המציאות עולה על הדמיון: על הספר "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו

כשלמדתי בחוג לספרות, באחד התרגילים של סדנת הכתיבה המרצה ביקש מאתנו לקחת ידיעה מהעיתון ולכתוב עליה סיפור קצר. בשיעור הסיכום לתרגיל, הראה לנו המרצה כתבה על שחזור הרצח של אסף שטיירמן על ידי רעי חורב.

כזכור, בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של שטיירמן בן השמונה-עשרה בחורשת אושיסקין בכפר סבא. ארבע שנים המשטרה לא הצליחה לפענח את הרצח. זהות הרוצח התגלתה רק לאחר שבשנת 2000 זוגתו של חורב התלוננה במשטרה שחורב מכה אותה, ובאותה הזדמנות סיפרה כי בן-זוגה התוודה לפניה כי רצח את שטיירמן. חורב הודה והפליל את שתי שותפותיו, סיגלית חיימוביץ וליהיא גלוזמן. כאשר חורב שיחזר את הרצח ונשאל למה רצח את אסף, הוא אמר: "במקרה הוא עבר שם. זה היה יכול להיות כל אדם אחר". ראו, סיכם המרצה את המפגש, אלו חומרים נהדרים לסיפורים מספקת לנו המציאות.

רצח שטיירמן הוא גם הרקע לספר "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו – אם כי גיבורי הפרשה האמיתית מקבלים שמות חדשים בספר, והספר לא נצמד לעלילה המקורית. המקום הוא כאמור כפר-סבא, השנה היא שנת 2000, והדמויות הראשיות הן דוד אלתר ודפני אנג'ל, שני ילדי שמנת במגמת קולנוע בתיכון "רבין" בעיר. בעקבות פענוח הרצח, תלמידי המגמה מקבלים משימה שמטה את העלילה למחוזות רחוקים.

כמאמר המם האינטרנטי שלקוח מדבריו של איל שני ב"מאסטר שף", ספר שנבנה על גבי הרצח של שטיירמן יכול להיות "או הצלחה ענקית, או רוב הסיכויים התרסקות איומה". מחד, הרצח הזה ממחיש כי רצח מהסרטים כזה, הרצח המושלם, לא חייב להתרחש דווקא באמריקה. כל ספרות המתח הישראלית שאני מכיר נכשלת בעיקר בנקודה זו: הקורא הישראלי יכול לדמיין נער בן 12 לוקח מספרי תפירה ויוצא למסע הרג, אונס אכזרי או אפילו רצח בשל מריבה על מקום חניה – אלו חומרי המציאות שלדאבוננו אנו מכירים – אבל קשה לנו לדמיין רצח סתמי. רצח מושלם כזה כמו של חורב, רצח שרירותי, ללא סיבה, בישראל? החסרי משוגעים אנחנו?!

מקרה רעי חורב מראה כי אפשרות זו היא ממשית. לכן גם חשוב מיקום העלילה בכפר-סבא, קרוב למקום התרחשות המעשה; וכן העובדה שהדמויות הראשיות הן בגיל ההתבגרות, כאשר כל הרגשות והיצרים בדיוק מתעוררים ויכולים להוביל לאסון, כאשר בני הנוער נעים בין להט ואידיאולוגיה חסרי מעצורים לבין שעמום טוטאלי.

כאן גם טמונה אפשרות ההתרסקות: רצח שטיירמן הוא בערך כמו שבנימין נתניהו יחליט לחתום על הסכם עם האו"ם המעביר מחצית ממבקשי מקלט והמסתננים לארצות אירופה ואת החצי השני להשאיר בישראל ולפזר בארץ, רוצה לומר: too good to be true, או "רע מדי בכדי להיות אמיתי". הקסם שברצח של שטיירמן נובע מכך שעל אף שהוא מושלם – הוא עדיין נותר מסתורי מאוד; כל רפליקה עליו, כל סיפור שייכתב לידו – לא זו בלבד שיתקשו לשחזר את המקור, אלא גם יוסיפו פרשנות מיותרת, פרשנות מחרבת.

ואכן, מעבר לתנאי הפתיחה המצוינים, "כפר סבא 2000" לא מצליח להתרומם. השעמום של דפני ודוד הופך להיות מדבק, הוא מדביק גם את הקורא. שעמום, כמו החיפזון, כמו אתרי היכרויות באינטרנט – הוא מהשטן, קרי הוא שורש כל הרע; והשעמום של גיבורי הספר אמנם פותח פתח למספר התרחשויות מעניינות ולא צפויות, אלא שמעבר לכך כמעט ולא מתרחש דבר, לא במונחים עלילתיים סטנדרטים, וקל וחומר שלא בהשוואה לרצח שנמצא ברקע שלו. הספר נותר חיוור, והמחברת מייצרת הרבה דרמה מניפולטיבית ומלאכותית על מנת להחזיק את העלילה. במקום ש"כפר סבא 2000" יאלחש את הקורא ואז יהמם אותו, הספר מרדים את הקורא לגמרי.

ג'וליה פרמנטו • כפר-סבא 2000 • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 2017 • 262 עמ'

מודעות פרסומת

כמה מעלות טובות: על הרומאנים הנפוליטאניים של אלנה פרנטה

הרבה זמן לא נהניתי מספר פרוזה כמו שנהניתי משלושת הספרים הראשונים ברומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. למרות שהעלילה מתפרסת על פני כ-1,250 עמודים (מבלי למנות את הכרך הרביעי, שאמור לצאת בקרוב), הקורא נקשר בעבותות לדמויות הראשיות, עד שמעט מאוד פעמים חשתי לאוּת מן הקריאה, או שיש מקומות שניתן היה לקצץ בעריכה קפדנית יותר, מעלות שקשה לומר גם על רומאנים רזים הרבה יותר.

