מבוקש מקום: על הספר "תשאלי" של לאה איני

הספר "תשאלי" של לאה איני מבקש לעורר תחושת אי-נוחות, לערער במעט את מגדל הקלפים הקרוי אדם, כאשר הוא בנוי על קרקע לא מוצקה. במרכז הספר ניצבת משפחה, אשר לאורך כל הספר חייה מטלטלים ממקום למקום: מעיר ליישוב בורגני כל-ישראלי; מהיישוב בחזרה לדירה-שכורה בעיר; ומן העיר לעיירה קטנה בריוויירה הצרפתית.

כמו-מבין השיטין מהדהדות שורות השיר של אדמיאל קוסמן: "מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד/ מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד." אם היה לי שקל בכל פעם ש"התפללתי" את השיר הזה של קוסמן, הייתי אדם עשיר. האם גיבורי הספר יימצאו את המקום הזה? האם אנחנו, בני ובנות הארץ הזו, נמצא את המקום?

הספר מתחיל מעולה: איני מתארת את התקוות הגדולות שתולים בני הזוג בביתם החדש וכיצד אלו מתנפצות בזו אחר זו: הניסיונות למצוא את מקומך באחד התאים בכוורת החברתית הרוחשת רכילויות ושמועות; ההתפוררות הפיזית של הבית שהשקיעו בו "ימבה כסף", והזלזול, אף הוא כל-ישראלי, של כל בעלי המקצוע והנוגעים בדבר; הצער שנשקף מחייהם של שכניהם ליישוב ושהכותבת מתקשה לעצום עיניה ממנו. קשה שלא להזדהות עם הצרות שמורעפות על גיבורי הסיפור בזה אחר זה בבחינת עוד זה מדבר וזה בא.

הכתיבה של איני מרהיבה ברב-גוניותה, והיא מצליחה לשזור יחד עגה עם משלב גבוה, אם כי במקרה של הדוברת, שמעידה על עצמה שהיא לא יודעת לכתוב, השפה הגבוהה מעט לא אותנטית. בנוסף על כך, יש חיבור יפה בין המטאפורי לבין המציאותי, ובין המקומי והעל-מקומי: האדמה שרועדת מתחת לרגליים, היסודות שנבנו בשלומיאליות – כל אלו משקפים ומרמזים על המצב הלאומי בעיני המחברת, מבלי שהקורא יידרש לאינטרפרטציות מורכבות מדי.

אלא שכמו שהספר מתחיל מעולה, הוא מסתיים רע מאוד. בחלקו השני והשלישי, גיבורת הספר פוגשת בצרפת מתווך-דירות ערבי, והממד המטאפורי שהחזיק יפה – מתפוצץ לאלפי חתיכות-מציאות: הדיון שהיה עד כה סמוך לפני השטח – עולה על גדותיו ומציף את הסיפור, ותחושת המועקה העמוקה של הגיבורה לובשת פנים של מניפסט פוליטי שמתרחש כולו, איך לא, על אדמת אירופה. בנקודה זו גם עיסוקה של הגיבורה כאשה שעוסקת במחקר מדעי-החיים מתגלה כניסיון מגושם להשוות בין העולם הביולוגי לבין זה הסוציולוגי שבו אנו חיים. המטאפורה הופכת לקלישאה.

לדעתי, המעבר שבין המטאפורי למניפסטי מותיר את איני קרחת משני הכיוונים: במישור הפוליטי, יכול להיות כי הניסיון לטעון טענה פוליטית דרך אמצעים פיגורטיביים ורגשיים – עשוי לשכנע קוראים מסוימים שמסוממים מאבק המטאפורה שאיני מפזרת; החטא הגדול יותר הוא לדעתי במישור העלילתי: הקורא, שסבר כי לפניו סיפור שנארג בעדינות, חש מרומה כאשר הוא רואה שכל הסיפור היה מצע פוליטי ותו לא; הקרקע שעליה עומד הקורא נשמטת מתחת לרגליו, ובדיוק כמו בסיפור "תשאלי", הקורא מבין שהסיפור נבנה על חולות נודדים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

הזמנה לשיח או הזמנה להקשבה? על הספר "שלום לקנאים" של עמוס עוז

"שלום לקנאים", ספרון המאמרים החדש של עמוס עוז, מורכב למעשה משלושה מאמרים קצרים: "שלום לקנאים", "אורות ולא אור" ו"חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם". שלושת המאמרים הם ברובם גרסה מחודשת של הרצאות שעוז נשא במועדים שונים או כתב מעל במות אחרות.

