סיפור פשוט, או: מדוע החברה של אחותי זרקה אותי

(אני מתנצל מראש בפני מי מבין המוזכרים בפוסט שעשוי להיפגע ממנו. אני יודע לכתוב. והתרפיה שלי היא בכתיבה. אני מקווה שהתרפיה תעשה את שלה)

בין אחים יש קשר דם, אבל ביני ובין אחותי הבכורה, הלוא היא "מבקרת המדינה" (תנו מבט ברשומות "האיש שחצה את הקווים" ו"לאחותי הבכורה") – יש גם קשר עור. במה דברים אמורים? בחנוכה 1988, כשהייתי בן רבע לארבע, בעוד אחותי הבכורה נשארה לשמרטף עליי, ביקשתי להכין לעצמי תה בבקבוק. עליתי על שרפרף על מנת להגיע לקומקום שעל השיש. כשהתחלתי לשפות את המים לתוך הבקבוק, קפץ לפתע החשמל, ואני מתוך בהלה נפלתי מהשרפרף והקומקום, עם המים הרותחים, נשפך עליי. מאז יש לי מספר צלקות בגוף, צלקות שאני מכנה "צלקות של אהבה", שכן הן, בדרך עקלקלה אמנם, קירבו אותי לאחותי.

את אחותי הבכורה אני אוהב אהבת נפש. היא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם (לא נדרג, כן? אבל בואו נאמר שהיא מגיעה לגמר וגם שם נותנת פייט). אימא שלנו, בעוד אחד ממטבעות הלשון שהיא הוסיפה ללקסיקון המשפחתי, תמיד אומרת שביני ובין אחותי "יש קשר מיוחד". ל"קשר המיוחד" הזה היו פנים רבות, והוא בא לידי ביטוי, בין השאר, במכתבים שאני ואחותי החלפנו בזמן שהיא שהתה חודשים רבים בגולה הדווייה. ועל אף שהיא הבכורה ומטבע הדברים ההורים שלי עשו עליה את כל הניסויים – היא, לדעתי, השפויה מבין כל האחים (ויש אומרים: שפויה יותר מכל האחים גם יחד).

על אחותי הבכורה אני כועס מאוד מזה כמעט כשנה, שנה שידעה עליות ומורדות, ואינני מדבר איתה מזה כשבוע. אז אחרי שהרעפתי עליה כל-כך הרבה קומפלימנטים – הכיצד? או, זה סיפור.

לאחותי הבכורה יש חברה בשם מיכל (שם בדוי). מיכל חברה של אחותי מזה כחמש-עשרה שנה, ומאותו זמן לערך, ובכל פעם שיצא לנו להיתקל זה בזו, מיכל תמיד מצאה חן בעיניי: בגלל שהיא יפה מאוד, שאין לתאר, בגלל שהיא חכמה, ובגלל שיש בה משהו מן הקשיחות. אני מניח, שבכל אותן שנים הייתי בעיני מיכל כלא יותר מאשר "תפאורה" (הפעם היחידה שאני זוכר שהיא "דיברה" איתי הייתה בחתונה של אחותי, אז היא הביאה לי שקית כלשהי, אמרה לי "קח" והלכה לה). עם כל המחשבות האלו לא עשיתי דבר, והמשכתי בחיי, וגם במהלך חמש עשרה השנים האחרונות כמעט ולא יצא לי לחשוב על מיכל, הגם שכל השבחים שחלקתי לה עכשיו כמובן בעיניהם עומדים.

גם כשנתקלתי במקרה במיכל לפני כשנה לא חשבתי עליה, ולקח לי שנייה לזהות שמיכל זו מיכל. אלא שאותה היתקלות מקרית העירה את אותם רגשות שהכמנתי בתוכי כל אותן חמש-עשרה שנה, ולכן שאלתי את מיכל האם היא מוכנה לצאת איתי, ולשמחתי היא נענתה. והייתה לדעתי – בוודאי בזמן הווה אך גם בדיעבד – תקופה נפלאה.

כמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי במי אני מתאהב: האם מדובר באהבת נער טיפש-עשרה את החברה של אחותו? האם מדובר בהגשמת פנטזיית הנעורים, בהתאהבות בפנטזיה עצמה, המנותקת מן המציאות? ועל אף שאינני יכול להפריך זאת לחלוטין, השתדלתי מאוד להיות כן עם עצמי והשבתי לעצמי בשלילה: מדובר באהבה כנה של גבר ואישה, של שני אנשים מבוגרים. והתברר לי במהלך הקשר עם מיכל שהמציאות עולה על הדמיון, שמיכל האמיתית נפלאה יותר ממיכל המדומיינת, זאת שחיבבתי עוד לפני כן, אבל לא באמת הכרתי. ואהבתי, ואני עדיין מאוד אוהב, את מיכל.

אבל למיכל מאוד הפריע שאני אח של אחותי, חברתה הטובה. והרגשתי את זה מאוד במהלך הקשר, והבנתי, ובדיעבד התברר שצדקתי, שזו הייתה אחת הסיבות לכך שהיא החליטה לסיים את הקשר. נכון, יש סיבות נוספות: מיכל גדולה ממני בשש שנים, וגם יש שני ילדים (מקסימים, עד כמה שאני הספקתי להכיר) שעומדים – לכאורה – בתווך, ואני מניח שיש עוד סיבות. אבל בשורש, במהות, לדעתי ברור שזה לוז הבעיה. זהו עצם העניין.

לכאורה, מה יותר נפלא מכך שאחותי, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם, תכיר לי את בת זוגתי לעתיד? וששני הנשים שאני הכי אוהב הן החברות הכי טובות? אני באמת חושב שאין נפלא מכך, אבל אני גם יכול להבין שלמיכל זה מפריע. וכמו שהסברתי לגיסתי זה מכבר, כשאתה בודד ואין לך בת זוג "אין עם מי לדבר", אין מי שיכול לטפל בבעיה (בבדידות). לעומת זאת, אני יכול להבין שלבני זוג יש בעיות, אבל כשאתה בזוגיות, יש עם מי לעבוד, יש בעיה ונפתור את זה ביחד. וזה מה שאמרתי גם למיכל, בנאיבותי: אני מבין שזו בעיה, אבל נפתור אותה ביחד. ואף על פי שאפרט בהמשך את הבעיה, אני עדיין חושב שזו בעיה בת-פתרון, שניתן לפתור אותה ביחד. אז מה בדיוק הבעיה?

תחילה חשבתי שמיכל חוששת מהרגע שבו היחסים בינינו יעלו על שרטון. הטענה הזו מותירה אותי חסר מילים, שכן מיכל צודקת במאה אחוזים, והתגלגלות הדברים מעידה כאלף עדים להצדקת חששה של מיכל: משהיחסים ביני ובין מיכל הסתיימו, אין גבול לכעס שאני כועס על אחותי. התגשמו כל חששותיה של מיכל. ולמרות שאני מבין שהכעס שלי על אחותי לא רציונלי בעליל, אני לא יכול להפסיק לכעוס עליה: היה בידי המפתח שפותח את השער לדרך אל האושר – מיכל – ואחותי נעמדת בפתח השער שמוביל לאושר וחוסמת את דרכי. ואני כל הזמן שואל בלבי את אחותי: מדוע את חוסמת את הדרך שלי אל האושר?

ולמרות שזו, להבנתי, לא כל הבעיה, בכל זאת, אני רוצה להשחיל מילה: קשה לי לקבל את התפישה שכבר עם תחילת הקשר חושבים על סיומו. זו נבואה שמגשימה את עצמה, זו לדעתי מחשבה שהיא מסרסת, מחשבה שכבר יוצרת קרע בתוך הקשר. אני מכיר את האנלוגיה שאומרת שהסכמי קדם נישואין למיניהם הם כמו לחגור חגורת בטיחות – אתה לעולם לא יכול לדעת איך תיגמר הנסיעה; אלא שהאנלוגיה הזו חוטאת בדבר המרכזי ביותר: במוקד הקשר הזוגי עומדים בני אדם עם רגשות, ומחשבות על סיום הקשר משפיעות על הדינמיקה של הקשר הזוגי, בעוד מחשבות על חגורת בטיחות לא משפיעות על הנסיעה. כלומר, החשש של מיכל מהתוצאות הקשות של סיום הקשר – חשש שהתגשם כאמור – חלחל אל הקשר עוד מתחילתו ופורר אותו מבפנים.

אבל אז נזכרתי בתיאוריית "עולמות מתנגשים" מ"סיינפלד" – שהיא אחת התיאוריות הפסיכולוגיות/ אנתרופולוגיות מהיותר עמוקות ומבריקות שאני מכיר – והבנתי שזו לא הבעיה. הבנתי מה הסיפור.

