על הכתבות של השופט ארז שני וניכור הורי

צפיתי (באיחור חינני) בכתבות של ברוך קרא מחדשות 13 על השופט ארז שני ותופעת הניכור ההורי. הכתבות האלו מדגישות כמה מן הרעות החולות של התקשורת, בין השאר טיעונים אד-הומינם (תחת אצטלה של טיעונים "מערכתיים"), שטחיות או "משפט שדה" – אבל הרעות האלו הן רעות שברורות לכולן וקל מאוד להתמודד עמן, ורבות וטובות ממני עשו זאת.אני רוצה להתמקד דווקא בנושא של "הניכור ההורי", וברעה החולה שהיא בעיני המרכזית ביותר בטיפול של הכתבה בנושא: התמקדות בטפל ולא בעיקר.

הטפל הוא לא בהכרח לא-חשוב, ויש מקום לתת את הדעת לנושא ("לתעשייה") של הניכור ההורי, אבל הוא מסיט את תשומת הלב מהבעיה המרכזית, או מהשאלה המרכזית. ובכל הנוגע לניכור הורי השאלה היא כה זועקת, שזה פשוט פשע שלא להתייחס לאליה.והשאלה המרכזית היא כזו: מדוע שילדים – במקרה זה ילדים בהליכי גירושין – לא ירצו לראות את ההורים שלהם – אלו שהולידו אותם, גידלו אותם ומוכנים למות למענם? זה הרי סותר את "קול הטבע", סותר כל אינסטינקט טבעי, כל היגיון. זה בלתי נתפש.

הכתבות של קרא בכלל לא מעלות את השאלה הזו. המושג "ניכור הורי" מנסה לתת מענה לשאלה הזו, הן מענה ברמה התפישתית (מדוע זה קורה?) והן ברמה המעשית. אפשר לומר שהמענה לא נכון, אוברייטד או אגרסיבי מדי, אבל לפחות יש כאן ניסיון לתת מענה. זו השאלה העיקרית שהכתבות לא מנסות (וכנראה לא יכולות) לתת להן מענה, אבל מן הראוי שלפחות יציפו אותה.

חשוב להדגיש את הנקודה הזו על רקע תופעה נוספת: הורים גרושים והורים בהליכי גירושין, לעתים קרובות "מעבירים מסרים" (סמויים או גלויים) לילדים שלהם בנוגע להורה השני. במילים פחות יפות: לעתים הילדים משמשים "כלי משחק" במלחמה של ההורים זה בזה. אפשר לקרוא לזה "ניכור הורי", אפשר לקרוא לזה הסתה, ואפשר לקרוא לזה "אבויויו". אבל התופעה הזו קיימת, וזה לא משנה איך נכנה אותה. וגם לכך הכתבה לא מתייחסת.

כיצד רחל אמנו הצילה את החיים שלי(סיפור לרגל הייארצייט של רחל אמנו, שחל היום)

א.

במהלך הטיול לגוואטמלה, איבדתי את הדרכון ואת כל הכסף שלי. שמתי פעמיי לשגרירות ישראל בגוואטמלה, על מנת לחדש את הדרכון. הגעתי לשגרירות ישראל בגוואטמלה סיטי בצהרי יום שישי, כמי שנס על נפשו והגיע לעיר מקלט, לחוף מבטחים. בפתח השגרירות קיבל אותי קצין הביטחון, בחור שרירי וגבוה, כמיטב הקלישאה של בחורינו המצוינים. משראה את הבהלה על פניי, אמר לי הקצין בקול משרה-ביטחון: "בוא, תירגע, תניח את הדברים. הגעת הביתה". ועל זה נאמר: עם בית כזה, עדיף להיות הומלס.

ב.