הרומנים מלווים את המספרת אלנה גרקו ואת חברתה הטובה לילה צ'רולו מילדות ועד זקנה. הספר הראשון, "החברה הגאונה", מתחיל מהזיכרונות הראשונים של השתיים בכיתה א' בשכונה ענייה בנפולי, ומסתיים בחתונתה של לילה, והיא רק בת 17; הספר השני, "הסיפור של שם-המשפחה החדש" – שהוא לדעתי המוצלח מבין השלושה – ממשיך מן החתונה של לילה ומסתיים עם כתיבת הרומן הראשון של אלנה בגיל 23; ואילו הספר השלישי, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", ממשיך מהנקודה שהפסיק קודמו ומסתיים עם המשבר בנישואיה של אלנה, בגיל 32.

כמו בשיר המפורסם בהגדה של פסח, "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ("אילו… דיינו"), הרומאנים הנפוליטיים נושאים כמה וכמה מעלות, שדי בכל אחד מהם לגרום להנאה מרובה לקורא, וצירופן יחד, כמו באפקט סינרגטי, רק מעצים את ההנאה.

בראש ובראשונה הרומאנים הנפוליטניים טובים בשל יכולתה של המחברת לטוות בכישרון את חוטי העלילה, ולא פחות חשוב להותיר מספר קצוות פרומים כך שיוכלו להיקשר בהמשך. בספר השלישי מתחילה אמנם להתגבש תחושה של מיצוי ממלאכת חיבור הנקודות הזו, אולם ככלל, פרנטה אורגת את מעשה העלילה באופן מקורי ומפתיע.

אם הקלישאה התיאטרונית אומרת כי אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית, בכל הנוגע לפרנטה התחושה היא שהקורא כלל אינו יודע שהאקדח על השולחן, ולכן כשהוא יורה – כשהמעגלים שנפתחו נסגרים – הקורא הן נדהם מקיומו של האקדח והן מוקסם מהמחברת, שידעה מתי להניח את האקדח וידעה מתי לירות. עד כמה שהדבר נשמע טריוויאלי, סופרים רבים מזלזלים בהצבת אותו אקדח, אותו חוט ששוזר את העלילה בפיתולים לא צפויים, וגם כאשר הם מוציאים אותו – הם מהססים מלירות בו, ומפטפטים את עצמם לדעת. וכבר אמרו טובים ממני: אם אתה רוצה לירות – תירה; אל תדבר.

אומנות טוויית החוטים ופרימתם בסדרת הספרים היא לא רק מוטיב צורני, קרי כזה שקשור להתפתחות העלילה, אלא גם מוטיב תמאטי, שנוגע לאחד הנושאים שהספרים עוסקים בו, והוא העובדה כי בסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף משפחתו ומולדתו; כמה שלא נרכוש השכלה וחברים או נחנוך את עצמנו לתוך החברה והתרבות – אנחנו קשורים בחוט בלתי-נראה אל המשפחה ואל המקום שבו גדלנו. זו מחשבה שאותי מעט מדכאת: לפעמים אני מביט במראה הפנימית ומגלה שאני השתקפות די-מדויקת של בני משפחתי, ונבעת. האם לעולם לא אוכל להשתחרר מכך?

מעלתם העיקרית של הספרים היא בעיניי ההתמקדות ביחסי החברות שבין לילה לאלנה, באופן שאני אישית טרם נתקלתי בו. לא מדובר בהפניית זרקור לאיזה ערך חברוּת דביק או מואדר עד מוות, בסגנון "הרעוּת נשאנוך בלי מילים", חברות כזו שמתגברת על כל המכשולים; החברות של אלנה ולילה היא קשר אמיץ של יחסי אהבה-שנאה כה עזים שרק חברות מילדות יכולה לשאת. כמדומני שמערכות יחסים רומנטיות מעוררות אמנם הרבה תשוקה, אך יש בהן משהו פריך יותר; מאידך, אילו הדברים היו מושלכים על קשרי-משפחה, הקנאה, על-אף שהיא כמובן קיימת מראשית האנושות (קין והבל, יוסף ואחיו ועוד), הייתה מוכחשת. רק חברות כה עמוקה יכולה לעורר קשת כה רחבה של רגשות.

התרגום של אלון אלטרס מעולה. למעט ההבחנה המגושמת שבין "שפה איטלקית" לבין "דיאלקט" (אם כי אין לי פתרון אחר להתגבר עליה), אלטרס מצליח להעביר את שפת המקור באופן חלק, תוך שהוא משלב ביטויים באיטלקית עם קללות בעברית, וכך מגשר על הפער שבין הקורא הישראלי לתרבות האיטלקית. למעלה מכך: הזרות של הרומנים, כלומר העובדה שהם מתרחשים באיטליה, היא בעיניי מעלה נוספת של הרומנים. לו הספר היה מתרחש בישראל, מיד היו מוצמדות לעוני ולמצוקה משמעויות פוליטיות או עיגון בקונטקסט מסוים – ואלו היו מקשים על היכולת של הקורא ליהנות מגופה של העלילה. התרחשות האירועים באיטליה אמנם מזמינה שאלות פוליטיות שנוגעות לעוני וסוגיות אחרות, אך היא בעיקר מאפשרת לקורא להנמיך את רעשי הרקע ולצלול בהנאה לתוך העלילה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

המלקה התשע-עשרה: על הספר "שמונה-עשרה מלקות" של אסף גברון

איתן אינוך, המכונה "תנין", הוא נהג מונית במקצועו. יום אחד הוא מסיע לבית העלמין "טרומפלדור" נוסעת בשם לוטה פרל, ישראלית כבת שמונים וחמש, להלווייתו של אהוב ליבה, אדי או'לירי, שהיה חייל בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. לאחר ההלוויה, יום אחר יום, איתן מסיע את לוטה לביקור יומי בבית הקברות, ובמהלך הנסיעות הללו לוטה מגוללת בפני איתן כיצד הכירה את אדי, וכיצד בילו לפני למעלה משבעים שנה היא ואדי עם עוד זוג מעורב, רותי שפילברג וג'יימס וילשר.

