על הכתבות של השופט ארז שני וניכור הורי

צפיתי (באיחור חינני) בכתבות של ברוך קרא מחדשות 13 על השופט ארז שני ותופעת הניכור ההורי. הכתבות האלו מדגישות כמה מן הרעות החולות של התקשורת, בין השאר טיעונים אד-הומינם (תחת אצטלה של טיעונים "מערכתיים"), שטחיות או "משפט שדה" – אבל הרעות האלו הן רעות שברורות לכולן וקל מאוד להתמודד עמן, ורבות וטובות ממני עשו זאת.אני רוצה להתמקד דווקא בנושא של "הניכור ההורי", וברעה החולה שהיא בעיני המרכזית ביותר בטיפול של הכתבה בנושא: התמקדות בטפל ולא בעיקר.

הטפל הוא לא בהכרח לא-חשוב, ויש מקום לתת את הדעת לנושא ("לתעשייה") של הניכור ההורי, אבל הוא מסיט את תשומת הלב מהבעיה המרכזית, או מהשאלה המרכזית. ובכל הנוגע לניכור הורי השאלה היא כה זועקת, שזה פשוט פשע שלא להתייחס לאליה.והשאלה המרכזית היא כזו: מדוע שילדים – במקרה זה ילדים בהליכי גירושין – לא ירצו לראות את ההורים שלהם – אלו שהולידו אותם, גידלו אותם ומוכנים למות למענם? זה הרי סותר את "קול הטבע", סותר כל אינסטינקט טבעי, כל היגיון. זה בלתי נתפש.

הכתבות של קרא בכלל לא מעלות את השאלה הזו. המושג "ניכור הורי" מנסה לתת מענה לשאלה הזו, הן מענה ברמה התפישתית (מדוע זה קורה?) והן ברמה המעשית. אפשר לומר שהמענה לא נכון, אוברייטד או אגרסיבי מדי, אבל לפחות יש כאן ניסיון לתת מענה. זו השאלה העיקרית שהכתבות לא מנסות (וכנראה לא יכולות) לתת להן מענה, אבל מן הראוי שלפחות יציפו אותה.

חשוב להדגיש את הנקודה הזו על רקע תופעה נוספת: הורים גרושים והורים בהליכי גירושין, לעתים קרובות "מעבירים מסרים" (סמויים או גלויים) לילדים שלהם בנוגע להורה השני. במילים פחות יפות: לעתים הילדים משמשים "כלי משחק" במלחמה של ההורים זה בזה. אפשר לקרוא לזה "ניכור הורי", אפשר לקרוא לזה הסתה, ואפשר לקרוא לזה "אבויויו". אבל התופעה הזו קיימת, וזה לא משנה איך נכנה אותה. וגם לכך הכתבה לא מתייחסת.

כיצד רחל אמנו הצילה את החיים שלי(סיפור לרגל הייארצייט של רחל אמנו, שחל היום)

א.

במהלך הטיול לגוואטמלה, איבדתי את הדרכון ואת כל הכסף שלי. שמתי פעמיי לשגרירות ישראל בגוואטמלה, על מנת לחדש את הדרכון. הגעתי לשגרירות ישראל בגוואטמלה סיטי בצהרי יום שישי, כמי שנס על נפשו והגיע לעיר מקלט, לחוף מבטחים. בפתח השגרירות קיבל אותי קצין הביטחון, בחור שרירי וגבוה, כמיטב הקלישאה של בחורינו המצוינים. משראה את הבהלה על פניי, אמר לי הקצין בקול משרה-ביטחון: "בוא, תירגע, תניח את הדברים. הגעת הביתה". ועל זה נאמר: עם בית כזה, עדיף להיות הומלס.

ב.

ניגשתי לנציגה בשגרירות, וביקשתי להתחיל במלאכה. אלא שבשגרירות לא הסכימו לחדש לי את הדרכון אם לא אשלם להם כ-1,400 קאצל (700 ₪ במונחים של שקלים) לחידוש הדרכון. ביקשתי לעשות להם העברה בנקאית (דרך היישומון של הבנק או בביט) או שהמשפחה שלי תשלם בארץ (אני יודע שפרוצדורה כזו אפשרית), אבל בשגרירות לא הסכימו לשמוע – הם רוצים רק כסף מזומן שישולם להם לפני חידוש הדרכון. אז מה יעשה מטייל ישראלי בחו"ל שאבד לו כל כספו? "יש לי פתרון", אמרה לי הנציגה הנחמדה בשגרירות, "תלך לרב של בית חב"ד בגוואטמלה סיטי, הוא יביא לך כסף". שמעתם נכון, המאה העשרים ואחת, מדינת ישראל הכל-יכולה שולחת אותי לקבץ נדבות בבית חב"ד.

ג.

בלית ברירה, הלכתי לבית חב"ד בגוואטמלה סיטי, שמזכיר יותר בית מעצר, עם חומות גבוהים, מגדל שמירה, שומר ושתי דלתות בכניסה. ביקשתי לדבר עם הרב, ולאחר כמה דקות הרב יצא אליי החוצה. הסברתי לו את הסיטואציה ואמרתי שאני צריך כסף. לא זוכר בדיוק כיצד, אבל כנראה בכדי לעורר את רחמיו, אמרתי לכבוד הרב שאני דתלש. זו הייתה טעות.

ד.

כבוד הרב שמע שאני דתלש וביקש לעשות לי "בירור יהדות". עכשיו, אם יש דבר אחד שמדליק (גם במובן של מניע וגם במובן של מרתיח) דתלשים, הוא שעושים להם "בירור יהדות"; גם בגלל שידע ביהדות לא חסר לנו – ידידי היקר, את כל מה שאתה טרם למדת, אני כבר הספקתי לשכוח; אבל גם כיוון שמתגנבת לכך התחושה שמנסים להחזיר אותנו בתשובה, שהרי אנחנו תינוקות שנשבו, שעשו טעות שהיא בת-תיקון. אבל מה לעשות שעכשיו ערב שבת, ואני מטייל ישראלי ללא דרכון במדינה זרה, בגוואטמלה סיטי, עיר לא הכי סימפטית, ללא אגורה שחוקה באמתחתי? אז כמי שכפאו שד שיתפתי פעולה.

ה.

"מתי מוציאים שלושה ספרי תורה?", פתח בחידון כבוד הרב. "ראש חודש טבת שחל להיות בשבת", יריתי, מבלי למצמץ; דתלש-דתלש, אבל כרסי לא מלאה בש"ס ופוסקים? מלאה. אז אמנם את התשובה ידעתי, אבל כאמור חשתי באי-נוחות רבה. "כבוד הרב", פניתי אליו, "אני מרגיש לא בנוח עם החידון הזה". "אז איך אני אדע שאתה לא נוכל?", שאל כבוד הרב. "אז תשאל אותי שאלות כמו ישראלי", הצעתי.

ו.

כבוד הרב חשב וחשב, ואז שאל: "מי נפטר בי"א חשון?". הו! כל דתי או דתלש יודע שלא מדובר בסתם שאלה, אלא בשאלה שצופנת בחובה שאלה עמוקה יותר – מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? מכיוון שביקשתי מכבוד הרב שיפנה אליי כישראלי, אמרתי לו: יצחק רבין, למרות שזה היה נשמע לי מוזר שהוא מתכוון לרבין ואומר "נפטר" (אולי הוא מאמין בקונספירציה?). אבל התשובה לא סיפקה אותו. "ומי עוד?" הוא שאל. מבלי לחשוב פעמיים השבתי: "רחל אמנו".

ז.

והשעה היא ערב שבת בין השמשות, שעה שידועה ביכולתה לחולל ניסים. וברגע שהגיתי את המילים "רחל אמנו", כמו מילות הקסם "ססמי היפתח", נפתחה דלת הברזל הכבדה של בית חב"ד בגוואטמלה סיטי, והרב אמר לי: בוא, תיכנס. בבית חב"ד מצאתי זוג ישראלים שהסכימו להלוות לי כסף, ומשם הדרך להשגת הדרכון ולטיסה חזרה לישראל הייתה סלולה.

ח.

והרי זה פשט הפסוקים: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, 16-14). ושבו בנים לגבולם – זה הפשט. הפשט ממש.

שמש

יוֹם אֶחָד

אֵצֵא מֵהַמִּשְׂרָד

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח.

וַאֲנִי אֶזְרַח.

וַאֲנִי אֲחַיֵּךְ אֵלֶיהָ

וְהִיא תְּחַיֵּךְ.

וְקַרְנֶיהָ יְלַטְּפוּ אֶת פָּנַי

כְּמוֹ שֶׁאֲהוּבָתִי לִטְּפָה וְזָרְחָה וְחִיְּכָהּ אֵלַי בְּעֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת

וְהִזְכִּירָה לִי כֹּל בֹּקֶר:

הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲמִתִּית נִמְצֵאת בְּתוֹכְךָ.

(פורסם לראשונה ב-16.6.2021)

כיצד משילים

תמונה

כֵּיצַד מַשִּׁילִים אֶת נֶשֶׁל הָאַהֲבָה שֶׁהָיְתָה [שֶׁעוֹדֶנָה] עוֹטֶפֶת כֵּיצַד נִפְטָרִים מֵהַהֶרְגֵּלִים מֵהַזְּהוּת שֶׁהִצְמַחְתָּ בַּזּוּגִיּוּת וְכָעֵת חַסְרַת שִׁמּוּשׁ כְּמוֹ זוּג הַכַּרְטִיסִים שֶׁקָּנִיתָ לָהּ לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל כֵּיצַד קָמִים כְּעוֹף הַחוֹל מִתּוֹךְ הָאֵפֶר מִתּוֹךְ הַשְּׁכוֹל  מִתּוֹךְ הַשִּׁבְעָה עַל הָאַהֲבָה לְאַחַר שֶׁכֹּל הַמְּנַחֲמִים הוֹלְכִים וְנוֹתַר רַק הָעֶצֶב הַגָּדוֹל רַק אַתָּה וְהַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁבּוֹעֲרִים שֶׁמְּרַחֲפִים כִּצְלָלִים שֶׁתּוֹקְפִים אוֹתְךָ בַּלֵּילוֹת בַּיָּמִים כֵּיצַד מַתִּירִים אֶת הַכְּבָלִים שֶׁאוֹסְרִים אוֹתְךָ לַבּוֹר שֶׁנִּפְעָר וְרַק הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב כֵּיצַד מַשְׁתִּיקִים אֶת הַדְּמָמָה מַחְרִישַׁת הָאָזְנַיִם שֶׁהֵחֵלָה לְנַסֵּר שֶׁקּוֹלָה רַק גּוֹבֵר וְגוֹבֵר מְדַנְדֶּנֶת כְּמוֹ מֶטְרוֹנוֹם כְּמוֹ הַשָּׁעוֹן הַפְּסִיכוֹבִּיּוֹלוֹגִי שֶׁמְּתַקְתֵּק וְלֹא פּוֹסֵק וְלֹא פּוֹסֵק וְלֹא פּוֹסֵק. הֲדַרַן עֲלָךְ מַסֶּכֶת אַהֲבָה.

**

השיר הזה התנגן לי בראש מזה זמן, ואחרי כמה ימים של ניגונים חשבתי שהכי נכון לכתוב את השיר כמו דף תלמוד – השיר כתוב בשדרה המרכזית של העמוד, ומכל הצדדים יש מקום לפרשנויות, כמו בצורת דף התלמוד. אני אישית לא מכיר שיר שכתוב ככה. כמובן שכל שיר (או טקסט אמנותי או טקסט בכלל) מזמין את הקורא/ת לכתוב לצד הטקסט המקורי שיר משלו, טקסט משלו; אך במקרה של "כיצד משילים" זה זעק לי יותר בגלל שהשיר מציף הרבה מאוד שאלות שמזמינות את הקורא/ת להשיב עליהן, להתכתב עליהן, לכתוב שיר חדש. [יודעי/ות ח"ן יבחינו בכל מיני רפנרסים או "שטיקים" של דף תלמוד]

על החלטת ועדת השחרורים לשחרר את ציפי רפאלי

יש סמליות רבה בכך שההחלטה של ועדת השחרורים בעניין ציפי רפאלי התקבלה בערב יום הזיכרון לחללי צה״ל.

מאז ימי אברהם אבינו, אחד האתוסים המכוננים של היהדות, ולאחר מכן של הישראליוּת, הוא האתוס של עקדת יצחק, עקדת הבנים, מתוך איזה ציווי אלוהי או תרבותי. עקדת הבן היא המבחן של אברהם, ובהמשך של בניו ובנותיו, להיחשב ליהודים וישראלים, להיכנס לקודש הקודשים של החברה הישראלית. זה התחיל עם אברהם והמשיך עם תחיית העם היהודי והציונות, ובפרט בכל הנוגע לחיילי צה״ל. לכן לאימהות ולאבות שכוּלים, שהקריבו את ילדיהם למען הגנת העם והמולדת, יש מעמד מכונן בחברה הישראלית. הם קדושים.

האתוס הזה מתחיל להתפורר. זה החל בכך שהחברה הישראלית איננה מוכנה לשלם עוד את המחיר של מות החיילים, ומעדיפה להגן על החיילים על חשבון האזרחים (ארבע אימהות, גלעד שליט).

מקרה ציפי ובר רפאלי, כמו מקרה איל גולן ואביו לפניו, מראה כי התחולל מהפך של 180 מעלות – לא עוד הבנים מוקרבים לטובת הוריהם, הילדים הם אלו שמקריבים את הוריהם לטובת חייהם שלהם. ציפי רפאלי היא לא מקרה פרטי, היא מעידה על יחסי הורים-ילדים, על החוסן הישראלי, היא מייצגת יותר מכל את התפוררות האתוס של עקדת יצחק והחלפתו באתוס חדש: עקדת אברהם.

(פורסם לראשונה ב-13.4.2021)

אהבה

אַהֲבָה

הִיא שְׁנֵי אֲבָנִים

(שְׁנֵינוּ מִיְסוֹד הָאֲדָמָה)

שֶׁמִּתְחַכְּכוֹת זֶה בָּזוּ

שֶׁשּׂוֹחֲקוֹת זוּ אֵת זֶה

– וְצָחַקְנוּ הַרְבֵּה –

וּפִתְאוֹם יֵשׁ אֵשׁ

שֶׁלֹּא יַדְעָנוֹ שֶׁאֲצוּרָהּ בָּנוּ

מְחַמֶּמֶת

מְאִירָה

מְחַיָּה

אוֹתָנוּ.

(פורסם לראשונה ב-15.3.2021)

לאזכרה של יותם

יותם, הרבה זמן לא ביקרתי אותך.

כבר לפני שנה אמרתי לעצמי שדי, שנה הבאה אני עולה. לא משנה מה.

ואחרי כמה חודשים הכרתי את בת הזוג שלי. כל כך רציתי שגם אתה תכיר אותה.

אני זוכר שבאחת האזכרות דיברנו בינינו החברים, וכל אחד ״השוויץ״ באיזה שלב בדייטים הוא מספר עליך לדייט שלו; כי זה היה ברור לי (ולנו) ששלומך קשור בחוט אל שלומינו, שיש קשר ישיר בין החיים (והמוות) שלך לבין החיים שלי; שאתה מלווה אותי ותמשיך ללוות אותי בתחנות החיים הבאות שלי. אני רק חושב על הולדת הבן או בת שלי, ועיניי מתמלאות דמעות.

אם בלוויה שלך היינו כל החברים רווקים, כל שנה נוסף עוד זוג ועוד זוג, כל שנה הכרת בת זוג אחרת, עד שרבו עליי חבריי. כל שנה אמרתי לעצמי: מתי אבוא לידיי ואקיימנו, מתי אוכל אני להציג לפניך את אשתי.

ככל שחלפו החודשים של הזוגיות שלנו ומועד האזכרה שלך התקרב, ממש התרגשתי שנוכל אני והיא לבוא ביחד. יותר התרגשתי מהפעם הראשונה שההורים שלי ראו אותה. ציפיתי לזה.אבל ממש לא מזמן נפרדנו..לא הצלחתי יותם. לא הצלחתי. אולי בשנה הבאה.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.אֲנִי וְאַתָּהוְהַחִידָה.אֲנִי וְאַתָּהוְהַמָּוֶת.(שלומי קשור בחוט אל שלומך/ זלדה)

פורסם לראשונה ב-10.3.2021

אני איתך

ברגעי משבר הבריות נוהגות לנחם זו את זו במילים "הכל לטובה", וגם אני שמעתי את זה מהקולגות שלי לעבודה בימים האחרונים.

אני חייב לציין שאותי זה לא מנחם.

ראשית, ישנו העניין הפילוסופי – לא *הכל* לטובה. לפעמים, כמו שאמר פוגי, המצב נהיה יותר גרוע ומתדרדר מדחי לדודלי, וכיוון שאי אפשר להבטיח שהכל לטובה, זו אמירה ריקה מתוכן, ומשכך היא אינה מנחמת. אני מבין את המחשבה הפסיכולוגית שמאחורי אמונה באמירה הזו – לאנשים, לנו, יש צורך להיאחז באקסיומות פסיכולוגיות, גם אם לא ניתן להוכיח אותן, כי זה טוב לבריאות הנפשית לחשוב כך. אני מסכים עם זה, אבל אני מסתפק – מבלי להתאהב בהם – בדברים שאמר מו"ר דויד ברוזה: "יהיה טוב". ודי בכך.

וזה קשור לעניין השני שבעייתי במילים "הכל לטובה", ואני חושב שא/נשים לא נותנות עליו את הדעת: "הכל לטובה", וגם "יהיה טוב", מוסבים על העתיד. אבל אדם ששקוע במ"ט שערי דיכאון לא צריך את הנחמה שלו לעתיד לבוא – הוא צריך אותה כאן ועכשיו. וכשאני בצרה כל מה שאני רוצה לשמוע הוא "אודי, אני איתך", בתוך הבוץ, גם אם לא יהיה טוב בהמשך.וכבר אמר את זה משורר ספר תהילים באחד הפסוקים הכי יפים בתנ"ך – ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" (תהלים כ"ג 4).לכן בעיני במקום לשמוע "הכל לטובה" יש מילים הרבה יותר פשוטות ומנחמות – "אודי, אני איתך". לא צריך יותר מזה.

[ואפשר לומר כי גם א/נשים שאומרים לך "הכל לטובה" רומזים שהם איתך. וצ"ע]

האם יש צוואות שמותר ואף חובה להפר? על הספר "היה היתה" של יעל נאמן

הספר "היה היתה" של יעל נאמן הוא מעין ספר פרוזה, או נכון יותר מעין ספר זכרון לאישה בשם פזית פיין, שהיתה, בין שאר עבודותיה, מתרגמת ועורכת, ונפטרה מסרטן בגיל 52, ללא שהותירה אחריה ילדים. המניע של נאמן לכתיבת הספר לא בהיר. המחברת לא הכירה את פזית באופן אישי, והמידע על אודות פזית נשאב מראיונות עם אנשים שונים שהכירו אותה. האם התוצר הסופי, סיפור חייה של פזית – שהיתה אישה די אנונימית – מעניין? האם הספר "היה היתה" מעניין?

התשובה מרובדת. בתום קריאת הספר לא שוכנעתי שפזית היתה אישה מאוד מעניינת, ולא מצאתי עקבות בספר לכך שפזית היא "אישה שאין דומה לה", כמו שכתוב בכריכה האחורית של הספר (למעט במובן השגור שאין שני בני אדם דומים זה לזה). יחד עם זאת, הגם שפזית עצמה היתה אישה לא מאוד מעניינת, אגב סיפורה של פזית הספר שזור בהרבה מאוד תובנות יפות, שבהרבה מובנים הן לא פחות חשובות מהסיפור עצמו.

אחת כזו נוגעת לתהליך הכתיבה, ש"לא רק שהיא לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה". או ראו את התובנה הנפלאה הזו: "האם אהבה נכזבת היא קצרה כאורכה של האהבה שלא התקיימה בפועל או ארוכה בלי סוף כאורך הדמיון? האם אורכה הוא אורך קיומה בעולם, האם היא נמדדת לפי האהוב או לפי האוהב?" התובנה הזו נגעה בי בעצב חשוף, ושאלות אלו מעסיקות אותי ברגעים אלו ממש.

*

לבד מתובנות אלו, "היה היתה" מעלה שאלות פילוסופיות שנוגעות לעצם כתיבת הספר.

כאמור, המניע העיקרי של נאמן לכתוב על פזית לא בהיר, לא לקוראים וגם לא למחברת עצמה, והמחברת משתפת את הקוראים בתהיות אלו, במקומות שונים בספר. ברוב המקרים המחברת לא משיבה על תהיות אלו, או שהיא מספקת תשובות שלא מספקות. כך, במספר מקומות בספר נראה כי דרך סיפורה של פזית המחברת מבקשת לספר סיפור של דור; בפעם אחרת היא נותנת תשובה טאוטולוגית מעט, לפיה הכתיבה עצמה נועדה בכדי להשיב לעצמה על השאלה מדוע לכתוב על פזית. תשובה זו קשורה לתשובה כללית יותר ששרה, אחת המרואיינות, רומזת לה: פזית היא חידה, היא דמות חידתית, שהספר מבקש לפענח. במובן זה, "היה היתה" – ואולי השם "היה היתה", שמרפרר לפתיחה גנרית של אגדות, רומז לכך – לא שונה מכל סיפור שבמרכזו ניצבת חידה, שהספר, וכל קורא וקוראת בעצמם, מנסים לפתור אותה במהלך הקריאה.

לא הייתי מתייגע במניע לכתיבה על פזית לולא פרט "שולי" אחד: פזית הביעה את רצונה המפורש להישכח, ואף עשתה צעדים אקטיביים שהדגישו את רצונה, כמו גזירת הפרצוף שלה מתמונות שונות או מחיקה של כל מה שהיא אי פעם כתבה. ניתן כמובן לתהות מה עומד מאחורי רצונה של פזית להישכח. תמרה, אחת המרואיינות, רומזת לכך שמדובר בניסיון של פזית לשלוט באנשים גם לאחר מותה. כך או כך, בשורה התחתונה פזית ביקשה באופן שלא משתמע לשני פנים שלא יכתבו עליה. האם לא ראוי שנכבד את צוואתה?

אבל התשובה מורכבת יותר, והצוואה של פזית מעלה אגד שאלות פילוסופיות נוספות. לדוגמא: האם באמת פזית ביקשה להישכח? ניתן לומר שמדובר במעין פעולת פאסיב-אגרסיב כזו. כך למשל ניצה, מרואיינת אחרת, אומרת שפעולת המחיקה של פזית את כל מה שהיא כתבה היא פעולה של הנכחה; פזית רצתה שידעו שהיא כתבה (ומחקה).

או שאלה פילוסופית אחרת: האם יש צוואות שמותר ואף חובה להפר? צוואתה של פזית מזכירה צוואה מפורסמת אחרת, זו של פרנץ קפקא, שביקש מחברו הטוב מקס ברוד שישרוף את כל כתביו. ברוד כידוע הפר את צוואתו של קפקא, וכך כל העולם כולו זכה להיחשף לאחד הסופרים המשפיעים והחשובים ביותר (אגב, פזית עצמה ציינה במפורש שקפקא השפיע מאוד על חייה, אולם המחברת אינה מקשרת בין רצונם של קפקא ופזית להישכח לבין הערצתה של פזית לקפקא). אז אולי יש צוואות שמותר להפר? ואם כן, מי קובע אלו צוואות מותר להפר ואלו לא?

כך או כך, בין אם פזית "ראויה" שיכתבו עליה ספר או שסיפורה מעניין דיו ובין אם לא, "היה היתה" מעלה שאלות ותובנות יפות שהופכות את הקריאה בו למרתקת ומעוררת מחשבה.

**

פורסם לראשונה באתר מגפון, 6.8.2021, כפי שניתן לראות כאן

לונה פארק אמזלג

לפני כשנתיים ישבתי ב"נחמה וחצי" (בימי הטרום-קורונה, כשהחצי המזרחי עדיין היה שייך ל"נחמה"), ועבדתי על הדוקטורט שלי. גבר שישב על השולחן לידי הציץ אל עבר מסך המחשב שלי ואז רכן לעברי ושאל אותי על מה אני עובד, ולאחר מכן גם לשמי ולמקום מגוריי. כששיתפתי אותו במידע זה, הוא תמצת את כל הווייתי במשפט אחד: "יפה. עוד גבר לבן, אשכנזי, שגר בתל אביב. פריבילג". כששאלתי אותו לשמו הוא השיב: "נעים מאוד, יוסי סוכרי".

אלא שעבורי המפגש לא היה נעים בכלל, ומהאינטראקציה עם סוכרי שנכפתה עליי יצאתי עם תחושת קבס. ברגע אחד כל האישיות שלי – פועלי, רגשותיי, מכאוביי וששוני – צומצמו לכמה קטגוריות שסוכרי הכניס אותי אליהן בניגוד לרצוני ושאני כלל לא חושב דרכן (ברור, שהרי "ההגמוניה אינה מודעת להגמוניותה", כפי ששב ואומר אבישי בן חיים). סוכרי לא ניסה באמת לראות אותי, לראות באמת את האדם שמולו. בכך הוא לא רק כלא אותי בקטגוריות הזהותיות הללו, אלא גם רידד את הקיום שלי למספר קטגוריות גנריות.

לא הייתי נדרש למפגש עם סוכרי, לולא היה מסמל בעיניי את הבעיות מהן סובל ספרו של סוכרי, "אמזלג". "אמזלג", ספרו הרביעי של סוכרי, מספר על עמנואל (מנו) אמזלג, אינטלקטואל מזרחי שחי בתל אביב ומעורה עד מאוד בתרבות המערבית. על רקע גירושיו מאשתו, אמזלג יוצא להתחקות אחר זהותו כגבר מזרחי. מסע זה כולל היכרות עם התרבות של יהדות צפון אפריקה, ואף ביקור בארצות מוצאם של הוריו, מרוקו ולוב.

על אף שנדמה כי אמזלג יוצא במסע מעמיק להתחקות אחר שורשיו, בפועל המסע שלו די שטחי: הוא מדלג בין נסיעה ללוב למופע פייטנות, בין התנעת קריירה כמורה בעיר פריפריאלית לקריאת הגות של הוגים וסופרים מצפון אפריקה, בין שמיעת מוזיקה ערבית להצטרפות לקבוצת נשים מזרחית בשם "אחותי". בכל אחת מהתחנות האלו אמזלג לא שוהה – שוהה במונחים ספרותיים ונפשיים – יותר מכמה רגעים, וממילא אלו לא מותירים בו חותם. ואם לא די בכל האירועים האלו, על כל אלה סוכרי בוזק גם מוות של שתי דמויות מרכזיות וגידול סרטני של דמות אחרת – כל זאת בספרון שמפרנס 179 עמודים בלבד. זה לא מסע שורשים אלא יותר כמו לונה-פארק של "תחנות מזרחיות". נותר רק לנשנש צמר-גפן מתוק בזמן הקריאה.

בראש ובראשונה זה פגם ספרותי-אסתטי. שצף האירועים בספר, ובפרט אלו שנוגעים למסע השורשים המזרחי, נזרק ונבלל בתוך הדפים מבלי שכל אחד מהם זוכה לטיפול או לנימוק ספרותי ומבלי שמובן המקום של כל אירוע להנעת הסיפור, להתפתחות הסיפור. כך, סוכרי מרבה לתאר את רחובות תל אביב (בעיקר באותו קילומטר רבוע שבו סוכרי ואני נפגשנו), אך זהו אינו "תיאור גדוש" שמעבה את הטקסט ומוסיף לו עוד רבדים, אלא רק עומס של פרטים שמטרתם אינה ברורה.

אך כפי שרמזתי למעלה, ישנו פגם נוסף: הטיפול הרדוד בקטגוריות הזהותיות מותיר את התחושה שהחשיבה דרך קטגוריות אלו אינה מעמיקה דיה, שאלו קטגוריות שנעים להשתעשע בהן אך הן אינן חלק מהותי מחייהן של הדמויות, ושאולי השימוש בהן נועד לצרכים פוליטיים בלבד. ושני הפגמים קשורים כמובן: הצגתו של אמזלג דרך הקטגוריות הזהותיות בלבד יוצרת דמות פלקטית שאינה מעניינת דיה.

**

פורסם לראשונה באתר מגפון, 11.6.2021, כפי שניתן לראות כאן