ניגשתי לנציגה בשגרירות, וביקשתי להתחיל במלאכה. אלא שבשגרירות לא הסכימו לחדש לי את הדרכון אם לא אשלם להם כ-1,400 קאצל (700 ₪ במונחים של שקלים) לחידוש הדרכון. ביקשתי לעשות להם העברה בנקאית (דרך היישומון של הבנק או בביט) או שהמשפחה שלי תשלם בארץ (אני יודע שפרוצדורה כזו אפשרית), אבל בשגרירות לא הסכימו לשמוע – הם רוצים רק כסף מזומן שישולם להם לפני חידוש הדרכון. אז מה יעשה מטייל ישראלי בחו"ל שאבד לו כל כספו? "יש לי פתרון", אמרה לי הנציגה הנחמדה בשגרירות, "תלך לרב של בית חב"ד בגוואטמלה סיטי, הוא יביא לך כסף". שמעתם נכון, המאה העשרים ואחת, מדינת ישראל הכל-יכולה שולחת אותי לקבץ נדבות בבית חב"ד.

ג.

בלית ברירה, הלכתי לבית חב"ד בגוואטמלה סיטי, שמזכיר יותר בית מעצר, עם חומות גבוהים, מגדל שמירה, שומר ושתי דלתות בכניסה. ביקשתי לדבר עם הרב, ולאחר כמה דקות הרב יצא אליי החוצה. הסברתי לו את הסיטואציה ואמרתי שאני צריך כסף. לא זוכר בדיוק כיצד, אבל כנראה בכדי לעורר את רחמיו, אמרתי לכבוד הרב שאני דתלש. זו הייתה טעות.

ד.

כבוד הרב שמע שאני דתלש וביקש לעשות לי "בירור יהדות". עכשיו, אם יש דבר אחד שמדליק (גם במובן של מניע וגם במובן של מרתיח) דתלשים, הוא שעושים להם "בירור יהדות"; גם בגלל שידע ביהדות לא חסר לנו – ידידי היקר, את כל מה שאתה טרם למדת, אני כבר הספקתי לשכוח; אבל גם כיוון שמתגנבת לכך התחושה שמנסים להחזיר אותנו בתשובה, שהרי אנחנו תינוקות שנשבו, שעשו טעות שהיא בת-תיקון. אבל מה לעשות שעכשיו ערב שבת, ואני מטייל ישראלי ללא דרכון במדינה זרה, בגוואטמלה סיטי, עיר לא הכי סימפטית, ללא אגורה שחוקה באמתחתי? אז כמי שכפאו שד שיתפתי פעולה.

ה.

"מתי מוציאים שלושה ספרי תורה?", פתח בחידון כבוד הרב. "ראש חודש טבת שחל להיות בשבת", יריתי, מבלי למצמץ; דתלש-דתלש, אבל כרסי לא מלאה בש"ס ופוסקים? מלאה. אז אמנם את התשובה ידעתי, אבל כאמור חשתי באי-נוחות רבה. "כבוד הרב", פניתי אליו, "אני מרגיש לא בנוח עם החידון הזה". "אז איך אני אדע שאתה לא נוכל?", שאל כבוד הרב. "אז תשאל אותי שאלות כמו ישראלי", הצעתי.

ו.

כבוד הרב חשב וחשב, ואז שאל: "מי נפטר בי"א חשון?". הו! כל דתי או דתלש יודע שלא מדובר בסתם שאלה, אלא בשאלה שצופנת בחובה שאלה עמוקה יותר – מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? מכיוון שביקשתי מכבוד הרב שיפנה אליי כישראלי, אמרתי לו: יצחק רבין, למרות שזה היה נשמע לי מוזר שהוא מתכוון לרבין ואומר "נפטר" (אולי הוא מאמין בקונספירציה?). אבל התשובה לא סיפקה אותו. "ומי עוד?" הוא שאל. מבלי לחשוב פעמיים השבתי: "רחל אמנו".

ז.

והשעה היא ערב שבת בין השמשות, שעה שידועה ביכולתה לחולל ניסים. וברגע שהגיתי את המילים "רחל אמנו", כמו מילות הקסם "ססמי היפתח", נפתחה דלת הברזל הכבדה של בית חב"ד בגוואטמלה סיטי, והרב אמר לי: בוא, תיכנס. בבית חב"ד מצאתי זוג ישראלים שהסכימו להלוות לי כסף, ומשם הדרך להשגת הדרכון ולטיסה חזרה לישראל הייתה סלולה.

ח.

והרי זה פשט הפסוקים: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, 16-14). ושבו בנים לגבולם – זה הפשט. הפשט ממש.