המאמרים שונים זה מזה באיכותם. המאמר השלישי הוא הבנאלי ביותר ובו עוז מדבר על הצורך המיידי של מדינת ישראל לחתור להסכם שלום עם הפלסטינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים. יש אמנם חידוש מסוים בעובדה שעוז דבק בעמדה זו נוכח רוחות שונות של ייאוש או כאלו שחותרים לחזון של מדינה אחת; ויש גם מובאות מאירות עיניים, כגון הפרכת ההנחה כי "המצב בלתי הפיך" – עוז מציין כי כאחד שחזה בהקמת מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה, או בבגין וסאדאת חותמים על הסכם שלום – קשה לקבל את המושג "בלתי הפיך". יחד עם זאת, אין במאמר זה דברים שלא שמענו בעבר, מעוז או מדוברי שמאל אחרים.

המאמר "אורות ולא אור" מנסה לאפיין "מהי היהדות", ואף הוא אינו מחדש הרבה, שכן הוא למעשה רפליקה לדברים שעוז כתב בספר "יהודים ומילים" (אותו חיבר ביחד עם בתו, פניה עוז-זלצברגר). בקווים כלליים, היהדות בעיני עוז היא בעיקרה פוליפוניה של שיח ומחלוקות, וכן לדידו של עוז בליבה שלה לוהט הציווי שנמצא על חרס בחירבת קייפה שליד בית שמש: "אל תעשו כזאת ועבדו את אדוני. שפטו עבד ואלמנה. שפטו יתום וגר. ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה. נקמו ביד מלך אביון ועבד סוכו. גר תמכו".

בעיניי אלו שני מאפיינים בעייתיים מאוד. הראשון הוא המוקשה פחות, אם כי ניתן גם לחשוב על ריבוי הקולות כמאפיין פרוצדורלי ולא מהותי, או תלוי-נסיבות לפיהן היהדות התקיימה ללא מרכז רוחני או מדיני. הבעיה העיקרית היא במאפיין השני: זה נכון אמנם שציווי כזה חוזר ונשנה ומשולש החל מן המקרא ועד לאחרוני הפוסקים, אולם קשה לומר שאלו הדברים שמייחדים את היהדות, או אפילו שמאפיינים אותה; ציוויים כאלו ניתן למצוא בדתות שונות – רק תזרקו אבן ובכל "כת" שתפגעו תמצאו ציוויים דומים – אך למעלה מכך: ביהדות יש כמובן ציוויים אכזריים מאוד שאינם עולים בקנה אחד עם התפישה ההומניסטית של עוז. האם אלו הציוויים או הערכים שהיהדות מתלכדת סביבם? מסופקני. בעיני עוז, אם כבר, היהדות היא סופר-מרקט שבו אתה בוחר את "המוצרים" – המצוות – המועדפים בעיניך.

המאמר הראשון, שהספרון נקרא על שמו, הוא המעניין ביותר מבין השלושה, והוא כמובן מתקשר לריבוי הקולות שעוז מצדד בו. במאמר זה עוז מבקש לרדת לשורשה של הקנאות, לאפיין אותה ולנסות להתמודד עמה. יש במאמר מספר תובנות מעניינות, אולם כמדומני שאין בו תרופה לקנאות בעיקר מכיוון שהוא "שפוף", בפרפרזה על ספרו של גדי טאוב "המרד השפוף": הוא אינו מציע רעיון אחר שיילכד סביבו המונים; הוא לא נכתב מעמדה של "מנהיגות", שמבקשת לקחת חלומות ולהגשים אותם: הוא נכתב מעמדה של סופר, של הוגה, שמתבונן על המציאות ולא משנה אותה.

