מי ישמע את זעקת הנשים? על הספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ

את פניו של הקורא בספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ, עוד לפני עמוד הכריכה הפנימית, מקבלות שורה של "הסכמות". לקורא שאינו בקיא בספרות התורנית אסביר כי "הסכמות" הן מוסד שבו מחבר הספר מבקש את הסכמתם של גדולי הדור לדברים שהוא כתב, מין גרסה מרוככת של peer review המקובלת בעולם האקדמי, מעין מוסד-חניכה שבו "הגדולים" אומרים לקטנים "ברוכים הבאים בצל קורותינו".

הכלל הידוע בהסכמות הוא: "אמור לי מי הם מסכימיך ואומר לך מי אתה"; לוביץ איננה פונה לרב שטיינמן החרדי, או אפילו לגדולי הדור של הציבור הדתי-לאומי; היא פונה לאנשים שהיא מעריכה, כמו הרב שלמה ריסקין, פרופ' תמר רוס, הרב יובל שרלו, בלו גרינברג וד"ר אביעד הכהן.

ההסכמות האלו, שמתנפלות על הקורא על ההתחלה, הרתיעו אותי מעט כשפתחתי את הספר. מדוע לוביץ, שכל חייה מבקשת לשנות את המוסכמות ולחתור נגד הזרם – דרושה להסכמות אלו? מדוע כאשר היא באה לכתוב את מה שהוא במידה רבה "סיפור חייה" – ידיה כבדו, עד שהיא נדרשת למין אהרן וחור שיתמכו בידיה?

*

הספר "מסוף העולם ועד סופו" מחולק לשלושה שערים: השער הראשון והעיקרי, שמפרנס כשני-שלישים מדפי הספר, עוסק בסיפורן האישי של נשים שבני זוגן נעלמו ולכן לא יכולות לקבל גט, או נשים שבני זוגן מסרבים לתת להן גט – העגונות ומסורבות הגט, בהתאמה. חלק זה כולל אחד-עשר מקרים של סרבנות גט או עגינות כואבים מאוד שכל אחד יכול להזדהות עמם.

השערים השני והשלישי מצומצמים יותר: השער השני של הספר עוסק בנפגעי ממזרות, קרי אנשים שנולדו מחוץ לנישואין כתוצאה מיחסי מין של אשה נשואה (ילד שנולד כתוצאה מבגידה של הגבר אינו נחשב לממזר), ואילו השער השלישי עוסק בביטולי גיור. בין לבין, לוביץ מתארת תחנות נוספות בחייה כמו את מחשבותיה כפמיניסטית דתייה, מאבקה נגד הדרת נשים בבתי עלמין או היעזרותה כטוענת רבנית בתקשורת על מנת לקדם את עניין לקוחותיה.

בעוד בז'אנר הספרותי "סיפורים מכורסת הפסיכולוג" מבית מדרשם של ארווין יאלום ויורם יובל, נהוג להביא רק "סיפורי הצלחה", לוביץ מביאה רק "סיפורי כישלון", קרי מקרים קשים מאוד של סחטנות מצד בני הזוג. נכון אמנם שזו היא האוכלוסייה שלוביץ טיפלה בה בתור טוענת רבנית בשל עבודתה בארגוני פרו-בונו – אולם עדיין קשה לומר עד כמה סיפורים אלו משקפים את הנעשה בבתי הדין הרבניים, שאצלם עוברים כל מי שמבקש להינשא על פי חוקי המדינה וגם כל מי שהתחתן בנישואין אזרחיים בחו"ל וחזר ארצה.

דרך הרצאת המקרים מלמדת משהו על כישוריה של לוביץ כטוענת רבנית שטוענת בבתי דין, כמספרת סיפורים. לוביץ מפליאה לתאר את המקרים הקשים שעברו תחת ידיה באופן שמעורר אמפתיה בלבות הקוראים. עם זאת, היא מקמצת בדעתה בנוגע לפתרונות הראויים. יש אמנם "נספח" בסוף הספר שבו לוביץ מפרטת פתרונות אפשריים, אך אלו נראים יותר כמו פתרונות אד-הוק של ליטיגטורית, שמבקשת "לנצח את המקרה", ולא כחלק מחשיבה מערכתית כוללת.

לדעתה של לוביץ ניתן לפתור את רוב הבעיות אם מבצעים "התאמות" בין ההלכה לבין המציאות המשתנה. אני חושש שהפתרון לבעיות אלו מורכב יותר. הפתרונות של לוביץ מתאימים אולי לעגונות ומסורבות גט, אולם הם לא יועילו כלל כשמדובר בממזרים, שם הבעיה היא אינהרנטית בהלכה, או בסוגיית ביטולי הגיורים, שכמו שלוביץ מראה היא פוליטית ברובה הגדול ועוסקת ביחסי הכוחות שבין חרדים לדתיים-לאומיים, על גבם של המתגיירים.

לדעתי הפתרון הפשוט הרבה יותר, שיכול לתת מענה למרבית המקרים – גם אם הוא מסובך פוליטית – הוא הפרדת מוסדות הדת מן המדינה. הספר של לוביץ רק ממחיש כי לא צריך להיות ליברל מובהק או חילוני מפוחד על מנת להיאבק להפרדת הדת מן המדינה, שכן זו היא בראש ובראשונה אינטרס דתי: היא תאפשר לקהילות היהודיות לחיות ביהדות על פי דרכן – ומאידך לא תכפה על הדיינים את ערכינו הליברליים – והיא תציג לאנשים שאינם דתיים, כמו גם לאנשים המבקשים להצטרף לעם ישראל, את פניה היפות של היהדות. כמדומני שלוביץ נמנעת מלהציע פתרון זה בפה מלא, שכן הציבור הדתי-לאומי עודנו שרוי בקיבעון כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", והפרדת הדת מן המדינה מהווה לשיטתם נסיגה מרעיון זה.

