקס, ומאוד הפריע לי שאחד האחים שלי לא הגיע לטקס. ושני אלו – גם העובדה שהיה חשוב לי שהמשפחה שלי תבוא לטקס, וגם שהפריע לי שאחי לא הגיע – הפתיעו אותי. כשניסיתי לברר עם עצמי מדוע זה כל כך חשוב לי, הגעתי למסקנה – זה יישמע מובן מאליו, אבל אותי זה הדהים – המשפחה שלי חשובה לי.
הסיבה שזה הדהים אותי היא גם הסיבה המהותית שבגללה חשבתי שהטיפול המשפחתי נחוץ: אנחנו לא משפחה כזו, אנחנו לא משפחה-משפחתית, מחבקת, מפרגנת, מלוכדת. אנחנו גם לא משפחה מתפרקת, לא מתפקדת, עם קרבות ירושה וכיו"ב. משפחה אשכנזית, יש שיאמרו. ועל הדברים האלו רציתי שהמשפחה שלי תעבוד, שאנחנו נעבוד – לפרגן יותר, להחצין את הפרגון הזה – על הדברים שמעבר לתפקוד שהופכים את החיים המשפחתיים לטובים יותר. הרגשתי שרק במסגרת תומכת נוכל לקיים שיח פתוח בין האחים ובעיקר בינינו הילדים לבין ההורים שלנו.
מהבחינה הזו טיפול משפחתי דומה מאוד לטיפולים פסיכולוגיים אישיים: ברוב המקרים, טיפול פסיכולוגי נועד לאנשים מתפקדים, ממוצעים פחות או יותר, שמבקשים לשפר את איכות החיים שלהם. אפשר להמשיך לחיות בלעדיו – ואולי זה מה שמרבית האנשים עושים – אבל אפשר, וכדאי, לחיות טוב יותר איתו. הרבה אנשים חיים בלי טיפול, הרבה משפחות חיות בלי טיפול. וחבל.
ידעתי שהמשפחה שלי לא תזרום בקלות על הרעיון, ולכן ארגנתי להם הפתעה. זו הייתה תקופה שלפני בחינות הלשכה, והיה לי קצת זמן פנוי, ובדיוק היה יום הולדת משולש לאימא שלי, לאחותי הבכורה (העונה לשם "מבקרת המדינה") ולאחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"). הודעתי למשפחה שלי שאני מארגן את יום ההולדת, ומאחורי הקלעים עשיתי מאמצים כבירים בכדי למצוא מטפל/ת שיוכלו לקבל את כולנו בתאריך שקבענו לחגיגות, ושגם יוכלו להכיל, פיזית – וגם נפשית, דבר שלא מובן מאליו, כפי שאראה בהמשך – משפחה של עשרה אנשים (שני הורים, ששה אחים ועוד כלה וחתן). יגעתי ומצאתי. יומיים לפני מועד המפגש הודעתי לכל אחד ואחת מבנות המשפחה מה הלו"ז ליום הולדת: בצהריים הולכים למסעדה, ולפני כן, יש הפתעה – טיפול משפחתי. כולם הסכימו להגיע.
המפגש הראשון היה מדהים. אני הופתעתי לטובה מהצלחתו. המטפלת שאלה כל אחד ואחת מבנות המשפחה האם הן חושבות שהטיפול נחוץ. אבא שלי, שיש אנשים תקשורתיים ממנו, לא השיב בפשטות "כן" או "לא", ורק סיפר סיפור מקסים על דוד שלו, בכדי להגיד שהוא בעד לחזק את הקשר המשפחתי. אימא שלי בהתחלה הביעה התנגדות. היא אמרה: כל עוד אני חיה, אין לכם מה לדאוג, אני אחזיק את המשפחה. וזה באמת נכון, מכל בני המשפחה היא האדם שהלכידות המשפחתית הכי חשובה לו, והיא עושה לילות כימים לצורך כך. מבחינתה הטיפול המשפחתי נוטל ממנה את המושכות להנהגת המשפחה, הוא משול למוות. מעבר לכך שגם כוחה שלה מוגבל – כמו שהיכולת של האדם לטפל בעצמו מבלי עזרה מקצועית היא מוגבלת – אני שאלתי: רגע, ומה יקרה כשתמותי? אז אני חושב שנפל לה האסימון, וזה באמת הרגע שממנו אני הכי חושש – איך המשפחה שלנו תתפקד בלעדיה.
