גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים

גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים. שנים רבות יגעתי בחיפושים אחר הדרך המובילה למעיין הנעורים, אותו מקור מים חיים שכל השותה ממנו זוכה לחיי נצח, יגעתי ולא מצאתי. ושבוע שעבר, בעודי משוטט בחדרי מוחי – הבחנתי בו, הבנתי היכן הוא. וכמו בסיפור האוצר מתחת לגשר, מצאתי שהאוצר, הוא מעיין הנעורים, נמצא ממש מתחת למיטתי, או מדויק יותר: אני מבקר בו כל שבוע.

מעיין הנעורים הוא האקדמיה. האקדמיה גורמת לסוכניה (התלמידים) להרגיש שהם יישארו צעירים לנצח. וזו כנראה הסיבה שאנו מוצאים ועוד נמצא "סטודנטים נצחיים" שמתקשים לעזוב את החממה האוניברסיטאית, מושכים שנה רביעית וחמישית בתואר הראשון, או תלמידים שמלקטים תארים ראשונים מכל-הבא-ליד. הם רוצים ללגום עוד שלוק אחד ממעיין הנעורים.

מעיין הנעורים

מעיין הנעורים הוא האקדמיה שגורמת לתלמידים להרגיש שהם יישארו צעירים לנצח (איור: רפאל צ'יקו שנקולבסקי)

ראשית, מבחינה "חיצונית" רובם הגדול של השחקנים באקדמיה הם אנשים צעירים בראשית דרכם הנמצאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, שכן תלמידי תואר ראשון (ובמובן מסוים, גם תלמידי תואר שני) ממלאים את הקמפוסים והכיתות, הם מהווים משקל משמעותי מההון האנושי של האוניברסיטה, ולכן הִמצאות בסביבה צעירה גורמת לך (לי) המבוגר להרגיש צעיר. הדבר דומה לאנשים מבוגרים המתלבשים כמו בני-תשחורת או בנות טיפש-עשרה. אפשר כמובן לטעון שהדבר מביא לתוצאה ההפוכה – הסתובבות בקרב צעירים מחדדת אצל המבוגר את התחושה כי הוא לא שייך לכאן, כי הוא לעולם לא ישוב להיות צעיר, אולם אני חושב כי השפעת הסביבה על חיינו היא כה משמעותית, שהמצאות בקרב צעירים חזקה יותר מכל אפקט אחר, ובהתאמה – והדברים דורשים הרחבה וראויים לרשומה נפרדת – לאדם יש יכולת להפנים את הלבוש החיצוני שלו, כלומר הלבוש שלנו מהווה מרכיב משמעותי בתפישה העצמית שלנו, ולכן מראה צעיר מחלחל אלינו פנימה.

אולם לאפקט המצעיר של האקדמיה יש גם שני היבטים מהותיים. ההיבט הראשון והפחות משמעותי הוא שיש באקדמיה אלמנט של תמימות, ותמימות היא שם נרדף לילדות, לשלב בחיים שבו האדם טרם נחשף למראות קשים או שאלות מטרידות, טרם הסתכסך עם החיים. אז נכון שיש באקדמיה גם תככים ואינטריגות, אולם לעניות דעתי העובדה שאנשים מתביישים בכך, שהדברים נעשים בסתר, מצביעה על כך שיש נורמות אחרות שיש לשאוף אליהן, שהדבר אינו ראוי. התמימות האקדמית היא תוצאה של היותה פועלת בבועה, בחלל סגור, היא טחה עיניה מלראות מה קורה ב"עולם האמתי", והיא גם תוצאה של הסכמי העבודה הנוחים והתקנים המאפשרים קביעות. (פיטורים המוניים, חוסר ביטחון תעסוקתי וכלכלי). אולם התמימות היא בעיקר הלוז של המחקר האקדמי, שלומד וחוקר "לשמה", מבלי לבדוק יישומים או השלכות, מבלי לראות כיצד המחקר מקדם אותי.

וכאן אני מגיע להיבט המהותי השני: המחקר והלימוד, העומדים בלב לבה של האקדמיה, שהם הדופק הפועם של האקדמיה – מעידים על התקדמות, והתקדמות מקושרת לנעורים כיוון שאת ההתקדמויות המשמעויות ביותר שלו האדם עושה בילדותו ובנערותו, וכן מכיוון שהתקדמות פירושה התחדשות. משלב מסוים בחייו עקומת ההתקדמות של האדם (קוגניטיבית, פיזית, מנטלית) מתמתנת ואף מתאזנת (הופכת אופקית), ובמקרים חריפים יותר היא אף צונחת מטה, והאדם רק נאבק לאחוז עוד ועוד בידע שהולך לו לאיבוד. לעומת זאת, האקדמיה מעצם מהותה נמצאת כל הזמן בתנועה, כל הזמן משילה את עורה הישן ומתעטפת בנשל חדש, ולכן כשהאקדמיה מתחדשת, גם נושאי-האקדמיה (התלמידים) מתחדשים, הם מוסיפים ידע והבנה במקום להילחם בנסיגה.

ולגילוי מיקומו של מעיין הנעורים יש השלכה ברמה המטפיזית, שכן משמעותו היא אחת: כל הלוגם ממעיין הנעורים הצליח, ולו במעט, לעצור את הזמן.

הספד על בורקס (קצת נונסנס)

החיים למדו אותי שלצד כל תכנון או תוכנית שאני מתכוון להוציא לפועל, חשוב וכדאי גם להכין תוכנית-מגירה, Plan B. הוא הדין ביחס למקצוע. וכך, לצד התכנון העכשווי לעבוד בתחום המשפטי, במידה ותוכנית זו לא תצא אל הפועל, חשבתי להיות כותב הספדים. חשבו על זה: תמיד אומרים שהאי-ודאות נוכח בכל אתר, והדבר הוודאי היחיד הוא המוות. אם המוות הוא ודאי, תמיד יהיה ביקוש לכותבי הספדים, תמיד תהיה עבודה. יתרה מזו: המאפיין העיקרי של הספדים הוא היותם רצופים מעלות טובות וסיפורים מתוקים על הנפטר, ולכן על כותב הספדים לאמץ לעצמו עין טובה, ראייה חיובית על המציאות. והרי כבר אמרו חכמנו (מסכת אבות ב, ט): "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה". אם כן, מקצוע אידיאלי.

אבל מה עושים אם הנפטר מלא מגרעות כרימון, אם אין דבר חיובי אחד לומר על הנפטר? חשבתי הרבה לאחרונה מה יקרה אם אתבקש לכתוב הספד על בורקס. אם אני מתיימר להיות כותב הספדים מקצועי ויבקשו ממני לכתוב הספד על כל אחד, ובכלל זה בורקס, אין לי את הפריבילגיה לומר: לא, על בורקסים איני כותב הספד. אני הרי שכיר-עט. וככל הנראה אצטרך לנפק הספד כזה תוך כמה שעות, שכן לרוב המוות אינו נותן התראה מראש. וייגעתי מוחי מזה כמה ימים במציאת מעלות לבורקס, ולא מצאתי. להפך, ככל שהעמקתי בנושא, רק גיליתי כמה זה מחורבן להיות בורקס. ככל הנראה המוות רק יגאל את הבורקס מהחיים המייסרים שיש לו. חשבתי בעיקר על הדימוי העצמי הנמוך שיש לבורקס לאור כל הגינויים והאסוציאציות השליליות שהבורקס נקשר בהם, דימוי עצמי כל-כך נמוך, שגם מאות שעות על כורסת הפסיכולוג לא יצליחו לרומם.

תרמו לדימוי העצמי העגום של הבורקס כמה ביטויים וצירופי לשון, שהבורקס משמש בהם מיטונימיה, כלומר סופח אליו את תכונות המונח שאליו הוא קשור. למשל, הביטוי מהז'רגון הצבאי "חגיגי זה בורקס". מה ביטוי זה בא להשמיע? ביטוי זה מתאר מצב פסאודו-חגיגי, כאילו-חגיגי, שאולי בקונטקסט הצבאי מבטא "שבירת שגרה קולינארית" (מנות קרב, ביצה קשה, שניצל קר), אך בחיים עצמם אף אחד לא חושב שבורקס מבטא חגיגיות. חגיגי זה בורקס אומר מצג-שווא, זיוף. סושי, אם משווים את הבורקס למתאבנים אחרים (אין טעם להשוות את הבורקס לקינוח; חשוב להקפיד על עמידה בקריטריונים מדעיים), הוא דבר חגיגי, בורקס הוא חיקוי לא מוצלח לחגיגיות.

בורקס לא בקונטקסט צבאי הוא מעליב. כשבאים לתאר למשל עוד וועדה מיותרת, נהוג לומר: "היו קצת דיבורים, קצת אכלנו בורקסים". ראו למשל את הציטוט הבא מהעיתונות: "על פניו תנועת "תיקון" נראית כמו משהו חסר סיכוי, אזוטרי, חולמני. קבוצת אינטלקטואלים ביד בן צבי בירושלים, שמדברים במלים יפות על תיקון חברה מפורקת ואחר כך הולכים לאכול בורקס" ("הארץ", 20.12.12). במקרה זה, הבורקס מספח לעצמו את העליבוּת של אותו כנס, את חוסר-הנצרכות של הכנס. אמרת בורקס, אמרת עליבות.

