השפתיים של ויליאם

החתונה של יורש העצר הבריטי ויליאם (או בשמו המלא: ויליאם ארתור פיליפ לואי מאונטבאטן וינדזור), עם בחירת ליבו, קייט מידלטון, זכתה לסיקור עיתונאי יוצא דופן בכל ערוצי החדשות והעיתונים, וגם עיתון "הארץ", שבדרך-כלל נמנע מסיקור נרחב של ידיעות כגון זו – שאני אומר כגון זו, הכוונה היא לאירוע שהוא נטו רכילותי, שאין לו ולוּ השלכה אחת על חיינו שלנו במדינת היהודים, והוא, כלומר חתונה של נצר לבית מלוכה, מייצג ערכים שרוב תושבי העולם לא מאמינים בהם – לא התאפק, והפנה מהעמוד הראשון לכפולת עמודים (של "הארץ"…) באמצע העיתון. יוצא דופן היחיד שאני הבחנתי בו, הוא עיתון "מקור ראשון", שהסתפק בתמונה עם כיתוב בלבד איפשהו במעמקי העיתון. וכמובן  ששלושת ערוצי הטלוויזיה שידרו את החתונה בשידור ישיר. אבל התקשורת בארץ אינה שונה מהתקשורת בכל רחבי העולם, ולכן מה לנו כי נלין.

אבל הסיקור האינטנסיבי הביא לכך שהתקשורת ניסתה למצוא נישות שונות לסקר את האירוע, ובחדשות סוף השבוע של ערוץ 2, ליאור פרידמן, שליח הערוץ לחתונה, נעזר בקוראת שפתיים בכדי שתתרגם את הלחישות שנלחשו במהלך האירוע. וכנראה שבקד"צ שלו טרם שירותו בגלי צה"ל, לא לימדו את פרידמן, את הדברים החשובים והבסיסיים בחיים, כלומר מבחר מפרקי "סיינפלד", כיוון שבאחד הפרקים ("The lip reader"; עונה 5, פרק 70) ניסיון לקריאת שפתיים מעין זו מוצג כמגוחך.

בפרק זה, ג'רי יוצא עם שופטת-קו במשחק טניס, חרשת-אילמת שמסוגלת לקרוא שפתיים. כשג'ורג' מבחין בכישרון הזה, הוא מבקש ממנה לבוא למסיבה שתערך לאחר כמה ימים, ולקרוא את שפתיה של הבחורה שזה הרגע זרקה אותו, בכדי לדעת מה היא חושבת עליו. וכרגיל ב"סיינפלד", הדברים יוצאים משליטה ומראים את הפתטיות של הניסיון של ג'ורג' לקרוא שפתיים.

את הכתבה של פרידמן ניתן לראות כאן (יש לגלול את רשימת הכתבות מצד ימין, עד לכתבה על החתונה). את תמצית האירועים בפרק ניתן לראות כאן.

אגב, זו היא הרשומה ה-100, מאז היווסדו של הבלוג במתכונתו הנוכחית, לפני שנה ויומיים. ושחר חסון מוסר: "ברכות".

שריפת גשרים

כשעוזבים מקום עבודה, ישנו רצון לפרוק את כל המתחים והכעסים שהצטברו במהלך השהות בעבודה. כתבתי כבר בעבר ("מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו") על היחס של סדרת הטלוויזיה "סיינפלד" לעבודה, כאשר טענתי שג'ורג', שהוא הילדותי ביותר מבין כל הארבעה, מחליף עבודות בתדירות הגבוהה ביותר מכולם כתוצאה מחוסר היכולת שלו להתבגר (לקרמר, טענתי, מעולם לא היה רצון ליטול חלק ב"מרוץ החיים"). וישנה קורלציה בין היחס הילדותי של ג'ורג' למקום עבודתו, לבין הדרך שבה הוא רוצה להתפטר. אם כל ארבעת חברי סיינפלד הם ארבעה פנים של נפש האדם, ג'ורג' הוא הקצנה של החלק הילדותי שלנו. ולכן מצד אחד ג'ורג' הוא האלתר-אגו שלנו, האדם שלפעמים היינו רוצים להיות אך לא נוכל להרשות לעצמנו, ומצד שני, דרך דרכי הפעולה שלו, הוא משקף לנו את עצמנו, ומראה לנו כמה מגוחך צד זה יכול להיות.

נתחיל מהסוף. לפני העבודה של ג'ורג' ב"Kruger Industrial Smoothing", עבודה בה הוא מחזיק עד סופה המפתיע של הסדרה, ג'ורג' עובד ב"Play Now Sporting Goods". לאחר שהבוס שלו מבין שהוא זייף נכוּת, הוא מבקש ממנו להתפטר, אך ג'ורג' מתעקש להמשיך בעבודה למרות שכולם שונאים אותו ("The Butter shave", פרק 157; אפשר לראות איך ההתעקשות באה לידי ביטוי כאן), עד שבסוף החברה פושטת רגל, והוא יוצא קירח מכאן ומכאן.

לפני כן, הוא עובד ב"ניו יורק ינקיז", ולאחר שמציעים לו עבודה מקבוצת הבייסבול המקבילה ניו-ג'רזי מטס, הוא מנסה להתפטר מהעבודה ביאנקיז, אך כמו שהוא אומר, הוא לא רוצה "סתם" להתפטר: "But I really wanna leave my mark this time, you know, uh. I wanna walk away from the Yankees with people saying 'Wow! Now that guy got canned!'" (פרק "The Millennum", פרק 154; את חלק מהאירועים ניתן לראות כאן). גם כאן, חרף מאמציו, הוא לא מצליח להתפטר, אך כן ניתן לראות את היחס הילדותי שלו שמתבטא באופן שבו הוא רוצה להתפטר ואת הרושם השלילי שהוא מטביע בכל מקרה, גם אם אין זה מוביל לפיטוריו. מבין כל ניסיונותיו להתפטר, זו אולי הדוגמא הטובה ביותר כמה הרצון לעשות "התפטרות מרשימה" יכול להיות מגוחך.

המעניינת והקיצונית ביותר מכל התפטרויותיו של ג'ורג', היא ההתפטרות ממקום עבודתו הראשון כמתווך נדל"ן ("The Revenge", פרק 12. את ההתחלה של הפרק ניתן לראות כאן). בניגוד לניסיון ההתפטרות מהיאנקיז, כאן אפשר אפילו לחוש הזדהות עם דרך הפעולה של ג'ורג'. אלא שג'ורג' אמנם חש קתרזיס לנוכח ההתפטרות שלו, אך מיד אחר-כך הוא חש דיכאון, כיוון שהוא לא מצליח לעלות על מקום עבודה אחר שהוא יכול לעבוד בו. ג'ורג' מבקש לחזור למקום העבודה הקודם, אך הבוס שלו לא מאפשר לו בגלל ההתפטרות המרשימה שהוא עשה. בהמשך הפרק הוא מתכנן לסמם את הבוס שלו ולהתנקם בו, דווקא כשהבוס שלו מחליט לחזור בו, ולהשיב את ג'ורג' לעבודה. ברור שאם ג'ורג' לא היה מבצע "התפטרות מרשימה", ובהמשך לא היה מסמם את הבוס שלו, הוא היה יכול לשוב לעבודה.

