על הטיפול המשפחתי שעברנו והסיבות לכישלונו

לפני כארבע שנים, ממש בתקופה הזו של השנה, ארגנתי למשפחה שלי – קרי, להורים ולאחים שלי – "טיפול משפחתי בהפתעה". מצאתי לנכון לשתף בטיפול המשפחתי שלנו גם בכדי לעבד את החוויה הזו בשבילי – בתקופה האחרונה אני חושב על כך הרבה; וגם, ובעיקר, בתקווה שהדבר יסייע למשפחות שמתלבטות בכך. ההמלצה שלי היא חד-משמעית ללכת לטיפול כזה. כמובן, שאת מרבית התכנים של המפגשים לא אשתף, מתוך כיבוד הפרטיות של בני משפחתי.
המחשבה לערוך למשפחה שלי טיפול משפחתי התבשלה אצלי הרבה זמן. הטריגר הסופי, הקש ששבר, היה הנאום שנשאתי בטקס מקבלי תואר ראשון במשפטים. מסיבות שלא עמדתי עליהן באותה עת, היה לי מאוד חשוב שהמשפחה שלי תבוא לטקס, ומאוד הפריע לי שאחד האחים שלי לא הגיע לטקס. ושני אלו – גם העובדה שהיה חשוב לי שהמשפחה שלי תבוא לטקס, וגם שהפריע לי שאחי לא הגיע – הפתיעו אותי. כשניסיתי לברר עם עצמי מדוע זה כל כך חשוב לי, הגעתי למסקנה – זה יישמע מובן מאליו, אבל אותי זה הדהים – המשפחה שלי חשובה לי.
הסיבה שזה הדהים אותי היא גם הסיבה המהותית שבגללה חשבתי שהטיפול המשפחתי נחוץ: אנחנו לא משפחה כזו, אנחנו לא משפחה-משפחתית, מחבקת, מפרגנת, מלוכדת. אנחנו גם לא משפחה מתפרקת, לא מתפקדת, עם קרבות ירושה וכיו"ב. משפחה אשכנזית, יש שיאמרו. ועל הדברים האלו רציתי שהמשפחה שלי תעבוד, שאנחנו נעבוד – לפרגן יותר, להחצין את הפרגון הזה – על הדברים שמעבר לתפקוד שהופכים את החיים המשפחתיים לטובים יותר. הרגשתי שרק במסגרת תומכת נוכל לקיים שיח פתוח בין האחים ובעיקר בינינו הילדים לבין ההורים שלנו.
מהבחינה הזו טיפול משפחתי דומה מאוד לטיפולים פסיכולוגיים אישיים: ברוב המקרים, טיפול פסיכולוגי נועד לאנשים מתפקדים, ממוצעים פחות או יותר, שמבקשים לשפר את איכות החיים שלהם. אפשר להמשיך לחיות בלעדיו – ואולי זה מה שמרבית האנשים עושים – אבל אפשר, וכדאי, לחיות טוב יותר איתו. הרבה אנשים חיים בלי טיפול, הרבה משפחות חיות בלי טיפול. וחבל.
ידעתי שהמשפחה שלי לא תזרום בקלות על הרעיון, ולכן ארגנתי להם הפתעה. זו הייתה תקופה שלפני בחינות הלשכה, והיה לי קצת זמן פנוי, ובדיוק היה יום הולדת משולש לאימא שלי, לאחותי הבכורה (העונה לשם "מבקרת המדינה") ולאחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"). הודעתי למשפחה שלי שאני מארגן את יום ההולדת, ומאחורי הקלעים עשיתי מאמצים כבירים בכדי למצוא מטפל/ת שיוכלו לקבל את כולנו בתאריך שקבענו לחגיגות, ושגם יוכלו להכיל, פיזית – וגם נפשית, דבר שלא מובן מאליו, כפי שאראה בהמשך – משפחה של עשרה אנשים (שני הורים, ששה אחים ועוד כלה וחתן). יגעתי ומצאתי. יומיים לפני מועד המפגש הודעתי לכל אחד ואחת מבנות המשפחה מה הלו"ז ליום הולדת: בצהריים הולכים למסעדה, ולפני כן, יש הפתעה – טיפול משפחתי. כולם הסכימו להגיע.