לוטה גם טוענת באוזני איתן כי אדי נרצח, ובעקבות מוות נוסף של אחד מהרביעייה, איתן וחברו בר יוצאים לחקור את המיתות הלא מפוענחות הללו. חקירות אלו אינן רק מסע להבנת הגורמים לשורת המיתות הללו ומי עומד מאחוריהן, אלא גם מסע אל העבר, לתקופה שהבריטים שלטו בארץ, ובין השאר הנהיגו כלפי המחתרות בארץ את עונש המלקות. זו העלילה בספרו השישי של אסף גברון, "שמונה-עשרה מלקות".

ההתחלה של הספר מבטיחה. גברון לוקח נושא מרתק ואקזוטי כמו עונש המלקות – שגם בשדה האקדמי טרם נחקר עד תום – מסתייע ברקע ההיסטורי שלו בתקופת המנדט, ועל גביו מלהק את העלילה.

ההיסטוריה היא אמנם בסיס טוב לסיפור, אך גברון לא עומד באתגר: הנרטיבים השונים המפוזרים בספר, על אף ריבויים, אינם משכנעים ואינם אמינים; רמת ההעמקה ההיסטורית בספר דומה לזו של ערך בוויקיפדיה, כמו אלו שבר אוהב לעיין בהם; והיא לרוב היסטוריה טרחנית, כמו מורה דרך עירוני, כמו ההרצאות המשעממות שאיתן נושא בקרב נוסעיו אודות רחובותיה של העיר תל אביב.

אם לא די בכך, העלילה גם תפורה ברשלנות. במהלך הסיפור המחבר שולף יותר מדי פעמים אקדח שאינו טעון כדורים – תרתי משמע – רק על מנת ליצור מתח מלאכותי, ובשלב מסוים הקורא מבין שמדובר בתסמונת "זאב-זאב". דווקא במלקות שגברון הצליף בהן במערכה הראשונה, קרי בעבר, הוא אינו מצליף במערכה האחרונה, בהווה.

ככלל, הספר לא מצליח להתרומם. גברון רוכב על-גבי ההצלחה היחסית של ספרו הקודם "הגבעה", אולם כבר בנוגע ל"הגבעה" חשדתי שהיחס האוהד שגברון מקבל ממבקרי הספרות נובע בעיקר מהנושא הפוליטי הבוער –  ולכן מוצדק רק בחלקו.

"שמונה עשרה מלקות" אינו רומן, כמו ספרו הקודם של גברון, אלא דומה יותר למותחן בלשי. אולם גם בסטנדרטים של מותחן בלשי הספר אינו עומד: בר ואיתן הם שני חוקרים חובבנים – כך נראית החקירה וכך נראה גם הספר. העלילה נמתחת וממוחזרת כמו מסטיק שבת טיפש-עשרה משחקת עמו בין שפתיה במהלך שיעור משעמם. אין כמעט גילויים חדשים בחקירה במהלך הספר שמסיעים את העלילה, והפרטים נפרסים באיטיות עד אין סוף, משל היו תוכנית משכנתא אימתנית שהזוג הממושכן מדחיק עד לערוב ימיהם. האם גם גברון, בחושי הסופר החדים שלו, מדחיק את סוף הסיפור כי הוא מפחד ממנו?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בקול שונה: על הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר

כשקראתי את הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר, תהיתי האם המחבר חש או מודע למשא הכבד שרובץ על כתפיו. במקרים רבים נציג של קבוצת מיעוט נשפט בחומרה יתרה הן על ידי קבוצת השייכות שלו והן על ידי הקהל הרחב, בשל היותו בן לאותה קבוצה; ואם לא די בכך, לעתים הוא נבחן במידה שבה הוא מייצג או מקדם את המטרות של הקבוצה שאליה הוא משתייך. כך למשל, עם שופט ערבי שמכהן בבית המשפט העליון ידקדקו כחוט השערה בכל הפסיקות שלו שנוגעות לזכויות המיעוט הפלסטיני בישראל; אישה שניצבת בעמדה ניהולית בכירה תצטרך להוכיח שהיא הגיעה למעמדה בזכות ולא בחסד.

ונראה לי שהדברים הם בבחינת קל וחומר כשמדובר בסופרים בני המגזר הדתי-לאומי, כמו ניר, מגזר שבתחום השירה הצליח להעמיד משוררים ומשוררות רבות, אך כשמדובר בפרוזה הוא מדשדש. ולכן ספרו של ניר – משורר, איש הגות, ועורך בכיר בעיתון "מקור ראשון" – נבחן הן לגופו של עניין והן בהיותו של ניר אחד מבניו של המגזר: האם ניר יצליח להבקיע את הבצורת-היחסית של סופרי המגזר הדתי? האם הוא מביא "קול שונה"?

הספר "רק שנינו" מספר על יונתן להבי, אף הוא בן המגזר הדתי-לאומי, שנאלץ לתמרן בין עבודתו כמורה, נישואיו לאליסה, ובין כל אלו למשפחתו: אחיו מיכה, שלוקה במחלה נפשית; אחיו המת עידו; אמו ענת, שמאז מותו של עידו התעטפה במעטה של צדיקות והפכה את ביתה למקדש-מעט לבנה המת; ואביו המופנם, עמנואל.

"רק שנינו" הוא ספר טוב מאוד. הספר אמנם מאופק, אולי מאופק מדי, והוא מתחיל מעט חלש, אולם לקראת השליש האחרון שלו הוא מתרומם והופך למעולה. ניר מתאר באופן פיוטי את חייהם והוויותיהם של יונתן ומשפחתו, בשפה שכּה-חסרה בספרות הישראלית. המתח בין המשפחה של יונתן ובין משפחתו החדשה שהקים עם אשתו; המתח שבין החיים ובין המתים; ובעיקר המתח בין עולם הרוח והדת לבין עולם המעשה – זוכים כולם לטיפול אמין ורגיש בידיו של ניר.

בעיקר ראוי לציון המתח האחרון, שכמדומני טרם קיבל מענה אצל סופרים דתיים-לאומיים בני הדור האחרון; "רק שנינו" אינו נשבה בלהט של היוצרות בעלות התשובה, כמו נועה ירון-דיין או רמה בורשטיין; והוא גם לא מוותר על המתח הזה או מצניע אותו, מייצר מין איזה "דתי נורמלי", כמו כותבים-דתיים אחרים – הוא משקף את המתח הדתי בצורה נאמנה ומדויקת. ישנם אמנם ניואנסים רבים שקורא או קוראת שאינם דוברים את השפה הדתית כנראה יחמיצו, ולפעמים גם ניר נופל בניסיון מגושם לתווך את הפער הזה, אולם ככלל "רק שנינו" הוא ספר שהן קוראים דתיים והן כאלו ללא רקע דתי ייהנו ממנו. מהבחינות הללו, ניר אכן מצליח להביא קול שונה.

למרות הקול השונה שניר מביא, כארטיפקט סוציולוגי, כיצירת אמנות שיכולה לספר לנו משהו חדש ומעניין על המגזר הדתי בכללותו – "רק שנינו" הוא ספר מעט מוחמץ. התיאור של דור הורים, הקמת היישוב "בארות" על ידם והמעבר שלהם מן היישוב שהם הקימו אל ירושלים, המתח שבין דור ההורים לדור הבנים – בניגוד למתח שבין יונתן להוריו – כולם נראים מעט קלישאתיים, כמשהו שקראנו בעבר וגם סופר שאינו דתי היה יכול לכתוב אותם.

ואולי העובדה שניר מצליח לתאר באמנות את הסיפור של יונתן ומשפחתו ונכשל בתיאור המגזר הדתי-לאומי; שהוא מיטיב לתאר את האישי והמשפחתי ולא את הקולקטיבי – היא בעצם כל הסיפור של המגזר הדתי לאומי.

רק שנינו • אלחנן ניר • הוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה • 2017 • 198 עמ'

ספר ילדים הדורש לימוד: על הספר "ממה עשויים ראשי ממשלה" של חנוך פיבן

הספר "ממה עשויים ראשי ממשלה: מבן גוריון ועד היום" של חנוך פיבן הוא ספר ילדים שגם מבוגרים יאהבו. הספר מכנס תריסר דיוקנאות של ראשי הממשלה שכיהנו עד כה, כאשר כל דיוקן בנוי מחפצים ופריטים שקשורים באישיות, בקורות חייה, ובעיקר בפרשנות של פיבן את האישיות. מלאכת המרכבה הזו, שפיבן מתמחה בה, יוצרת לבסוף דיוקן שבאופן קסום דומה להפליא לראש הממשלה. כל דיוקן מלווה בטקסט קצר של קורות חייו של ראש הממשלה, ובפרט של קורות-ילדותו.

חלק קטן מהדיוקנאות מאירים פנים שונות של ראש הממשלה; למשל דוד בן-גוריון מוצג גם כמנהיג מעשי וגם כחקלאי שפרש מן הממשלה על מנת ליישב את הנגב, או "בראש" של יצחק רבין יש חפצים שמסמלים נהנתנות (מחבט טניס) לצד פריטים שמביעים את רבין הלוחם (סמלי צה"ל והפלמ"ח). אולם רובם של הדיוקנאות מתכנסים בעיקר סביב רעיון מרכזי אחד, כמו אהוד ברק איש הטכנולוגיה והשעונים, או משה שרת כמין איזה "חד"שניק", שכיוון שגדל בכפר הערבי עין סיניה שבשומרון, כל האישיות שלו מורכבת מסיממנים "ערביים".

פיבן מציין בתחילת הספר כי במלאכת ההרכבה הוא ביקש להעביר את המורכבות של הדמויות, אולם לדעתי הוא לא תמיד מצליח בכך. ראשית, כמו שציינתי למעלה, ההתבוננות על ראשי הממשלה נעשית דרך פריזמה אחת. שנית, מעבר לעובדה שהספר מיועד לילדים, פיבן טוען כי הילדוּת מהווה רכיב מרכזי באישיות של ראשי הממשלה ובהתפתחותם. התובנה הפסיכולוגית הזו, הגם שהיא בוודאי נכונה, היא קצת נאיבית ובעיקר חלקית בלבד.

למשל, בנימין נתניהו מוצג כאדם שהושפע מאוד מהתרבות האמריקנית שבה גדל ושעוד מילדות התמחה במלאכת הוויכוח והרטוריקה; אולם אין כלל אזכור, לא בטקסט ולא בחפצים שמרכיבים את דמות דיוקנו, למקום שתפס אחיו יוני בחייו. או את "העקוב", "המהפך" שעבר אריק שרון, מאבי ההתנחלויות למי שהוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, פיבן רואה כ"מישור" – שרון למעשה לא השתנה, שכן כבר מילדות הוא חונך לראות את התמונה הגדולה, ברוח המשפט המפורסם שלו "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

ייעוד הספר לילדים מסכל במעט את אחת המעלות העיקריות של הדיוקנאות של פיבן והיא האירוניה והסרקסטיות שהוא מצליח להשחיל דרך החפצים השונים וארגונם. הספר רואה את כל ראשי הממשלה באור חיובי, וכמעט ואינו מציג את ראשי הממשלה בחולשתם. למעט אולי העיניים של מנחם בגין שנראות כאילו יוצאות מחוריהן (להבנתי, רמז לדיכאון ולמתח שנוצרו אצלו עקב מלחמת לבנון הראשונה), או לשיער הדליל של אהוד אולמרט כמורכב מפנינים שמתפזרות – רמז לנהנתנות שלו – כמעט ואין ביקורת או עוקץ בדיוקנאות בספר, לא בבנייה של הדמויות ולא בסיפורים שמלווים אותן: לוי אשכול מוצג כבעל גישה מתונה ופייסנית או העקשנות של יצחק שמיר מוצגת כתכונה חיובית.

יחד עם זאת, היתרון העצום של הספר הוא העובדה שניתן לשקוע בו ולחזור ולקרוא בו שנית ושלישית. לא ניתן סתם לעלעל בדפי הספר, ספר הילדים הזה, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, דורש "לימוד". ברוב הספרים, בוודאי בספרי ילדים, די בקריאה אחת, גג-שתיים, בכדי למצות אותם. היופי בדיוקנאות בספר "ממה עשויים ראשי ממשלה" הוא שהן ניתנות לאינספור פרשנויות, ובכל קריאה צצה ועולה פרשנות אחרת.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

יוסיף דעת יוסיף רגישות: על הספר "ערות: נשים מדברות מיניות" של תמר מור סלע

EROTאת הספר "ערוֹת: נשים מדברות מיניוּת", של תמר מור סלע, התחלתי לקרוא ברגשות מעורבים. השיחות בספר עוסקות בנושאים שונים: הן נוגעות לחוויות של גילוי המיניות, קיום יחסי מין בפעם הראשונה, דימויי גוף, יחסי הכוח שבין נשים וגברים ועוד. לכן מצד אחד, נקפה בי התחושה כי אני נדחף לשיחה פרטית, שלי, כגבר, אין מקום בה, אולי אפילו תחושה לא נוחה של מציצנות.

אולם לצד התחושה הזו, נמסכה בי התחושה כי ככל שנוסיף דעת – נוסיף רגישות, נבין טוב יותר את הזולת; דווקא מכיוון שגברים ונשים נבדלים בהיבטים מסוימים, בוודאי בכל הנוגע ליחסי מין, ישנה חשיבות שאנו הגברים נבין כיצד נשים מדברות מיניות, ונהיה מודעים ורגישים לכך.

יתרה מזו. אחת המעלות של "ערות" היא הפשטתם מושגים תרבותיים ממחלצותיהם הסטריאוטיפיות. לכן מבלי להפחית כהוא זה בצורך ובחשיבות של הגברים להבין כיצד נשים חוות מיניות, לדעתי "ערות" יכול לסייע לנו, הגברים, לפתח שיח מיניות גברי, שיח מיניות אחר. אם אצל נשים יש שיח ער בנוגע למיניות או ליחסי מין, שיח שקולו רק מתגבר והולך, כמדומני שאצל גברים שיח כזה כמעט ואינו קיים: האם גברים אכן רואים יחסי מין כ"כיבוש"? האם יחסי מין נתפשים אצל גברים כדבר טכני, "נכנסים יוצאים", או שמא גם אצלנו הדברים מורכבים הרבה יותר, מערבבים תחושות ורגשות שונים?

כך שלהבנתי התרומה של הספר לגברים היא כפולה: לצד ההבנה והרגישות לאופן שבו נשים חושבות וחשות מיניות, גברים שקוראים את "ערות" צריכים לשאול את עצמם – כפי שאני שאלתי את עצמי – איפה הספר פוגש אותי? כיצד אני מבין יחסי מין ומיניות?

*

"ערות" מאגד סיפורים של עשרים ושלוש נשים שונות, חלקן מופיעות בשמן המלא, חלקן בשמות בדויים. מנעד הנשים הוא מגוון, אם כי באופן חלקי בלבד: טווח הגילאים של הנשים הוא אמנם רחב מאוד (המרואיינת הכי צעירה היא בת 29 ואילו המבוגרת ביותר בת 83), אולם מבט מרפרף על המקצועות של המרואיינות מגלה כי כולן באות מתחומי הרוח, האומנות או הטיפול לגווניהם, ולמיטב זכרוני (לפחות ככל שזה עולה מן הראיונות), אין שם רואות חשבון, מהנדסות וכיוצא באלו. האם אף על פי כן הראיונות הם מדגם מייצג, או שמא אצל עורכות דין או פקידות שומה הדברים יראו אחרת?

כל הראיונות מרתקים, אם כי הם אינם שווים באיכותם. חלקם, כמו אלו של דורית אברמוביץ', אלכס קורבטוב או יעלה, מעלים תובנות מעשירות; אחרים, כמו זה של נעם פרתום, עליזה ידעי או שולמית מעניינים בשל האופן העשיר שבו הנשים מוסרות את הזיכרונות והחוויות שלהן לקוראת ולקורא.

סיפור מעניין במיוחד הוא סיפורה של שרה שלו, אשה שעבדה בזנות ולאחר מכן הקימה משפחה. לכאורה ניתן לומר כי לא מדובר בסיפור מייצג, שכן התיאורים שלה הם של יחסי מין "לא נורמטיביים". אולם אני חושב שהדבר מראה בדיוק את ההפך: ראשית, דווקא העובדה ששלו היא זו שמספרת את סיפורה, כאשר לטענתה היא בחרה באופן מודע ומרצון להיכנס לזנות ובאופן מודע לצאת ממנה – מצביעה על כך שעוצמתו של הספר היא בכך שהנשים לוקחות בעלות על סיפורן, הן אלו שמספרות את סיפורן. מעבר לכך, כפי ששלו אומרת במפורש, הזנות היא רק התגלמות קיצונית של יחסי הכוח בחברה, יחסי כוח שקיימים במערכות יחסים רומנטיות כמו גם בחברה בכללותה.

הדברים של שלו מצביעים על אחד המתחים שעולים מן הספר, המתח שבין הסיפור האישי לבין הסיפור הפוליטי, החברתי: לכל אישה יש כמובן את הסיפור שלה, אולם יש מוטיבים רבים שחוזרים בהרבה סיפורים, וחושפים את מקומה של החברה: כיצד התרבות ממשטרת את הגוף, ואף מפקיעה את הבעלות של נשים על הגוף שלהן; חוויית קיום יחסי המין בפעם הראשונה כמין טקס מעבר, כאשרור חברתי שהוא שלב הכרחי בהתפתחות האישית; התופעה הבלתי-נתפשת לפיה בין החוויות המיניות הראשונות שלהן, נשים מתארות תקיפות והטרדות מיניות, חלקן בגיל צעיר מאוד, וכיצד אלו עיצבו את זהותן.