היום היה אמור להיות היום האחרון שלי בעבודה, וגם לי היה רצון כזה להיצמד לצד הילדותי ולפרוק את כל המתחים שהצטברו אצלי ומצטברים אצל כל אחד במהלך העבודה. אבל אז עמד לנגד עיניי אותו פרק ב"סיינפלד", וידעתי שלעולם לא יהיה זה נבון "לשרוף גשרים", כי לעולם לא תוכל לדעת מתי תרצה לעבור עליהם בחזרה.

עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו

כתבתי את המאמר הזה לפני כשנה, והראיתי אותו לחברים ובני משפחה. לאחר שהעברתי אותו לעיונה של חברה הכנסתי בו שינויים קלים, ומצאתי לנכון לפרסמו.

א. הקדמה

סדרת הטלוויזיה "סיינפלד", ששודרה במשך תשע עונות מ-1989 עד 1998, מספרת על חיי היום-יום של ארבעה חברים בשנות השלושים לחייהם בעיר ניו-יורק: ג'רי סיינפלד, ג'ורג' קוסטנזה, קוזמו קרמר ואיליין בניס. ניתן לסכם את התֵמה של הסדרה בביטוי שנטבע בסדרה עצמה. בעונה הרביעית, כשג'רי וג'ורג' מקבלים קרדיט מרשת NBC לעשיית פיילוט לתוכנית על חייהם, במין מהלך ארס-פואטי, הם מתארים את התוכנית כ-Show about nothing – תוכנית שהיא על לא-כלום, ולמעשה מדברת על חיי היומיום, מדברת על הכל.

לדעתי, בהרבה מובנים גיבורי "סיינפלד" הם עדיין ילדים, מתבגרים, שלא משתלבים בתוך העולם הבורגני. בפרק "The Engagement" (עונה 7, פרק 111), גיבורי הסדרה אומרים זאת בעצמם. לאחר שג'ורג' נפרד ממישהי כיוון שהיא ניצחה אותו בשחמט וג'רי נפרד ממישהי כיוון שהיא השתיקה אותו במהלך צפייה בטלוויזיה, ג'רי וג'ורג' מנהלים את השיחה הבאה (ניתן לראות את כל מהלך האירועים כאן):

 Jerry: "Our lives. What kind of lives are these? We're like children. We're not men".

George: "No, we're not. We're not men".

כפי שאבקש להראות להלן, הילדותיות של גיבורי הסדרה באה לידי ביטוי במערכות היחסים והקמת המשפחה, בחיי העבודה, ובמאפיינים אחרים של הארבעה. בסוף המאמר, אעלה את השאלה המופיעה בכותרת המאמר – מדוע גיבורי הסדרה לא מתבגרים – ואשיב מדוע לדעתי הם לעולם לא יוכלו להתבגר.

ב. הילדתיות כאפיון הדמויות

בטרם אתייחס לחוסר הבגרות כפי שהוא בא לידי ביטוי במערכת-יחסים ארוכה ויציבה ובמקום עבודה קבוע – חיי הבגרות המאפיינים את העולם המודרני – אבקש להצביע על מאפיינים ילדותיים כלליים אצל גיבורי הסדרה. אצל ג'רי, הילדותיות באה לידי ביטוי בהערצה לגיבורי-על, ולסופרמן בפרט. ג'רי אף מסמם אישה בכדי לשחק באוסף הצעצועים הנדיר שלה, וג'ורג' ואיליין משתפים איתו פעולה ("The Merv Griffin Show"; עונה 9, פרק 162). בפרק "The Pool Guy" (עונה 7, פרק 118), ג'רי מסרב להנשים את "נער הבריכה" לאחר שהאחרון מאבד את ההכרה – על אף שהוא מודע לכך שהוא היה יכול למות – מכיוון שאינו רוצה לגעת בשפתיו.

אצל קרמר, לעומת זאת, הילדותיות באה לידי ביטוי בכך שהוא מרבה לשחק את חייהם של אנשים אחרים. הוא משחק את הבן הטוב של ההורים של ג'ורג' ושל ג'רי (בעוד רוב הסדרה הוא מסרב לדבר עם אימו, באבס); הוא משחק גמלאי בפרק "The Wizard" (עונה 9, פרק 171), וכבאי בפרק "The Secret Code" (עונה 7, פרק 117). דוגמא קיצונית לכך נמצאת בפרק "The Label Maker" (עונה 6, פרק 98), שם קרמר וניומן משחקים Risk, "המשחק שבו כובשים את העולם". כשקרמר מבקש מג'רי להשגיח על לוח המשחק בזמן שהם לא משחקים, הוא מסביר לו:

"Jerry, Newman and I are engaged in an epic struggle for world domination. It's winner take all. People cannot be trust".

בהמשך הפרק, כשהוא חושש שניומן רוצה לשנות את לוח המשחק, קרמר אומר לג'רי:

"You sit there and you watch while Newman takes over the world. But he'd be a horrible leader. And you know who's gonna suffer? The little people. You and George"

ג. המרד בחיי המשפחה

כפי שהראיתי בהקדמה, גיבורי הסדרה ממציאים סיבות שטותיות לסיום מערכות יחסים, ולכן אין מה לדבר על הקמת משפחה, וזו תמיד מוצגת כנלעגת. בפרק אחד, גיבורי הסדרה הולכים לראות את התינוק החדש שנולד לחבריהם הגרים בפרבר ניו-יורקי, ואת התינוק הם מתארים כדבר המכוער ביותר שהם ראו מעולם ("The Hamptons"; עונה 5, פרק 85); בפרק אחר, איליין מצהירה שהיא לא רוצה ילדים; קרמר עובר עיקור וג'רי כמעט ועושה זאת בכדי להרשים את אותה בחורה, פאם, בחורה אחרת שגם לא רוצה ילדים ("The Soul Mate"; עונה 8, פרק 136).

לעניות דעתי, בנוגע למערכות יחסים והקמת משפחה, יש לחלק בין קרמר לשאר בני החבורה. אם אצל ג'רי, ג'ורג' ואיליין, המחשבה להקים משפחה נמצאת בתת-מודע ומדי פעם עולה למוּדעות, אצל קרמר מדובר בהתנגדות מודעת לחיי הבורגנות, במרד. הוא המתנגד הגדול לחיי משפחה. בפרק "The Pool Guy", קרמר אומר באחת ההזדמנויות על ג'ורג', המאורס באותו זמן לסוזן: "There's nothing more pathetic than a grown man who's afraid of a woman".

בפרק "The Engagement", כשג'רי מספר לקרמר כיצד הוא וג'ורג' הגיעו למסקנה שהם ילדים, קרמר אומר לו:

"What are you thinking about, Jerry? Marriage? Family?… They're prisons. Man-made prisons. You're doing time. You get up in the morning, she's there; You go to sleep at night, she's there. It's like you gotta ask permission to use the bathroom. 'Is it all right if I use the bathroom now?'… And you can forget about watching TV while you're eating. You know why? Because it's dinnertime. And you know what you during dinner? You talk about your day".

ד. המרד בחיי עבודה

מערכות יחסים שלא מובילות לשום-מקום הם רק גורם אחד שמצביע על חוסר הבגרות של גיבורי הסדרה. גורם נוסף הוא אי-יכולתם להחזיק בעבודה. למעט עבודות מזדמנות, קרמר לא עובד לאורך כל הסדרה, ג'ורג' ואיליין מחליפים מספר עבודות במהלך הסדרה, וגם ג'רי, שמתפרנס מהיותו קומיקאי, אומר כמה פעמים במהלך הסדרה שהוא מעולם לא עבד בעבודה רגילה. לדוגמא, בפרק "The stranded" (עונה 3, פרק 27), לג'ורג' יש בעיות עם אישה מהמשרד שלו איתה הוא יוצא, ובכדי להסביר זאת לג'רי הוא שואל אותו: "Have you ever dated a woman that worked in your office?". בתגובה, ג'רי עונה לו: "I never had a job". אצל ג'רי אמנם קשה לדבר על כישלון, אך ברור שהוא לא משתלב בחברה הבורגנית.

ה. אולי רק לנסות? ג'ורג' כמקרה מבחן

לאורך כל הסדרה, אין דמות אחת שמצליחה להחזיק במערכת-יחסים יציבה או בעבודה קבועה. אולם דווקא הדמות המגלמת בתוכה את שיא הכישלון, ג'ורג', היא הכי קרובה לכך. בעוד ג'רי ואיליין מצליחים לשרוד כילדים בעולם הבורגני בהצלחה, וקרמר כאמור לא ממש מנסה, ג'ורג', הצלע הרביעית בחבורה, נכשל הכי הרבה. למרות זאת, ולמרות כל הסיכויים, ג'ורג' מקבל שני כרטיסי כניסה לעולם המבוגרים, אחד לחיי העבודה ואחד לחיי המשפחה. שניהם מתרחשים לאחר שהוא עושה מהפך בחיים שלו שהוא תוצאה של מחשבה רבה.

את העבודה ב"ניו-יורק יאנקיס", העבודה בה הוא מחזיק הכי הרבה זמן (כל עונות 6-8), ג'ורג' מקבל לאחר שהוא מחליט לפעול הפוך מהאינסטינקט שלו – כלומר בניגוד לפעולה רגשית, אינטואיטיבית, כמו ילד, הוא מבצע פעולה שכלית, כמו מבוגר ("The Opposite"; עונה 5, פרק 86). את כרטיס הכניסה לחיי המשפחה הוא מקבל לאחר השיחה עם ג'רי בפרק "The Engagement", כשהוא מחליט לנטוש את דרך הדייטים והפרידות השטותיות, ולהציע לסוזן נישואין. הוא מאורס לסוזן במשך עונה שלמה (עונה 7), צעד שאף-אחד בסדרה לא עשה (כפי שאראה בהמשך גם ג'רי התארס, אך האירוסין שלו החזיקו מעמד פרק אחד).

אלא שג'ורג' לא שורד בעולם המבוגרים. מן העבודה ב"ניו-יורק יאנקיס" הוא מפוטר לאחר שהוא מנסה להתחיל עם מדריכת תיירים ונקלע למסכת שקרים. אך פיטוריו אינם באשמתו, כי אם הודות לבוס המשוגע שלו, ג'ורג' סטיינברנר ("The Muffin Tops"; עונה 8, פרק 155). כלומר, הפיטורין הם בעקיפין באשמתו, אך לא במישרין. למעלה מכך – אפילו כשהוא מנסה להתפטר, הוא לא מצליח ("The Millennium"; עונה 8, פרק 154). גם אירוסיו לסוזן מסתיימים שלא באשמתו הישירה, כי אם העקיפה. נישואיו לא יוצאים לפועל כיוון שסוזן מתה מדבק רעיל שהיה על מעטפות החתונה שג'ורג' בחר ("The Invitations"; עונה 7, פרק 134). גם כאן, האשמה של ג'ורג' נובעת מהרגליו הישנים, מקמצנותו, אך שלא באופן מודע. וגם כאן, כמו בפיטוריו מהעבודה, ג'ורג' מנסה לצאת מהנישואין בכל דרך אפשרית, אך סופו שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים.

ו. איליין כתמונת הראי של ג'ורג'

בהקשר זה איליין דומה מאוד לג'ורג', היא תמונת הראי של ג'ורג', והיא מושוות אליו ומעומתת איתו כמה פעמים בסדרה. כמו שג'ורג' מנסה להתפטר מ"היאנקיס" ובסוף מפוטר על משהו שהוא לא עשה, גם איליין שוקלת להתפטר כעוזרת אישית למר ג'סטין פיט, אבל בסוף הוא מפטר אותה בגלל שהוא חושד שהיא ניסתה להרעיל אותו ("The Diplomat's Club"; עונה 6, פרק 108). כמו ג'ורג', שנאשם שהרג את סוזן, אף היא נאשמת על לא עוול בכפה.

בפרק "The Opposite", כאשר ג'ורג' פועל בניגוד לאינסטינקטים שלו, זוכה בעבודה, באישה, ועובר מדירת הוריו לדירה משלו, איליין עושה את המסלול ההפוך: החבר שלה נפרד ממנה, היא נזרקת מדירתה ו"פנדנט הוצאה לאור", החברה בה היא עובדת, פושטת רגל; בעוד ג'ורג' עולה מעלה-מעלה, היא יורדת מטה-מטה. באותו פרק ג'רי אומר לאיליין:

 "Elaine, don't get too down. Everything will even out. See, I have two friends. You were up, he was down. Now he's up, you're down. See how It all even out?"

לאחר ש"פנדנט הוצאה לאור" מתפרקת, איליין אומרת לקרמר וג'רי:

 Elaine: "Do you know what's going on here? Can't you see what's happened? I've become George".

Jerry: "Don't say that".

Elaine: "It's true. I'm George. I'm George".

וכמו שלג'ורג' ניתנת האפשרות לעבור לעולם המבוגרים, גם לאיליין ניתנת ההזדמנות הזו. הדבר קורה לאחר שאיליין מכירה את קווין, בעקבות התנגדותה ללדת ילדים, והוא מכיר לה את השכן שלו, פלדמן, והחבר שלו, ג'ין; שלושתם הם ההפכים הגמורים לג'רי, קרמר וג'ורג' ("The Bizarro Jerry"; עונה 8, פרק 137). אלא שגם כאן המעבר של איליין שורד פרק אחד, והיא לא מצליחה להשתלב בעולם המבוגרים.

ז. ומה עם ג'רי?

גם ג'רי זוכה לטעום מעולם הנישואין, פעמיים, אלא שאצלו, שלא כמו אצל ג'ורג' ואיליין, הכל מוצג כמשחק. בפעם הראשונה, ג'רי מקבל הנחה במכבסה, והאישה איתה הוא יוצא באותה עת מבקשת הנחה, בתור אשתו ("The Wife"; עונה 5, פרק 81). כדי להראות כמה חיי המשפחה אינם אופציונאליים, הם מוצגים כהצגה. שוב, כרטיס כניסה לפרק אחד. הפעם השנייה היא לאחר שבחורה בשם ג'ני מצילה את חייו, הם מתאהבים ומחליטים להתארס ("The Invitations").

גם כאן כרטיס הכניסה הוא לפרק אחד בלבד. הכניסה של ג'רי לעולם המבוגרים, שנעשתה בפעם הראשונה כהצגה, נעשתה בפעם השנייה תחת ההשפעה הישירה של החוויה שהוא עבר: זו תופעה פסיכולוגית מוכרת שבו הנזקק מתאהב בגיבור שמציל אותו; רק מכיוון שג'ני הצילה אותו ממוות, הוא היה מסוגל להתאהב בה ולהתארס איתה. אולם מעבר לכך, אני חושב שיש לראות את האירוסין של ג'רי כפארודיה, בטח בסדרה כה צינית כמו סיינפלד: ג'רי כמעט נדרס, ג'ני מצילה אותו ממוות, הוא מתאהב בה, ובסוף שניהם מכריזים שהם שונאים אחד את השני, ולכן מחליטים שלא להתחתן; זה לא כרטיס היציאה שמקבלים ג'ורג' ואיליין, שמלווה בטון צורם. כמו בנוגע לעבודה של ג'רי, גם כאן אין תחושת כישלון, אך ברור שג'רי לא משתלב בעולם זה.

ח. ומה עם כולם יחד?

ניסיתי להראות שכל אחד מבני החבורה שחפץ בכך (ג'ורג', איליין וג'רי, לא כולל קרמר, שלא רוצה בכך) קיבל כרטיס כניסה לעולם המבוגרים ונכשל בכך, כל אחד בנפרד. אך יש לזכור שהסדרה עצמה דנה, ליטראלית, את כל הארבעה לכישלון. הם אולי מצליחים לשרוד לאורך כל הסדרה, אך בפרק האחרון הם נכשלים. בפרק זה, כל החבורה עדה לשוד בעיירה במסצ'וסטס ולמעשה עוברת על חוק חדש בשם "חוק השומרוני הטוב", המטיל אחריות על עוברי אורח לעזור לאדם בשעת סכנה.

אלא שהמשפט מרחיק מעבר למקרה הספציפי הזה, ודמויות שונות מכל תשע עונות הסדרה מעידות על האופי האנוכי של בני החבורה, עד שהשופט קובע שעליהם לשבת שנה בכלא. תחת הכלא המכונה "חיי המשפחה", כפי שקרמר כינה אותם בפרק "The Engagement", הם נכנסים לכלא אמיתי, גם הוא Man-made prison.

אלא שמכלול העדויות מצביע על כך שהאשמה היא לא בהם. בין העדים ישנו הפקיסטאני בובו בהאט, שג'רי ניסה לעזור לו בכנות, אך גרם לו לסגור את המסעדה שלו ("The Café"; עונה 3, פרק 24) ולמרות כוונותיו הטובות, הוא נשלח באשמת ג'רי חזרה לפקיסטאן ("The Visa"; עונה 4, פרק 55. ניתן לראות את השתלשלות האירועים כאן); או מרלה פני, "הבתולה", שמעידה על התחרות שקיימו הארבעה ("The Contest"; עונה 4, פרק 51), תחרות שאני איני רואה בה שום נזק לחברה ובטח שלא מעידה על אנוכיות.

כשלונו של ג'ורג' להשתלב בחברה בגלל סיבות שאינן תלויות בו, כמו שליחת כל החבורה לכלא בגלל דברים שהם לא עשו – מצביעים על-כך שהבעייה היא מעבר ליכולת הבחירה שלהם. אם ג'ורג' אכן היה נפרד מסוזן – ניתן היה לומר שהוא אחראי לכישלון השתלבותו בחברה; אלא שבסוף אירוסיו עם סוזן אינם נובעים מיכולת הבחירה שלו, מה שמראה שהבעיה היא עמוקה יותר. אותו דבר במשפט; ניתן היה לבנות "קייס" סביב מעשים אנכיים שבני החבורה עשו בזדון, והיו כאלו, חלקם אף מוצגים במשפט; אם העדויות במשפט היו נבדקות ונמצאות נכונות, ניתן היה לומר שהם שלחו את עצמם לכלא; אלא שחלק מהדברים אינם נכונים בעליל – כמו שאיליין נתקלה בכוונה בסידרה הולנד בסאונה ("The Implant"; עונה 4, פרק 59), או שהיא ניסתה להרעיל את מר פיט ("The Diplomat's Club"); או שג'ורג' סטיינברנר טוען שהוא פיטר את ג'ורג' בגלל שהוא קומוניסט – טענה שברור לכולם שהיא לא נכונה ("The Muffin Tops"; עונה 8, פרק 155). כל אלו מראים שהבעייה היא רצינית הרבה יותר ובלתי-תלויה בבני החבורה. כמה שהם לא ינסו, יכולתם להשתלב בחברת המבוגרים אינה נתונה לשיקול דעתם.

ט. אז מה מונע מבני החבורה להתבגר?

כיוון שג'ורג' הוא הבחור שנכשל הכי הרבה בעולם המבוגרים, אני חושב שניתן לראות בו מקרה מייצג, אם כי הקיצוני ביותר, של כל החבורה, ומכישלונו ניתן ללמוד על כישלון השאר. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות":

"That's gonna be trouble… This world here, this is George's sanctuary. If Susan comes into contact with this world, his worlds collide".

בהמשך הפרק, לאחר שסוזן ואיליין מבלות ביחד, ג'ורג' מרחיב בפני ג'רי על תיאוריה זו:

 George: "You have no idea of the magnitude of this thing. If she is allowed to infiltrate this world, than George Costanza, as you know him, ceases to exist. You see, right now, I have relationship George, but there is also independent George. That's the George you know, the George you grew up with. Movie George, coffee-shop George, liar George, bawdy George".

Jerry: "I love that George".

George: "Me too. And he's dying, Jerry. If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, בכדי שג'ורג' יעבור לעולם המבוגרים, בכדי שג'ורג' יוכל להיות במערכת יחסים ויוכל להתארס, הוא לא משנה את אופיו, הוא לא יכול לשנות את אופיו, כמו שאחרי הפרק "The Opposite", הוא לא ממשיך לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלו, אלא חוזר לסורו, למרות שהוא מכריז שהפעולה הלא-אינסטינקטיבית היא הדת החדשה שלו. ג'ורג' חייב להחזיק בזהות כפולה: ג'ורג' של מערכות היחסים וג'ורג' השקרן. אלא ששתי הזהויות לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אמנם איליין בעצתו של ג'רי מביאה את העולמות לידי התנגשות, אך במוקדם או במאוחר ההתנגשות הייתה מתרחשת. אם ג'ורג' היה מתחתן עם סוזן, ג'ורג' של מערכות היחסים היה הורג את ג'ורג' השקרן; אולם, כיוון שידו של האחרון הייתה על העליונה, ג'ורג' קוסטנזה, כפי שאנחנו וג'רי הכרנו אותו, המשיך להתקיים, ואילו ג'ורג' של מערכות היחסים נפח את נשמתו.

י. סיכום

כפי שציינתי מקודם, ג'ורג' הוא רק דוגמא קיצונית לכל החבורה, אך הוא מייצג נאמן שלה. בעולם המציאות שהסדרה בונה, אין מקום למבוגרים. גם אם גיבורי הסדרה היו רוצים מאוד להתבגר, הם לא היו יכולים – כי אז הם היו הורגים את ג'רי, קרמר, איליין וג'ורג' של הסדרה, את בני החבורה שאנחנו מכירים. חוקי המציאות של "סיינפלד" לעולם לא יתנו לגיבורי הסדרה להתבגר. לפי חוקיה הפנימיים של הסדרה, התבגרות היא כמו שבני אדם יעופו לפי חוקי המציאות; זה פשוט לא ייתכן. חבורת סיינפלד יכולה לקפוץ מהצוק ולנסות לעוף, אולם הדבר היה הורג את ה-Independent Seinfeld's.

not that there's anything wrong with that

– "אודי, אפשר לשאול אותך שאלה כנה?", שאלה אותי חברה ללימודים.