המפגש הראשון היה מדהים. אני הופתעתי לטובה מהצלחתו. המטפלת שאלה כל אחד ואחת מבנות המשפחה האם הן חושבות שהטיפול נחוץ. אבא שלי, שיש אנשים תקשורתיים ממנו, לא השיב בפשטות "כן" או "לא", ורק סיפר סיפור מקסים על דוד שלו, בכדי להגיד שהוא בעד לחזק את הקשר המשפחתי. אימא שלי בהתחלה הביעה התנגדות. היא אמרה: כל עוד אני חיה, אין לכם מה לדאוג, אני אחזיק את המשפחה. וזה באמת נכון, מכל בני המשפחה היא האדם שהלכידות המשפחתית הכי חשובה לו, והיא עושה לילות כימים לצורך כך. מבחינתה הטיפול המשפחתי נוטל ממנה את המושכות להנהגת המשפחה, הוא משול למוות. מעבר לכך שגם כוחה שלה מוגבל – כמו שהיכולת של האדם לטפל בעצמו מבלי עזרה מקצועית היא מוגבלת – אני שאלתי: רגע, ומה יקרה כשתמותי? אז אני חושב שנפל לה האסימון, וזה באמת הרגע שממנו אני הכי חושש – איך המשפחה שלנו תתפקד בלעדיה.
המפגש הראשון היה כל-כך מוצלח, שהיה קונצנזוס משפחתי – על פניו – שכדאי להמשיך. לכאורה המשפחה שלי שחזרה את מעשה עם ישראל בקבלת התורה: המפגש הראשון היה חצי כפוי – בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, ואילו ההמשך היה מרצון – הדור [לאחר מכן] קיבלוה בימי אחשוורוש. ואכן המשכנו לעוד שני מפגשים, שלצערי היו פחות מוצלחים, ובסופם לא המשכנו את הטיפול.
היו לכך מספר סיבות. חלק מהסיבות היו טכניות: אני, שהובלתי את הצדדים הלוגיסטיים של הטיפול, התחלתי בדיוק ללמוד למבחני הלשכה, וממילא תיאום מועד של שעה וחצי טיפול (טיפול כפול מכיוון שאנחנו הרבה אנשים), כשרוב האחים עובדים, והאחים הגדולים עם משפחות משלהם – היה משימה לוגיסטית מורכבת. מעבר לכך, ריבוי הנפשות דורש מטפלת שתוכל להכיל שמונה נפשות שונות (הגיסים, כפי שכתבתי ברשומה אחרת, העדיפו שלא לבוא), כשלכל נפש יש רצונות ומאוויים שונים, ולצערי המטפלת שלנו לא הייתה מוכשרת מספיק לכך.
קשורה לכך הסיבה המהותית יותר, והיא העובדה שלטיפול משפחתי צריך לבוא עם רצון מלא להשתתף בטיפול, ועם רצון לעבור תהליך. אי אפשר לזייף, לא די "להחתים כרטיס" ולהתייצב למפגש. כל אדם, בבואו לטיפול אישי, צריך להתמודד עם דחפים שונים שמושכים לכיוונים מנוגדים. ואם זה נכון בטיפול אישי, על אחת כמה וכמה שזה נכון בטיפול משפחתי, שבו יש שמונה נפשות, שלכל אחת יש רצונות שונים, ורמות שונות של רצון לשינוי – ולצערי המטפלת שלנו לא ידעה להכיל זאת. חלק מהמשתתפים גם אמרו במפגש הראשון שהם הגיעו מסקרנות, ואחרים בגלל שזה היה חשוב לי (ובהמשך חשוב לאימא שלי). אך כאמור, סקרנות או ריצוי של אחרים הן לא מוטיבציות מספקות לעבור טיפול, לעבור תהליך. טיפול משפחתי הוא לא קרקס שאפשר לצפות בו, להשתעשע ממנו; טיפול משפחתי הוא הליך שצריך להיות משתתף אקטיבי בו.
זה גם קשור לאופי המשפחה שלנו ולכך שאנחנו לא צריכים לחיות יחד כמשפחה, שכן כל אחד מהגוזלים עזב את הקן, וחלקם גם בנו קן משלהם (ואכן, האחים הנשואים הרגישו פחות צורך בטיפול). מכיוון שאנחנו משפחה לא מלוכדת, ביומיום הצורך בטיפול אינו עולה – זה נראה טבעי – והמתחים והחיכוכים אינם צצים; אם היינו חיים ביחד, אני מאמין שהיינו מרגישים צורך דחוף יותר לעבור טיפול. החיכוכים צצים יותר במפגשים משפחתיים או אינטראקציות משפחתיות אחרות.
מהבחינה הזו אנחנו קצת כמו יחידת מילואים, שהלכידות שלה אינה חשובה בעתות שלום, אך נדרשת בעיתות מלחמה. איך המשפחה שלי תתפקד אם "תפרוץ מלחמה", אם חס וחלילה יפרוץ משבר? may the grace of god be with us.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s