חומות של שרירותיות: על הספר "תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת

לפני כשנה החלפתי מרצה בקורס "סדר דין אזרחי". בכדי לשבור את הקרח, פתחתי את ההרצאה בסיפור המפורסם של אתגר קרת "שלמה הומו כוס אל אומו" (מתוך ספרו "צנורות"). בקצרה, הסיפור מביא יום בחיי מורה מחליפה שעדה למסכת התעללויות שעובר שלמה, אחד התלמידים, מצד בני כיתתו. ולמרות סימפתיה כביכול שהמורה מפגינה כלפי שלמה, הסיפור נחתם בכך שכאשר שלמה שואל את המורה מדוע כל הילדים שונאים אותו, המורה משיבה לו שאין לה שמץ של מושג – "אני בסך הכל מורה מחליפה". כשסיימתי להקריא את הסיפור בכיתה, התלמידים לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם. היה להם הרבה יותר קל לעכל את חומר השיעור שעסק ב"גילוי מסמכים".

נזכרתי באנקדוטה הזו כשקראתי את ספרו האחרון של אתגר קרת, "תקלה בקצה הגלקסיה", משתי סיבות. ראשית, הסיפורים של קרת הזכירו לי את התגובה ההמומה של התלמידים כשהקראתי להם את הסיפור. כמדומני שהתגובה של התלמידים שלי בכיתה משקפת את חוויית הקריאה בסיפוריו של קרת, את תחושת המבוכה של הקורא שמבקש למצוא פשר למציאות ונתקל בסיפורים שמציגים לו את החיים כ"חומות של שרירותיות". ואולי אין זה מפתיע שהיו אלו פרחי-משפטנים שהיו נבוכים אל מול הסיפור הזה, שהרי המשפט מבקש להשליט סדר במציאות, למשמע את המציאות, ואילו הסיפורים של קרת מזנבים ביומרה הזו.

בנוסף לכך, כמו "שלמה הומו", גם סיפורים רבים ב"תקלה בקצה הגלקסיה" עוסקים בעולמם של ילדים או מסופרים מנקודת מבטם; יתרה מזו, בספרו החדש קרת מרחיב את נקודת המבט הילדותית ומחיל אותה על "אוכלוסיות" נוספות, כמו על אדם בן 50 בעל מוגבלות מנטלית שגר עם אימו ("עוגת פירורים"), או על מעון חוסים לילדים שחולים ב"זקנת", מחלה שבה מזדקנים מהר מדי ("טאבולה ראסה"). והדברים כמובן כרוכים זה בזה, שכן נקודת המבט של הילדים מאפשרת הזרה של המציאות, מערערת את המציאות – אותה מציאות שהמבוגרים מבקשים לסדר.

הסיפורים בספר אינם אחידים באיכותם. חלק מהסיפורים בספר מעולים ממש; כאלו הם הסיפורים "פרח לב זהב", "יומולדת כל השנה" או "תרכיז אוטו". סיפורים אחרים, כמו "טוד" או "אלרגיות" הם חביבים; בתחרות "מלכת היופי" של הסיפורים הקצרים, הם היו זוכים אולי בקטגוריית "מלכת החן".

סיפורים אחרים בספר, והם רבים מדי, הם סתמיים. כאמור, יש סיפורים שהם סתומים במתכוון, שניתן להבחין בנקל שהאין-פואנטה הוא הפואנטה, שהקורא מבין שתפקידו של הסיפור להמם אותך. אבל יש סיפורים שהם פשוט טיוטתיים או כתובים ברישול. כאלו הם למשל הסיפורים "פטריה", "בלילה" או "אבולוציה של פרידה" – סיפורים שאולי כיוונון נוסף היה יכול לסייע להם להיות "משהו".

כמו בספר הסיפורים הקודם שלו, "פתאום דפיקה בדלת", גם "תקלה בקצה הגלקסיה" כולל סיפור שבו מישהו דורש מהמחבר לכתוב סיפור. ב"פתאום דפיקה בדלת" זה היה הסיפור "פתאום דפיקה בדלת", ב"תקלה בקצה הגלקסיה" זה הסיפור "טוד", שבו למחבר יש חבר שמבקש ממנו לכתוב סיפור שיגרום לנשים לשכב איתו.

המסר של שני הסיפורים הוא להבנתי כפול: ראשית, הדרישה שהסיפור יחולל משהו היא דרישה מופרכת – אי אפשר לדעת למה הסיפור יגרום, ולרוב, סיפור שנכתב מתוך מוטיבציה מסוימת או למטרה ספציפית יהיה סיפור גרוע (ויכול להיות שאף יחטיא את המטרה). והדבר קשור למסר השני: קרת כמובן מבקש לומר כי זה לא עובד ככה; לא ניתן להכריח אדם לכתוב סיפור.

אלא שנדמה שהרבה מהסיפורים בספר הם כאלו, סיפורים שנכתבו ללא חשק, כאלה שקרת כתב אותם כמי שכפאו שד. אולי רצוי לכן שקרת ינסה להפנים את ה(אין) מסר של סיפוריו. ולוואי שאת העצות שאנו משיאים לאחרים ניישם תחילה בעצמנו.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

הצל: על הספר "דמות דיוקנו – אבות רבנים בציונות הדתית בעיני ילדיהם" של שולמית קיציס

הספר "דמות דיוקנו" של שולמית קיציס מביא את סיפורם של אבות רבנים בציונות הדתית דרך עיניהם של ילדיהם. הספר מבוסס על ראיונות שערכה קיציס עם 33 מרואיינים ומרואיינות במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, והוא נוגע בסוגיות כגון: חוויית 'הבן של', קו חינוכי בביתו של הרב, המשכת האב בערכים ובפרקטיקות, ועוד. קיציס מכירה את הנושא מקרוב, שכן היא בתו של הרב שג"ר ז"ל, אחד הרבנים המשפיעים בציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות.

"דמות דיוקנו" הוא ספר מרתק, ותורמות לכך מספר סיבות: ראשית, הוא מביא זווית ראייה חדשנית לתפישת תפקידו של הרב. נקודת התצפית של בני הרבנים מעניינת שכן מחד חשיבותו והשפעתו של הרב מטילים צל כבד שהצאצאים סוחבים איתם לכל מקום, ומאידך בני הרבנים יכולים להוות נייר לקמוס לבחינת תפקודו של הרב; שנית, היא נוגעת בסוגיות אוניברסליות שרלוונטיות לכל איש ואשה, כמו יחסי אב וצאצאיו או כיצד החינוך שקיבלנו מעצב את הבית שאנו נבנה או מבקשים לבנות.

אלו אמנם תנאי פתיחה מצוינים, אך "דמות דיוקנו" לא היה ספר מעולה אלמלא הניתוחים מאירי העיניים של קיציס שמוסיפים עומק ומקוריות לדבריהם של בני הרבנים. נקודה זו היא קריטית במחקר שמתבסס על ראיונות איכותניים כמו שקיציס עורכת: פרט לכך שהיא מחכימה ו"משדרגת" מאוד את הראיונות, היא הופכת אותם מעוד פרטי "רכילותי" או סתם ראיונות מעניינים – למדע, למידע שניתן להסיק ולהשליך ממנו על השדה, שניתן בעזרתו לומר משהו על המציאות.

כך לדוגמא הן פרשנויותיה של קיציס על הרציונליזציה שהבנים עושים להיעדרותו התמידית של האב מן הבית, או התפישה הלגלגנית שלהם לתפקידה של האם, שמבחינות דתיות והגותיות לא מגיעה לקרסוליים של הרב. בשני המקרים מיקומה של קיציס בשדה כבת של רב בעצמה הוא להבנתי זה שמאפשר את המבט הכפול, האוהד והביקורתי בו-זמנית. יחד עם זאת, נדמה כי לעתים קיציס "חוגגת" יותר מדי את דברי בני הרבנים ובונה עליהם תלי תלים של פרשנויות, באופן שאינו מוכח ונצרך. למשל, במספר מקומות בספר קיציס מוצאת מבנים צורניים כמו תקבולת כיאסטית בדברי הרבנים, ולדעתי זה מעט מגוחך.

יש לספר מספר נקודות חולשה, שאמנם לא מאפילות על החיבור המרשים והמפעים הזה, אך טיפול בהן היה יכול לטייב את הספר: ראשית, חסרות בספר מעט טיפולוגיות או חלוקות-משנה שעשויות היו לעשות סדר במספר נקודות ולהבהיר אחרות. למשל, בפרק השישי קיציס מאפיינת את החינוך בבתי הרבנים ככזה הנוקט בקו מאוד ליברלי ונעדר כפייה, דרך חינוכית לא מובנת מאליה כשמדובר בבני הרב. עם זאת, תהיתי כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם האמור בפרק הראשון, שם נאמר כי חלק מחבילת בן הרב הוא החינוך לשמש דוגמא תמידית מבחינה דתית ומוסרית. יכול להיות שהדברים שנאמרו בפרק הראשון נכונים רק לחלק מבני הרבנים ואלו שבפרק השישי לחלק אחר, או שהדרישה לשמש דוגמא מגיעה מהאימא והקו הליברלי הוא מהאבא, כפי שקיציס מראה יפה; כך או כך, הבהרה הייתה מועילה בנושא. קיציס גם לא מעמתת קו חינוכי זה עם בני הרבנים שבחרו לעזוב את חיי הדת, ודי מצניעה עובדה זו באומרה "כמעט כל המרואיינים ואחיהם שסטו מהדרך לתקופה מסוימת שבו למסלול הדתי".

עוד טיפולוגיה שחסרה היא חלוקת הרבנים בין שני הזרמים המרכזיים בציונות הדתית, רבני "ישיבות הקו" (כינוי למוסדות הקשורים לישיבת "הר המור", שהתפצלה מישיבת "מרכז הרב") שקרובות יותר לקוטב החרדי-לאומי, מול רבני "ישיבות הגוּש" (ישיבת "הר עציון" ושלוחותיה) שקרובות יותר לקוטב הליברלי – חלוקה שבמידה רבה מפלחת את ציבור הכיפות הסרוגות. נכון אמנם שהמציאות היא מעט יותר מורכבת, אך נדמה שאפיוּן בנושא היה יכול לעשות סדר בדברים. למשל, קיציס מתארת רבנים שהתבקשו על ידי הרב צבי יהודה קוק והרב אברהם שפירא (רבני ישיבת "מרכז הרב") לעקור את משפחותיהם וללכת לשמש כרבנים ביישובים נידחים. האם גם רבני ישיבות הגוש היו נוהגים באותה צייתנות? לו אין כלל הבדל, נדמה כי הדבר היה לכל הפחות ראוי לציון, אם לא לדיון. התייחסות לחלוקה הזו יכולה הייתה להאיר נקודות נוספות שקיציס מטפלת בהם.

להבנתי, בלב המחקר ניצבת סוגיית ההמשכה, קרי הליכת בני ובנות הרבנים בדרכי אבותיהם. קיציס טוענת כי השיח השוזר את כל הראיונות עם בני הרבנים בנושא הוא שיח של המשכה: בין אם ילדי הרבנים ממשיכים את הדרך החינוכית של הרב, ובין אם הם מעניקים לה פרשנות אחרת – ואפילו אם הם חותרים תחת דרכי אבותיהם – קיציס מציינת שכך או כך הם "מתעסקים בהמשכה".

זו תיאוריה מרתקת, אם כי לדעתי היא מעט מפרגנת יותר מדי לרבנים ומשפחותיהם, ומבחינה זו היא מעט מפתיעה: בעוד במקומות רבים בספר המבט של קיציס הוא יותר ביקורתי, בנקודה זו הוא הרבה יותר אוהד. על כל פנים, חבל ששני כשלים עריכתיים מצניעים את התיאוריה הזו: ראשית, המבנה האופקי של הספר – כלומר עיסוקו בהרבה מאוד סוגיות באופן שווה – לא מאפשר להבליט את העובדה שהראיונות מתנקזים לשאלה זו. בנוסף על כך, בעוד רוב העיסוק בשאלה זו נעשה בפרק השביעי, חלק מהדיון בה נעשה באפילוג, שהארגון שלו כשלעצמו אינו ברור ומהודק. לדעתי, על מנת להדגיש את התיאוריה המעניינת של ההמשכיות, מוטב היה לו הספר היה בנוי כמשפך ונחתם בפרק נפרד שעוסק בתיאוריה של ההמשכה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

פרוזה בשירה: על הספר "על אהבה אני רוצה להגיד" של גילית חומסקי

"על אהבה אני רוצה להגיד", ספרה האחרון של גילית חומסקי, מספר על עמליה פראו, סופרת שבמשך לילה אחד מונה ועוברת בדמיונה על התחנות והדמויות שבחייה: בן-זוגה עמוס, ילדיה עמנואל וגלעד, וכמובן יושי ברינגר, פרופסור לספרות שליווה את פראו החל מהסמינריון שלקחה אצלו בתואר הראשון, עבור במכון-המחקר שהוא ניהל והוא הזמין את פראו לעבוד בו עמו, וכלה בדרכה כסופרת מתחילה. כפי שעולה מהספר, חייהם של יושי ועמליה נשזרים זה בזה, כמו חמנייה שמסתנכרנת עם השמש – דימוי שצף ועולה בספר במקומות רבים.

את "על אהבה אני רוצה להגיד" לקחתי לידיי לאחר שקראתי את ספרה הקודם של חומסקי, "גחליליות", ונשביתי בקסמיו (את הביקורת שכתבתי עליו ניתן לקרוא כאן). אם באמנות השירה יש סוגה שנקראת "שירה בפרוזה", את הסגנון של חומסקי, שהחלה את דרכה כמשוררת, אני מכנה "פרוזה בשירה", כלומר לשפת הסיפורת שלה יש ריתמוס של שירה, יש מנגינה פנימית, כך שהקריאה הופכת להיות ערבה מאוד לאוזן. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שכן הרבה מאוד משוררים לא מצליחים להעתיק את יכולות השירה שלהם לפרוזה, ומשהו "בתרגום" מוחמץ.

עם זאת, דווקא אריגת הפרטים הקטנים לכדי סיפור נעשתה לדעתי ברישול. למעט העובדה שפראו משחזרת את חייה, אין מסגרת שמארגנת את העלילה. רצף הזיכרונות שפראו מעלה נראה לפרקים שרירותי, ונדמה כי סגנון כזה של סיפור העלאת זיכרונות צריך להיות מעובה יותר, גדוש, עולה על גדותיו, מתפקע. פיזור הפרטים האוורירי יוצר סיפור לא מהודק ולא-מדויק ותחושה של חוסר הלימה בין התיאורים הפרטניים המקסימים כשלעצמם לבין השתלבותם במארג הכללי. במספר רב של תיאורים, שאת חלקם אף הדגשתי במרקר בספרי, אמרתי לעצמי "זה ממש שירה!", ותהיתי האם במקום לכתוב רומן אחד בינוני, לא היה עדיף שחומסקי הייתה כותבת ספר שירה מצוין.

לריתמוס הנעים בכתיבה של חומסקי יש גם אפקט מאלחש, רוצה לומר יש משהו בכתיבה של חומסקי – הן ברמה הלשונית והן ברמת העלילה – שהוא נעים מדי, חסר הפתעות או מעקשים ובעיקר מאוד לא פרוע, לא חורג מן השורה.

תנא דמסייע לדבריי אני מוצא בבחירה של חומסקי למקם את העלילה סמוך ונראה לעולם אותו היא מכירה, עולם הספרות, ובבחירת בת-דמותה כגיבורה הראשית. אין לי ספק שפרטים רבים בספר הם יציר הדמיון, אך עדיין מיקום הסיפור בסביבה הטבעית של חומסקי, באזור הנוחות שלה, מעיד בעיניי על מרחב דמיון מוגבל. מעבר לכך שספרות ארס-פואטית, קרי כזו שעוסקת בעולם הספרות, מצביעה בעיניי על חשיבות עצמית יתרה – מבחינה ספרותית הבעיה היא חמורה יותר, שכן ספרות זו מכירה בחוסר יכולתה להביט מעבר לקיים, ליומיומי, לשגרה. ואם הספרות נכשלת בכך, מה הוא אם כן תפקידה?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

גם "בוׄר סוּד", גם "כמעיין המתגבר": על הספר "לא למטרות רווח – מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח" של מרתה נוסבאום

ביום ראשון הקרוב תפתח שנת הלימודים האקדמית, וכבר ניתן לשמוע ולקרוא בתקשורת את זעקות השוד והשבר על חוגים שונים בפקולטות למדעי הרוח ברחבי הארץ שנסגרים או מצמצמים תקנים למרצים. אם זו חצי נחמה, ישראל לא לבד: מרתה נוסבאום, בספרה "לא למטרות רווח – מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח", טוענת שמדובר במגמה עולמית שנמשכת כבר כמה שנים. נוסבאום, פרופסור למשפט ואתיקה באוניברסיטת שיקגו, מבקשת לטעון שמדובר במגמה הרסנית, ואנחנו, אם אנו חפצים בדמוקרטיה יציבה, חייבים לגרום למדעי הרוח לפרוח.

להבנתי, הספר בנוי באופן אופקי, קרי מהלך הדברים של נוסבאום נבנה מקיבוץ הטיעונים יחד, ולא שטיעון אחד נשען על רעהו, אריח על גבי לבנה: בפרק השני נוסבאום מתארת כיצד מדינות העולם מתמקדות במודל הצמיחה הכלכלית שרואה לנגד עיניו את התוצר הלאומי הגולמי כמדד להישגים לאומיים, וזאת במידה רבה על חשבון זכויות כגון חינוך ובריאות לכל האזרחים; לו הייתה המדינה משקיעה בחינוך שכולל את מדעי הרוח, מידת האמפתיה בין האזרחים השונים הייתה גדולה הרבה יותר, ולא היה מתאפשר מצב בו חלק מהאזרחים "שווים פחות". בפרק השלישי נוסבאום מביאה דוגמאות גם מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית שמראה כיצד הניכור נוצר אצל התינוק, ואילו בפרק החמישי היא מרחיבה את הטיעון בכדי לומר שהרגש ההומני והאמפתי צריך להיות מופנה כלפי כל באי העולם, ולא רק כלפי אזרחי אותה מדינה. בין לבין נוסבאום טוענת בעד חשיבות הפדגוגיה הסוקרטית, קרי פדגוגיה שמחנכת לחשיבה ביקורתית ומורכבת, ולפני הסיכום נוסבאום מדברת בשבחן של האומנויות כדרך לפיתוח הדמיון, גם כאן תוך הבאת דוגמאות מתחום הפסיכולוגיה.

לבד מכך שמבנה הספר אינו-סדור מן המסד עד הטפחות, בעיניי הוא גם קצת אקלקטי, הטיעונים מתקבצים ובאים מדיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, מדעי המדינה, חינוך כמובן, ועוד. אני אישית חשדן כלפי מהלך כוללני כזה – אסור להשוות, אבל מעין יובל נח הררי בזעיר אנפין – שמלקט טיעונים מתחומי ידע שונים. כשהטיעונים מגיעים מקצוות שונים, התחושה היא שנוצרים הרבה פערים שנתפרים בתפרים גסים. ואם כבר נוסבאום שולחת זרועותיה לדיסציפלינות שונות, חבל שהיא לא מתייחסת בהרחבה להיבטים הכלכליים שנוגעים לחינוך למדעי הרוח, שכן כפי שהיא מציינת בקצרה מדעי הרוח כרוכים בהרבה "חומר", בכסף; אני משער שיש לכך תשובות טובות, אך נוסבאום נוגעת בכך רק על קצה המזלג, באופן שאינו מספק (יש לציין כי תיאור הדברים עושה מעט עוול לנוסבאום, שכן המשנה שלה רחבה הרבה יותר; להרחבה ראו את ספרה: Frontiers of Justice: Disability, Nationality, Species Membership).

יתרה מזו: המהדורה העברית כוללת נספח עם מחשבות של פרופ' יולי תמיר, ששימשה כשרת החינוך ועוד לפני כן כתבה ספרים על פילוסופיה וחינוך, ובעיניי – הטיעונים של תמיר משכנעים הרבה יותר. ראשית, תמיר מראה כי לא מדובר במשבר זמני שקשור להעדפת מודל הפיתוח הכלכלי: מדעי הרוח תמיד היו בשירות הלאומיות או שלטון אחר, ומרגע שהם נהיו ביקורתיים באמצע המאה העשרים – השלטונות משכו מהם את התמיכה; שנית, המחשבה כי אומנויות הן מפתח להומניות והכלת האחר – נתקלת בדוגמא היסטורית קשה ביותר: גרמניה של אמצע המאה העשרים שהייתה מרכז תרבותי שוקק. זו כמובן דוגמא קיצונית, אך ככלל, תמיר מסכמת, בל נשלה את עצמנו כי התרופה לחידוש וחיזוק הדמוקרטיה טמונה בטיפוח מדעי הרוח; כל התנועות הלאומיות, בהן גם הגזעניות ביותר, הביאו עמן מעטפת של תרבות, שירה וספרות.

אז האם צריך לטפח את מדעי הרוח? תמיר טוענת שכן, אך לא מרחיבה בנושא. פרופסור מני מאוטנר נותן לכך מענה משכנע (גילוי נאות: למדתי בעבר אצל מאוטנר). בספרו ”Human Flourishing, Liberal Theory, and the Arts”, מאוטנר מציין שיש שתי תיאוריות מרכזיות של ליברליזם: הליברליזם של האוטונומיה, והליברליזם של השגשוג, כאשר הוא מחזיק מן האחרונה; ושנית, כפי שמאוטנר מראה יפה, אם תפקיד המדינה הוא לגרום לבני האדם לשגשג, אחת הדרכים לכך היא לחשוף אותם לאמנות ולשאר תחומי מדעי הרוח.

*

לטעמי, הצורך במדעי הרוח הוא מעט שונה מזה שציינו מאוטנר ונוסבאום, אם כי הוא נבנה גם מטענותיהם. לאורך כל הספר נוסבאום מהללת את החשיבה הביקורתית ומגנה את השינון כאמצעי לימוד. לטעמי, אין שני הדברים סותרים. במסורת היהודית כידוע יש ערך רב לשינון, ערך שבא לידי ביטוי בכינוי שנתן רבי יוחנן בן זכאי לתלמידו, רבי אליעזר בן הורקנוס: "בוׄר סוּד שאינו מאבד טיפה" – כלומר הדגם האוגם, המשנן. אבל יש דגם של תלמיד נוסף, רבי אלעזר בן ערך, שמכונה "כמעיין המתגבר", קרי הדגם המחדש והביקורתי. ברור שהחינוך צריך לשניהם: לימוד ללא ביקורת וחידוש יקפא על שמריו וסופו למות, וביקורת ללא שינון ובקיאות, היא סתם להטוט פוסטמודרני חסר מהות.

לצערי, ולא כמצופה מנספח שנכתב במהדורה מקומית, תמיר כמעט ואינה מתייחסת למצב בישראל. יכול להיות שיש לחנך את ילדי ישראל להיות אמפתיים לזולת, לדעת לטעון טיעון ולהתמודד עם הביקורת; אבל יש בעיה שורשית יותר: בעיניי תלמידי ישראל הם בּוּרים – בּוּרים בידע כללי של פילוסופיה, היסטוריה, תרבות וכולי, ובּוּרים בידע שלהם על המסורת ועל היהדות. מדעי הרוח נצרכים הן על מנת לגרום לאדם לשגשג, לפתח את עצמו וכיו"ב, אך אין פסול בעיניי שמדעי הרוח גם יגרמו להם להיות בקיאים במסורת היהודית, בציונות או בתפישות אוניברסליות אחרות; שיהיו הן בקיאים והן ביקורתיים.

מענה לכך יכול לבוא אם ישראל תחקה את מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקנית. במקומות רבים בספר נוסבאום מהללת את מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב, שבה בטרם אדם רוכש מקצוע עליו ללמוד לתואר ראשון שכולל כשנתיים של "לימודים כלליים" (liberal arts). מכיוון שלא ניתן לחייב תלמידים ללמוד מדעי הרוח כאשר אפשרויות התעסוקה בתחום הן דלילות, מודל של לימודים כלליים כזה יחייב כל תלמיד המבקש לרכוש השכלה גבוהה ללמוד לימודים כלליים, שיעשו אותו גם בקיא יותר וגם ביקורתי.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הומור-עצמי כתרפיה: על הספר "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד

לאחר זכייתו בפרס ספיר לשנת 2017, סיקרן אותי לקרוא את הספר "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד. הספר מאגד 36 סיפורים קצרים, "סיפורים מאוד רומנטיים" כשם כותרת המשנה, קרי סיפורים שלקוחים מחיי האהבה של הדוברת בספר. הספר מחולק לשלושה שערים המסמנים שלוש תקופות שונות בחייה של הדוברת: נישואין והתפרקותם; רומן עם גבר חדש; ובדידות.

נתחיל מהסוף: זכייתו של הספר בפרס ספיר היא מן המוצדקות שבזכיות. אמנם לא קראתי את כל הספרים ש"פתח גדול מלמטה" נבחן מולם בחמישייה הסופית בשנת 2017, אך כמה מן הזכיות בשנים המוקדמות עוררו בי יותר מתמיהה ותחושה שהזוכים נבחרו לא רק מטעמים אמנותיים. "פתח גדול מלמטה", לעומת זאת, ראוי לכל פרס ושבח, והוא בצמרת הספרים הכי טובים שקראתי בשנה האחרונה (וגם שם הוא נותן פייט).

פלד מתארת באופן מושחז וכן את הגיבורה הראשית ואת רגשותיה, ומשלבת באומנות בין הומור עצמי, אמפתיה ועומק ספרותי והגותי. יתרה מזו: האופן שבו מחטטת הגיבורה בפצעיה הוא בעיניי בעל ערך תרפויטי לקורא, שיכול להזדהות בנקל עם הגיבורה, והוא יותר טוב מכל ספר "עזרה עצמית" שהוא יקרא.

הכתיבה המושחזת והישירה של פלד הזכירה לי מעט את סגנון כתיבתו של מישל וולבק, שציטוטים מספרו "להישאר בחיים: השיטה" אף פותחים כל אחד מן השערים בספר. אמנם לא אערוך השוואה מקיפה ובכך אעשה עוול-זוטא לוולבק, אולם לדעתי לכתיבתה של פלד יש שני יתרונות על זו של וולבק: ראשית, לצד המיזנתרופיה פלד מצליחה לשלב גם אירוניה, אמפתיה וחמלה, הן כלפי הדמות הראשית והן כלפי הדמויות האחרות; שנית, כיוון שהקורא הישראלי נחשף לפלד בשפת המקור, הוא מתוודע למשחקי הלשון הנהדרים של פלד. כשם שהגיבורה הראשית נוברת בחייה באופן חשוף אך נינוח, כך פלד חוקרת בנבכי השפה וחשה בשפה כבשלה, בביתה.

העומק הטמון בכתיבה של פלד מאפשר למשחקי המילים שלה להיות לרוב יותר מסתם להטוט פוסט-מודרני. בכך נבדלת פלד מכותבים אחרים שאוהבים ללוש את השפה "לשמה", ללא מטרה. נכון שכל משחק מילים גורם לקורא לחשוב על הפער הקיים בין המסמן למסומן, אך אצל פלד נדמה שיש למשחק המילים גם משמעות, יש משהו מעבר. כך הוא למשל כאשר פלד דשה בביטויים שונים של הגבר שמעוניין "לרכוש את לבה" או "כרוך אחריה", וכך הוא כאשר היא מדמה אותה ל"תרנגולת", או אישה אחרת שגרה ב"לול תרנגולות".

"פתח גדול מלמטה" בנוי אמנם כספר של סיפורים קצרים, אולם ניתן לקרוא את כולו ברצף. קריאת כל הסיפורים ברצף יוצרת אפקט סינרגטי. אין תחושה, כמו בספר של סיפורים קצרים, של "תועלת שולית פוחתת", קרי שההנאה מהקריאה פוחתת אם קוראים את הסיפורים ברצף; מאידך, ניתן בהחלט לקרוא סיפור ולנוח, מבלי להתחייב מראש לתקופה כאשר לוקחים את הספר ליד. זהו עוד אחד מיתרונותיו של "פתח גדול מלמטה".

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

גבריות בעידן MeToo? על הספר "גברויות" של רייווין קונל

החודש מלאה שנה לתופעת MeToo (או בעברית: "גםאני"), תופעה במסגרתה מאות אלפי נשים מרחבי העולם משתפות את הציבור באלימות פיזית ומילולית שחוו במהלך השנים. נדמה שלא ניתן לחלוק על ההשפעה העצומה שהתופעה חוללה בתודעה הציבורית. ה-anniversary או הייארצייט נחגגו בסיקורים ופרשנויות שונות מזוויות רבות, אולם ישנה זווית אחת שלא ראיתי כי זכתה להתייחסות (אם כי הרתיעה מעיסוק בה מובנת): כיצד תופעת MeToo שינתה את תהליך הבניית הגבריוּת, כלומר כיצד היא משפיעה על תפישת הזהות הגברית של הגברים.

יובהר מיד: אין לי שום צל של כוונה לגונן או להצדיק את אותם גברים ואת התנהגותם הנלוזה. יחד עם זאת, נדמה לי כי בראיה מורכבת של המציאות ניתן לומר בזהירות שני דברים ביחס לגברים אלו: ראשית, אותם גברים סוברים שההתנהגות שלהם זוכה ללגיטימציה כלשהי מהסביבה, ולו "לגיטימציה שבשתיקה"; שנית, התנהגות תוקפנית זו של אותם גברים קשורה בקשר הדוק לתפישת הגבריות של גברים אלו, היא חלק מהתפישה העצמית שלהם לגבי "מהו גבר" או "כיצד גבר צריך להתנהג". לכן השפעתה של תופעת MeToo היא מעניינת, שכן עשויות להיות לה השלכות על הבניית הזהות הגברית, לפחות של חלק מן הגברים.

הספר "גברויות" (Masculinities), של הסוציולוגית האוסטרלית רייווין קונל, אמנם קדם לתופעת MeToo בכמה שנים טובות (המהדורה הראשונה יצאה בשנת 1995, השנייה ב-2005), אך הוא מספק מענה לחלק מן השאלות הללו. כפי שאפרט בהמשך הרשימה, הספר מקיף סוגיות שונות שנוגעות לגברויות ולחקר הגברויות, ונוגע גם בנושא האלימות הגברית. וכפי שהמחברת מציינת, רבים מקרב הגברים משתמשים באלימות נגד נשים בכדי לשמר את שליטתם. גברים אלו אינם נוטים לחשוב שהם יוצאים מן הכלל; הם סבורים שמעשיהם מוצדקים לחלוטין וכי מדובר ב"הוצאה לפועל של זכות בסיסית". לכן, טוענת קונל, דווקא כאשר ישנו ניסיון לפקפק ב"זכויות" אלו של גברים, ישנה תגובת-נגד של הגברים להגביר את רמת האלימות.

האם נראה תגובת נגד דומה גם בעקבות MeToo, או שמא אותם גברים סוף סוף הפנימו שאלימות מינית אינה לגיטימית? ואולי אפילו זהו תחילתו של פירוק הקשר הגורדי, שמבוסס אף הוא מחקרית, בין גברים לבין אלימות בכלל? ואם כן, כיצד אותם גברים מבנים את הזהות הגברית שלהם? אני לא ראיתי דיון שנערך בנושא, אולם יכול להיות שהשנה שחלפה אינה פרק זמן מספיק בכדי לאמוד את ההשלכות וההשפעות העמוקות של התופעה.

*

נושא האלימות הגברית אינו הנושא היחיד שזוכה לטיפול מעמיק בספר "גברויות". הספר מחולק לשלושה שערים: פרקי השער הראשון, "ידע", עוסקים בשלושה שלבים שונים בחקר הגברויות (הפרק הראשון); פורסים ארבע תיאוריות שונות של גברויות (הפרק השני); וכן מציבים מסגרת מחקר לניתוח יחסים מגדריים על מנת להבין את ההיררכיה שבין סוגי הגברויות השונות (הפרק השלישי). כפי שארחיב מעט בהמשך, נושא אחרון זה הוא מהותי מאוד להבנת חקר הגברויות, שכן אין "גבריות" אחת: לצד הגבריות ההגמונית, ישנם סוגים שונים של גברויות; השער השני מביא ארבעה מחקרים על קבוצות שונות של גברויות; ואילו השער האחרון עוסק בהיסטוריה ובפוליטיקה של הגברויות.

שפע הנושאים הרחב והיקפם הם חלק ממעלותיו של הספר, אולם מבחינה מסוימת הם עומדים לו לרועץ. מספר פעמים במהלך הקריאה חשתי תועה בין סבך הפרטים והמחקרים הפזורים בספר, משוטט בין דפי הספר רצוא ושוב בניסיון להבין את המהלך של קונל או להבחין בין הדברים שקראתי לבין הדברים שנאמרו לפני כן. נדמה כי עריכה קפדנית יותר הייתה עשויה להפוך את הספר לקריא הרבה יותר.

התרגום אף הוא אינו עושה חסד עם הקורא, ובמידה מסוימת הוא אף רשלני: קונל עצמה עברה ניתוח לשינוי מין, היא נולדה כגבר ובזמן כתיבת המהדורה הראשונה הייתה עדיין גבר, אולם בין פרסום המהדורה הראשונה לפרסום המהדורה השנייה היא עברה ניתוח לשינוי מין וכיום היא אישה. ועדיין, במספר מקומות בספר המתרגם מתייחס לקונל בלשון זכר. למשל, בפתח ההקדמה למהדורה השנייה קונל כותבת: "במהדורה החדשה אני מביא את הטקסט המקורי…" – כך במקור. ונדמה שאין צורך להרחיב כמה הטעות הזו קריטית בספר שעוסק בזהות מגדרית, ובצעד כה משמעותי כמו שינוי מין.

*

מספר חלקים בספר הם מרתקים בעיניי, וכדאי למענם לבור את המוץ מן הבר. ראשית, מעניינים מאוד המחקרים בשער השני שעוסקים בקבוצות שונות של גברים, ובפרט המחקר השני בשער שעוסק בגברים סטרייטים שניסו לעצב מחדש את גבריותם, במידה מסוימת בעקבות מחאה פמיניסטית. כפי שקונל מציינת "אלה אותם 'גברים רכרוכיים', שתנועת הגברים המיתו-פואטית ותנועות אחרות להחייאת הגבריות נוהגות לשים ללעג".

מטבע הדברים, מצאתי את עצמי מאוד מזדהה עם גברים אלו. בעיקר הזדהיתי עם תחושת פקיחת-העיניים לצד תחושת האשמה שהמפגש עם הפמיניזם עורר אצל כל המרואיינים בפרק זה. נזכרתי בימים שלמדתי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר בהם חשתי בדיוק אותן תחושות: מחד, הלימודים הרכיבו לעיניי משקפיים, שעה שעד אותה תקופה התהלכתי כסומא בעולם, מבלי שחשתי כלל שאני עיוור; ומאידך, כגבר הטרוסקסואל לא יכולתי לשאת את האשמה, וזו הייתה אחת הסיבות לעזיבתי.

פרק מרתק נוסף הוא הפרק שעוסק בפוליטיקה של גבריות, כלומר כל אותם מהלכים ומאבקים שעניינם משמעותו של המגדר הגברי. כפי שקונל מציינת, במסגרתה של פוליטיקה זו הגבריות איננה עוד דבר מובן-מאליו אלא מוצבת בחזית כעניין לענות בו. קונל מפרטת ארבע צורות עיקריות כאלו: תראפיה של גבריות שעוסקת בריפוי הפצעים שנגרמו לגברים הטרוסקסואליים על ידי היחסים המגדריים; "לובי הנשק", המייצג את קרב ההגנה של הגבריות ההגמונית; שחרור ההומוסקסואליים כאלטרנטיבה העיקרית לגבריות ההגמונית; ו"פוליטיקה של יציאה", קרי פוליטיקה שמבקשת לצאת מתחומו של המגדר, לפרק את הגבריות, במקום לנסות לנהל פוליטיקה של התנגדות מתוך תחומי המגדר.

קונל תומכת בפרקטיקה האחרונה. בראייה האוטופית שלה, אותה היא פורשת בפרק העשירי, לא יתקיימו רק שני מגדרים אלא "מעין רב-תרבותיות מגדרית". בפרק זה קונל מפרטת כיצד לשיטתה ניתן להשיג יעד זה, אך מסכמת כי לדעתה הסיכויים אינם גדולים, שכן לצד האינטרס של גברים בשימור הפטריארכיה, ישנן נשים רבות שתומכות בסדר המגדרי הישן באמצעים שונים, כמו ההיאחזות בנרטיבים רומנטיים.

השאלה מדוע ישנן נשים שתומכות במידה זו או אחרת בסדר המגדרי הישן היא בעיניי נקודה מרתקת שמעסיקה אותי רבות. זו סוגיה מאוד מורכבת שלא ניתן לפטור אותה בלא כלום או לתת לה מענה שטחי. כמדומני שלפחות בכל הנוגע להיאחזות בנרטיבים רומנטיים, היאחזות זו משקפת את הצורך של כולנו, גברים ונשים, להיות נאהבים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

אנתרופולוגיה להמונים: על הספר "אלמוניות" של אגור שיף

הספר "אלמוֹניוּת" של אגוּר שיף מכונה בכותרת המשנה שלו אוטו-רומן. נער הייתי וגם זקנתי ובז'אנר כזה לא נתקלתי. אפשר כמובן בנקל להבין מה משמעות הדברים – רומן שעוסק בהיבט כזה או אחר של המחבר – אך לפשר הצימוּד לא ירדתי: הרי ניתן היה לכתוב את אותו רומן ולכנותו "רומן".

לקראת סוף הקריאה נזכרתי במשנה במסכת אבות האומרת שככל שמוסיפים לחכם יותר ויותר תארים, כך הוא נחשב פחוּת ברמתו הרוחנית: "גדול מרבן – שמו", קרי חכמים שמכנים אותם רק בשמותיהם, מבלי תארי כבוד (למשל הלל ושמאי) נחשבים לגדולים יותר מכאמו שמטרים את שמם התואר "רבן" (למשל רבן גמליאל). לפי האינדיקציה הזו, הכינוי של אלמוניוּת בשם "אוטו-רומן", נועד להקטין אותו, כלומר מדובר במן מגננה של הסופר, בהנמכת ציפיות: זה לא "רומן" בליגה של "אנה קרנינה" או "מאדם בובארי"; זה לא רומן על העולם, על המציאות; זה רומן-עצמי, רומן על עצמי. ובכך המחבר צודק.

*

"אלמוֹניוּת" מספר על שני סופרים, יואל און וארם פריש, שביחד עם תרזה, אשתו של און, נחטפים מהמלון בו הם שוהים במרקש במסגרת פסטיבל סופרים. הדרישות של החוטפים גחמניות, וכך יוצא שתרזה, יואל וארם נאלצים לבלות יחד בבידוד כמעט מוחלט ימים רבים. בכדי להעביר את זמנם, יואל מחליט לספר סיפור בשם "אלמוניות", על ילד אחד, אברם פריש, במזרח אירופה של המאה התשע-עשרה.

לא יקשה לזהות את אגור שיף כבן-דמותו של ארם פריש ואת יואל און כעמוס עוז – הראשון סופר בינוני ולא מוכר כל-כך, והאחרון "סופר פופולרי, יקיר הממסד, שבע הכיבודים והתהילה". ולא קשה גם לדעת מה שיף חושב על עוז: "סופר קאנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה" מכניס שיף את המילים בפה של און, "הוא גם פטריוט והוא גם חתרן. הוא גם לאומן והוא גם ליברל. הוא גם נהנתן וגם מתייסר. הוא גם פמיניסט וגם מיזוגיני. הוא גם צנוע וגם ראוותן… אתה מבין? זה יצור מתעתע".

בין אם מדובר בעוז ובין אם לאו, לא כל-כך ברורה לי ההתחשבנות של שיף. נכון הוא שכמו כל סיפור, גם "אלמוניות" מדבר על תמות שנכונות לכל אחד ואחת, שכן הסיפור משקף את שבריריות החיים או מדבר על רגשות כמו קנאה. אלא שלדעתי מיקום הרומן בתוך הסביבה הקרובה של הסופרים מרחיק את הקורא מהזדהות עם הכתוב. הקורא נהנה להציץ – הו, אין בכך ספק – אך זו מציצנות אנתרופולוגית, כמו שחילונים אוהבים להציץ לתרבות המוזרה של החרדים (ולהפך). ככלל, כל ספר שעוסק במלאכת הסיפור או בבעלי המלאכה – כלומר עוסק בסופרים עצמם – לדעתי גורם לסלידה לקורא, כמו שכל אדם מנופח מעצמו מעורר בנו סלידה.

שיף מוסיף חטא על פשע כאשר הוא משלב בתוך העלילה המרכזית את הסיפור על אברם פריש הילד. הסיפור האחרון אמנם מהדהד או סותר חלקים מסיפור המסגרת, אך כשלעצמו הוא מתיש, מלאה ובעיקר מבליט ומבכר את מחבר הספר על חשבון נמעניו.

נחמה פורתא היא ש"אלמוניות" שופע ציטוטים יפים על הספרות ועל החיים, ציטוטים כגון: "מוזר איך דברים מתהפכים בעולם שלנו. המדענים מאמינים ומקווים, והסופרים קוברים את כל החלומות ומספידים אותם", או "כל רגע בחיים, יותר משאהב לחיות אותו, אהב להתגעגע אליו". משפטים אלו, ששמחתי להדגיש בספר במרקר צהוב, גרמו לספר לזהור אליי, ולו לרגע.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן