שמש

יוֹם אֶחָד

אֵצֵא מֵהַמִּשְׂרָד

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח.

וַאֲנִי אֶזְרַח.

וַאֲנִי אֲחַיֵּךְ אֵלֶיהָ

וְהִיא תְּחַיֵּךְ.

וְקַרְנֶיהָ יְלַטְּפוּ אֶת פָּנַי

כְּמוֹ שֶׁאֲהוּבָתִי לִטְּפָה וְזָרְחָה וְחִיְּכָהּ אֵלַי בְּעֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת

וְהִזְכִּירָה לִי כֹּל בֹּקֶר:

הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲמִתִּית נִמְצֵאת בְּתוֹכְךָ.

(פורסם לראשונה ב-16.6.2021)

כיצד משילים

תמונה

כֵּיצַד מַשִּׁילִים אֶת נֶשֶׁל הָאַהֲבָה שֶׁהָיְתָה [שֶׁעוֹדֶנָה] עוֹטֶפֶת כֵּיצַד נִפְטָרִים מֵהַהֶרְגֵּלִים מֵהַזְּהוּת שֶׁהִצְמַחְתָּ בַּזּוּגִיּוּת וְכָעֵת חַסְרַת שִׁמּוּשׁ כְּמוֹ זוּג הַכַּרְטִיסִים שֶׁקָּנִיתָ לָהּ לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל כֵּיצַד קָמִים כְּעוֹף הַחוֹל מִתּוֹךְ הָאֵפֶר מִתּוֹךְ הַשְּׁכוֹל  מִתּוֹךְ הַשִּׁבְעָה עַל הָאַהֲבָה לְאַחַר שֶׁכֹּל הַמְּנַחֲמִים הוֹלְכִים וְנוֹתַר רַק הָעֶצֶב הַגָּדוֹל רַק אַתָּה וְהַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁבּוֹעֲרִים שֶׁמְּרַחֲפִים כִּצְלָלִים שֶׁתּוֹקְפִים אוֹתְךָ בַּלֵּילוֹת בַּיָּמִים כֵּיצַד מַתִּירִים אֶת הַכְּבָלִים שֶׁאוֹסְרִים אוֹתְךָ לַבּוֹר שֶׁנִּפְעָר וְרַק הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב כֵּיצַד מַשְׁתִּיקִים אֶת הַדְּמָמָה מַחְרִישַׁת הָאָזְנַיִם שֶׁהֵחֵלָה לְנַסֵּר שֶׁקּוֹלָה רַק גּוֹבֵר וְגוֹבֵר מְדַנְדֶּנֶת כְּמוֹ מֶטְרוֹנוֹם כְּמוֹ הַשָּׁעוֹן הַפְּסִיכוֹבִּיּוֹלוֹגִי שֶׁמְּתַקְתֵּק וְלֹא פּוֹסֵק וְלֹא פּוֹסֵק וְלֹא פּוֹסֵק. הֲדַרַן עֲלָךְ מַסֶּכֶת אַהֲבָה.

**

השיר הזה התנגן לי בראש מזה זמן, ואחרי כמה ימים של ניגונים חשבתי שהכי נכון לכתוב את השיר כמו דף תלמוד – השיר כתוב בשדרה המרכזית של העמוד, ומכל הצדדים יש מקום לפרשנויות, כמו בצורת דף התלמוד. אני אישית לא מכיר שיר שכתוב ככה. כמובן שכל שיר (או טקסט אמנותי או טקסט בכלל) מזמין את הקורא/ת לכתוב לצד הטקסט המקורי שיר משלו, טקסט משלו; אך במקרה של "כיצד משילים" זה זעק לי יותר בגלל שהשיר מציף הרבה מאוד שאלות שמזמינות את הקורא/ת להשיב עליהן, להתכתב עליהן, לכתוב שיר חדש. [יודעי/ות ח"ן יבחינו בכל מיני רפנרסים או "שטיקים" של דף תלמוד]

על החלטת ועדת השחרורים לשחרר את ציפי רפאלי

יש סמליות רבה בכך שההחלטה של ועדת השחרורים בעניין ציפי רפאלי התקבלה בערב יום הזיכרון לחללי צה״ל.

מאז ימי אברהם אבינו, אחד האתוסים המכוננים של היהדות, ולאחר מכן של הישראליוּת, הוא האתוס של עקדת יצחק, עקדת הבנים, מתוך איזה ציווי אלוהי או תרבותי. עקדת הבן היא המבחן של אברהם, ובהמשך של בניו ובנותיו, להיחשב ליהודים וישראלים, להיכנס לקודש הקודשים של החברה הישראלית. זה התחיל עם אברהם והמשיך עם תחיית העם היהודי והציונות, ובפרט בכל הנוגע לחיילי צה״ל. לכן לאימהות ולאבות שכוּלים, שהקריבו את ילדיהם למען הגנת העם והמולדת, יש מעמד מכונן בחברה הישראלית. הם קדושים.

האתוס הזה מתחיל להתפורר. זה החל בכך שהחברה הישראלית איננה מוכנה לשלם עוד את המחיר של מות החיילים, ומעדיפה להגן על החיילים על חשבון האזרחים (ארבע אימהות, גלעד שליט).