– "בטח", אמרתי.

– "אתה בארון?"

– (צוחק דקות ארוכות). "לא. למה?"

– "בחייך, אתה לומד מגדר וספרות, על מי אתה עובד?!"

 

נזכרתי בשיחה הזו, שהתנהלה בשנה שעברה, במהלך שבוע שעבר, כאשר חבר שלי ניסה "להוציא" ממני שאני הומו, ואף הדגיש בפניי "לא שיש בעיה עם זה". אותו חבר סובר שאני הומו בגלל שאני לובש שעון עם רצועה אדומה, ובגלל ששבוע שעבר הערתי לו על הלבוש שלו והצעתי לו שנעשה קניות ביחד ונרענן את ארון הבגדים שלו (או לכל הפחות שיסתכל במראה לפני שהוא יוצא מהבית). וחשבתי שאם אותו חבר קרא את הפוסט הקודם, בו התייחסתי להומוסקסואלים ולהומוסקסואלים דתיים בפרט, הוא בטח אמר לעצמו: "אין ספק, הוא הומו". אם שטיח מריח כמו שטיח, מתנהג כמו שטיח ועושה קולות של שטיח, הוא… ניחשתם נכון, שטיח, ולא יעזור לו אם הוא ינסה להסוות את עצמו ולהתנהג כמו כורסא, הוא לעולם יישאר שטיח.

וכל העניין הזכיר לי את אחד הפרקים המצחיקים והחזקים ב"סיינפלד" ("The Outing", עונה 4, פרק 57). בפרק, ג'רי אמור להתראיין לכתבת של עיתון האוניברסיטה של ה-NYU, ובזמן שהוא מחכה לכתבת שתבוא לבית הקפה, איליין מבחינה שהבחורה בתא לידם מקשיבה לשיחה שלהם ומשכנעת את ג'ורג' וג'רי להעמיד פני הומואים, מבלי לדעת שאותה בחורה היא הכתבת. בסוף ג'רי וג'ורג' עולים על זה, ומנסים לשכנע אותה שהם לא הומואים, וישר מוסיפים: "not that there's anything wrong with that". והמשפט הזה הופך למנטרה של כל הפרק, ובכל פעם שמישהו אומר לג'ורג' או ג'רי שהוא מופתע מכך, הוא מוסיף: "not that there's anything wrong with that".

מעבר לכך שזה פרק קורע מצחוק, התמה המרכזית שלו היא כמובן לשים ללעג את כל התקינות הפוליטית על-ידי הקצנה והגחכה שלה. אבל הפרק גם ממחיש כיצד סטיגמה שדבקה באדם אינה ניתנת להורדה בקלות, ובטח אותו חבר חושב לעצמו עכשיו, לאחר שהקדשתי לזה פוסט שלם: "אין ספק, הוא הומו".

את החלק המרכזי של הפרק ניתן לראות כאן. את השזירה של המשפט not that there's anything wrong with that, לאורך כל הפרק, ניתן לראות כאן.

ולאותו חבר אני אומר: התשובה היא חד משמעית "לא". "not that there's anything wrong with that".

 



Degifting

בתקופה האחרונה התגלעה במשפחתי מחלוקת. בעוד הוריי ואחי טענו שאם אדם נותן מתנה – הוא רשאי לקחת אותה בחזרה, או לפחות יש לו "מניות" ו"זכויות" על המתנה, אני טענתי שמתנות הן "לעולמים" (במלעיל), וברגע שהמתנה ניתנה – היא רק של המקבל. גם אם להלכה אני צודק, אין ספק שלמעשה, העולם מתנהל כדעתם. אבל מבחינתי הם יכולים להמשיך לטעון כך עד מחר (כמובן שכל הדיון היה תיאורטי בלבד, וכל המחלוקת הייתה לשם שמיים).

הוויכוח הזה החזיר אותי לקורס של מו"ר פרופ' גדי אלגזי, "משטר, חברה ותרבות בימי הביניים", שלקחתי בשנה שעברה (תשס"ט). אלגזי הסביר שאחת השיטות לביסוס השלטון בחברת ימי הביניים, הייתה כלכלת מתנות – ללא כלכלת מתנות השלטון לא יכל לשרוד. באותו שיעור הוא גם הרחיב על מושג המתנה. מתנה היא לא סחר, המתנה היא לא "תן ושכח", היא יותר קרובה להלוואה, למרות שהיא לא הלוואה רשמית. במתנה א' חייב לב', ו-ב' חייב לא' – ככה מתנהלות מערכות יחסים. והתהליך הזה יוצר זיקות יחסיות. 

בתוך כך, הזכיר אלגזי את הפסוק "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, 27). ודוק; הפסוק איננו בסגנון "לא יבוא אוהב מתנות בקהל ה'", ולא נעשה שימוש בטרמינולוגיה המעמידה את אוהב/ שונא המתנות במערכת המצוות שבין אדם למקום או אפילו בין אדם לחברו; שלמה המלך בא לתת לאדם עצה אוניברסלית וקיומית, ירצה הקורא – ישתמש בה, לא ירצה – שלא ישתמש: רוצה לחיות חיים טובים? הימנע מקבלת מתנות. 

אלגזי אמר גם "לכל מתנה קשור חוט". כמדומני שהוא התכוון לכך שכל מתנה היא חלק מרשת מסועפת של חוטים וקשרים, ואם קיבלת מתנה יש לך "חובה" כלפי אותו אדם, "אתה חייב לו", לאו דווקא מתנה. אבל אני חושב שניתן להבין זאת גם כך: לכל מתנה יש חוט בלתי-נראה, שקצהו האחד קשור למתנה ואת קצהו השני מחזיק נותן המתנה, וברצותו הוא יכול למשוך את המתנה בחזרה אליו, כאילו לא ניתנה המתנה מעולם.

גם כאן, עינם של יוצרי "סיינפלד" הבחינה בכך, והם הקדישו לכך את הפרק "The Label Maker" (אלגזי דיבר בשיעור על הפרק הזה, אבל למיטב זיכרוני הוא הזכיר רק את המושג regift, ולא דיבר על degift, שגם הוא מופיע בפרק). בפרק, לג'רי יש חתונה שנופלת על משחק הסופרבול, אז הוא נותן את זוג הכרטיסים שיש לו לרופא השיניים שלו, טים ווטלי, וזה בתמורה נותן לו "מכשיר תוויות" שאיליין נתנה לו פעם. לאחר שהחתונה שג'רי היה אמור ללכת אליה מתבטלת, ולאחר שהוא מבין שווטלי "מיחזר" (regift) את המתנה של איליין, מתנהלת בין ג'ורג' לג'רי השיחה הבאה (את השיחה ניתן לראות בקישור למעלה, דקה 07.50 בפרק):

George:  The wedding is off.  Now you can go to the Super Bowl.

Jerry:  I can't call Tim Whatley and ask for the tickets back.

George:  You just gave them to him two days ago, he's gotta give you a grace period.

Jerry:  Are you even vaguely familiar with the concept of giving?  There's no grace period.

George:  Well, didn't he regift the label maker?

Jerry:  Possibly.

George:  Well, if he can regift, why can't you degift?

Jerry:  You may have a point.

George:  I have a point, I have a point.

 

המשך הפרק רצוּף ב"degifting", נתינה ולקיחה בחזרה: ג'רי מתקשר לווטלי, אבל ווטלי אומר לו שהוא כבר עשה תוכניות לסופרבול; בהמשך ווטלי נותן כרטיס אחד לאיליין, אחר-כך הוא לוקח אותו מאיליין ונותן אותו לניומן, יותר מאוחר הוא לוקח אותו מניומן ונותן אותו בחזרה לג'רי, ובסוף נותן את הכרטיס האישי לו שוב לניומן.

להבא, אם נותנים לכם מתנה, תחפשו את החוט שקשור אליה.

מצוות חברתיות

היום בצהריים ערכנו במשרד "מסיבת פרידה" לאחד העובדים שעזב לאחרונה. בעצם, אני לא יודע אם ניתן לקרוא למה שהיה מסיבת פרידה. אני לא בטוח אם בכלל "היה" משהו – אבל את זה נשאיר להיסטוריונים שיבואו ויחקרו את האירוע וינסו לגשר בין הנראטיבים השונים, מנקודות הראות השונות של הנוכחים. היה כיבוד קל – זו עובדה.

הפקת האירוע, שלוותה בהרבה קשיים, הנכיחה לי את מה שסוציולוגים מכנים "מצווה חברתית" (כל ההגדרות והניסוחים הם שלי ועל אחריותי). "מצווה חברתית" היא פעולה שיש חובה חברתית לקיים אותה – חובה שמקרינה על כל פרט ופרט בחברה – יש חובה על החברה כחברה לקיים אותה, באדיקות של קיום מצוות. המרצה שלי בקורס "מבוא לסוציולוגיה", ד"ר ניסים מזרחי, אמר לא-פעם: "כולנו אנשים דתיים". מצווה חברתית יכולה להיות חלק מ"דת הלאום", כמו קיום טקסי זיכרון או עמידה בצפירה, ואז היא ממש גלויה לעין. אבל היא גם יכולה להיות חלק מהאינטראקציות היומיומיות שלנו, כמו ימי הולדת ומסיבות למיניהן.

וגם אני חשתי שלנו כחברה, חברת העובדים במוקד הטלפוני, יש חובה אזרחית לערוך מסיבת פרידה לעובד שפרש. וכמו בכל מצווה, לא תמיד הרצון של החברה והרצון של הפרט עולים בקנה אחד.

מי שמכיר את כל התיאוריות הסוציולוגיות האלו על בוריין, היא כמובן הסדרה "סיינפלד". הפרק "The Frogger" (עונה 9, פרק 174) נותן הצצה למשרד בו איליין עובדת (אצל איל-האופנה ג'יי פיטרמן), שם נהוג לחגוג כל אירוע, איזוטרי ככל שיהיה. כשאיליין לא מגיעה יום אחד לעבודה, הם חוגגים לה למחרת את שובה לעבודה, עם עוגה. ואז איליין אומרת את המשפט האלמותי: "?We are all unhappy. Do we have to be fat too". אגב, למרות הכל, אני חושב שהמסקנה היא כמו שאמר אחד העובדים:  I think it's nice.

את הקטע המרכזי של הפרק (וגם הכי מצחיק) ניתן לראות כאן.

והנה התסריט של הקטע: 

INT. ELAINE'S OFFICE – DAY

Elaine is sitting at her desk smelling a pen.

ELAINE (thinking): This pen smells really bad. So why do I keep smelling it? Is it too late for me to go to law school?

There's a knock on the door and several co-workers enter with a cake.

ELAINE: What is this?

MALE WORKER: You were out sick yesterday, so we got you a get-well cake.

FEMALE WORKER: It's carrot. It's good for you.

WORKERS (singing): Get well get well soon, we wish you to get–

ELAINE: Stop it! That's not even a song! I mean, now we're celebrating a sick day?

MALE WORKER: I think it's nice.

ELAINE: What? What is nice? Trying to fill the void in your life with flour and sugar and egg and vanilla? I mean, we are all unhappy. Do we have to be fat, too? Not you Becky, I know you have a slow metabolism. I don't want one more piece of cake in my office!

Another worker enters late.

WORKER (singing): Get well, get well soon–

MALE WORKER: It's not happening.

They all start to leave disappointed.

BECKY: Can we still it eat?

Serenity now. Insanity later

האדם הוא יצור מדיני, אמרו גדולים ממני, כלומר הוא יצור חברתי, שחיי החברה בשבילו הם כמו אוויר לנשימה. אלא שחיי החברה מזמנים לנו הרבה סיטואציות מורכבות, ולא תמיד מובן וידוע מה צריך לעשות באותן סיטואציות. כשאני מוצא עצמי נבוך מול סיטואציה כזו, אני פונה לתנ"ך, לתנ"ך שלי לאינטראקציות חברתיות, ל"סיינפלד".

בזמן האחרון – אני חושב שיותר מבעבר – אני מרגיש צורך גדול לפרוק זעם רב שמצטבר בי כתוצאה מסיטואציות שונות. אלא שכישראלי אני אדם כובש, וגם את הזעם הזה אני כובש, ושומר (או לפחות משתדל) על ארשת פנים נחמדה. וזה מתסכל.

מתסכלת יותר היא העובדה שאין לכך תשובה בתנ"ך שלי. בפרק "The Serenity now" (עונה 9, פרק 159), אבא של ג'ורג', פרנק, מתרגל אמירה מדיטטבית של המילים "Serenity now" שאמורות להרגיע אותו. כמובן שאמירת המילים לא מועילה, לא רק לפרנק אלא גם לקרמר, והדברים מתגלגלים לאחד הפרקים היותר מצחיקים בסדרה. אמנם אין פתרון לבעיה שחיפשתי, אבל ניתן למצוא בראיית הפרק נחמה.

הדברים שזורים לאורך כל הפרק, אז אני לא מביא את התסריט אלא רק את הסרטון עםהקטע המרכזי בפרק (והקטע הכי מצחיק). את הקטע ניתן לראות כאן.

שלוש הערות על המונדיאל

[1] אריאל שנבל כתב ב"מקור ראשון" שב-1980 דרום אפריקה הייתה המדינה המנודה ביותר בעולם בשל משטר האפרטהייד שהנהיגה, והנה עכשיו ב-2010 כל מדינות העולם משחרות אליה, למשחקי המונדיאל. מכאן הסיק שנבל שאם ב-2010 ישראל היא המדינה המנודה ביותר בעולם, ב-2040 אנחנו נזכה לארח את גביע העולם. למה? סתם ולא פירש. 

קשה אפילו לתפוש את העיוורון ששנבל לוקה בו. כאילו דרום-אפריקה לא עברה איזה מהפך של 180 מעלות מהמדינה שהייתה בשנות השמונים למדינה שהיא היום, ממדינה שיש בה הפרדה בין שחורים ללבנים רק בשל צבע העור שלהם, למדינה דמוקרטית שבהמשך גם עמד בראשה נשיא שחור. מה שנבל חושב, שבן רגע העולם יתאהב בנו וייתן לנו לארח את המונדיאל? מדינת ישראל צריכה לעבור איזה שינוי קטן… ברור שזה לא פשוט, וברור שישראל היא לא דרום אפריקה, אבל אני באמת מייחל לכך שעד 2040 ישראל תעבור את השינוי שהעולם מצפה ממנה. והמונדיאל? זה רק בונוס.

[2] דיברתי עם שני חברים שלי, שני אוהדי כדורגל מושבעים, לפני משחקי המונדיאל, ושניהם הביעו התלהבות צוננת מאוד מהמונדיאל. אחד אפילו אמר שהוא לא מתכוון לראות את המשחקים, למרות שהוא היה מוכן בערך למכור את אימא שלו בשביל לראות משחק של ליגת האלופות.

אז מה מושך כל-כך במונדיאל? מה הופך אותו למושך תשומת לב יותר מליגת האלופות? התשובה הראשונה, הטכנית, היא האינטנסיביות של המשחקים. במשך חודש שלם יש רצף של משחקים יום אחרי יום, ועכשיו בשלב הבתים יש גם שלושה משחקים ביום, עם טובי השחקנים מכל העולם.

התשובה השנייה היא לדעתי, האפקט הלאומי שיש במשחקים למען המדינה, למען הלאום. לדעתי, שחקני כדורגל ואוהדי כדורגל מתרגשים לשיר את ההמנון למען המשחק, ומנשקים את הסמל והדגל של המדינות שלהם – יותר מאשר הם מתרגשים לשחק או לאהוד למען המועדון או הקבוצה.

בהתאם לרוח הפוסט-מודרנית/ פוסטציונית המנשבת בפקולטות למדעי הרוח והחברה, אוהבים שם לומר שכל עניין הלאומיות הוא חדש מאוד, הוא אפקט של ה-200 השנים האחרונות, ולכן הוא בר-חלוף. יש בחור שאוהבים לצטט אותו בשם בנדיקט אנדרסון, שכתב ספר בשם "קהילות מדומיינות", ובו הוא טוען שכל עניין הלאום הוא מדומיין – בין תושב אילת בדרום לתושב מרגליות בצפון אין שום חיבור ושום קשר פרט לכך שהם קוראים את אותו עיתון בו-זמנית; יש יותר חיבור בין חקלאי ממושב קדימה (נגיד) לחקלאי פלסטיני מדרום הר-חברון – שניהם יכולים לדבר על חקלאות ועל מצב החסה בשטחים. אלא שעדיין, קשה להסביר את הפטריוטיזם שאנשים מפגינים כלפי המדינה שלהם, לא רק בישראל אלא בכל העולם.

את החיבור בין ספורט ללאום מדגיש מאוד הסרט "אפקט האנושיות" (שמבוסס על הספר של ג'ון קרלין "לשחק את האויב: נלסון מנדלה והמשחק ששינה את האומה"). הסרט מתחיל ביום ההשבעה של נלסון מנדלה (מורגן פרימן) לנשיאות דרום אפריקה, ועוקב אחר השילוב של השחורים והלבנים דרך קבוצת הרוגבי של דרום-אפריקה, ואת המרוץ שלה מנבחרת כושלת לנבחרת הטובה בעולם. בסרט רואים איך מנדלה עוקב בדריכות אחר כל צעדיה של הנבחרת ומעודד את שחקני הנבחרת.

אלא שבסרט זה נראה לי ממש מוגזם, על גבול הגרוטסקי. מנדלה מוכן לסכן את נשיאותו למען הנבחרת, כשהוא מתעקש שהשם של הנבחרת המעורבת יהיה אותו שם של הנבחרת בזמן האפרטהייד; הוא יוצא מישיבות חשובות על כלכלת המדינה ועוצר את הישיבה באמצע בכדי להתעדכן בתוצאות משחקים, וגם קפטן הנבחרת פרנסואה פינאר (מאט דיימון) מקבל השראה מהשיר שהחזיק את מנדלה בכלא ומהתא שמנדלה ישב בו בתקופת האפרטהייד. מנדלה אומר לפינאר בסרט: "לספורט יש הכוח לשנות את העולם". למרות שזה יפה, לי זה נראה מוגזם. בכל זאת, זה רק ספורט.

[3] חבר שלי לעבודה אמר לי שערב המונדיאל הוא ראה בסוכנות-הימורים שיחס ההימורים שגרמניה תיקח את המונדיאל הוא יחס של 1:14 או משהו כזה, כלומר לא נותנים להם הרבה סיכויים, למרות שזו נבחרת טובה. הוא חשב לשים חצי אלפייה על גרמניה ובסוף השתפן, ואמר לי שאם גרמניה יקחו את המונדיאל הוא יאכל את הלב. באותו ערב גרמניה ניצחה 0:4 והציגה את המשחק היפה והמשכנע ביותר עד כה (עד היום לפחות, כשארגנטינה ניצחה 1:4 והציגה גם היא משחק יפה). בתום המשחק חשבתי על אותו חבר, והסיטואציה שגרמניה תזכה במונדיאל נראית הגיונית מאוד.

אמרתי לו שאם אנחנו נראה שגרמניה מגיעה לגמר, אפשר "לחבל" בשחקניה כך שנוודא שהם לא יזכו בגביע. הדבר הזכיר לי את הפרק "The Susei" ב"סיינפלד" (עונה 8, פרק 149), שבו קרמר גורם להרחקה של רג'י מילר ממשחק בין אינדיאנה פייסרס לניו יורק ניקס, וגורם לכך שהניקס ינצחו ושג'רי יזכה בהימור שהוא (קרמר) שם בשם ג'רי.

הפעם לא מצאתי סרטו ביוטיוב, אבל להלן התסריט:

KRAMER: Hey, oh–listen. Did you get my ticket from Allison?

GEORGE: Yeah, yeah, right here. [hands it to him]

KRAMER: All right! Yeah.. Courtside.. Whoa! Don't let this girl get away..

GEORGE: [clipping on shades] Ha.. She'll have to find me first. [leaving]

KRAMER: All right. [to JERRY] Ah? Oh, by the way: you owe Mike a hundred dollars.

JERRY: What for?

KRAMER: Well I put a bet down for ya on tonight's game. Yeah, if the Knicks beat the Pacers by more than thirty-five It pays ten to one. Oo-oo! That's some sweet action!

……

KRAMER: [comes in, subdued] Hey. [grabs a water from refrigerator]

JERRY: Hey, I thought you went to the game.

 KRAMER: No. I was kicked out for fightin' with one of the players. [leaving]

JERRY: Wait. Way–way–way–way–way–way–wait! Who?!

KRAMER: [stops] W–Reggie Miller.

ELAINE: Cheryl Miller's brother?

KRAMER: Yeah. [leaving]

JERRY: Hey–hey–hey–wait, wait, wait, wait! What happened!

KRAMER: [stops again] Well, first of all, for some reason, they started the game an hour Late. And uh, I was sittin' next to Spike Lee an' he an' Reggie were jawin' at each other, so I guess I got involved. [leaving]

ELAINE: [same time as JERRY] –Wait, whoa–whoa–whoa–whoa!–

:JERRY: Well–wait–wait–wait–wait! What do you mean "involved"?!

KRAMER: [stops again] Well I.. ran out onto the court an' threw a hotdog at Reggie Miller. "Involved." An' they threw me, an' Reggie, an' Spike out o' the game.

ELAINE: So that's it?

KRAMER: Well I, well I, felt, pretty bad about everything an' uh, then the three of us, we went to a strip club. [leaves]

JERRY: Can you believe that?

ELAINE: I didn't know Cheryl Miller's brother played basketball.

KRAMER: [suddenly comes back, excited] The Knicks killed 'em a hundred an' ten to seventy three!

JERRY: What–of course, without Reggie Miller, it's a blowout!

KRAMER: No, Jerry–that's thirty-seven points! The Knicks covered! You won! See, that's a cooool-G, Daddy-O–now you gotta let it riiiide!

JERRY: On what?!

KRAMER: [real addict] Ah, come-on, Jerry–I don't wanna lose this feeling. Hey–let's go down to the O.T.B. We'll put some money on the ponies. [getting out pocket-watch]

JERRY: Yeah, all right.

בין 9.00 ל-13.00. או בין 14.00 ל-18.00

קבעתי עם חברת "יס" שיבוא היום טכנאי בין 8.00 ל-10.00 בבוקר. אתמול, בערך ב-19.00, התקשו אליי בשביל להגיד לי שהטכנאי לא יוכל לבוא ובמקום זה אמרו שיבוא טכנאי מ-12.00 עד 14.00. חיכיתי חיכיתי, ובסוף הוא הגיע בדיוק ב-14.00, כשרק ב-13.45 הוא יצר איתי קשר. בסוף הוא גם לא הצליח לחבר אותי בגלל היעדר תשתיות.

כל זה הזכיר לי את הפרק "The Cadillac" בסיינפלד (עונה 7, פרק 124) שבו קרמר נוקם בטכנאי כבלים, בגלל שגם הוא סבל מטכנאים שהבטיחו לבוא "מתשע עד אחת או משתיים עד שש" ומגיעים בדקה האחרונה.  

את הקטע אפשר לראות כאן (הקטע ערוך, כך שאפשר לראות את כל השתלשלות העניינים).

ולהלן התסריט (רק הקטע הראשון. ג'ורג' וג'רי דנים באפשרות שהוא יצא עם מריסה טומיי למרות שהוא מאורס לסוזן):

There is a knock at the door.

JERRY: (about the pie) This is no good.

Jerry puts down the plate, gets up and opens the door, to reveal a guy in a Plaza Cable cap.

JERRY: Hi.

NICK: Hi, uh, excuse me. I'm uh, I'm with Plaza Cable. I'm sorry to bother you. I…I'm looking for the guy who lives over here. Been waiting about uh, heh, two hours. You uh, happen to know where he is?

JERRY: No.

NICK: If you see him, Could you just tell him the cable company was here?

JERRY: Sure.

NICK: Thanks.

The guy leaves. Jerry closes the door and returns to the couch.

JERRY: (about the cable guy) Nice people.

Jerry sits beside George again.

GEORGE: Listen, lemme ask you a question. What if I got a cup of coffee with her?

JERRY: Well, what about Susan?

GEORGE: (worked up) I can't have a cup of coffee with a person?! I'm not allowed to have coffee?!

JERRY: Would you tell Susan about it?

GEORGE: (frustrated) Not necessarily.

JERRY: Well, if you can't tell Susan about it, then there's something wrong.

GEORGE: (shouts) Of course there's something wrong! (points at Jerry) We had a pact!

Jerry heads for the fridge, just as Kramer enters.

JERRY: Hey, cable guy's looking for you.

KRAMER: Oh, yeah?

JERRY: Yeah.

KRAMER: Oh. Yeah, I been getting HBO and Showtime for free. See, they just found out about it, so now they wanna come and take it out.

JERRY: Well, said he was waiting about two hours. Seemed a little put out.

KRAMER: Oh, was he? Was he? I guess the cable man doesn't like to be kept waiting.

JERRY: You don't seem too bothered by it.

KRAMER: You remember what they did to me ten years ago? "Oh, we'll be there in the morning between nine and one", or "We'll be there between two and six"! (quiet anger) And I sat there, hour after hour, without so much as a phone call. Finally, they show up, no apology, tracking mud all over my nice clean floors. (malice) Now, they want me to accommodate them. Well, looks like the shoe's on the other foot, doesn't it?

JERRY: Boy, I've never seen you like this.

KRAMER: Oh, you don't wanna get on my bad side.

האמת

לפני כשבועיים דיברתי עם חבר, וביקשתי ממנו שלא משנה מה קורה ולא משנה באיזה נושא – אני מבקש שיגיד לי את האמת (לא רק באינטראקציה ביני לבינו, אלא בכלל). אני באמת חושב שמוטב היה לו כל אחד היה אומר את האמת. האמת לא חייבת להיות קשה, השאלה איזה אינטרס עומד מאחורי אמירת האמת, והאמת היא חיובית אם עומד מאחוריה רצון טוב. לדוגמא, סמכתי על אותו חבר שיגיד לי את האמת, כיוון שידעתי שהוא רוצה בטובתי.

הדבר הזכיר לי את הפרק "The Truth" בסיינפלד (עונה 3, פרק 19), כשג'ורג' רוצה להיפרד מהבחורה שאיתה הוא יוצא, פטריס, ולאחר שהוא מוכר לה קלישאות, היא מבקשת שיגיד את "האמת". זו כמובן דוגמא טובה איך לא לומר את האמת, כיוון שג'ורג' לא יודע לומר את האמת, הוא חי בשקר. אבל אני חושב שניתן לומר את האמת – גם במקרה של ג'ורג' או שכשנפרדים בדייט – לו מונעים מרצון טוב, ומוטב לומר את האמת.

את הקטע ביוטיוב אפשר לראות כאן (בהמשך הסרטון רואים את ג'ורג' וג'רי מבקרים אותה בכפר הבראה, אליו הלכה לאחר שג'ורג' אמר לה את האמת).

 והנה התסריט הרלוונטי:

GEORGE: I don't think we should see each other anymore. You're great but I'm I'm riddled with personal problems.

PATRICE: What did I do?

GEORGE: Nothing It's not you. It's me. I have a fear of commitment. I don't know how to love.

PATRICE: You hate my earrings don't you?

GEORGE: No, no,

PATRICE: And you didn't comment on the chop sticks.

GEORGE: I love the chop sticks. I, I personally prefer a fork but they look very nice.

PATRICE: You're not telling me the truth. I must have done something.

GEORGE: I have a fear of intimacy

PATRICE: Don't give me cliches. I have a right to know. What did I do wrong?

GEORGE: Nothing. It's not YOU..

PATRICE: I want the truth.

GEORGE: The truth. you want the truth? It is your earrings It is the chopsticks but it's so much more. You're pretentious. You call everyone by their full name You call my doorman, Sammy, "Samuel" but you didn't even say "Samuel" You went "Sam – U- EL" Papie-eh Mach-eh What is Papie-ay Mach-ay?

PATRICE: Keep goin'.

GEORGE: I, I think I made my point. I'm sorry if I was a little harsh.

PATRICE: No, I asked for the truth. Thank you for being so honest.

GEORGE: Can I uh, can I walk you back to work?

PATRICE: I prefer to go alone. How much do I owe?

GEORGE: Oh, please … … four dollars is f…