בהקשר זה, כמי שנטוע בעולם המחקר ובמתודה של הראיונות האיכותניים, חסר היה לי ניתוח של כלל הראיונות או מבט רוחבי אחר שלהם. ככלל, המחברת נעדרת מהספר. הראיונות נמסרים כמונולוגים, אין בהם שאלות שהמחברת שאלה – אם שאלה – את המרואיינות, וכמובן שאין מבט רפלקסיבי של המחברת עצמה בנוגע לחוויה שהיא עברה, כמי שערכה את הראיונות; למעט דברי פתיחה ומילות תודה בסיכום, כלל לא שומעים את קולה של המחברת. בספר שמבקש להעצים את קולן של הנשים, קולה של המחברת היה חסר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מקח טעות, משפט וספרות: דברים שנשאתי בערב השקת הספר של אימא, ״חסיה, את תהי מלכה"

"הקורא הרע מבקש לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת". מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי […] את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם […]

הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.

מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוּב לבין הכוֹתב, אלא דווקא בשדה שבין הכתוּב לבין הקורא […] כלומר, המרחב שהקורא הטוב יעדיף לחרוש אותו בעת קריאת ספרות יפה אינו השטח שבין הכתוּב לבין המחבר אלא השטח שבין הכתוּב לבינך […] למתוח השוואה (שתוצאותיה יישמרו בסוד) לא בין הדמות שבסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר, אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק-עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך, לא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצוּת כמו שנמלטים מפני מפלצת […]

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? זה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך. על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך".

 

HASIAנזכרתי בציטוט הזה, הלקוח מתוך ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", במהלך קריאת הספר של אימא, "חסיה את תהי מלכה". כמדומני שבכל אחד מאתנו טמון הקורא הרע, כמו שעוז מכנה אותו, זה שמבקש לדעת מה בספר הוא אוטוביוגרפי, מה מתוך חייו של המחבר משקע בספר. על אחת כמה וכמה כשאתה הבן של הסופרת; הקורא הרע לא מפסיק להציק לך.

והספר עצמו, אם נאמר את האמת, גם הוא לא מקל על המלאכה. הנה למשל ציטוט מתוך עמ' 104 בספר: "הלילה תבוא הגאולה, הוא בטוח. מצפה להם ערב נהדר. הוא יזמין שוב שולחן במסעדה עם נרות ובקבוק-יין, יתנצל לפני בעל המסעדה על שלא הגיעו אמש, 'לא יכולנו להגיע מסיבות שאינן בשליטתנו', יסביר בטלפון. הוא זכר את הנוסח מפתקים שהייתה כותבת אימא של ילד שישב לידו בכיתה והִרבה להיעדר." ובכן, הפתק הזה מוכר לי מאיפה שהוא.. אז מה מתוך הדברים שהתרחשו בספר היה באמת?

אבל אז נזכרתי בדברים של עוז שהבאתי בתחילת דבריי, וחשבתי שבמקום לדבר על הסופרת, על אימא, אדבר על עצמי, או על הדברים שהספר עורר אצלי. כי באמת, כמו שעוז אומר, ספר טוב יכול לעורר אצלנו הרבה מחשבות, יכול "לפגוש אותנו" בהרבה מאוד מקומות, יכול "לדבר" אלינו.

קצת קדימון וקצת קלקלן – קצת פרומו וקצת ספוילר – לטובת ולרעת מי שלא קרא את הספר. חסיה ואריה הכירו בשידוך של שדכנית בשם עדינה. לאחר החתונה אריה מגלה שהכלה שהוא התחתן איתה היא לא בדיוק הכלה שהוא הכיר לפני החתונה, היא לא מה שהבטיחו לו. לא אספלייר יותר, אולם רק לצורך ההרצאה אציין שהדברים מגיעים עד כדי כך שבשלב מסוים אבא של אריה רוצה לתבוע את עדינה על מקח טעות.

אז ברוך ה', מניסיוני האישי מעולם לא נתקלתי במקרה כפי שמתרחש בספר, אבל מאוד הזדהיתי עם אריה. מאוד הזדהיתי עם עוגמת הנפש. כמה טונות של עגמת נפש יש בכל עסקי השידוכים וההיכרויות. כמה עגמת נפש של הבטחות, וציפיות, ותקוות, והתנפצות חלומות. רק לפני חודש דיברתי עם אימא בנושא היכרויות, ובשיחתנו שנינו התכתבנו עם הדברים שעולים בספר וציינו את החשש מפני "קניית" חתול בשק.

*

מכיוון שאביו של אריה מאיים לתבוע את עדינה השדכנית בטענת מקח טעות, הסתקרנתי האם תביעות כאלו אכן קיימות. אז בדקתי במאגרי חיפוש משפטיים, ומצאתי כ-20 תביעות אלו, שמשקפות – שצועקות – את אותה עגמת הנפש שטמונה בסיפורי ההיכרויות.

אפשר לחלק את התביעות לשלושה סוגים: הסוג הראשון הוא תביעות של מי שהתקשרו עם שדכנים ושדכניות בחוזה במטרה שהאחרונים ימצאו להם חתן, כאשר התובעים טוענים להפרת החוזה, קרי שלא קיבלו תמורה הולמת לכספם; השני הוא תביעות נזיקיות שאחד מבני הזוג תובע את השדכן, את הורי בן הזוג השני, או את בן הזוג עצמו על כך שלא גילו לו מום כלשהו שיש לחתן או לכלה; והסוג השלישי הוא בקשות לביטול הקידושין בבתי דין רבניים בטענת "מקח טעות".

הסוג הראשון של המקרים, שבו המשודכים תובעים את השדכנית, הוא לדעתי המקרים הקלים, מקרים שהם ספק טרגיים ספק קומיים. כך למשל במקרה אחד משנת 2000, רווקה בת 47 ביקשה, ואני מצטט, "להכיר אדם בגילה או מעט מבוגר ממנה, מסודר מבחינה כלכלית, בעל רכב, אפשרי עם ילד או שניים, בריא בגופו ואוהב שמנות או שמן כמוה". השדכנית הכירה לאישה רק שלושה גברים, מתוכם אחד לא היה בעל רכב והשני לא הסכים לפגוש אותה כי האישה אמרה לו בטלפון שהיא שמנה. לטענת האישה, כאשר היא סיפרה זאת לשדכנית, היא צעקה אליה "מדוע את אומרת לגברים שאת שמנה? תתני לו לבוא, לראות ולהתרשם". כששאלה אותה האישה מדוע היא מכירה לה אנשים בלתי מתאימים, השיבה השדכנית: "מה את רוצה, את מבוגרת ואין אנשים שרוצים להכיר נשים שמנות". האישה הרווקה – או שמא כבר נשואה? אלמנה? – זכתה בתביעה.

רוב התביעות, אם כי לא כולן, נדחות. כך למשל, אומר השופט גבריאל שטרסמן בפסק דין בתביעה אחת כזו משנת 2005: "שדכנות היא מקצוע המוצא את דרכו לא אחת לטורי רכילות ולספרות יפה. לרוב הוא נושא למעמדים קומיים, לא טראגיים. אולם גם אלה וגם אלה, הם חלק מן החיים. מי שמתקשרת עם שדכנית מתברכת בדרך כלל ובדרך הטבע בשפע של ציפיות, מה גם שלא ב'סתם גבר' חשקה נפשה, אלא היא מציגה תנאים מיוחדים במינם: שלגבר יהיה רישיון נהיגה, שלא יהיה שמן, שלא יהיה מאבטח בשופרסל במקום שהוצג לה כאיש משטרה. […] בית המשפט דוחה תביעה זו, שאין בה ממש. לו כל השידוכים בעולם היו מוצלחים, היה עולמנו נראה אולי יפה יותר, עליז יותר, מאושר יותר."

הסוג השני של התביעות הוא תביעות נזיקין של אחד מבני הזוג בטענה כי לא גילו לו מידע מהותי על בן הזוג השני. כך למשל בתביעה משנת 2010, שהתרחשה לאחר שבני הזוג התגרשו, האשה תבעה את הגבר על כך שנמנע מלקיים עמה יחסי מין לאחר החתונה. הגבר טען שהוא עייף ומעדיף לישון, ובימים שחלפו עמד בחדלונו. האישה ניסתה לגרום לאיש להתקרב אליה ולקיים עמה יחסי מין אולם הגבר גילה חוסר אכפתיות ויחס משפיל. האישה טענה כי נגרמו לה נזקים חריפים ועוגמת נפש רבה, שמה הטוב נפגע, שונמך מעמדה שהרי הפכה מרווקה לגרושה וסיכוייה להינשא בעתיד ניזוקו.

השופטת קיבלה את גרסת האישה. לטענת השופטת, הגבר ידע שהוא לא יכול לקיים יחסי מין. לו ידעה האשה עובדה זו, לא הייתה מסכימה להיכנס לחיי נישואין כאשר לבעלה אין כוח גברא. התנהגות האיש מהווה פגיעה קשה באישה, בכבודה, באוטונומיה שלה לבחור בן זוג על מנת להקים עמו משפחה, בציפיותיה וברגשותיה. האישה קיוותה להקים משפחה עם הנתבע ולקיים עמו חיי זוגיות אינטימיים, אולם הוא התנהג במרמה וגרם לה להגיע על יסוד שקרי לאחד הרגעים החשובים ביותר בחייה. השופטת פסקה לאישה 120,000 ₪.

במקרה אחר, משנת 2013, האיש תבע לחייב את האישה בפיצויי נזיקין על כך שלא גילתה לו, קודם לנישואיהם, כי היא חולת סכיזופרניה וסובלת מבעיות נפשיות משמעותיות בגינן היא נדרשת לטיפול תרופתי. לטענתו, בשל אותו מצג כוזב הוא נישא לאישה, אלא שנישואין אלו הביאו עליו אך ורק עצב ומרורים וסופם שהוא עצמו לקה בנפשו בשל האומללות והמתח בהם היה שרוי במהלך חייו המשותפים עם האישה.

האיש הבחין בהתנהגות מוזרה מצידה של האישה בשלב מוקדם של הנישואין, אולם לא ידע לעמוד על פשרה. כך, לדוגמה, היא החלה לצעוק בלילות ולהעיר אותו באופן תדיר בטענה כי מישהו מנסה לפרוץ לביתם, אף שלא היה לדברים כל שחר. כאשר הגיע מכתב מהביטוח הלאומי שבו צוין כי לאשה יש אחוזי נכות – מכתב שהאיש גילה במקרה – הבין האיש את פשרם של האירועים המוזרים הללו. אולם בכך לא תמו האירועים. בתקופת הריונה של האישה חלה התדרדרות ממשית במצבה הנפשי, היא הפסיקה לתפקד בבית, הייתה ערה בלילות ונהגה לבקש ממנו להחזיר אותה לבית הוריה. אחר הלידה אף סירבה האישה להניק את בנם, והחלה לנהוג כלפיו באלימות מילולית ולעיתים אף השליכה לעברו חפצים. בסופו של דבר, השופט מורה על פיצויים של 15 אלף ש"ח לאיש.

מקרה שלישי הוא ביטול הנישואין עקב מקח טעות. במקרה אחד משנת 2011, מדובר בבני זוג מבוגרים שלהם אלו נישואין שניים, כאשר לאיש שלוש בנות מנישואיו הראשונים. הגבר היה בן 50, השדכנית הציגה את אשתו כבת 60, אולם למעשה האישה הייתה בת 70. השאלה העיקרית הייתה האם הסתרת גילה של האישה, והעובדה שהיא זקנה ממנו, מהווה עילה למקח טעות. האיש אמר כי הוא ציפה שהאישה תעזור לו לפתוח פרק ב' בחייו, תסייע לו בגידול בנותיו מנישואיו הראשונים, ואולי אף שתביא לו בן נוסף, שיהיה מי שיאמר עליו קדיש לאחר מותו.

בית הדין קובע כי בהתנהגות זו יש מעשה רמייה. אין אדם מן הישוב שלא יקפיד על פער גילאים כה משמעותי; אישה בגיל שבעים, כך לטענת בית הדין, אינה מסוגלת בדרך כל הארץ לבצע מלאכות בהן היא חייבת לאיש, כמו אשה הצעירה ממנה בעשר שנים. כוחותיה הולכים ואוזלים. זהו גיל, ואני מצטט את פסק הדין, "שמטבעו של עולם אדם 'מחזיר ציוד' ולעתים יש צורך בחלקי חילוף שלא תמיד הם זמינים וניתנים להחלפה."

מבחינה הלכתית, ממשיך בית הדין, המשנה במסכת כתובות קובעת רשימה של מומים שאם התנה האיש את הנישואין בהן, הנישואין בטלים [למשל, האיש מתחתן על מנת שהאישה אינה בעלת "ריח פה", ומסתבר שהיא בעלת "ריח פה"]. לדעת בית הדין מדובר ברשימה שאינה סגורה, וגם פער גילאים משמעותי יכול להיחשב כמום המהווה עילה לביטול הקידושין. עם זאת, במקרה הנ"ל האיש לא התנה דבר וקידש את האישה ללא תנאי. השאלה האם מדובר במום כה גדול שאפילו מבלי להתנות הנישואין בטלים, או שמא הנישואין לא בטלים ועל מנת להתגרש צריך גט מספק. בסוף קובע בית הדין כי במקרה זה נוצר ספק מקח טעות, ולכן מצהיר שנדרש גט, אולם הקידושין אינם בטלים מעיקרם.

במקרה אחר משנת 2014, לאחר פחות משנת נישואין אחת האישה ביקשה להתגרש מהאיש. כתוצאה מכך ניסה האיש להתאבד באמצעות כריכת חבל על צווארו, נכשל להתאבד, אולם בשל כך נותר בתרדמת. האישה טענה כי בני המשפחה של האיש הסתירו ממנה את מצבו הנפשי של האיש. לדברי האישה, האיש לוקה במחלת נפש קשה. הוא לא יכול לקיים חיי משפחה תקינים, לא נוהג עמה בדרך קירבה וחיבה, לא מקיים עמה יחסי מין, מנותק מאשתו ומחובר לאמו – שזו כידוע בעיה כשלעצמה – אפאטי, ומתלונן כי הוא שומע קולות מוזרים שאינו יכול להסבירם.

בית הדין קיבל את עמדת המומחה הפסיכיאטרי שהעיד בפניו כי העובדות מעידות על סימנים של סכיזופרניה, וכיוון שמדובר בעיגון חמור (האיש כזכור נמצא בתרדמת), שלושת הדיינים מבטלים מעיקרא את הנישואין.

*

יותר משהם קומיים, הסיפורים הללו הם טרגיים. בראש ובראשונה, הטרגדיה מצויה במציאות, בסיפורים עצמם. אין צורך להאריך על כך בדברים; הדבר מעיד על עצמו. אולם מעבר לכך, הטרגדיה מצויה גם בבית המשפט, בעצם הפנייה לבית המשפט, שהיא היוצא מהכלל המעיד על הכלל: על כל סיפור שמגיע לבית משפט, ובפרט בעניינים אינטימיים ורגישים של חיי משפחה, יש כמה וכמה סיפורים שלא מגיעים לבית המשפט. יש עוגמות נפש שלא ניתן לכמתן לכדי תביעה משפטית; יש נשים וגברים שרומו והונו על ידי שדכנים והחליטו שלא להגיש תביעה לבית המשפט; יש אנשים שחשבו שהם מתחתנים עם רחל ומצאו עצמם במיטה עם לאה, והחליטו "לזרום עם זה".  הפנייה לבית המשפט, ברוב המקרים, מעידה שהגיעו מים עד נפש, שבני הזוג לא הצליחו לפתור את הסכסוך בלי בית משפט. עגמת הנפש הגדישה את הסאה.

אני קצת אקלקל ואגלה לכם שאריה ומשפחתו לא פנו לבית המשפט או לבית הדין. ולדעתי, עשתה המחברת בשכל שלא ניתבה את הסיפור לכיוון זה. המשפט, הסכסוך המשפטי, חותר להכרעה, לצדק של אחד הצדדים על חשבון הצד השני. המשפט הוא מן "תחרות סיפורים", שבו הסיפור הטוב ביותר מנצח. האיש צודק? האישה צודקת? היה מקח טעות או שמא אחד הצדדים רואה צל הרים כהרים? בסוף כל הליך משפטי בית המשפט צריך לספק תשובות לשאלות הללו.

אבל רומאן טוב לא חותר להכרעה – להפך; הוא חותר להשאיר את כל השאלות פתוחות. רומאן טוב הוא לא פסק דין שהכותב מוסר לקורא. רומאן טוב הוא "מכתב פתוח", שהסופר מתחיל אותו ואילו הקורא ממשיך אותו. הקורא, כל קורא, כותב את "פסק הדין".

"חסיה את תהי מלכה" מסתיים עם שאלות פתוחות: האם באמת היה כאן מקח טעות? האם אריה לא ידע על מצבה של חסיה? אולי הוא פשוט עצם עיניים? אולי הוא ידע ובכל זאת החליט להתחתן? ונניח שהיה כאן מקח טעות – מה עושים עכשיו? מפרקים את החבילה? מתמודדים? אולי ניתן לרפא את מקח הטעות?

אין בסיפור תשובות מפורשות לשאלות אלו. וטוב שכך; את התשובות לכך כל קורא ייתן לעצמו.