והסיפור פשוט. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן, ארוסתו של ג'ורג', ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות", שאומרת בקצרה כך (הרחבתי עליה מעט בסוף הרשומה "עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו"): האדם הוא כמו זיקית, יש לו כמה מופעים: כאשר אנחנו בחברת העבודה אנחנו מתנהגים באופן אחד, וכאשר אנחנו עם חברים אנחנו מתנהגים באופן אחר, ואילו עם המשפחה אנחנו מתנהגים באופן שונה; אלו שניים ושלושה בני אדם שונים שלא יכולים להיפגש זה עם זה, שכן אם "אני המשפחתי" ייפגש עם "אני החברתי" – "אני" מסוים ימות, ככל הנראה "אני החברתי".

כך גם בסיינפלד: יש ג'ורג' של מערכות היחסים (relationship George) ויש ג'ורג' של החבורה, ג'ורג' העצמאי (independent George). וכאשר איליין, אחת מהחבורה, נעשית החברה של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', ג'ורג' של החבורה יפסיק להתקיים. וכמו שג'ורג' אומר: "If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, להבנתי, הבעיה היא לא החשש של מיכל מכך שהקשר בינינו יסתיים, אלא הבעיה היא הרבה יותר חמורה: הבעיה היא עצם הקשר שיוצר אצל מיכל "התנגשות עולמות", שכן יש מיכל של מערכות היחסים ויש מיכל החברתית, וברגע שמיכל החברה של אחותי תפגוש במיכל של מערכות היחסים, מיכל החברה תפסיק להתקיים.

זה הסיפור. סיפור פשוט. סיפור פשוט ועצוב מאוד.

מודעות פרסומת

לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד

אחת המצוות בפרשת "קדושים", פרשת השבוע שקראנו השבת בבית הכנסת (לצד פרשת "אחרי מות") – היא המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט 16). מצווה זו היא המצווה היחידה שזכתה שיהיה חוק מיוחד על שמה: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, אחד החוקים המוזרים שחוקקה כנסת ישראל (להלן גם: "חוק לא תעמוד" או "החוק"). סעיף 1 לחוק זה מורה:

חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו

כלומר, לפי חוק זה ישנה חובה חוקית לכל אדם לעזור לאדם אחר הנמצא בסכנה: אם ראובן מטביע את שמעון בנהר, ואדם שלישי, לוי, עובר ליד ולא עושה דבר – הוא עבר על החוק, הוא עבריין. סעיף 4 לחוק קובע כי "העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו – קנס".

חוק לא תעמוד על דם רעך הוא מוזר מכמה וכמה בחינות: ראשית, הוא מוזר בגלל שהוא חיוב שבמחדל, הוא מטיל אות קין פלילי על אדם שלא עשה כלום, בגלל שלא עשה כלום. בכך יש כבר מספר בעיות: ראשית, ישנה פגיעה בחירות. מעשה אסור הוא "צו לא תעשה" שמגביל את האדם שלא לעשות מעשה מסוים, מעשה אחד; מחדל הוא "צו עשה" שכופה לעשות מעשה אחד ומגביל 99.9% מהמעשים; שנית, עקרון העל במשפט הפלילי הוא עיקרון החוקיות: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), כלומר אין מענישים אדם אם אין המעשה שעשה קבוע בחוק. בצו לא-תעשה, כמו רוב מוחלט של העבירות, אדם יודע בדיוק מה לעשות; בצו-עשה יש להפעיל שיקול-דעת מה ואיך לעשות – כאשר פעולה לא נכונה מטילה כאמור סנקציה פלילית; בעיה נוספת היא מתחום המוסר והמשפט: חובת הצלה, כמו זו העומדת בבסיס חוק לא תעמוד, היא חובה מוסרית – אך לא ברור שעל המשפט לאכוף מוסר.

אך מעבר לבעיות הרגילות שיש בחיוב על דרך המחדל, וגם אם נניח שעל המשפט לאכוף את המוסר – דבר הנתון במחלוקת בין גדולי התאורטיקנים של המשפט – בחוק זה יש בעיה אחרת: הוא חוק הצהרתי בלבד. כמו שאומר חבר-הכנסת חנן פורת, שיזם את הצעת החוק, בהעלאת הצעת החוק בקריאה ראשונה במליאת הכנסת [פרוטוקול ישיבה מס' 334, הכנסת ה-15 (5.4.1995)]: "החוק הזה אומנם קובע סנקציה משפטית לא גבוהה כלפי מי שלא יגיש עזרה ולא יושיט אותה. אבל, עיקרו, לטעמי, בעצם קביעה נורמטיבית חוקית של החובה להושטת עזרה". דברים דומים אומרת השופטת וסרקורג בע"א (מחוזי חי') 1404/05 ברונקש נ' קרן (פורסם בנבו, 5.9.2006).

הפן ההצהרתי של החוק מתבטא בשניים: ראשית, וככל הנראה בשל הבעייתיות לעיל של קביעת עבירה במחדל – לחוק אין שיניים: הוא לא קובע סנקציה של מאסר (או חלופותיו), כנהוג בעולם הפלילי, אלא קנס בלבד. שנית, יש הרבה חוקים אחרים שמחייבים אדם להושיט עזרה לאדם אחר שבצרה. סעיף 262 לחוק העונשין קובע עונש מאסר על "אי מניעת פשע" (פשע – עבירה שעונשה שלוש שנים ומעלה). אך מעבר לכך, סעיף 18 לחוק העונשין קובע כי כל עבירה בחוק העונשין היא בין אם העבירה נעשתה במעשה ובין אם היא נעשתה במחדל. בנוסף, ישנו סעיף מיוחד לתאונות "פגע וברח" בפקודת התעבורה – סעיף 64א לפקודה – אם כי זה נחקק לאחר חוק לא תעמוד על דם רעך. כלל הבעיות האלו מולידות שלל של שאלות ובעיות משפטיות, ואלו באות לידי ביטוי בפסיקות בתי המשפט.

כולנו מכירים את הבדיחה על אותו צדיק שמתעקש לעזור לזקנה לחצות את הכביש למרות שמסלול הליכתה אינו כולל חציית כביש ואין היא צריכה ורוצה לעבור את הכביש. בבית-דין למשמעת שוטרים התעוררה השאלה האם חוק לא תעמוד כולל חובת הצלה על אדם שכלל לא רוצה שיצילו אותו. (תיק מס' 92/10, פורסם בנבו, 17.5.2011). בתאריך 2.12.2009 הגיעו הנאשמים, שוטרים בקבוצת סיור במשטרה, לדירתו של המתלונן לאחר שהתקבל דיווח על כוונתו לשים קץ לחייו. הנאשם 1 שאל את המתלונן אם בכוונתו להתאבד והמתלונן השיב בחיוב. לאור תשובה זו הודיע לו הנאשם 1 כי הוא מעוכב לתחנה מחשש שיפגע בעצמו. דרישותיו החוזרות ונשנות של המתלונן לנעול נעליים וליטול תרופות בטרם ייצאו נענו בשלילה, ואז הנאשם 1 הודיע למתלונן כי הוא עצור, וביחד עם נאשמים 2 ו-3 התנפלו עליו שלא לצורך, תפסו את ידיו, דחפו אותו והפילו אותו לרצפה. כתוצאה ממעשי הנאשמים גובסה ידו הימנית של המתלונן בשל חשד לשבר במרפק. כן נגרמו למתלונן חבלות ובהן דימום בשפה העליונה ודימום בזרוע שמאל. הנאשמים טענו בין השאר שפעולותיהם נעשו לאור חוק לא תעמוד.

השופטת רחל אדלסברג קובעת כי על פי ההלכה היהודית חלה חובת ההצלה גם כאשר הניצול מתנגד. ההלכה קובעת במפורש כי החיוב חל גם אם הניצול רוצה לאבד עצמו לדעת. מאידך, חוק "לא תעמוד על דם רעך" לא מתייחס למצב זה. מאחר והחוק אינו שולל את חובת ההצלה במצב בו קיימת התנגדות לקבלת הסיוע, אדלסברג קובעת כי אין להעלות על הדעת מצב בו השוטרים יעמדו מנגד ולא ימלאו חובתם לסייע ולהציל חיים, בין אם הניצול מתנגד לכך ובין אם לאו. לאור זאת, בית הדין למשמעת שוטרים קובע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, השימוש בכוח שהפעילו הנאשמים כלפי המתלונן היה כדין.