בנקודה זו אני מבקש להיות "פרקליטם של השטן" וללמד זכות על הדיינים, על אף שאין לי דבר וחצי דבר עמם או עם השקפת עולמם; זה נכון שלפעמים הם "לא-ידידותיים", מקובעים מבחינה הלכתית, או פשוט תאבי-כוח. אבל להבנתי, לתפישת עולמם יש עיגון תורת-משפטי. בתי משפט או בתי דין הם רק דרך אחת לפתור סכסוכים. לצד מערכת המשפט החילונית הקונבנציונלית ישנו מערך שלם של הליכים סמי-משפטיים כמו גישור ובמידה מסוימת גם בוררות, שמבקשים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום.

כמדומני שכך בתי הדין תופשים את עצמם מבחינה תורת-משפטית: בתי הדין תמיד יעדיפו הסכמה, שלום, שלום בית – גם אם לנו נראה שהתפישה שלהם את שלום הבית היא מעוותת ומביאה לידי אבסורד. הליך הגירושין, כמו שכל דיין יאמר לכם, מתנהל בין האיש לאשתו; בית הדין לא נותן גט, הוא לכל היותר יכול לכפות על האיש לתת גט לאשתו, אלא ש"כפייה" והסכמה הם תרתי דסתרי, אוקסימורון. כשם שהמגשר אינו יכול לתת לראובן את הכסף ששמעון חייב לו, כך בתי הדין אינם יכולים לתת גט שלתפישתם לא מצוי בידם.

לכאורה, אם בתי הדין מעדיפים "לא להתערב", מדוע כל-כך קשה להם לשחרר? אני לא בטוח שהדברים סותרים; בתי הדין לא חושבים שאין להם תפקיד, הם סבורים כי תפקידם להשכין שלום, כאמור לפי תפישת עולמם. כל אדם, ובוודאי כל מוסד, ועל אחת כמה וכמה מוסד שבתהליכי ניוון ושקיעה – נהנה מהכוח והסמכות הנתונים לו, גם אם תפקידו רק "לפשר". אפילו פסיכולוגים, שבמובן מסוים הם פסיביים בהגדרתם, מתקשים בכך; האמינו לי, הייתי אצל שני פסיכולוגים שביקשתי לסיים את הטיפול אצלם, ולא בשל טיב הטיפול, והתגובות שלהם היו אחד המחזות המביכים שראיתי.

*

אני מבקש לחזור לעניין ההסכמות שבפתיחת הספר: אני מצאתי בהסכמות אלו שיקוף לאמביוולנטיות שמאפיינת את לוביץ, שמצד אחד מלאה ביקורת כלפי בתי הדין או ההלכה, ומאידך מבקשת לגלות בהלכה פנים חדשות, לחתור בה את הנתיב שלה. נכון אמנם שאת עיקר זעמה היא מפנה לבתי הדין הרבניים שמעבירים את הנשים ויה דלרוזה בדרך לגט המיוחל; אולם גם לוביץ מסכימה, והיא עושה זאת בגילוי לב אמיץ ומרשים מאוד, כי הבעיה אינה רק ברבנים, אלא גם בהלכה עצמה, למשל בשל המעמד הנחות שהיא מעניקה לנשים.

כמו שלוביץ אומרת בעצמה "התלות של האישה באיש מובנית בתוך כללי הלכות הקידושין. הבעל מקדש את האישה – ובלשון ההלכתית 'קונה אותה'; והיא מקודשת על ידו, ובלשון ההלכתית 'קנויה לו'. זה משמעם העמוק של נישואין כדת משה וישראל […] האישה נכנסת לחיבור מקודש, מוסרת למעשה את מפתחות הרחם והמיניות שלה לבעלה; מעתה והלאה הוא מושל בה ורק בידו הכוח לפתוח את השערים".

ואף על פי כן, לוביץ אינה מוותרת. הישירות והכנות הזו, האמביוולנטיות הזו – אם תרצו הסיפור של הפמיניזם הדתי כולו – לצד הסיפורים האישיים הכואבים – אלו הדברים שהופכים את הספר למרתק כל כך.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

אני גיטרה? על הספר "מסיבת יורֶה" של מיה הוד רן

הקריאה בספר "מסיבת יורֶה", ספר הביכורים של מיה הוד רן, העלתה לי את האסוציאציה של כיוונוּן פסנתר. המכוונן הוא אמן שיודע את מלאכתו, הוא מכיר את הכלי ואת אופיו, הוא עושה בו כבשלו. הכוונון הוא מלאכה שלעתים מהפנט להסתכל עליה מתבצעת, אולם בפעמים אחרות היא צורמת מאוד לאוזן. כך או כך, זו לא בדיוק נגינה.

"מסיבת יורֶה" אף הוא מעיד כי המחברת שלו מכירה את מלאכת הכתיבה ומרגישה בביתה בשעת המלאכה, אולם לרוב הצלילים העולים ממנו אינם נעימים לאוזן, ובפרט למי שאוזנו רגישה. הרגעים הצורמים הם רבים והם עולים על אלו בהם הוד רן מפיקה ממלאכתה צלילים נעימים.

