דוקטורט של רעב, דוקטורט של שובע

זמן ניכר מהדוקטורט אני מקדיש למחשבות רפלקטיביות על "מלאכת הדוקטורט" עצמה, כלומר על המחקר והכתיבה של הדוקטורט, לנסח לעצמי את המקום שלי ביחס לדוקטורט (אל תעשו את זה בבית [או באוניברסיטה]; או כמו שאמר לי חבר טוב: לדוקטורט יש מטרה אחת – לסיים אותו).
וחשבתי על זה שיש שני סוגים של דוקטורט: דוקטורט של רעב, ודוקטורט של שובע. דוקטורט של רעב נכתב על ידי דוקטורנטית או דוקטורנט צעיר – להלן גם: אני – שמבקשים להותיר חותם באמצעות הדוקטורט; מכאן שהם באים לדוקטורט עם רעב להוכיח את עצמם. הם מאמינים שהנה, הם מורידים לעם את עשרת הדיברות. דוקטורט של שובע הוא דוקטורט של אנשים שכבר עברו כברת-דרך קרייריסטית מרשימה (כעורכי דין אך לא רק) ובאים לכתוב את הדוקטורט מעמדה של שובע. הם לא צריכים להוכיח לאף אחד כלום – את החותם שלהם הם הותירו כבר במקום אחר.
ברי כי מי שמכוון לחיים אקדמיים, יכתוב לרוב דוקטורט של רעב (אם כי אני מכיר חריגים לכך). אבל זה לא המוקד שלי: השאלה שלי היא מאיזו עמדה צריך לבוא לכתיבת הדוקטורט ואיזה תוצר (דוקטורט) יהיה יותר טוב. למותר לציין שהדרך שבה אני "שופט" דוקטורטים אינה בהכרח הדרך שבה האקדמיה שופטת אותם.
התפישה המקובלת היא שדוקטורט של שובע יהיה פחות טוב – גם כי המוטיבציה נמוכה יותר וגם כי מחקרים כאלו נוטים להיות דוקטרינריים ופחות ביקורתיים או "משוכללים". אני רוצה לאתגר את התפישה הזו. מבחינת המוטיבציה, לפעמים הרצון להוכיח את עצמך עלול להיות מלחיץ, אולי אפילו משתק, ומכאן, לעתים, לטעויות. לעומת זאת, דוקטורט של שובע נכתב מתוך מקום של נחת, של ביטחון עצמי; לא פרפורמנס של ביטחון עצמי שלמעשה מעיד על חוסר ביטחון, ביטחון עצמי אמיתי. אולי אפילו – וסליחה על הצרפתית – ממקום של צניעות.
שאלת איכות התוצר היא החשובה ביותר בעיניי. דוקטורנט של שובע ניגש למחקר לאחר כך וכך שנים שבו הוא פעל במציאות, בהן הוא היה חלק מן המציאות, חלק מהחיים; הוא מכיר את הבעיות שקיימות במציאות באופן בלתי-אמצעי, ולכן הוא יודע מה נכון וראוי לחקור. חוקר של רעב קפץ מהתואר הראשון לתארים מתקדמים, יש לו ניסיון מועט בחיים עצמם, הוא מכיר את המציאות מתוך ספרים ומאמרים. אבל מה הוא יודע על המציאות, לא מתוך מה שאחרים אומרים על המציאות אלא בעצמו?
בצבא היה מונח שנקרא "עכבר בא"חים". עכבר בא"חים הוא אותו חייל שישר לאחר הטירונות והאימון מתקדם הולך לעשות קורס מ"כים, ואז מדריך כיתת טירונים, ועובר לקורס קצינים וכיו"ב. כלומר, כל שירותו הצבאי עובר עליו בהכשרות שונות. הוא ממש מוכשר, אבל להילחם ממש הוא לא לחם.
כדוקטורנט של רעב, לפעמים אני חושב על עצמי (ועל המסלול שבחרתי) בתור עכבר בא"חים. על הנייר אני לוחם-על, רמבו של ממש. אבל האם אני נלחם את מלחמתה של המציאות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s