מקרה ציפי ובר רפאלי, כמו מקרה איל גולן ואביו לפניו, מראה כי התחולל מהפך של 180 מעלות – לא עוד הבנים מוקרבים לטובת הוריהם, הילדים הם אלו שמקריבים את הוריהם לטובת חייהם שלהם. ציפי רפאלי היא לא מקרה פרטי, היא מעידה על יחסי הורים-ילדים, על החוסן הישראלי, היא מייצגת יותר מכל את התפוררות האתוס של עקדת יצחק והחלפתו באתוס חדש: עקדת אברהם.

(פורסם לראשונה ב-13.4.2021)

אהבה

אַהֲבָה

הִיא שְׁנֵי אֲבָנִים

(שְׁנֵינוּ מִיְסוֹד הָאֲדָמָה)

שֶׁמִּתְחַכְּכוֹת זֶה בָּזוּ

שֶׁשּׂוֹחֲקוֹת זוּ אֵת זֶה

– וְצָחַקְנוּ הַרְבֵּה –

וּפִתְאוֹם יֵשׁ אֵשׁ

שֶׁלֹּא יַדְעָנוֹ שֶׁאֲצוּרָהּ בָּנוּ

מְחַמֶּמֶת

מְאִירָה

מְחַיָּה

אוֹתָנוּ.

(פורסם לראשונה ב-15.3.2021)

לאזכרה של יותם

יותם, הרבה זמן לא ביקרתי אותך.

כבר לפני שנה אמרתי לעצמי שדי, שנה הבאה אני עולה. לא משנה מה.

ואחרי כמה חודשים הכרתי את בת הזוג שלי. כל כך רציתי שגם אתה תכיר אותה.

אני זוכר שבאחת האזכרות דיברנו בינינו החברים, וכל אחד ״השוויץ״ באיזה שלב בדייטים הוא מספר עליך לדייט שלו; כי זה היה ברור לי (ולנו) ששלומך קשור בחוט אל שלומינו, שיש קשר ישיר בין החיים (והמוות) שלך לבין החיים שלי; שאתה מלווה אותי ותמשיך ללוות אותי בתחנות החיים הבאות שלי. אני רק חושב על הולדת הבן או בת שלי, ועיניי מתמלאות דמעות.

אם בלוויה שלך היינו כל החברים רווקים, כל שנה נוסף עוד זוג ועוד זוג, כל שנה הכרת בת זוג אחרת, עד שרבו עליי חבריי. כל שנה אמרתי לעצמי: מתי אבוא לידיי ואקיימנו, מתי אוכל אני להציג לפניך את אשתי.

ככל שחלפו החודשים של הזוגיות שלנו ומועד האזכרה שלך התקרב, ממש התרגשתי שנוכל אני והיא לבוא ביחד. יותר התרגשתי מהפעם הראשונה שההורים שלי ראו אותה. ציפיתי לזה.אבל ממש לא מזמן נפרדנו..לא הצלחתי יותם. לא הצלחתי. אולי בשנה הבאה.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.אֲנִי וְאַתָּהוְהַחִידָה.אֲנִי וְאַתָּהוְהַמָּוֶת.(שלומי קשור בחוט אל שלומך/ זלדה)

פורסם לראשונה ב-10.3.2021

אני איתך

ברגעי משבר הבריות נוהגות לנחם זו את זו במילים "הכל לטובה", וגם אני שמעתי את זה מהקולגות שלי לעבודה בימים האחרונים.

אני חייב לציין שאותי זה לא מנחם.

ראשית, ישנו העניין הפילוסופי – לא *הכל* לטובה. לפעמים, כמו שאמר פוגי, המצב נהיה יותר גרוע ומתדרדר מדחי לדודלי, וכיוון שאי אפשר להבטיח שהכל לטובה, זו אמירה ריקה מתוכן, ומשכך היא אינה מנחמת. אני מבין את המחשבה הפסיכולוגית שמאחורי אמונה באמירה הזו – לאנשים, לנו, יש צורך להיאחז באקסיומות פסיכולוגיות, גם אם לא ניתן להוכיח אותן, כי זה טוב לבריאות הנפשית לחשוב כך. אני מסכים עם זה, אבל אני מסתפק – מבלי להתאהב בהם – בדברים שאמר מו"ר דויד ברוזה: "יהיה טוב". ודי בכך.

וזה קשור לעניין השני שבעייתי במילים "הכל לטובה", ואני חושב שא/נשים לא נותנות עליו את הדעת: "הכל לטובה", וגם "יהיה טוב", מוסבים על העתיד. אבל אדם ששקוע במ"ט שערי דיכאון לא צריך את הנחמה שלו לעתיד לבוא – הוא צריך אותה כאן ועכשיו. וכשאני בצרה כל מה שאני רוצה לשמוע הוא "אודי, אני איתך", בתוך הבוץ, גם אם לא יהיה טוב בהמשך.וכבר אמר את זה משורר ספר תהילים באחד הפסוקים הכי יפים בתנ"ך – ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" (תהלים כ"ג 4).לכן בעיני במקום לשמוע "הכל לטובה" יש מילים הרבה יותר פשוטות ומנחמות – "אודי, אני איתך". לא צריך יותר מזה.