"סיפורי המבוגרים" – הסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של המבוגרים – המוצלחים ביותר הם "ויה דלרוזי" ובו אישה שתופסת את בעלה בוגד בה מענישה אותו בדרכים יצירתיות; או "נגיד" – אם כי קשה להגדיר את האחרון כסיפור. אולם אלה הם מעט שאינו מחזיק את המרובה.

רובם המוחלט של הסיפורים שנכתבו מנקודת התצפית של מבוגרים הם שטחיים ובוסריים. כך בסיפור "המועדון של ריצ'י" שבמרכזו עומד גלשן, או "ז'נט רגליים" שמספר על התנסותה של הדוברת עם "שעווניות", קרי נשים שמלאכתן היא הורדת שערות לאחרות. בסיפורים אלו המחברת פותחת צוהר לעולם שמסקרן להכיר, אך עלילתם אינה מפותחת וגולשת למחוזות הבנאליה. חלקם האחר של הסיפורים, כמו "דגים", או "מסאז' נוח" "רק" סתמיים. האחרון גם מראה כי סיפור גרוע לא ניתן להציל בפאנץ', ואף שאחריתו – הפאנץ' – מביישת את ראשיתו.

הרגעים שמעלים צלילים הרמוניים הם אותם סיפורים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים או שמספרים על עולמם של ילדים. כך הם הסיפורים "קול ב", שמספר על שתי ילדות בחוג זמרה, שהשירה במקהלה – כמו גם שכנה ניצולת שואה – מחברות ביניהן; או "החתונה", שמספר על ילד (אולי מבוגר בעל מוגבלות שכלית?) שממתין עד בוש לחתונת אחותו; וכן "השבעה של ספתא" ובו ילדה שסבתה נפטרה מתמודדת עם מותה בדרכים יצירתיות.

הסיפור "השבעה של ספתא" מדגיש את הקסם שיש בסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של ילדים: נקודת מבט זו מציעה זווית ראייה אחרת, חדשה, על המציאות; היא מאפשרת לצלול לעולם שבו מחד תמימות משחקת תפקיד משמעותי, ומאידך, ובשל כך, יש בו איזו כנות של אנשים שלא נחשפו לצביעוּת ולשקרים של עולם המבוגרים, כמו הילד שמצביע על המלך ואומר "המלך הוא עירום". היא גם מאפשרת, כמו שדויד גרוסמן מפליא לעשות, לשחק עם השפה כמו ילד שאך זה למד לדבר.

נקודת המבט הילדית היא אמנם מעניינת ומרעננת, אך לא תמיד היא מספיקה, שכן על מנת שספר ילדים יעניין מבוגרים הוא נדרש לדבר מה נוסף שבשלו הקורא יאמר שאכן יש כאן זווית מרעננת על המציאות ולא טריק ספרותי. אחרי ככלות הכול, הספר מיועד למבוגרים.

תוך כדי קריאת הספר ראיתי שהמחברת הוציאה ספר לילדים, ושמחתי בלבי. יש אנשים שמסתובבים בעולם עם התחושה שהם "פסנתר", ולא יודעים שהם למעשה "גיטרה". מקווה שבכך הוד רן מצאה את ייעודה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כיצד מתרחשת היסטוריה? על הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין

את רובו של הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין, קראתי כאילו היה ספר מתח, כמעט הייתי אומר בנשימה עצורה. הספר מגולל את סיפור כינונם של שני חוקי-היסוד המרכיבים את ליבת מגילת זכויות האדם של מדינת ישראל, חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסיפור הזה ללין יש חלק מרכזי מאוד: עוד לפני שהוא העלה אותו על הכתב הוא היה אחד השחקנים הראשיים בו, באשר הוא היה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הוועדה שהכינה את חוקי-היסוד לקראת הצבעה עליהם במליאת הכנסת. כפי שמעיד עליו בהקדמה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, ללא לין – וללא השותף שלו למזימה/משימה, חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין – ככל הנראה חוקי-יסוד אלו לא היו באים לעולם.

כיצד זה ספר על הליך חקיקה, שהוא לרוב הליך סיזיפי ומתיש, נקרא בנשימה עצורה? אין זה בשל יכולות כתיבה יוצאות דופן של לין; כתיבתו של לין קולחת, אך הוא לא ג'פרי ארצ'ר או אגתה כריסטי. יתרה מזו: איך זה נגמר בסוף כולם יודעים – הסוף ידוע, חוקי היסוד אושרו בכנסת. אז מה הופך את "לידתה של מהפכה" לספר כה מותח?

כפי שלין מפרט בהרחבה – בהרחבה מדי אולי – החל מרגע הקמתה מדינת ישראל מנסה לכונן חוקה עם מגילת זכויות אדם; כך היא התבקשה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, וכך גם הצהירה במגילת העצמאות. אפילו הצעתו של חבר-הכנסת יזהר הררי מ-1950 לכונן חוקה "פרקים-פרקים", כשכל פרק יהיה חוק-יסוד, אמנם הביאה לעולם את חוקי היסוד המכוננים את המשטר הדמוקרטי בישראל, אך לא מגילת זכויות אדם. מדוע דווקא לין הצליח? כיצד זה שבמרץ 1992, כ-44 שנה לאחר הקמת המדינה, העבירה כנסת ישראל שני חוקי יסוד שמעגנים את זכויות האדם? הספר נקרא בנשימה עצורה כי יש בו מענה מסוים לשאלות אלו: כיצד התרחש הנס הזה?