ביטוי פוגעני נוסף שנקשר בבורקס הוא "מתפסי בורקס". כידוע, בכל רובה יש מתפסים שעוטפים את קנה הרובה ומאפשרים למחזיק בנשק לירות בו. בעוד רוב מתפסי ה-M16 בצבא הם עגולים, על חלק ממתפסי ה-M16 הארוך יש מתפסי בורקס, כלומר מתפסים משולשים, כמו בורקס גבינה. בצבא, נשקים עם מתפסי בורקס מחולקים לרוב לחיילים שאינם לוחמים, ולכן מתפסי בורקס הפכו לשם נרדף לחייל-סוג ב'. איני בא לטעון שחיילים עורפיים חשובים פחות מלוחמים, כי אם להצביע על כך שבהיררכיה הצבאית הפנימית, אם אתה בורקס אתה סוג ב'. אתה לא חייל. אם אתה שומר על "הנשקייה" עם בורקס, כנראה שאין שם נשקייה. כנראה שאתה מיותר.

ביטוי שלילי נוסף שנקשר לבורקס הוא "סרטי בורקס", מונח שבא לתאר את סוגת הסרטים הנמוכה ביותר שיש בישראל. כלומר, בורקס הוא לא רק פסאודו-חגיגי, מיותר או סוג ב' – בורקס הוא גם זול, נחוּת, נמוך. בורקס הוא "יא ווארדי איזה קציצות" ("חגיגה בסנוקר") או "בחורות ערומים זה חולירע" ("אלכס חולה אהבה"). בורקס הוא הישראלי המכוער שמסווג את הזולת לפי סטריאוטיפים מעליבים.

ואם לא די בכל אלו בכדי להצביע על החיים הקשים של הבורקס, בכלל לא קוראים לבורקס בורקס; קוראים לו בורקה. אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי הוא שאנשים מעוותים את השם שלי וקוראים לי עוזי או דודי. אין לי דבר נגד עוזי או דודי, אבל אלו אינם השמות שלי. זה מעיק. וחשבו על כך שהבורקס נאלץ לספוג את זה יום יום. למעלה מכך: אם נצא מנקודת הנחה שכל תפישת העצמי שלנו בנויה על שמנו הפרטי, לבורקס יש בעייה חמורה של הגדרה עצמית, של כינון עצמי: אז אני בורקס או בורקה? מי אני? מה אני?

האמת, אם הייתי בורקס והיו לי חיים כאלו – הייתי מתאבד. נניח, קופץ לתוך מטבל.

על היחס לחוק וחלוקת קשב מוגבלת

*************************************************************************************************

הערת המחבר: בתגובה שבסוף הרשומה, עורך הספר "ביום ההוא", בו אני דן ברשומה, מבהיר ביתר-בהירות את הדברים הכתובים בספר, מעמיד אותי על טעיותיי ואת הדברים על דיוקם.

*************************************************************************************************

גיסי האהוב, הידוע בכינויו המלאך רפאל, העניק לי במתנה את הספר החדש שערך אחיו ישי, "ביום ההוא", המביא דרשות ומאמרים לחודש אייר מפי הרב שג"ר (מכון כתבי הרב שג"ר, 2012). גיסי הפנה אותי לדרשה ספציפית בשם "חוק ואהבה – בין אהבת הארץ לנאמנות לריבונות המדינה" (עמ' 226), ובו הרב שג"ר מדבר על היחס לחוקי המדינה מצד הציבור הדתי-לאומי. על מאמר זה אני מתכוון להרחיב מעט. רק אבקש לציין שמעולם לא הייתי מ"תלמידיו המובהקים" של הרב שג"ר, ובנוסף לקושי לרדת לסוף דעתו בדרשה הנ"ל, יכול להיות שחוסר-היכרותי עם הרב שג"ר יהיה בעוכריי.

הגישה הראשונה שהרב שג"ר מציין, מדברת על נאמנות מוחלטת לחוקי המדינה מתוך כך שמדינת ישראל הינה "ראשית צמיחת גאולתנו", ולכן מעבר באור אדום גם כשברור במאת האחוזים שאין מכוניות בסביבה הינו איסור. כלומר יש לכבד את החוק משום שזה החוק, "החוק הוא החוק", אפילו אם החוק יורה לעשות דברים אוויליים. הרב שג"ר אומר שפן זה מצביע על האלימות שבחוק, שהחוק אינו תוצר של התבוניות שבו אלא מכיוון שהוא יציר ריבונות המדינה. במקום מסוים הרב שג"ר אומר שעבירה על החוק קלה מן הפשע שבחקיקת החוק (עמ' 229).

לכן הרב שג"ר אומר שהיחס הראוי לחוק הוא קיומו מתוך הזדהות עם תוכנו, כאשר הוא מציין שתי ווריאציות, אחת שנשענת על תורתו של פרנץ רוזנצוויג, והשנייה על תורתו של הרב קוק. הדרך שנשענת על רוזנצווייג אומרת שכשם שאפשר לקיים את המצוות מתוך כך שהן ממקור אלוהי ואפשר לקיימן מתוך הזדהות עם המצווה, כך יש לעשות ביחס לחוקים: לקיימן מתוך הזדהות ולא מתוך מקורן. אנשים לא יעברו באור אדום כי הם יבינו את ההיגיון שמאחורי זה, והם ישלמו מסים מתוך יחס פנימי למדינה. לעומת זאת, הדרך שמבוססת על הרב קוק אומרת כי האזרח והמדינה מאוהבים זה בזה. האזרח המאוהב רואה את המדינה אחרת. זו תהיה מדינה שלא הכוח במרכזה אלא האור והאהבה: השוטרים יחייכו, פניהם של הפקידים יאירו והחנוונים ישירו ויזמרו זמירות (עמ' 238). הרב שג"ר מציין שלא ניתן להתייחס למדינת ישראל ככה; מדינת ישראל אינה נוגהת אור ואהבה אלא כוח וחוק (עמ' 239).

לעניות דעתי, התמה של הרב שג"ר לקויה משני כיוונים. ברור שהרב שג"ר מציג רעיון, אידיאה, ולא כותב מניפסט, כך שנניח בצד טענות מסוג "עם רעיונות לא הולכים למכולת" ו"ככה לא בונים מדינה"; אני אנסה להתייחס לכיוון שהרב שג"ר מציג כמו היה פרקטי. הרב שג"ר מציג את החוק כמשהו נוקשה וכוחני, שהאדם עומד מולו חסר-אונים, והיה מתבקש אפילו להציג את החוק כ"קפקאי" (רק שהחוויה הקפקאית מתייחסת יותר לפן הבירוקרטי של החוק, כמדומני, ופחות לצד הכוחני), אך בניגוד למצוות – מקור החוק אינו אלוהי, אינו תורה מסיני ולא מונחת מלמעלה; הוא תוצר של הסכמה חברתית. החוק הוא הדרך בה הסכימו בני האדם לנהל את חייהם המשותפים, לא בגלל שהם מסכימים שהחוק הוא תבוני אלא בגלל שההסכמה עומדת בבסיסו.

הצד השני של הכוחניות של החוק הוא עיוורונו של החוק; העובדה שהחוק במובנים מסוימים הוא שרירותי אומרת שהוא גם לא מכיר פנים במשפט, לא נושא פני דל ולא מהדר פני גדול ולא נוהג איפה ואיפה בין האזרחים. זו לדעתי המגרעה הגדולה של דרשתו: היא נאמרה בקונטקסט פוליטי, ערב ההתנתקות מגוש-קטיף בקיץ תשס"ה (2005). הרב שג"ר צובע את ההתיישבות בגוש-קטיף בצבעים רומנטיים, הוא מציג אותה כהתאהבות באדמה, ומול ההתאהבות הזו עומד החוק לפינוי גוש קטיף, כלומר החוק עומד מול האהבה, מתנגש עם האהבה.

אמנם הדברים מובהקים יותר בהתיישבות ביהודה ושומרון, אולם כשם שהרב שג"ר רואה בהתיישבות ברצועת עזה התאהבות, ניתן לראות בהתיישבות כיבוש, והסתכלות "שמאלנית" יותר יכולה לומר שההתיישבות בגוש קטיף היא מעשה אלים לא פחות, אם לא יותר, מפינויו. אולם מעבר לכך נוצר הרושם שההתנגדות של הרב שג"ר לכוחניות שבחוק נובעת מכך שהחוק אינו עולה בקנה אחד עם השקפותיו האישיות (למרות שהרב שג"ר אינו איש "גוש-אמונים" קלאסי והוא מתנגד לסרבנות). הדברים היו מותירים רושם רב יותר, ולפיכך עומדים על בסיס לוגי רחב יותר, אם הם לא היו נאמרים בקונטקסט פוליטי, או נאמרים אף כשכוחניות החוק מסייעת להשקפותיו של הרב שג"ר.