[ואפשר לומר כי גם א/נשים שאומרים לך "הכל לטובה" רומזים שהם איתך. וצ"ע]

האם יש צוואות שמותר ואף חובה להפר? על הספר "היה היתה" של יעל נאמן

הספר "היה היתה" של יעל נאמן הוא מעין ספר פרוזה, או נכון יותר מעין ספר זכרון לאישה בשם פזית פיין, שהיתה, בין שאר עבודותיה, מתרגמת ועורכת, ונפטרה מסרטן בגיל 52, ללא שהותירה אחריה ילדים. המניע של נאמן לכתיבת הספר לא בהיר. המחברת לא הכירה את פזית באופן אישי, והמידע על אודות פזית נשאב מראיונות עם אנשים שונים שהכירו אותה. האם התוצר הסופי, סיפור חייה של פזית – שהיתה אישה די אנונימית – מעניין? האם הספר "היה היתה" מעניין?

התשובה מרובדת. בתום קריאת הספר לא שוכנעתי שפזית היתה אישה מאוד מעניינת, ולא מצאתי עקבות בספר לכך שפזית היא "אישה שאין דומה לה", כמו שכתוב בכריכה האחורית של הספר (למעט במובן השגור שאין שני בני אדם דומים זה לזה). יחד עם זאת, הגם שפזית עצמה היתה אישה לא מאוד מעניינת, אגב סיפורה של פזית הספר שזור בהרבה מאוד תובנות יפות, שבהרבה מובנים הן לא פחות חשובות מהסיפור עצמו.

אחת כזו נוגעת לתהליך הכתיבה, ש"לא רק שהיא לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה". או ראו את התובנה הנפלאה הזו: "האם אהבה נכזבת היא קצרה כאורכה של האהבה שלא התקיימה בפועל או ארוכה בלי סוף כאורך הדמיון? האם אורכה הוא אורך קיומה בעולם, האם היא נמדדת לפי האהוב או לפי האוהב?" התובנה הזו נגעה בי בעצב חשוף, ושאלות אלו מעסיקות אותי ברגעים אלו ממש.

*

לבד מתובנות אלו, "היה היתה" מעלה שאלות פילוסופיות שנוגעות לעצם כתיבת הספר.

כאמור, המניע העיקרי של נאמן לכתוב על פזית לא בהיר, לא לקוראים וגם לא למחברת עצמה, והמחברת משתפת את הקוראים בתהיות אלו, במקומות שונים בספר. ברוב המקרים המחברת לא משיבה על תהיות אלו, או שהיא מספקת תשובות שלא מספקות. כך, במספר מקומות בספר נראה כי דרך סיפורה של פזית המחברת מבקשת לספר סיפור של דור; בפעם אחרת היא נותנת תשובה טאוטולוגית מעט, לפיה הכתיבה עצמה נועדה בכדי להשיב לעצמה על השאלה מדוע לכתוב על פזית. תשובה זו קשורה לתשובה כללית יותר ששרה, אחת המרואיינות, רומזת לה: פזית היא חידה, היא דמות חידתית, שהספר מבקש לפענח. במובן זה, "היה היתה" – ואולי השם "היה היתה", שמרפרר לפתיחה גנרית של אגדות, רומז לכך – לא שונה מכל סיפור שבמרכזו ניצבת חידה, שהספר, וכל קורא וקוראת בעצמם, מנסים לפתור אותה במהלך הקריאה.

לא הייתי מתייגע במניע לכתיבה על פזית לולא פרט "שולי" אחד: פזית הביעה את רצונה המפורש להישכח, ואף עשתה צעדים אקטיביים שהדגישו את רצונה, כמו גזירת הפרצוף שלה מתמונות שונות או מחיקה של כל מה שהיא אי פעם כתבה. ניתן כמובן לתהות מה עומד מאחורי רצונה של פזית להישכח. תמרה, אחת המרואיינות, רומזת לכך שמדובר בניסיון של פזית לשלוט באנשים גם לאחר מותה. כך או כך, בשורה התחתונה פזית ביקשה באופן שלא משתמע לשני פנים שלא יכתבו עליה. האם לא ראוי שנכבד את צוואתה?

אבל התשובה מורכבת יותר, והצוואה של פזית מעלה אגד שאלות פילוסופיות נוספות. לדוגמא: האם באמת פזית ביקשה להישכח? ניתן לומר שמדובר במעין פעולת פאסיב-אגרסיב כזו. כך למשל ניצה, מרואיינת אחרת, אומרת שפעולת המחיקה של פזית את כל מה שהיא כתבה היא פעולה של הנכחה; פזית רצתה שידעו שהיא כתבה (ומחקה).

או שאלה פילוסופית אחרת: האם יש צוואות שמותר ואף חובה להפר? צוואתה של פזית מזכירה צוואה מפורסמת אחרת, זו של פרנץ קפקא, שביקש מחברו הטוב מקס ברוד שישרוף את כל כתביו. ברוד כידוע הפר את צוואתו של קפקא, וכך כל העולם כולו זכה להיחשף לאחד הסופרים המשפיעים והחשובים ביותר (אגב, פזית עצמה ציינה במפורש שקפקא השפיע מאוד על חייה, אולם המחברת אינה מקשרת בין רצונם של קפקא ופזית להישכח לבין הערצתה של פזית לקפקא). אז אולי יש צוואות שמותר להפר? ואם כן, מי קובע אלו צוואות מותר להפר ואלו לא?

כך או כך, בין אם פזית "ראויה" שיכתבו עליה ספר או שסיפורה מעניין דיו ובין אם לא, "היה היתה" מעלה שאלות ותובנות יפות שהופכות את הקריאה בו למרתקת ומעוררת מחשבה.

**

פורסם לראשונה באתר מגפון, 6.8.2021, כפי שניתן לראות כאן

לונה פארק אמזלג

לפני כשנתיים ישבתי ב"נחמה וחצי" (בימי הטרום-קורונה, כשהחצי המזרחי עדיין היה שייך ל"נחמה"), ועבדתי על הדוקטורט שלי. גבר שישב על השולחן לידי הציץ אל עבר מסך המחשב שלי ואז רכן לעברי ושאל אותי על מה אני עובד, ולאחר מכן גם לשמי ולמקום מגוריי. כששיתפתי אותו במידע זה, הוא תמצת את כל הווייתי במשפט אחד: "יפה. עוד גבר לבן, אשכנזי, שגר בתל אביב. פריבילג". כששאלתי אותו לשמו הוא השיב: "נעים מאוד, יוסי סוכרי".

אלא שעבורי המפגש לא היה נעים בכלל, ומהאינטראקציה עם סוכרי שנכפתה עליי יצאתי עם תחושת קבס. ברגע אחד כל האישיות שלי – פועלי, רגשותיי, מכאוביי וששוני – צומצמו לכמה קטגוריות שסוכרי הכניס אותי אליהן בניגוד לרצוני ושאני כלל לא חושב דרכן (ברור, שהרי "ההגמוניה אינה מודעת להגמוניותה", כפי ששב ואומר אבישי בן חיים). סוכרי לא ניסה באמת לראות אותי, לראות באמת את האדם שמולו. בכך הוא לא רק כלא אותי בקטגוריות הזהותיות הללו, אלא גם רידד את הקיום שלי למספר קטגוריות גנריות.

לא הייתי נדרש למפגש עם סוכרי, לולא היה מסמל בעיניי את הבעיות מהן סובל ספרו של סוכרי, "אמזלג". "אמזלג", ספרו הרביעי של סוכרי, מספר על עמנואל (מנו) אמזלג, אינטלקטואל מזרחי שחי בתל אביב ומעורה עד מאוד בתרבות המערבית. על רקע גירושיו מאשתו, אמזלג יוצא להתחקות אחר זהותו כגבר מזרחי. מסע זה כולל היכרות עם התרבות של יהדות צפון אפריקה, ואף ביקור בארצות מוצאם של הוריו, מרוקו ולוב.

על אף שנדמה כי אמזלג יוצא במסע מעמיק להתחקות אחר שורשיו, בפועל המסע שלו די שטחי: הוא מדלג בין נסיעה ללוב למופע פייטנות, בין התנעת קריירה כמורה בעיר פריפריאלית לקריאת הגות של הוגים וסופרים מצפון אפריקה, בין שמיעת מוזיקה ערבית להצטרפות לקבוצת נשים מזרחית בשם "אחותי". בכל אחת מהתחנות האלו אמזלג לא שוהה – שוהה במונחים ספרותיים ונפשיים – יותר מכמה רגעים, וממילא אלו לא מותירים בו חותם. ואם לא די בכל האירועים האלו, על כל אלה סוכרי בוזק גם מוות של שתי דמויות מרכזיות וגידול סרטני של דמות אחרת – כל זאת בספרון שמפרנס 179 עמודים בלבד. זה לא מסע שורשים אלא יותר כמו לונה-פארק של "תחנות מזרחיות". נותר רק לנשנש צמר-גפן מתוק בזמן הקריאה.

בראש ובראשונה זה פגם ספרותי-אסתטי. שצף האירועים בספר, ובפרט אלו שנוגעים למסע השורשים המזרחי, נזרק ונבלל בתוך הדפים מבלי שכל אחד מהם זוכה לטיפול או לנימוק ספרותי ומבלי שמובן המקום של כל אירוע להנעת הסיפור, להתפתחות הסיפור. כך, סוכרי מרבה לתאר את רחובות תל אביב (בעיקר באותו קילומטר רבוע שבו סוכרי ואני נפגשנו), אך זהו אינו "תיאור גדוש" שמעבה את הטקסט ומוסיף לו עוד רבדים, אלא רק עומס של פרטים שמטרתם אינה ברורה.

אך כפי שרמזתי למעלה, ישנו פגם נוסף: הטיפול הרדוד בקטגוריות הזהותיות מותיר את התחושה שהחשיבה דרך קטגוריות אלו אינה מעמיקה דיה, שאלו קטגוריות שנעים להשתעשע בהן אך הן אינן חלק מהותי מחייהן של הדמויות, ושאולי השימוש בהן נועד לצרכים פוליטיים בלבד. ושני הפגמים קשורים כמובן: הצגתו של אמזלג דרך הקטגוריות הזהותיות בלבד יוצרת דמות פלקטית שאינה מעניינת דיה.

**

פורסם לראשונה באתר מגפון, 11.6.2021, כפי שניתן לראות כאן

חסר-טעם: על הספר "פוסטמודרניזם והיסטוריה – מבחר מאמרים" בעריכת אלעזר וינריב

כשקראתי את "פוסטמודרניזם והיסטוריה – מבחר מאמרים", בעריכתו של אלעזר וינריב, נזכרתי באמירתו הידועה של לאופולד פון רנקה, ההיסטוריון הגרמני בן המאה התשע-עשרה. לפי רנקה תפקידה של ההיסטוריונית אינו לשפוט את העבר אלא להציגו באופן אובייקטיבי – "להראות את אשר אירע בעצם" (“wie es eigentlich gewesen ist”). וחשבתי, בפרפרזה על אמירתו של רנקה, שהספר אינו מציג את החיבור בין הפוסטמודרניזם והיסטוריה כמו שהוא, באופן אובייקטיבי; הוא אינו מצביע על הממשק שבין הפוסטמודרניזם והיסטוריה כפי שהוא בעצם.

הספר מכנס שישה מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של פוסטמודרניזם והיסטוריה. שני מאמרים בספר, "עבודת ההיסטוריון (הנורמלי) ואתגר הפואטיקה" של רוברט פ' ברקהופר ו"שש תזות על פילוסופיית ההיסטוריה הנרטיביסיטית" של פרנק ר' אנקרסמיט, נכתבו על ידי היסטוריונים שאוהדים את הפוסטמודרניזם; "לספר כטוב בעיניך: היסטוריה פוסטמודרניסטית והבריחה מן העובדות" של גרטרוד הימלפרב, נכתב על ידי היסטוריונית שמבקרת את הגישה הפוסטמודרניסטית להיסטוריה; מאמר נוסף (בשני חלקים) של רפאל סמיואל עוסק ב"קריאת סימנים", קרי במתודה שניתן לשייכה להיסטוריונים פוסטמודרניים (אך לא בהכרח); ואילו המאמר האחרון, "תשעה עקרונות של עמדה פוסטמודרניסטית" של עדי אופיר, לא עוסק במפורש בהיסטוריה, אולם מתוך העקרונות שאופיר מונה ניתן ללמוד גם על תחום חקר ההיסטוריה.

כאמור, מתוך ששת המאמרים בספר, רק שניים עוסקים במפורש בממשק שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה; אם נהיה נדיבים, אפשר לכלול גם את שני מאמריו של סמיואל. לדעתי, בספרון דק שעוסק בממשק טעון כזה שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה, מן הראוי שכל המאמרים יהיו אוהדים את החיבור הזה, על מנת שהקורא והקוראת יוכלו להבין את הממשק באופן עמוק ויבחנו בעצמם את טיב הטענות. רק כך ניתן יהיה לראות את החיבור בין פוסטמודרניזם והיסטוריה כפי שהוא בעצם.

יתרה מזו: הספר נכתב ב-2003, כאשר ההתלהבות והאנטגוניזם מהפוסטמודרניזם היו בשיאם, ודברים אלו מקבלים משנה תוקף כיום, כעבור כשני עשורים, "בשוך הקרבות". אז מה היה שם בעצם?

ניתן אמנם לומר שגישה אובייקטיבית לפוסטמודרניזם תטען שיש מקום למאמרים משני צדי המתרס, קרי גם של היסטוריונים פוסטמודרניסטים וגם אלו שלא. אולם, גם אם נטען זאת, המהות היא כמובן לא הכמות אלא אילו מאמרים נבחרו ומה הטיעון שהם מבקשים לקדם. למרות שבפתח הדבר וינריב אינו חושף את עמדתו, נראה כי המאמרים שבחר נועדו להציג את הפוסטמודרניזם כאופנה חולפת ותו לא.

פרט למאמרו של ברקהופר, שמציג באופן מעט לוגי ויבש את המעבר שחל מהחשיבה ההיסטורית הקלאסית ("הנורמלית") לחשיבת ההיסטוריונים הפוסטמודרניסטים, אין בספר מאמר נוסף שמציג טיעון בעד החיבור שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה. מאמרו של אנקרסמיט מאגד כאמור מספר עקרונות שעוסקים בהיסטוריה פוסטמודרניסטית, אך רוב ההיגדים אינם מנומקים אלא מוכתבים כ"עובדות", כך שמעבר לכך שהם בלתי מפוענחים, הם לא מפותחים לכדי טיעון מנומק בדבר מהות הכתיבה ההיסטורית הפוסטמודרנית.

מאמרו של סמיואל אינו עוסק במישרין בפוסטמודרניזם. "קריאת סימנים" מפנה את המבט להיסטוריה שלא מסתכלת רק בעובדות וחקירת המציאות האובייקטיבית אלא גם למשמעות הסמלית של פעולות מסוימות, לקטגוריות שדרכן ובאמצעותן נתפסת המציאות על ידי דמויות היסטוריות, לקריאת המחשבות של אותן דמויות וכיו"ב. לכן, מה שסמיואל מכנה כקריאת סימנים קשור למהלך אחר ורחב יותר בחקר ההיסטוריה – המפנה התרבותי, שבו הדגש עובר מהיסטוריה חברתית ומדינית להיסטוריה תרבותית, ולא לפוסטמודרניזם. סמיואל מזכיר אמנם את הדקונסטרוקציה כמתודולוגיה, והצורך לפרק את הטקסט ההיסטורי ולחפש את מה שנעדר ממנו, אולם על אף שפוסטמודרניזם ודקונסטרוקציה מביעות עמדות דומות בנוגע לפירוק הטקסט והשפה, אין מדובר בעמדות או בפילוסופיות זהות. סמיואל גם טוען שהדקונסטרוקציה לא חוללה מהפך גדול בחקר ההיסטוריה, קרי הוא די מצניע את השינוי שחל. יכול להיות שתיאור הדברים של סמיואל מדויק, אולם ההצנעה הזו אינה מאפשרת לעמוד על מלוא היקף התופעה או הממשק בין פוסטמודרניזם להיסטוריה.

*

המגרעה העיקרית של "פוסטמודרניזם והיסטוריה" היא שכל המאמרים בו מדברים על פוסטמודרניזם והיסטוריה, והספר לא מביא ולו מאמר היסטורי אחד שנכתב מתוך גישה פוסטמודרניסטית. גם לשיטת וינריב, שביקש להביא בספר מאמרים שיוצאים נגד גישה זו, אין בספר מאמר היסטורי שמצביע על הכשלים של מאמר היסטורי פוסטמודרניסטי. הימלפרב, שמרעיפה על היסטוריונים פוסטמודרניסטים קומפלימנטים לרוב – שהם בזים לאמת; שאין להם כלל הכשרה במתודולוגיה ההיסטורית המסורתית ומשמעת מוסרית; ושלדידם יכול כל היסטוריון "לחרוט כל פירוש כטוב בעיניו" – אינה מדגימה כיצד לשיטתה היסטוריונים אלו מתעלמים מן העובדות וכיו"ב. כלומר כל המאמרים בספר הם על פוסטמודרניזם והיסטוריה, אך לא עוסקים בפוסטמודרניזם והיסטוריה; או באנגלית (באנגלית זה תמיד נשמע יותר טוב) – הם on ולא in, הם לא בתוך הדבר עצמו.

וזו כמובן שאלה פילוסופית-אפיסטמולוגית בפני עצמה – כיצד אנחנו יודעים או מכירים דברים? אפשר (ואולי אף רצוי) לרכל על פלוני או אלמונית שעות, ואפשר פשוט לפגוש אותם; ניתן לתאר ארוכות מה הטעם של התפוח, ואפשר פשוט לטעום אותו. בעיני אין ספק שהדרך הטובה יותר לדעת היא לפגוש או לטעום, אך גם מבלי להכריע בשאלה, ברור שצריך את שניהם. וכיוון שבספרו של וינריב אין מאמרים שעוסקים בפוסטמודרניזם והיסטוריה – הוא לא מאפשר לנו לטעום, לטעום באמת, את מהות החיבור שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה.

**

פורסם לראשונה באתר מגפון, 28.5.2021, כפי שניתן לראות כאן

בדרך הביתה: על הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן

את הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן גמעתי בשקיקה. מדובר בלא פחות מספר פורץ דרך. ל"מתעוררים" קדמה גרסת הנשים, "ערוׄת – נשים מדברות מיניוּת" של תמר מור סלע, שכפי שכתבתי בעבר, אף ספר זה היה מסעיר ומרתק ומעורר מחשבה. ואולם, כפי שניתן ללמוד רק משמות שני הספרים, בעוד השיח אצל הנשים הוא שיח ער וקיים, השיח אצל הגברים רק מתחיל להתעורר, ומהבחינה הזו ספרו של דהן הוא ספר נחשוני, בעיקר לנו, דור המדבר, הדור שהתחיל להשתחרר מהנורמות הקלוקלות של הדורות הקודמים והוא בדרך להביא את הגאולה לקראת תפישת מיניות בריאה. לכן רק על הוצאת הספר לאור מגיעה לדהן התהילה. באמות המידה שלי, אם יש גן עדן – כמו שכתב רון אחר – לדהן יש בו מקום של כבוד.

(התמונה באישור הוצאת הספרים)

"מתעוררים" מביא את חוויות המיניוּת של עשרים גברים. מנעד הגברים בספר הוא יחסית רחב: טווח הגילאים נע בין 20 ל-70, ויש ייצוג לכל מגוון הנטיות המיניות – הטרוסקסואליים, הומוסקסואליים, ביסקסואליים ואף טרנסג'נדר. רוב מוחלט של המשתתפים הם חילונים, אולם הספר מביא גם סיפורים של דתל"שים ואף חרדי מחמד. אין אף משתתף ערבי.

כמו אצל אחותו הגדולה "ערוׄת", הסיפורים ב"מתעוררים" כתובים בצורת מונולוג: אין עדות לשאלות של דהן, ככל שהיו. זו בעיני החמצה. ראשית, על פניו אין באמת שיח בין דהן למרואיין וממילא אין גם תובנות ששיח כזה יכול להצמיח. זה הרי הקסם שיש בשיח בין אנשים: הם לא רק מחליפים סיפורים שכל אחד הביא עמו, הם יכולים מתוך המפגש והאינטראקציה לברוא סיפור חדש. יכול להיות ששיח כזה אכן התקיים, אולם פורמט המונולוג מעלים אותו. שקיפותו של המראיין קשורה לנקודה נוספת שהייתה חסרה לי גם בספרה של מור-סלע, והיא ניתוח של הראיונות, הצבעה על תמות מסוימות ששבות וחוזרות וכיו"ב. אולי אני נטוע מדי בתוך עולם האקדמיה, אך בעיני היעזרות בכלים מהמחקר האיכותני הייתה יכולה להוציא מהראיונות ניצוצות.

יחד עם זאת, פורמט זה מדגיש את האלמנט התרפויטי ואולי אף אלמנט הוידוי של הסיפורים; בסיפורים אלו הגברים שופכים את ליבם ללא כל מעצורים, ומתגלים דברים מדהימים. לכן הסיפורים בהם ניכר כי המחבר מבקש להעביר מסר, כמו זה של בועז החרדי (55); עמית (35) שמודה בבעיית הפדופיליה שלו (ואף הורשע על כך); או להבדיל של רון כחלילי (60) – פחות טובים. לא זו בלבד שכאשר מבקשים להעביר מסר ממילא בונים נראטיב ומנפים דברים שיכולים להיות מעניינים והדברים אותנטיים פחות, כאשר מישהו מבקש להעביר מסר לעתים האוזניים נאטמות. האמירות של כחלילי שהתפרסמו בתקשורת כגון "מה שהמזרחיות עושות במיטה אשכנזיות לעולם לא ילמדו", הן דוגמא לכך. ברור שגם לסיפורים אלו יש מקום, אולם הדבר מאפיל על הפרויקט הכה-חשוב של דהן, והעיתונות כדרכה עטה על הפרובוקטיבי והטפל ולא עוסקת בעיקר.

והעיקר הוא שמדובר בפרויקט מדהים ומרתק, שמפריך כל כך הרבה מיתוסים על גברים: על זה שגברים רק רוצים להשכיב כמה שיותר נשים, שהם לא רואים את בת הזוג שאיתם, לא תקשורתיים וכיו"ב. אני משער שיש גברים כאלה, אך "מתעוררים" מראה שיש גם (והרבה) אחרים – כאלו שמחפשים מגע, קרבה, אינטימיות. הרבה מן החוויות שהגברים מתארים הן כלל לא פיזיות, אלא רוחניות. כך משה ס' (70) מתאר את הסקס עם בת זוגתו השנייה כמי "שנולד מחדש". ובעיני התיאור המרגש ביותר הוא זה של ערן (45): "בפעם הראשונה ששכבנו לא התפוצצו כוכבים. זה היה מאוד – איך אני אסביר את זה? הגעתי הביתה. פשוט הגעתי הביתה. הרגשתי עטוף פתאום". אני קורא את הדברים וזולגות לי דמעות.

*

קריאת כל הסיפורים בספר מעלה כמה תמות ששוזרות רבים מן הסיפורים. מרוב הסיפורים מצטייר נרטיב של מסע והתגלות, קרי מיניוּת כמשהו שנחקר ונחשף לאורך זמן, ולבסוף רואים את האור בקצה המנהרה – כלומר מתארים, כמו ספרי פסיכולוגיה רבים, "סיפורי הצלחה". באופן אולי מעט מפתיע, הרבה מאוד מהגברים מתארים את רגע ההתגלות דווקא בנישואין השניים שלהם או בקשר שנוצר לאחר נישואין ראשונים לא מספקים מבחינה מינית. אולם היופי ב"מתעוררים" הוא שלצד סיפורים אלו ישנם סיפורים מורכבים יותר, ואף סיפורי כישלון, כמו זה של אור יהל קורן (43) או של ג'ייסון דנינו הולט (33). כי שלא כמו באגדות, בחיים יש גם סיפורים עם סוף עצוב.

אותי אישית ריתקו מספר תמות, ואגע כעת בשתיים עיקריות – אחת שנוכחת ושוזרת את כל הספר ואחת שלא מקבלת את הבמה המרכזית לה היא ראויה.

התמה הראשונה נוגעת לחינוך שהגברים מקבלים בבית, ועד כמה הוא משפיע על האופן שבו הם חווים מיניות. השפעה יכולה להיות כמובן לשני הכיוונים: או שהגברים מבקשים לחקות את המודל שהם ראו בביתם, או שהם מבקשים לברוח ממנו, במעין "רצח אב", קרי שהילד מבקש לבנות לעצמו זהות נפרדת מזו של הוריו. אחד הגילויים, שלא לומר הכאפות, שקיבלתי בקשרים הזוגיים שלי, הוא שהדברים אינם קלים כלל ועיקר: או שיש דפוסים שקשה להשתחרר מהם, או שלהפך: "הרצח" כל-כך הצליח, שהתרחקתי מדפוסים שראיתי בביתי על אף שאין בהם פסול.

הנושא של השפעת הבית על מערכות היחסים ומיניוּת עולה בכמעט כל אחד ואחד מהסיפורים ב"מתעוררים", אך בהיעדר ניתוח הוא מעט מוחמץ. בחלק מהמקרים נראה כי יש השפעה ישירה של החינוך בבית על תפישת המיניות. בועז כהן (56) מתאר תרבות של פתיחוּת מאוד גבוהה בבית שלו, ומציין שזו הסיבה שאין לו חוויות שליליות בנוגע למין. לעומת זאת, ערן מספר שהוא מעולם לא ראה את ההורים שלו רבים ולכן מעולם לא למד שאפשר לצמוח ממשברים, ומשכך הוא נהיה ילד ואדם בוגר שמרצה, ולא העז להתלונן על סקס לא מספק בנישואין. להבדיל, גבי ניצן (56), מתאר את עצמו כמי שפיתח זהות גברית מנוגדת לזו של אביו, כלומר מצביע על השפעה שמובילה לכיוון הנגדי.

עם זאת, ברוב המקרים המרואיינים לא מצביעים על קשר בין החינוך הביתי למיניות, ולפעמים, כמו אצל עמית, הם אומרים במפורש שהוא לא השפיע, או שההשפעה של הסביבה האפילה על זו של המשפחה, כמו אצל דנינו הולט. וזו נקודה קריטית: מבין כל עשרים הגברים, רק דנינו הולט, צעיר הגברים יוגב (20) ובמובן מסוים גם זקן הגברים, אלכס (70) – מצביעים על השפעה של הסביבה הקרובה על ההתפתחות המינית שלהם – ושלושתם מצביעים על השפעה שלילית. נקודה זו שבה ומעלה את הנחיצות של ספרו של דהן ואת הצורך להנחיל לנוער תרבות של מיניות בריאה, ולמיטב ידיעתי דהן אכן עושה נפשות לחנך את דור העתיד.

*

התמה שלא מקבלת את הבמה המרכזית לה היא ראויה נוגעת למה שהוא בעיני לב לבו של הספר והוא החיבור שבין מיניוּת לגבריוּת, וכיצד מיניוּת מכוננת את הגבריוּת. גברים מתהלכים בעולם עם תפישה מסוימת בנוגע למיניותם ולתפקודם המיני – מה נחשב גבר מושך או סקסי, כיצד עליהם לתפקד במיטה וכיו"ב, תפישה ששאובה מהמשפחה, הסביבה הקרובה, תפישות תרבותיות וחברתיות, תרבות פופולארית וכיו"ב. לא מדובר רק ב"חוברת הפעלה" שסטייה ממנה עלולה לגרום לגבר לסנקציות חברתיות, אלא במערך שלם של ציפיות שמכונן את הגבריוּת ומפרק אותה ומכונן אותה מחדש. וחוזר חלילה.

נושא זה נידון בספר, אולם ברוב המקרים בהיבטים שוליים וכאגב אורחא, ונוכח חשיבתו הרבה של הנושא תהיתי מדוע הוא לא קיבל מקום מרכזי יותר. כך למשל, מושג כה מרכזי כמו "חרדת ביצוע" מוזכר רק בראיון האחרון, אצל אפק טסטה לאונר (33), הטרנסג'נדר. כמדומני שעל אף הפתיחוּת העצומה של הגברים בספר, מדובר בנושא מאוד רגיש ולכן מעטים הם אלו שנוגעים בו, שכן כינון הגבריוּת, אולי כמו כל מסע חניכה, לעתים כרוך בפצע ובפגיעוּת. זה שורש הווייתנו.

כאמור, עניין זה נידון בשוליים בכמה סיפורים, והיחידים שעוסקים בכך באופן מפורש ובהרחבה הם אור יהל קורן ודורון (36). דורון למשל מספר: "אני נדהם כי אני קולט שיש בעולם הזה גברים שלא חיים את האימה הנוראית הזו שאני חווה במיטה, האימה מעצם האפשרות לא להביא את האישה שאיתי לכדי סיפוק. כי הרי במיטה הסטרייטית גברים תלויים לחלוטין בפידבק הנשי בשביל לדעת אם הם מספקים את הסחורה". ובמקום אחר הוא מספר על אישה שהוא שכב איתה: "היא התחילה להגיד שבגלל שהזין שלי לא גדול מספיק לא קרעתי לה את קרום הבתולין. הייתי כל כך לא מוכן לזה, זאת הייתה ממש טראומה בשבילי […] ואז באה האמירה הזו ובשנייה יצרה לי תסביך שלא עזב אותי שנים אחר כך […] הייתה לי ממש חרדה להגיע למיטה ולהוריד את התחתונים ולהסתכן בלקבל מהן איזו הערה".

להבדיל, אור יהל קורן מתאר פעם אחת שהוא היה עם אישה שהוא אוהב במיטה ולא הצליח לתפקד, ומציין "רציתי לקבור את עצמי. הייתי בטוח שמשהו לא בסדר בגבריות שלי. התביישתי והתפדחתי. היא מצדה הייתה הכי קוּלית ומדהימה בעולם […] היא זאת שאמרה לי, 'אל תברח מזה, וגם אל תברח ממני'. הייתי המום. שאלתי אותה 'את עדיין רוצה אותי?'"

זה לעומת זה עשה האלהים; מדהים כיצד משובים מבת הזוג יכולים לשנות את חווית הגבריות, חוויית החיים של גברים. קשה להפריז בחשיבות של משובים חיוביים מבת הזוג במיטה. זה לא עוד בוּסט של ביטחון עצמי, זה לא מדבקת "התפללת יפה" שהגננת הביאה לך או שהבוסית שלך מכתירה אותך ל"עובד החודש". זו חוויה מכוננת, חוויה משנה-חיים.

*

בפתיח לספר דהן מציין כי הוא שמע על גברים שמדברים עם נשים על מיניוּת, אולם מעולם לא שמע על גברים שמדברים עם גברים על מיניות, ושעניין זה משותף לכל הגברים בספר. יכול להיות ששיח הגברים שנוצר בספר אפשר את הפתיחוּת של המרואיינים, אולם חשוב מאוד שמעגל הגברים הזה ייפתח והנושאים יהיו מדוברים גם בשיח הציבורי בין גברים לנשים, כמו השיח ש"מתעוררים" מאפשר.

בפתח הביקורת על הספר "ערוׄת" תהיתי בקול רם האם בכך שגבר קורא את הספר אין אלמנט של מציצנות והתערבות בעניינים לא-לי, וסיכמתי כי ככל שגברים יבינו יותר נשים ואת החוויה שלהן, הם יהיו רגישים אליהן. לאחר שקראתי את "מתעוררים" התחזקה בי מסקנה זו גם מהכיוון השני: חשוב מאוד שגם נשים יקראו את "מתעוררים" ויבינו את החוויה המינית הגברית.

**

פורסם לראשונה במגפון, 20.3.2021, כפי שניתן לראות כאן

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר "עברית", כאן