*

את הספרון פותח עוז במבוא שהוא מעין התנצלות. בהתייחסו לספר כותב עוז: "שלושה מאמרים שלא נכתבו בידי חוקר ולא בידי מומחה כי אם בידי אדם מעורב, שלפעמים גם רגשותיו מעורבים […] אין במאמרים אלה […] אלא בעיקר לבקש את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותי".

בין אם עוז מסיח לפי תומו, ובן אם הוא עושה זאת כרטוריקה מתגוננת, פסקאות פתיחה אלו מכילות הן את נקודת החוזק העיקרית של הספרון והן את אחת הביקורות המרכזיות עליו. נקודת החוזק העיקרית של המאמר היא האכפתיות והדאגה של עוז לחברה הישראלית. ההתעקשות שלו להיות הצופה לבית ישראל, המוכיח בשער, האובססיה שלו לשיווק רעיונותיו השחוקים, חלקם כבר דהויים מרוב שימוש וכביסה ושימוש מחדש –  כל אלו מעצימים את כנות דבריו, ומאפשרים להם לחדור לליבו של הקורא. מבחינתי, ההצטנעות של עוז כי הוא אינו חוקר איננה מעלה או מורידה, שכן תואר אקדמי או משרה באוניברסיטה אינן ערובות להבנה טובה יותר של הנושאים שהם פצע פתוח של החברה הישראלית.

החיסרון שמתגלם בהצהרת הפתיחה הזו הוא העובדה שעוז לא מבקש לנהל דו-שיח; הוא מבקש שיקשיבו לו. רוב התיאורים בספר של ברי הפלוגתא שלו הם על גבול הקריקטוריסטים, המוקצנים אד-אבסורדום. לתחושתי אין שיח אמיתי עם הרעיונות ובעיקר עם האנשים שמאחורי הרעיונות. זה מסביר אולי את העובדה שנדמה כי עוז לא נסוג במילימטר מדעותיו זה חמישים שנה ויותר. כך גם ניתן להסביר את הפורמט של הספרון הקצרצר הזה, שהוא לא ספר מאמרים או עיון וגם לא מאמר יחיד בכתב עת או עיתון נחשב: כמדומני שלו היה עוז מפרסם את שלוש המסות האלו מעל דפי העיתון, הפולמוס סביב הדברים לא היה נדחק למדורי הספרות אלא היה מזמין מאמר תגובה, ומאמר תגובה לתגובה וכן הלאה, והדברים היו מהדהדים לאורך זמן רב יותר. עוז מבקש שיקשיבו לו, אבל האם הוא גם מקשיב לאחרים?

פורסם באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

 

סוד הצמצום: על הספר "הממלכה" של אמיר אור

הספר "הממלכה" של אמיר אור מבקש לספר מחדש את הסיפור של דוד המלך. הספר, שנכתב על ידי יונתן בן שמעא, אחד מסופרי המלך, בציוויו של דוד, עובר בתחנות חייו של דוד החל ממשיחתו של דוד למלך והריגת גוליית, עבור בניאוף עם בת שבע וכלה בימיו האחרונים של דוד, כאשר בניו ניסו לחתור תחתיו ולהמליך את עצמם לממשיכיו.

היומרה של אור, משורר מוכר שזהו ספר הפרוזה הראשון, לספר את הסיפור שלא סופר – איננה ברורה וגם מתגשמת באופן חלקי מאוד. דוד המלך – וגיבורי התנ"ך ככלל – היה איש בשר ודם, וזו רק ספרות חז"ל שביקשה לעשות לו מיתיזציה. התנ"ך אינו מכסה על כך שדוד היה מצביא אכזר – בוודאי במונחים של ימינו – ואלוהים "מעניש" אותו בכך שהוא אינו יכול לבנות את בית המקדש כי ידיו מגואלות בדם; הוא גם לא מסתיר את העובדה שלדוד היו הרבה נשים, ועדיין הוא חמד את בת שבע ושלח את בן-זוגה למות בשדה הקרב בכדי שיוכל לשאת אותה לאשה. לא צריך להיות איש ביקורת המקרא בכדי להבין שדוד היה מלך בשר ודם. גם העובדה שצאצאיו של דוד גרמו לו ל"צער גידול בנים" של ממש – אמנון שאנס את תמר, אבשלום ואדוניה שמרדו בו – הופכת את דוד לדעתי לטיפוס אנושי שקל להזדהות אתו.