*

התשובה לשאלה כיצד מתרחשת היסטוריה, כיצד הפכה שנת 1992 לשנת מפנה במדינת ישראל – מצויה בשילוב של אנשים עם הבנה היסטורית ומשפטית עמוקה, שכעורכי-דין טובים יודעים לקרוא את האותיות הקטנות שבתקנון הכנסת, יחד עם נסיבות מיוחדות: שילוב הכוחות של רובינשטיין מהאופוזיציה יחד עם לין ושר המשפטים דן מרידור משורות הקואליציה; הבחירה במסלול של הצעת חוק פרטית כך שזו תעבור מתחת לרדאר של הממשלה, ועם זאת הצעת חוק שבנויה על הצעת חוק דומה של דן מרידור, כך שרובינשטיין יוכל להציג אותה לכנסת כהצעה "שלכם"; פיצול הצעת החוק של מרידור על מנת שיהיה יותר קל להעביר כל חלק; וכן עבודת הכנה יסודית של לין שסיכלה את כל המוקשים שגרמו להצעות הקודמות להיגדע בעודן באבן. כל אלו הפכו את חוקי היסוד לחזון שהתגשם.

לצד כל אלו, לין מתאר גם נסיבות אחרות שסייעו לחוקי-היסוד לעבור ושאני מצאתי אותם כבעייתיים, בבחינת "כשר אבל מסריח", ולין אינו נותן עליהם את הדעת. לין למשל מציין כי העובדה שהכנסת הייתה בדרך לבחירות והמשמעת הקואליציונית התרופפה, תרמה אף היא להעברת החוק. האם העובדה שבזמן ממשלת מעבר, כמו באותה שעה, על הממשלה לנהוג בריסון ובאיפוק, שכן היא כבר איננה מושלת מכוח אמון הכנסת – איננה משליכה אף היא על התנהגות הכנסת, ואין זה ראוי בתקופת דמדומים זו להעביר את מגילת הזכויות של מדינת ישראל?

ניכר, הן בכתיבתו של לין והן בהקדמה של אהרן ברק, כי הספר מבקש להשיב לכל המתנגדים למהפכה החוקתית, ובעיקר לטיעון האומר כי חברי הכנסת לא ידעו על מה הם מצביעים וכי הם מעולם לא התכוונו להעניק לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה ראשית של הכנסת. לין אמנם משיב לביקורת זו במפורש, וטוען כי חברי הכנסת ידעו בהחלט על מה הם מצביעים – בין השאר על ידי קריאות ביניים של חבר הכנסת מיכאל איתן, שהציף שאלות אלו.

אלא שלדעתי התשובה של לין אינה מספקת, שכן השאלה אינה מה הסמכות הניתנת לבית המשפט, אלא כיצד בית המשפט יפרש את הסמכות הזו. המקרה הראשון שבו בית המשפט קבע שחוק שחוקקה הכנסת אינו חוקתי שכן הוא סותר את חוק-יסוד: חופש העיסוק היה בפרשת לשכת מנהלי ההשקעות. הכנסת קבעה בחוק מבחני כניסה למקצוע מנהל השקעות. בית המשפט העליון קבע כי החלת מבחני הכניסה גם על מי שעסק במקצוע 7 שנים עובר לחקיקת החוק – אינה חוקתית, שכן היא פוגעת בחופש העיסוק. האם כשחברי הכנסת הסמיכו לכאורה את בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, הם חשבו שהוא יעשה זאת במקרה כגון לשכת מנהלי ההשקעות? מסופקני.

יתרה מכך: לין ידע שבית המשפט יפרש את הסמכות הזו ביד רחבה, אך הצהיר אחרת בפני הכנסת. כך למשל הוא אמר על דוכן הכנסת בעת הבאת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק". ובמקום אחר: "הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שטעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה לפי כוונתו האמיתית של המחוקק, יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק."

אלא שלין אומר בספר במפורש שהוא השמיט את הזכות לשוויון מחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו, כי הוא הבין שמדובר בצפרדע גדולה מדי שחברי הכנסת לא יוכלו לבלוע, אך מבחינתו זה לא היה ויתור כלל, שכן הוא ידע שבית המשפט יכלול זכות זו תחת "כבוד האדם". לכן, אם מטרתו של הספר הייתה להשיב לכל הטוענים כי בית המשפט העליון גנב את השלטון מהכנסת – אני בספק אם הוא הצליח לעשות זאת, ואולי הוא אפילו סיפק להם עוד תחמושת.

לין מציין שעם פרישתו מהכנסת ב-1992 אהרן ברק הציע לו לכתוב את הספר הנוכחי, ספר שהוא המתין עם כתיבתו כ-25 שנה. ההתבשלות של לין עם ההחלטה 25 שנה מציבה אותו בעמדה מעניינת: הדבר עלול היה להביא לכך שהוא אינו חי את האירועים, אולם חיסרון זה אינו ניכר בספר; בנוסף, ההשתהות הזו מעלה את השאלה האם חלק מן התובנות בספר הן פרי מחשבתו של לין חבר-הכנסת או של לין הסופר? מה מבין אלו הוא ידע מלכתחילה ומה הוא מחכמת הבדיעבד?

להשתהות הזו עשוי להיות יתרון: מאז כינון חוקי היסוד, בית המשפט העליון פסל חוקים של הכנסת כחמש-עשרה פעמים. מה דעתו של לין על כך? האם הוא סבור שבית המשפט פירש את סמכותו בצמצום או בהרחבה? לין מלא ביקורות כרימון על שרים וחברי כנסת שונים, אולם האם אין לו כלל ביקורת על בית המשפט? העובדה שלין ממלא פיו מים בעניין מעלה את החשש שהוא אינו רואה את הדברים עין בעין עם בית המשפט, אך הוא לא מעוניין לקלקל את החגיגה.

 

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

 

הסיפור כמסע: על הספר "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

כל הגיבורים בספרו הרביעי של יאיר אגמון, "שמשהו יקרה", מצויים במסע. בארבעת מתוך חמשת סיפורי הספר מלווה למסע הפנימי גם מסע חיצוני: כך למשל, בסיפור "אוּמַן" מתואר נער אבוד הנוסע לקברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה, וכך זה ב"מִינִי מֶנטַל", שם מסופר על איש עסקים דתי המנצל נסיעה לחו"ל על מנת ליהנות מהבלי העולם הזה שעולמו הדתי אוסר עליו. היוצא מן הכלל הוא הסיפור שפותח את הספר, "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", שבו גיבורי הסיפור, יואל וחמי, הם רב ותלמיד בישיבת הסדר המנהלים מערכת יחסים רומנטית; המסע שחמי ויואל עוברים הוא פנימי בלבד – האנשים שבתחילת הסיפור אינם אותם האנשים שבסופו.

הדגש ששם אגמון על סיפור כמסע מעיד על הבנה עמוקה של "מהו סיפור": סיפור הוא לא רק קורוֺת או התרחשוּת; סיפור הוא מסע, מסע במהלכו המחבר, הקוראת והדמויות עוברות תהליך – בתום הסיפור הן לעולם לא יהיו אותן נשים ואנשים שהם היו בתחילתו.

נכון אמנם ששינוי חיצוני יכול להוות קטליזטור לשינוי עמוק יותר, כמו בהדרכה שניתנת לבעלי תשובה בתחילת דרכם ושמופיעה בספר; אלא שאצל אגמון זה מסמן חוסר אמון בקוראיו. ההדגשה של תהליך המסע, שבאה לידי ביטוי בכל הסיפורים בהם למסע הפנימי נלווה מסע חיצוני, משקפת את חוסר האמון הזה. על מנת להורות לקוראים שהגיבור שלנו השתנה או לפחות "מחשב מסלול מחדש", אגמון כמו מחווה לקוראיו: ראו, הגיבור שלנו עובר מסע. חוסר אמון הוא אבי אבות החטאים של כל מערכת יחסים; זה נכון למערכת יחסים זוגית, וזה נכון גם למערכת היחסים שבין הכותב לקורא.

אם הדברים היו מסתכמים בכך – החרשתי. אלא שאגמון מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מבקש להצביע על התמה המרכזית של הסיפור וכאשר שב ומספק פרשנויות לסיפוריו במהלך הספר. כך למשל הוא מציין בסיפור "עֶרְגָּה": "וגם עכשיו, כשאני עובר על הסיפור הזה בפעם המיליון, אני מתרגש מהדימוי הפשוט הזה, של ההטענה של הפלאפון, שמזכירה לקוראים, בכזאת פשטות אלגנטית, שבכל הטענה מטומטמת כזאת של נקסוס חמש ליד המיטה בלילה יש יסוד עמוק של תקווה, ושל אני צריך את הפלאפון גם מחר, כי אני אהיה פה גם מחר, כי יש לי סיבה להיות פה גם מחר […] ואם זה לא מרגש אתכם אז אני לא יודע מה כן. בחיי".

פרשנויות אלו, לא זו בלבד שהן מצרות את מרחב המחיה ומרחב המחשבה של הקורא, הן גם מראות כי אגמון אינו בוטח בכתיבתו שלו. אם אגמון היה סבור שהוא מצליח להעביר את המסר או למסור את המטאפורה – הוא לא היה צריך לומר את זה; הוא פשוט היה עושה את זה.

אגמון המחבר מופיע בכמה מן הסיפורים. בכך, כתיבתו של אגמון מוכיחה כי נרקיסיזם וביטחון עצמי נמוך קשורים זה לזה בקשר של "אחור באחור", קרי לשניהם פנים מנוגדות, אך הם נובעים מאותו שורש: על ביטחון עצמי נמוך שאגמון מפגין בהעברת המסרים, הוא מפצה בהפצעה של דמותו האמתית בסיפורים. לי לא ברור כיצד הדבר תורם לסיפוריו.

*

ניכר שאגמון מעוניין לנפץ מוסכמות: אם זה בציבור הדתי, כמו תיאור רב עם נטיות הומוסקסואליות או חגיגות ראש השנה באומן כחוויה מורכבת שכוללת גם רגעים מעיקים; ואם בכלל, כמו שקר ה-peace & love של פסטיבלי ריינבואו למיניהם. יש פעמים שהוא עושה זאת בכישרון רב, כמו ב"עֶרְגָּה" או ב"אוּמַן"; בפעמים אחרות זה מאולץ מדי, כמו בסיפור "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". סיפור אהבה בין רב לתלמיד אינו "פורץ דרך" שכן הוא כבר סופר ב"רב הנסתר" של חנוך דאום שהוא בעצמו רפליקה על המציאות בדמות פרשיות הרב מוטי אלון. לדעתי מוטב היה לו אגמון היה בוחר לספר סיפור אהבה בין שני תלמידי ישיבה, שהיה מבחינה זו חדשני יותר ובעיקר אמין יותר, באשר עולם הישיבות, שהוא עולם גברי בלבד, טעון טסטוסטרון למכביר.

מבחינת אורכם, הסיפורים של אגמון הם ספק נובלות ספק סיפורים קצרים, וגם כאן הדבר עומד לו לרועץ. במקרים מסוימים, כמו בסיפור "עֶרְגָּה"  או "אוּמַן", התחושה היא שהסיפור נמרח מעט, וניתן היה לקצרו מבלי לקצץ בנטיעות, מבלי לגדוע את שורש חיותו. סיפורים אחרים, כמו "מִינִי מֶנטַל" או "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", הם בעלי פוטנציאל מצוין, אבל הם נגמרים מהר מדי וחבל כי הדמויות והעלילה אינן מספיקות להתפתח. סיפורים אלו מראים את ניצני הכישרון של אגמון, ומפיחים תקווה כי סיפוריו הבאים, אולי עם תוספת של עריכה קפדנית, יהיו טובים יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

המדריך לסיפורים קצרים: על הספר "יופי שאין לו תכלית" של גי דה מופסן

מחרוזת הסיפורים "יופי שאין לו תכלית" של גי דה מופסן היא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. כל סיפור בקובץ הסיפורים מתחיל אמנם בנקודה מסוימת ומסתיים באחרת, אולם רובם ככולם של הסיפורים מגרים את המחשבה ומפריחים באוויר רצף של שאלות סמויות-למחצה, כך שהם ממשיכים לרדוף את הקורא הרבה לאחר שהם מסתיימים.

כך למשל, הסיפור הפותח את הספר, "בשר שומן", עוסק בקומץ אנשים שנוטשים בכרכרה את העיר רוּאֶן במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה (סוף המאה התשע-עשרה), ונקלעים למלון בדרך. המלחמה, שכולאת את הנָסים לאותו מלון, אינה מבטלת את המעמדות ביניהם וגם לא את הצביעות המאפיינת את המעמדות. מעבר לצביעוּת שנוטפת מיושבי הכרכרה, אני מצאתי בסיפור גם עדות לכך שיותר משהמלחמה משחיתה את חייליה, היא משחיתה את האזרחים, אשר מוצאים בה נקודת משען לעגן בה את צביעותם.

תיאור המלחמה מזווית רעננה עולה גם בסיפור "מדמואזל פיפי", שבו קבוצת חיילים פרוסית משתכנת בארמון בצרפת למספר חודשים, ומבקשת לנצל את הזמן על מנת ליהנות ממנעמי העיר, לרבות בתי הבושת שלה. ובתוך הסיטואציה הפסאדו-מלחמתית הזו, החיילים הגיבורים הללו זוכים לשיעור בגאווה לאומית, בעיקר מצד הזונות של העיר – לא הנשים ולא הסיטואציה בהם היינו מצפים לשיעור בלאומיות. ככלל, הזונות מככבות בסיפוריו של מופסן, שהיה ידוע בחיי הפריצוּת שלו. פרט לסיפורים "בשר שומן" ו"מדמואזל פיפי", גם בסיפור "בית טֶלייה" הנפלא הזונות זוכות לתיאורים מעריצים, כאשר הן גורמות לכפר שלם לרגע של התעלות וקדושה.

"בית טלייה", כמו גם הסיפור "מיס הארייט", מבליט את הנקודות בהן מותר הסיפור הקצר על הרומאן. הספר, על כל שבעה-עשר סיפוריו, מציג גלריה יפהפייה של דמויות מרשימות, אשר הקוראים מתוודעים רק לחלק קטן מחייהן. בדיוק כאשר הקורא רוצה לדעת קצת יותר על רשל מהסיפור "מדמואזל פיפי" או ז'אן ולוק מהסיפור "חייל קטן" – הסיפור נחתם, משאיר את הקורא עם טעם של עוד.

נוסף על היתרון שיש לסיפור הקצר כז'אנר, "יופי שאין לו תכלית" מציג את היתרון שיש לקובץ של סיפורים קצרים, אשר קריאתם ברצף מפתחת אצל הקורא תבניות חשיבה וצפייה, למשל כאשר שני סיפורים נקראים בשמות דומים או סיפורים הנפתחים בתבנית של סיפור בתוך סיפור. ההתחלה הזהה רק גורמת להשהיית מנגנוני הביקורת של הקורא, כך שהמשך הסיפור מצליח להפתיע אותו.

אמצעי ספרותי נוסף שמפציע בספר הוא "סיפורי הפתעה", כמו בסיפורים "אור ירח", או "המחרוזת", כאשר סופו של הסיפור מגלה לנו פרט שלא ידענו ומאיר לאחור את כל הסיפור באור שונה. יש לסיפורים אלו יתרון, באשר הם מצמידים את תודעתו של הקורא לזו של אחת הדמויות, וכך מבליטים את הפער שבין החוויה הסובייקטיבית לבין ההתרחשות האובייקטיבית. אולם אלו לדעתי הסיפורים הפחות טובים בספר, שכן לעתים נדמה לי כי מעייניו של המספר נתונים אך ורק לחשיפת הסוד, והתעלול הספרותי הזה בא על חשבון פיתוח של העלילה.

לצד סיפורים טובים נוספים, כמו "זוג רעים" או "מטע הזיתים", יש בספר סיפורים בינוניים ואף פחות מכך, כמו "בדל חוט", או "מכירה". גם "יופי שאין לו תכלית", הסיפור שזכה להכתיר את הספר בכותרתו, נמנה עם סיפורים אלו, ואני יכול רק לשער שהסיפור הזה נבחר בשל שמו המסקרן. בין אם העורכים סברו שמדובר בסיפור מוצלח יותר ובין אם לאו, מוטב היה לדעתי לו היו בוחרים בשם מדויק ומצומצם יותר כמו "סיפורים מובחרים" וכיוצא בזה, כיאה למסורת הנטורליסטית מבית מדרשו של מופסן.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

נפילת האינטימיות: על "טלגרף אווניו" של מייקל שייבון

מייקל שייבון מסקרן אותי. יש סופרים שמסקרנים אותי כבר מרגע לידתם כסופרים – בדרך כלל מתלווה לזה קילומטראז' קודם כפובליציסטים או בבמה מרכזית אחרת – ויש סופרים שהסקרנות שלי לגביהם נבנית בשלבים. סופרים אמריקניים עכשוויים מעולם לא הלהיבו אותי יותר מדי, אבל הבאזז שנוצר סביבם ליבה את יצר הסקרנות שלי וגירה אותו אט אט. על הסופרים מהסוג השני נמנה גם שייבון, שעניין אותי במידת-מה כבר בספריו הקודמים "איגוד השוטרים הידיים" ו"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". אולם רק בספרו האחרון "טלגרף אווניו", יצר הסקרנות שלי הבשיל לכדי קריאה של יצירתו.

"טלגרף אווניו" מתרחש באוקלנד שבקליפורניה, ארצות הברית – לא רחוק ממקום מגוריו של הסופר – ובמרכזו ניצבות שתי משפחות: משפחת סטולינגס השחורה ומשפחת ג'פי הלבנה, שהן גם חברות וגם שותפות עסקיות: לגברים נט וארצ'י יש חנות תקליטים שהיא מוסד מקומי בשם "תקליטי ברוקלנד" ואילו אביבה וגוון מנהלות עסק של לידה טבעית בבתים של היולדות. ומעל שני העסקים מרחפות שתי מאכלות שמאיימות לסגור את שני העסקים, ומעיבות גם על החברות רבת השנים של שני הזוגות.

בתום קריאה של "טלגרף אווניו", כשחשבתי ביני לביני על הספר, כשניסיתי לעבד את החוויה שלי מהספר, התחושה הראשונה שעלתה בי היא ריחוק. בעוד קריאה של ספר מעולה יכולה להביא אותנו לתחושת אינטימיות מאוד גבוהה (איך הסופר מכיר אותי? אני הייתי שם גם!), ב"טלגרף אווניו" לא נוצרה כזו אינטימיות.

תרמו לכך כמה דברים. ראשית, כפי ששמו מעיד עליו, "טלגרף אווניו" הוא ספר מקומי, שמנסה להביא את המראות והקולות של שכונה מסוימת, והניסיון לתרגם את הריחות לעברית הוא משימה מורכבת. נכון אמנם שסוגיות רבות הן אוניברסליות (סגירת "תקליטי ברוקלנד" מזכירה באופן מעניין את עלילת הסדרה הישראלית "זגורי אימפריה") ואולי קורא עם חוש דמיון מפותח יותר משלי יחוש קרבה עמוקה יותר למתרחש, אך בי הספר כמעט ולא נגע, כי אם לכל היותר רפרף על פניי.

נוספה על כך גם העובדה שהספר מבוזר מאוד מבחינה עלילתית. פרט לעבים המתחשרים מעל שני העסקים, מפציעים ב"טלגרף אווניו" גם ילד שנשכח למשך שנים ומסתבר שהוא בנו של אחד הגיבורים, אב מזדקן שהוא כוכב קולנוע בדימוס ומעוניין לעשות קאמבק בשלהי ימיו, התמודדות עם הומוסקסואליות בגיל הנעורים ועוד דמויות רבות. מעבר לפיזור העלילתי שיוצר תחושה של העדר מרכז והעדר כיוון, הביזור העלילתי מביא לכך שכל אחת מהעלילות, שטומנות בחובן סוגיות עמוקות, לא מטופלת כדי צרכה.

על הפיזור העלילתי שייבון בוזק גם איזו פטפטנות ספרותית, שמאפיינת במידה מסוימת את הספרות האמריקנית, ושיוצרת הרבה רעשי רקע שרק מקשים על הקורא לבור את המוץ מן התבן. לעניות דעתי מוטב היה לו שייבון היה מפנה את חדוות הפטפוט שלו לפיתוח והעמקה של הדמויות.

