נפילת האינטימיות: על "טלגרף אווניו" של מייקל שייבון

מייקל שייבון מסקרן אותי. יש סופרים שמסקרנים אותי כבר מרגע לידתם כסופרים – בדרך כלל מתלווה לזה קילומטראז' קודם כפובליציסטים או בבמה מרכזית אחרת – ויש סופרים שהסקרנות שלי לגביהם נבנית בשלבים. סופרים אמריקניים עכשוויים מעולם לא הלהיבו אותי יותר מדי, אבל הבאזז שנוצר סביבם ליבה את יצר הסקרנות שלי וגירה אותו אט אט. על הסופרים מהסוג השני נמנה גם שייבון, שעניין אותי במידת-מה כבר בספריו הקודמים "איגוד השוטרים הידיים" ו"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". אולם רק בספרו האחרון "טלגרף אווניו", יצר הסקרנות שלי הבשיל לכדי קריאה של יצירתו.

"טלגרף אווניו" מתרחש באוקלנד שבקליפורניה, ארצות הברית – לא רחוק ממקום מגוריו של הסופר – ובמרכזו ניצבות שתי משפחות: משפחת סטולינגס השחורה ומשפחת ג'פי הלבנה, שהן גם חברות וגם שותפות עסקיות: לגברים נט וארצ'י יש חנות תקליטים שהיא מוסד מקומי בשם "תקליטי ברוקלנד" ואילו אביבה וגוון מנהלות עסק של לידה טבעית בבתים של היולדות. ומעל שני העסקים מרחפות שתי מאכלות שמאיימות לסגור את שני העסקים, ומעיבות גם על החברות רבת השנים של שני הזוגות.

בתום קריאה של "טלגרף אווניו", כשחשבתי ביני לביני על הספר, כשניסיתי לעבד את החוויה שלי מהספר, התחושה הראשונה שעלתה בי היא ריחוק. בעוד קריאה של ספר מעולה יכולה להביא אותנו לתחושת אינטימיות מאוד גבוהה (איך הסופר מכיר אותי? אני הייתי שם גם!), ב"טלגרף אווניו" לא נוצרה כזו אינטימיות.

תרמו לכך כמה דברים. ראשית, כפי ששמו מעיד עליו, "טלגרף אווניו" הוא ספר מקומי, שמנסה להביא את המראות והקולות של שכונה מסוימת, והניסיון לתרגם את הריחות לעברית הוא משימה מורכבת. נכון אמנם שסוגיות רבות הן אוניברסליות (סגירת "תקליטי ברוקלנד" מזכירה באופן מעניין את עלילת הסדרה הישראלית "זגורי אימפריה") ואולי קורא עם חוש דמיון מפותח יותר משלי יחוש קרבה עמוקה יותר למתרחש, אך בי הספר כמעט ולא נגע, כי אם לכל היותר רפרף על פניי.

נוספה על כך גם העובדה שהספר מבוזר מאוד מבחינה עלילתית. פרט לעבים המתחשרים מעל שני העסקים, מפציעים ב"טלגרף אווניו" גם ילד שנשכח למשך שנים ומסתבר שהוא בנו של אחד הגיבורים, אב מזדקן שהוא כוכב קולנוע בדימוס ומעוניין לעשות קאמבק בשלהי ימיו, התמודדות עם הומוסקסואליות בגיל הנעורים ועוד דמויות רבות. מעבר לפיזור העלילתי שיוצר תחושה של העדר מרכז והעדר כיוון, הביזור העלילתי מביא לכך שכל אחת מהעלילות, שטומנות בחובן סוגיות עמוקות, לא מטופלת כדי צרכה.

על הפיזור העלילתי שייבון בוזק גם איזו פטפטנות ספרותית, שמאפיינת במידה מסוימת את הספרות האמריקנית, ושיוצרת הרבה רעשי רקע שרק מקשים על הקורא לבור את המוץ מן התבן. לעניות דעתי מוטב היה לו שייבון היה מפנה את חדוות הפטפוט שלו לפיתוח והעמקה של הדמויות.

הסיבה האחרונה לריחוק שחשתי היא הרבה יותר אינדיבידואלית, ותהיתי עד כמה היא משותפת לקוראים אחרים. מכיוון שבמרכז הספר עומדת חנות תקליטים נוסטלגית, יש בספר הרבה מאוד רפרנסים לשירים ותקליטים ישנים. מוזיקה יכולה ליצור הרבה מאוד אינטימיות, אלא שרובם מהרפנרסים היו זרים לי, כשומע-הדיוט, כמי שאוזניו ערלות למוזיקה שהוא איננו מורגל בה. המתרגם משה רון מנסה אמנם לגשר על הפערים באמצעות הערות שוליים רבות – תופעה בספרות מתורגמת שהיא נפלאה ממני – אך אלו רק העמיקו בי את תחושת הזרוּת והבּוֺרוּת. קרוב לוודאי – אני תקווה – שחובבי מוזיקה מושבעים יותר ממני יפיקו מהספר הנאה רבה יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בעל החלומות: על "ספר עלטה"

בתקופה האחרונה אני ישן גרוע וחולם נהדר. אני אמנם משתדל לרקום חלומות ביום יום באופן תמידי – וכמובן מנסה להגשים אותם – אבל לא זכורה לי תקופה כה פורייה מבחינה חלומית, במובן הצר של המילה. ותהיתי האם יש קשר בין שני חלקי המשוואה, האם כאשר סוף-סוף נעצמות שמורות עיניי, נפשי מנסה להיאחז בשינה באמצעות תכסיסים שונים, שאחד מהם הוא החלום.

חשבתי גם שאולי שפע החלומות שלי נובע מכך שאני קורא לאחרונה את "ספר עלטה" של מחבר חרדי עלום שם שמתחבא תחת הפסבדונים "נקודה שחורה" (•). הספר מורכב משרשרת של סיפורים קצרים שכולם מתחילים במילים "חלמתי ש..", ובשל העובדה שחומרי המציאות שלי עוסקים בחלומות – אני קורא ספר שעוסק בחלומות – אך טבעי שאחלום הרבה.

כיוון שהמחבר משוקע בעולם זה, הספר שופע בחומרים מן העולם היהודי או העולם החסידי בפרט. ביהדות יש שתי גישות בנוגע לחלומות: הגישה הראשונה מזלזלת בחלומות, "חלומות שווא ידברו", והשנייה רואה בהם מין נבואה: בספר בראשית יוסף חוזה את עתיד מצרים באמצעות חלומות, וכן נבואתם של מספר נביאים ניתנה בחלום.

חלומות אמנם מסמנים פריצת גבולות, אך הם גם פתח לחוסר מחויבות של הכותב. כך החלומות בספר מאפשרים למחבר להתפרע אך גם לא לעמוד מאחורי הדברים שכתב, כלומר הם עוד אחת מהעלטות, מהמגננות שהמחבר מתעטף בהם – שהראשונה שבהם היא כמובן היותו עלום-שם – וחבל. מכיוון שהסיפורים ממילא סוריאליסטיים, המגננה הזו מיותרת – ברור שהם לא יכולים להתרחש כלשונם במציאות. סיפורי החלום מאפשרים למחבר את האמביוולנטיות שיש ביהדות בנוגע לחלומות, כך שמצד אחד יש בסיפורים ממש ומאידך הם לא באמת, זה "סתם". אף קורא לא רוצה לקרוא סיפור שהוא "סתם", ואף סופר-פרוזה לא מעוניין להיות "סופר סתם".

אני אוהב סיפורי נונסנס, כמו אלו שהספר מתברך בהם, אולם כאן בא לידי ביטוי החיסרון השני של הספר: בוסריות. תחת האצטלה של החלומות המחבר מותיר את הסיפורים לא רק לא מפוענחים, אלא גם גולמיים, כמו חומרי החלום. חלומות הם מקור סיפורי מאוד עשיר, אך הם חייבים לעבור עיבוד משמעותי. בסוריאליסטיות שלו הספר מזכיר אמנם את "ספר המעשים" של ש"י עגנון, אך אלו של האחרון הרבה יותר מפותחים. בין "נקודה שחורה" ל"נקודה של עגנון" לא מחבר קו אחד.