יתרה מכך: אור אינו מפליג לכתוב סיפור שלא הכרנו. ברובו הגדול של הספר, אור דבק בסדר הכרונולוגי של התנ"ך, כולל בספר את כל סיפורי דוד ולמיטב ידיעתי גם לא מוסיף סיפורים משמעותיים שלא סופרו באחד מספרי התנ"ך. להבנתי, חידושו העיקרי הוא שהנרטיב התנ"כי, לפיו קורות האירועים משולבים בתכנית של אלוהים, מוסט לטובת סיפור שבו אין תוכנית אלוהית – היהודים, או השבטים שגרו בשטח ארץ ישראל, מאמינים במספר אלים, וכל מהלכי השלטון הם תוצאה של תככים ומזימות, מרידות ומרידות שכנגד. נכון אמנם שסיפור-העל הוא אכן שונה, ואולי יש אנשים מאמינים שבשבילם קריאת סיפורו של דוד המלך כפרק ב"משחקי הכס" – היא אכן שינוי משמעותי; אך לטעמי, ובוודאי מבחינה עלילתית, מדובר בשינוי קוסמטי בלבד.

לשונו ושפתו של הספר מצביעים כמה גדול ההיבריס של אור. שלא כמו משוררים אחרים ששלחו ידם גם בכתיבת פרוזה (גילית חומסקי, למשל), ריתמוס השירה אינו ניכר בספר. הספר כתוב בשפה יבשה ומאוד לא מסוגננת או אפילו מצועצעת, כמו שהיינו מצפים מספר של דברי הימים, והשירה שמשולבת בו ומושמת בפי ההמונים, דומה יותר לפזמוני אצטדיונים מאשר לשירה. אפילו את מטבעות הלשון המוכרות כמו "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך" (שמואל הנביא לאגג מלך עמלק) או "אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא-אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל" (דוד לגלית) – הספר משמיט, ולא מוצא להם חלופות מוצלחות.

"הממלכה" ממחיש את סוד הצמצום, הסוד הגדול של השירה והספרות: את מה שאפשר לכתוב בפסקה, עדיף לכתוב במשפט אחד קולע. את משל כבשת הרש, שהתנ"ך מסתפק בשמונה משפטים לתארו, "הממלכה" פורט לשני עמודים מיותרים ועוד טוען כי המשל "תפור בתפרים גסים". כך שבבחירה שבין ספרי התנ"ך ל"הממלכה", אני בוודאות מעדיף את המקור. יכול להיות שהגרסא דינקותא שלי – העובדה שהתחנכתי על התנ"ך – מסמאת במידה מסוימת את עיניי, או ש"הממלכה" מדויק יותר היסטורית  – גם אם ברי שהוא לא שואף לדיוק היסטורי מחקרי. אך לדעתי התנ"ך כתוב בצורה מעניינת הרבה יותר.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

קיצור תולדות הגבריות: על הספר "הדרמה של הגבריות החדשה" של גבריאל בוקובזה

DRAMAשמעתי פעם משמה של קרול גיליגן שהיא מזלזלת בשדה המחקרי שנקרא "לימודי גבריות"; מהו כל הידע האנושי שהצטבר עד כה, טענה הכוהנת הגדולה של הפמיניזם התרבותי, אם לא לימודי גבריות? או בפרפרזה על הפרודיה המוצלחת של עלמה זק מ"ארץ מהדרת" על אבירמה גולן: לימודי גבריות – יש דבר כזה בכלל?

ספרו של גבריאל בוקובזה, "הדרמה של הגבריות החדשה", מבקש במשתמע להשיב לטענות אלו. כמדומני שנשים, ולימודי הנשים והמגדר רק הגבירו מגמה זו, מודעות הרבה יותר לנשיותן; הנשיות אצלן היא "אישיו". לעומת זאת, הגבריות איננה מעסיקה לכאורה את הגברים. בוקבוזה מתאר מחקר שהוא ערך ובו נשאלו מאות גברים אם יוכלו לתאר את גבריותם, כיצד הם מציגים את עצמם כגברים, מה נתפס כגבריות בעיניהם או מה הזיכרון הגברי הראשון שלהם. בוקובזה מציין שהוא קיבל תשובות מצומצמות מאוד.

חוסר המודעות הזו, בוקובזה מסביר, הוא תוצאה של העובדה שגברים משתייכים לקבוצת כוח אולם לא פחות חשוב מכך, הוא פשוט מאפיין של גברים, שתובנתו לחשוש כי מודעות עצמית עלולה להוביל לחולשה, ולגברים אסור להפגין חולשה. חוסר המודעות הגברי והחשש מלהביע חולשה, טוען בוקובוזה, בסופו של דבר פוגע בגברים: הם לא מודעים לכך שהגבריות פוגעת בהם (תחרותיות מטורפת, אורח חיים לא בריא, עבודה מסביב לשעון), לא מטפלים בעצמם, גופנית ונפשית, ולא ערים לכך שמנצלים את הגבריות שלהם. הנתונים ידועים ומדהימים: תוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר מזו של הגברים ושיעור הגברים המתאבדים הוא פי שלושה וארבעה משיעור הנשים המתאבדות.

כלומר, גיליגן צודקת כי הידע האנושי פרה-המהפכה הפמיניסטית היה ידע שנכתב על ידי גברים ובשביל גברים אולם זה נעשה מבלי שהם מודעים לכך – כי הגבריות הייתה סמויה. כיוון שהגבריות הייתה סמויה, הם מעולם לא ההינו לשאול – מה המחיר שגברים משלמים על הגבריות שלהם?

*

בוקובזה, ד"ר לפסיכולוגיה ומטפל, מתחיל את מסעו בתיאור הולדת הגבריות, אי-שם לפני 4.5 מיליון שנה, כאשר אבותינו הקדומים ירדו מן העצים, מהלך שהביא בסופו של דבר לחלוקת תפקידים בין זכרים ונקבות ומכאן ליצירת נשים וגברים. בפרקים הבאים בוקובזה מתאר את המקומות בהם הגבר הוא קורבן של גבריותו, בשדות השונים של החיים; כיצד הוא מנסה לאלחש את פצעי הגבריות הלא מטופלים שלו (מה שבוקובזה מכנה "אזורי החיבור של הגבריות"); כיצד הגבריות שלו מתעצבת בעקבות קשריו עם אביו ועם אימו; ולבסוף, בוקובזה שואל ומנסה להשיב: אם כן, כיצד על הגברים להתמודד עם "מחיר הגבריות"?

ניסיונו של בוקובזה להפנות את הזרקור לאזורי הגבריות המוצנעים ולשאול שאלות שכמעט ואינן נשאלות הוא מרשים. יחד עם זאת, הניסיון לכתוב מחדש את "קיצור תולדות הגבריות", מפיל את בוקובזה לבורות המוכרים של השטחיות וההכללה. ניסיון זה אולי לא פוגע ב"מדעיותם" או תוקפם של הדברים, אך הוא מחסל את יכולת השכנוע של המחבר.

כך למשל בפרק שנקרא "רודן או קורבן?" בוקובזה מבקש לטעון שגברים משלמים את המחיר לשאיפתם הבלתי-נדלית לפתח כלים בשדה מפתיע במיוחד – ההפריות החוץ גופיות. "אחת התוצאות של הטכנולוגיה החדשה הייתה החלשת מעמדו של הגבר ההטרוסקסואל, שנוכחותו הפסיקה להיות הכרחית לצורך הקמת משפחה".

לומר כי הפריה חוץ גופית פגעה בגבר ההטרוסקסואלי זו טענה כה צרה ואגואיסטית, שהיא חוזרת למחבר כבומרנג – זה נראה כי יותר משהוא מבקש לחשוף כיצד הגבריות מכלה את עצמה, הוא זועק את זעקת הקוזק הנגזל. טענות מעין אלו גורמת לקוראות ולקוראים לצקצק בלשונם ולומר: "זה נשמע כמו 'אוי אוי אוי'".

דוגמא זו מראה שני פגמים עיקריים בספר: ראשית, הראייה הצרה בדבר הסבל שנגרם לגברים. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהספר הוא שתבניות חברתיות ומוסדות חברתיים שונים עלולים לפגוע בכולם, גם באנשים החזקים ביותר לכאורה. במשפטים רבים בספר ניתן היה להמיר את המילה "גבר" במילה "אשה" והמשפט עדיין היה נכון; במקומות אחרים, כמו בדוגמאות שבוקובזה מביא משוק העבודה, ההבדלים הסוציו-אקונומיים הם משמעותיים הרבה יותר מאשר ההבדלים המגדריים. המחיר שהגברים משלמים הוא לא מחיר הגבריות שלהם אלא מחיר היותם חלק מן החברה, על יתרונותיה וחסרונותיה.

שנית, נדמה כי הגבר שבוקובזה רואה לנגד עיניו הוא הגבר ההטרוסקסואלי. נכון אמנם כי הוא מתאר פה ושם גבריות הומוסקסואלית, אך התחושה היא שתיאורים אלו נועדו לצרכי כסת"ח בלבד. כך למשל בוקובזה מאריך על הקשר שבין הגבר לאביו ולאימו ועל הצורך של הגבר במודל גברי ומודל נשי. כלומר, המשפחה שבוקובזה רואה לנגד עיניו היא משפחה הטרוסקסואלית ממוצעת; אין מקום אצלו לשתי אימהות או שני אבות, כאשר מחקרים מוכיחים כי משפחות אלו אינן טובות פחות לילד ממשפחה מסורתית.

בכלל, נדמה כי הגבר שהספר מדבר עליו הוא הגבר שלפני 30 ו-40 שנה, ולא הגבר של שנת 2017. "הדרמה של הגבריות החדשה", קובע בוקובזה, "היא שהתכתיבים החברתיים המסורתיים שאין לה ברירה אלא לציית להם חורטים בה שבר בסיסי ופיצול עמוק. הנורמות כה מושרשות עד שגברים רבים חשים בציווי מחמיר לממש ציפיות הקשורות לזהותם הגברית גם כאשר אלה מתנגשות עם רגשותיהם ואמונותיהם". איני חולק על דברים אלו, אולם לא ברור מדוע זו הגבריות החדשה, שהרי לטענת בוקובזה שבר זה מלווה את הגבריות עשרות ומאות שנים.

לדעתי, הדרמה של הגבריות החדשה היא המסר הכפול שהחברה משדרת לגברים; בוקובזה מתייחס לכך באגביות, אך אינו אוחז את השור בקרניו: הגברים החדשים נדרשים מחד להיות אמפתיים, קשובים, רכים ומכילים; מאידך, הם נדרשים לשמור על המאפיינים הגבריים שלהם: לפרנס את המשפחה אך גם להיות אבא שמוציא את הילדים מהגן; להימנע כמובן מהטרדות מיניות אך גם ליזום, להיות אקטיבי ואולי אפילו אגרסיבי בקשרים רומנטיים. גבר שייחשב רק מכיל ומתחשב, מיד ייתפס כסחורה פגומה בעיני רוב הנשים. הגברים המסורתיים – מה שבוקובזה מכנה "הגבריות החדשה" – אלו שנתונים למכבש הלחצים החברתי, יינשכו שפתיים וימשיכו ליהנות מהפריבילגיות שלהם; הגברים החדשים, אלו שיוותרו מרצון על הפריבילגיות שלהם, אך החברה הישנה, על נשיה וגבריה מונעת זאת מהם – הם נתונים בדרמה אמיתית.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

סיפורו של מקום, ספר ללא סיפור: על "ג'ון טרבולטה ואני" של מתן חרמוני

במשך כמעט כעשור במהלך חיי הנעורים שלי, העיר באר שבע הייתה המטרופולין אליה נשאנו את עינינו. הן במהלך השנים שלמדתי באזור, הן במסגרת שירותי הצבאי, באר שבע הייתה צינור החמצן שלנו לעולם הגדול. השימוש הבאר-שבעי שלי היה בעיקר פונקציונלי ולא אחת תהיתי האם יש בה, בבאר-שבע, דבר מעבר לסופר-מרקט, תחנת רכבת ואוטובוסים או קניון.

