טרומפלדור

קברם של מו"ר ח"ן ביאליק ורעייתו מאניה

1. לעג לרש. בדרך חזרה מהים הביתה חלפנו על פני בית הקברות טרומפלדור. על אף השעה המאוחרת, השער לבית הקברות היה פתוח. וכך, מגבותינו על כתפנו ובגדי הים שלנו עודם נוטפים מים, נכנסנו פנימה. ההלכה היהודית מצווה על הכנסת הציציות של הטלית-הקטן למכנסיים בכניסה לבית הקברות משום "לעג לרש" – לא יפה להשוויץ שאתה יכול לקיים מצוות והמתים לא. אולי זה נכון למתים הצדיקים של ירושלים, אבל בעיר החטאים, להיכנס עם בגדי ים זבי מים לבית קברות תל-אביבי זה הלעג-לרש האמיתי. שהרי למה התל-אביבים, המתים כמו החיים, מתאווים יותר, אם לא לפסוע יחפים על החוף, לצנן את גופם במי הים? לעג לרש.

קברו של הרב צבי פרץ חיות

2. לא בשמים היא. כפרח-היסטוריון, בית הקברות טרומפלדור תמיד סיקרן אותי. זה שטח קטן ומצומצם יחסית שבו ההיסטוריה מדברת אליך. לא צריך לנבור בארכיונים, או להפוך אבנים כמו ארכיאולוג. ההיסטוריה נוכחת בכל אבן ואבן, הסיפורים נמצאים בכל קבר וכמובן הסיפור של תל-אביב עצמה כמכלול. כל הרחובות שאנו הולכים בהם, קמים לתחיה. לא צריך להתאמץ לספר את הסיפורים ולא להתאמץ להגיע לבית העלמין; לא צריך אפילו להרחיק נדוד לגבעת שאול או נחלת יצחק, מעבר לנחל איילון, שהאגדות מספרות שמי שחוצה אותו לא חוזר חי. לא בשמיים היא, לא מעבר לים ולא מעבר לאיילון.
3. לא תוכל להתעלם. כמו בתל-אביב עצמה, כמו בחיים – כך גם המתים אינם שווים: יש כאלו עם מצבות שוות יותר ועם מצבות שוות פחות (גם הרבנים, כמובן, מקבלים מצבות שוות יותר; ראו תמונה). ההטרוגניות והאנדרלמוסיה מסייעים לספר גם את סיפורה של תל אביב, "שלא נבנתה ביום אחד", את סיפור בנייתה ואת סיפור הווייתה. אז נתקלנו במצבות יפות יותר ויפות פחות, אבל צבטו את ליבנו דווקא המצבות שעליהן נכתב: "פ"נ גלמוד" (ראו תמונה).

קברי הגלמודים

​בלי שם, בלי תאריך לידה או אפילו תאריך קבורה. כשראינו את הקבר הראשון, הלב שלנו יצא אליו. עדיף כבר להיקבר עם כל החבר'ה, בקבר אחים (ויש כאלו בטרומפלדור). לא יכולנו להמשיך הלאה, לא יכולנו להתעלם. אז אמרנו קדיש, שהגלמוד ידע שהוא לא לבד. כמו שכתב אדם ברוך על הקדיש: "וקבלת הדין יש בו. וקבלת דין נועדה לאבלים, התמהים על אופן ניהולו של העולם: מות ילדים בתאונת דרכים, מותו של איש חסיד בשריפה", ואני מוסיף גם מות גלמודים. "ויש בקדיש משום המשכיות, רצף, אחדות הקשר והגורל בין הנפטר לבין הנשארים, ומשום זכר וזיכרון" (בתום לב, עמ' 40-39). ואז ראינו עוד קבר של גלמוד, וגם עליו אמרנו קדיש. בקבר השלישי (והרביעי והחמישי) כבר אמרנו די: אם אנחנו נגיד קדיש על כל גלמוד, אלוהים לא יעמוד בזה. השמיים ייקרעו ודמעותיו של אלוהים יטביעו את העולם (גם אתם הרגשתם שהיה שלשום מעונן?)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s