יש בספר מספר סיפורים טובים, ומכיוון שהם בבחינת "מעטים מול רבים", אמנה אותם בשמותיהם. אלו הם: "השטריימל הראשון שלי", "המלך האחרון של עולם הדיבור", "חלום מתקופה קודמת בחיי", "צדק שבתאי" ו"אונס קבוצתי של התורה" (אם כי האחרון הוא יותר "מאסה" מאשר סיפור); יש בספר גם משפטים מבריקים, כמו "בונים את בית המקדש השלישי. עבודת המקדש משחררת", או תיאור של אדם שמתנועע בתפילה "כמו לולב שבלע רקדנית בטן"; ויש גם סיפור אחד שבאופן מעניין נמצא על רצף אחד פסיכו-סקסואלי עם השיר "תפילין" של יונה וולך, אלא שבעוד השיר של וולך עוסק באזורים פאליים, הראשון עוסק באזורים אוראליים; אך יחד עם זאת, רוב הסיפורים לא מממשים את הפוטנציאל הגלום שבהם.

לרוב, ספר של סיפורים קצרים כדאי לקרוא קמעא-קמעא, על מנת להתענג על כל אחד מהם בנפרד, אך יש ספרים שחייבים לקרוא אותם ברצף, בין אם כיוון שסיפור מתכתב עם סיפור, ובין אם בכדי להיכנס "לאווירה" או לראש של הכותב. כזהו המקרה של "ספר עלטה". בכריכה האחורית של "ספר עלטה" נאמר אמנם שיש מהלך או תנועה מסוימת בספר, אך אני לא חשתי בכך. לדעתי כדאי לקרוא את הספר ברצף על מנת להיכנס לאווירה חלומית. זה נכון שיש בספר הון של חומר גלם לא ממומש וחלקכם אולי יחושו אי נחת בזמן הקריאה של הספר; אולם אם הספר הזה יגרום לכם לחזור לחלום – דיינו.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הנביא אריאל? על הספר "ארול אחד – מאיר אריאל: ביוגרפיה" של נסים קלדרון

כתיבת ביוגרפיה של אדם היא אתגר. ההתחקות אחר האנשים שהכירו את מושא הביוגרפיה, הנבירה בארכיונים ובכתבים שהותיר אחריו אותו האיש, ארגון ובחירת החומרים בצורה כזו שיתארו את האדם בצורה שהולמת את האיש לדעת הכותב – כל אלו הופכים את כתיבת הביוגרפיה למלאכה סיזיפית.

אם הדברים הללו נכונים בנוגע לכל אדם, על אחת כמה וכמה שהם נכונים לזמר והיוצר מאיר אריאל, שהיה אישיות אניגמטית במיוחד. אריאל, שבימים אלו מלאו 18 שנים למותו, היה אדם מורכב ורצוף-סתירות, והניסיון להקיף את דמותו "365 מעלות", כמו שאריאל כותב ב"שיר כאב", הוא על גבול הבלתי-אפשרי – "תמיד יהיה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות." ואת המשימה הזו נוטל על עצמו נסים קלדרון בספרו "ארול אחד – מאיר אריאל: ביוגרפיה".

קלדרון, פרופסור אמריטוס לספרות עברית, עורך מסע בכל תחנות חייו של אריאל: הוא פוסע בכל השבילים בהם פסע אריאל – החל מקיבוץ משמרות בו נולד ובו חי עד גיל 44 – למעט אפיזודה קצרה אך משמעותית בדטרויט – דרך תריסר שנים שגר בתל אביב, וכלה בנסיגה לפרדס חנה בשנה האחרונה לחייו; הוא משלב את ההיסטוריה הפרטית של אריאל עם זו הקולקטיבית, כאשר הוא מסביר כיצד ציוני הדרך המשמעותיים בחייו של היוצר קשורים למלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, שבזכותה הוא פרץ לתודעה הציבורית עם "ירושלים של ברזל"; מלחמת יום הכיפורים שהולידה את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", או האינתיפאדה הראשונה ו"מדרש יונתי" שבא בעקבותיה; וכמובן קלדרון סוקר את כל אחד מאלבומיו ושיריו של מאיר אריאל, לרבות השירים הרבים שכתב לאמנים אחרים ובאופן אירוני משהו פופולריים הרבה יותר מהשירים שכתב אריאל בשביל עצמו.

