טרומפלדור

קברם של מו"ר ח"ן ביאליק ורעייתו מאניה

1. לעג לרש. בדרך חזרה מהים הביתה חלפנו על פני בית הקברות טרומפלדור. על אף השעה המאוחרת, השער לבית הקברות היה פתוח. וכך, מגבותינו על כתפנו ובגדי הים שלנו עודם נוטפים מים, נכנסנו פנימה. ההלכה היהודית מצווה על הכנסת הציציות של הטלית-הקטן למכנסיים בכניסה לבית הקברות משום "לעג לרש" – לא יפה להשוויץ שאתה יכול לקיים מצוות והמתים לא. אולי זה נכון למתים הצדיקים של ירושלים, אבל בעיר החטאים, להיכנס עם בגדי ים זבי מים לבית קברות תל-אביבי זה הלעג-לרש האמיתי. שהרי למה התל-אביבים, המתים כמו החיים, מתאווים יותר, אם לא לפסוע יחפים על החוף, לצנן את גופם במי הים? לעג לרש.

קברו של הרב צבי פרץ חיות

2. לא בשמים היא. כפרח-היסטוריון, בית הקברות טרומפלדור תמיד סיקרן אותי. זה שטח קטן ומצומצם יחסית שבו ההיסטוריה מדברת אליך. לא צריך לנבור בארכיונים, או להפוך אבנים כמו ארכיאולוג. ההיסטוריה נוכחת בכל אבן ואבן, הסיפורים נמצאים בכל קבר וכמובן הסיפור של תל-אביב עצמה כמכלול. כל הרחובות שאנו הולכים בהם, קמים לתחיה. לא צריך להתאמץ לספר את הסיפורים ולא להתאמץ להגיע לבית העלמין; לא צריך אפילו להרחיק נדוד לגבעת שאול או נחלת יצחק, מעבר לנחל איילון, שהאגדות מספרות שמי שחוצה אותו לא חוזר חי. לא בשמיים היא, לא מעבר לים ולא מעבר לאיילון.
3. לא תוכל להתעלם. כמו בתל-אביב עצמה, כמו בחיים – כך גם המתים אינם שווים: יש כאלו עם מצבות שוות יותר ועם מצבות שוות פחות (גם הרבנים, כמובן, מקבלים מצבות שוות יותר; ראו תמונה). ההטרוגניות והאנדרלמוסיה מסייעים לספר גם את סיפורה של תל אביב, "שלא נבנתה ביום אחד", את סיפור בנייתה ואת סיפור הווייתה. אז נתקלנו במצבות יפות יותר ויפות פחות, אבל צבטו את ליבנו דווקא המצבות שעליהן נכתב: "פ"נ גלמוד" (ראו תמונה).

קברי הגלמודים

​בלי שם, בלי תאריך לידה או אפילו תאריך קבורה. כשראינו את הקבר הראשון, הלב שלנו יצא אליו. עדיף כבר להיקבר עם כל החבר'ה, בקבר אחים (ויש כאלו בטרומפלדור). לא יכולנו להמשיך הלאה, לא יכולנו להתעלם. אז אמרנו קדיש, שהגלמוד ידע שהוא לא לבד. כמו שכתב אדם ברוך על הקדיש: "וקבלת הדין יש בו. וקבלת דין נועדה לאבלים, התמהים על אופן ניהולו של העולם: מות ילדים בתאונת דרכים, מותו של איש חסיד בשריפה", ואני מוסיף גם מות גלמודים. "ויש בקדיש משום המשכיות, רצף, אחדות הקשר והגורל בין הנפטר לבין הנשארים, ומשום זכר וזיכרון" (בתום לב, עמ' 40-39). ואז ראינו עוד קבר של גלמוד, וגם עליו אמרנו קדיש. בקבר השלישי (והרביעי והחמישי) כבר אמרנו די: אם אנחנו נגיד קדיש על כל גלמוד, אלוהים לא יעמוד בזה. השמיים ייקרעו ודמעותיו של אלוהים יטביעו את העולם (גם אתם הרגשתם שהיה שלשום מעונן?)