שאלה נוספת שעולה היא האם ניתן להאשים את המדינה בעבירה לפי חוק לא תעמוד בשל מחדלים שהיא עושה. בעניין ציסין [ת"א (מחוזי י-ם) 5380/03 עזבון רחלין נ' ציסין (פורסם בנבו, 22.2.2009)], הנתבע ירה במנוח מנשק שקיבל ממעבידתו, חברת שמירה. הדיון נסב, בין היתר, באחריותה של חברת השמירה והמדינה משלא נקבע חובת אפסון הנשק כאשר העובד אינו נמצא בעבודתו. השופט משה דרורי קובע כי גם אם נקבל את העיקרון הרחב, כפי שעולה מחוק לא תעמד על דם רעך, לענין אחריות המדינה, אין מוטלת על המדינה (בחוק, בתקנות או בפסיקה) כל חובה להתקין תקנות או לקבוע בנוהל את החובה לאחסן את הנשק של מאבטחים בחברת שמירה, לאחר שעות העבודה.

הבעיה העיקרית בחוק זה היא כאמור העובדה שהוא מיותר, ולרוב, על אותו מעשה, ניתן יהיה להעניש את האדם בחוק שבצדו סנקציה חמורה פי הרבה, ולכן אין טעם לנקוט בו ולעתים אסור לנקוט בו. כך למשל בעניין ג'אבר [ת"פ (שלום ת"א) 21558-08-09 מדינת ישראל נ' ג'אבר (פורסם בנבו, 23.3.2011)], השופט מרדכי פלד אומר (פס' 26 לפסק דינו): "משהורשעו הנאשמים בעבירה ספציפית של אי מניעת פשע […] אין אני רואה מקום לבחינת השתכללותה של העבירה הנוספת, כפי שיוחסה לנאשמים, על פי חוק "לא תעמוד על דם רעך", הכל כשמדובר באותה מסכת עובדתית". וכן בעניין זוהר [ת"פ (מחוזי ת"א) 40224/03 מדינת ישראל נ' זוהר (פורסם בנבו, 27.9.2004)] אומר השופט אורי שהם, אז עוד שופט מחוזי, שכיוון שהרשיע את הנאשם בעבירה שהעונש הקבוע בצדה הוא 20 שנות מאסר, אין זה ראוי להרשיעו בעבירה לפי חוק לא תעמוד, ומציין כי אפשר שעומדת לנאשם גם הגנת "זוטי דברים", לפי סעיף 34 יז' לחוק העונשין ביחס לעבירה זו, שדינה קנס – הרשעה בעבירה שבצדה קנס היא בבחינת "זוטי דברים" לאור הרשעה בעבירה שעונשה עשרים שנות מאסר.

*

חוק לא תעמוד על דם רעך הוא אמנם מוזר וייחודי, אך הוא קיים במספר מדינות אחרות בעולם [ראו סקירה ממצה אצל ניל הנדל "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות" מחקרי משפט טז 229 (2001)]. ברחבי העולם, חוק זה מכונה "חוק השומרוני הטוב", שכן לפי המסופר בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה [פרק י, פס' 36-30], איש אחד ירד מירושלים ליריחו, נפל בידי שודדים והיה מוטל בין המוות לחיים. כהן ולוי שעברו בדרך, בזה אחר זה, התעלמו ממנו, ורק שומרוני אחד ניגש אליו, יצק שמן ויין על פצעיו, חבש אותם, ואחר כך הביא אותו לפונדק דרכים ומימן את שהותו שם.

חוק לא תעמוד על דם רעך, או בשמו הנוצרי – חוק השומרוני הטוב – מצא את דרכו גם אל הסדרה "סיינפלד". בפרק האחרון בסדרה, כל החבורה – ג'רי, ג'ורג', קרמר ואיליין – עדה לשוד בעיירה במסצ'וסטס, ובמקום לעזור לאותו מסכן, החבורה עומדת בצד וצוחקת וקרמר אפילו מצלם את השוד. שוטר שמגיע למקום כעבור דקות עוצר את ארבעתם בשם "חוק השומרוני הטוב", המטיל אחריות על עוברי אורח לעזור לאדם בשעת סכנה. הארבעה מועמדים למשפט, אלא שהמשפט מרחיק מעבר למקרה הספציפי הזה, ודמויות שונות מכל תשע עונות הסדרה מעידות על האופי האנוכי של בני החבורה, עד שהשופט קובע שעליהם לשבת שנה בכלא.

*

נחזור לישראל. במאגר המשפטי "נבו" ישנם כ-150 פסקי דין בהם מופיע חוק לא תעמוד על דם רעך. חלקם מציינים זאת באוביטר, כאגב אורחא, וברובם, כאמור, הנאשמים מורשעים בעבירות לפי חוק אחר. בכל 150 פסקי הדין בהם מופיע חוק לא תעמוד על דם רעך, ישנו רק פסק דין אחד שבו הנאשם מורשע לפי חוק לא תעמוד על דם רעך ולא לפי חוק אחר, ובפסק דין זה הסיטואציה דומה להפליא לזו שב"סיינפלד".

בעניין קוגן [ת"פ (שלום רח') 1500/01 מדינת ישראל נ' קוגן (פורסם בנבו, 7.7.2003)], הנאשם, ביחד עם חבריו, הלכו לחגוג את יום הולדתו ה-18 של אחד החברים. במהלך חגיגת יום ההולדת, שתו הנאשם וחבריו כמויות גדולות של וודקה, בירה ויין. בצאתם מהמסעדה, בעודם הולכים יחדיו וצועקים, בשיכרותם, נקרה על דרכם עובר האורח אליהו קואז (להלן: "אליהו"). אליהו פנה אל הנאשם ואל חבריו ושאל אותם למה הם צועקים ואז, בתגובה לשאלה, תקף אותו אחד מבני החבורה במכת אגרוף חזקה בפניו וזה נפל על הארץ כתוצאה מהמכה. מיד לאחר מכן התקרב חבר אחר אל אליהו, שהיה שרוע על הארץ ובעט בחוזקה עם רגלו בראשו. במשך אותו זמן שהנאשם וחבריו שהו במסעדה ובעת הליכתם ברחוב, לרבות בזמן התקיפה הנ"ל, צילם חבר נוסף את המתרחש במצלמת וידאו השייכת לו. מיד לאחר אירוע התקיפה הנ"ל, נמלטו הנאשם וחבריו מהמקום בהותירם את אליהו אחריהם כשהוא מדמם ומחוסר הכרה.

השופט ברק גדעון קובע כי במעשה זה הפר הנאשם – שלא היה "שותף פעיל בתקיפה" – את חובתו לפי חוק לא תעמוד על דם רעך. בין אם הנאשם היה שיכור ובין אם לאו, הרי בין כך ובין כך הכניס הנאשם את עצמו מרצון ומדעת למצב שנמצא, ולכן גם נטל על עצמו את הסיכון של תוצאת השתייה. השופט גדעון קובע כי נראה שהנאשם ידע מה שהוא עושה, שכן, כפי שנראה מקלטת הוידאו, כולם שרו מול המצלמה ושמחו כטוב ליבם ביין – אך כיוון שמדובר בבחור צעיר אשר נגרר לאחר החבורה שהיה עימה גם קודם לכן, הוא מחליט שלא למצות עם הנאשם את הדין, וגוזר עליו קנס כספי בסך 2,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

*

ברשומה קודמת ("עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו") ציינתי שהמשפט שנערך לגיבורי סיינפלד, בעצם העובדה שהוא בנוי על ראיות מופרכות – בעוד יש דוגמאות מצוינות לאנוכיות של בני החבורה – מבסס את טענתי כי בעולם המציאות שהסדרה בונה, עולם שבו אין בני החבורה יכולים להתבגר – אך טבעי שהם יכשלו, שהם ימצאו אשמים במשפט.

כמדומני שההשוואה בין עניין קוגן לבין סיינפלד מחדדת את טיב החובה הקיימת על האדם לפי חוק לא תעמוד על דם רעך: בעבירות מחדל אחרות, צריך להתקיים מקור חובה בין החודל לבין האדם הנזקק לעזרה – חובה על פי דין או חוזה (כמו חובת דיווח על התעללות בקטין לפי סעיף 368ד לחוק העונשין), או חובה מבוססת זיקה, למשל כאשר החודל גרם למצוקתו של הנזקק (כמו בתאונות "פגע וברח"). בעניין קוגן, העובדה שהנאשם היה שייך לחבורה שהתעללה באליהו היא שיצרה את הזיקה האמורה, וקשה לי להאמין שבית המשפט היה מרשיע עובר אורח שהיה חולף על פני החבורה הזו וממשיך בדרכו.