קלדרון ראוי לכל השבחים בשל הדיוקן המורכב והמרתק של מאיר אריאל שהוא העמיד. כפי שקלדרון מראה, דמותו של מאיר אריאל מעוררת השראה בשל היכולת שלה להכיל מורכבויות, לעבד חוויה מציאותית למציאות שירית או להתבשל בתוך הטקסט עד שהוא מגיח ראוי לפרסום, קב ונקי. ולוואי ומאפיינים אלו יהיו נוכחים יותר בתרבות האינסטנט וכנר לרגליי בכל פעם שאני בא אל הכתיבה.

התוצאה אמנם מרשימה בהיקפה, אך חסרה מאוד בעומקה. ביוגרפיה טובה של זמר ויוצר דורשת שילוב בין-תחומי של היסטוריה, סוציולוגיה ומוזיקה: היא דורשת יכולות של היסטוריון בכדי להגיע למקורות ההיסטוריים השונים; הבנה של סוציולוג על מנת להבין את דמותו של האמן ואת הרקע לכתיבתו וכמובן ידע במלאכתו של האמן על מנת לנתח את יצירותיו.

מבחינה היסטורית התוצאה כאמור מרשימה ומספקת, אך לא כך מן הבחינות האחרות. ניתוחי השירים של קלדרון משכנעים ברובם, אם כי הם אינם אחידים: שירים מסוימים כמו "חיית הברזל", הוא מנתח באופן מקיף, אך יש שירים שלמים, כמו "טרמינל לומינלט", שאינם זוכים להתייחסות ראויה.

ניתוחי השירים של קלדרון נעים בין האסתטי לסוציולוגי, קרי בין ניתוחים פנים-מוזיקליים לניתוחים חוץ-מוזיקליים. גם כאן השוני רב: בעוד הניתוחים האסתטיים של קלדרון מבוססים היטב, אלו הסוציולוגיים חסרים: כך למשל, הקביעה החד-משמעית של קלדרון ש"אגדת דשא" הוא טקסט פארודי, למרות שלא הובן כך בעליל במרוצת הדורות, איננה משכנעת. גם ההשוואה בין "נשל הנחש" ל"זיכרון דברים" של יעקב שבתאי כמאבק בין-דורי אמנם נוגעת בנקודה חשובה אך לדעתי היא מוחמצת ואינה מבוססת דיה.

גם הניתוח של מאיר אריאל עצמו לוקה בחסר. לתחושתי, לעתים קלדרון "משטיח" את אישיותו המורכבת של אריאל. לדוגמא, כשאריאל עזב את הקיבוץ הוא כותב שזה בשל אכזבתו מן "ההשלמה עם שקר". קלדרון טוען שהשקר אליו אריאל מתכוון הוא השקר שבאידיאל הקיבוצי, אך הוא אינו מנמק זאת. במקומות רבים קלדרון בוחר להותיר את הספק-הפרשני שלו בתוך סוגריים, דבר שמכביד ויזואלית על הקריאה; ובמקומות אחרים קלדרון פשוט מוותר על ניתוח והתעמקות. כך תהליך ההתקרבות של אריאל אל האמונה הדתית והמקורות היהודיים, תהליך שהוא עבר בשמונה השנים האחרונות של חייו, אינו זוכה להתייחסות ראויה, כשבשלב מסוים קלדרון פוטר זאת בשל העובדה שמשפחת אריאל לא נתנה לו לעיין בטקסטים שנוגעים ללבטיו האמוניים של האמן. כיוון שמדובר בהליך כה משמעותי שעבר על אריאל, הכמעט התעלמות של קלדרון צורמת ביותר.

*

קלדרון פותח את הספר עם הולדתו של מאיר אריאל ומסיים אותו במותו. אני מצאתי את נקודות הפתיחה והסיום האלו פגומות. מבחינת הפתיחה, קלדרון אינו מצרף לספר מילות הקדמה או מבוא. לבד ממילים ספורות בכריכה האחורית של ספר, אין מענה לשאלות שיסבירו מדוע אריאל ראוי לביוגרפיה, או מה מניע את קלדרון לכתוב על מאיר אריאל: האם הוא יצר ז'אנר חדש של מוזיקה בתרבות הישראלית? האם דווקא אישיותו המורכבת היא שעושה אותו ראוי לכך? להבנתי, הקדמה כזו עשויה לשפוך אור על כמה מן הבחירות שקלדרון עושה בספר.

לעתים נדמה שקלדרון הוא יותר מעריץ מאשר חוקר; כך למשל חשתי בפרק שהוא הקדיש להתקפה של אריאל על הומוסקסואלים, בו הוא מגן על מושא הערצתו בחירוף נפש והנימה הכללית בפרק היא לפטור את אמירותיו כרצון ליצור פרובוקציה ותו לא. קלדרון אמנם מביא סיבות אחרות, אך הטון האפולוגטי שלו מעוות אותן. פרט לכך שהתבטאויות אלו מזמינות דיון מעמיק יותר במיניות אצל מאיר אריאל, כמדומני שהן משקפות שוב את אישיותו המורכבת של אריאל שאינה מתיישרת עם תרבות התקינות הפוליטית או עם פרשנות כזו או אחרת.

הנקודה הזו קשורה לנקודה שבה החליט קלדרון לסיים את הספר, והיא מותו של מאיר אריאל. כמו שקלדרון מראה בפירוט, את מאיר אריאל העריכו בעיקר מבקרי המוזיקה ואילו בחייו הוא זכה למעט מאוד מעריצים. גם אם יהיה זה מעט קלישאתי לומר על מאיר אריאל את המשפט "אין נביא בעירו" – הוא מתאר אותו נאמנה: את מה שלא השיג בחייו, הוא השיג לאחר מותו. מופעי הזיכרון שנערכים מדי שנה בכל קיץ ממחישים את מילותיו של אהוד בנאי בשיר "בלוז כנעני": "הנר שלך מאיר עדיין בוער".

זה נכון שביוגרפיה עוסקת בחיים של אדם, אולם לסיים ביוגרפיה על מאיר אריאל עם מותו, מבלי להוסיף פרק נוסף או נספח על "החיים שלאחר המוות" של אריאל – זה פספוס עצום של מהותו של אריאל כנביא. קלדרון מודע ל"כוחו הנבואי" של אריאל, ומתייחס לכך בהרחבה בניתוח של שירו "חיית הברזל". בין אם כוחו הנבואי מתבטא ב"חיית הברזל", ובין אם בשירים כמו "מדרש יונתי" או "שיר כאב" (בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה) – זה כוחו האמיתי של נביא: הוא מדבר לדורות ולא לשעתו. חבל שההשפעה העצומה של אריאל לאחר מותו אינה מקבלת ביטוי בספר.

התפרסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מסבחה

נֶפֶשׁ פְּרִיכָה בְּגוּף פָּרִיךְ

אֵין לֶחֶם וְחֶמְאָה אֵין

קֶמַח אֵין עַמּוּד שִׁדְרָה בֵּין

יָדֶיהָ חֻלְיוֹת

רִגְשׁוֹתַי כְּמוֹ מִסְבַּחָה

מְהוּהָה שֶׁמִשֶּׁשּׁוּהָ עַד

שֶׁהִתְפָּרְקָה

שֶׁהִתְפַּזְּרָה

שֶׁהִתְפַּדְּרָה

לְאַבְקָה.

רוצה להיות חבר שלי?

אֲנִי זוֹנַת פֵיְיסְבּוּק

עוֹמֶדֶת

לְיַד חֶלְקַת הַקִּיר שֶׁלִּי

וּמַפְרִיחָה בָּאֲוִיר נְשִׁיקַת חֲבֵרוּת

לְכֹל מִי שֶׁחוֹלֵף עַל פָּנָי.

הֵי מֹתֶק,

רוֹצֶה לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלִּי?

