לדעת למחוק: על הספר "לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס

הספר "לְרַגֵּל עבור מקום אחר", ספרו הראשון של אורין מוריס, סיקרן אותי. מוריס, בעברו מבקר הספרות של עיתון "מקור ראשון" וכיום כותב רשימות ביקורת ל"הארץ" – חצה את הרוביקון שמאיים על מבקרי הספרות והפך מאחד שכותב "על" לאחד שכותב "את", מעבר שהוא קודם כל תודעתי שכן הוא דורש מן המבקר להשהות את מנגנוני הביקורת הפנימיים שלו. אחרת, או שהמבקר כלל אינו מצליח לחצות את נהר הסמבטיון הזה, או שמרוב ביקורת עצמית המבקר עלול לאבד את עצמו לדעת, כמו ברוך קורצווייל, מבקר הספרות הנודע של "הארץ", שהתאבד בערוב ימיו לאחר צאת ספרו הראשון והאחרון.

ומוריס בהחלט השהה את מנגנוני הביקורת שלו. "לרגל עבור מקום אחר" סובל מכל הבעיות שמאפיינות ספר ביכורים, אלא שאם בספרי ביכורים אחרים מגרעות שונות מוציאות זו את זו (למשל נפיחוּת מחד וחוסר ביטחון בטקסט מאידך), בספרו של מוריס, בשל אופיו האקלקטי, כל המגרעות דרות בכפיפה אחת: לצד הנרקיסיסטיות שמפציעה בספר ושמבקשת לְמָעֵן לקורא את הרושם כי הכותב עומד מאחורי הכתיבה שלו, הספר שופע במנגנוני הגנה שמעידים על חוסר ביטחון: החל בכריכה האחורית שמתארת את הספר כ"מגעיל, דוחה, מיזנתרופי, פורנוגרפי", עבור במשחק השחוּק שבו פרטים ביוגרפיים ומדומיינים משמשים בערבוביה, וכלה בהתקפות חוזרות ונשנות על "מצב הספרות", לרבות מכתב דחייה מהוצאת "ידיעות ספרים", התקפות שמאפשרות לכותב לומר למעשה – זה לא אני, זה אתם. והכתיבה הפאסיבית-אגרסיבית הזאת רק ממחישה כַּמָּה מוריס כָּמֵהַּ לאהבה.

עוד מאפיין בוסרי של הספר הוא הגיבוב של חומרים שונים זה לצד זה, ללא מלאכת ברירה או סידור, גיבוב שמגובה בסיפור – אמיתי? בדיוני? אני כבר התעייפתי מלהרהר בכך – לפיו מוריס הוא רק המביא לבית הדפוס של עזבונו המלא של בחור שקפץ אל מותו.

ואני חושב כי אחד הדברים החשובים בכתיבה הוא לא היכולת לכתוב אלא היכולת למחוק, לסנן, למיין, למנן. יכול להיות שמוריס אכן סינן את החומרים שכתב הוא עצמו או אולי אותו בחור; אך מקריאת הספר דווקא עולה שמלאכת בורר כזו לא נעשתה, ומכאן שמוריס צריך היה להיתלות בתירוץ לפיו הוא רק המביא לבית הדפוס ושיש חשיבות להביא את הדברים בשלמותם; הבאת הדברים בשלמותם נכונה אולי מנקודת המבט של מנהל עזבון, אך לא כשכותבים פרוזה.

כשקראתי את "לרגל עבור מקום אחר", נזכרתי בקטע קצר מתוך סדרת הטלוויזיה "רחוב סומסום". במערכון בשם "לוּ הייתי יודע שתבוא היום", עוגי מגיע ללא הודעה מוקדמת לביתו של אריק, והאחרון, שהביקור תפס אותו ללא כיבוד לאורח הנכבד, מתחיל לאלתר עוגה. אריק מכין את העוגה כך שהוא שופך לתוך קערה אחת את הביצים עם הקליפות שלהן ואת חלק מהמצרכים עם האריזות שלהם, מכניס לתנור את הקערה עם כל המצרכים ומוציא מתוכו עוגה יפה עם נרות, עם נרות.

כמו אריק מ"רחוב סומסום", גם אורין חשב שאם הוא רק יכרוך יחד סיפורים וטקסטים שונים ויזרוק אותם תחת גלגלי מכונות הדפוס, ייצא מזה ספר. גם אם נניח שמוריס מבשל עם המצרכים הנכונים, עדיין יש לו עבודה רבה בסינון החומרים ועיבודם. יש מקרים בחיים בהם בררנות עלולה להיות לרועץ, בבחינת "מי שמסנן לא..", וגומר. לצערי אין זה המקרה של "לרגל עבור מקום אחר".

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

שתי הערות בעניין זכייתו של דויד גרוסמן בפרס "מאן בוקר"

1. "סוס אחד נכנס לבר" הוא ספר מחורבן (ניתן לראות את הביקורת שכתבתי על הספר כאן). כבר לאחר שיצא הספר "נופל מחוץ לזמן", כתבתי כי מאז שבנו של גרוסמן, אורי גרוסמן, נהרג במלחמת לבנון השנייה – משהו בכתיבה של גרוסמן כבה, ואילו משהו בדרייב הפוליטי שלו נדלק, כלומר האסון הפרטי שלו הוציא אותו משלוות הנפש הדרושה לכתיבת פרוזה.
וציינתי שם כי כבר כתבה מורתנו ורבתנו וירג'יניה וולף כי לכל סופר נדרש "חדר משלו", קרי שלווה, מרחב שקט, משכורת צנועה. אז אמנם גרוסמן בוודאי יכול להתרווח בתנאים החומריים בחווילתו אשר במבשרת ציון, אך נכון לעכשיו השקט הנפשי אבד לו.
גרוסמן יותר מראוי לזכות בפרס על "מפעל חיים", אך על "סוס אחד נכנס לבר" לא.
2. רוגל אלפר כתב אתמול (16.6) ב"הארץ" כי הזכייה היא של גרוסמן בלבד ולא "שלנו"; גרוסמן אינו שחיין אולימפי ואפילו לא קיבל מימון מדינתי (כמו שמקבלים לרוב סרטים שזוכים בפרסים בינלאומיים). פרט לעובדה שמדובר בחשיבה פשטנית וא-סוציולוגית (הרי גם תייר ישראלי בחו"ל – ירצה או לא – הוא שגריר של ישראל) – במקרה של גרוסמן הדברים לא נכונים במובהק. גרוסמן אינו "שגריר ישראלי בעל כורחו" (כמו אותו תייר לעיל) – הוא שגריר ישראלי מרצון, מטעם עצמו; הוא מדברר את משנתו הפוליטית מעל כל במה אפשרית. הוא לא עוד סופר מ"הברנז'ה" שמחזיק בדעות שמאלניות, אלא הוא חוזר ושונה ומשלש את דעותיו הן לקהל הישראלי והן לקהל בחו"ל. אין לי ספק, שהפרס שניתן לו הוא "פוליטי", במובן זה שהוא ניתן לגרוסמן באשר הוא גרוסמן – נציג של ישראל היפה, השפויה, הליברלית וכולי – ברור לי ש"שונאי ישראל" רואים אותו כך.
כמו שרק עגנון הסופר היהודי והסופר-יהודי יכול לזכות בפרס נובל דקה לפני 1967, כך גם גרוסמן. הפרס לא ניתן ל"סוס אחד נכנס לבר" ולא ניתן לגרוסמן; הפרס ניתן לנציג ישראל השפויה, הליברלית וכולי וכולי, והנציג של "ישראל השנייה" (הראשונה?) הזו הוא דויד גרוסמן.
מזל טוב דויד גרוסמן.

איך זה שחייל אחד לבד מעז: על הספר "הקמע של דֶדֶה" של יוחאי אופנהיימר

הספר "הקמע של דֶדֶה" של יוחאי אופנהיימר, החזיר אותי באחת לשירות הצבאי שלי לפני למעלה מעשור. הדמות הראשית בסיפור היא דדה, מש"ק מודיעין בבסיס שכוח-אל בסיני, בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם השלום עם מצרים, כשרוחות של שלום-פוסט מלחמה מנשבות בארץ. ובתוך אווירת התקווה והחשדנות שאפפה את המדינה, הבסיס שדדה משרת בו נתון במלחמה-זוטא משלו, ומפקד הבסיס מנסה לנווט את בסיסו השוקע בתוך הסערה שפקדה אותו.