שתי הגישות שהרב שג"ר מציג – זו של ציות לחוקי המדינה מתוך הזדהות עם ריבונותה וזו של ציות מתוך הזדהות עם תוכנה – טוענות לקורלציה שבין רמה דתית לבין נאמנות לחוקי המדינה. פעם גם אני סברתי כך: בעוד שלאדם שאינו שומר מצוות יש מערכת ערכים אחת, מערכת חוקים אחת, לשומר המצוות יש מערכת ערכים כפולה, יש שתי רשתות הצלה, שמונעות ממנו לעבור על החוק: הוא לא יעלים מס כי זה אסור הן מצד חוקי המדינה והן מצד חוקי התורה.

ברבות השנים שיניתי את דעתי, ואני אישית חושב שהקורלציה היא הפוכה: ככל שבני אדם דתיים יותר, או נאמנים יותר לדת, המחויבות שלהם לחוקי המדינה חלשה יותר, ולפי דעתי אין לזה קשר לנסיבות פוליטיות (ההתנתקות מגוש קטיף) או ליחסם למדינה (החרדים). ההיגיון הוא כזה: בני-האדם תופשים את כל היחסים החברתיים כחוקים ולעומת זאת חלוקת-הקשב, חלוקת הצייתנות שלהם, היא מוגבלת ולכן מופנית בראש ובראשונה להתחייבויות דתיות. הם לא מקיימים חוקים לא-דתיים לא בגלל שיצרם גובר עליהם, אלא כי הם רוצים אקס-טריטוריה שבה החוקים לא שולטים. בני-אדם שמרגישים מחויבים בכל מאודם לדת לא יכולים לשאת עוד מערכת של התחייבויות בדמות חוקי המדינה, ולכן הם נוטים לזלזל בהם שלא באופן מוּדע. לכן, באותה מידה, ניתן למצוא קורלציה הפוכה בין נאמנות דתית לבין מודעוּת לאיכות הסביבה, אכילה נכונה; אין זה אומר שאנשים דתיים לא מסכימים להיגיון של האחרונים, אלא שחלוקת הצייתנות שלהם מוגבלת.

לרגל עונת החתונות

ל"ג בעומר שחל היום מסמן את תחילתה של עונת החתונות, וכאות-תודה ושירות-חינם לכל חבריי וחברותיי שמתחתנות באביב ומשאירות אותי מאחור, חשבתי שזו הזדמנות טובה לדון בשאלת שינוי שם המשפחה לאחר החתונה.

אך לפני כן יש מקום לשאול: למה לא? מדוע שלא לקבל את שם המשפחה של האישה או האיש? אני חושב שהשאלה במקומה עומדת, גם אם נצא, כפי שאני יוצא, מנקודת מבט פמיניסטית, שמאמינה בשאיפה לשוויון מלא בין האישה והאיש ו/ או שבירת מסגרות פטריארכליות, וכפי שאנסה להראות, הדילמה לא בהכרח נפתרת אם נשארים עם שם המשפחה הקודם.

את שינוי שם המשפחה אפשר לפרש לכמה וכמה פנים שכולן נמצאות על-פני סקאלה רחבה, כשבקצה האחד שלה נמצאת הפרשנות של שינוי שם המשפחה כאקט חסר-משמעות, ובקצה השני השינוי נתפש כקבלת הנרטיב של הצד השני. באופן כללי, ניתן לפרש כל דבר באופן מצמצם או "כפשוטו", ואפשר לעמוד על מה שהוא מסמל, הדברים שעומדים מאחוריו: לפעמים כשאני אוכל שוקולד אני מפצה על חסך כלשהו, ולפעמים אני אוכל שוקולד כי פשוט בא לי משהו מתוק. והדברים נכונים גם לשדה הפמיניסטי: שינוי שם-משפחה יכול להיות עוד היבט של המבנה הפטריארכלי של החברה, והוא יכול להיות פרט-טכני שחייבים לעשותו אחרי שמתחתנים.

אמנם, ניתן בהחלט לטעון שביצור המבנה הפטריארכלי נעשה בכל מקרה, כיוון שהאישה מקבלת על עצמה את שם המשפחה של האיש, וכן שדווקא החלטות-אוטומטיות שאנו מקבלים משרתות את המבנים הישנים, אך כנגד זה ניתן לומר שחשוב הרבה יותר לשמור על שוויון בחיי היומיום. בדומה לדברים שכתבתי ברשומה  סביב הדרת הנשים, ביטול ברכת "שלא עשאני אישה", לדעתי, לא יתרום למיגור תופעת הדרת הנשים, והוא גם גובה מחיר מסוים, ומוטב קודם-כל לטפל באפליה היומיומית.

אולם גם אם נסכים להתקפל בפני "עקרונות פמיניסטיים", להחלטה זו ישנה השלכה מעשית ופרדוקס. ההשלכה היא שאישה שהייתה רגילה במשך כשלושים שנה שיקראו לה עד עכשיו גברת כהן, תקרא מעכשיו גברת לוי, כלומר היא יכולה לחוש שהיא מחליפה זהויות. כנגד כך ציינתי ברשומה אחרת, שבניגוד לשמי הפרטי שהוא חלק ממני, לשם משפחתי איני מייחס חשיבות רבה. כלומר זה לא שאתי לוי תיקרא מעכשיו מלי לוי. והפרדוקס הוא שהרבה נשים נשארות עם שם המשפחה של אישיהן לאחר שהן מתגרשות ממנו, כי הן התרגלו לו, מכירים אותן בשם זה. רק לקראת יום העצמאות שנחגג לאחרונה, שמעתי כמה פעמים פרסומות עם נשיאת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון), נאוה ברק, שהיא כידוע גרושתו של אהוד ברק (שכבר הספיק להתחתן בשנית). באופן אירוני, כאשר אותן נשים התחתנו הן הסכימו לוותר על שם המשפחה הקודם אליו הן התרגלו, ואילו כאשר הן מתגרשות, הן לא חוזרות לשם נעוריהן כיוון שהתרגלו לשם המשפחה של הגרוש שלהן.

האפשרות השנייה היא לחבר את שם הנעורים עם שם בן-הזוג (כאשר שני בני הזוג נושאים בשם הכפול). הבעיה הראשונה היא שזה יוצר סרבול מסוים אצל בני הזוג עצמם, אולם הבעיה היותר חמורה היא הדור הבא, כלומר איזה שם משפחה יישאו הילדים. הרבה פעמים, גם אצל בני-זוג שנושאים שם משפחה כפול, הילדים נושאים רק את שם המשפחה של אחד הצדדים, לרוב האבא, כלומר בוחרים בפתרון הפטריארכלי. ואם הילדים יישאו שם משפחה כפול, האם כאשר הם יתחתנו הם יישאו שם משפחה משולש, או מרובע (הכפול שלהן והכפול של בני זוגם)? ומה יעשו הילדים שלהם? אין לדבר סוף. עם זאת, אני קצת מסתייג מתכנון החיים בהתאם לדור הבא, קרי מקבלת החלטות כעת כיוון שהדבר לא יהיה נוח לצאצאים. זה אינו פתרון אופטימלי, אך אפשר לקבוע כי הילדים יישאו את אחד משמות המשפחה, בהתאם להחלטת הוריהם, או לפי החלטתם כשהם יגיעו לגיל-מצוות דמוקרטי, שמונה-עשרה.

אפשרות נוספת שקיימת היא שכל זוג שמתחתן ייבחר לו שם משפחה חדש, שיורכב משם המשפחה של כל אחד מהם, או בזיקה לשמות הקודמים או ללא קשר בכלל. אין ספק שאפשרות זו מאפשרת הכי הרבה אחדות-משפחתית, ומסמלת את הבנייה יחד של משהו חדש לחלוטין של שני בני הזוג, כמו שנישואין שואפים להיות. אפשרות זו גם חוסכת שם משפחה מסורבל להורים ולא פחות חשוב לילדים, לשלישים ולרביעים. לאפשרות זו שתי בעיות: כפי שאמרנו, במקרה של גירושין כל אחד מבני-הזוג נושא עמו לעד שאריות מכישלון הנישואין שלו, אך למרות שזו אותה הבעיה שקיימת בשינוי השם, נראה שכאן היא מוקהת יותר, מתונה יותר. בסופו של דבר, כל גרוש וגרושה נושאים עמם לעד את זיכרון-נישואיהם. אפשרות זו גם דורשת תחלופה ותחזוקה תמידית, שכן היא אומרת שבכל קשר נישואין יוחלף שם המשפחה, ובכך נקטעת דור אחרי דור שרשרת המסורת שמתבטאת בשם המשפחה. שלא כמו בעִברוּת שם המשפחה, שאמנם אף הוא קוטע את המסורת אך החיתוך נעשה פעם אחת בלבד ומאז יוצר שרשרת חדשה, באפשרות הזו לעולם לא תשתכלל שרשרת חדשה, לעולם לא תִּכּונן מסורת.