זו בדיוק הסיטואציה ב"סיינפלד": אמנם בני החבורה "שרו מול המצלמה" "כולם שמחו והיה טוב ליבם ביין" – כמו שכתב השופט בעניין קוגן, אך לא הייתה שום זיקה בינם לבין האדם הנשדד – עובדה שממחישה את הטענה כי בני החבורה נאשמו על לא עוול בכפם, כיוון שלפי חוקי הסדרה – אין להם אפשרות אחרת.

הכישלון הפרשני ועצה טובה לפני ראיונות

בשבוע שעבר דשנו אני וידידי גראוצ'ו (שם בדוי) במשרה שאותה חפצתי לקבל – כפי שהרחבתי ברשומה קודמת ("לשמוט את הכוח") – ולא קיבלתי. בעוד אני טענתי שכיוון שלא קיבלתי את הג'וב אני נכשלתי, ידידי גראוצ'ו גימד את יוקרתה וחשיבותה של המשרה שבה חפצתי וטען שאין כאן כישלון כלל; הכישלון היחיד הוא הכישלון הפרשני, כלומר העובדה שבחרתי לראות באי-בחירתי לתפקיד ככישלון, במקום להסתכל על הדברים מפרספקטיבה רחבה יותר, שמסתכלת גם על ההצלחות שלי עד כה, ובפרט שרואה בבחירה או באי-בחירה לתפקיד כלשהו תוצאה של שרירותיות או אקראיות: העובדה שנבחרתי או לא נבחרתי לתפקיד אינה אומרת דבר על הכישרון שלי או של הבחור שקיבל את הג'וב במקומי; המשתנה החשוב ביותר בכל הסיטואציה הוא השרירותיות.

ומעבר לכך שנהניתי מהשיחה בינינו כיוון שהיא הייתה בבחינת לימוד (כמו שאומר התלמוד הבבלי, סוכה דף כ"א ע"ב), עולה מבין השיטין כי אני וגראוצ'ו מחזיקים כל אחד בגישה פרשנית שונה: בעוד לפי דעתי הפרשנות הנכונה היא פרשנות מקסימלית, הפרשנות שממצה את מירב הפרטים בטקסט (כלומר: בסיטואציה), גראוצ'ו טען שהפרשנות הנכונה היא הפרשנות הנכונה לי. הבדלי הגישות שלנו ממילא משליכים על הבנתנו את הסיטואציה (בהיעדר גישה מלאה לכל העובדות, שהיא דבר שאינו בנמצא).

למשל, אם נקרא בספר שלראובן ושמעון היה ראיון עבודה אצל לוי, ובעוד ראובן התקבל לעבודה, שמעון לא התקבל – מבחינה פרשנית אנחנו לא נסתפק ונאמר "טוב, זה היה אקראי"; אנחנו נחפש את הסיבה מדוע שמעון לא התקבל, אנחנו נעזר בפרטים שונים שמפוזרים בטקסט (האם שמעון לא התקבל כיוון שלא מעריכים אותו? האם ראובן הפעיל קשרים בכדי להתקבל לעבודה?), ואנחנו  – כמו שאנו עושים בכל קריאה של טקסט – ניעזר בגושי ידע שהם מחוץ לטקסט, מהידע שיש לנו בחיים (למשל, אם מול שמעון התמודדה דינה, אנחנו נעלה את ההיפותזה שלוי, שהוא גבר, קיבל דווקא את דינה לעבודה כיוון שהיא אשה, או להפך: אם העבודה היא תובענית, ולוי יחשוש שדינה תתקשה בה – הדבר יסביר מדוע הוא יבחר דווקא בשמעון). בכל מקרה, אנחנו לא נסתפק באקראיות, כי אקראיות היא אנטי-נרטיב, היא נרטיב שחותר תחת יסודות הנרטיב (וראו בנושא רשומה קודמת: האקראי, הארעי, הסתמי). אם לא התקבלתי לעבודה, סימן שנכשלתי.

אלא שגראוצ'ו אומר שהפרשנות הנכונה היא לא הפרשנות שממצה את הטקסט אלא הפרשנות שנכונה ביותר לי. האם כדאי לי לקרוא את הסיטואציה ככישלון או לראות את עצמי כסיפור הצלחה שלא התקבל למקום עבודה שולי ואזוטרי בגלל סיבות אקראיות? גראוצ'ו משיב חד משמעית: כדאי לנו להחזיק מעצמנו כסיפור הצלחה, ועל בסיס זה לבנות את הנרטיב של עצמנו. בשלב זה הרגשתי קצת שגראוצ'ו חוטא ב"הנחת המבוקש" – הוא יורה את החץ ואחר מסמן את המטרה: מכיוון שאנחנו רוצים לראות את עצמנו כסיפור הצלחה, אנחנו נבחר בנרטיב שיספר לנו את הסיפור הזה, וכל פרט בסיפור שלכאורה לא הולם את הנרטיב – אנחנו נפרשו כאילו הוא עולה בקנה אחד עם הנרטיב או לפחות לא מפריע לכך, כמו עניין האקראיות (יש לציין שתמיד יהיו פרטים שלא מסתדרים עם הפרשנות, אך לשיטתי יש לבחור בפרשנות שלפיה מירב הפרטים הולמים את הפרשנות).

לאור גישתו הפרשנית, גראוצ'ו טען כי זו המחלוקת בינינו: בעוד הוא חושב שהפרשנות הנכונה לי היא הפרשנות שקוראת את הסיטואציה (עם הג'וב שפוספס) בתור סיפור הצלחה, אני חושב שהפרשנות שנכונה לי היא הפרשנות שקוראת את הסיטואציה ככישלון. אם כן, מה המניע שלי לראות את הסיפור ככישלון (אם לא מיצוי כל הפרטים בטקסט, כלומר חתירה לאיזו אמת)? לטענתו של גראוצ'ו, אני חושב שהפרשנות הזו נכונה לי, כלומר אני בחרתי בפרשנות הזו – כיוון שלטענתי היא תביא אותי בהמשך למקומות גבוהים יותר. אם הבנתי נכון, זו שורש המחשבה הפסימית: אם נחשוב שנכשלנו, כך נדע להכין את עצמנו טוב יותר לסיטואציות דומות בעתיד וכך נמנע את הכישלון הבא. וכאן גראוצ'ו עשה מהלך דה-קונסטרוקטיבי, כלומר הוא טען שהפרשנות שלי חותרת תחת עצמה, היא מוליכה לתוצאה ההופכית מהתוצאה שחשבתי שהיא תוליך אותי: המחשבה שהסיטואציה הייתה כישלון לא זו בלבד שלא תכין אותי טוב יותר לסיטואציות בעתיד, אלא היא רק תרחיק אותי מהתוצאה שאני מבקש – להצליח.

וביני וביני, להבנתי עולה מגישתו של גראוצ'ו שאין באמת אמת. בעוד אני מנסה לחתור לאמת – גם אם זו אמת חלקית, גראוצ'ו טוען שהניסיון לחתור לאמת נידון לכישלון, ולכן עלינו לבחור בפרשנות שנכונה לנו. וכאן ידידי עלה על נקודה חשובה לפני ראיונות: אנחנו לא יכולים לחשוב שנכשלנו בסיטואציה מסוימת, ואז כאשר שואלים אותנו בראיונות על אותה סיטואציה לספר את הנרטיב כפי שהוא נכון לנו. אנחנו חייבים להאמין שזה הנרטיב הנכון. אם נחשוב על נרטיב אחד ונספר נרטיב אחר – המראיינים יעלו על השקר שלנו. אנחנו חייבים להאמין בזה. וכבר קדם לנו ג'ורג' קוסטנזה בפרק "The Beard" ב"סיינפלד" (עונה 6, פרק 102) שאמר: "it's not a lie if you believe it".

חופש הביטוי בעידן אוטוסטרדת המידע

בשיעור הקודם ב"משפט חוקתי" התחלנו לדבר על הזכות החוקתית לחופש הביטוי, כאשר אחד הרציונאלים שהמרצה הזכיר להכרה בזכות זו הוא הרציונאל הדמוקרטי, האומר כי תנאי הכרחי לקיום משחק דמוקרטי משמעותי הוא חשיפת הציבור למידע על מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת. באותו הקשר הלין המרצה על העובדה המצערת – לטענתו – כי בתקשורת כיום החלוקה הקלאסית שבין חדשות (news) לדעות (views), הטשטשה, שלא לומר נעלמה, וכי אין היום אפילו שאיפה למסירת מידע אובייקטיבי, שלא עובר תחת משקפי הפרשנות – גם המרצה הסכים שאין מידע שהוא נטול סובייקטיביות ופרשנות, אך טען שאין היום אפילו שאיפה לאובייקטיביות – אלא כל מידע מוכתם במכוון בדעה של הכותב. המרצה אמר כי הוא רוצה שיביאו לו את כל המידע "נקי לחלוטין", והוא יגבש את דעתו בנושא.