טלטלה זו תחילתה בהפרה של הכללים הצבאיים הנוקשים. סדר, משמעת והיררכיה פיקודית הם האדנים עליהם הצבא מושתת – כך ישרקו לכם כל קצין וכל טירון; אלא ש"הקמע של דדה" מציג מציאות אחרת, שבה ההיררכיה הפיקודית פוגעת בצבא, ודווקא התנגדות לה – כפי שאופנהיימר מתאר באופן עשיר ורגיש – מחזקת אותו.

ההתרחשויות באותו בסיס ממחישות שבנסיבות מסוימות "סרבנות אפורה", ואפילו סירוב פקודה ממש – גם אם אין היא "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה", כלשון השופט בנימין הלוי בעניין הטבח בכפר קאסם – הוא המעשה המוסרי יותר, המעשה הנכון יותר. דדה וחבריו אינם אנרכיסטים, הם לא מתכוונים לערער את הביטחון הלאומי אלא להפך, כמעט אפשר לומר שהם פועלים בשמו. הם מראים כי בין ציות עיוור לסרבנות גיוס יש מנעד שלם של אפשרויות, ושגם לחיילים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון יש כוח רב בידיים. וביני לבין עצמי תהיתי: כיצד הייתי יכול אני להפעיל מעט התנגדות להלימות פטישי מפקדיי במסגרת שירותי הצבאי?

לצד סיפורו של הבסיס הצבאי, אנו מקבלים הצצה גם לחיזוריו הבוסריים של דדה אחר נשים, כמו גם תמונה של משפחתו של דדה ומערכת היחסים המורכבת שלו עמה. מסכת חיזוריו הרומנטיים של דדה נעה בין הנאיבי, לפתטי והטורדני ומתוארת באופן מדויק ומעורר הזדהות, אך תיאור משפחתו של דדה מעט קהה וחסר. גם הקישור שנעשה לכאורה בין שואה לגבורה, ובין עבודתו של האב ב"יד ושם" לבין שירותו הצבאי של דדה מעט נדוש ומאולץ. לשבחו של אופנהיימר ייאמר כי הוא מטפל בו באופן עדין שלא גולש למחוזות הסנטימנטליות והשמאלץ.

*

קראתי פעם רשימה שכתבה הסופרת והפובליציסטית שהרה בלאו, שבה היא מבקשת לסייע לסופרים בראשית דרכם לצלוח את המחסום הבלתי-עביר שנקרא "מימוש (חוסר) כישרון". באותה רשימה בלאו הציעה להתייחס לכתיבת ספר פרוזה כמו אל כתיבת שרשרת של רשימות קצרות. לכתוב טור של 600 מילים אני יודעת, אמרה לעצמה בלאו הצעירה, אז פשוט אכתוב הרבה מאוד רשימות כאלו – להלן: פרקים – שכולן ביחד ישתרשרו לכדי רומאן.

"הקמע של דדה" הוא ספר הפרוזה הראשון של אופנהיימר, משורר ופרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב. אינני יודע האם אופנהיימר קרא את הרשימה הנ"ל של בלאו, אך במהלך הקריאה חשתי לפרקים שכך מתאפיינת כתיבתו. הכתיבה של אופנהיימר בהירה, קולחת ומעוררת מחשבה, אולם לעתים נדמה שמבחינה פיגורטיבית – גם אם לאו דווקא מבחינה נרטיבית – כל פרק נכתב בפני עצמו, וחסר איזה חוט צורני שישזור אותם. "הקמע של דדה" הוא בהחלט ספר טוב, אולם כמדומני שעריכה מעשירה ומתערבת יותר הייתה הופכת אותו לספר טוב מאוד.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

עורכי דין על פרשת דרכים: על הספר "מי ישמור על שומרי המשפט?" של נטע זיו

אם נשאל עוברי אורח תמימים "כיצד היית מתאר עורך-דין?", קרוב לוודאי שהתשובות שנקבל ינועו בין "נחש", "חלקלק" ו"ערמומי", ל"תאב בצע", "רודף ממון" וכיוצא באלו שבחים וקומפלימנטים. גם סדרת מערכונים בשם האירוני "היכל הצדק" שעלתה לאחרונה בתוכנית "ארץ נהדרת" מאששת דימויים אלו. האם הדימויים הללו משקפים נכונה את ציבור עורכי הדין?

לדעתי, לא זו בלבד שהדימויים הללו משקפים פלח מאוד מצומצם – גם אם כוחני ומתוקשר – של עורכי הדין, הם גם מפספסים את המורכבות שנלווית לעבודתם של עורכות ועורכי הדין בתור מי שמצויים בצבת נאמנויות ומרחב בלתי נגמר של קונפליקטים.

גם נטע זיו, מחברת הספר "מי ישמור על שומרי המשפט? עורכי דין בישראל בין מדינה, שוק וחברה אזרחית" – סבורה כך. זיו, מרצה למשפטים באוניברסיטת תל אביב שאף ייצגה בעלי דין בכמה עתירות חשובות (משפחת קעדאן שנדחתה מקבלה לישוב יהודי; אליס מילר שביקשה להתקבל לקורס טיס), מצהירה כבר בהקדמה לספר: "אין להכביר מילים: עורכי דין מעניינים אותי, מסקרנים אותי, מרגיזים אותי, מאתגרים את מחשבתי". להבנתי ברור כי הדבר נובע מן המורכבות של עורכי הדין שלא נעלמה גם מעיניה של זיו.

והספר "מי ישמור על שומרי המשפט?" אכן מפרט על הדילמות שמלוות כל עורכת דין. הספר דן באריכות בפרופסיה המשפטית: מהם מאפייניה וכיצד עריכת דין התבססה כפרופסיה; שורשי עריכת הדין בישראל, ביסוס מעמדה המונופוליסטי של לשכת עורכי הדין וכיצד מעמד זה החל להתערער בעשרים השנים האחרונות; ובין לבין המחברת גם מקדישה פרק לציפור נפשה, עריכת דין חברתית-ציבורית בישראל.

זיו מתארת את צומת הנאמנויות של עורכי ועורכות דין – שצריכות לפעמים להחליט בין נאמנות ללקוח, התחשבות בצדדים שלישיים או האינטרס הציבורי – אולם היא מדלגת על החוליה הראשונה בשרשרת שמזמינה קונפליקט, והיא חוליית הנציג או השליח: עורך הדין הוא בא כוחו של בעל הדין, וכבר התיווך הזה טומן בחובו קונפליקט.

עורכת הדין היא אמנם זרועה הארוכה של שולחה, אך יש לה אינטרסים משלה. זיו מתארת בקצרה ממש קונפליקט שיכול להיווצר אצל עורכי דין חברתיים בין האינטרסים של העותרת הציבורית והאינטרס של האדם הפשוט, אולם התלבטויות אלו הן מנת חלקם של עורכי הדין בפרקליטות המדינה שלא יכולים לבחור את הלקוח שלהם או מתי לייצגו ומתי לא, וברבדים "פשוטים" יותר של כל עורך ועורכת דין.

וכמובן שיש מקרים שהשליחות הזו מתפוגגת, כמו במעשים פליליים. ידועה האמרה במשפט העברי לפיה "אין שליח לדבר עבירה", קרי כשהשליח עושה עבירה, אין הוא יכול להטיל את האחריות על שולחו, ולכן כשלקוח מבקש מבא כוחו לעשות עבירה פלילית – למשל משתף את עורך דינו במידע בעל גוון פלילי – עורך הדין צריך להכריע בין נאמנות לעצמו לבין לנאמנות לשולחו. וההכרעה לעתים אינה פשוטה כלל ועיקר.

בהקשר זה זיו מסתפקת בסקירה היסטורית מצומצמת של עריכת הדין בישראל החל מתקופת המנדט הבריטי. לדעתי מוטב לו הייתה מרחיבה מעט יותר על שורשיה ההיסטוריים של עריכת הדין, והקשר המקצועי בין שני בני אדם כאשר האחד אמור "להקריב את מצפונו" במשימתו לסייע ככל יכולתו לאחר – לקוחו; נדמה שקיומו של פרק זה עשוי היה לגרום להבנה רחבה יותר של תפקיד עורך הדין, כמו גם להעמקת ההבנה במאבקים שמקדישות לשכות עריכת הדין בעולם לביצור "ייחוד המקצוע", שכן כיוון שבסך הכל מדובר בתיווך, זה מקצוע שכלל אינו מובן מאליו.

*

בין שלושת הכובעים שזיו חובשת – עורכת-דין ציבורית, חוקרת ומרצה – נדמה כי הכובע הדומיננטי ביותר בספר הוא דווקא זה של המרצה. כותרת הספר "מי ישמור על שומרי המשפט?" מצביעה אולי על ספר עם נימה ביקורתית, והשתייכותו לסדרת "קו אדום" של הוצאת הקיבוץ-המאוחד אף מחזקת רושם זה – אולם ברובו הגדול הספר הוא כמו קורס אוניברסיטאי שעוסק בעריכת הדין בישראל, קרי סקירה דסקריפטיבית של עריכת הדין עם נגיעות ביקורתיות. נכון אמנם שזיו לא חוסכת שבטה מעורכי הדין, אולם הביקורות שלה הן ברובן אנקדוטליות ואגב פרשיות ותחומים בהם היא דנה, והיא כמעט ואינה פורשת, באופן מובנה ורציף, את משנתה הנורמטיבית – כיצד עריכת הדין צריכה להיראות.

כך קורה שבדונה בגישות השונות לעריכת הדין זיו מצדדת בגישה הפרופסיונלית-ציבורית, קרי גישה שרואה בעריכת דין פרופסיה מיוחדת, ומזהה את עורכי דין כסוכנים של צדק, אשר "נושאים בחובה מוגברת להגן על הדמוקרטיה ועל הערכים המונחים ביסודה", ובין השאר להגן על קבוצות פגיעות ולקדם שוויון.

אלא שתמונת עורכי הדין שזיו מציירת בפרק על "ייחוד המקצוע" היא מעט אחרת. תמונה זו רואה בעורכת הדין טכנאית, אינסטלטורית-משפטית – דימוי שחוזר ועולה בספר – ולכן אין שום ייחוד או תפקיד ציבורי בעריכת הדין, וזיו בעצמה ייצגה את "המרכז למימוש זכויות רפואיות" של לבנת פורן בעתירה שביקשה לנגוס במונופול של עורכי הדין.

כלומר שלא כמו הגישה הפרופסיונלית-ציבורית, נדמה כי כאן זיו הולכת בעקבות גישות אחרות לפרופסיה, כמו גישת השוק התחרותית או גישות ביקורתיות הרואות את המונופול של הלשכה על עריכת הדין ככזה שנועד לשרת את עורכי הדין ולא את הציבור. יכול להיות שזיו מחזיקה בעמדה מורכבת יותר לגבי עריכת הדין, או שניתן ליישב בין כל הביקורות שזיו מציינת – אלא שזיו אינה עושה זאת, דבר המבליט את היעדרה של משנה סדורה וקוהרנטית בספר.

כך שבסיום הקריאה בספר חשתי החמצה קלה. לאורך מספר שבועות עברתי קורס מרוכז, ביקורתי ומעניין בפרופסיה של עריכת הדין. מה חבל שהנדבך שנבנה על גבי הקורס הוא נדבך קטן וצר מאוד.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מסרים שקטים חודשים עמוק: על "האורחים" של אופיר טושה גפלה

כיצד הייתם מרגישים אם בוקר אחד הייתם מתעוררים ומגלים שהפכתם להיות האדם השנוא עליכם ביותר? זו המציאות בספר "האורחים" של אופיר טוּשֶה גַפלָה: נעליים מסתוריות שמפציעות בפתח ביתם של כל באי עולם הופכות את לובשיהן למושא השנאה שלהם, תהליך שמתחיל את שבוע המטמורפוזה, שהשלכותיו עוד יהדהדו למשך ימים ושנים. במרכז הספר עומד החוקר הפרטי, אדם קור, אשר מאז אותו "גלגול" – כפי שעולה בהמשך הספר, גפלה מרפרר במפורש לספרו של פרנץ קפקא – מתמקד בעיקר בחקירת מקרים של אנשים שנעלמו כתוצאה מהמטמורפוזה, כמה מהם קרובים אליו מאוד.

העולם שגפלה בורא יש מאין מעורר התפעלות במורכבותו: לבד מהמצאת יצורים עלומים שאחראים לכל הצרה שהתרגשה על העולם, הוא כולל אתרים מוזרים כגון ארכיון עצום של נעדרים או שדות של דחלילים לאותם נעדרים. המורכבות הזו, שרק את חלקה תיארתי, נארגת בעיקר בהרבה מאוד חוטים וחוקים.

אותה חוקיות מסועפת מעיקה על הליך הקריאה ומקשה על הקורא לצלול אל תוך הספר. כשג'יי. קיי. רולינג בוראת את העולם של הארי פוטר היא לא דורשת מהקוראים להבין את כל נבכי עולם הקוסמות, אולם במקרה של "האורחים" הבנת אותה חוקיות היא הכרחית, ועל כן מסרבלת את הליך הקריאה ומסכלת את ההנאה מהספר.

אם העולם הפיזי והמטאפיזי שגפלה יוצר הוא רחב באופן מרשים, אוצר המילים והמטאפורות שלו הוא צר מאוד. הספר רצוף בקלישאות ומטפורות שגורות, שנגרסות כחצץ בשיני הקורא. אפילו ההליך שמטרים את המטמורפוזה – לבישת הנעליים שמחכות לכל אחד ואחת על מפתן הבית – משקף מטאפורה שחוקה: הליך המטמורפוזה משמעותו "להיכנס לנעליו" של מושא השנאה של בעל הנעליים. ואם לא די בכך, גם הגיבור הראשי בספר הוא חוקר שמדמה למעשה את הליך הקריאה, שהוא בעיקרו חקירה, דרישה ופרשנות; את אותן תעלומות שקור פותר ניתן היה להותיר לקורא.

"האורחים" מעלה שאלות על שנאה, עד היכן היא שולחת את גרורותיה וכמה היא חסרת-בסיס לעתים, אולם הוא עושה זאת באופן בוטה מדי: כל המסרים מוחצנים וכל השאלות מפורשות: כיצד זה להרגיש שנוא? האם ניתן להיכנס מתחת לעור של אדם אחר? האם ניתן להבין את האחר, ולו הוא האחר השנוא עלינו ביותר? במובן זה "האורחים" הוא כמו ספר ילדים שמעמיד במרכזו תמה מרכזית וגלויה, כמו "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין (נדיבות מול ניצול) או "דירה להשכיר" של לאה גולדברג (דעות קדומות), רק שעל מנת למסור שאלות אלו לקהל קוראים מבוגר יותר גפלה המיר את הסוגה לפנטזיה.

אין ספק כי השאלות שגפלה מעלה הן שאלות מרתקות וראויות-חשיבה. אלא שלא כמו בספרי ילדים או מניפסטים בהם נדרש שהמסר יהיה גלוי, על מנת שהקורא יחשוב על הדילמות והסוגיות שגפלה מעלה נדרש עיסוק רגיש יותר; הטחת השאלות באופן ישיר יוצרת רתיעה, בעוד טיפול עדין יותר בהן מאפשר להן לחלחל לתודעתו של הקורא. מסרים שקטים חודרים עמוק.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

לקרוא (ולא) לנוח: על "גלות ומלכות" של אלבר קאמי

אסופה של סיפורים קצרים, כמו התרגום החדש ל"גלות ומלכות" של אלבר קאמי, מעלה אצלי דילמה נצחית: האם לקרוא את הספר לסירוגין, לקרוא סיפור אחד, אולי שניים, ולזנוח את הספר לתקופה – או שמא לבלוע את הספר בלגימה אחת.

מחד, סיפורים קצרים הם מאוד מרוכזים ואינטנסיביים, הם דורשים עיבוד, פרשנות, אפילו מנוחה מהתביעה שלהם מהקורא לחשוב; מאידך, כאשר מדובר בסיפורים מצוינים כמו אלו של קאמי, קשה מאוד שלא להתפתות ובתום סיפור אחד ישר לצלול לסיפור השני.

בכל הנוגע ל"גלות ומלכות", הסיפור מצווה עלינו במפורש: לקרוא ולזנוח, לקרוא ולנוח, כמובן לנוח מהקריאה אך לא לנוח ממחשבות על הסיפור שאינו מרפה. בנוסף על תחושת הריכוזיות שהיא מנת חלקם של כל הסיפורים הקצרים, לסיפורים של קאמי מצטרפת הדרישה של הסיפור להתעמק בו. כל סיפור של קאמי, ואין זה עניין של מה בכך, מעלה שאלות קלאסיות של פרשנות – למשל מדוע סיפור שעוסק בסוחר בדים ואשתו נקרא בשם "האשה הנואפת", או מדוע סיפור על אמן פריזאי נקרא "ז'ונאס, או האמן בעבודתו", על-שם יונה הנביא – למרות שבמבט ראשון אין לכאורה קשר לא לניאוף ולא ליונה; בשני הסיפורים הללו הסִימוּלָאקְרָה – קרי שהמסמן, שם הסיפור, מפר את תפקידו להצביע על המסומן, על הסיפור – תובעים מהקורא לחשוב.

אצל קאמי, כמי שיצירתו עוסקת בשאלה הפילוסופית של האבסורד, הדרישה של הסיפורים להתעמק בהם הופכת את מעשה הפרשנות לסיזיפי: למשל, מדוע המורה בסיפור "האורח" אינו מסגיר את האסיר? או מדוע המהנדס מחליט לשאת את האבן בסיפור "האבן הצומחת"? האם ניתן להצדיק מעשים אלו מבחינה מוסרית? בשני המקרים מדובר במעשה אבסורדי, ללא כל סיבה נראית לעין, מה שמכריח את הקורא לתור אחר משמעות. אלא שבסיפורים של קאמי – שלא כמו סיפורים אחרים שאינם מתמסרים בקלות לקורא – שאלות אלו אינן מרתיעות את הקורא אלא להפך: הן מהוות הזמנה, הזמנה למחשבה, הזמנה לפרשנות.

*

בספר "תשובות הגאונים" ניתנו סימנים להיררכיה בין חכמי המשנה והתלמוד: "גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו". כלומר, בניגוד למחשבה המקובלת לפיה ככל שהאדם גדול יותר כך יש להוסיף לו תארים לפני שמו – התפישה ב"תשובות הגאונים" היא אחרת: ככל שהאדם חכם יותר, כך שמו מדבר בפני עצמו: הלל הזקן היה יותר חכם מרבן גמליאל או מרבי יהודה הנשיא – שמו הולך לפניו, ולכן די בשמו, הלל; כל תיאור או תואר נוסף רק מקטינים אותו.

נזכרתי בכך כאשר קראתי את הכריכה האחורית של "גלות ומלכות". לטעמי התיאורים בגב הספר צריכים להיות תמציתיים, אולי אפילו לאקוניים, ונעדרי כל פומפוזיות. השם אלבר קאמי, וסיפוריו של אלבר קאמי – ובכל דף שהפכתי בספר המחשבה הזו התחזקה בי – מדברים בפני עצמם. אין צורך בתיאורים מליציים, כמו שהסיפורים בספר הם "פסגה ומיצוי של יצירתו" של קאמי, או "תרגומו המופתי של ניר רצ'קובסקי מביא לנו את קאמי כפי שטרם נשמע". אני מסכים לחלוטין שהתרגום של רצ'קובסקי מעולה, ולתרגם את קאמי זו משימה סיזיפית בפני עצמה – ועל כך יבואו המתרגם ו"הספריה החדשה" על הברכה. אלא שכל תיאור נוסף של קאמי רק מגמדים את הסופר ואת יצירתו.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הסיפורים שהושמטו: על הספר "הפרטים שהושמטו" של תומס ה' אוגדן

את חטאיי אני מזכיר היום. כשהייתי ילד הייתי מוצץ אצבע, תחילת בפומבי, בריש גלי, אך בהמשך, ולמעשה רוב הזמן שמצצתי אצבע – בצנעה. שלא כמו תסביכי ילדות או משובות ילדות אחרות, שלאחר שעוברים אותן או נגמלים מהן לרוב שוכחים אותן – את מציצת האצבע שלי אני זוכר יום-יום, שעה-שעה, מהסיבה הפשוטה שהיא השפיעה על צורת החיוך שלי כמו על חיתוך הדיבור שלי.

מציצת אצבע עומדת גם במרכז ספרו החדש של הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו". הסיפור נפתח במוות בחוותה של משפחת ברומפמן בטקסס, ארצות הברית, ומשם מתגלגל אל סיפורם של בעלי החווה ארל ומרתה וילדיהם וורן ומלודי. הסיפור נע בין ההווה – המוות, האירועים שקדמו לו והאירועים שבאו אחריו – והעבר, ובעיקר ערש היכרותם של מרתה וארל, ובמרכזו, כמדומה, עומדת מציצת האצבע של בנם וורן. ואני קיוויתי שפתרון החידה שבמרכזו הוא גם פתרון החידה שלי, התרתו היא התרתי. והרי כל סיפור מעניין אותנו, במובן מסוים, בשל השיקוף שהוא מאפשר לנו על עצמנו.

התרה מעין זו לא התרחשה. גם אם נזנח את הבעיה האישית שלי, הרומאן עצמו אינו נותן מענה, מפורש או משתמע, לחידה שבמרכזו. כחלופה לכך אנחנו מקבלים רומאן שטחי למדי, שמציג מספר דילמות אנושיות – ויתור על קריירה לטובת משפחה, קנאה בין אחיות ועוד – בצורה שאינה מעניינת או משכנעת דיה. גם התמה אודות "הפרטים שהושמטו", כלומר הניסיון לפענח או להסביר סיפור או תופעה תוך התגברות והתמודדות עם נרטיבים מנוגדים ועם פערים שונים – אינו חדש כמובן, באשר כל סיפור הוא משחק של הסתר וגילוי, חשיפה וכיסוי.

לתחושת ההחמצה מצטרפת אכזבה מן העובדה שאוגדן לא הצליח לתרגם את הידע שלו בפסיכואנליזה וההבנה העמוקה שלו בנפש האדם לכדי סיפור משכנע. המחבר בחר למסור את הסיפור דרך עדשת "המספר הכל יודע", במקום להיצמד לאחת הדמויות. מחד ניתן להבין כיצד פסיכואנליטיקאי בוחר להיכנס לנעליו של כל-יודע, זה הרי כמעט טבעי; אך מאידך, בטיפול או באנליזה המטפל כן "נצמד" לדמות אחת ומנסה להבין את העולם דרכה.

פרט לכך שהרבה יותר מעניין להבין מהם "הנרטיבים שהושמטו" כאשר עוקבים אחר דמות אחת בלבד, הדבר כמובן יוצר תחושה של משולש אינטימי בין המחבר, הדמות והקורא – אינטימיות שהיא תנאי הכרחי לכל טיפול, ושהיא נעדרת מן הספר. ומכיוון שאוגדן ממקם את הסיפור אצל חוואים דרומיים, מובן גם מדוע הוא מונע מן הדמויות עצמן לעבור "טיפול" – אמיתי, או אחת מחלופותיו. ואם לא די בכך, תורמת לתחושת הניכור תרגום פלקטי למדי שמצליח להרחיק את הקורא אף יותר מן הדמויות ומן הספר.

כך שאת הבעיה האישית שלי אני אעתיק מספת החדר שלי לספת הפסיכולוג – ואולי לכיסא של קלינאי תקשורת? – ואת ההזדהות או את השיקוף לתחושותיי אחפש בספרים אחרים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן