מצוות חברתיות

היום בצהריים ערכנו במשרד "מסיבת פרידה" לאחד העובדים שעזב לאחרונה. בעצם, אני לא יודע אם ניתן לקרוא למה שהיה מסיבת פרידה. אני לא בטוח אם בכלל "היה" משהו – אבל את זה נשאיר להיסטוריונים שיבואו ויחקרו את האירוע וינסו לגשר בין הנראטיבים השונים, מנקודות הראות השונות של הנוכחים. היה כיבוד קל – זו עובדה.

הפקת האירוע, שלוותה בהרבה קשיים, הנכיחה לי את מה שסוציולוגים מכנים "מצווה חברתית" (כל ההגדרות והניסוחים הם שלי ועל אחריותי). "מצווה חברתית" היא פעולה שיש חובה חברתית לקיים אותה – חובה שמקרינה על כל פרט ופרט בחברה – יש חובה על החברה כחברה לקיים אותה, באדיקות של קיום מצוות. המרצה שלי בקורס "מבוא לסוציולוגיה", ד"ר ניסים מזרחי, אמר לא-פעם: "כולנו אנשים דתיים". מצווה חברתית יכולה להיות חלק מ"דת הלאום", כמו קיום טקסי זיכרון או עמידה בצפירה, ואז היא ממש גלויה לעין. אבל היא גם יכולה להיות חלק מהאינטראקציות היומיומיות שלנו, כמו ימי הולדת ומסיבות למיניהן.

וגם אני חשתי שלנו כחברה, חברת העובדים במוקד הטלפוני, יש חובה אזרחית לערוך מסיבת פרידה לעובד שפרש. וכמו בכל מצווה, לא תמיד הרצון של החברה והרצון של הפרט עולים בקנה אחד.

מי שמכיר את כל התיאוריות הסוציולוגיות האלו על בוריין, היא כמובן הסדרה "סיינפלד". הפרק "The Frogger" (עונה 9, פרק 174) נותן הצצה למשרד בו איליין עובדת (אצל איל-האופנה ג'יי פיטרמן), שם נהוג לחגוג כל אירוע, איזוטרי ככל שיהיה. כשאיליין לא מגיעה יום אחד לעבודה, הם חוגגים לה למחרת את שובה לעבודה, עם עוגה. ואז איליין אומרת את המשפט האלמותי: "?We are all unhappy. Do we have to be fat too". אגב, למרות הכל, אני חושב שהמסקנה היא כמו שאמר אחד העובדים:  I think it's nice.

את הקטע המרכזי של הפרק (וגם הכי מצחיק) ניתן לראות כאן.

והנה התסריט של הקטע: 

INT. ELAINE'S OFFICE – DAY

Elaine is sitting at her desk smelling a pen.

ELAINE (thinking): This pen smells really bad. So why do I keep smelling it? Is it too late for me to go to law school?

There's a knock on the door and several co-workers enter with a cake.

ELAINE: What is this?

MALE WORKER: You were out sick yesterday, so we got you a get-well cake.

FEMALE WORKER: It's carrot. It's good for you.

WORKERS (singing): Get well get well soon, we wish you to get–

ELAINE: Stop it! That's not even a song! I mean, now we're celebrating a sick day?

MALE WORKER: I think it's nice.

ELAINE: What? What is nice? Trying to fill the void in your life with flour and sugar and egg and vanilla? I mean, we are all unhappy. Do we have to be fat, too? Not you Becky, I know you have a slow metabolism. I don't want one more piece of cake in my office!

Another worker enters late.

WORKER (singing): Get well, get well soon–

MALE WORKER: It's not happening.

They all start to leave disappointed.

BECKY: Can we still it eat?

על השיר "אדם צובר זיכרונות"

אדם צובר זיכרונות

כמו נמלים בחודשי הקיץ

כמו חגב בעת הקיץ

ויש שאדם שר.

ובחורף הנמלים מתכנסים

מתנועעים ברכושם ומכלים לאט

את הרכוש ואת החורף.

והחגב בחורף שר לפתחים

לטעום מזיכרונות העונה האהובה

שבשירו חמקה ממנו כליל.

את השיר הזה כתבה יונה וולך. הגרסה המוכרת יותר היא הגרסה המולחנת של שמעון גלבץ, ששר לפרוייקט "עבודה עברית" אברהם טל, ולפניו שרה דורית ראובני. הגרסה ששרים ראובני וטל קצת שונה בקציצת השורות שלה, וכשמדברים על שירים כל שינוי הוא קריטי: הגרסה של ראובני וטל, לדעתי, משנה את הריתמוס הפנימי של השיר. זה אמנם לא מסלף את השיר או מעקר ממנו את משמעותו, אבל זה כן מעוות אותו.

השיר מרפרר כמובן למשל הנמלה והצרצר, המספר כיצד הנמלים עובדות קשה כל הקיץ על מנת לאגור מזון לחורף, ואילו הצרצר שר באותו זמן, וכאשר מגיע החורף, הנמלים מתפננות עם מאגרי המזון שלהן, ואילו הצרצר נאלץ לחזר על פתחיהן, ולפי הגרסה המקורית של המשל – הן לא נותנות לו מזון כלל (יש גרסאות שהן מרחמות עליו ונותנות לו קצת).

את הנמלים האוגרות מזון לקיץ, מדמה וולך לאדם שצובר זיכרונות: "אדם צובר זיכרונות/ כמו נמלים בחודשי הקיץ" (והדמיון ממשיך לבד: כמו שנמלים בחודשי הקיץ צוברות מזון), ואילו את החגב חסר הדאגה מדמה וולך לאדם ששר: "כמו חגב בעת הקיץ/  ויש שאדם שר". מכאן "עוזבת" וולך את ההשוואה, וממשיכה לתאר את חיי הנמלים: כשהחורף מגיע הנמלים מתכנסות ואוכלות את המאגרים, ואילו הצרצר שר על פתחיהן בכדי "לטעום מזיכרונות העונה", כלומר לטעום מהאוכל שלהן (וכאן וולך חוזרת להשוואה מתחילת השיר, בין צבירת זיכרונות לצבירת אוכל), ואז המילה עונה "סופגת" לתוכה גם את הזיכרונות (בשפה המקצועית – קולוקציה) – החגב רוצה לטעום מהעונה האהובה שבשירו חמקה ממנו כליל, כלומר הזיכרונות שחמקו ממנו, האוכל שחמק ממנו.

אני חושב שדווקא בגלל שמשל הנמלה והצרצר הוא כה פשוט וכה ברור מאליו – מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (כי בגרסה המקורית בסוף החגב נענש; אם הוא היה מקבל אוכל מהנמלים המסר מתמוסס) – הדימוי שוולך נוקטת בא לשלול את ההשוואה – שלא כמו ההגיון שיש בצבירת אוכל בחודשי הקיץ בשביל החורף, בצבירת זיכרונות אין שום היגיון. אין צורך לצבור זיכרונות בקיץ בכדי שיהיה לנו לחורף. את הנימה השלילית של וולך כלפי צבירת זיכרונות ניתן להבין גם מהמילה שהיא נוקטת בה – צבירה. זו מילה שמתאימה לשימוש באוכל, כמו צבירת אוכל, אבל לא לזיכרונות.

יש כמובן צדדים חיוביים מאוד לזיכרון, אך אני חושב שוולך מנסה להצביע על נקודה בעייתית בכך. אז מה כה מפריע לוולך בצבירת זיכרונות? אולי ניתן ללמוד משהו מההשוואה, גם אם ואולי בגלל שוולך שוללת אותה. הנמלים הצוברות אינן חיות בהווה – הן חיות בעתיד. הן לא משוררות להן כמו החגב, הן לא נהנות מיופיו של הקיץ – לוקחות חופש ברודוס או משתזפות על החוף – הן עובדות, גם באוגוסט, בשביל החורף. וגם הצובר זיכרונות אינו חי בהווה, אינו חי את הרגע – הוא חי בעבר, הוא נותן לזיכרונות העבר להשתלט לו על ההווה; במקום לחיות בהווה הוא מסדר את מדפי זיכרונות העבר. יש היגיון לחשוב על העתיד הכלכלי כמו הנמלים, אין היגיון לחפור בעבר. מה גם שהנמלים חושבות קדימה בעוד האדם חושב אחורה.

אני חושב שהבעיה בצבירת זיכרונות אינה רק בכך שאינך חי את ההווה; הבעיה היא שהעבר משתלט לך על ההווה. באחד משיעורי הנהיגה שלי, הפליג מורה הנהיגה שלי בשבחה של השכחה. איני זוכר במדויק את הדברים שהוא אמר, אבל בזמנו אני זוכר שמאוד התפלאתי על הדברים. היום אני חושב שהשכחה היא מפתח לסליחה, ואולי לא בכדי שמירה היא גם נטירה, ונטירה היא זכירה בלב של מעשים רעים שעשה לך מישהו אחר.

בעניין ארז אפרתי

אתמול והיום התפרסם בתקשורת, שבאי-כוחה של המדינה ועורכי דינו של ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל שנחשד באונס, עמלים על עסקת טיעון בעניין הרשעתו של אפרתי. עד תחילת הדיון בבית המשפט היום בבוקר, המתלוננת התנגדה לעסקת הטיעון, ואילו דקות לפני הדיון היא הסירה את התנגדותה. בתווך שבין הידיעה על עסקת הטיעון לבין אישורה, הופצה עצומה והוקמה קבוצה בפייסבוק המתנגדות לעסקת הטיעון, ואומרות ש"הגיע הזמן להגיד לא לקלות הדעת, לא לעסקות הטיעון ה"קלילות", לא לאדישות מערכת המשפט, לא להקלה בעונשים, לא לזלזול בנפגעי תקיפה מינית ואונס".

לדעתי, המשוואה שיוצרות הקבוצה והעצומה, האומרות שאם את/ה בעד עסקת טיעון את/ה מזלזל/ת בנפגעות תקיפה מינית וכולי – היא פשטנית מדי, ואחד הדברים שלמדתי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר הוא שיש להילחם בפשטנות, מכל סוג שהיא.

העיקר נשכח, והעיקר הוא שמשמעותה של עסקת הטיעון הוא שאפרתי מודה, הוא מודה בניסיון לבצע בצעירה מעשה סדום, לאחר הכחשות מצדו לכל אורך הפרשה. אמנם כתב האישום מייחס לו מעשים חמורים יותר, אבל עצם העובדה שאפרתי מודה, זה הדבר החשוב ביותר. זה דבר עצום. אגב, ההבדל בעונש, בין מה שאפרתי מודה לבין מה שמיוחס לו, הוא הבדל בין עונש מירבי של 16 שנה לבין עונש מירבי של 20 שנה. לכן אני מניח שההתנגדות לעסקת הטיעון היא בעצם ההצהרה, שאנחנו מתפשרים, שדמם של נפגעות תקיפה מינית מותר (ומצד אפרתי שנמחקים סעיפים קשים בכתב האישום). יש בטענה זו אמת, אני מודה, אך צריך לבדוק מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים.

אחד הקורסים שלקחתי השנה נקרא "פמינזמים, משפט והחברה בישראל" של ד"ר דפנה הקר, והוא עוסק בסוגיות משפטיות מזווית ראייה מגדרית. אחת הסוגיות שנידונה בקורס היא מה כוחו של המשפט, של החוק, ביצירת מציאות שוויונית ובתיקון האפלייה שיש כנגד נשים. ההנחה היא שיש הבדל בין "Law in book" ל-"Law in action", בין החוק הכתוב לבין המציאות – לא רק בגלל היעדר אכיפה, אלא מכל מיני סיבות. המסקנה הייתה שהמשפט הוא כלי, והוא כלי מוגבל מאוד. לא באמצעותו אנחנו כחברה נשנה את היחס המשפיל והתוקפני שיש כלפי נשים. מדובר בדברים עמוקים יותר.

אני אישית באמת מקווה שאפרתי לא יראה אור יום כל ימיו, רצוי במרתפים של החמאס, כך שאם הוא מאבטח את הרמטכ"ל כ"כ טוב, שישמור קצת על גלעד שליט. אבל אנחנו מדברים על עולם המשפט, ולא על עולם האמת או המציאות, והקר ציינה בקורס שלה שבמעשים של תקיפה מינית יש קושי רב להוכיח אשמה, מכיוון שלרוב מדובר במילה של התוקף מול מילה של הנתקפת, מה גם שלפעמים לנתקפות יש קושי רגשי אמיתי להעיד במשפט.

אם יש ניסיון לגבש עסקת טיעון, קרוב לוודאי שיש קושי משפטי להוכיח את התקיפה. אני לא משפטן, ואני באמת לא יכול לדעת מה הקייס במקרה הזה, אז להיות חד צדדי נגד עסקת טיעון – ושוב, לא מדובר בלהיות נגד/ בעד הנתקפת – מבלי להבין את ההליך המשפטי, זה נראה לי פשטני מדי.

אני מודע לעובדה שאני גבר – לצערי הרב – ולפיכך אני מוגבל, במובן זה שלעולם לא אדע את חווית הפגיעות וההטרדה המינית שנשים חשות מגברים.

בהערת אגב אוסיף, שעכשיו שעזבתי את החוג למגדר, אני מרגיש חופשי לומר גם דעות "אנטי-פמיניסטיות", ולהיתפש כ"שוביניסט", "פטריאכאלי" וכו'. אני יכול להתנחם בעובדה המשעשעת אותה למדתי בחוג, שגם נשים שמביעות דעות כאלו יכולות להיתפש כמשרתות את החברה הפטריאכאלית, כך שאני בחברה טובה. מצד שלישי, כל לימודיי בחוג יכולים להיתפש כשמשת"פיות עם השלטון או כגיס חמישי.

סוף הרומן עם החוג לספרות (סיום עם סוף פתוח?)

עזבתי את הלימודים. או כמו שקוראים לזה באוניברסיטה – עשיתי "הפסקת לימודים", כי (כנראה) הפסקה אפשר לחדש מהמקום שהפסקת בו (אני חושב, תוך חמש שנים מרגע ההפסקה), ואילו עזיבה היא לתמיד, או לפחות לא-הפיכה.

חבר טוב אמר לי, וגם הבחורה שאני יוצא איתה, יוצא איתה נכון לעכשיו (ואין בהסתייגות זו שום רמז להמשך, לכאן או לכאן) אמרה לי, שזה לא היה מעשה נבון מצדי לעזוב את הלימודים שבועיים לפני תום הסמסטר, כל אחת בניסוח שלה. הבעיה היא ששתיהן יוצאות מנקודת הנחה שהאדם הוא ייצור רציונאלי שמחליט החלטות רציונאליות. אני, מאידך, יוצא מנקודת מוצא הפוכה – האדם מונע גם מהרבה החלטות אמוציונאליות; תשאלו את פרופ' דניאל כהנמן, שקיבל פרס נובל ב-2002 על מחקריו שהצביעו על מניעים א-רציונאליים בקבלת החלטות כלכליות של בני אדם. בכל מקרה, האדם נע בין שני הקטבים הללו, בין רציונאליות לאמוציונאליות.

עזבתי שבועיים לפני סוף השנה כי הרגשתי שאיני יכול עוד. זה לא שבועיים ואז מבחנים (דבר הרבה יותר קל מעבודות; עבודות דורשות מחשבה, עבודה קשה ויצירתיות). זה שבועיים ואז הגשה של לפחות ארבע עבודות, שתאריך ההגשה של האחרונה הוא בספטמבר (כי היא דורשת מאמץ אינטנסיבי). זה גם היה תהליך הדרגתי. כבר כמה שבועות לפני-כן לא הייתי מגיע לשיעורים. בשלב מסוים הרגשתי שאני מרמה את עצמי ואת מוריי שאני רשום כתלמיד ולא מגיע לאף שיעור. ממילא אין לי כוונה, לפחות נכון לעכשיו, להמשיך בתואר.

חלק מהדברים אמרתי בפוסטים "משבר גיל הארבעים" ו-"דילמת ההגדרות", ואני קצת אחזור עליהם. בחלק מהדברים  שכתבתי שם שיניתי את דעותיי, ואגע בכך בהמשך.

נרשמתי לחוג לספרות ולתוכנית ללימודי נשים ומגדר בגלל שהתקבלתי ללימודים בבית ספר "כותרת", אותם עזבתי במהלך סמסטר א'. מגדר נראה לי תחום מעניין, לספרות הגעתי רק לאחר שהתקבלתי למגמה לכתיבה יוצרת. אני לא יודע אם הייתי הולך ללמוד את שני התחומים האלו אם לא היה לי כיוון בחיים, כלומר להיות עיתונאי. בטוח לא הייתי לומד באוניברסיטת תל אביב, וזה חלק מהסיפור.

למה המשכתי באוניברסיטה אחרי שעזבתי את "כותרת"? אנשים מעניקים פרשנות שונה, בשלבים שונים של החיים, לאירועים שקורים להם בחיים. הפרשנות שאנשים נותנים למאורעות שקורות להם בזמן אמת, היא לא אותה פרשנות שהם נותנים לאותם מאורעות בראייה לאחור. אז אמרתי שאני ממשיך כי אני נהנה בסך הכל בלימודים. ואולי זה גם היה קשור לכך שאני עובד באוניברסיטה. זה נכון, ובטוח היה נכון בזמנו, השאלה אם זו הייתה הסיבה העיקרית. היום אני נוטה לחשוב כי המשכתי בעיקר כי זה מה שעושים, כלומר ממשיכים.

זה כוחה של האינרציה. בזמנים הנוראים של האינתיפאדה השנייה, חנוך דאום שאל בכתבה ב"מעריב" מדוע המתנחלים לא עוזבים את ההתנחלויות, וטען שזו לא אידיאולוגיה אלא האינרציה. זה לא אומר שכל מה שדאום כותב אמת, אבל אחרי פרסום הכתבה, שמעתי אישיות בכירה בציבור הדתי שמסכימה לדבריו. אני אישית שואל את עצמי מדוע אנשים שהחיים שלהם בזבל לא מתאבדים (אני אישית מכיר מישהי כזאת), ואני חושב שהם ממשיכים לחיות כי חיים, כי זה המצב הקיים. זה אולי לא כל האמת, אבל לדעתי יש בזה מן האמת.

אז המשכתי. כששאלו אותי, או שאלתי את עצמי, מה אני אעשה "כשאהיה גדול", אמרתי כך וכך וחתמתי "מקסימום אהיה מורה". בשיחות שקיימתי עם כמה מחברותיי לחוג הן אמרו לי תשובה דומה. אני באמת חושב שלהיות מורה זה עבודה חשובה, אבל זה לא החלום שלי, זה לא שאיפה שלי, וקשה לי לחיות בלי חלום, קשה לי לעשות פשרות. ולהיות מורה זה גם לא אני.

וגם ספרות ומגדר זה לא אני. תמיד כששואלים בהזדמנויות שונות ובקורסים שונים "כולם קראו את…"  – אני מנמיך קומה. באחד הקורסים התבקשנו לקרוא סיפור של ריימונד קארבר, שהוא, כך הסתבר לי, אמן בסיפורים קצרים. שאלתי בשקט-בשקט את חברתי לקורס "ריימונד-who?", ואז היא אמרה לי "נו, הוא כותב כמו ….", וציינה עוד שם שאני לא מכיר. זה אפיזודה מקרית, אבל אני חושב שהיא מייצגת הרבה.

עוד דבר שהסתבר לי במהלך הלימודים בחוג לספרות שזה דבר מאוד מורכב לכתוב פרוזה, וכנראה אין לי את זה. לאחר שאתה נתקל בהרבה מאוד סופרים וסיפורים (ראש המגמה לכתיבה יוצרת ציינה בפניי שזו באמת אחת המגמות של שילוב "הכתיבה היוצרת" בתוך האוניברסיטה; להבטיח שתלמידי כתיבה יוצרת ידעו דבר או שניים בספרות, ולא כמו ב"בית אריאלה" שם אין חובה לרקע קודם), אתה מבין כמה זה קשה.

וכמובן, מגדר, זה לא אני. זה משהו שאני רוצה להיות ואני לעולם לא אהיה. זה כמו פלסטיני פרו-ישראלי. איך אמר לי המוכר בספריית וידאו ששאלתי אותו יש להם את הסרט על הגבר הדתי שלומר מגדר? "מדע-בדיוני זה קומה ב'". זה טייטל נחמד, אין ספק שהוא מסקרן ומעלה שאלות, והוא כמובן קרדיט נאה לכתוב בסוף מאמר, כמו זה שהתפרסם ב"מקור ראשון", הרבה יותר מ"הכותב הוא סטודנט לחשבונאות". אבל זו הבעיה – אהבתי את הטייטל הזה יותר מאשר הייתי חלק ממנו.

וזה מתקשר למה שכתבתי באמת בפוסט "דילמת ההגדרות". מאז שהפסקתי את הלימודים (יום ב' הקודם), למרות שכבר כמה שבועות לפני-כן לא הייתי בלימודים, אני מרגיש ריקנות איומה, אני אדם ללא הגדרה. כנראה שעדיפה הגדרה חלקית, שאולי לא אומרת את כל האמת, כמו ההגדרה שהייתה לי, מאשר להיות באי-הגדרה. סתם לדוגמא, אם יתפרסם עוד משהו שאכתוב, מה יהיה כתוב בקרדיט? "הכותב חושב שאין דבר חשוב יותר מלעזור לאנשים אחרים"? "הכותב מתלבט לגבי המשך דרכו"? נורא, ממש נורא.

במרוצת הזמן, מאז שכתבתי את אותו הפוסט בו טענתי שהגדרה על פי עיסוק היא בעייתית, חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי למסקנה שבכל זאת יש בהגדרה הזו משהו, לפחות בכל הנוגע להגדרה על פי לימודים. כי הגדרה על פי תחום-לימודים אומרת שהאדם נמצא בתהליך, נמצא בהתקדמות, ולא נשאר עומד במקום. שאין בשורה חיובית מזה – להיות בתהליך. ואני, כרגע, עומד במקום.

דבר נוסף,  שכתבתי בפוסט "משבר גיל הארבעים" ושיניתי את דעתי לגביו הוא שהשנתיים האלו היו בזבוז-זמן. זה אולי נכון בחשיבה תכליתית – השנתיים האלו לא העניקו לי דיפלומה או תואר. אבל השנתיים האלו (מעבר לתחומי ידע שצברתי) כן תרמו לי, כן עיצבו אותי, כן עשו אותי אדם אחר, אני מקווה שאדם טוב יותר, אדם רגיש יותר.

ומה עכשיו? הרבה לא-נודע, מעט בכדי לספר עליו. מחשבות חיוביות? יש. במהלך העבודה שלי באוניברסיטה אני נתקל בהרבה מאוד אנשים שגם אחרי שעשו תואר או שניים, החליטו לשנות כיוון. זה לא רק אנשים שלמדו שנה והחליטו שזה לא מתאים להם, גם הרבה אנשים בשנות השלושים והארבעים. וזה תמיד מדהים אותי מחדש. זה נכון, אני חושב, במשפטים ובעיקר ברפואה. זכורה לי שיחה עם מישהי שהיא בעלת תואר ראשון ושני במנהל עסקים ועכשיו רוצה ללמוד רפואה (ולמיטב זיכרוני גם לעשות עוד פעם פסיכומטרי). מדהים.

רכילות כהחפצה

אחד הקורסים שאני לוקח בסמסטר הזה (סמסטר מזעזע, אגב) נקרא "שיטות מחקר איכותניות במחקר הפמיניסטי". בשביל להבין כיצד מחקר זה נוצר, צריך 60 שניות על ההיסטוריה והפסיכולוגיה של המדעים (על אחריותי בלבד).

בהתחלה, לכל המקצועות ההומאניים היה, ועדיין יש, תסביך-נחיתות מול המקצועות הריאליים, ולכן בכל הנוגע לשיטות המחקר, המקצועות ההומאניים ניסו להעתיק את שיטות המחקר הריאליות למקצועות ההומאניים. הם הרגישו שרק ככה יסתכלו עליהם כעל "מדע". זה מה שהניע את הפורמליזם בחקר הספרות ליצור קטגוריות על קטגוריות שונות, וזה מה שגורם לנסות לחקור בני-אדם במדעי החברה בשיטות כאלו. בחלקן שיטות אלו נכונות, ובחלקן הן מובילות לתוצאות קטסטרופליות. לאט-לאט התחילו להבין שבני אדם לא תמיד עונים להיגיון הריאלי, כמו למשל בכל הנוגע לכלכלה או לבחירות אחרות בחיים. בשלב זה גם החלו להתפתח שיטות המחקר האיכותניות, ותסביך-הנחיתות נהפך לתסביך אדיפוס.

יש כמובן הבדלים רבים בין שיטות המחקר הכמותניות לבין שיטות המחקר האיכותניות, אך אני מבקש לציין אחד שמשליך על כמה אחרים ולדעתי הוא החשוב ביותר. בעוד שיטות המחקר הכמותניות מסתכלות על הנחקרים כאובייקט, כמו שהכימאי מסתכל ביסודות כימיים והביולוג מסתכל על הצפרדע, שיטות המחקר האיכותניות מסתכלות על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. לכן, לפי חלק מהשיטות, המחקר נעשה באופן יותר פרטני, מקומי, סיטואציוני, ולא מנסה לעשות סטטיסטיקות של קבוצה מסוימת; כל אדם וכל מקרה הוא לגופו. לפי שיטות אחרות, נותנים גם לנחקרים לפרש את הנתונים או את הדברים שהם עצמם אמרו. יש איזו מידה של התנשאות כאשר החוקר מנסה לפרש בעצמו את הנחקר או לעשות עליו הכללות אובייקטיביות-לכאורה.

אני מאוד אוהב את הרעיון שמאחורי זה, כי הוא מעניק עוצמה גדולה לאדם. מאותה סיבה אני גם לא אוהב תיאוריות מרקסיסטיות, כיוון שבתשתיתן הן מניחות שיכולה להיות לבני אדם "תודעה כוזבת". מרקס טען בעניין זה למעשה שתי טענות: [א] אנשים אוהבים לעבוד; [ב] אם אנשים לא אוהבים לעבוד – זה בגלל שיש להם תודעה כוזבת. לדעתי, ברגע ש"לקחת" לאדם את התודעה, לקחת לו את הכול.

לי הדבר מאוד הזכיר את האיסור על לשון-הרע ורכילות. לדעתי הבעיה בשני אלו – וזה במיוחד מודגש ברכילות, שהיא לכאורה חדשות לא-רעות – היא שהן הופכות את מושא השיחה לאובייקט, כמו שנעשה הרבה בשיחות בגוף שלישי, במקום לדבר איתו מדברים עליו ושואבים ממנו את היכולת לפרש את המציאות בעצמו, את היכולת להעניק למעשיו משמעות.

לפני כשבוע הייתי באינטראקציה חברתית מסוימת ומאוד נהניתי. באמת, מאוד נהניתי. אבל הסתבר לי שאנשים נוספים שהיו באותה אינטראקציה חשבו שמאוד סבלתי, ויותר מאוחר הם התלבטו ביניהם "כמה סבלתי". אותי זה קומם, כיוון שאל"ף הם לא שאלו אותי אם נהניתי, או לא האמינו לי שנהניתי, ובי"ת, ויותר אקוטי, הם קבעו בשבילי מה הייתה התחושה שלי, ובדיעבד החילו אותה על הסיטואציה. הם חִפְצנוּ אותי, ובכך שאבו ממני את היכולת להעניק למעשיי את המשמעות.