אני זוכר שלפני כעשר שנים ניהלתי שיחה כזאת עם חבר שבסופה שנינו הסכמנו עם הדעה שהמרצה הציג – חשפו בפנינו את המידע, ואנחנו נגבש דעתנו בנושא – אך כיום אני סבור כי המרצה טועה בכל מכל, ואלמלא הייתי מנוע מלדבר בשיעור, מסיבות מובנות, הייתי אף אומר לו את דעתי בנושא. מכיוון שכך, אציג את דעתי להלן, ובכך הבלוג יגשים את אחד מתפקידיו העיקריים, והוא אמצעי שסתום לומר את אשר רציתי לומר ב"זמן אמת" ומסיבות שונות – כמו בושה או היעדר תשובה הולמת – לא אמרתי באותו זמן. ואת המתעניינת או המבקש להעמיק בנושא, אני מפנה לפרק "The comeback" ב"סיינפלד" (עונה 8, פרק 147), המתאר את השתלשלות האירועים כאשר לג'ורג' יש תשובה מוחצת להשיב לקולגה שירד עליו, אך הוא נזכר בתשובה מאוחר מדי.

מעבר לקושי, ואולי אפילו פרדוקס, שבמסירת מידע שאינו-מתווך, הדרישה למידע אובייקטיבי אינה נצרכת ואינה עומדת במבחן המציאות. אנו מצויים בעידן "אוטוסטרדת המידע", אנחנו מוצפים במידע מכל עבר ומידע על כל נושא שבעולם נגיש לנו מכל מחשב ואפילו מכל טלפון נייד. לצורך קבלת אינפורמציה אין לנו צורך בתקשורת (תקשורת במובן הצר, press). בשביל למסור לנו את המידע התקשורת מיותרת, והתקשורת המסורתית – ובפרט העיתונות הכתובה – אכן נאבקת על חייה קרב מאסף, שבו לכל היותר ניתן לצמצם את הנזק.

בעידן אוטוסטרדת המידע התקשורת הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש, ולכן היא כמעט ונטשה את תפקידה כמדווחת אובייקטיבית והתמקדה בשתי פעולות עיקריות: סינון ופרשנות. אמנם כל המידע שנחפש נגיש לנו, אולם לא תמיד עומד לנו הזמן למצוא את המידע הזה. ולכן דווקא בעידן אוטוסטרדת המידע, עולה חשיבות התקשורת כגורם מסנן. אף אחד לא יכול להיות באמת חשוף לכל המידע והתקשורת לא יכולה לחשוף את כל המידע.

למעלה מכך – מידע גולמי הוא לא בר-שימוש, הוא כשלעצמו לא אומר לנו דבר, ודווקא בעידן אוטוסטרדת המידע מתגבר הצורך בגורם מתווך שיסדר לנו את האירועים (בניית נראטיב) ויאמר לנו מה המשמעות של האירועים (הענקת פרשנות). הטענה "תנו לנו את המידע ואנחנו נשפוט" אינה עומדת במבחן המציאות, כי לא רק שלאדם אין את הזמן לבחון את כל האירועים, אין לו את הבקיאות ואין לו את הכשירות לשפוט את משמעותם. כי פלוני אולי מבין בספורט אך לא מבין בכלכלה, ואלמוני אולי מבין בפוליטיקה אך לא בעולם הערבי. זו אשליה לומר שאנחנו נשפוט את המציאות בהיעדר כלים מתאימים. הדברים נכונים גם לאנשי אקדמיה – שארגז הכלים שלהם אולי עשיר יותר – ועל אחת כמה וכמה לשאר בני אדם, משכילים יותר או פחות. וכבר ידענו ונכלמנו בדעות מביכות שהשמיעו אנשים משכילים, שביקשו להיכנס לפרדס שלא בתחום גידוליהם, הציצו ונפגעו.

אני אנסה להמחיש את הדברים שאמרתי באמצעות סוגיה פשוטה מדי, שלא לומר פשטנית, ולכן אני מבקש שלא להיתפס לסוגיה ולראות את כל הנושא דרך הסוגיה, אלא לראות בה דוגמא בלבד שלא מעידה על התיאוריה. בינואר מלאה שנה לתחילת המהומות בתוניסיה ול"אביב העמים הערבי" (עליו כתבתי ברשומה אחרת). מחד, זו דוגמא כיצד בעזרת האינטרנט והרשתות החברתיות התגלגלה המהפכה אך לא פחות מזה – דווחה ושודרה (ולכן הרודנים לא היו יכולים באמת לצנזר ולפקח על כך). מאידך, זו דוגמא לרצף אירועים שלאזרח ההדיוט אין מושג מה משמעותם ומה השלכתם, וללא תיווך של פרשנות הוא אינו יכול להתמודד עמם. ואכן קשת הפרשנויות לאירועים אלו, כולל הנגיעה שלהם למדינת ישראל, הייתה רחבה מאוד.

לכן אני סבור שהרציונאל הדמוקרטי שבסיס חופש המידע מתבטא בבחירה מושכלת בין פרשנויות. אני רחוק מלומר שנגזרנו לקבל מידע מוטה מכיוון שאין לנו יכולת לבקר אותו. ראשית, גם פרשנות צריכה לעמוד במבחן ההגינות, ולא ניתן תחת אצטלת הפרשנות לתת מידע חלקי או מידע מסולף. יתרה מזו – התפקיד של התקשורת הוא רק להוות מסנן ראשוני, וגם את עמדת הפרשנות ניתן לבקר. אם פרשן אומר שאירוע א' (אביב העמים הערבי) מוביל למסקנה ב' (חייבים לעשות שלום) – אנחנו עדיין יכולים לעמוד על ההיגיון שבדבריו. בהיעדר מומחיות אולי לא נוכל לגבש מסקנה בעצמנו, אך כן נוכל לעמוד על המהלך הפרשני בכדי לדעת אם הוא מופרך או נכון.

שערי פרשנות

השבוע השני ללימודים (שנתי האקדמית החלה ב-26.10) צינן במעט את התלהבותי מהדברים שהבעתי בתום השבוע הראשון ("פסק דין כסיפור"), וסיומו של שבוע זה מוצא אותי מסויג קמעה מדבריי אלו. לאחר התבוננות והקשבה במשך עשרה ימים (ויכול להיות שיש כאן שיפוט-מהיר, ואפילו מהיר מדי), חשתי שהמרצים שלי חסרים-משהו. מהו אותו דבר? אני מתקשה לשים את האצבע עליו, אך אפשרות אחת שחשבתי עליה היא להגדיר זאת כביקורתיות. אפשרות אחרת היא להגדיר את אותו דבר כשאר-רוח. אך הדברים דורשים התבהרות, ואנסה להבהיר.

אחת התחושות החזקות שחשתי במהלך לימודיי הקודמים באוניברסיטת תל אביב הייתה של הארה,  במובן של הסרת הדוק מעל העיניים. יותר מחשיפה לדברים שלא ידעתי עליהם, קיבלתי משקפיים דרכם אני רואה או קורא את הדברים אחרת. המציאות, או הטקסט, נשארים לכאורה כשהיו, אולם מכיוון שהמשקפיים אחרים כך גם המציאות שונה. בלימודי מגדר קיבלתי כלים להסתכל באופן אחר על היחסים החברתיים (לאו דווקא בהקשר של נשים וגברים), ואילו בחוג לספרות קיבלתי כלים לקריאת טקסטים ולהבנת דרכי בנייתם. דווקא משום המרפיוּת שבדבר, כלומר שהדברים תמיד היו מתחת לעיניי, שנתקלתי בדברים אך מעולם לא הסתכלתי עליהם באופן אחר – הרבה מאוד שיעורים השאירו אותי פעור-פה.

ישנן כמה דרכים לעשות כך. אחת מהן, יכולה להיות התרחקות ממושא המחקר. ביחסים חברתיים הדבר קל להדגמה. לדוגמא, בשבת שעברה היו אצלנו זוג אורחים, ואנו, בני המשפחה, ניסינו להתנהג כמקובל ב"מצב רפאל" (הסברים לביטוי ניתן למצוא ברשומה כאן) כלומר בנימוסיות מסוימת, אך בהצלחה חלקית בלבד. כשהם שמו לב להתנהגותו של אחי הקטן – שבעינינו היא נראתה רגילה לחלוטין – האישה שאלה אותו: "למה אתה כועס כל-כך?". והיה בהערה הקטנה הזו משהו מאיר-עיניים, שכן אחינו הקטן מסתובב בינותינו כבר קרוב לעשרים וחמש שנה, ומעולם לא פירשנו את ההתנהגות שלו ככעס, ואילו האורחת, לאחר ארוחה של כשעה, ידעה להבחין ולהגדיר זאת כראוי.

באופן דומה, לפעמים ההארה נעשית על-ידי חיבור בין כמה דיסציפלינות, האפשרות לקרוא את X דרך מתודה שמשמשת בדרך כלל ל-Y. בשדה הספרות אפשר לקרוא סיפור – וזה כבר מקובל ונטחן עד זרא – מזווית מעמדית, מגדרית וכיוצא בזה, אולם יותר מכך נמצאת ההבנה שניתן לנתח את המציאות באמצעות הבנת הנרטיב, כלומר לקרוא את הטקסטים הרבים של המציאות – כסיפור.

ואילו אצל כל המרצים ששמעתי עד כה לא מצאתי את אותה ביקורתיות, או אם תרצו: שאר רוח, שהכרתי. המרצה שלי לדיני חוזים הוא מצוין – אבל הרושם שלי הוא שכל מה שהוא מבין, והוא כאמור מומחה בתחום, הוא… דיני חוזים. נמצאתי למד ששבט המשפטנים (כפי שאחד המרצים קרא לו) נעדר את היכולת להתבונן על מושא מחקרו ממרחק-מה, דרך עיניים אחרות שהן לא עיניים-משפטניות, לא במבט ממעוף הציפור ולא בהבנת זרמי עומק. אין לו בעולמו אלא דל"ת אמות של משפט.

הבנתי זאת גם כאשר אחד המרצים הדהיר אותנו לשלב עם משפטנים חוג נוסף. ובאמת, במהלך עבודתי במדור רישום, מעולם לא הבנתי מדוע הפקולטה למשפטים היא היחידה שמאפשרת, ולא אחת אף ממריצה, לשלב עם משפטים חוג נוסף. אין לזה אך ורע בכל האוניברסיטה שחוג שנלמד באופן מורחב/ חד-חוגי (כלומר, שניתן לעשות תואר בו לבדו) ממליץ על שילוב התואר עם חוג נוסף, ובדרך-כלל ההפך הוא הנכון: ישנו איסור לשלב תואר מורחב/ חד-חוגי עם חוג נוסף, והדבר כרוך באישור מיוחד של וועדות ההוראה של שני החוגים. אין זה כי אם הודאת בעל דין במוגבלותו, בצרות אופקו וקטנות ראייתו.

חשתי זאת על בשרי כאשר דנו השבוע באריכות, בכמה שיעורים, בנושא הפרשנות במשפט, כאשר ההתייחסות של כל המרצים לנושא הייתה בזלזול, שלא לומר בהתנשאות, ותוצאה של חוסר הבנה את הנושא, וכמדומני שהדחייה הזאת נובעת בדיוק מהדברים שכתבתי להלן, מהתחושה שמדובר בנטע-זר, במתודה שלא מעולם המשפט, במין בשאינו מינו.

היחיד שהתייחס לכך ברצינות היה פרופ' ידידיה שטרן. אולם גם הוא, לתחושתי, התייחס לכך בשלילה. שטרן הזכיר שהמילה הרמנויטיקה, פרשנות, נובעת מן האל הרמוס, שהוא אל הפרשנות אך גם אל הגנבים, ומכאן שטרן גזר שזה לא בכדי, כיוון שכל פרשנות היא מעשה גזל, וכשזו רוח הדברים מן הנמנע להתייחס לפרשנות כדבר חיובי. ניסיתי להתנגד לכך בכיתה אך לא את כל הדברים הצלחתי לומר, ובעיקר לא על הכל חשבתי באותה עת, וכפי שכבר נוכחתם לדעת, הבלוג הוא מקום נפלא להזדמנות שנייה, להגיד דברים שרציתי לומר ואינם נענו לי בפעם הראשונה (ובהקשר זה, אני ממליץ לראות את הפרק "The Comeback" בסיינפלד [עונה 8, פרק 147], שמקצין עד גרוטסקיות את התסכול במקרים בהם חשבנו על משהו לומר רק לאחר זמן. טעימה ראשונה אפשר לראות כאן).

ראשית, החיבור בין היותו של הרמוס אל הגזל והפרשנות הוא לכל היותר "וורט", אמנם וורט נחמד, אך לא יותר מכך (להרמוס היו תפקידים אחרים). שנית, הוורט הזה הוא תוצאה של פרשנות, וככזה לא רק שהוא לא מוכרח, הייתי אומר שהוא אפילו מאולץ.  באותה מידה אדם יכול לומר שזה שהוא כמעט נדרס בכביש, הוא תוצאה של העובדה שהוא דיבר לא יפה אל הוריו יום לפני-כן, כלומר חיבור של שני פרטים ואז יצירת נרטיב. אך בקומה השלישית צריך לשאול – מה המשמעות של הפרשנות, שכן ראיית הפרשנות כדבר שלילי, כאמור, מסכלת את האפשרות לראות אותה באור חיובי, וניתן להשתמש במטפורה חיובית לפרשנות. במקום פרשנות כגזל, אפשר לראות בפרשנות כשיתופיות. אם לדוגמא אני מפרש טקסט של פלוני, אנחנו אמנם לא שותפים שווים לטקסט אך אני כותב אותו בשותפות עם יוצרו, אני כותב את הטקסט איתו ביחד. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא נישואין – ניתן להתייחס לנישואין כקשר בעלות וניתן להתייחס אליה כשותפות.

ואם כאמור הייתי מעז, וכמובן הייתי חושב על כך במהלך השיעור, הייתי חותם את דבריי במילים: גם כששערי משפט ננעלו, שערי פרשנות לא ננעלו

The Book Nazi – על "שטיין ספרים"

בימים אלו של קריאה לצדק חברתי, כשמן המחאה עולים קולות לעריפת ראשי המשק הישראלי בפרט ובגנות הקפיטליזם בכלל, כדאי לזכור שאחת הברכות שהקפיטליזם הביא עמו הוא השיפור ב"תודעת השירות" הנובע מהתחרותיות הרבה שעומדת ביסוד הקפיטליזם (אמנם אין זה אומר שבשיטות כלכליות אחרות יעילוּת החברה פחותה והשירות גרוע, ולהיפך – שהחברות השונות בשוק הפתוח נותנות שירות טוב – אך לדעתי השיטה הקפיטליסטית העלתה לתודעה הציבורית בכללה את החשיבות שבכך), תחרותיות בגינה נותני השירותים מבינים שאם הלקוח לא יהיה מרוצה, הוא יעבור להשתמש בשירותיה של חברה אחרת.

וכפי שניתן לראות מכמה וכמה רשומות וסיפורים שכתבתי (רשימה חלקית: "יום בעבודה"; "נישט אין שאבעס גערעט"), מפאת היותי עובד במוקד המידע של אוניברסיטת תל אביב, נושא "נתינת השירות" מאוד מעסיק אותי, משני הצדדים: אני יכול להבין את המקום הדחוק שבו מצוי נותן השירות (כפי שפירטתי ברשומה "לחזור הביתה בשלום"), ומאידך אני ער יותר לשירות הניתן לי במקומות שונים.

מהבחינה הזו, השיטה הכלכלית הנוכחית מציבה את האוניברסיטאות בעמדת נחיתות – נחיתות כמובן ביחס למכללות אך גם בפוזיציה שאינה מתיישבת עם השיטה הכלכלית – או לפחות בפיצול אישיות. מצד אחד יש לאוניברסיטה אינטרס כספי שכמה שיותר תלמידים ילמדו במסגרתה, ועל האינטרס הזה אמוּנים אגף שיווק ומדור רישום, החזית של האוניברסיטה; מצד שני, האוניברסיטה לא יכולה ולא באמת רוצה לקבל את כולם, היא רוצה לקבל רק את החכמים ביותר, רק את אלו שהיא חוזה שיצליחו ביותר במסגרתה, ולכן היא מציבה תנאי קבלה נוקשים, תנאי קבלה שהיא מפרשת כנותנים את האינדיקציה הטובה ביותר לכך – ועל כך ממונים החוגים השונים הקובעים את תנאי הקבלה. אם רישום ושיווק הם חלון הראווה של האוניברסיטה, החוגים הם הסלקטור שבכניסה.

אחד החיכוכים שפיצול האישיות הזה גורם הוא שהמועמדים והסטודנטים פיתחו תודעה של לקוח בשוק חופשי, והם חושבים שמגיע להם שירות כמו שנותנים להם ב"קסטרו", או שיעוטו עליהם שלא יעזבו כמו ב"סלקום". וכבר יצא לי לנהל כמה שיחות בהם המועמדים התקבלו לאחת העדיפויות הנמוכות שלהם אך לא התקבלו לעדיפות הראשונה, וכשהם באו לבטל את ההרשמה הם אמרו לי: "טוב, לא התקבלתי, אני הולך ללמוד בבן-גוריון", וממש אפשר לשמוע את הציפייה שלהם שנאמר להם: "לא, אל תלך, אנחנו נקבל אותך בכל זאת, רק אל תלך לבן גוריון".

ושלא כמו האוניברסיטה שאינה מתעניינת בכסף של המועמדים בלבד, לרשתות האופנה, לדוגמא, לא באמת אכפת מי אתה, הן רק רוצות את הכסף שלך, ובתחום זה בפרט נראה כי מושקע מאמץ רב לרצות את הלקוח ולעזור לו (ועל כך כתבתי בסרקזם בסיפור "איך אני יכול לעזור לך") – יותר מברשתות המזון, שחנויותיהן בנויות ממש כמו מבוך שאני לפעמים מוצא עצמי נבוך בו, או ברשתות הספרים, שלמרות התחרותיות הרבה בין "צומת ספרים" ל"סטימצקי", לא עטות על הלקוח כשם שעושים ברשתות האופנה.

נזכרתי בכל זה כיוון שלקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, החלטתי לפנק את עצמי בספר "בתום לב" (כתר, 2001) של אדם ברוך, בו אוכל לעיין במהלך תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. "בתום לב" הוא ספרו השני מבין הטרילוגיה שאדם ברוך כתב על ישראליות ויהדות (ביחד עם "סדר יום" ו"חיינו"), ופרט לספר שאדם ברוך כתב על הפסל יחיאל שמי – זה הוא ספרו היחיד של אדם ברוך שלא קראתי עד כה בין כל שמונת הספרים שאדם ברוך כתב. ומכיוון שהספר יצא בשנת 2001 ולא נדפס יותר מאז, חיפשתי באתר "סימניה" היכן ניתן למצוא את הספר, וראיתי שיש אותו ב"אינטלקט ספרים" וב"שטיין ספרים", שתי חנויות לספרים משומשים בירושלים. כיוון שבאותו שבוע הזדמן לי ביקור בעיר הקודש, הלכתי עם חבר ל"שטיין ספרים".

ואולי לפני כן, הקדמה. כשהייתי בתיכון, אהבתי לשוטט בחנויות של ספרים משומשים, להריח את ריח הספרים, למשש כותרים מוכרים, ואולי גם לקנות ספר אחד או שניים במחיר מוזל. ובאחד משיטוטיי, הגעתי גם ל"שטיין ספרים", והמפגש עם המוכר זכור לי כל-כך לרעה, שכאשר נכנסתי לחנות לפני כשבועיים עדיין חששתי מהמוכר. אלא שאמרתי לעצמי שגם אני הייתי מתעצבן במקום המוכר אם טינאייג'רים היו מבזבזים את זמני ולא קונים כלום, ואילו כעת באתי נחוש לקנות ספר והייתי ממוקד בספר שרציתי לקנות, ולכן אין סיבה שאקבל יחס לא-נאות.

אלא שהמוכר, בניגוד למצופה מאדם שתפקידו למכור לך את מרכולתו, שוב היה "לא שירותי", או בשפה מכובסת פחות – הוא היה מגעיל. לאחר שהוא הראה לי את הספר, שאלתי אותו האם אני יכול לראות את הספר והוא, שפתח את הספר בכדי לומר לי מה המחיר, טרק את כריכת הספר, חייך אליי בחיוך זדוני, חיוך שלא ברא השטן, ואמר לי "לא". והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש, אחרי שעזבתי את החנות, הייתה מדוע הוא מתנהג כך? ברור שבגלל שהחנות בבעלותו, וכל הספרים כולם היו בניו, הוא מצוי בדיסוננס כיוון שמצד אחד הוא קשור לספרים אך מאידך תפקידו למכור אותם; אך עדיין, התקשיתי להבין מדוע הוא התנהג בצורה כה מרושעת.

והמפגש עם המוכר ב"שטיין ספרים" הזכיר לי את הטבח בפרק "The Soup Nazi" ב"סיינפלד" (עונה 7, פרק 116), המספר על טבח שמומחיותו בהכנת מרקים מעולים, אך הוא דורש שכולם יתנהגו למופת בתוך החנות שלו וידעו כבר מראש מה הם רוצים להזמין (ניתן לראות חלקים מהפרק כאן). ולמרות הקישור המתבקש והקרבה הפונטית שבין Soup Nazi ל-Book Nazi, במציאות יש שני הבדלים: הראשון הוא שהמוכר ב"שטיין ספרים" אינו גאון מטורף כמו הנאצי של המרק, והוא אינו יכול "לזקוף את טירופו" לפרפקציוניזם שהוא דורש מעצמו ומלקוחותיו. והשני הוא שלא יכולתי לממש את רגשות הנקמה שגאו בי באותו זמן, כשם שעשתה זאת איליין בפרק, ונאלצתי לנתב את קנאתי לאפיקים חיוביים: קניתי את הספר מאדם פרטי אחר ב-35 ש"ח פחות.

מדלג בין המוסך לבית החולים

(1) בעוד עיני כל העולם נשואות בדאגה לחודש ספטמבר הבא עלינו לרעה בשל ההכרזה הצפויה באו"ם על מדינה פלסטינית – או כך לפחות מצפים מאיתנו בעיתונות, לעקוב בדאגה – אני חששתי הרבה יותר מספטמבר מכיוון שזה החודש שבו פוקע תוקף הרישיון של האוטו שלי והוא נדרש לעבור טסט – וסליחה מראש על האגוצנטריות – ולמרות שאין בכוחה של מכוניתי לארגן אינתיפאדה שלישית – ידעתי שבזול אני לא אצא מזה, כפי שאכן קרה. ובניגוד לרוח העליצות שאפפה אותי בטסט של שנה שעברה (תחושה שניסיתי להעביר בפוסט "הצעה ליום כיף בסוף אוגוסט"), השנה יצאתי מהטסט כפוף ותשוש, וכמובן עם הרבה פחות כסף בכיס.

[א] כפי שקורה לזוגות נשואים רבים, אשר במרוצת השנים מתחילים לחקות אחד את תנועותיו ומנהגיו של השני, בשנה וחצי שהאוטו אצלי פיתחתי איתו הזדהות מסוימת, וכשם שאני – ולתחושתי, רוב העולם – נוהג להתעלם מכל הכחכוחים והחריקות של האוטו כל השנה ולהשקיע בו לקראת הימים הנוראים של הטסט, כך גם אני נוהג ביחס לעצמי: אני מזניח את עצמי רפואית תקופה ארוכה, וכשאני כבר מתחיל עם הבדיקות, אני עושה מן סבב-רופאים, over-all על כל הגוף, כולל כל מיני רשרושים בלב וריצודים בעין. או בשפת המכוניות, אני עובר טיפול 10,000.

(2) בעל המשנה בפרק ה' במסכת אבות, נותן סימנים בכל גילאי האדם וקובע ש"בן שישים לזקנה", ולפי תוחלת החיים של הרכבים, שתים-עשרה השנים בהן הרכב שלי על הכביש שוות לגיל שישים של בני אדם (לפי החישוב ש"משרד הרישוי" לוקח רכב לגריטה לאחר עשרים שנה, והמשנה באבות מגיעה עד גיל 100, אז היא קובעת "בן מאה כאילו מת"), כך שלקראת יומולדת שישים של הרכב החלטתי לפנק אותו בטיפול 160,000 (הקילומטרז' שהוא צבר), מתוך תקווה – ולא פחות, מתוך בקשה מפורשת מהמוסכניק שלי – שלפחות בכל הקשור לתחום אחריותו, לא אצטרך להיכנס למוסך שנית לאחר הטסט.

[ב] בחודשיים האחרונים ביקרתי אצל חמישה רופאים שונים, ובסך הכל ביקרתי רופאים והלכתי לקופת חולים/ בית-חולים 13 פעם, כאשר הפעם האחרונה שהייתי אצל רופא כלשהו לפני כן הייתה לפני שלוש שנים – ועדיין "הבעיה העיקרית", שהתחילה את סבב הביקורים הנוכחי ומצצה את רוב זמני, לא נפתרה; ממש תעלומה רפואית. בהיעדר תימוכין קליניים שמאששים את תחושותיי, הופתעתי לטובה שרוב הרופאים האמינו לי, ואחת מהן אף אמרה לי כמה פעמים: "אני חס וחלילה לא מזלזלת במה שאתה מרגיש". אני לא אומר ששיקרתי או הגזמתי ביודעין ובכוונה, אך כיוון שהביקור אצל רופא הוא מעין ניסוי, וכידוע אפילו אם עורכים ניסוי על אדם בסביבתו הטבעית הוא לעולם לא יתנהג באופן טבעי, רק מעצם העובדה שהוא יודע שהוא משתתף בניסוי – ולכן כאשר הרופא שואל אותי מה אני מרגיש עכשיו, אני רוצה מאוד "להצליח" בניסוי – כשהצלחה זו יכולה להתפרש לשני פנים: יש שירצו לגמד את התחושות שלהם, ולכן ימעיטו במה שהם מספרים רק בכדי להוכיח לעצמם שהם בריאים, ויש שירצו להראות שהם לא "חולים בעיתיים", שהם עונים אחת לאחת על ההגדרות למחלה זו או אחרת.

חשבתי גם על האמון הרב שניתן לדברים שאמרתי במונחים משפטיים. ראשית, ידוע שהזיכרון האנושי הוא דבר מתעתע, ויש מחקרים רבים שמראים שבני אדם בונים לעצמם נראטיב משפטי על סמך זיכרון כזב (False memory), כמו המחקר בו אמרו לאדם שהוא חווה אירוע מסוים בילדותו, ובסופו של דבר הוא השתכנע בכך וידע לספר את אותו אירוע לפרטיו, אך למעשה לא היו דברים מעולם. מאותה סיבה, ויתקנו אותי עמיתיי המשפטנים, הודאת בעל הדין אינה העידית שבהוכחות, והרבה פעמים זו נגבית באיומים ותחת לחץ החקירות וכולי, וההוכחה הטובה ביותר אינה ההודאה כי אם ראיות ממשיות.

(3) אז כמובן שכשלתי בטסט הראשון וחזרתי למוסך בגלל בעיה בגומיות למסרק – זה בסדר אם אתם כעת מגרדים בפדחתכם בתמיהה, גם אני לא ידעתי שיש כזה דבר – ותפילותיי שהמוסכניק לא ידרוש ממני תשלום נוכח זה שרק אתמול הייתי אצלו וביקשתי שיכין את הרכב לטסט – הושבו ריקם, ובנוסף ל-1995 ש"ח של אתמול הוא לקח היום עוד 174 ש"ח. אמנם האמנתי לו כשאמר שזו בעיה שאתמול הם לא הבחינו בה, אך למרות שהיום הוא טיפל בי עוד כשעה, הייתי מצפה שיספוג את זה על עצמו.

ובכלל, בטח אצא כאן צעיר ותמים, אך כל הארץ מפגינה על יוקר המחיה ועל עוד שני שקלים לקוטג' – רק עכשיו ראיתי כתבה על החרמת רשת "שופרסל" – אבל המוסכניקים הם אלו שמשתמשים במניפולציות הרבה פחות מתוחכמות אך קשות הרבה יותר להתמקחות מבחינת הלקוח, מאשר אלו שנוקטות רשתות המזון וההלבשה הגדולות. לאחר שנכשלתי בטסט הראשון על אורות דהויים, הלכתי לקרצף את הפנסים הקדמיים, כשהחשמלאי הודיע לי שהעבודה עולה 200 ש"ח לא כולל מע"מ, ושמתי לב שזו "תרבות עבודה" שנהוגה ברוב המוסכים, להכניס את המע"מ רק לחשבונית. ואני שואל את עצמי, מזה השטויות האלה?! למה אמור לעניין אותי המחיר ללא מע"מ, אם הרי אין לי דרך להתחמק מלשלם אותו. האם כשאני קונה טלוויזיה אומרים לי כמה היא עולה ללא מע"מ? כשאני קונה קוטג' כתוב לי כמה הוא עולה ללא מע"מ? וכשאני מתדלק, האם כתוב לי כמה עולה "הדלק הגולמי", וכמה מס הבלו על הדלק? מה אכפת לי, תגיד לי בהתחלה כמה זה יעלה לי בקופה ואז אני אחליט. אין לי ספק שזו דרך ליצוג מצג-שווא לכך שהמחיר זול יותר, כמו לכתוב 99.9 ש"ח במקום 100, רק כשכאן ההבדל הוא בעשרות שקלים ולא באגורה אחת.

כשהחשמלאי סיים לקרצף את הפנסים אחרי עשר דקות עבודה, הוא הבחין שהאורות לא מכוונים וגם הייתה בעיה במגעים של האורות הגבוהים, אז הוא תיקן מבלי שביקשתי ממנו ומבלי לציין שזה כרוך במחיר, ולכן קיוויתי בלבי שהוא יעשה לי את זה בחינם (הרי על הקרצוף כבר שילמתי והוא לא החליף לי אביזר כלשהו), אך כשנכנסנו למשרד הוא אמר לי שזה עוד 150 ש"ח (לפני מע"מ, כמובן לפני מע"מ; 406 ש"ח אחרי, כולל הקרצוף), ואני חושב שהמינימום שהוא יכל לעשות זה לתת לי "הערכת מחיר" מראש. הערכת מחיר כזו נתן לי הבחור שהחליף לי את לוחיות הרישוי בתום הטסט, וזה ייאמר לזכותו, רק שלא ממש ברור לי מה הבעיה בלוחיות שלי, ומיקומו של מחליף הלוחיות בתוך המכון, כשאתה כבר מותש ומתחנן לסיים עם זה (כל הטסט לקחת לי ברוטו חמש שעות) מאשש את חששותיי שזו עוד דרך של משרד הרישוי לעשות עליך סיבוב.

[ג] מבין כל ביקוריי אצל הרופאים, הביקור המעניין ביותר היה אצל רופא עיניים, אליו הלכתי בעקבות הילה שאני רואה סביב שדה הראייה שלי. אחרי שבדק אותי כעשרים דקות וראה שהעין שלי במצב מצוין, רופא העיניים – בחור ממושקף, אלא מה – קבע: "יכול להיות שההילה שאתה רואה נובעת מכך שהעין שלך מתאמצת יותר מדי, ואולי משקפיים יעזרו לך. אם משקפיים הם לא הפתרון, תבוא שוב וננסה לפתור את הבעיה", שזה בעצם אומר: אני משלים הכנסה גם ב"אופטיקנה", ואני כמובן לעולם אודה בזה, אז תקפוץ לבקר, אוקיי? כפי שפירטתי ברשומה קודמת ("האיש שחצה את הקווים"), לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שחבישת משקפיים תהיה למעשה ההוכחה הניצחת לכך שעברתי למפלגת החכמים במשפחתי. ובכל זאת התקשיתי להשלים עם זה, אז השבתי לרופא "תראה, ואל תבין אותי לא נכון, אבל משקפיים זה לא רק כלי עזר, זה גם פוגע בדימוי העצמי", ועוד לא דיברתי בכלל על העלות הכספית הכרוכה בכך, ואני לא מוכן לשלם את המחיר – תרתי משמע –  כאשר אני רואה טוב ורק כי אולי זו הבעיה ואולי משקפיים הם הפתרון.

(4) לכל אחד מאיתנו יש אידיאולוגיות קטנות (ידידה שלי אמרה לי פעם שבשום מחיר היא לא עושה "לייק" בפייסבוק), ואחת מהאידיאולוגיות הקטנות שלי היא שאני לא מוכן להשקיע זמן או כסף על שטיפה חיצונית של המכונית (מבפנים היא נקייה מאוד עד שאפשר לאכול מהשטיחונים), ולבי מלא רחמים על כל אותם אלו ש"מבלים" את בוקר יום שבת בטקס שטיפת המכונית שלהם. ואתמול כשהבאתי את האוטו למוסך, המוסכניק אמר לי שפעם הבאה שאני מביא את האוטו לפני שעבר שטיפה – הוא לא מטפל בו, והיום הגדיל לעשות אחד הבוחנים שאמר לי שבכך שאני לא לוקח את האוטו לשטיפה – בי נשבעתי – אני מזלזל/ מעליב (אני לא סגור לחלוטין על הביטוי שהוא נקט בו) את העבודה שלהם, הבוחנים.

והעובדה שלטסטר "אכפת" מהרכב שלי יותר ממני, הזכירה לי מאוד את הפרק הכפול "The Bottle Deposit" ב"סיינפלד" (עונה 7, פרקים 131-132), שם המוסכניק של ג'רי נעלב מההזנחה של ג'רי את מכוניתו ולכן גונב לו את המכונית, והאירועים מתגלגלים לאחד הפרקים המצחיקים ביותר בסיינפלד (קטע אחד מן הפרק ניתן לראות כאן). אז אמנם היומיים האלו עלו לי 3463 ש"ח, אבל לפחות הרכב שלי לא סיים כמו הרכב של ג'רי באותו פרק.