הסיבה האחרונה לריחוק שחשתי היא הרבה יותר אינדיבידואלית, ותהיתי עד כמה היא משותפת לקוראים אחרים. מכיוון שבמרכז הספר עומדת חנות תקליטים נוסטלגית, יש בספר הרבה מאוד רפרנסים לשירים ותקליטים ישנים. מוזיקה יכולה ליצור הרבה מאוד אינטימיות, אלא שרובם מהרפנרסים היו זרים לי, כשומע-הדיוט, כמי שאוזניו ערלות למוזיקה שהוא איננו מורגל בה. המתרגם משה רון מנסה אמנם לגשר על הפערים באמצעות הערות שוליים רבות – תופעה בספרות מתורגמת שהיא נפלאה ממני – אך אלו רק העמיקו בי את תחושת הזרוּת והבּוֺרוּת. קרוב לוודאי – אני תקווה – שחובבי מוזיקה מושבעים יותר ממני יפיקו מהספר הנאה רבה יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בעל החלומות: על "ספר עלטה"

בתקופה האחרונה אני ישן גרוע וחולם נהדר. אני אמנם משתדל לרקום חלומות ביום יום באופן תמידי – וכמובן מנסה להגשים אותם – אבל לא זכורה לי תקופה כה פורייה מבחינה חלומית, במובן הצר של המילה. ותהיתי האם יש קשר בין שני חלקי המשוואה, האם כאשר סוף-סוף נעצמות שמורות עיניי, נפשי מנסה להיאחז בשינה באמצעות תכסיסים שונים, שאחד מהם הוא החלום.

חשבתי גם שאולי שפע החלומות שלי נובע מכך שאני קורא לאחרונה את "ספר עלטה" של מחבר חרדי עלום שם שמתחבא תחת הפסבדונים "נקודה שחורה" (•). הספר מורכב משרשרת של סיפורים קצרים שכולם מתחילים במילים "חלמתי ש..", ובשל העובדה שחומרי המציאות שלי עוסקים בחלומות – אני קורא ספר שעוסק בחלומות – אך טבעי שאחלום הרבה.

כיוון שהמחבר משוקע בעולם זה, הספר שופע בחומרים מן העולם היהודי או העולם החסידי בפרט. ביהדות יש שתי גישות בנוגע לחלומות: הגישה הראשונה מזלזלת בחלומות, "חלומות שווא ידברו", והשנייה רואה בהם מין נבואה: בספר בראשית יוסף חוזה את עתיד מצרים באמצעות חלומות, וכן נבואתם של מספר נביאים ניתנה בחלום.

חלומות אמנם מסמנים פריצת גבולות, אך הם גם פתח לחוסר מחויבות של הכותב. כך החלומות בספר מאפשרים למחבר להתפרע אך גם לא לעמוד מאחורי הדברים שכתב, כלומר הם עוד אחת מהעלטות, מהמגננות שהמחבר מתעטף בהם – שהראשונה שבהם היא כמובן היותו עלום-שם – וחבל. מכיוון שהסיפורים ממילא סוריאליסטיים, המגננה הזו מיותרת – ברור שהם לא יכולים להתרחש כלשונם במציאות. סיפורי החלום מאפשרים למחבר את האמביוולנטיות שיש ביהדות בנוגע לחלומות, כך שמצד אחד יש בסיפורים ממש ומאידך הם לא באמת, זה "סתם". אף קורא לא רוצה לקרוא סיפור שהוא "סתם", ואף סופר-פרוזה לא מעוניין להיות "סופר סתם".

אני אוהב סיפורי נונסנס, כמו אלו שהספר מתברך בהם, אולם כאן בא לידי ביטוי החיסרון השני של הספר: בוסריות. תחת האצטלה של החלומות המחבר מותיר את הסיפורים לא רק לא מפוענחים, אלא גם גולמיים, כמו חומרי החלום. חלומות הם מקור סיפורי מאוד עשיר, אך הם חייבים לעבור עיבוד משמעותי. בסוריאליסטיות שלו הספר מזכיר אמנם את "ספר המעשים" של ש"י עגנון, אך אלו של האחרון הרבה יותר מפותחים. בין "נקודה שחורה" ל"נקודה של עגנון" לא מחבר קו אחד.

יש בספר מספר סיפורים טובים, ומכיוון שהם בבחינת "מעטים מול רבים", אמנה אותם בשמותיהם. אלו הם: "השטריימל הראשון שלי", "המלך האחרון של עולם הדיבור", "חלום מתקופה קודמת בחיי", "צדק שבתאי" ו"אונס קבוצתי של התורה" (אם כי האחרון הוא יותר "מאסה" מאשר סיפור); יש בספר גם משפטים מבריקים, כמו "בונים את בית המקדש השלישי. עבודת המקדש משחררת", או תיאור של אדם שמתנועע בתפילה "כמו לולב שבלע רקדנית בטן"; ויש גם סיפור אחד שבאופן מעניין נמצא על רצף אחד פסיכו-סקסואלי עם השיר "תפילין" של יונה וולך, אלא שבעוד השיר של וולך עוסק באזורים פאליים, הראשון עוסק באזורים אוראליים; אך יחד עם זאת, רוב הסיפורים לא מממשים את הפוטנציאל הגלום שבהם.

לרוב, ספר של סיפורים קצרים כדאי לקרוא קמעא-קמעא, על מנת להתענג על כל אחד מהם בנפרד, אך יש ספרים שחייבים לקרוא אותם ברצף, בין אם כיוון שסיפור מתכתב עם סיפור, ובין אם בכדי להיכנס "לאווירה" או לראש של הכותב. כזהו המקרה של "ספר עלטה". בכריכה האחורית של "ספר עלטה" נאמר אמנם שיש מהלך או תנועה מסוימת בספר, אך אני לא חשתי בכך. לדעתי כדאי לקרוא את הספר ברצף על מנת להיכנס לאווירה חלומית. זה נכון שיש בספר הון של חומר גלם לא ממומש וחלקכם אולי יחושו אי נחת בזמן הקריאה של הספר; אולם אם הספר הזה יגרום לכם לחזור לחלום – דיינו.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן