קליפתו אכל, תוכו זרק

ד"ר אלחנן שילה כתב במוסף "סוכות" של "מקור ראשון" (12.10.2011) מאמר בשם: "תוך וקליפה: אל מעבר למודרניזם ופוסטמודרניזם", מאמר בו הוא מנסה לקחת את היתרונות מהמודרניזם ומהפוסטמודרניזם וזאת בכדי  "להביא לבנייה של עידן חדש. עידן זה רק התחיל ועדיין אין לו שֵם" (שָם). ועד-כמה שקטונתי אני מלהבין בפוסטמודרניזם, נדמה שהבנתו של שילה מצומצמת עוד יותר, ועל כן אנסה לבקר את שילה בכמה נקודות עד כמה שידי משגת ומוחי הצר מוגיע/ מגיע, ובעיקר בכל הנוגע לעיסוקו בפרשנות, תחום שנדמה ששילה לא ירד לעומקו כלל, ואני הקטן מתיימר להבין קצת. ונדמה שהחורים במאמר של שילה כה רבים, עד שאיני יודע מהיכן להתחיל ובמה לסיים, ופחד אחזני שאוציא קלקול מתחת ידי, ועל-כן אשא תפילה לבורא עולם שלא יארע דבר תקלה על ידי וכו' (מתוך התפילה בכניסה לבית המדרש).

[1] לשילה יש טעות מתודולוגית עצומה, והיא שהוא אינו מתייחס להגות הפוסטמודרנית עצמה אלא למחקרים המתארים את המצב הפוסטמודרני. ותמהני על שילה, ששמו נושא משני צדדיו תארים שאינם-סובלים כתיבה כזו: דוקטור ומרצה. שכן כדוקטור הוא כתב כמה וכמה מחקרים בחייו, ואני בטוח שזו לא הייתה דרכו במחקרים שלו, וכמרצה, קשה לי להאמין שהוא לא יתייחס בזלזול, שלא לומר בביטול, לתלמיד שיגיש לו עבודה שבה הוא התבקש להתייחס להוגה מסוים, מבלי לצטט ולו פעם אחת את אותו הוגה עצמו. זה דבר שהוא כל-כך בלתי-נסלח בכתיבה מחקרית, שהוא כמעט משתווה לציטוטים מוויקיפדיה, שהוא אבי אבות הטומאה בכתיבה המחקרית.

וזה מעיד על שילה שלושה דברים. הראשון הוא זלזול קל והתנשאות על הפוסטמודרניזם ששוזר את כל המאמר. שילה מבקר את ספרו של ד"ר גדי טאוב על הפוסטמודרניזם, "המרד השפוף" (וגם אז הוא מצטט דברים שאחרים כתבו עליו, כמו לא קרא את טאוב במקור, אם כי בהמשך הוא מביא ציטוט ישיר מספרו של טאוב), על כך שהוא אינו בונה אלטרנטיבה לפוסטמודרניזם ורק עסוק בניסוחן של תגובות, ואילו מצטט כמו מסכים לדבריו של אליעזר שביד, על ההרס המצוי בפוסטמודרניזם לגבי הזהות היהודית. מעבר לעמדה התמוהה הזו, שכן אני מצאתי תשובה ונחמה בספר של טאוב, טאוב מתייחס בכבוד להגות הפוסטמודרנית ואילו את ספרו של שביד ("הציונות שאחרי הציונות", הספריה הציונית, 1996) הנחתי מידי לאחר כמה דקות, משלא יכולתי לשאת את הטון המתלהם שנוקט בו שביד. והזלזול של שילה נושב מכמה מקומות במאמר, כמו במשפט הבא: "הפוסט-מודרניסט יכול להציע סברות-כרס כאוות נפשו כי ממילא לא נגיע ל'דברים עצמם'", ובהמשך "החוקר המודרני 'הישן' איננו 'חוכמולוג' פוסט-מודרני…"

והזלזול, כמדומה, ניכר גם מכך ששילה מתיימר במאמר של ארבעה דפי עיתון לתת תשובה ניצחת להגות הפוסטמודרנית (וגם לזו המודרנית למעשה, שכן הוא רוצה ליצור סינרגיה משתי אלו). ואם כן חבל, כיוון שהתחושה שלי היא ששילה ניסה לכתוב מן "מאמר הדור" או "מורה נבוכים" לדתי הנבוך (שהוא עצמו?), ומרוב להיטות ליצור מאמר כזה, הוא הוציא מתחת ידו מאמר-נא, חצי-מבושל, שעדיין עושה את פרפוריו האחרונים. וזה לדעתי חוסר-הבנה עמוק של הפוסטמודרניזם, שמבקש את ההשתהות והשהייה, את ההתבשלות בתוך סימני השאלה, ומסוגל להכיל את ההבנה שלא תמיד יש תשובות חד-משמעיות.

וזו, אגב, פרשנות שלי למאמר של שילה (ופרשנות שלי בכלל להגות הפוסטמודרנית). ואגב פרשנות, מעבר לזלזול של שילה, נדמה שהבחירה שלא להתייחס להוגים עצמם מצביעה על כך שלשילה יש חוסר-הבנה במשמעות העמוקה של הפרשנות בהגות הפוסטמודרנית, שכן כל המחקרים המתייחסים לפוסטמודרניזם הם פרשנות, וכיוון שהפוסטמודרניזם דוגל בדמוקרטיה של פירושים, כיצד יידע שילה מה היא ההגות עצמה, אם הוא מתייחס רק לפרשנות על ההגות? הרי יכולות להיות לאותו הוגה כמה וכמה פרשנויות.

[2] שילה ממפה את הנושאים העיקריים שהפוסטמודרניזם עוסק בהם לארבעה: היסטוריה, פרשנות, מוסר ורעיון הקִדמה. במיפוי זה שילה בא לחשוף ויצא מכסה, והתייחסות להגות הפוסטמודרנית בארבע נקודות יוצרת מצג-שווא שזו היא ואין מעבר לה. פרט לכך שהפירוק הזה קצת פשטני, נדמה לי שהוא משרת את המבט המזלזל של שילה, שכן יש בפירוק משום אי-תפישה של התמונה הכוללת. הדבר דומה לפירוק המושג "כאב" לשרשרת פעולות: דחפים עצביים שמשדרים למוח על פגיעה ברקמות שיוצרות אי-נוחות פיזית. לא כזה נורא, נכון? ובינתיים, יש מישהו שסובל מזה.

[3] תחת הסעיף היסטוריה שילה מחלק את הדיון לשלוש שאלות: מה קרה, לְאלו נתונים ההיסטוריון מתייחס ומה המשמעות של הנתונים, כאשר לגבי הראשון שילה טוען שאין מקום לכמה אמיתות, ובסופו של דבר ניתן להגיע לחקר האמת. האם באמת ניתן להגיע לאוסף נתונים כרונולוגי חסר-משמעות? אני נוטה להאמין שלא, שהרי הנתונים הם אינסופיים, והם גם לעולם לא עומדים לבדם, שכן כבר השפה מכתימה אותם, כלומר נגועה בחוסר-אובייקטיביות. אם אכן ניתן להתייחס רק לנתונים ההיסטוריים, זה נראה לי לא-מעניין במיוחד. מכיוון שידיעותיי במחקר ההיסטוריה מתמצות בכך שנולדתי והנה אני כאן, אסיים את התייחסותי לסעיף ההיסטוריה בנקודה זו.

ושוב נדמה לי ששילה מפספס את התמונה הכוללת. לא מובנת לי רדיפתו של שילה אחר האמת האובייקטיבית הגולמית. הרבה פעמים ההיסטוריה האמתית אינה משמעותית. לדוגמא, בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות על מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. אפשר להתפלפל עד מחר האם אירוע כזה אכן קרה והאם הסיבה לכך הייתה זלזול זה בזה. אולם יותר משחשובה האמת ההיסטורית, חשובה העובדה שרבבות יהודים ברחבי העולם נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר, ויתרה מזו – בעקבות הנרטיב הזה, מבקשים לתקן בדורם את היחסים שבין אדם לחברו.

[4] חוסר ההבנה הגדול ביותר של שילה מפציע תחת הסעיף פרשנות. ראשית, ובכלל לאורך כל המאמר, נדמה ששילה עושה לעצמו עבודה קלה כשהוא מביא דוגמאות נקודתיות שנוחות לו ומחזקות את עמדתו. כך לדוגמא, הוא טוען שבפרשנות המילולית יש מקום לאמת אחת "מודרניסטית", כלומר לפירוש אחד, ומביא דוגמא לחיזוק עמדתו. אבל יכולה להיות למילה משמעות אחת מילולית ויכולה להיות למילה כמה משמעויות  שכמה מן המשמעויות רלוונטיות (לדוגמא, למילה "בז" – סוג עוף, גנב, מזלזל), ויכולה להיות משמעות אחת מילולית ואחת אינטר-טקסטואלית (כלומר, שהיא מהדהדת לטקסט אחר ואפילו לכמה טקסטים). ויכולה להיות מילה שניתן להבין אותה כפשוטה וניתן להבין אותה באופן אירוני, ולפעמים ההשתהות בין המשמעות הנכונה גם היא משרתת את כוונתו של הכותב. לדוגמא, כששמואל אומר לשאול לאחר מלחמת עמלק "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי" (שמואל א' ט"ו, 14), נראה לי ברור שהמילה "וּמֶה" היא גם מילת שאלה וגם חיקוי לקול הפעייה שמשמיעה הכבשה (אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר של מו"ר פרופ' מנחם פרי, "המלך במבט אירוני").

יתרה מזו. שילה מבכיר את החוקר שמבין את הרקע ההיסטורי לכתיבה לבין פרשן שלא מבין זאת, ובכך הוא חושף את חוסר הבנתו בפוסטמודרניזם: "בעקבות לימוד הרקע ההיסטורי של התקופה ניתן להתקרב אל כוונת הכותב" (ההדגשה במקור; א"נ). אז אמנם שילה צודק בכך שאין מקום לפרשנות שנובעת מבורות, אך הוא טועה בכך שצריך לחתור לכוונת הכותב. אין שום הכרח לחתור לכוונת הכותב; כוונת הכותב היא רק פרשנות אחת מבין כמה אפשרויות, ולאו דווקא החשובה מביניהם. שכן גם אם נדע בוודאות למה התכוון המשורר, וקרוב לוודאי שמעולם זה לא יקרה, מה אם אנחנו, הקוראים, הבנו אחרת? האם הכוונה של הכותב חשובה יותר מהקריאה שלנו? לא ולא! הכותב יכול לחיות בימי הביניים, והכוונה שלו יכולה להיות רלוונטית לימי הביניים, ואילו כשאני קורא את הטקסט במאה העשרים ואחת, אני שואב ממנו משמעות אחרת, והכותב יכול להיות בן המאה העשרים ואחת ועדיין אני אשאב מהטקסט שלו משמעות אחרת (ושילה גם אינו מתייחס לקריאה חתרנית, קריאה שהיא נגד כוונתו של הכותב אך מתבססת על הטקסט עצמו ולא תלושה מהמציאות, או לקריאה דה-קונסטרוקטיבית, קריאה שמצביעה על הכשלים שבטקסט).

למעלה מכך, לא תמיד הכותב מודע לכוונותיו, לכל ההשפעות שמקיפות אותו. ובדידי הווא עובדא: לפני כשנתיים עלה לי רעיון כללי לשיר, אבל השיר לא עמד לנגד עיניי עד שממש כתבתי אותו, וכמובן שלא ידעתי מה תהיה התוצאה הסופית. לדוגמא, לא ידעתי מהיכן שאבתי את ההשראה לשתי שורות בשיר (השיר במלואו יובא בהמשך): "בְּיָדִי הָאַחַת מַחְזִיק בְּעַנְפֵי הַסְּנֶה, וּבַאַחַת/ מְנַסֶּה לְהַבְעִיר אֶת הַלַּפִּיד". יום לאחר שכתבתי את השיר, עשיתי את דרכי מביתי לרכבת כבכל יום, ואז ראיתי על השלט בגן המשחקים את הפסוק הבא: "באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד, 11). ומכיוון שעברתי ליד השלט הזה בכל יום במשך כשנה, ברור לי שהפסוק הזה ישב לי בראש ובסופו של דבר נבע מתוך המקלדת שלי. ולהלן השיר:

הִיא מְסִבָּה פָּנֶיהָ מִמֶּנִּי, אָז

אֲנִי נֶאֱחָז בִּכְנָף מְעִילָה, וְהוּא

נִקְרַע,

וְעִמָה נִקְרָע גָם אֲני.

 .

אֲנִי נֶאֱבָק נֶגֶד הָרוּחַ,

בְּיָדִי הָאַחַת מַחְזִיק בְּעַנְפֵי הַסְּנֶה, וּבַאַחַת

מְנַסֶּה לְהַבְעִיר אֶת הַלַּפִּיד, אַךְ

הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ

בֹּעֵר,

הוּא אֻכָּל כֻּלּוֹ,

וְעִמּוֹ אֻכָּלְתי גַם אֲנִי.

[5] ביחס לקדמה, שילה מפגין את אותה רדידות שמאפיינת את רוב המאמר. שילה דוגל ברעיון הקדמה של המודרניזם וטוען שהנאציזם היה מעידה חד-פעמית, אבל שוכח לציין שרק במאה העשרים היה את השואה הארמנית (1915-1918), או רצח העם ברואנדה (1994) – וזה עוד אחרי שהוא יוצא נגד הביקורת הפוסטמודרנית על האירופוצנטריות, מה שמעיד ששילה סובל מאותה מחלה. מצד שני, הוא סובר שהתעצמות תרבות המדיה פגעה במעמד הספר ויצרה רדידות תרבותית, ומשום-מה בוחר להיתלות בדוד בן-גוריון כאילן גבוה, לאחר שזה אסר על הכנסת טלוויזיה לארץ, כאילו בן-גוריון הוא בר-סמכא בעניינים אלו. וזו נראית לי אמירה קצת כוללנית ולא מנומקת, שאינה דנה בהשלכות החיוביות שיש ל"תרבות המדיה", השלכות שגם שילה נהנה מפרותיהם.

רק חבל שכשילה בא ליהנות מהפֵרות, הוא זורק את תוכם ואוכל את הקליפות.

מדינת הלכה

עלייתה המשמחת של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל לפיינל-פור של היורוליג השנה, העלתה על פני השטח בעיה שהודחקה: גמר הפיינל-פור יתקיים בערב יום-הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובמידה ומכבי תל אביב תעפיל לגמר, יושב ראש הקבוצה, שמעון מזרחי, הכריז מראש שמכבי תל אביב לא תשחק. אז אמנם הבעיה נפתרה, כיוון שלבקשתה של מכבי המשחק הוקדם ל-17.30 (שעון ישראל), אך היא רק נפתרה חלקית, כיוון שערוץ 10 הודיע מראש שהוא לא ישדר את המשחק אם זה יתחיל אחר 17.00. ובין כך ובין כך, המצב שנוצר מעלה סוגיה מעניינת. ובטרם אתייחס לכך, אבהיר מראש ב"גילוי נאות" שאני אוהד מכבי, למרות שאיני רואה כיצד הדבר עשוי להטות את דבריי.

תובנה מקובלת בתורת הסוציולוגיה אומרת שכולנו, גם האתאיסטים הגדולים ביותר, אנשים דתיים. בתור אנשים החיים בחברה, כולנו מקבלים על עצמנו עול מצוות חברתיות. מצווה חברתית היא פעולה שיש חובה חברתית לקיים אותה, והחובה הזו מקרינה על כל פרט ופרט בחברה. והקיום של מצוות אלו נעשה לא אחת באותה אדיקות בה יהודי אורתודוקסי מקיים מצוות.  ואולי הדוגמא הטובה ביותר למצוות חברתיות  אלו המצוות שהן חלק מ"דת הלאום", כמו קיום טקסי זיכרון או עמידה בצפירה.

וגם ההתנגשות שבין גמר היורוליג לערב יום הזיכרון, מוכיחה באופן הבולט ביותר עד כמה "דת הלאום" היא הדת השולטת במדינה, והדת שולחת זרועותיה לכל פרט ופרט במדינה, גם לקבוצה פרטית כמו מכבי ת"א, גם כשזו משחקת מחוץ לגבולות המדינה. למעשה המדינה היא מדינת הלכה. המדינה, כמדינה ששולטת בה "דת הלאום", לא תאפשר לחלל את הדת שלה. ולמרות שניתן לומר שהבעייתיות היא לא בעצם המשחק, אלא ב"מבט החברתי", כלומר בשל העובדה שמשחק מעצם טבעו הוא "אירוע ראוותני", ושהציבור בישראל לא יוכל לראות את המשחק בערב יום הזיכרון, לעניות דעתי הבעיה היא גדולה יותר – היא בעצם חילול היום הקדוש. וכמו שיהודי פרטי המדליק טלוויזיה בשבת בדל"ת אמותיו מחלל את השבת, כך גם אם מכבי ת"א תשחק ביום הזיכרון בדל"ת אמותיה – היא חללה את קדושת היום. ובגלל שהיום עצמו קדוש, בערוץ 10 לא מעלים על הדעת לשדר משחק שאולי יגלוש ליום עצמו (משחק ללא הארכה לא יגלוש לתוך היום). וכך בשאלה החקרנית האם מצוות יום הזיכרון היא "חפצא" או "גברא", דת הלאום הכריעה: זה דין בחפצא.

ובאמת ההשוואה בין יום הזיכרון לשבת היא מרתקת. כי למרות עשרות ומאות אלפי אוהדים של מכבי ת"א שהם שומרי שבת, ולפי אמונתם חילול השבת מתקיים בשני מישורים, הן במישור שבין האדם לחברו – כמו מצוות דת הלאום – אך גם במישור שבין האדם לאלוהיו – מעולם לא עלה על דעתה של מכבי ת"א שלא לשחק בשבת. ואם תמצא לומר ששבתות יש למעלה מ-50 ויום זיכרון יש אחד, גם אם המשחק היה נופל בחג, מכבי ת"א הייתה משחקת (ואם זיכרוני אינו מטעני, היה מקרה כזה בעבר).

בשורה התחתונה אף אני סבור שעל מכבי לכבד את יום הזיכרון, אך בכל זאת מעניין להיווכח במניעים שעומדים מאחורי ההחלטה, דווקא משום שהחלטה כמו לא לשחק ביום הזיכרון נתפשת אצלנו כטבעית ומובנת מאליה, כשלא כך הדבר. וככל שדבר שהוא תרבותי נתפש כטבעי יותר, כך מומחשת מידת ההטמעה שלו בקרב הבריות. ולעניות דעתי, הקונפליקט הנוכחי מוכיח שטועים האומרים שהיהדות האורתודוקסית שולטת במדינה. היא אמנם שולטת בעניינים כמו גיור ונישואין, אך ברור שאלו איים קטנים, שלפעמים נתפשים ככפייה, מה שמוכיח שהם לא חלק אינטגרלי מהמדינה. אין ספק שמבחינה תרבותית ובעיקר מבחינת המרחב הציבורי הדת השולטת היא דת הלאום. מדינת ההלכה כבר כאן.

הם נופלים מהרגליים

מסורת היא מאבותינו שיום לפני הפסיכומטרי נהגו בני ובנות ישראל לכתת עפרונותיהם לאתים, להחביא את ספרי הלימוד ולהעסיק עצמם בזוטות המשחררות את המוח מחרצובות הנוסחאות ומניחות את דעתו של האדם. יאללה, יוצאים לדרך.

מעשה בתלמיד אחד שבא לפני פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אמר לו: "זכאני לתואר בסוציולוגיה על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". דחפו באמת בניין "נפתלי" שבידו. בא לפני פרופסור אחר. (אמר לו: זכאני לתואר בסוציולוגיה על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת). לימד אותו. אמר לו (הפרופסור לתלמיד): "אני מסכן, משמע אני צודק – זו היא כל התורה כולה. ואידך (והשאר) פירושה הוא, זיל גמור (צא ולמד)". והתלמיד הזה הוא אני.

לא בדיתי את הסיפור הזה מלבי על מנת לזלזל במוריי ומורותיי, המרצים והמרצות בחוג לסוציולוגיה – אם כי זה תמיד נחמד לשחוט מרצים קדושים; הבאתי את הסיפור הזה על מנת להדגיש את העיקרון שתלמיד נבון, המבין דבר מתוך דבר (או לחלופין, תלמיד הדיוט כמוני, שיכול להבין מתוך דבר את היפוכו) – יכול על נקלה לחוש שעובר כחוט השני בתורת הסוציולוגיה: אם אתה מסכן, אתה קורבן, אתה לא אשם במצבך – משמע אתה צודק. ולהיפך: לא ניתן להיות צודק כשאתה בעל שררה, בעל הון, בעל כוח.

לא פישטתי את העיקרון הזה – אני מסכן משמע אני צודק – עד כדי הגחכתו, על מנת לדון בנושאים שעוסקים בהם בסוציולוגיה, ובסוציולוגיה הישראלית בפרט, מה גם שאני סבור שהוא נכון במקרים מסוימים. אני מבקש להתמקד בעיקרון הזה מבחינה תדמיתית, כלומר להראות כיצד במקרים של מחלוקת או קונפליקט, אנשים שמתקיימים במרחב הציבורי (עיתונאים, יחצ"נים, דוברים, משרדי פרסום) משתמשים בעיקרון בכדי ליצור תדמית אצל דעת הקהל של מסכנוּת לאחד הצדדים, של תוקף וקורבן, בכדי לומר שהמסכן תמיד צודק. כלומר, כשעוסקים בתדמית, גורמי התקשורת זונחים את העיסוק בטענות עצמן, ומבליטים את העובדה שהנ"ל הוא מסכן.

והדבר בולט מאוד בשביתת הרופאים, שהחלה שבוע שעבר בשביתת אזהרה, וחזרה היום, משהמשא ומתן בין הרופאים למשרד האוצר לא עלה יפה. ולפני שאתחיל, אני מבקש להדגיש שאין אני עוסק בשאלה מי צודק, ואפילו נטיית לבי היא לרופאים; אני מבקש לעסוק ברטוריקה שהרופאים משתמשים בה. ובכדי להוכיח שהם צודקים, הרופאים נוקטים ברטוריקה של מסכנוּת. ואני מניח ששמעתם בזמן האחרון לא אחת את המשפט "הרופאים נופלים מהרגליים", והגדיל לעשות ד"ר גל מידן במאמר ב-ynet בשם "עבד עם סטטוסקופ". ומידן מבין טוב מאוד איך התקשורת עובדת ולכן כותב בראשית מאמרו: "בעידן מסרים בני שלוש מלים ומסרונים, יספיק משפט אחד שמשקף פרדוקס בלתי נתפש – הרפואה בישראל כיום היא עבדות". והדימויים שהכותב משתמש בהם לצורך רכישת לב הציבור – עוררו בי חלחלה. ואני חושב שהציבור לא מבין את המהפך התדמיתי העצום שביצעו הרופאים. רפואה, שהיא המקצוע הנחשק ביותר, מתוארת כעבדות. אתם תופשים את זה?!

בתור אחד שמלווה מועמדים לבית הספר לרפואה, אני יכול לומר לכם שאנשים שממש רוצים ללמוד רפואה, יעשו הכל על מנת להתקבל לרפואה. ואם שכשבאים לציין שמישהו יעשה הכל, נוקטים בביטוי "הוא מוכן למכור את אימא שלו", אני יכול לספר לכם מניסיון שמועמדים לרפואה אכן ימכרו את אימא שלהם – אולי לא ימכרו מוניטרית, אך אין ספק שהם יגרמו להורים שלהם לעבוד שעות נוספות; למעלה מכך, האימהות שלהם – שמתקשרות לרוב בשם צאצאיהן – יסכימו למכור את עצמן על מנת שבנם יתקבל לבית הספר לרפואה. וכבר נתקלתי באנשים שיש להם תואר שני במנהל עסקים, אך החיידק הזה לא עזב אותם, והם מוכנים לשפר בגרויות ופסיכומטרי על מנת לנסות להתקבל לבית הספר לרפואה.

ולחברה – החברה כמושג מופשט, לאו דווקא חברה ספציפית – טוב עם המצב הזה. כי הרופא הוא הסגן של אלוהים. אם מוקדן מידע טלפוני עושה טעות – לא קרה שום דבר, ובמקרה הגרוע ביותר ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. אבל כשרופא עושה טעות – זה עניין של חיים ומוות. ועל מנת שלרפואה תהיה היוקרה הראויה, בכדי למצב את הרפואה כמקצוע הנחשק ביותר, מקום אחד מתחת לאלוהים – החברה חייבת לערוך את הבוחן-מסלול הזה: תנאי-קבלה קשים מאוד, שנמצאים במגמה מתמדת של הקשחה, מסלול של שבע שנות לימוד (שלוש שנים פרה-קליניים, שלוש קליניים ושנה סטאז'), ועוד שנים רבות של התמחות (שנות ההתמחות משתנות בהתאם למחלקה בה הרופא מתמחה), בהן הרופאים עושים תורנויות לרוב ופשוט "נופלים מהרגליים".

ולכן מספר המקומות בכל שנתון בבית הספר לרפואה הוא מוגבל. כי אם תהיה אינפלציה במספר הרופאים – כמו שקרה לדוגמא במשפטים, כשעוד ועוד מכללות למשפטים נפתחו – ערך לימודי הרפואה ירד. והחברה לא יכולה להרשות לעצמה את זה, היא לא יכולה להרשות לעצמה שכל מי שרוצה ללמוד רפואה – ישלם מאות אלפי שקלים למכללה ויהיה רופא, היא לא יכולה להרשות לעצמה מצב בו האנשים הכי טובים – לפי מסלול המכשולים והקריטריונים שהחברה מציבה להם – הם לא אלו שיהיו רופאים. ומאותה סיבה, המשכורת של הרופאים היא משכורת יפה – ואל תתנו שיטעו אתכם, המשכורת מכובדת – אבל לא גבוהה מאוד. כי אם היא תהיה גבוהה מדי, לרופאים לא יקראו רופאים; יקראו להם עורכי-דין.

וכל זה, מסלול הלימודים הארוך והשכר הלא-גבוה והמשמרות המטורפות – כל אלו רק מגבירים את מעמדם האלילי של הרופאים בעיני צאן מרעיתם, בעינינו החולים. אז אמנם העובדה שכל אלו משמשים פונקציה מסוימת – מיצוב מעמדם של הרופאים – לא אומר שהם הכרחיים, ואולי אפילו מזיקים לחולים ולרופאים (הרופאים שנופלים מהרגליים וכו'), אבל עצם כך שיש לכל אלו פונקציה גם מקשה על הסרתם, וגם דורשת תחליף ראוי במידה ואלו יוחלפו על מנת לשמור על איזון מסוים, על מנת לשמש לאותה פונקציה. ולכן ניתן להעלות את שכר הרופאים או לשנות את מסלול הלימודים – אך רק על-ידי מערכת של בלמים ואיזונים שתבטיח את מעמדם האלילי של הרופאים.

ומהסיבה הזו, הרופאים לא היו יכולים לבקש לעצמם עיתוי גרוע יותר לשביתה שלהם – סמוך למועד שבו הסתיימה שביתת העובדים הסוציאליים. ובאמת אם רוצים למצוא שני מקצועות שנמצאים בקצות הסקאלה מבחינת התדמית הציבורית, בהחלט אפשר להציב מול רפואה את העבודה הסוציאלית. זה לעומת זה עשה האלוהים. בעוד הראשונים אכן "מסכנים", אכן לא מתוגמלים, הן מבחינת משכורת והן מבחינת  הערכה ציבורית ויוקרה מקצועית – ובל נשכח שיוקרה לא פחות חשובה מכסף, ויש אומרים שאף הרבה יותר – האחרונים מציבים עצמם כקרבן רק לצורך המאבק הציבורי. וכשמסתכלים על המעמד הציבורי של הרופאים מול התדמית שהם יוצרים לעצמם לצורך המאבק – זה בלתי נתפש. לופּ תדמיתי גאוני.

ושוב, אני לא בא לומר שהרופאים לא צודקים, אבל בגלל שהרופאים הם הסגנים של אלוהים, אני מצפה מהם ליותר. לא שמעתי את אלוהים מתלונן שהוא נופל מהרגליים, שהוא לא יכול לשאת את תפילות כל העולם – כולל את זאת שנשאה אלה רן, מלכת היופי של ישראל לשנת 2011, "להביא שלום עולמי". וגם לא שמעתי ממנו מילה על כל הפתקים שדוחפים לו בכותל. וכן, אם תתפללו בשבת הוא ישמע. הוא עושה גם תורנויות שבת.

קריאה חתרנית ב"שיר לשלום"

הדברים מוקדשים לעילוי נשמת יצחק בן רוזה. ומלווים בתפילה לבורא עולם: מי שענה לר' עקיבא ורחל באסם – הוא יעננו

 

שיר לשלום/  יעקב רוטבליט

תנו לשמש לעלות
לבוקר להאיר
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר
מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.
איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל
כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל
לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.
תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים
אל תביטו לאחור
הניחו להולכים.
שאו עיניים בתקווה
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.
אל תגידו יום יבוא
הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות הריעו רק שלום.
לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.

בזמן האחרון אני מאוכזב מהמילה. כשפתחתי את הבלוג, וככלל, כשאני מתיישב לכתוב – אין לי יומרות גדולות. כפי שאומרת כותרת-המשנה של הבלוג, מבחינתי הכתיבה היא צורך קיומי, כמו שחיי-חברה הם צורך קיומי לבני אדם (ואני בכוונה משתמש באנלוגיות לצרכים-קיומיים-דרג-ב', ונמנע מאנלוגיות לצרכים-קיומיים-דרג-א' – "הכתיבה היא כמו אוויר לנשימה" וכו'), ואני כמובן שמח שאנשים אחרים מזדהים או אוהבים את הדברים שאני כותב, אך מעולם לא חשבתי שלכתיבה שלי יש "כוח".

אבל הייתה תקופה – ליתר דיוק, חודש – בה ראיתי במו-עיניי שהדברים שכתבתי שינו דברים במציאות. ואמרתי לעצמי: אודי, אתה פאקינג-גאון. ראה מה חוללת בעשר אצבעותיך! אבל עכשיו, כאמור, חזרתי לקרקע המציאות, ואני מבין שהמילה משוללת-כוח. כלומר, היא עומדת במילה שלה, מילה שלה זאת מילה, אבל זאת בדיוק הבעיה: היא מילה ותו לא. הכתיבה מסוגלת לגרום אך ורק הנאה, הנאת-העצמי, סיפוק עצמי. היא כמו אוננות, שכולה הנאת העצמי, אפילו לא הסבת עונג לזולת, וקל-וחומר שלא הפצת שפע. ילדים כבר לא יצא מזה.

ומכיוון שהמחשבות על מוגבלותה של הכתיבה מלוות אותי הרבה לאחרונה, אני מחפש טקסטים שיחזקו את תחושתי, שיאשררו אותה, ולפעמים החיפושים האלו הם תת-מודעיים. כך מצאתי את עצמי חושב על מילות השיר "שיר לשלום" בהקשר זה, בהקשר מוגבלותה של המילה, תוך שאני עושה את צעדיי האחרונים בריצה השבועית. ואולי קודם לכן הסבר קצר על תפקידה של קריאת טקסט, ועל קריאה חתרנית בפרט, כפי שלמדתי מאחת המרצות שלי לשעבר, ד"ר אורלי לובין, בקורס "בין המינים: מבוא לתיאוריות פמיניסטיות עכשוויות".

אנו נפגשים באופן יומיומי עם טקסטים – וכשאני אומר טקסטים הכוונה היא למובן הרחב של המילה: ספרים, שירים, פרסומות או אינטראקציות יומיומיות, ובתוך המפגש אנו נוצרים ורואים את עצמנו. בכל רגע נתון, "מי שאני" עומד למבחן אל מול הטקסט שאני נתקל בו. כל ההיתקלויות הן דרמטיות, כל החלטה היא החלטה פוליטית, חברתית – בכל רגע האישה או הגבר נאלצים להמשיך ולייצר את עצמם, לכונן את עצמם כסובייקט. דוגמא קלה להבהרה היא פרסומות (ואני מתנצל מראש אם הדוגמאות הן פשטניות). כשאישה מפרסמת אבקת-כביסה, היא בעצם משדרת לכל הנשים בבית שהן צריכות לעשות כביסה, שתפקידה של האישה/ רעיה לעשות כביסה. אם הפרסומת משדרת לי "גבר אמיתי נוהג באלפא-רומיאו", אז אני צריך לעמת את עצמי מולה: האם אני גבר אמיתי? אולי אני אקנה אלפא-רומיאו ואהיה גבר אמיתי? וכמובן שהאישה או הגבר יכולים להתעמת עם הפרסומת ולומר – אני לא קונה את זה, תרתי משמע.

אז אפשרות אחת היא "לזרוק" את הטקסט שלא משרת אותי. אבל אני תמיד אעדיף לעשות בטקסטים שימוש לטובתי, לקרוא אותם כך שישרתו אותי. הדרך היחידה לשאת את התרבות היא לשלוט באופן שבו הטקסטים קובעים מי אני. וכאן מגיעה הקריאה החתרנית, כלומר קריאה שבאה כאשר האדם נתקל בסיטואציה או בטקסט שלא נוחים לו, שגורמים לו לכונן את הסובייקט שלו באופן לא-נוח. קריאה חתרנית היא פשוטה יותר כאשר מדובר בטקסט חתרני, טקסט שתמיד משדר דבר והיפוכו. אך גם בטקסטים שאינם חתרניים ניתן למצוא איזה וו שנוכל להיתלות בו. ואפשר להגיד שמצאנו את הוו הזה בעל כורחו של הטקסט.

חשוב לי להדגיש שהקריאה נובעת מתוך הטקסט, כלומר היא חייבת להיות קוהרנטית ומשכנעת, להוכיח שהפרשנות נמצאת בטקסט, שהיא אחוזה בטקסט. אבל היא לא מתיימרת לומר שהיא "הקריאה הנכונה", או שהיא שחזור הטענות הוודאיות של הסופר. ניתן גם לטעון שהסופר בעצמו לא יודע על הטענות הוודאיות. הקריאה תהיה באופן שמועיל לי, שמתאים לי לקרוא אותו. וקריאה כזו אנסה לעשות ב"שיר לשלום", וכפי שציינתי, אין לי עניין בקריאה הנכונה או בירידה לסוף דעתו של המחבר, אלא בקריאה שתשרת את המטרה שלי. אנסה להראות שהקריאה הזו מצויה בטקסט, שהטקסט רומז עליה, ואני מקווה שהקריאה שלי תהיה משכנעת דייה. ואם הקריאה שלי שגויה או מופרכת, כנראה אני פרשן גרוע והבעיה אינה ב"שיטה". איתי תלון תלונתי.

הדובר בשיר (הדובר הוא יישות עצמאית, המנותקת מהמחבר האמיתי, שדעתו אינה מעניינינו כעת) לא באמת מאמין בשלום. נתחיל בכך שבכל השיר הוא נוקט בגוף שני רבים: "תנו לשמש", "שירו שיר לשלום", "אל תלחשו תפילה", "אל תגידו יום יבוא" וכולי. הפעמיים היחידות שהוא נוקט בגוף ראשון רבים – "הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר", ו"איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל" – אף הן כתוצאה מפעולה שגורם שלישי נוקט בה. ויש הבדל עצום בין גוף ראשון רבים לגוף שני רבים – ובשל הבדל זה, ארגון הנוער האוקראיני שלימים נודע כביל"ו, פסל את האפשרות לקרוא לעצמו "דאבי"ו", כראשי התיבות של הפסוק "דבר אל בני ישראל ויסעו", והעדיף את ביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה". כי אם דוברי השיר היו מאמינים בחלום שלהם, הם היו יוזמים זאת בעצמם ולא רק מדהירים את הציבור לכך. הם לא היו אומרים "הביאו את היום", הם היו אומרים "נביא את היום". ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. 

האינדיקציה השניה לחוסר הכנות של הדובר היא הקריאה שלו לשיר. הוא לא מאיץ בציבור לצאת לעשות שלום, לפעול למען השלום, להביא את השלום, אלא רק לשיר למענו (את המשפט "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", המקום היחיד שיש בו הוראה לפעולה, ניתן לפרש במסגרת הציווי הכללי לשיר, או כחלק מן הקריאה בהמשך "להתאסף בכיכרות" – כלומר הביאו את היום בו תשירו או תצאו לכיכרות). ומניין לנו שהדובר בשיר לא מאמין באמת בכוחה של השירה? כי הוא גם לא מאמין ב"זכה שבתפילות", ב"בכי מר" או ב"לחישת תפילה". אם תפילה לא יכולה להביא את השלום, קל וחומר ששירה לא תביא אותו. ואז אנחנו חוזרים למטרה העיקרית של דובר השיר: "הנאת העצמי" או סיפוק עצמי, וזו תובנה סוציולוגית ידועה שהפגנות משרתות בעיקר את העצמי – היא דרכם של המפגינים להבדיל את עצמם מ"הרוב הדומם" לכאורה, להראות לעצמם שהם צודקים, אך לא לעשות מעבר לזה. 

שיר יכול להתפרש על פי מילותיו, על פי הלחן שמחברים לו, וגם על פי הביצוע שלו. כל ביצוע של שיר הוא פרשנות מחודשת. דוגמא יפה ונהירה היא השיר "ישנן בנות", שכתב יורם טהר-לב, הלחין יאיר רוזנבלום ובוצע במקור על ידי להקת הנח"ל. אני חושב שאין חולק על כך שהשיר מלגלג על אותן בנות, אך יש כמובן הבדל אם השיר נכתב על ידי אישה והוא מחיל ביקורת עצמית במסווה של פארודיה או כמו במקרה שלנו, שהוא נכתב והולחן על-ידי גברים. אבל כשדנה אינטרנשיונל שרה את זה, הסאטירה שלה היא פנורמית, כלומר הסאטירה לכמה כיוונים: כטרנסג'נדרית, היא מערערת בכלל על המושג "אישה", כמו ב"ישנן בנות", והיא גם צוחקת על היומרה של המחבר הגבר להיררכיה בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין לקרוא "לאישה" לבין שמיעת יוהאן סבסטיאן בך. ואינטרנשיונל כמובן יכולה בו-זמנית להחזיק ב"משמעות המקורית" של השיר. 

והדברים נכונים גם ב"שיר לשלום". כשמירי אלוני שרה את השיר יש לזה משמעות אחת, וכשלהקת הנח"ל – גוף צבאי – שרה שיר פצפיסטי-לכאורה שכזה – יש לזה משמעות אחרת. וגם הביצוע של ה-4 לנובמבר 1995, קיבל בדיעבד משמעות נוספת, והמשמעות היא שניתן להיאסף בכיכרות ולשיר שיר לשלום, אבל בסופו של דבר המעשים גוברים על השירה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. עדיין לא הושר השיר שהביא שלום, עדיין לא נכתבו המילים שהסיעו את המציאות.

עלילות הדתי בעיר הגדולה

במסגרת אחד הקורסים המרתקים שלקחתי בלימודי המגדר, "יחסי מגדר במרחב הישראלי" של פרופ' טובי פנסטר, למדנו על ההתפתחות שחלה בחקר הגיאוגרפיה. אם בעבר שלטה התפישה המדעית האבסולוטית, שהתייחסה אך ורק למרחב הגיאוגרפי הפיזי, למרחב כפי שאנחנו רואים אותו במפות שונות, למפות ככלי המחקר – מבלי להביא בחשבון את בני האדם כסובייקטים במרחב, כיום נוכחת יותר בחקר הגיאוגרפיה התפישה היחסית, שלא מדברת רק על המרחב הפיזי, אלא גם על המרחב המופשט, היחסי. חוקרי תפישה זו אומרים שהמרחב אינו רק ממד של קיום חומרי, אלא ממד של יחסים חברתיים, והם אלו שמעניקים משמעות למרחב.

לדוגמא, אחת הנפקא-מינות בין התפישות תהיה ביחס למושגים מרחב פרטי-מרחב ציבורי. אם התפישה הישנה תסתפק רק בהגדרת הפרטי והציבורי כמושגים גיאוגרפיים-פיזיים, חומריים, ממשיים – נניח, הבית הוא מרחב פרטי ואילו השוּק הוא מרחב ציבורי, התפישה החדשה תתמקד באדם, הסובייקט במרחב, ותשאל כיצד הוא משתמש במרחב הציבורי. יותר מזה, היא תשאל כיצד הסובייקט מגדיר מהו הפרטי ומהו הציבורי, או למעלה מכך – היא תערער על עצם החלוקה פרטי-ציבורי (בכל תרבות ההגדרה היא אחרת, בכל תקופה החלוקה היא שונה).

ממילא, ישנו הבדל באופן שבו גברים ונשים חווים את המרחב: ישנן נשים שיחושו את המרחב הפרטי כמרחב של העצמה, כמרחב בו הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן – להיפגש עם נשים אחרות, להתלבש כיצד שהן רוצות (בעיקר בחברות דתיות, אבל גם ב"חברה הכללית", כשהאישה חשה שהיא צריכה להיראות במיטבה כשהיא יוצאת מהבית וכו') – ואילו ישנן נשים שיחושו כלואות בביתן, שירגישו שהן עקודות למרחב הפרטי, לילדים-בישולים-כביסה וכו'. מו"ר, ד"ר בעז נוימן (אין קשר משפחתי, אבל בגלל שאני מעריץ אותו אני ממשיך לחפש), סיפר באחד משיעוריו בקורס על ההיסטוריה של המאה העשרים, על אחת מחברותיו שאמרה לו פעם שהוא, כגבר, לעולם לא ירגיש כיצד אישה חווה את המרחב הציבורי, את תחושת הפחד שלה במרחב הציבורי, כיצד היא בוחרת את מסלול ההליכה שלה בקפידה, באלו רחובות ללכת, באיזה מיקום ברחוב ללכת (במרכז הרחוב ולא בשוליו) וכיוצא בזה. כי גברים ונשים חווים את המרחב אחרת.

ואני מקדים את כל ההקדמה הארוכה הזו, כי נזכרתי בקורס הנ"ל כשניסיתי להסביר לידידה דתייה את התחושה של גבר דתי שמסתובב עם כיפה במרחב ציבורי לא-דתי, וידעתי שזה הסבר שמכחיש את עצמו תוך כדי הגייתו, שהוא חסר תכלית, כי בחורה דתיה (אפילו דוסית-על) לעולם לא תוכל להבין את התחושה של הליכה עם כיפה במרחב ציבורי לא-דתי, וגם כעת, כשאני אנסה להעביר את התחושה למי מכן שאינה גבר דתי (ואני אנסה), זה יהיה הסבר שמגשש על פני המציאות, אך אני מטיל ספק אם הוא יוכל להעביר את התחושות במלואן (כל מה שאומר מבוסס על החוויה האישית שלי, ועל אחריותי בלבד, אבל הדברים ינועו מגוף ראשון יחיד לגוף שלישי יחיד לגוף ראשון-שלישי רבים, על מנת להעניק לדברים יתר-תוקף, מסיבות מובנות).

הכיפה מסמנת אותך, הכיפה מזדקרת לעיניים כמו חפץ פאלי-דתי. לפני שאתה גבר, לפני שאתה אדם – אתה קודם כל דתי. פעם אפילו שמעתי מפי הרב בני לאו שמישהו בצבא קרא לו "כיפה", ולא האמנתי, עד שכמה ימים אחר-כך קרה לי אותו הדבר בתחנת אוטובוס. הרבה פעמים, התחושה שלי היא שהכיפה נוכחת, ושמעתי מספיק פעמים את המשפט: "אודי, תאטום שנייה את האוזניים…" (ולא יעזור, ידידיי, שמה שאני ראיתי-שמעתי-עשיתי ב-26 שנותיי, אתם לא תחוו גם בעוד 80 שנה…). לתחושתי הכיפה גם יוצרת חומות – ואם לא חומות אז מכשולים, או לפחות גורמת להשעייה, להשהייה, להשתהות, לסימני שאלה, בכל הנוגע לאינטגרציה חברתית (על כל גווניה). הכיפה בכך גם תורמת לסגרגציה. הדת בשירות המיון והסיווג, רק שהפעם היא בתפקיד המְסֻוֶּגֶת ולא המְסַוֶּגֶת (יהודי/ לא יהודי וכו').

למען הסר ספק, אני מאמין גדול בכיפה ובכיסוי ראש כביטוי ל"יראת שמיים". דתי, לא דתי, אלו הגדרות שקשה לי להיכנס אליהן – כי לא אני הוא שמגדיר אותן. כלומר, אני יכול לצעוק עד מחר שאני דתי – ולתפישתי הסובייקטיבית כאדם ריבוני אני אכן דתי – אך ההגדרה שלי קצת חלולה במשמעות הדתי בציבור הרחב, עד שלפעמים הקשר בין ההגדרה שלי להגדרה המקובלת יהיה מקרי בהחלט.

אבל אני כן קצת מסוכסך עם המשמעויות החברתיות של הכיפה. הכיפה, כיפת הברזל הזו, מכבידה עליי. You'll Never Walk Alone שרים אוהדי ליברפול לקבוצתם, וכשאני הולך בתל אביב ברח' שינקן (השיבוש במקור, כהצדעה למערכון הנפלא של "החמישיה"), אני אכן מרגיש שאני לא צועד לבד, אני מרגיש שלעולם לא אצעד לבד – אני נושא עמי את כל הציבור הדתי בהווה ואני סוכן של כל העם היהודי לדורותיו, ממשה (רבנו) עד משה (אבי מורי). איכה אשא לבדי, אמר משה על בני ישראל, ומה אומר אנוכי, שאני בקושי "חי הנושא את עצמו" (תלמוד בבלי, מסכת שבת). אין לי בעיה לשאת את התמיהה "אודי אוכל שרימפס?!"; יש לי בעיה לשאת את התמיהה "דתי אוכל שרימפס?!".  אני צריך לשמש דוגמא כ"דתי", ואני לא משקף את הציבור הדתי, אני מעוות את הדימוי של הדתיים. ואני לא רוצה להוציא שם רע על דתיים, אני חרד לדימוי של הציבור הדתי.

ובחורה דתיה לעולם לא תחוש זאת (ובפרט אם היא "ליברלית" שהולכת עם מכנסיים וכו'), היא יכולה להתחבא בנשיותה, להסתתר בחצאיותיה, במכנסיה. וכשהיא תיכנס למסעדה ללא תעודת כשרות, האוכל לא יתקע לה בגרון, אלא יחליק ישר למערכת העיכול (ואז יש בעיה שונה של יסורי מצפון – "כמה אכלתי" וכו', אבל זה כבר לפעם אחרת).

מניפולציות תקשורתיות

[1] ביום שני שעבר (ה-8 לנובמבר), פורסם דו"ח העוני של "המוסד לביטוח לאומי" לשנת 2009, והדו"ח מצביע על עלייה בשיעור ממדי העוני בישראל. הדיווח בערוצי החדשות על פרסום הדו"ח היה שונה מכלי תקשורת אחד למשנהו: במהדורה של חדשות ערוץ 2 (בעיקרון אפשר לראות כאן, אבל לי משום-מה זה לא עבד), רק מפציצים בנתונים סטטיסטיים, וישר עוברים לסקוּפ של דפנה ליאל: ביום שבו מתפרסם הדו"ח הח"כים מצביעים על העלה בשכרם; הדיווח במהדורה של חדשות ערוץ 10 (אפשר לראות כאן, החל מדקה 11.40) היה מפורט יותר, כשהכתבת מביאה מדברי מנכ"לית "המוסד לביטוח לאומי", אסתר דומיניסיני, האומרת שלמרות "הממדים המדאיגים של העוני", רמת החיים הכללית עלתה, וגם העניים עניים פחות. אך בשתי המהדורות חסר נתון אחד (בדקתי גם ב"הארץ" המהוגן-לכאורה, וגם שם אין לכך זכר): לא נאמר מהו אותו עוני, או מהו אותו "קו העוני". ילדים יקרים, האם תוכלו לעזור לאודי למצוא את קו העוני?

אני חושב שזה אלמנטרי שלפני שאומרים לי שכך וכך אנשים מוגדרים "עניים", שיגידו לי מהו עני. הרי אם אני אחפש במילון בערך "עני" (או כמו שגרוסמן אומר: "עיין-ערך: עני"), זה לא יאמר לי דבר על העניים שהדו"ח מצביע עליהם. העניים של היום הם לא אותם עניים של לפני שנה ולא אותם עניים של לפני עשר שנים. "עניים" לפי הדו"ח הם לאו-דווקא קבצני רחוב או אנשים המשתרכים בתורים לחלוקת אוכל. האם עני לפי הביטוח הלאומי יכול להיות למעשה עשיר? תיאורטית – כן. 

אז כמובן שניתן להיכנס לאתר של המוסד לביטוח לאומי, להוריד את הדו"ח המלא ולהסביר על הפרטים הקטנים ועל המושגים. אבל למה להיטפל למספרים הקטנים? למה שהעיתונאים יעשו את זה? נוח להם לעמעם את הציבור. הם רוצים לגרום לציבור להיכנס לחרדה. שמעתי את רענן שקד טוען שדווקא בגלל שערוץ 2 הוא ערוץ מסחרי, ואין לו מחויבות ערכית-ממלכתית כמו הערוץ הראשון – הוא נאחז בממלכתיות יותר חזק. ואת הממלכתיות החדשה הוא הגדיר כ"חרדה קיומית למדינה" – החרדה מהיעלמות המדינה שכולנו אוהבים. אנחנו מקבלים כל הזמן תחושה שהמנגנונים הולכים ונעלמים: אין משטרה, אין חינוך, אין כלום. זה ההיפך המוחלט מערוץ 1 שהיה גאה במדינה. אולי זה נכון בעיקר לערוץ 2 – ולכן הדיווח של ערוץ 2 הינו הלקוי ביותר – אך אין ספק שזהו סימפטום שסובלים ממנו כל כלי התקשורת.

והסטטיסטיקה היא כלי נוח לעשות עמו מניפולציות זולות. אולי אני קטנוני קצת בעניין הזה, כי הרי אין זה שכלי התקשורת דיווחו על א' שהוא ב', או על דבר שקר שהוא אמת – אך הסטטיסטיקה היא כלי נוח לשחק איתו, להעלות את סף הגירוי של בני האדם, לזעזע אותם עוד יותר. בעיקר בכל הנוגע לבני האדם, ברוב במקרים הסטטיסטיקה היא "מדע השקר". כמו שאומר מדריך הפסיכומטרי שלי, אם נשים רגל אחת במים קרים ורגל אחת במים רותחים – סטטיסטית נעים לנו (ואפשר להמשיך עם זה הלאה).

בסופו של דבר, כשבאים לדבר על בני אדם – השימוש בסטטיסטיקה עושה עמם עוון. כתבתי בעבר (בפוסט "רכילות כהחפצה"), שהשימוש בסטטיסטיקה בכל הנוגע לבני-אדם, נובע מהרצון של הדיסציפלינות המדעיות במדעי הרוח והחברה להידמות לאביהם-מולידן במדעים המדויקים, במדעים הריאליים. הסטטיסטיקה חוטאת לאמת בכל הנוגע לבני אדם. עצם הניסיון להעביר אמות-מידה מחקריות שעוסקות בכימיה ופיזיקה למחקר שעוסק בבני אדם, מתחום אחד לתחום אחר – נידון לכישלון מראש. כמו שאמרתי בשבת לאחותי שהתעקשה להכניס מלון לסלט פירות: מלון לעולם לא יהיה טעים כיוון שהוא סובל מתסביך נחיתות אל מול האבטיח. כל חייו הוא מנסה לחקות את האבטיח, אבל הוא לעולם לא יהיה אבטיח. הוא תמיד יעמוד בצילו של האבטיח, ולכן הוא תמיד יהיה לא-טעים. ועד שהמלון לא יפתח זהות עצמית חדשה, מנותקת מהאבטיח, עד שהוא לא ירצח במהלך אדיפלי את האבטיח, הוא לעולם לא יהיה טעים. המלון כמשל.

[2] ביום חמישי התרחשה תאונת המטוס במכתש-רמון, וביום שישי דווח בכלי התקשורת על שמות ההרוגים וקצת פרטים ביוגרפיים. אחד הנתונים שתמיד מופיעים באירועים כאלו (תאונות ופיגועים בעיקר), הוא ציון העובדה שהנפטר חגג יומולדת שלשום או יציין Anniversary בעוד שבועיים. וגם איטקיס, כך צויין, אמור היה להתחתן עם חברתו לחיים בעוד ארבעה חודשים. אין ספק שזה יוצר תחושה של גורל אכזרי עוד יותר, אבל אם חושבים על זה, הסיכויים שבאירועים כאלו (ובפרט כשהם המוניים) לאחד הנפטרים יקרה משהו כזה – הוא די קטן. כי תמיד יש ימי הולדת וימי נישואין, ותמיד אדם אוטוטו מתחיל ב…, ורק הרגע סיים את… איך אמר מופסה לסימבה? "It's the circle of life".

הן בנוגע לדו"ח העוני והן בנוגע להרוגי תאונות ופיגועים יכולה אולי להישמע מדבריי איזו נימה צינית, אך הציניות היא דווקא מצד התקשורת. הנקודה שאני מנסה להראות היא שכמו בנושא של דו"ח העוני, התקשורת תמיד תנסה להעצים את הזוועה, "לחגוג את הטרגדיה". כי גם בנושא של הרוגי תאונות ופיגועים, שהוא טרגי מספיק, התקשורת תגיד לנו שהנפטר עמד ל… או בדיוק סיים את… – כי היא מנסה להעלות את סף הגירוי, להכניס לנו עוד קטנה שתהפך לנו את הקרביים. לא הזדעזעתם מספיק? חכו לדיווח הבא.

כמה הערות על הצהרת הנאמנות

[1] ביום רביעי פורסם כי בנימין נתניהו קיבל את הצעתו של יעקב נאמן לתיקון חוק האזרחות, לפיו כל אדם לא-יהודי שירצה לקבל אזרחות ישראלית – ובכלל זה פלסטינים המבקשים אזרחות או רישיון ישיבה בישראל לאחר שנישאו לערבים-ישראלים – יהיה חייב להביע נאמנות למדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". ההצעה תובא לאישור הממשלה ביום ראשון, וזו, על פי ההערכות, צפויה לאשר אותה.

ההחלטה של נתניהו לאמץ את התיקון לחוק עוררה את התנגדותם של אנשים רבים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית אך לא רק, כשהטיעון העיקרי הוא שזו החלטה פופוליסטית, שמכוונת בעיקר כלפי ערבים שלא יסכימו לשאת הצהרה כזאת, וגם אם לא יהיה לתיקון החוק הזה נפקא-מינות מעשיות, הוא רק יגרום לאנטיגוניזם בקרב ערביי ישראל, שגם כך כל עצם קיומם במדינת ישראל טעון ורגיש, והם מצויים בדיסוננס קוגניטיבי תמידי.

[2] אני מבקש להתייחס לעצם ההחלטה במנותק מהנסיבות וההשלכות הפוליטיות שלה, כלומר לעצם הדרישה שפלוני או אלמונית יצהירו הצהרה כלשהי על מהותה של מדינת ישראל. כי עוד בטרם ההצהרה הספציפית הזו וההשלכות הפוליטיות שלה – כל הצהרה על מהותה של מדינת ישראל היא מטופשת. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית מעצם קיומה, צביונה וחוקיה, מעצם הגדרתה העצמית ככזו. אז נכון שאת ההגדרה העצמית צריך למלא בתוכן, ולכך נועדו חוקיה וסמליה של המדינה. ונכון שיש המנסים לערער על היותה כזו, ומכאן נובע הצורך ב"חיזוקים חיוביים" בנוגע ליהדותה של המדינה. אולם עדיין, מדינת ישראל אינה צריכה שאנשים יצביעו עליה ויגדירו אותה. זכות הגדרתה עומדת לה לעצמה. באותה מידה, יהיה זה מטופש לדרוש ממבקשי-אזרחות להצהיר שמדינת ישראל "מחוייבת לשויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", כפי הנאמר במגילת העצמאות.

[3] יש משהו מכמיר-לב בדרישה האובססיבית של מדינת ישראל מכל הבאים-בשעריה להכריז עליה כיהודית ודמוקרטית, והדרישה שיכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, חזרה גם במשא ומתן עם הפלסטינים. הדבר דומה, לשם הדוגמא, לשף ברמה בינלאומית, שיש לו תסביך-נחיתות כל-כך גדול ודימוי עצמי כל-כך נמוך, שהוא צריך לבקש מהסובבים אותו שיגידו לו כל הזמן כמה הוא מבשל טוב, שהוא צריך להגיד לעצמו כל הזמן שהוא מבשל טוב. באופן דומה, אותי אישית מעציב לראות את הנטייה הכמעט-כפייתית שיש לחלק מן ההומוסקסואלים, ובפרט הומוסקסואלים-דתיים, שיכירו בהם ככאלו, ולא די להם בהגדרתם העצמית ככאלו, ולא די להם שהם כאלו (ואני לא מדבר על הכרה לצורך תיקון-אפלייה וכדומה). אז נכון, שהן למדינת ישראל והן להומוסקסואליים יש "סיבה טובה" לכך, אך לדעתי זה לפעמים מיותר וחסר-ערך. 

[4] אך יותר משזה מכמיר לב, זה מעורר חשד. כי אם מדינת ישראל צריכה כל הזמן אישרור-חיצוני לכך שהיא יהודית ודמוקרטית, אולי היא לא באמת כזו, אולי היא לא באמת מתנהלת לפי הנורמות והערכים האלו?

[5] הסוגיה הזכירה לי את החלוקה הקלאסית שיש בעולם הנרטולוגיה, שכל בר בי רב דחד יומא בחוג לספרות מכיר, בין לתאר לבין לספר, בין "תיאור" ל"סיפור": הסיפור הוא-הוא הדבר עצמו והתיאור הוא על הדבר. לדוגמא, אם אדם הוא שמח, אז אפשר להראות ולכתוב כיצד הוא שמח (מדלג מעל ביובים ברחובות, למשל), ואפשר לתת לאותו אדם להגיד: "אני כל-כך שמח". במקום לתת לאדם לומר את זה, יש לתת למציאות לומר את זה. תמיד הסיפור עדיף על התיאור, כי הוא נוכח יותר והוא מתוחכם יותר, וגם התיאור פחות "אמיתי", כלומר הוא דרכו של המספר להגיד שהנ"ל הוא שמח, אבל במציאות אדם שמח אינו מצהיר על עצמו שהוא שמח, הוא פשוט שמח. וכאמור, הצהרה עצמית לפעמים מעוררת חשד, כי אם היא הייתה מציאותית – לא היה בה צורך.

במקרה נתקלתי בדוגמא שיכולה להבהיר את העניין, בספר של הרלן קובן שאני קורא, "The Woods". הגיבור מספר על אהבת-נעורים שהייתה לו לפני עשרים שנה, ומספר כיצד הוא חשב שלמרות שאהבות-קיץ הן קצרות-טווח – אצלו זה יהיה אחרת: "I truly believed that we would never let each other go". עד כאן המציאות, כלומר "הסיפור". בשלב זה של הספר, אנחנו כבר יודעים שהגיבור התחתן עם מישהי אחרת, ולמעשה הוא כבר אלמן עם ילדה. כלומר, אנחנו יודעים כבר, כפי שהגיבור מציין בהתחלה, ש-"Summer romances come to an end". אלא שאז קובן מוסיף על הסיפור – "תיאור": "The young are so dumb". אפשר לראות את העליונות של הסיפור בהיותו מלא ומעובה, ואת הנחיתוּת של התיאור, בהיותו ישיר מדי, ובמקרה הספציפי הזה – את המיותרות של הוספת התיאור על הסיפור – ברור שהיית צעיר ומטומטם, הרי אנחנו יודעים שלא התחתנת איתה בסוף!

ואם נחזור לעניינינו, במקום שמדינת ישראל תתן להצהרות השכם והערב להראות שהיא יהודית ודמוקרטית, שתראה במציאות כיצד היא יהודית ודמוקרטית. 

הקטנת האדם

אני נגד "הקטנת האדם". מהי הקטנת האדם? 

בשלהי "הקריירה האקדמית" שלי (ואני מקווה שעוד יהיה לי "רנסאנס אקדמי"), כתבתי רשומה ("רכילות כהחפצה"), ובה תיארתי את שיטות המחקר האיכותניות. שיטות מחקר אלו מבקשות להסתכל על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. זאת, בניגוד לשיטות המחקר הכמותניות, המסתכלות על הנחקרים כאובייקט – כמו שהכימאי מסתכל על יסודות כימיים. המחקר הכמותני מביט על מושא מחקרו כאובייקט, כחפץ, ובמקום לדבר עם מושא הדיבור – מדבר עליו, ושואב ממנו את היכולת לפרש את המציאות בעצמו, את היכולת להעניק למעשיו משמעות. כתבתי אז שאני אוהב מאוד את הרעיון שמאוחרי המחקר האיכותני, כיוון שהוא מעניק עוצמה גדולה לאדם.

אך על אף שמדובר בנושאים חופפים, אני רוצה להניח בצד את נושא "החפצת האדם", ולדבר על "הקטנת האדם". האדם הוא ייצור ריבוני, יש לו ריבונות להגדרה עצמית, ריבונות על עצמו כייצור אוטונומי, אחראי, עצמאי. זו היא הגדרה יותר "משפטית". המשפט, הסדר החברתי, מניח שהאדם הוא ייצור ריבוני, אחראי למעשיו, וריבונותו מקנה לו זכויות וחירויות, אך גם מכשירה אותו לשלם על פשעיו. למשפט אין כלים לטפל ב"אדם ללא אחריות", המשפט אינו יכול לשאת אדם כזה. ולכן קטין לא יכול להיענש כבגיר, כי הוא לא מבין את חומרת מעשיו. ולכן בית המשפט חייב להצמיד אפוטרופוס לכל קטין. (ולצד הקטין, בית המשפט אינו יכול לטפל באנשים נוספים הנמצאים בשולי החברה, כמו ב"חולה נפש". ולכן, לפני משפטי רצח ישנו אבחון פסיכיאטרי, הקובע האם האדם כשיר לעמוד לדין, האם היה מודע למעשיו בזמן הרצח וכולי, ואם לא – הוא מקבל טיפול שונה מאדם ריבוני. חולה נפש, אומר בית המשפט, אינו בתחום אחריותי). ולכן כל אמירה או מעשה הנוטלים מהאדם את האחריות שלו למעשיו (וקל וחומר אם נוטלים ממנו את חירויותיו וזכויותיו, אך אני רוצה להתמקד באחריות), מסווגים את האדם כקטין, כאדם שאינו יודע להבחין בין טוב ורע, אינו יכול לשאת באחריות למעשיו. הוא צריך אפוטרופסות. זו היא הקטנת האדם. 

ומכיוון שריבונות האדם הוא מושג משפטי, לא מפתיע שנמצא אותו בהלכה. באופן המובהק ביותר, לעניות דעתי, ישנה הדוגמא של השילוש הקדוש: חרש, שוטה וקטן (או בראשי תיבות ברוסית: חרש"ו), שההלכה פוטרת אותם מן המצוות, ולצערי הרב, לעתים לשילוש זה מצרפת ההלכה גם את האישה. לדעת ההלכה, לשלושת אלו, או לארבעת אלו, אין ריבונות מלאה על עצמם, אין להם עצמאות מוחלטת, אין להם אחריות למעשיהם, ומכיוון שכך הם פטורים מן המצוות. הפטור אינו מכיוון שהמוּדעות או הריבונות חסרה למעשה המצווה עצמו, אלא מכיוון שהחיוב במצוות גורר איתו אחריות, ובמידה וארבעת אלו לא יעמדו בחיוב – לא יהיה ניתן להעניש אותם, לא יהיה זה הוגן להעניש אותם; הם אינם ריבונים על עצמם. לצורך העניין, גם הגדרת ארבעת אלו, היא למעשה "הקטנת האדם", הפיכתם לקטינים. כי אדם שהוא ריבוני, יכול לקיים מצוות במשרה מלאה, ולא במשרה חלקית.

את נושא הריבונות ההלכתית פגשתי גם בספר "סדר יום" של אדם ברוך (כתר, 2000), אותו התחלתי לקרוא במהלך תפילות יום-הכיפורים, מה שהפך את (ייאוש) יום-כיפור להרבה יותר נוח (אמרתי לאחי שבעזרת הספר הזה "התפילות עברו מהר מאוד", ואבי תיקן אותי "התפילות עברו לידך", ואני חותם על דבריו; התפילות עברו לידי ואפילו נופפתי להן לשלום). הספר מביא מאות שאלות ותשובות שהתעוררו מתוך החיים הישראליים, או שהוצגו בפני אדם ברוך על ידי ישראלים, וכפי שאדם ברוך כותב "יותר משהם 'הלכות למעשה' הם תיאור תודעת ההלכה". וכחלק מתיאור אותה תודעה הלכתית, אדם ברוך שופך אור על עקרונות-העל ההלכתיים.

ואחד מעקרונות העל שהוא מרבה להזכירו הוא "ריבונות האדם". האדם כייצור אוטונומי וריבוני. דפדתי בספר לשם כתיבת הרשומה, ומצאתי שתי דוגמאות. כך הוא כותב על בנים שמפצירים באימם האלמנה לשאת בעל שני, בכדי לא לאכול את כספי העזבון: "… אך הבנים היטב הבינו שההלכה אומרת להם אמכם האלמנה הינה אדם ריבוני… ובכן, על פי ההלכה: הזכות למזונות מעיזבון הבעל כרוכה גם בזכות האלמנה להגדרה עצמית, ועל כן אילוץ האלמנה להינשא שנית, נוגד את זכותה לחירות אישית". או במקרה של בחורה חרדייה שנאנסה על ידי חבר של אביה, ועל מנת להשתיק את הפרשה אביה רצה לחתן אותה עם האנס, אדם ברוך כותב שלבחורה עומדת המילה האחרונה: "ועל כן ההלכה קבעה: הכל מדעת הנאנסת. כלומר, גיטה הנאנסת היא הקובעת. היא הריבון של עצמה…". ואלו רק דוגמאות אחדות.

ומכיוון שהאדם הוא ייצור עצמאי, ריבוני, אחראי על מעשיו, כל התייחסות לאדם כאחד שלא יודע מה טוב לו, אחד שצריך שידאגו לו, אחד שלא יכול לזכות בחירויות ולשאת בעונשים – הופכת אותו לקטין, שאין לו אחריות, ואינו יודע מה טוב לו, ואין לו לא מהזכויות ולא מהעונשים; והיא מקטינה את צלם האנוש של האדם.

פוסט על (פוסט) ציונות

אתמול פורסמה ב"הארץ", ידיעה האומרת שבלחץ ארגוני הימין, אוניברסיטת תל אביב בודקת האם תכני הלימוד בחוג לסוציולוגיה פוסט-ציונים. בגוף הידיעה נאמר שנשיא האוניברסיטה, פרופ' יוסף קלפטר, ביקש לידיו את הסילבוסים בכמה קורסים, על רקע נייר עמדה של "המכון לאסטרטגיה ציונית". הדו"ח של המכון ממיין את מקורות הקריאה בסילבוסים ל"פוסט-ציונים" ו"ציונים", ומתברר שהפוסט-ציונים מנצחים בגדול: 146-440 לטובתם. הדו"ח גם קובע כי "המשותף לכל החוקרים הוא היומרה לקעקע את יסודות האתוס הציוני והשתייכות לזרם השמאלי-רדיקאלי של המפה הפוליטית". 

מעניין שמכל האוניברסיטאות, דווקא נשיא אוניברסיטת תל אביב נחפז לבדוק את הסילבוסים. אני מניח שהעובדה שקלפטר מגיע מתחום המדעים המדויקים, או כמו שפרופ' אלגזי אוהב לומר "מהצד הלא-נכון של השביל" (יש שביל שחוצה את האוניברסיטה מעבודה סוציאלית בדרום ועד לרפואה בצפון, וחוצץ [בגדול] בין ההומאני לריאלי), ולא יודע מה הלך-הרוח בצד השני של השביל, תורמת לכך, ונשיא "הומאני" היה מתעלם מהדו"ח (בכתבה נאמר שרקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן-ארצי, שמגיע מהפקולטה למדעי הרוח במוסדו, מבקר את הדו"ח).

אבל בעיקר אני חושב, שנשיא האוניברסיטה חושש מ"בריחת מוחות" של הסטודנטים הצעירים ומועמדים פוטנציאליים: בנובמבר שנה שעברה התפרסמה כתבה ב"הארץ" בעקבות אי-מייל שהעבירה ראש המרכז לקידום הוראה באוניברסיטה, פרופ' נירה חטיבה, לחברי הסגל האקדמי, ובו היא כותבת כך: "אני נתקלת בהמון תלונות של סטודנטים לגבי מרצים לא מעטים ומתחומים שונים, שמביעים בשיעורים דעות שמאלניות קיצוניות, שתוקפים את מדינת ישראל, את צה"ל, את התנועה הציונית וגם גרוע מכך… הסטודנטים יושבים בשיעורים מתוסכלים". וכפי שכל בר בי רב דחד-יומא יודע, פוליטיקה וביזנס לא הולכים ביחד, וקלפטר בוודאי אמר לעצמו: למה לי פוליטיקה עכשיו?!

לגופו של עניין, בתור חניך הפקולטות המדוברות, אין ספק שיש אווירה שלא תמיד נעימה לאוזניו של האזרח היהודי/ הישראלי, ולפעמים שומעים דברים שהם לא בדיוק מה שסיפרו לנו בבית הספר (ועוד אתייחס לכך בהמשך). אבל מכאן ועד בדיקת הסילבוסים של הקורסים, או אפילו התערבות בתכנים הנלמדים בקורסים, הדרך ארוכה. דבר ראשון, חשוב להבין שתפקיד המחקר הוא לבחון את מושאי מחקרו באופן ביקורתי, ולא תמיד הביקורת הזו עולה בקנה אחד עם הנראטיב הציוני. ניתן כמובן לומר שהביקורת היא חד-צדדית, אך מכל מקום המחקר לא יכול "להתיישר" לכיוון מסוים.

וכאן אני מגיע לטענה הבעיתית השנייה. התחושה שלי היא שבארגונים כמו "אם תרצו", שפרסם דו"ח דומה על התכנים הנלמדים בחוגים למדע המדינה בארץ, כל ביקורת נתפשת כבגידה, כלומר אם אני מבקר את הציונות אני אנטי-ציוני, או פוסט-ציוני. אני לא זוכר ש"אם תרצו" העבירו פעם ביקורת על המדינה, ולהיפך – הם יוצרים את המשוואה שאם אני מבקר את המדינה אני "מקעקע את האתוס הציוני". אם נעמי חזן תומכת כספית בארגונים אזרחיים שעוזרים לאוכלוסיות לא-יהודיות, האם זה הופך אותה לפוסט-ציונית? 

וזה כמובן משיק לבעיה השלישית – מי קובע את ההגדרות? מי קובע מה זה ציוני ומה זה לא ציוני? הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית" חילק את רשימת המבואות ל"ציונים" ו"פוסט-ציונים". לדעתי, זו חלוקה ממש מגוחכת. עכשיו במקרה ראיתי כתבה בערוץ 2, שבה פרופ' אורן יפתחאל מוגדר כ"שמאל-רדיקאלי", וליד השם שלו כתוב "יו"ר משותף של 'בצלם'". כלומר הקורא הנבון צריך להסיק ש"בצלם" = ארגון שמאל רדיקאלי. האמנם?! אגב, "אם תרצו" יודעים מצוין לעשות מניפולציה בהגדרות, והראיה שהם בחרו לעצמם את השם "אם תרצו", רוצה לומר – אנחנו (ורק אנחנו) ממשיכי דרכו של בנימין זאב הרצל (שחתם את ספרו אלטנוילנד במשפט "אם תרצו אין זו אגדה"), אנחנו הציונות.

עם זאת, אני אישית מצאתי חוסר-כנות מסוים בשיעורי סוציולוגיה, וחוסר הכנות מתבטא בשני רבדים. הראשון הוא שהסילבוסים יוצרים קנוניזציה (לא) מודעת, בכך שהם קובעים אלו טקסטים הם "קאנוניים" והם יקראו (בנדיקט אנדרסון, אדוארד סעיד, הומי באבא), והצד השני של הקאנוניזציה זו פעולת הדרה – בכך שהם קובעים אלו טקסטים יקראו, הם קובעים מה חשוב ומה לא חשוב, הם מסיטים את המבט מטקסטים אחרים, הם מדירים לשוליים טקסטים אחרים. הם יוצרים תחושה ש"אנחנו מדעי החברה", בעוד שלמעשה הם סוג מסוים של מדעי החברה.

וחוסר הכנות מתבטא גם בכך שהם יוצרים אווירה של אובייקטיביות, תחושה שהם א-פוליטיים. באחד השיעורים של ד"ר נסים מזרחי ב"מבוא לסוציולוגיה", הוא אמר שפעם סוציולוגים היו עובדים בשירות המדינה (זה בעיקר נכון בכך שהם עשו ג'סטיפיקציה וגלורפיקציה של "כור ההיתוך", כשלמעשה כור ההיתוך היה אירוצנטרי, כלומר נקבע לפי מודל אשכנזי, ויש אומרים "מודל מדומיין אשכנזי", וקבע שיוצאי ארצות ערב הם נחשלים שצריכים לעבור תִרבוּת), ואילו היום סוציולוגים לא עובדים בשירות אף אחד, הם חוקרים "לשמה".

אלא שאמהותינו הפמיניסטיות לימדונו ש"הכל פוליטי", אין דבר שאינו פוליטי, כיוון שלכל דבר, ויהא זה "האובייקטיבי" ו"האבסטרקטי" ביותר – יש השלכות בעולם המעשה, אפילו אם לא התכוונו לאותן השלכות, אפילו אם התכוונו שההשלכות תהיינה הפוכות. ולכן, אם הסוציולוגים של ראשית המדינה עבדו בשירות המדינה, ד"ר מזרחי וחבריו עובדים בשירות הארגונים הפוסט-ציונים. מזרחי לא צריך להתכוון לכך והוא לא צריך להתיימר לקעקע את האתוס הציוני, להשתייך לזרם השמאל רדיקאלי או להתנדב אחרי העבודה ב"תעאיוש" – כמו שקבע הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית"; מספיק שהוא חוקר "לשמה" – הוא לא פרילנסר, הוא משרת את הארגונים הפוסט ציונים. ברוך הבא לעבודה, ד"ר מזרחי, ואל תשכח להחתים כרטיס בכניסה.

הבעיה ברוח המנשבת מבין הסילבוסים מתחילה כאשר הרוח גולשת מעבר לשיעור, כמו שהמרצים מערימים קשיים על סטודנטים שמקבלים זימון למילואים, או שהם חותמים על עצומות המחזקים חיילים המסרבים לשרת בשטחים ועל אחת כמה וכמה כשהם קוראים לחרם כלכלי על ישראל ועל האוניברסיטאות בישראל. ואולי הסכנה הכי גדולה היא שהמרצים יעבדו בשיטת "חבר מביא חבר", כלומר שמרצים יקודמו לא בגלל מצוינות אקדמית וכיוצא בזה, אלא בגלל שהם חושבים כמו "המיינסטרים האקדמי", ובכך ימנעו "חופש אקדמי" אמיתי וימנעו ממרצים שחושבים אחרת ללמד.

בכל מקרה, התערבות בתכני הלימודים היא פסולה, אבל כן הייתי מפריד בין התערבות בתכני הלימודים באקדמיה לבין תכני הלימודים במערכת החינוך הממלכתי. לדעתי, בתיכון במדינת ישראל יש הצדקה מלאה ללמד לפי תכני לימוד מוכתבים, שמחזקים את הנראטיב הציוני (כמובן, ללא סילוף), תוך הסברה כנה שאנחנו בוחרים בנראטיב הציוני, והבנה שיש דעות אחרות, שאותן לא נלמד.

ואז, לאחר ש"הגירסא דינקותא" הציונית מושרשת היטב, לא צריך לאתרג את הסטודנטים ולהגן עליהם מללמוד דברים שלא סיפרו להם בבית הספר, או למנוע מהם אפילו לבחור להאמין בסיפור אחר. ולא צריך לפחד מביקורת פוסט-ציונית. כי ישראלי אמיתי לא משתמט. מלבקר את המדינה שלו.

Degifting

בתקופה האחרונה התגלעה במשפחתי מחלוקת. בעוד הוריי ואחי טענו שאם אדם נותן מתנה – הוא רשאי לקחת אותה בחזרה, או לפחות יש לו "מניות" ו"זכויות" על המתנה, אני טענתי שמתנות הן "לעולמים" (במלעיל), וברגע שהמתנה ניתנה – היא רק של המקבל. גם אם להלכה אני צודק, אין ספק שלמעשה, העולם מתנהל כדעתם. אבל מבחינתי הם יכולים להמשיך לטעון כך עד מחר (כמובן שכל הדיון היה תיאורטי בלבד, וכל המחלוקת הייתה לשם שמיים).

הוויכוח הזה החזיר אותי לקורס של מו"ר פרופ' גדי אלגזי, "משטר, חברה ותרבות בימי הביניים", שלקחתי בשנה שעברה (תשס"ט). אלגזי הסביר שאחת השיטות לביסוס השלטון בחברת ימי הביניים, הייתה כלכלת מתנות – ללא כלכלת מתנות השלטון לא יכל לשרוד. באותו שיעור הוא גם הרחיב על מושג המתנה. מתנה היא לא סחר, המתנה היא לא "תן ושכח", היא יותר קרובה להלוואה, למרות שהיא לא הלוואה רשמית. במתנה א' חייב לב', ו-ב' חייב לא' – ככה מתנהלות מערכות יחסים. והתהליך הזה יוצר זיקות יחסיות. 

בתוך כך, הזכיר אלגזי את הפסוק "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, 27). ודוק; הפסוק איננו בסגנון "לא יבוא אוהב מתנות בקהל ה'", ולא נעשה שימוש בטרמינולוגיה המעמידה את אוהב/ שונא המתנות במערכת המצוות שבין אדם למקום או אפילו בין אדם לחברו; שלמה המלך בא לתת לאדם עצה אוניברסלית וקיומית, ירצה הקורא – ישתמש בה, לא ירצה – שלא ישתמש: רוצה לחיות חיים טובים? הימנע מקבלת מתנות. 

אלגזי אמר גם "לכל מתנה קשור חוט". כמדומני שהוא התכוון לכך שכל מתנה היא חלק מרשת מסועפת של חוטים וקשרים, ואם קיבלת מתנה יש לך "חובה" כלפי אותו אדם, "אתה חייב לו", לאו דווקא מתנה. אבל אני חושב שניתן להבין זאת גם כך: לכל מתנה יש חוט בלתי-נראה, שקצהו האחד קשור למתנה ואת קצהו השני מחזיק נותן המתנה, וברצותו הוא יכול למשוך את המתנה בחזרה אליו, כאילו לא ניתנה המתנה מעולם.

גם כאן, עינם של יוצרי "סיינפלד" הבחינה בכך, והם הקדישו לכך את הפרק "The Label Maker" (אלגזי דיבר בשיעור על הפרק הזה, אבל למיטב זיכרוני הוא הזכיר רק את המושג regift, ולא דיבר על degift, שגם הוא מופיע בפרק). בפרק, לג'רי יש חתונה שנופלת על משחק הסופרבול, אז הוא נותן את זוג הכרטיסים שיש לו לרופא השיניים שלו, טים ווטלי, וזה בתמורה נותן לו "מכשיר תוויות" שאיליין נתנה לו פעם. לאחר שהחתונה שג'רי היה אמור ללכת אליה מתבטלת, ולאחר שהוא מבין שווטלי "מיחזר" (regift) את המתנה של איליין, מתנהלת בין ג'ורג' לג'רי השיחה הבאה (את השיחה ניתן לראות בקישור למעלה, דקה 07.50 בפרק):

George:  The wedding is off.  Now you can go to the Super Bowl.

Jerry:  I can't call Tim Whatley and ask for the tickets back.

George:  You just gave them to him two days ago, he's gotta give you a grace period.

Jerry:  Are you even vaguely familiar with the concept of giving?  There's no grace period.

George:  Well, didn't he regift the label maker?

Jerry:  Possibly.

George:  Well, if he can regift, why can't you degift?

Jerry:  You may have a point.

George:  I have a point, I have a point.

 

המשך הפרק רצוּף ב"degifting", נתינה ולקיחה בחזרה: ג'רי מתקשר לווטלי, אבל ווטלי אומר לו שהוא כבר עשה תוכניות לסופרבול; בהמשך ווטלי נותן כרטיס אחד לאיליין, אחר-כך הוא לוקח אותו מאיליין ונותן אותו לניומן, יותר מאוחר הוא לוקח אותו מניומן ונותן אותו בחזרה לג'רי, ובסוף נותן את הכרטיס האישי לו שוב לניומן.

להבא, אם נותנים לכם מתנה, תחפשו את החוט שקשור אליה.