כאילו שמע את תפילותיי, מתן חרמוני, החליט להקדיש את ספרו השלישי "ג'ון טרבולטה ואני" (בשמו הקודם: "קרבת דם"), לעיר באר שבע. המספר – שסיפורו דומה מאוד לקורות חייו של חרמוני – מרצה באוניברסיטה, במאי תיאטרון כושל בדימוס ומורה בתיכון בהווה – חוזר לילדותו בבירת הדרום ואל החבורה הססגונית שליוותה אותו, ומבקש לנשק את העיר הנרדמת על פיה ולהפיח בה חיים.

מלכת הדרום או נסיכה רדומה, חרמוני מקים מעפרה את העיר באר שבע. תיאורה של באר-שבע מעטיו של חרמוני חי וצבעוני, והוא החזיר אותי לא אחת לחברי ילדותי בעיר נידחת לא פחות, כמו גם לרחובותיה השוממים של באר שבע, שכפי שמעט עולה גם מן הספר, תנופת הבנייה שלה כמעט שינתה את פניה ללא היכר.

אלא שמעבר לסיפורו של מקום, העיקר חסר מן הספר, ובראש ובראשונה עלילה. לספר "ג'ון טרבולטה ואני" אין עלילה, ולו במובן הרך של המילה, קרי מבנה סיפורי. אין סיפור – קל-וחומר שלא חידה, או חידה-לכאורה – שחשיפתו מתבהרת ככל שמתקדמים בקריאה, ואין כמעט דגש על החניכה שעובר המספר, מסע שבסופו הוא לומד דבר או אף נהיה מישהו אחר. מלבד אנשים פרפקציוניסטים או אנשים עם אובססיה מסוג אחר, לקורא אין למעשה סיבה לסיים את הספר.

ל"ג'ון טרבולטה ואני" אין גם מספר ברור, או מדויק יותר לומר – אין אחידות תצפיתית ואחידות לשונית. מחד גיסא, לשון הספר היא מאוד ספרותית וכבדה, כמו שהיינו מצפים מאיש אקדמיה, אפילו איש אקדמיה זוטר; מאידך גיסא, הסיפורים מלאים בחזרות, שמאפיינות יותר אדם צעיר, או מי שאינו בקיא במלאכת סיפור הסיפורים, או ב"הערות עריכה" כגון "אבל אני מקדים את המאוחר" או "על זה כבר דיברתי". אם המחבר מאמין בקורא, הוא אינו צריך "להדריך" אותו; הקורא יודע מה היה לפני כן, ואם הספר טוב הוא ימשיך לקרוא בו, הוא אינו צריך תמריצים מלאכותיים. כנראה שהסופר אינו בטוח ביכולותיו שלו.

אנשים צעירים ומצליחים מעוררים בי תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד מפלס הקנאה גואה, גודש, עולה על גדותיו – מה יש להם שלי אין? מדוע הם הצליחו במקום שאני נכשלתי? מצד שני, בהרבה מקרים מדובר בנתון מעודד – אם הם הצליחו גם אני יכול. חבר קרוב מאוד פעם אמר לי "אתה כותב טוב, אבל עמוס עוז אתה לא" (בהנחה שעמוס עוז הוא פסגת היצירה). את "ג'ון טרבולטה ואני" סיימתי לכן עם מסר מעודד. גם אני יכול, גם אתם יכולים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בדרך חזרה מהחתונה

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַחֲתֻנָּה, אַבָּא

אָמַר לִי שֶׁהָאַהֲבָה מֵתָה,

וְשֶׁאִם אַשְׂכִּיל לְהָבִין אֶת

סוֹד מוֹת הָאַהֲבָה –

אֵדַע אוּלַי יוֹתֵר מִדַּי.

שָׁתַקְנוּ.

.

עַל מִפְתָּן הַבַּיִת הִקְשֵׁיתִי:

לְאֵיזוֹ אַהֲבָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?

אָבִי לִטֵּף אֶת רֹאשִׁי בְּחֶמְלָה

וְנִכְנַס הַבָּיְתָה.