המפגש הראשון היה כל-כך מוצלח, שהיה קונצנזוס משפחתי – על פניו – שכדאי להמשיך. לכאורה המשפחה שלי שחזרה את מעשה עם ישראל בקבלת התורה: המפגש הראשון היה חצי כפוי – בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, ואילו ההמשך היה מרצון – הדור [לאחר מכן] קיבלוה בימי אחשוורוש. ואכן המשכנו לעוד שני מפגשים, שלצערי היו פחות מוצלחים, ובסופם לא המשכנו את הטיפול.
היו לכך מספר סיבות. חלק מהסיבות היו טכניות: אני, שהובלתי את הצדדים הלוגיסטיים של הטיפול, התחלתי בדיוק ללמוד למבחני הלשכה, וממילא תיאום מועד של שעה וחצי טיפול (טיפול כפול מכיוון שאנחנו הרבה אנשים), כשרוב האחים עובדים, והאחים הגדולים עם משפחות משלהם – היה משימה לוגיסטית מורכבת. מעבר לכך, ריבוי הנפשות דורש מטפלת שתוכל להכיל שמונה נפשות שונות (הגיסים, כפי שכתבתי ברשומה אחרת, העדיפו שלא לבוא), כשלכל נפש יש רצונות ומאוויים שונים, ולצערי המטפלת שלנו לא הייתה מוכשרת מספיק לכך.
קשורה לכך הסיבה המהותית יותר, והיא העובדה שלטיפול משפחתי צריך לבוא עם רצון מלא להשתתף בטיפול, ועם רצון לעבור תהליך. אי אפשר לזייף, לא די "להחתים כרטיס" ולהתייצב למפגש. כל אדם, בבואו לטיפול אישי, צריך להתמודד עם דחפים שונים שמושכים לכיוונים מנוגדים. ואם זה נכון בטיפול אישי, על אחת כמה וכמה שזה נכון בטיפול משפחתי, שבו יש שמונה נפשות, שלכל אחת יש רצונות שונים, ורמות שונות של רצון לשינוי – ולצערי המטפלת שלנו לא ידעה להכיל זאת. חלק מהמשתתפים גם אמרו במפגש הראשון שהם הגיעו מסקרנות, ואחרים בגלל שזה היה חשוב לי (ובהמשך חשוב לאימא שלי). אך כאמור, סקרנות או ריצוי של אחרים הן לא מוטיבציות מספקות לעבור טיפול, לעבור תהליך. טיפול משפחתי הוא לא קרקס שאפשר לצפות בו, להשתעשע ממנו; טיפול משפחתי הוא הליך שצריך להיות משתתף אקטיבי בו.
זה גם קשור לאופי המשפחה שלנו ולכך שאנחנו לא צריכים לחיות יחד כמשפחה, שכן כל אחד מהגוזלים עזב את הקן, וחלקם גם בנו קן משלהם (ואכן, האחים הנשואים הרגישו פחות צורך בטיפול). מכיוון שאנחנו משפחה לא מלוכדת, ביומיום הצורך בטיפול אינו עולה – זה נראה טבעי – והמתחים והחיכוכים אינם צצים; אם היינו חיים ביחד, אני מאמין שהיינו מרגישים צורך דחוף יותר לעבור טיפול. החיכוכים צצים יותר במפגשים משפחתיים או אינטראקציות משפחתיות אחרות.
מהבחינה הזו אנחנו קצת כמו יחידת מילואים, שהלכידות שלה אינה חשובה בעתות שלום, אך נדרשת בעיתות מלחמה. איך המשפחה שלי תתפקד אם "תפרוץ מלחמה", אם חס וחלילה יפרוץ משבר? may the grace of god be with us.

דוקטורט של רעב, דוקטורט של שובע

זמן ניכר מהדוקטורט אני מקדיש למחשבות רפלקטיביות על "מלאכת הדוקטורט" עצמה, כלומר על המחקר והכתיבה של הדוקטורט, לנסח לעצמי את המקום שלי ביחס לדוקטורט (אל תעשו את זה בבית [או באוניברסיטה]; או כמו שאמר לי חבר טוב: לדוקטורט יש מטרה אחת – לסיים אותו).
וחשבתי על זה שיש שני סוגים של דוקטורט: דוקטורט של רעב, ודוקטורט של שובע. דוקטורט של רעב נכתב על ידי דוקטורנטית או דוקטורנט צעיר – להלן גם: אני – שמבקשים להותיר חותם באמצעות הדוקטורט; מכאן שהם באים לדוקטורט עם רעב להוכיח את עצמם. הם מאמינים שהנה, הם מורידים לעם את עשרת הדיברות. דוקטורט של שובע הוא דוקטורט של אנשים שכבר עברו כברת-דרך קרייריסטית מרשימה (כעורכי דין אך לא רק) ובאים לכתוב את הדוקטורט מעמדה של שובע. הם לא צריכים להוכיח לאף אחד כלום – את החותם שלהם הם הותירו כבר במקום אחר.
ברי כי מי שמכוון לחיים אקדמיים, יכתוב לרוב דוקטורט של רעב (אם כי אני מכיר חריגים לכך). אבל זה לא המוקד שלי: השאלה שלי היא מאיזו עמדה צריך לבוא לכתיבת הדוקטורט ואיזה תוצר (דוקטורט) יהיה יותר טוב. למותר לציין שהדרך שבה אני "שופט" דוקטורטים אינה בהכרח הדרך שבה האקדמיה שופטת אותם.
התפישה המקובלת היא שדוקטורט של שובע יהיה פחות טוב – גם כי המוטיבציה נמוכה יותר וגם כי מחקרים כאלו נוטים להיות דוקטרינריים ופחות ביקורתיים או "משוכללים". אני רוצה לאתגר את התפישה הזו. מבחינת המוטיבציה, לפעמים הרצון להוכיח את עצמך עלול להיות מלחיץ, אולי אפילו משתק, ומכאן, לעתים, לטעויות. לעומת זאת, דוקטורט של שובע נכתב מתוך מקום של נחת, של ביטחון עצמי; לא פרפורמנס של ביטחון עצמי שלמעשה מעיד על חוסר ביטחון, ביטחון עצמי אמיתי. אולי אפילו – וסליחה על הצרפתית – ממקום של צניעות.
שאלת איכות התוצר היא החשובה ביותר בעיניי. דוקטורנט של שובע ניגש למחקר לאחר כך וכך שנים שבו הוא פעל במציאות, בהן הוא היה חלק מן המציאות, חלק מהחיים; הוא מכיר את הבעיות שקיימות במציאות באופן בלתי-אמצעי, ולכן הוא יודע מה נכון וראוי לחקור. חוקר של רעב קפץ מהתואר הראשון לתארים מתקדמים, יש לו ניסיון מועט בחיים עצמם, הוא מכיר את המציאות מתוך ספרים ומאמרים. אבל מה הוא יודע על המציאות, לא מתוך מה שאחרים אומרים על המציאות אלא בעצמו?
בצבא היה מונח שנקרא "עכבר בא"חים". עכבר בא"חים הוא אותו חייל שישר לאחר הטירונות והאימון מתקדם הולך לעשות קורס מ"כים, ואז מדריך כיתת טירונים, ועובר לקורס קצינים וכיו"ב. כלומר, כל שירותו הצבאי עובר עליו בהכשרות שונות. הוא ממש מוכשר, אבל להילחם ממש הוא לא לחם.
כדוקטורנט של רעב, לפעמים אני חושב על עצמי (ועל המסלול שבחרתי) בתור עכבר בא"חים. על הנייר אני לוחם-על, רמבו של ממש. אבל האם אני נלחם את מלחמתה של המציאות?