 

אֲנִי יַצְאָנִית

שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת אֶת מְלוּכַת הָאַהֲבָה

שֶׁאֲבֵדָה, וּמוֹצֵאת

אֲתוֹנוֹת שֶׁל נֶחָמָה

תּוֹעָפוֹת שֶׁל נֶחָמָה.

הֵי חֹמֶד,

רוֹצֶה לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלִּי?

רוֹצֶה לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלִּי?

אומנות החיטוט: על הספר "פְּשוּטעוֹר" של יגאל סרנה

הספר "פְּשוּטעוֹר – כרוניקה של לב שבור" של יגאל סרנה הוא ספר חושפני. הספר, אשר חלקו אמתי וחלקו בדיוני, מתאר את סיפור פרידתו של סרנה משתי אהבותיו: נטע, בת הזוג שלו למשך חמש שנים, ואימו יולה, אותה הוא מביא אל דירתו הקטנה על מנת שיעבירו ביחד את ימיה האחרונים.

סרנה מלהטט בין עזיבת אהובתו ובין מות אמו שלו ומות אביה של אהובתו, ומשלב יפה בסיפור גם את הדור השלישי, ילדיו מאשתו הקודמת. הוא לא מנגן במפורש על התבניות הפסיכולוגיות השחוקות לפיהן אהבה רומנטית מחליפה אהבה הורית או להפך, אולם התבניות הללו נמצאות ברקע, והקורא רשאי להבין – לרצונו – אם הדברים משורגים זה בזה: האם מערכות היחסים הרומנטיות שלנו קשורות בצורה מסוימת למערכות היחסים שלנו עם הורינו? האם החלטה במערכת יחסים אחת משפיעה על מערכת יחסים אחרת?

*

את "פְּשוּטעוֹר" קראתי בסמוך לפרשיה המשפטית שבה סרנה נתבע בתביעת לשון הרע על-ידי ראש הממשלה ורעייתו. באותה פרשיה סרנה חויב לשלם 115,000 ₪ לבני הזוג נתניהו בשל פוסט שפרסם בדף הפייסבוק ובו טען שרעיית ראש הממשלה זרקה את בעלה מן הרכב שבו נסעו. כמדומני שיש בספר בכדי להאיר את אותה פרשיה, והפרשיה המשפטית עשויה לשפוך אור על הספר.

קו הדמיון הראשון שבין "פְּשוּטעוֹר" ובין אותו פוסט בפייסבוק – או מדויק יותר: העיסוק של סרנה בבני הזוג נתניהו – הוא האובססיה. סרנה ידוע כמי שעסוק באופן כפייתי כמעט בראש הממשלה ורעייתו, למרות שהדבר עלול להתגלות כהרה אסון – כפי שתביעת הפייסבוק מראה – ואותו דפוס מפציע גם בספר, שבו לאורך כ-200 עמודים סרנה מחטט בפצע נטישתה של נטע אהובתו, חיטוט עד זוב דם, חיטוט שמגיע עד פשיטת עורו שלו, בעודו בחיים, כאחד העינויים הנפוצים בימי הביניים.

סרנה משכלל לכדי אמנות את החיטוט בפצעי האהבה. הוא מתאר את חיבוטי הנפש שמלווים כל מי שאי פעם נעזב על ידי אישה, ולפיהם הדיבור על הקשר מחיה אותו מחד אך גם מכאיב מאידך. אלא שגם "חיטוט אומנותי" עלול בשלב מסוים להימאס, ואני תוהה האם סרנה לא חצה את הקו הבלתי-נראה הזה.

קו הדמיון השני הוא העובדה שסרנה אינו חושף רק את עצמו אלא גם את הקרובים לו, ובכך פוגע בפרטיותם. הספר הזכיר לי פרשיה משפטית אחרת, שבה שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסל לפרסום ספר פרוזה בשל היותו תיאור אוטוביוגרפי מדויק של יחסי הסופר עם מי שהייתה בעבר בת זוגו. ועל אף שמדובר בהחלטה משפטית חריגה ויוצאת דופן, כשקוראים את "פְּשוּטעוֹר" בהחלט ניתן להבין את החלטתו של סולברג.

כאוהב שלבו נשבר כל-כך הרבה פעמים אני מבין כמובן את החיטוט האובססיבי של סרנה בפצעיו המדממים. אך יחד עם זאת, כאדם שרגיש מאוד לפרטיותו נדהמתי מהחשיפה של סרנה את קרוביו. גם אני, כאדם שחוטא בכתיבה, חוטא בפגיעה בפרטיותם של אחרים; אלא ש"פְּשוּטעוֹר" אינו עוד פוסט בפייסבוק או בלוג אנונימי. לדעתי, ואולי כמו אותו פרסום על בני הזוג נתניהו, ב"פְּשוּטעוֹר" הפר סרנה את האיזון העדין שבין חופש הביטוי לבין הפגיעה בפרטיות.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כותל בלא נחת: על הסרט "הקיר"

הסרט "הקיר" של מורן איפרגן  מעורר אי נחת. הסרט משלב שני סיפורים: הסיפור הראשון הוא הסיפור החזותי, ובו איפרגן מצלמת את הכותל המערבי במשך שנה שלמה. על רקע הצילומים הללו מתרחש הסיפור השני, ובו אנו שומעים את איפרגן משוחחת בטלפון עם קרוביה, ובהם אימה, אחותה וחברתה הקרובה. ברי כי הייחוד או הפואנטה של הסרט הוא ההתלכדות של השניים: צילומי הכותל על רקע השיחות האינטימיות של איפרגן. כל אחד כשלעצמו אינו מעניין דיו, לפחות לא ברמה כזו שמצדיקה סרט.

השילוב בין השיחות של איפרגן והצילומים של הכותל יוצר אי נחת. לא הפלישה למרחב הפרטי של איפרגן היא שיוצרת תחושה זו, אלא דווקא הצילומים של הכותל, שכן אם לוקחים את התפילה ברצינות, כשיחה אינטימית שבין האדם לבין בוראו – צילומים של אדם מתפלל הם פולשניים מאוד, ואפילו ללא שאנו שומעים את תוכן התפילה. במקום שהסרט יעורר תחושה של אינטימיות עם המתפלל, הוא מעורר אי-נוחות.

התחושה הזו הזכירה לי את הגבול שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה; החדירה למרחב התפילה של האדם המתחטא בפני בוראו היא קצת פורנוגרפית. יכול להיות שהצילומים של הכותל לבד לא היו מספקים את התחושה הזו, אלא שהשילוב של הצילום עם השיחות האינטימיות שאיפרגן מנהלת הם שמחדירים לאדם את התחושה: אני צופה ושומע דברים שאני לא אמור לצפות בהם או לשמוע אותם.

דווקא משום שהחוויה של התפילה היא חוויה אינטימית מאוד, הכותל המערבי עצמו מעורר אי-נחת. הכותל הוא לפני הכול מקום תפילה, מקום של קרבת אלוהים – גם בשימושו כיום ובוודאי כשריד בית המקדש, ומצד שני הוא מקום שפרוץ לארבע רוחות; אין בו את החום והחמימות של בית הכנסת, של השטיבלך. מבחינה טכנית הכותל הוא "רשות הרבים", וזה מה ש"איפשר" את הצילומים שם; אולם מבחינה מהותית הכותל הוא "רשות היחיד", הוא המקום שבו כל אחד ואחד מתייחד עם בוראו.

האינטימיות של הכותל בוודאי חוללה, או הורחבה, לאחר מלחמת ששת הימים. אם בעבר הכותל היה סמטה צרה ואינטימית, כיום הוא רחבה ענקית, הוא אתר לאומי. השניוּת לפיה הכותל הוא הן אתר תפילה והן סמל לאומי נוכחת מאוד בסרט. אם אינני טועה, הפעמים היחידות שבהן הטלפון של איפרגן דומם ואנו שומעים את הקולות הבוקעים מן הכותל הם בטקסים לאומיים או כשחיילי צה"ל מגיעים לכותל.

כלומר תחושת אי-הנחת, הפלישה שהסרט יצר היא אינה חדשה; היא קיימת כבר מעצם הפיכתו של הכותל ממקום תפילה אינטימי לאתר לאומי.