האפשרות האחרונה היא שכל אחד מבני הזוג יישאר עם שם המשפחה שלו, ולמרות החסרונות שאמנה להלן, נראה שאפשרות זו היא העדיפה ביותר. אם נצא מנקודת הנחה שהחלפת שם משפחה היא וויתור גדול מדי, אפשרות זו אומרת שאף אחד מבני הזוג לא צריך לעשות את הוויתור הזה; ואם נצא מנקודת הנחה שאין חשיבות גדולה לשם משפחה אחיד לכל בני הבית, הפתרון הזה מאפשר להשאיר את הסטטוס-קוו על פניו, מבלי להרגיש שבניין-הנישואים אינו בניין-שלם. בנוגע לדור הבנים או דור הבנות – איזה שם משפחה יתנוסס ליד שמם – אפשר לומר את שאמרנו: אין חובה לתכנן את ההווה ביחס לעתיד, וכאמור תמיד קיימת אפשרות שהילדים יבחרו בעצמם בשם המשפחה של האבא, של האימא או בכל שם אחר.

אופציה זו מאפשרת לנו לשמור על הסטטוס-קוו, אולם היא יוצרת אשליה של שבירת המסורת הפטריארכלית, כשלא כך הדבר. שכן אמנם האישה לא נאלצה לוותר על שם-נעוריה, אך בכך היא למעשה בחרה להמשיך את המסורת הזו, שהרי שם נעוריה הוא שם משפחתו של אביה. ואם היא תרצה לאמץ את שם המשפחה של אמה, הרי גם הוא למעשה שם המשפחה של אבי-אמה. כלומר, במסווה של בחירה פמיניסטית היא תחזק את יסודות הבניין הפטריארכלי, בעוד בחירה אוטומטית בשינוי שם המשפחה לשם האיש, יכולה להתפרש כצעד חסר-משמעות, ורק יישור-קו עם המציאות.

על כניסתם של לפיד ושליט לפוליטיקה

ב-9 לינואר 2012 ידעה הפוליטיקה הישראלית את אחד מימי השפל שלה. לא, אינני מתכוון לאירוע שבו שפכה חה"כ אנסטסיה מיכאלי כוס מים על חה"כ ראלב מג'אדלה, שבו אני רואה לכל היותר מעשה קונדס, שנעשה ב"עידנא דריתחא" (לפי דעתי, הצילומים שמראים כי מיכאלי עשתה זאת בקור-רוח לכאורה אינם עומדים בסתירה לכך שהיא הייתה נתונה בסערת רגשות). המעשה הוא מעשה חמור, אך ברור שלא הייתה כאן כוונה לפגוע פיזית במג'אדלה (השוו זאת למקרה ב-1996, בו ישראל לדרמן שפך כוס-תה על חה"כ יעל דיין במהלך ביקורה בחברון), ונותרנו אם כן בגדר פגיעה בכבודו של מג'אדלה, ובגדר זה המחוקקים הישראלים לא חפים מכל אשמה, ואין להם להלין אלא על עצמם. אז אמנם את המקרה יש לגנות ואת מיכאלי יש להעניש, אך יש להתייחס לדברים במידה הנכונה, וכמו שהמוטו של אימא שלי אומר – ואם תשאלו אותי, לכשתגיע העת של אמי, שתבדל לחיים ארוכים אמן, יהיה מן הראוי לכתוב על מצבתה: "לקחה את החיים בפרופורציות הנכונות" – יש לקחת את הדברים בפרופורציות.

ה-9 לינואר 2012 ייזכר לדיראון-עולם כאחד מימי השפל של הפוליטיקה הישראלית, כיוון שבאותו יום הכריז נעם שליט כי יתמודד לפריימריס במפלגת העבודה. אומר נעם שליט כי "אין לי כוונה להשתמש בגלעד בקמפיין" (צוטט ב"ידיעות אחרונות", 11.1.2012). ועל זה אני אומר: too late. אתה לא יכול להכניס אישה להריון ואח"כ לטעון שזה לא הילד שלך. כל מעמדו הציבורי של נעם שליט נובע מהילד שלו, מגלעד. לנעם שליט אין לו מעצמו כלום. הפרסונה הציבורית שלו חלולה. כשמתלוננים, לדוגמא, שהצבא, ובמידה פחותה יותר – התקשורת, סוללים לגנרלים ולעיתונאים את הדרך לפוליטיקה, בכל זאת אותם אנשים תרמו, מי יותר ומי פחות, בתחום בו עסקו, אך יותר חשוב – הם הגיעו לאן שהגיעו בזכות עצמם, בזכות כישוריהם, רק שהתקשורת והצבא הביאו אותם לקדמת הבמה (או לכל הפחות אל מאחורי הקלעים), פתחו להם דלתות מסוימות. אך נעם שליט לא עשה דבר בכדי להגיע לאן שהגיע.

וזה מביא אותי לנקודה השניה. באחד השידורים שפורסמו עם כניסתו לפוליטיקה של יאיד לפיד (אליו נגיע בהמשך), שידרו בערוץ 2 (לפי דעתי שידור חוזר) קטע ובו אמנון דנקנר אומר שלפיד הבן יכניס רוח חדשה לפוליטיקה (או דברים בסגנון), ואז שלי יחימוביץ' אומרת לו שעם רוח חדשה לא הולכים למכולת, רוצה לומר: זה לא מספיק, פוליטיקאי צריך שיהיה לו סדר יום. ואני שואל את יחימוביץ, שלפי חלק מהפרסומים, הייתה זו היא שהזמינה את שליט להצטרף לשורות המפלגה – מה בדיוק סדר היום של נעם שליט? מתי שמענו את דעתו בנושא כלשהו פרט לפדיון בנו? אם שליט יחליט להפוך את המקרה האישי שלו לאג'נדה, כלומר שחרור סיטונאי של מחבלים בכל מקרה של פדיון שבויים – אני מציע שכבר נעלה כולנו למצדה ונקפוץ אל התהום (אני מזכיר שצידדתי בדעה כי יש לשחרר את גלעד שליט, ואת דעתי בנושא פרסמתי ברשומה אחרת, אך לא הייתי הופך את זה לדגל שיש לנופף בו).

בין כך ובין כך, בין אם הצעד נעשה ביוזמתו של שליט ובין אם בהזמנתה של יחימוביץ', צירופו של שליט לשורות מפלגה העבודה מעביר מסר לציבור, ומכך על כל פנים מרוויחה יחימוביץ': כשם שצירופם של גנרלים למפלגה מעביר מסר שיש מי שמבין בביטחון, כך צירופו של שליט אומר: מפלגת העבודה מחבקת את החיילים, מפלגת העבודה היא הבית של החיילים.

שלא כמו שליט, יאיר לפיד הגיע לאן שהגיע אולי עם דחיפה קטנה של ההורים, אך בעיקר בזכות עצמו, וכפי שהוא כותב היום בטור שלו ב"7 ימים" ("למה אני הולך לפוליטיקה", 13.1.2012), דעותיו בכל נושא שעל סדר יומה של מדינת ישראל ידועות, והוא מפרסמן כבר שנים רבות.

בטור שהוא כותב היום (ואגב, הוא כותב שהוא ימשיך לכתוב את הטור שלו, רק שהוא לא יתייחס לפוליטיקה, ומסתבר שהפרישה שלו מהתקשורת היא פרישה-למחצה), לפיד פורס את משנתו החברתית בקצרה, ולמעשה מאשש את הדברים שכתבתי עליו לפני שנה ("6 הערות על הספר 'הגיבורים שלי'"), כי "אולי יותר מכל ישראלי אחר, יאיר לפיד משקף את החלום הישראלי, את האושר הישראלי, את הממוצע הישראלי. הוא סוכן המכירות של החלום הישראלי לישראלי הממוצע. הוא זה שיודע מה הכי טוב בשביל הישראלי הממוצע, הוא זה שיודע מי הוא הישראלי הממוצע".

מכיוון שבמובנים מסוימים ממוצעות שווה שטחיות, אני חושב שיאיר לפיד טוב לפוליטיקה הישראלית, והוא ישתלב יפה בכנסת ישראל. השטחיות שאני מכוון אליה אינה שלילית, ואינה אומרת בהכרח שהדברים לא-נכונים אלא שלפיד מגלם, מביא לידי ביטוי, את המופעים החיצוניים של הרעיונות העמוקים, שהוא עצמו לא מבין אותם. הסברתי אתמול לחבר שיש לי יסוד להניח כי תופעה דומה מתרחשת אצל מירב מיכאלי כשהיא מדברת בלשון נקבה: היא עושה שימוש במופעים חיצוניים של תופעה עמוקה שאיני בטוח שהיא מודעת לה, שאיני בטוח שהיא יורדת לסוף דעתה.

בטור היום לפיד מטריח את הקוראים במניעים שהביאו אותו לפוליטיקה, ואני יכול להבין את זה מבחינת דעת הקהל, אך לפי דעתי זה מיותר. אותי לא מעניין אם לפיד עושה זאת ממניעיו האישיים, לצורך מימוש חלום ילדות או הגשמתו העצמית, או מתוך תחושה עמוקה שהוא חושב שהוא מושיע את עם ישראל. לדידי, אלטרואיזם ואגואיזם קשורים זה לזה בקשר של "אחור באחור", כלומר הם דבוקים זה לזה ללא הפרד, למרות שלכאורה פניו של האלטרואיסט ופניו של האגואיסט מופנים לכיוונים מנוגדים. אין אלטרואיזם טהור כשם שאין אגואיזם טהור (אם כי ניתן לומר שאי הבנת עומק הנושא, או עשייה מתוך מניעים פסולים עלולים ליצור עיוותים שישפיעו על המעשה, ואכן יש בכך סכנה). לכן אני סובר שבחיים בכלל, ובפוליטיקה על אחת כמה וכמה, אותי פחות מעניינים המניעים אלא יותר המעשה הנכון. אם אדם עושה את המעשה שלפי דעתי הוא הנכון, המניעים שלו פחות מעניינים אותי. המעשה משליך רטרואקטיבית על המניעים. ודוק. אני מדבר על מניעים ולא על אמצעים; איני בא לומר ש"המטרה מקדשת את האמצעים", אלא שהמטרה מקדשת את המניעים.

החופש מקניין

מזה כמה זמן, זוג צעיר שאני מכיר נושא את עיניו לקניית דירה, ולפני כשבועיים חש כי הניח ידו על מציאה שביכולתו הכלכלית לרכוש. וכיוון שהזוג הנ"ל הוא מהמעמד הבינוני ומטה, שגם נושא על גבו את השכבות התחתונות של החברה וגם מפרנס את השכבות שמעליו, כבר חישב הזוג כיצד הוא אוסף לירה ללירה בכדי לממן את הרכישה, ואף פנה לנותן החסות הרשמי – להלן: הורי החתן – בכדי שיסייע בקניית הדירה. אלא שעוד הם חוככים בדעתם האם לקנות את הדירה אם לאו, בא זוג אחר שראה בדירה כי טוב, וחתם על חוזה לקניית הדירה. וזוג מכריי נעצב על ליבו, שלא לומר: התבאס על התחת.

הסיפור הנ"ל הזכיר לי סיפור אחר, שגם במרכזו עומדת דירה – או יותר נכון האין-דירה – והמירוץ המופרך להשגתה. ובכן, עומדות היו רגלינו – שלי ושל חברתי – בשערי האוניברסיטה, כוססים ציפורניים בקור תל-אביבי בציפייה לאוטובוס המיוחל, והחלפנו חברתי ואני כמה מילים. מהון להון אמרה לי חברתי שהיא רוצה להיות סופרת שחיה באנגליה וכותבת בעברית, משל הייתה מאיה ערד (שחיה בארה"ב). לאחר שאמרתי לה שבזה הרגע היא הגדירה מהי טפילות – שהרי ערד נהנית מפרותיה של מדינת ישראל מבלי שהיא מעבדת את אדמתה – שאלתיה מדוע אנגליה. וחברתי השיבה לי כנגדי: אתה יודע כמה קל לקנות דירה באנגליה?!

יש שיאמרו לכם שהדירה היא רק התגלמות של רעיון, היא התגשמות של הרצון להניח את מקל הנדודים, להגיע אל הארץ המובטחת, להפסיק את הטרטור הבלתי-פוסק שבין דירות עם סיד מתקלף וברז דולף ובעל-בית שעומד מעליך ונוגס במשכורת החודשית בכל ראשון לחודש. אלא שלפי דעתי זו דוגמה טובה לרעיון שלא מחזיק את המציאות. ראשית, אצל הזוג הנ"ל המציאות שתיארתי בשורה הקודמת אינה נכונה, שכן לא זו בלבד שמסע הנדודים הנ"ל לא היה לחם-חוקם, בהיותם שוכרים דירה של דיור ציבורי אין בעל-בית שעומד מעליהם. אולם מעבר לכך, אמנם אני צעיר ורך בשנים ולא התנסיתי בהרבה בעלי-דירות נוגשים, לפי דעתי תחושת התלישוּת הזו היא תחושה מדומיינת, שבעצמה תלושה מהמציאות, היא הנראטיב שכל אחד מספר לעצמו – מן יציאת מצרים הפרטית שבסופה הגאולה הפרטית, הכניסה לארץ המוריה.

ולעניין דמי-השכירות, ובכן זה למעשה החלפה של שור בחמור, שכן אלו מוחלפים בתשלומי משכנתא, שלא פחות חונקים ומשעבדים מדמי השכירות. וכן תתמהו: בכל זאת יש נפקא-מינה בין שוכר לממשכן – אינו דומה השוכר המשלם שכירות עד סוף ימיו, לקונה המשלם משכנתא עד סוף ימיו, ומיד בטרם רדתו לקבר והליכתו בדרך כל הארץ – הוא נהיה בעלים של דירה! הוא יכול להיקבר ביחד עם מסמכי הרישום בטאבו! ואם יתמזל מזלו, הוא גם יוכל להשקיף על דירתו מבית-האבות שבו יבלה את שארית שנותיו האחרונות.

וזו הנקודה שאליה אני מבקש להוביל: נראה לי לומר שלרוב אנשים קונים דירה לא על-מנת לסיים את מסע הנדודים; הם קונים דירה בכדי להיות בעלים, הם רוצים להחזיק בבעלות על דירה, גם אם זו תהיה לשנים מספר ובסוף ימיהם. זו בעלות לשמה, בעלות לשם בעלות, בעלות שכל-כולה הצהרת "כוחי ועוצם ידי", ובעלות כזו, לדעתי, בעלות ריקה מתוכן, היא ציץ של ענף של כוחניות.

וכשם שזכויות יסוד אזרחיות מאפשרות הן את החופש לדת, כלומר את הזכות לחיים לפי ערכי הדת, והן את החופש מדת, כלומר את הזכות לחיים שלא בכפייה דתית, בחברה צרכנית כשלנו – וכמו כל חברה אנושית לאורך הדורות – מול קידוש זכות היסוד לקניין, אני מבקש להציב כנגדה – ולו בשביל לדעת שיש אלטרנטיבה, שהאפשרות הזו קיימת – את החופש מקניין.

בין מטרה לאמצעי-תכליתי

במסגרת עבודתי כמוקדן-מידע טלפוני יצא לי לחנוך כמה וכמה סטאז'ריות חדשות (אין כאן הטיה מגדרית; רובן של העובדות אצלנו הן נשים), ואחד התפקידים הלא-רשמיים שקיבלתי על עצמי הוא לערוך להן ראיון עבודה לא-קונבנציונלי. כיוון שכולנו סטודנטיות ולרוב יש קשר סיבתי בין תחום הלימודים של פלונית לבין ההגשמה העצמית שלה, אני שואל אותן: "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?". ולצערי הרב, ובאמת הלב שלי נחמץ על מקרים כאלו, אני מגלה יותר ויותר שלהרבה מאוד אנשים אין לכך תשובה. וכשהתשובה לשאלה היא שלילית, השאלה הבאה המתבקשת: "אז למה את חיה?"

(למי מבין קוראיי הוותיקים שהדברים נשמעים מוכרים, אכן כתבתי על הנושא באובססיביות בקיץ הקודם [2010], כשהייתי בימי "בין המצרים" שבין עזיבתי את תחום לימודיי הקודם לבין החלטתי מה לעשות להבא, ובפרט בסיפור: "איך אני יכול לעזור לך?". אך אם הדברים שם נאמרו באופן פרוזאי ואגבי, הדברים כאן ייכתבו באופן ביקורתי וגם יהיו מפורטים יותר, ועל כל פנים, גם על דברים ידועים יש עניין לחזור ולהזכירם, ויפים לעניין זה הדברים שכתב בהקדמתו בעל "מסילת ישרים" [ר' משה חיים לוצאטו, 1707-1746]: "… כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה").

כששאלתי את המתלמדת האחרונה שישבתי עמה את השאלה הנ"ל, התערב האחמ"ש ואמר לי: "אודי, נא לא לשדל מוקדניות חדשות להתאבד – ואני מוסיף: יהיה להן מספיק סיבות במהלך העבודה אצלנו לעשות זאת – ולכל הפחות נא להתאבד רק בתום המשמרת" – אך ברור שלא לזאת הייתה כוונתי. כוונתי היא לשאול למעשה האם יש לך מטרה/ סיבה/ חלום/ חזון לשמם את חיה? כפי שכתבתי אז, רוב האנשים חיים מכוח האינרציה, הם חיים כי הם חיים, כי ההורים שלהם הולידו אותם. לאף לא אחד מאיתנו יש את היכולת לעלות למן נקודת משען ארכימדית מחוץ לחייו, למן צומת שבה הוא יכול להחליט אם לחיות או לא לחיות. לחיות זו ברירת המחדל. אז כמובן שבשביל לחיות לא צריך סיבה, אך לעניות דעתי לחיות בכדי לחיות  – אם להשתמש בשפה פסיכומטרית – זה הוא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק.

ובזמן שהמוקדניות החדשות חושבות על זה קמעה, אני מוסיף: "לא חייבת להיות לך סיבה. זו מסוג השאלות שאין עליהן תשובות נכונות או לא-נכונות, כל התשובות טובות". ולדעתי, ועל סמך ניסיון מצטבר במפגשים עם בני-אדם (להלן: החיים), ההבהרה הזאת לא תורמת כהוא-זה, ולהפך, היא רק מעצבנת יותר – אותי לפחות – וזאת מכיוון שבני האדם רוצים תשובות טובות! הם לא רוצים מרחב דמוקרטי אינסופי בו "הכל הולך"; הם רוצים לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה אסור ומה מותר, לא רק בשביל להתיישר עם הנורמה אלא אפילו בכדי לדעת מתי הם סוטים ממנה.

הבחורה האחרונה ששאלתי אותה אמרה לי שהחלום שלה הוא "להיות אם ורעייה", וזאת, אני חייב לציין, תשובה קצת מפתיעה לשמוע מאישה בעשור השני של המאה ה-21 לשאלת "ההגשמה העצמית" (אם כי, הפוסט-פמיניסטיות יגידו שרק לאחר המהפכה הפמיניסטית לנשים יש את הבחירה להיות אימא ורעייה). ניסיתי להעמיק בכך עוד קצת, אך לא רציתי לחפור לה יותר מדי, ומכאן אני ממשיך לבד.

אמהות היא אמצעי, שיכולות להיות לו כמה מטרות או מניעים: מטרה אחת היא הרצון להמשכיות (פרטית או לאומית), מטרה אחרת יכולה להיות "המאבק הדמוגרפי". אולם, אני חושב שיש להבחין בין אמצעי מסוג זה לבין אמצעי אחר (ושתי ההגדרות מעורפלות-משהו). אפשרות אחת היא להניח את כל האמצעיים על ציר, ולהבחין בין אמצעי הקרוב יותר להגשמת המטרה, כמו במקרה של אמהוּת, לבין אמצעי הרחוק מכך. אפשרות נוספת היא להבחין בין אמצעי שבשורשיו נמצאת המטרה – בניגוד לאמצעי המוביל למטרה, לדוגמא: אני עושה פסיכומטרי [אמצעי] בכדי להתקבל לאוניברסיטה [מטרה]; אך לצורך הדיון, והדברים יהיו חשובים בהמשך, אכנה סוג כזה של אמצעי כ"אמצעי-תכליתי".

לאימי-מורתי יש כישרון מופלא לכתיבה (ויש שיאמרו שאת הכישרון שלי ירשתי ממנה, למרות שאני מכחיש כל קשר לכך, ומעדיף להעמיד את כישרוני שלי על עצמי). ואימי כתבה ספר ושלחה אותו לכמה וכמה הוצאות ספרים שכולן דחו אותה, פרט לאחת ששיבחה אותה וטיפחה בה תקוות שווא שכנראה הם יוציאו את ספרה. אלא שבשבוע שעבר היא התבשרה בבשורת איוב, ואותה הוצאה החזירה לה תשובה שלילית סופית, מה שגרם לאימי עגמת נפש רבה, והיא אמרה לי שהיא מחליטה להוציא את הספר בהוצאה עצמית. ולמרות שאני מפרגן לה ופרגנתי לה לאורך כל הדרך – ואל תקשקשו לי לא על "קנאת סופרים" ולא על "תסביך אלקטרה" – אמרתי לה שאני חושב שזו גחמה ילדותית להוציא עשרות אלפי-שקלים בשביל לממש את "החלום". וכאן אני מגיע למה שכיניתי "אמצעי תכליתי".

עם כל הכבוד לאמי, לכתוב ספר יכול להיות "חלום", אבל לעניות דעתי זו לא מטרה, אלא אמצעי-תכליתי, כי מאחורי הרצון לכתוב ספרים עומד הרצון להיות מפורסם. יש אנשים שרוצחים אנשים בכדי להיות מפורסמים, יש אנשים שמתפשטים בכדי להיות מפורסמים, ויש אנשים שכותבים ספרים בכדי להיות מפורסמים. מעטים האנשים שכותבים בכדי "לפקוח עיני עיוורים", או שכתיבתם תשאיר חותם בתולדות האומה. ומבחינה זו, אין כל הבדל בין הרצון של אמי לבין הרצון של ילדים להיות "כוכבי ריאליטי" רק שהראשונים עמלים ומבטאים את כשרונם בכדי להיות מפורסמים, ואילו אצל האחרונים "החלום" הוא מוצהר ולא מתעטף באצטלת האמצעי. וכמובן שעדיף שתהיה מפורסם על דברים טובים שעשית (ובנוגע לכוכבי ריאליטי – על דברים שעשית בכלל) מאשר על דברים רעים שעשית. ועל כך מודה האדם לאלוהיו ששם חלקו מאלו ולא מאלו. אז האם בכדי להגשים את החלום להיות מפורסם כדאי להוציא עשרות אלפי שקלים – מה גם שבהוצאה עצמית קרוב לוודאי שהאמצעי (הוצאת ספר בהוצאה עצמית) לא יביא למטרה (פרסום) – התשובה שלי היא חד משמעית לא.

כמה וכמה אנשים שאלו אותי מדוע פתחתי את הבלוג. וכאן יש להפריד בין שני דברים: כתיבה ופרסום. יש הרבה מאוד אנשים שמרגישים צורך לכתוב בכדי לבטא את עצמם, ועם כך אני מסכים; אך מה לכך ולכתיבת הדברים בפומבי? הביטוי העצמי לא יכול לבוא בכתיבה למגירה? יכול גם יכול. אלא שאנשים רוצים להראות את כשרונם ברבים, ועם אנשים פחותי-מעלה אלו נמנה גם כותב שורות אלו. לכן פתחתי את הבלוג, ולכן חשוב לי שאנשים יקראו אותו, ואני עוקב אחר הכניסות לבלוג מדי יום, וניסיון העבר מוכיח שיש קורלציה הפוכה בין מספר הכניסות לבלוג לבין מספר הגיהוצים בכרטיס האשראי שלי. אך לעולם לא אפשוט את הרגל בכדי להיות מפורסם.

ואולי לסיום דברי נחמה לאמי. במהלך השנים פיתחתי – והדברים צריכים עוד ליבון ודיון – את תורת "הדטרמיניזם הרטרוספקטיבי", רוצה לומר, שבהסתכלות לאחור ניתן להבחין בדברים הטובים שהפקנו מהרגעים הפחות נעימים של החיים. ודוק. הדברים אולי מזכירים את המנטרה "הכל לטובה", אך רחוקים ממנה מרחק שנות אור. ראשית, לא הכל לטובה; שנית, קשה לאדם שנמצא בעת צרה לחשוב כך; ושלישית, והכי חשוב, המחשבה ש"הכל לטובה" יכולה להוביל להקטנת ערך הבחירה החופשית של האדם ולאפסיותו, כי הרי לא משנה מה יעשה האדם – הכל לטובה. אך כדאי לו לאדם להסתכל אחורה אל חייו – מכיוון שהדבר גם כך נעשה ולא ניתן לשנותו – ולחשוב כיצד המהמורות של חייו הובילו אותו לנקודה שבה הוא נמצא, הפכו אותו למי שהוא.

הבור שלנו

כתבתי כבר בגלגול קודם, שהמפתח להבנת צרכיו ורגשותיו של האחר הוא העמדת עצמך במקומו; רק אם תציב את עצמך במקום בו ניצב האחר, תוכל לחוש את צרכיו-צרכיך, ולהיות קשוב לרגשי הזולת. היסוד של רגישות לזולת מתוך הצבתך במקומו, הינו גם האתוס המכונן של היהדות שביקשה להשריש את סיפור יציאת מצרים בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, ונתנה לכך ביטוי במצוות השונות המורות להתחשב בגר על בסיס היות בני-ישראל גרים במצרים בפרט, ובמצוות הרבות שהינן "זכר ליציאת מצרים", בכלל. למעשה, הלל הזקן תמצת את היסוד של התחשבות בזולת על בסיס העמדתך במקומו באימרה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אני מבקש להרחיב את הדברים שכתבתי אז, ולהעמיד את יסוד ההתחשבות באחר על בסיס רחב יותר ו"מופשט" יותר.

הפונקציה העיקרית של המיתולוגיות הינה להציע הסבר על בסיס סיפורי לתופעות שונות ובלתי-מובנות בעולם. על בסיס המיתוס של עקב אכילס, המיתולוגיה היוונית ביקשה לומר, בין-השאר, שלכל אחד יש נקודת תורפה, וגם לאדם חזק מאוד כמו אכילס יש נקודת חולשה (אגב, אִם תטיס אֵם-אכילס הייתה מקפידה על הלכות טבילת כלים, כל המיתוס היה מתפקשש בגלל שהיא הייתה יודעת להשתמש ברשת לטבילת כלים, או מיומנת דיה בכדי להרפות לשנייה מהעקב של אכילס במים ולאחוז בו שנית במהירות). אני דווקא סובר שנקודת החולשה הזו נמצאת בעצם הגֹּמֶד (בלטינית: אוּלנה), העצם הארוכה הממוקמת בין עצם הזרוע לשורש כף היד, אולם זה לא באמת משנה אם מקור החולשה נמצא בעקב, בעצם הגומד או בפונטנלה, כל עוד האדם יכול להתחבר לאותו מקום. כל עוד האדם ניזון מאותו מקום.

לכל איש יש בור. לכל אחד יש חסר, חסך, יש תחום אחד בו הוא פגיע או מדוכא, יש סיטואציות מסוימות בהן הוא מרגיש נבוך, נחוּת או חסר-ישע. והחסך הזה הוא הנכס הגדול ביותר שיש לו לאדם, כיוון שההתחברות לעצם הגומד, לנקודת התורפה האישית שלנו, ההבנה שגם אנחנו פגיעים בסיטואציות אחרות, היא המאפשרת לנו להבין את הרגישות של הזולת, להיות רגישים לזולת וקשובים לצרכיו, דווקא בסיטואציות בהן אנו מרגישים אומניפוטנטיים, עוצמתיים. כי אנו יודעים שבסיטואציות אחרות אנחנו נחותים.

לכן, כשהיהדות ביקשה לצרוב בתת-מודע הלאומי את זיכרון יציאת מצרים, היא לא ביקשה רק שנחמול על הגרים, כי גרים היינו בארץ מצרים; היא ביקשה שנסב את תשומת לבנו לכל המדוכאים באשר הם, לא רק ל"מדוכאים-אבסולוטיים", כמו מהגרים בארץ זרה, אלא גם ל"מדוכאים סיטואציוניים", אנשים שפגיעים בסיטואציות מסוימות, בזמנים ספציפיים. בציווי לזכירת יציאת מצרים, היהדות ביקשה להראות לנו את הנזילות של הכוח, שכוח בסיטואציה מסוימת או בזמן מסוים יכול להפוך לחולשה בסיטואציות וזמנים אחרים. הבור שלנו הוא המאפשר לנו להכיל את הזולת על כל חולשותיו.

הבור שלנו הוא הנכס הגדול ביותר שלנו כיוון שמתוך הבור שלנו אנחנו יכולים להבין חסד, אנחנו יכולים להבין שאנו לא חזקים בכל הסיטואציות ובכל הזמנים, אנחנו יכולים להבין שאנו פגיעים וצריכים את עזרת הזולת. ומתוך הבור שלנו אנחנו גם יכולים לקבל את העובדה שכל קיומנו הוא בחסד. ואם תרצו, אנחנו גם יכולים לשאוב אמונה.

 

מהרהר על חתונה

חתונה היא הרבה מאוד דברים, שאיני ממעיט מערכם כלל ועיקר, אך היא גם אחד משלבי הסוקסציה המתקדמים ביותר בתהליך החניכה החברתית, אם לא הקליימקס עצמו (ניתן לומר שהולדת הילדים היא שלב הקליימקס, אך החתונה היא העוגן החברתי-משפטי של החברה המַטְרִים את הולדת הילדים). החתונה היא השלב בו החברה, כל חברה חפצת חיים, מסמנת וי מימין לו ואומרת בסיפוק: עוד זוג חברים בקהילה ממשיך את שרשרת הדורות, עוד זוג אנשים דואג להמשכיות הקהילה. לכן, ניתן לומר שהחתונה היא אירוע חברתי, היא אירוע שבו הקהילה חוגגת יותר מן הזוג המאושר. 

ואולי בשל כך, פורמט החתונה הינו קונבציונאלי, תבניתי, חד-גוני, נטול נגיעה אישית, כמו מושאל מהחברה, ואותי זה מצער מכיוון שהחתונה היא הרבה יותר מתהליך החניכה החברתי, והיא גם בסופו של דבר חגיגה אישית של שני אנשים שאוהבים זה את זה. מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש כיצד החתן והכלה מאפשרים לקהילה ולהוריהם – שליחי הקהילה הקרובים אליהם – לקבוע להם כיצד חתונתם תתקיים, מאפשרים לקהילה לומר להם: לא רק שאתם מתחתנים ועליכם לשמוח, אנחנו נקבע לכם כיצד לשמוח. כלומר, החתונה אינה רק טקס הכניסה לחברה; החברה היא זו הקובעת לחתן ולכלה כיצד תראה החתונה. החתונה, לכן, היא השלמה כפולה של הליך החניכה החברתית – גם בעצם קיומה וגם בפורמט שלה; החתונה היא הפנמה מלאה של המבט החברתי.

הייתי בחודש האחרון בשתי חתונות, אחת של דתיים והשנייה של לא-דתיים, שהייתה למעשה החתונה החילונית הראשונה שלי (אבל איך שאל אותי לפני עשר שנים פלסטיני, רגע לפני שהוריד אותי מהטרמפ: "נו, היה נורא לתפוס טרמפ עם ערבי? תמיד יש פעם ראשונה"), ושתיהן לדעתי, מנקודת מבטי, התאפיינו בחוסר אינדיבידואליות. באחת החתונות אפילו נאמר לי, על רקע פיזוזי וכרכורי החתן, שחתן השמחה בכבודו ובעצמו שונא לרקוד, כלומר ביום המאושר ביותר בחייו (לכאורה), ביום הראשון של שארית חייו, הוא נאלץ לעשות דבר שאין הוא אוהב לעשות, נכפה עליו להעמיד פנים כל הערב. אם זו אינה כפייה של הפורמט החברתי על הפרט, איני יודע כפייה מה היא.

כששאלתי אנשים שונים בשתי החתונות על פורמט החתונה, נאמר לי שהמטרה של הפורמט היא לשמח חתן וכלה. עיקרון יפה. אני מסכים איתו לחלוטין. הדברים שאומר נכונים לשני המקרים, אך האבסורד גדול יותר בחתונות דתיות: לפי עיקרון זה, בכל חתונה של דתיים השמחה העצומה של החתן והכלה באה לידי ביטוי בדרך-כלל ב"שירים יהודיים". כלומר, אם נצייר סקאלה של ביטויי שמחה, ניתן לומר שאם החתן רוצה לשמוח הוא ישמע מוזיקה או יראה סרט, אם הכלה ממש רוצה לשמוח, היא תצא לבלות בפאב או במסעדה, אבל אם החתן והכלה ממש ממש – אבל ממש ממש ממש – רוצים לשמוח, הם ירקדו לצלילי מוזיקה יהודית. אהה. המוזיקה הזו אינה חלק מהפלייליסט הפנימי והיומיומי של רוב החתנים והכלות. הדבר דומה לאדם שכשהוא נוסע באוטו ביומיום הוא שומע גלגל"צ או רשת גימ"ל, אבל ביום שהוא ממש ממש רוצה לשמוח, הוא מעביר לרדיו קול-חי. ברור. אז לגבי אופן ביטויי השמחה, אני מטיל ספק, כלומר, אני לא בטוח שהפורמטים הנוכחיים מבטאים באופן הניכר ביותר את השמחה של החתן והכלה.

יהיה נכון יותר לומר שהשמחה אינה של החתן והכלה, אלא של ההורים והקהילה; החתן והכלה הם רק מריונטות בתיאטרון הבובות הזה, הם רק שחקנים בהצגה – שחקנים ראשיים אמנם, אבל שחקנים בלבד. במילים אחרות, בפעם הבאה שייזדמן להם להגיד ברכה שישית או שביעית בשבע-ברכות, מוטב שתחתמו במילים "משמח הורי החתן עם הורי הכלה" . אתם יודעים, הדיוק חשוב, ובפרט כשזה נוגע לברכות.

אבל מה לגבי קדושה? כשהחתן והכלה דתיים ממש, השירים היהודיים נועדו להציג את החתונה כמשהו קדוש, כמשהו שהוא מעבר למציאות היומיומית, כך שגם אם ביומיום הם שומעים את שלמה ארצי, בחתונה שלהם הם רוצים לשמוע את "ארבע בבות". כי לשירים, ברוב המקרים, יש משמעות – ישירה, נלווית או מתפרשת – וכשזה מגיע ל"מוזיקה יהודית", המשמעות תופשת מקום נרחב (גם אם זה רק ניגונים, ללא מילים). עם זאת, הרשו לי להטיל ספק בכך שרוב האנשים הדתיים מאמינים למילות השירים שלצליליו הם רוקדים, או מכוונים ליבם לשמיים מתוך התחברות ללחנים. הם לא רוקדים לצלילי המילים, הם רוקדים לצלילי המוזיקה, כך שאין זה משנה אם אלו שירי עגבים שהולבשו בגדי קודש, או שירי עגבים ממש; העיקר המנגינה, העיקר לשמח חתן וכלה. ולוואי שאתבדה בנושא זה.

אני לא נגד קונבנציות חברתיות; הן יכולות להיות מועילות, וברוב המקרים הליכה נגד הקונבנציות היא בלתי-אפשרית. אולם אחד הדברים שלמדתי במסגרת לימודי המגדר, הוא שגם אם לא ניתן לצאת חוצץ נגד המציאות, עדיין ניתן לאתגר אותה, עדיין אפשר למתוח את הגבולות שלה, לדגדג את הקצוות. או כמו שאמר המשת"פ הפלסטיני, כשנשאל רגע לפני תלייתו במרכז עזה מדוע שיתף פעולה עם היהודים: "if you can't beat them, join them" (רק תדמיינו את זה במבטא ערבי). אני מוכן לשלם "כופר" מסוים לחברה, כל עוד הביטוי האינדיבידואלי תופש כר נרחב.

5 הערות על עבודה

לאבא

[1] למה אנחנו עובדים? התשובה הברורה מאליה תאמרו – להתפרנס, זהו כורח המציאות. תשובה טריוויאלית אחרת היא להרוויח כסף. לדעתי אלו שתי תשובות חלקיות. מדע הסוציולוגיה, שהתהווה במקביל לשינויים שחלו בחברה כתוצאה מן החיים המודרניים, ניסה להסביר היבטים שונים של שינויים אלו. והסוציולוג מקס וובר ניסה להבין היכן מצויים שורשיה של השיטה הקפיטליסטית, מה גרם לצמיחתה, מה גורם לאנשים להפיק מלאי יותר מהביקוש, להמשיך לעבוד גם כשאין צורך. וגם וובר לא הסתפק ברצון להתעשר. וובר טען שהקפיטליזם היה יכול לצמוח דווקא במערב, כיוון שהוא היה מושפע מאוד מהדת הפרוטסטנטית והקלוויניזם. הדת הפרוטסטנטית תופשת את עבודת היומיום כעיסוק קדוש; זה הצו האלוהי. מצופה מהאדם להקדיש את עצמו לעבודה, ובכך הוא מקדש את האל. ההצלחה בעבודה היא סימן לחסדו של האל; הם הסימנים שהאל נותן לישועה בעולם הבא.

לדעתי זה קשקוש. כלומר, מבחינה לוגית זה מסתדר, או כמו שהמדריך שלי בקורס פסיכומטרי אומר – "זה נכון אלגברית", מהבחינה הזו שאפשר ליצור משוואה משני המושגים האלו, קפיטליזם וקלוויניזם; וובר זיהה שתי תופעות קיימות – ערש הקפיטליזם ושורשי הקלוויניזם, וטען שיש קשר לוגי ביניהם. ולכן אין לי דרך להפריך את הטענה של וובר. אבל לדעתי זה "לא עושה שכל" (יעני "Dosen't Make Sense"; ככה שמעתי שאנשים מדברים). זה פשוט לא הגיוני, בהגיון שמעבר ללוגיקה. זו גם תשובה לא מספקת, כמו שהתעשרות היא תשובה לא מספקת.

שלב לפני "הגשמה עצמית" – שכבודה במקומה מונח, אך מעטים האנשים שזכו לה, בין אם בשל כך שהיא לא נהירה לכולם ובין בשל "קשיים טכניים" בהשגתה – אני חושב שהסיבה העיקרית שאנשים עובדים היא בשל התחושה שהם עושים משהו שיש בו ערך, הם מרגישים מוּערכים על מה שהם עשו. הם מרגישים שיש להם תפקיד. זה אולי לא ה-תפקיד של חייהם, ואולי אנשים רבים יכולים לאייש את התפקיד במקומם, אבל זה תפקיד, שבלעדיהם היה נותר חלל. האדם הוא התפקיד.

[2] כשהייתי בכיתה ח' ניסיתי להתקבל ל"תיכון יוקרתי", ובראיון הקבלה המנהל שאל אותי: "ממה אתה מפחד?". ואני, שהייתי כולי חיינוּק מושתן שלא יודע מהחיים שלו, ונסעתי שעה וחצי בכדי להגיע ליום מיונים, עניתי שאני "מפחד מחיות גדולות". מאז קרו כמה דברים: לא התקבלתי לאותו תיכון (כנראה הם רוצים שם אנשים עשויים ללא חת), המשפט שאמרתי בראיון הפך לבדיחה משפחתית, וגם החלטתי לקחת את המשפט הזה באופן רציני, ומדי פעם כשאני יוצא עם בחורות והעניינים מתחילים להתחמם, אני שואל אותן את אותה שאלה: "ממה את מפחדת?".

וכשאני נשאל בחזרה, אני משיב [לפעמים; ב"ה לא חסרות לי פוביות] שאני פוחד מן הפנסיה, מן הימים שבהם לא אעבוד, מהימים שבהם לא יהיה לי ערך. כי לי זה נראה הנורא מכל בזיקנה. לכן אני לא מאמין לאנשים שמחכים לצאת לפנסיה, או אנשים צעירים שאומרים בצחוק "אני את שלי עשיתי. תן לי רק לצאת לפנסיה". כי פנסיה זה אולי נחמד ליום, יומיים, שנה שנתיים, אבל בסוף זה נמאס. בסוף חוסר-התוחלת מחלחלת.

[3] מזה זמן אני מחזיק בדעה שהעבודה היא המשפחה החדשה של זמננו. היא לא הדת החדשה, "דת העבודה", כיוון שאין לה את הפונקציות של דת (לפחות לא במטרתה הראשית), אבל היא כמו משפחה, או לפחות מהווה תחליף למשפחה לאנשים שחפצים בכך, והיא כן מתחרה עם המשפחה על הבכורה, עבור אנשים שראשם מצוי בשני העולמות. כשאני אומר "משפחה", אני לא מתכוון להיותה "בית-חם", או שהעובד מרגיש חלק מתוך משפחה אחת גדולה שנקראת מקום עבודתו ("משפחת סלקום?!") – אם כי, כמובן שיש כאלו אנשים; אני בעיקר מתכוון לכך שהעבודה היא עוגן, היא מקור להעצמה, ובעיקר – מקום להערכה. היא המקום שבו אדם מרגיש שהוא עושה דברים בעלי ערך. וטריוויאלי כמו שזה נשמע, במשפחה ביולוגית הסיכוי קטן יותר שהאדם יחוש כך מאשר במקום עבודתו.

[4] אבא שלי הוא וורקוהוליסט. המונח הזה, "וורקוהוליסט", משעשע אולי בקישור שלו למשפחת המְכוּרים (אלכוהוליסט, שוקוהוליסט), אך הוא גם חוטא בכך לאמת, כיוון שההתמכרות לשוקולד, ניקוטין וכיוצא בזה היא אולי בעלת פונקציה כלשהי, אך היא לא כמו ההתמכרות לעבודה, שהיא ההתמכרות לעשות משהו בעל-ערך. ואם אתם שואלים אותי, אבא שלי וורקוהוליסט לא בגלל – או לפחות לא רק בגלל – "כסף", "פרנסה" וכולי; הוא וורקוהוליסט מכיוון שזה המקום שבו הוא מרגיש הכי הרבה בעל-ערך.

כשהיינו יוצאים לחופשה משפחתית בנעורינו, היו עובדי המשרד של אבי משחרים לשיחה בפלאפון שלו – עוד בזמן שהפלאפון היה מוצר של מתי מעט – ולא פעם שמענו אותם אומרים: "משה, בלעדיך אנחנו אבודים". נראה לכם שמישהו פעם אמר לו משפט כזה בבית? כשהוא נמצא בבית הוא מונח כאבן שאין לה הופכין, ולדעתי לא בגלל שעמום, כי אם בשל כך שאין לו דברים בעלי ערך לעשות. בבית הוא נובל. ואולי המונח וורקוהוליסט מדייק בכך שהוא מצביע על התלוּת שבין ההוליסט לוורק, כמו בין האלכוהול ל-ליסט. תלות להערכה.

[5] לי, לעומת זאת, יצא השם של הבטלן המשפחתי, ולא משנה כמה אני אעבוד, ואפילו אם אני אמצא את מותי בנסיבות הקשורות בעבודה מאומצת [יתמוטט עליי מכרה פחם] – סטיגמה היא לא דבר שניתן לשנות בקלות (ובמקרה של המוות, בטח יגידו שזה אירוני – שהבטלן מצא את מותו בעבודה). אבל במהלך השנה האחרונה, גם לאחר שעזבתי את הלימודים ורק עבדתי, וגם כעת, כשאני עושה במקביל קורס פסיכומטרי שמפדבק לי תגובות שליליות על עצמי – העבודה הייתה המקום היחיד שבו חשתי שאני מביא תועלת, המקום בו אני מרגיש בעל-ערך.