על הטיפול המשפחתי שעברנו והסיבות לכישלונו

לפני כארבע שנים, ממש בתקופה הזו של השנה, ארגנתי למשפחה שלי – קרי, להורים ולאחים שלי – "טיפול משפחתי בהפתעה". מצאתי לנכון לשתף בטיפול המשפחתי שלנו גם בכדי לעבד את החוויה הזו בשבילי – בתקופה האחרונה אני חושב על כך הרבה; וגם, ובעיקר, בתקווה שהדבר יסייע למשפחות שמתלבטות בכך. ההמלצה שלי היא חד-משמעית ללכת לטיפול כזה. כמובן, שאת מרבית התכנים של המפגשים לא אשתף, מתוך כיבוד הפרטיות של בני משפחתי.
המחשבה לערוך למשפחה שלי טיפול משפחתי התבשלה אצלי הרבה זמן. הטריגר הסופי, הקש ששבר, היה הנאום שנשאתי בטקס מקבלי תואר ראשון במשפטים. מסיבות שלא עמדתי עליהן באותה עת, היה לי מאוד חשוב שהמשפחה שלי תבוא לטקס, ומאוד הפריע לי שאחד האחים שלי לא הגיע לטקס. ושני אלו – גם העובדה שהיה חשוב לי שהמשפחה שלי תבוא לטקס, וגם שהפריע לי שאחי לא הגיע – הפתיעו אותי. כשניסיתי לברר עם עצמי מדוע זה כל כך חשוב לי, הגעתי למסקנה – זה יישמע מובן מאליו, אבל אותי זה הדהים – המשפחה שלי חשובה לי.
הסיבה שזה הדהים אותי היא גם הסיבה המהותית שבגללה חשבתי שהטיפול המשפחתי נחוץ: אנחנו לא משפחה כזו, אנחנו לא משפחה-משפחתית, מחבקת, מפרגנת, מלוכדת. אנחנו גם לא משפחה מתפרקת, לא מתפקדת, עם קרבות ירושה וכיו"ב. משפחה אשכנזית, יש שיאמרו. ועל הדברים האלו רציתי שהמשפחה שלי תעבוד, שאנחנו נעבוד – לפרגן יותר, להחצין את הפרגון הזה – על הדברים שמעבר לתפקוד שהופכים את החיים המשפחתיים לטובים יותר. הרגשתי שרק במסגרת תומכת נוכל לקיים שיח פתוח בין האחים ובעיקר בינינו הילדים לבין ההורים שלנו.
מהבחינה הזו טיפול משפחתי דומה מאוד לטיפולים פסיכולוגיים אישיים: ברוב המקרים, טיפול פסיכולוגי נועד לאנשים מתפקדים, ממוצעים פחות או יותר, שמבקשים לשפר את איכות החיים שלהם. אפשר להמשיך לחיות בלעדיו – ואולי זה מה שמרבית האנשים עושים – אבל אפשר, וכדאי, לחיות טוב יותר איתו. הרבה אנשים חיים בלי טיפול, הרבה משפחות חיות בלי טיפול. וחבל.
ידעתי שהמשפחה שלי לא תזרום בקלות על הרעיון, ולכן ארגנתי להם הפתעה. זו הייתה תקופה שלפני בחינות הלשכה, והיה לי קצת זמן פנוי, ובדיוק היה יום הולדת משולש לאימא שלי, לאחותי הבכורה (העונה לשם "מבקרת המדינה") ולאחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"). הודעתי למשפחה שלי שאני מארגן את יום ההולדת, ומאחורי הקלעים עשיתי מאמצים כבירים בכדי למצוא מטפל/ת שיוכלו לקבל את כולנו בתאריך שקבענו לחגיגות, ושגם יוכלו להכיל, פיזית – וגם נפשית, דבר שלא מובן מאליו, כפי שאראה בהמשך – משפחה של עשרה אנשים (שני הורים, ששה אחים ועוד כלה וחתן). יגעתי ומצאתי. יומיים לפני מועד המפגש הודעתי לכל אחד ואחת מבנות המשפחה מה הלו"ז ליום הולדת: בצהריים הולכים למסעדה, ולפני כן, יש הפתעה – טיפול משפחתי. כולם הסכימו להגיע.
המפגש הראשון היה מדהים. אני הופתעתי לטובה מהצלחתו. המטפלת שאלה כל אחד ואחת מבנות המשפחה האם הן חושבות שהטיפול נחוץ. אבא שלי, שיש אנשים תקשורתיים ממנו, לא השיב בפשטות "כן" או "לא", ורק סיפר סיפור מקסים על דוד שלו, בכדי להגיד שהוא בעד לחזק את הקשר המשפחתי. אימא שלי בהתחלה הביעה התנגדות. היא אמרה: כל עוד אני חיה, אין לכם מה לדאוג, אני אחזיק את המשפחה. וזה באמת נכון, מכל בני המשפחה היא האדם שהלכידות המשפחתית הכי חשובה לו, והיא עושה לילות כימים לצורך כך. מבחינתה הטיפול המשפחתי נוטל ממנה את המושכות להנהגת המשפחה, הוא משול למוות. מעבר לכך שגם כוחה שלה מוגבל – כמו שהיכולת של האדם לטפל בעצמו מבלי עזרה מקצועית היא מוגבלת – אני שאלתי: רגע, ומה יקרה כשתמותי? אז אני חושב שנפל לה האסימון, וזה באמת הרגע שממנו אני הכי חושש – איך המשפחה שלנו תתפקד בלעדיה.
המפגש הראשון היה כל-כך מוצלח, שהיה קונצנזוס משפחתי – על פניו – שכדאי להמשיך. לכאורה המשפחה שלי שחזרה את מעשה עם ישראל בקבלת התורה: המפגש הראשון היה חצי כפוי – בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, ואילו ההמשך היה מרצון – הדור [לאחר מכן] קיבלוה בימי אחשוורוש. ואכן המשכנו לעוד שני מפגשים, שלצערי היו פחות מוצלחים, ובסופם לא המשכנו את הטיפול.
היו לכך מספר סיבות. חלק מהסיבות היו טכניות: אני, שהובלתי את הצדדים הלוגיסטיים של הטיפול, התחלתי בדיוק ללמוד למבחני הלשכה, וממילא תיאום מועד של שעה וחצי טיפול (טיפול כפול מכיוון שאנחנו הרבה אנשים), כשרוב האחים עובדים, והאחים הגדולים עם משפחות משלהם – היה משימה לוגיסטית מורכבת. מעבר לכך, ריבוי הנפשות דורש מטפלת שתוכל להכיל שמונה נפשות שונות (הגיסים, כפי שכתבתי ברשומה אחרת, העדיפו שלא לבוא), כשלכל נפש יש רצונות ומאוויים שונים, ולצערי המטפלת שלנו לא הייתה מוכשרת מספיק לכך.
קשורה לכך הסיבה המהותית יותר, והיא העובדה שלטיפול משפחתי צריך לבוא עם רצון מלא להשתתף בטיפול, ועם רצון לעבור תהליך. אי אפשר לזייף, לא די "להחתים כרטיס" ולהתייצב למפגש. כל אדם, בבואו לטיפול אישי, צריך להתמודד עם דחפים שונים שמושכים לכיוונים מנוגדים. ואם זה נכון בטיפול אישי, על אחת כמה וכמה שזה נכון בטיפול משפחתי, שבו יש שמונה נפשות, שלכל אחת יש רצונות שונים, ורמות שונות של רצון לשינוי – ולצערי המטפלת שלנו לא ידעה להכיל זאת. חלק מהמשתתפים גם אמרו במפגש הראשון שהם הגיעו מסקרנות, ואחרים בגלל שזה היה חשוב לי (ובהמשך חשוב לאימא שלי). אך כאמור, סקרנות או ריצוי של אחרים הן לא מוטיבציות מספקות לעבור טיפול, לעבור תהליך. טיפול משפחתי הוא לא קרקס שאפשר לצפות בו, להשתעשע ממנו; טיפול משפחתי הוא הליך שצריך להיות משתתף אקטיבי בו.
זה גם קשור לאופי המשפחה שלנו ולכך שאנחנו לא צריכים לחיות יחד כמשפחה, שכן כל אחד מהגוזלים עזב את הקן, וחלקם גם בנו קן משלהם (ואכן, האחים הנשואים הרגישו פחות צורך בטיפול). מכיוון שאנחנו משפחה לא מלוכדת, ביומיום הצורך בטיפול אינו עולה – זה נראה טבעי – והמתחים והחיכוכים אינם צצים; אם היינו חיים ביחד, אני מאמין שהיינו מרגישים צורך דחוף יותר לעבור טיפול. החיכוכים צצים יותר במפגשים משפחתיים או אינטראקציות משפחתיות אחרות.
מהבחינה הזו אנחנו קצת כמו יחידת מילואים, שהלכידות שלה אינה חשובה בעתות שלום, אך נדרשת בעיתות מלחמה. איך המשפחה שלי תתפקד אם "תפרוץ מלחמה", אם חס וחלילה יפרוץ משבר? may the grace of god be with us.

דוקטורט של רעב, דוקטורט של שובע

זמן ניכר מהדוקטורט אני מקדיש למחשבות רפלקטיביות על "מלאכת הדוקטורט" עצמה, כלומר על המחקר והכתיבה של הדוקטורט, לנסח לעצמי את המקום שלי ביחס לדוקטורט (אל תעשו את זה בבית [או באוניברסיטה]; או כמו שאמר לי חבר טוב: לדוקטורט יש מטרה אחת – לסיים אותו).
וחשבתי על זה שיש שני סוגים של דוקטורט: דוקטורט של רעב, ודוקטורט של שובע. דוקטורט של רעב נכתב על ידי דוקטורנטית או דוקטורנט צעיר – להלן גם: אני – שמבקשים להותיר חותם באמצעות הדוקטורט; מכאן שהם באים לדוקטורט עם רעב להוכיח את עצמם. הם מאמינים שהנה, הם מורידים לעם את עשרת הדיברות. דוקטורט של שובע הוא דוקטורט של אנשים שכבר עברו כברת-דרך קרייריסטית מרשימה (כעורכי דין אך לא רק) ובאים לכתוב את הדוקטורט מעמדה של שובע. הם לא צריכים להוכיח לאף אחד כלום – את החותם שלהם הם הותירו כבר במקום אחר.
ברי כי מי שמכוון לחיים אקדמיים, יכתוב לרוב דוקטורט של רעב (אם כי אני מכיר חריגים לכך). אבל זה לא המוקד שלי: השאלה שלי היא מאיזו עמדה צריך לבוא לכתיבת הדוקטורט ואיזה תוצר (דוקטורט) יהיה יותר טוב. למותר לציין שהדרך שבה אני "שופט" דוקטורטים אינה בהכרח הדרך שבה האקדמיה שופטת אותם.
התפישה המקובלת היא שדוקטורט של שובע יהיה פחות טוב – גם כי המוטיבציה נמוכה יותר וגם כי מחקרים כאלו נוטים להיות דוקטרינריים ופחות ביקורתיים או "משוכללים". אני רוצה לאתגר את התפישה הזו. מבחינת המוטיבציה, לפעמים הרצון להוכיח את עצמך עלול להיות מלחיץ, אולי אפילו משתק, ומכאן, לעתים, לטעויות. לעומת זאת, דוקטורט של שובע נכתב מתוך מקום של נחת, של ביטחון עצמי; לא פרפורמנס של ביטחון עצמי שלמעשה מעיד על חוסר ביטחון, ביטחון עצמי אמיתי. אולי אפילו – וסליחה על הצרפתית – ממקום של צניעות.
שאלת איכות התוצר היא החשובה ביותר בעיניי. דוקטורנט של שובע ניגש למחקר לאחר כך וכך שנים שבו הוא פעל במציאות, בהן הוא היה חלק מן המציאות, חלק מהחיים; הוא מכיר את הבעיות שקיימות במציאות באופן בלתי-אמצעי, ולכן הוא יודע מה נכון וראוי לחקור. חוקר של רעב קפץ מהתואר הראשון לתארים מתקדמים, יש לו ניסיון מועט בחיים עצמם, הוא מכיר את המציאות מתוך ספרים ומאמרים. אבל מה הוא יודע על המציאות, לא מתוך מה שאחרים אומרים על המציאות אלא בעצמו?
בצבא היה מונח שנקרא "עכבר בא"חים". עכבר בא"חים הוא אותו חייל שישר לאחר הטירונות והאימון מתקדם הולך לעשות קורס מ"כים, ואז מדריך כיתת טירונים, ועובר לקורס קצינים וכיו"ב. כלומר, כל שירותו הצבאי עובר עליו בהכשרות שונות. הוא ממש מוכשר, אבל להילחם ממש הוא לא לחם.
כדוקטורנט של רעב, לפעמים אני חושב על עצמי (ועל המסלול שבחרתי) בתור עכבר בא"חים. על הנייר אני לוחם-על, רמבו של ממש. אבל האם אני נלחם את מלחמתה של המציאות?

סיפורה של עיר, סיפורו של המשפט הבינלאומי: על הספר "רחוב מזרח מערב"

הספר "רחוב מזרח מערב" של פיליפ סנדס הוא בעיני מופת לאופן שבו כתיבה אקדמית יכולה וצריכה להיות מונגשת לקהל הרחב. סנדס, פרקליט בשדה המשפט הבינלאומי ופרופסור למשפטים, שופך אור על מלחמת העולם השנייה ואחד הצמתים המרכזיים בתולדות המשפט הבינלאומי דרך סיפורה של עיר יחסית שולית בפולין – לבוב.

סנדס, שהחל בכתיבת הספר לאחר שקיבל הזמנה מאוניברסיטת לבוב לשאת הרצאה על עבודתו בשדה המשפט הבינלאומי, הבחין בפרט מעניין: שני הוגים חשובים של המשפט הבינלאומי, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, היו יהודים פולנים שלמדו בלבוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בהפרש של כמה שנים. לבוב היא גם העיר שממנה הגיע סבו של סנדס, ליאון, והיא גם אחת הערים שהיו בשליטתו של הנס פרנק, המושל הכללי של פולין מטעם השלטון הנאצי. במהלך הספר סנדס מתחקה אחר קורותיהם של ארבעת אלו, וכן של דמויות-משנה בעלילה, כמו מיס טילני מנוריץ, מסיונרית נוצרית שהצילה את חיי אמו בשואה.

התוצאה מרשימה. סנדס מצליח לארוג פרטים ביוגרפיים והיסטוריים רבים לכדי סיפור מרתק. במקרים רבים דווקא אותן אנקדוטות היסטוריות רבות או האופנים בהם הסיפורים השונים מצטלבים, הם שהופכים את הספר למפעים כל כך. פרט לצירופי מקרים אזוטריים אך מדהימים ממש – כמו העובדה שאחותו של אדולף היטלר הייתה מנהלת משק הבית במעונות הסטודנטים של לאוטרפכט – כוונתי היא בעיקר לנרטיב שסנדס יוצר באמצעות הצלבת הגותם של לאוטרפכט ולמקין (שנוגעת כמובן גם לפרנק, מושא הגותם של לאוטרפכט ולמקין, ובמידה מרוחקת יותר לליאון, הקורבן של אותם פשעים).

בשלהי מלחמת העולם השנייה לאוטרפכט ולמקין ניסחו שני פשעים שהם מן העקרונות החשובים ביותר של המשפט הבינלאומי: לאוטרפכט ניסח את העבירה "פשעים נגד האנושות", שהיא הרג של יחידים כחלק מתכנית שיטתית; למקין הגה את הרעיון של הג'נוסייד, קרי הרג של רבים מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה שהם חלק ממנה.

על אף שהרעיונות של לאוטרפכט ולמקין מציבים דגשים שונים – אצל לאוטרפכט הפרט הוא במרכז ואילו אצל למקין הקבוצה – הם כמובן לא סותרים. אולם סנדס יוצר מעין תחרות ויריבות בין שני ההוגים ושני הרעיונות, באופן שיוצר מתח ועניין בסיפור. התחרות מגיעה לשיאה במשפטי נירנברג שנערכו לבכירי המפלגה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה, וביניהם פרנק. הן למקין והן לאוטרפכט ביקשו להחדיר את רעיונותיהם לכתבי האישום ולפסק הדין במשפט. גם כאן סנדס מצליח לחולל דרמה: על אף שנדמה כי בתום המשפט ידו של אחד מהם הייתה העליונה – בכדי לא לקלקל, איני מפרט רעיון של מי – דווקא הרעיון שלא זכה לתהילה במשפט אומץ לראשונה בשנים שלאחר מכן על ידי העצרת הכללית של האו"ם.

לצד היותו של "רחוב מזרח מערב" ספר עיון שנקרא כמו ספר מתח עוצר-נשימה, אני מצאתי בו, כהיסטוריון בתחילת דרכי, ואולי מבלי שסנדס התכוון לכך – ספר מתודולוגי מעולה. שלא כמו שמקובל לרוב במחקר היסטורי, סנדס מתעד את המסע שלו לעבר השלמת הפאזל ההיסטורי, ובכך חושף את האופן שבו עובד וחושב היסטוריון. המסע הזה לפעמים מתחיל מפיסת נייר מצהיבה או רק תמונה, והוא כולל גם הסתייעות בעשרות אנשי קשר וביקור במדינות ממספר יבשות. האופן הבלשי המדוקדק הזה הוא מצד אחד מעורר התפעלות, ומאידך, בתור פרח-היסטוריון, הוא קצת ריפה את ידיי – זו עבודה כל כך סיזיפית!

כספרות עיונית שמופנית לקהל הרחב, סנדס גולש לעתים למחוזות הקיטש. פעמים אלו הניסיונות המאולצים לצירופי מקרים מוזרים; פעמים אלו המקומות השונים בספר בהם הוא מנסה לעשות אאוטינג לדמויות מסוימות על סמך ספקולציות בלבד. הקריצה לקהל הרחב באה לידי ביטוי גם בשם הספר: העיקרון המארגן של הספר הוא כאמור העיר לבוב. עם זאת, רחוב מזרח-מערב, שהספר נקרא על שמו, נמצא בעיר ז'ולקייב, שנמצאת צפונית ללבוב (ושחלק מהדמויות קשורות אליה בעקיפין או במישרין). לכל אורך הספר סנדס לא מנמק מדוע הוא בחר בשם זה כשם הספר, וקשה להימנע מהתחושה שהוא עשה זאת רק כיוון שמדובר במטאפורה מגניבה, על אף שכאמור לא זו העיר שעומדת במרכז הספר. בספר שאמון על דיוק היסטורי אני מצאתי בכך טעם לפגם.

רחוב מזרח מערב • פיליס סנדס • מאנגלית: עודד פלד • כנרת, זמורה – מוציאים לאור • 2016 • 528 עמ'

הפנים הכפולות של הלוויות: על "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר

במהלך שלושת החודשים האחרונים בהם נגיף הקורונה חגג בראש חוצות, ספרים שעסקו במגפות כמו "הדבר" של אלבר קאמי או "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס כיכבו ברשימת המלצות הקריאה. מבלי לגרוע מכבודם של אלו – מה ששלהם שלהם – הספר "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר הולם אף הוא את התקופה, שכן הוא מאיר פנים גלויות פחות ומנוולות יותר של המגפה הנוכחית: לוויות.

לוויות, כמו תחנות אחרות במעגל החיים, הן טקסי-מעבר שבמרכזן עומדים – או יותר נכון, שוכבים – המנוחים. וכמו בכל טקס מעבר, החגיגה היא כפולה: היא נועדה הן לחתן או כלת האירוע, והן לחברה ולמשפחה של כוכבי האירוע. לוויות לכן נועדו למתים ולחיים בו זמנית: הן אמנם האפשרות לחלוק למתים כבוד אחרון, אך נדמה כי תפקידן העיקרי של הלוויות הוא ל"שורדים", הן מאפשרות להם לעבד את האבל, שהרי בניגוד לטקסי מעבר אחרים, המת לא זוכה ליהנות מהחגיגות.

בשיאם של ימי הקורונה הלוויות נערכו בצניעות, בהיחבא ובחיפזון, בהשתתפות של בני אדם ספורים. בכך נמנע מהמתים הכבוד הראוי להם, אך חשוב מכך – נמנע מהחיים האפשרות לעבד את אבלם. קריאה של "בבוא מותי" במהלך ימי הקורונה העצימה בי את הניגוד הזה.

לבני משפחת באנדרן שעומדת במרכז "בבוא מותי", לעומת זאת, היה שפע של זמן לעבד את אבלם. הספר נפתח כשאָדי, אם המשפחה, שוכבת על ערש-דווי. מבעד לחלון מיטת חולייה היא שומעת, במשך ימים רבים, את קולות הלמות הפטיש והניסור של ארון המתים שמכין לה קאש, אחד מבניה. אך אדי לא זוכה למנוחה אחרונה עם מותה. אַנְס בן זוגה מתעקש למלא את צוואתה ולקבור אותה בעיר נעוריה, למרות שזו נמצאת מרחק קילומטרים רבים מביתם ועל-אף שמזג האוויר שיבש את הדרכים והפך את המסע לכמעט בלתי-אפשרי.

הספר מגולל את סיפור קבורתה של אדי. לכאורה פרוצדורה פשוטה שצריכה לארוך לכל היותר יום-יומיים, אך במקרה של אדי נמשכת כשבועיים רוויי מכשולים. ההכנות המתמשכות לקבורה, והמסע שעורכת משפחתה של אדי בכדי לקבור אותה, ממחישות אף הן את הפנים הכפולות של טקסי מעבר, ואת העובדה שלא תמיד הרצון של הראשונים עולה בקנה אחד אם זה של האחרונים. הספר ממחיש לכן את מה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. המוות הוא לא מצב סטטי; למוות יש דינמיקה משלו. אלא שכל עוד האדם חי, הוא זה שמארגן לעצמו את חייו; עם מותו, קרוביו ומבקשי טובתו – מבקשי רעתו? – הם אלו שמניעים את העלילה. לוויות מאפשרות לחיים לעבד את אבלם, אך גם מאפשרות להם לקבוע את הדרך שבה המנוח יונצח. כך ש"מסע הלוויה הארוך" של אדי מנסר בחלל הספר את השאלה: האם אכן הדבר נעשה לרצונה?

"בבוא מותי" משופע בשלל היכולות הספרותיות שפוקנר מתברך בהם. למשל, כל פרק בו מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, דבר המאפשר מבט פוליפוני על המתרחש. הספר גם שזור במשפטים נהדרים ותובנות יפות. לדוגמא, אחד הפרקים מסופר מנקודת מבטה של אדי, ובו היא משתפת במחשבותיה על בני משפחתה, מחשבות שמהדהדות את כל עלילת הספר. תובנה אחרת נוגעת להבדל בין מילים למעשים. כך למשל אדי אומרת: "מילים עולות ישר למעלה בקו דק, מהיר ולא מזיק, אבל מעשה מתקדם על האדמה בצורה איומה כזאת, נצמד אליה, ככה שאחרי כמה זמן שני הקווים רחוקים מדי אחד מהשני ואותו בן אדם לא יכול לעבור מאחד לשני". נדמה לפחות כי בני משפחת באנדרן ניסו במותה לקרב את הקווים שבין מילים למעשים, שבין בקשתה של אדי להיקבר בעיר נעוריה לבין היכולת לממשה. האם הם הצליחו?

בבוא מותי • ויליאם פוקנר • מאנגלית: שרון פרמינגר • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 240 עמ' • 2018

תשע נשמות, שמונה ספרים, שש ארצות, אחד אלוהינו – סקירת ספרות

את ימי הסגר שהקיפו את ליל הסדר ביליתי בלא פחות משש מדינות. התחלתי את מסעי בבריטניה וחתמתי אותו בבלגיה, ובדרך דילגתי לצרפת, רוסיה, איטליה, כולל גיחה קצרה לארגנטינה. השמיים הסגורים לא נפתחו במיוחד בשבילי; המסע היה ספרותי בלבד, והוא נעשה מבלי לצאת מדלת ביתי ודל"ת אמותיי – או במציאות הקורונה, ר' אמותיי (שהם 100 מטרים) – והוא התאפשר בזכות הספרונים הנפלאים (הגם כי יש טובים וטובים פחות) של סדרת Petite, בהוצאת "תשע נשמות". שלא כמו הגדת הפסח, שמתחילה בגנות ומסיימת בשבח, אני אתחיל מהספרים המוצלחים יותר בעיניי.

"אליזה" הצרפתי של ז'ק שובירה מספר על איוון, שהתייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה. איוון מתאהב באֵליזָה, הנערה שמטפלת בו וגדולה ממנו בכעשור. אליזה קצת מוחמאת מהחיזור וקצת נרתעת. הסיפור גדוש ארוטיקה סמויה או אסורה, והאווירה המינית הרמוזה הזו, הרצוא ושוב בין הגילוי וההסתר, היא שהופכת את הקריאה בספר למהנה כל כך. למרות שניתן היה לוותר על האפילוג, שמבקש לסגור מעגל באופן מעט מגושם, הוא אינו פוגם בחוויית הקריאה.

ספרון צרפתי נוסף הוא "אוּריקָה" של קְלֵייר דֶה דוּראס שמתרחש במאה התשע-עשרה. אוריקה היא ילדה סנגלית שניצלת מחיי עבדות וגדלה בבית החברה הגבוהה בצרפת. על אף שהיא לכאורה זוכה לחיים טובים יותר, יש דבר-מה שמייסר אותה, עד שהיא מחפשת מזור לנשמתה. הספר מציג יפה את הגורל האכזר של אוריקה, ומעלה תהיות מעניינות בנוגע לשאלה עד כמה אנו מנתבים את חיינו בעצמנו.

הביקורים באיטליה ואנגליה הותירו אותי עם תחושה אמביוולנטית. "החצר הקדמית" של קונסטנס פנימור וולסון, מספר על אישה אמריקנית בשם פְּרוּדֶנס וילקין, שמגיעה לאיטליה בסוף המאה התשע-עשרה ונכבשת בקסמו של אנטוניו גוּאָדאני, אלמן עם שמונה ילדים שמטפל גם בסבתו ודודו. כשנה לאחר חתונתם אנטוניו נפטר, אך פרודנס מחליטה להישאר באיטליה ולטפל במשפחתו של אנטוניו, למרות שזו מתעמרת בה. היא חיה בחיי דחק, כשכל חלומה הוא לטפח חצר קדמית לבית. פרט לשפתה המופלאת של וולסון (בתרגומו המעולה של יותם בנשלום), במהלך הקריאה יצא לי לקנא לא אחת באנשים כמו פרודנס, ששאיפותיהם פשוטות, והתגשמות משאלה פשוטה מסבה להם אושר. ולווי שאגיע למעלתם זו.

הסיפור האיטלקי השני, "טוהר המידות של קקינה" של טילדה סראו, מתרחש אף הוא בסוף המאה התשע-עשרה. הספר מספר על אישה בשם קֵקינה, שמחוזרת על ידי המרקיז מאָרָגוׄנָה, ועל לבטיה אם להיענות לחיזור זה. הספר כוללת אחרית-דבר יפה של נטליה גינצבורג שמרעיפה על הספר קומפלימנטים, אך אני מצאתי את הסיפור מעט סתמי. אולי באיטלקית זה נשמע יותר טוב.

כך גם רשמיי מאנגליה, ושני סיפוריו של ה"ג' וולס, "הדלת שבקיר" ו"תחת הסכין". "הדלת שבקיר" הוא סיפור מעולה. הוא מספר על ליונל ואלאס, אישיות בכירה בממשלה הבריטית, שבילדותו דמיין שיש דלת בקיר שמובילה לגן קסום, ובמהלך כל חייו הוא חולם לחזור לאותה דלת. כפי שהמספר מציין יפה, הדלת שבקיר היא מטאפורה לאפשרות המוצא מן המציאות, לעולם אחר. האם מוטב להיות משוקע בעולם הזה או לחלום על עולם אחר?

הסיפור השני בספרון, "תחת הסכין", מספר על המחשבות של אדם שמשוכנע שהוא עומד למות. במהלך קריאת הספר נזכרתי בפרק בסיינפלד בו איליין אינה מסוגלת לצפות יותר בסרט "הפצוע האנגלי" ומטיחה במסך: "Quit telling your stupid story […] and just die already! Die". האם נענו תפילותיי? כנראה אלוהים עסוק בימים אלו בהתמודדות עם נגיף הקורונה.

"אמי והמוזיקה" של מרינה צבטייבה מספר על זיכרונותיה של המספרת, שאימה הכריחה אותה לנגן על פסנתר, והמספרת תיעבה אותו. הספר שזור בתובנות נפלאות שמתבלות את הקריאה. אולם, הוא רצוף בהערות שוליים שמקשות מאוד על זרימת הטקסט ועל קריאתו. עד שהנחתי את ספרות המחקר בכדי להרוות את הנפש במעט פרוזה, הערות השוליים סגרו עליי ממקום מפתיע.

שתי הארצות שסיפוריהן הכי פחות מוצלחים הן בלגיה וארגנטינה. "לפני ארבעים שנה" הבלגי של מריה ואן ריסלברגה מספר את סיפור אהבתם של המספרת ובחור שהיא מכנה אוּבֵּר. המספרת ואובר, שכל אחד מהם נשוי למישהו אחר, נקלעים לבקתה בודדה למשך חודש. הסגנון של הספר מזכיר את פלובר, ומי שנשבה בקסמו של פלובר יאהב בוודאי גם את "לפני ארבעים שנה". אני גם לא נפלתי מהרגליים מפלובר.

נחתום את מסענו בארגנטינה. הספר "שתי חברות" של מרטין רכטמן מספר על שתי חברות מהתיכון בשם פלורֶנסיָה ואָסוּל, אחת גרה בבואנוס איירס והשנייה בחווה דרומה משם, שבמשך תקופה ממושכת מבלות אחת עם השנייה למרות שהן לא ממש מחבבות אחת את השנייה. השתיים עוברות מספר חוויות ביזאריות לחלוטין שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. סיפור חסר פשר זה העצים בי את הצורך לחווייה מתקנת בדמות ביקור ממשי, ולא ספרותי, בארגנטינה. אומרים שמפלי האיגואסו מומלצים. במהרה בימינו אמן.

**

אליזה • ז'ק שובירה • מצרפתית: עדינה קפלן • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 63 עמ'

אוּריקָה • קְלֵייר דֶה דוּראס • מצרפתית: מיכל שליו • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 71 עמ'

החצר הקדמית • קונסטנס פנימור וולסון • מאנגלית: יותם בנשלום • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 68 עמ'

טוהר המידות של קקינה מטילדה סראו מאיטלקית: שירלי פינצי לב • הוצאת תשע נשמות • 2018 91 עמ'

הדלת שבקיר; תחת הסכין ה"ג' וולס מאנגלית: יותם בנשלום • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 74 עמ'

אמי והמוזיקה מרינה צבטייבה מרוסית: דינה מרקין, 2018 • הוצאת תשע נשמות • 72 עמ'

לפני ארבעים שנה • מריה ואן ריסלברגה • מצרפתית: מתי בן יעקב • 2018 • הוצאת תשע נשמות • 67 עמ'

שתי חברות מרטין רכטמן מספרדית: סוניה ברשילון 2018 • הוצאת תשע נשמות • 94 עמ'

 

מפלגת הנחמדים

כתבתי בעבר כי המשפחה שלנו (להלן: הפרלמנט) מורכבת משתי מפלגות, "מפלגת החכמים" ו"מפלגת הטיפשים", ושאני הייתי הראשון, לכאורה, שחצה את הקווים ממפלגה למפלגה. באותה רשומה ציינתי כי אותן אובזרווציות נכונות רק לתא המשפחתי המצומצם, ולא כוללות את אחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"), שטרם עמדה על דעתה, כמו גם אנשים שביקשו לקבל אזרחות משפחתית כתוצאה מקשרי נישואין (להלן גם: גיסים). באותה תקופה הפרלמנט התברך רק בשני חברים (חבר וחברה) שזכו לאזרחות, ונתון זה כשלעצמו – מבחינה אמפירית – אינו מספק בכדי שניתן יהיה לומר משהו על העולם. מאז נוספו לפרלמנט עוד שני גסים, ומעבר לתוספת הכמותית שמאפשרת לנו לומר משהו על האזרחים-החדשים, מדובר בתוספת איכותית שלא ניתן להתעלם ממנה. חצי הקדמה לפני כן: הציניות נעדרת מרשומה זו.
ובכן, אם התא המשפחתי שלנו מורכב ממפלגת החכמים ומפלגת הטיפשים, על גיסנו ניתן לומר, ללא כל עוררין, שהם הקימו מפלגה חדשה – "מפלגת הנחמדים". לא משנה אם הם התחתנו עם חברת מפלגת החכמים או חבר מפלגת הטיפשים, כל האזרחים החדשים, ללא יוצא מן הכלל הם מאוד מאוד נחמדים. זה נכון גם באופן יחסי, לפרלמנט שלנו (עלינו הרי אמרה גולדה "הם לא נחמדים"), וזה נכון גם באופן אובייקטיבי.
הנחמדות הזו ראויה לציון לא בכדי שנתפאר ב"השבחה" שקיבלנו למשפחתנו. לנחמדות הזו יש השפעה ממשית על החיים הפרלמנטריים במשפחתנו – מפלגת הנחמדים היא הדבק שמאחה בין מפלגת הטיפשים למפלגת החכמים.
ואל יהי הדבר קל בעיניכם. ראשית, כיוון שהפרלמנט שלנו חי ובועט כך וכך שנים, בין חברי מפלגת החכמים לחברי מפלגת הטיפשים – נוצרו מעין יריבויות, ואלו לעתים הותירו משקעים (ראו רק טעימה כאן). גם אם אותם משקעים מאפשרים לפרלמנט לתפקד – קשה מאוד להתעלם מהם. חברי מפלגת הנחמדים, שלעתים מביטים בנו מהצד בזלזול כאומרים "מה נסגר איתכם" (הם נחמדים, הם לא יבינו) – נקיים מאותם פצעי עבר. לכן הרבה פעמים התקשורת בין חברי מפלגת החכמים והטיפשים, אפילו בעניינים שביומיום, נעשית באמצעות חברי מפלגת הנחמדים.
במחשבות שלאחר מעשה, אני תוהה האם חברי מפלגת הנחמדים היו יכולים לסייע לנו לצלוח את הטיפול המשפחתי. לפני כארבע שנים ארגנתי לחברי הפרלמנט המשפחתי "טיפול משפחתי בהפתעה". אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה בזמן אחר, אך לצורך העניין אומר כי חברי מפלגת הנחמדים (שמנו אז רק שני חברים), סברו שהכי טוב שנעבור את הטיפול רק בתא המצומצם, ללא מקבלי "גרין קארד משפחתי". בזמנו, בתור מי שארגן את הטיפול, קצת נעלבתי, כי באמת ובתמים סברתי שהם חלק מהמשפחה; היום, לאחר שהטיפול כשל בתום שלושה מפגשים, אני גם תוהה האם חברי מפלגת הנחמדים לא היו יכולים לסייע לנו לצלוח את הטיפול.
שנית, אני חושב שזה מדהים כיוון שיצא לי לשמוע – לאחר מחקר של משפט משווה מעמיק – שבכמה פרלמנטים במדינות זרות – הגיסים, שאצלנו מרכיבים את מפלגת הנחמדים – נחשבים לגורם עוין, למישהו שהוא לא שייך, שלעולם לא יהיה שייך, לפרלמנט; שלא לומר שבמדינות מסוימות, הגיס נחשב לגיס חמישי. ואני זוכר שכשקראתי את המחקר המשווה הזה אמרתי – זה ממש מוזר! הפוך גוטה הפוך – הגיסים שלנו, מפלגת הנחמדים, הם הגורם המלכד של המשפחה.

כרוניקה של מוות ידוע מראש? על הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין"

הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין" של יעל הרשקוביץ מבקש לבחון את התהליכים המאפיינים את קבלת ההחלטה להתגרש, כפי שהם נחווים על ידי גברים ונשים שיזמו גירושין. הספר, המבוסס על עבודות הדוקטורט והתזה של הרשקוביץ, עוסק בשאלות כגון המוטיבציות השונות ליזום גירושין; הנרטיבים של יוזמי הגירושין, ובפרט קווי דמיון ושוני בין הנרטיבים של גברים ונשים; וכן בשלבים השונים של תהליך קבלת ההחלטה להתגרש.

הטענה שעומדת בלב המחקר של הרשקוביץ היא שההחלטה אינה אירוע נקודתי אלא היא תוצר של תהליך ארוך שמתחלק לשלושה שלבים: שלב הידיעה, שלב גיבוש ההחלטה, ושלב מימוש ההחלטה; ושלהליך זה יש ארבעה מאפיינים: הכחשה, בלבול ואי-ודאות, התבהרות והחלטה.

בשלב הראשון מתגבשת הידיעה של יוזם הגירושין כי הוא אינו מרוצה מבן הזוג. כפי שעולה מהראיונות בספר, ישנם יוזמי גירושין שהבינו זאת עוד מתחת לחופה, ואפילו לפני כן; "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כינתה זאת רותי, אחת המרואיינות. שלב זה מתאפיין בבלבול וחוסר ודאות, הכחשה והונאה עצמית, ובשל כך בשלב זה יוזמי הגירושין העדיפו להיצמד למצב הקיים ולהימנע מנטילת סיכונים.

בשלב השני, שלב גיבוש ההחלטה, דפוסי ההכחשה מתחילים להתפוגג והתמונה מתחילה להתבהר. בשלב זה יוזמי הגירושין מבינים כי אין דרך חזרה, שהוויתור שלהם על עצמם הוא גדול מדי, והכוחות הדוחפים לגירושין גוברים על הכוחות שנמנעים ממנו; במקום לראות בגירושין סיכון וכישלון, יוזמי הגירושין רואים בהם סיכוי לשינוי, אתגר ואפשרות לצמיחה. לעתים קבלת ההחלטה להתגרש היא תוצר של טריגר, אירוע ספציפי שבו "נופל האסימון", כמו הסטירה שנתי נותן לילדו והבנתו כי את הכעסים מהנישואין הכושלים שלו הוא מוציא על ילדו.

השלב האחרון הוא שלב יישום ההחלטה. שלב זה הוא השלב הקצר ביותר, והוא למעשה השלב היחיד שבו ניצני ההחלטה נגלים על פני קרקע המציאות. בשלב זה יוזמי ויוזמות הגירושין פונות לערכאות משפטיות, משתפות את בן הזוג ומקורביהן בהחלטתן וכיו"ב.

**

"נפרדנו כך" סובל מכשל שניתן להכתירו בפשטות כחוסר אינטגרציה בין טקסטים שונים, כשל שעריכה קפדנית יותר הייתה כנראה יכולה לרפאו. המקום האקוטי ביותר שבו הדבר בא לידי ביטוי הוא בפרק המסקנות. בפרק זה הרשקוביץ מרעיפה על הכותבים מספר רב של מחקרים שעשויים להסביר, להלום או לסתור את ממצאי המחקר שלה, אך היא כמעט ואינה מצטטת או מביאה דוגמאות מהמרואיינים שלה, קרי מראה כיצד המחקרים הקודמים מאששים או מכחישים את המחקר שלה.

בנוסף, לא תמיד הטענות או המסקנות שהכותבת הגיעה אליהן עולות מן הראיונות שהיא ערכה לפני כן. למשל בפרק הראשון הרשקוביץ מביאה ציטוט של דוד, אחד המרואיינים, שעוסק בכעסו על אשתו על כך שהיא ניפצה את החלום שלו והזהות שלו כאיש-משפחה, כבעל וכאב. עם זאת, הציטוט בכלל לא עוסק בניפוץ החלום שלו, אלא בכעסו על בגידתה של אשתו, ובוגדות – כמו אדם שבוגד במדינה, מציין דוד – צריכות להיענש. דוגמא נוספת: בפרק המסקנות הכותבת מציינת כי יוזמי הגירושין חוו את הקושי בנישואין לפני בני זוגם – אך גם מסקנה זו לא הוכחה; כל שנמצא הוא שיוזמי הגירושין היו הראשונים לפעול לשם כך, שהרי הרשקוביץ לא ראיינה את בני הזוג של היוזמות. כמו כן, במספר רב של מקומות בספר הכותרות או כותרות-המשנה אינן הולמות את הטקסט שמגיע אחריהן. הפרק הראשון למשל, נקרא "מיהו יוזם הגירושין", כאשר למעשה הוא עוסק במוטיבציות שונות לגירושין ולא בזהות יוזם הגירושין; ויש עוד דוגמאות כאלו למכביר.

**

"נפרדנו כך" כולל מספר תובנות צדדיות מעניינות, אך בשורה התחתונה, הוא לא פוקח עיניים, הוא לא סוחף, הוא לא מטלטל; במידה רבה – בכל הנוגע לטענה העיקרית שלו – הוא גם לא מחדש. כלומר, במונחים מדעיים "צרים" הוא כן מוסיף ידע, הוא כן מציג מודל של קבלת החלטה להתגרש ומצייר קווים לדמותו של כל שלב (הגם כי לא הצלחתי להבין האם הרשקוביץ בנתה את המודל או רק נשענת על מודל קיים, שכן עם הצגתו היא מפנה בהערת שוליים לשני מחקרים קודמים); אך אלו מסוג המחקרים שמעגנים תובנות ידועות בכלים מדעיים, שמסקנתם "עושה שכל", שהיא על גבול הבנאלית.

האכזבה היא רבה שכן לרוב פעולתו של מחקר שמבוסס על ראיונות עומק היא הפוכה: באמצעות הבאת קולות רבים ומגוונים, ובעיקר בשל יכולת פרשנות וניתוח מעמיקה של החוקר – מחקר כזה יכול לערער תובנות רבות שידועות לנו על השדה הנחקר. אלא שאלו נעדרים מהספר: הסיפורים המעניינים של המרואיינים מנותבים למודל שלבי ההחלטה להתגרש, והם נעדרים את אותה פרשנות שיכולה להפוך מחקר איכותני למרתק, להפוך את הסיפורים של המרואיינים מעוד "רכילות" למדע, למידע שניתן להסיק ולהשליך ממנו על השדה, שניתן בעזרתו לומר משהו על המציאות.

התובנות היפות שבספר נוגעות לשוני בין גברים ונשים בהליכי גירושין. תובנה אחת כזו עוסקת במקום ההפוך שילדים תופשים אצל נשים וגברים: בעוד אצל נשים הילדים משחקים תפקיד חשוב בגיבוש ההחלטה להתגרש, מתוך הבנה כי טובת הילד כרוכה בטובתן האישית, אצל גברים מתרחש תהליך הפוך: אובדן הקשר הצפוי עם הילדים – תמה מרכזית בשיח של הגברים יוזמי הגירושין – מהווה כוח-נגד שדחף את יוזמי הגירושין שלא להתגרש.

תובנה יפה נוספת נוגעת למאבקי המשמורת של גברים בבתי המשפט. מאבקים אלו נתפסים לרוב כמאבקי כוח להורדת נטל המזונות; הגבר אינו מעוניין באמת במשמורת, והראייה היא שהוא כלל לא היה אב פעיל במהלך הנישואין. אלא שמהספר עולה תמונה מורכבת יותר: במהלך הנישואין הגברים קיבלו כמובן מאליו את היותם הורים, הם היו הורים פסיביים. הליך הגירושין לעומת זאת, דחק אותם לשאול את עצמם האם הילדים חשובים להם, הוא הכריח אותם "להתמודד" עם הזהות ההורית שלהם, לממש את "פוטנציאל ההורות" שלהם, להיות הורים פעילים או לא להיות הורים בכלל.

ככלל, הגבר יוזם הגירושין המצטייר בספר אינו אותה דמות סטריאוטיפית וחסרת רגשות; הגברים בספר חוו את הגירושין כאירוע מכאיב המעורר תחושת אשם, חרדה, דיכאון ופגיעה בערך העצמי, כאשר הדבר נובע בעיקר מאובדן הקשר הקבוע עם הילדים. השיח הרגשי הזה, מדגישה הרשקוביץ מספר פעמים, מנוגד למחקרים קודמים שהראו כי גברים חווים אובדן רגשי פחות מנשים. גם החידוש הזה כמעט ולא מנותח בספר.

לתגלית של הרשקוביץ אני מבקש להציע שני הסברים. ראשית, המחקר נערך בישראל. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שקיימת בה חזקת הגיל הרך, חזקה לפיה המשמורת על הילדים ניתנת ברוב המוחלט של המקרים לאם. לא פלא אם כן שתמה מרכזית אצל הגברים הוא אובדן הקשר עם הילדים וההשפעות השליליות של אובדן זה. בנוסף לכך, יש אנומליה בדיני המשפחה בישראל שאחת התוצאות שלה היא מרוץ סמכויות בין בתי דין דתיים (בהם יש לגברים יתרון מסוים) לבתי משפט אזרחיים (שהם יותר פרו-נשים). מרוץ הסמכויות גורם לאסקלציה של הסכסוך, וממילא לשיח שבו הרגשות מוחצנים יותר.

ההסבר השני הוא היפותטי, והוא נוגע לכך שככל שאנחנו מעמיקים אל תוך המאה העשרים ואחת, ישנו יותר מקום לשיח גברי על רגשות. בכך אני מניח ששיח הרגשות יהיה נוכח יותר אצל גברים צעירים יותר. הסבר זה הוא בגדר השערה, שכן הספר כלל אינו נוקב בגילאים של המרואיינים והמרואיינות. יתרה מזו: הספר גם אינו מונה מאפיינים זהותיים אחרים של המרואיינים, כמו זהות אתנית או עדתית. בעיניי זו החמצה נוספת של הספר: מאפיינים אלו היו יכולים לשפוך אור על שאלות שונות, למשל – האם השפעות בין-דוריות שכיחות יותר בקרב משפחות מסורתיות.

"נפרדנו כך" עוסק באחת ההחלטות המורכבות והמעניינות שאנשים נוטלים בימי חייהם. על אף שהטענה העיקרית של הספר אינה מעניינת דיה, הוא כולל תובנות-צדדיות מעניינות הנוגעות לשוני בין גברים ונשים בהחלטה להתגרש. בתובנות יפות אלו ננוחם.

פורסם ב-28.2.20 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

ספר על לא-כלום: על "אישה נחה" של מעיין גולדמן

הספר "אישה נחה" של מעיין גולדמן מספר על אלין, עורכת טלוויזיה של תוכנית ריאליטי תאומת "האח הגדול", אשר על סף שנות הארבעים לחייה מוצאת עצמה מובטלת מעבודה. בכדי שלא תשקע בחוסר מעש ובדיכאון, אוהד בן זוגה משאיר לה משימות יומיות קטנות, אך גם בהן אלין מתקשה לעמוד, והיא אף שמה אותן ללעג. בזמן שמתפנה לה, אלין מהרהרת על מערכות היחסים שבחייה – עם בן זוגה, אחותה הקטנה והוריה, על הילדים שיהיו לה (או שלא) ורעיונות להפקות פורצות דרך.

כיוון שאלין באה מתוך עולם הטלוויזיה, הספר כולל אנלוגיות רבות, מפורשות או משתמעות, לעולם זה, ואף מרפרר לתכניות מסוימות. אחת התכניות שמוזכרות היא "סיינפלד", קומדיית המצבים האמריקנית ששודרה בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר בני הזוג מכנים זה את זו בשמות גיבורי הסדרה – אוהד הוא ג'רי ואלין היא איליין. כינויים אלו מוסברים בספר בנסיבות היסטוריות – אלין הייתה בעבר שכנה של אוהד, כאשר אחיו של אוהד היה מתפרץ לדירתו כמו שקוזמו קריימר היה מתפרץ לדירתו של ג'רי סיינפלד. אלא שב"אישה נחה" הם מקבלים משמעות נוספת.

המוטו המפורסם של "סיינפלד" הוא תכנית על לא-כלום (show about nothing). גם "אישה נחה" הוא "ספר על לא כלום". ניתן לומר שלהעמיד את "אישה נחה" לצד "סיינפלד" – זה כמו להעמיד שחקן כדורגל בליגה למקצועות עבודה לצד כריסטיאנו רונאלדו – זה גם לא הוגן וגם רב השוני על הדמיון. ועדיין, בסיס ההשוואה, שישנו, מאפשר להבין מה חסר ב"אשה נחה".

"סיינפלד" היא אמנם תכנית על לא-כלום, אך למעשה היא תכנית על הכל: היא כוללת סיטואציות של היומיום שכולנו נתקלים בהן, ואגב כך מעלה תובנות חשובות על מערכות יחסים רומנטיות, על משפחה, על עבודה. הפורמט שלה כקומדיית מצבים שמורכבת מפרקים בני כ-25 דקות מאפשר לה לתחם כל סיטואציה כזו לפרק זמן מוגבל שבסופו יש שורת מחץ או מעגל שנסגר.

"אישה נחה" באמת עוסק בלא-כלום; במרכזו עומדת אישה שכמעט ולא עושה כלום, מלבד להרהר, לאורך כל הספר. גולדמן לא מתארת את נפילתה של אלין משיא הצלחתה ותפארתה לעבר שקיעתה וניוונה וכמובן לא את היחלצותה מכך, אלא רק את תקופת האבטלה שבה אלין אינה עושה דבר. אמנם גם הספר, כמו "סיינפלד" עוסק במערכות יחסים רומנטיות, חבריות ואחרות, אך הוא חסר את אותן תובנות נפלאות ששוזרות את "סיינפלד". מעבר לכך: גם "סיינפלד" כולל פרקים בהם לא קורה בהם דבר, כמו הפרק "המסעדה הסינית", שבו הגיבורים מחכים כל הפרק להיכנס למסעדה (בעיני אחד הפרקים הפחות מוצלחים); אך כאמור בעוד ב"סיינפלד" כל סיטואציה מתוחמת בזמן, "אישה נחה" הוא כמו סיפור שלא נגמר.

היו מבקרי ספרות, כמו עמרי הרצוג, שראו ב"אישה נחה" אמירה אידיאולוגית וספרותית, לפיה גולדמן לועגת להנחות של רומן החניכה המודרני של מציאת קול פנימי, התגברות על מכשולים והתקדמות אישית ולא חותרת לקראת בריאות נפשית. אני מסכים עמו לחלוטין. אלא שגם אם נניח שגולדמן נוקטת בעמדה ספרותית-אידיאולוגית אלטרנטיבית, ולא רק לועגת – הקריאה בספר שלא מתרחש בו דבר היא אינה חוויה נעימה, היא מותירה את הקורא בסופה עם לא-כלום. "את סיפור של בינוניות", הגיבורה מעידה על עצמה ובמקום אחר היא מסבירה לחברתה "את לא מבינה איזה שעמום". אני הבנתי.

פורסם ב-7.2.20 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

לפני שער החוק: על הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר

במרכז הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר ניצב עורך-דין חיפאי ותיק בשם אריה רומנו. רומנו מקבל לידיו לטפל בתיק של איסמעיל, נגר ערבי שעשה למענו עבודות נגרות במשך עשרות שנים ומסתבך בתקרית אלימה. הספר לא מכביר בפרטים אודות אותה תקרית, ורק לקראת סוף הסיפור התמונה סביבה מתבהרת.

על אף שהדמות המרכזית בספר היא של עורך-דין פלילי ובמרכזו ניצב משפט פלילי, "נטל ההוכחה" – שגם שם כותרו הוא למעשה מונח משפטי שמשמעותו על מי מוטלת החובה להוכיח את הטענות במשפט – ניצב רק "לפני שער החוק", ולא נכנס פנימה. אלא שבניגוד לסיפורו של קפקא, כאן אין זה "המשפט" שמונע את הכניסה בשעריו אלא שמיר עצמה.

ראשית, אין כל דיון משפטי בספר – טפל או מרכזי, שטחי או מעמיק – והתיק הפלילי כלל לא מגיע לבית המשפט. כמובן, אין כל חובה שהליך משפטי, בסיפור או במציאות, יגיע לבית המשפט; אלא שהיעדרו של דיון משפטי ב"נטל ההוכחה" מותיר את כל הרעיונות שמרחפים בחלל הספר בגדר סיסמאות חלולות שאינן יורדות לקרקע המציאות.

שנית, וכרוך בעקבו של הראשון – כל התיאורים בספר של עורכי-הדין וסביבתם נעים בין הבנאלי למגוחך. כך למשל הם התיאורים של סמלי הסטטוס השונים שעורכי דין אוהבים להתגנדר ולהתהדר בהם, או ההסברים על ההליך הפלילי שכמו לקוחים ממקראות של דיני עונשין. דווקא כיוון שיש בספר מספר תיאורים מדהימים, כמו הדימוי ההומרי של היכל המשפט בחיפה כספינה עצומה בעלת מדורים רבים, זו החמצה בעיני שהספר אינו מספק מבט מרענן על עולם המשפט ועורכי הדין.

לעמידה לפני שער החוק יש מובן נוסף ב"נטל ההוכחה" והוא התחושה שהספר עומד במקום, ולא מתקדם לעבר התרה של הקשרים שנטוו בסיפור, אל עבר קתרזיס. שמיר מפליאה בתיאורים מדויקים של הדמויות, כמו גם בכתיבה שמדגישה את העליבות של בני האדם, והיא מצליחה לעשות זאת עם יותר מקורטוב של חמלה.

אך בכתיבתה יש תחושה של פטפטנות נעימה וממכרת אך חסרת כל תכלית, תחושה מאלחשת של גירוי תמידי, בעוצמות שונות, מבלי שבסופו יש שחרור והרפיה. זה נכון אמנם שישנה חשיבות אינהרנטית והנאה רבה גם ב"משחק המקדים", וגם אצל שמיר כאמור מובטח לקורא ולקוראת עונג מסוים. אך עונג זה הוא תחום בזמן, להנאה יש תאריך תפוגה. בשלב מסוים היא הופכת לסבל. הנאה זו היא במובן מסוים הנאה מותנית, הנאה שממתינה לפורקן. ב"נטל ההוכחה" הפורקן בושש לבוא.