אהבה

אַהֲבָה

הִיא שְׁנֵי אֲבָנִים

(שְׁנֵינוּ מִיְסוֹד הָאֲדָמָה)

שֶׁמִּתְחַכְּכוֹת זֶה בָּזוּ

שֶׁשּׂוֹחֲקוֹת זוּ אֵת זֶה

– וְצָחַקְנוּ הַרְבֵּה –

וּפִתְאוֹם יֵשׁ אֵשׁ

שֶׁלֹּא יַדְעָנוֹ שֶׁאֲצוּרָהּ בָּנוּ

מְחַמֶּמֶת

מְאִירָה

מְחַיָּה

אוֹתָנוּ.

(פורסם לראשונה ב-15.3.2021)

לאזכרה של יותם

יותם, הרבה זמן לא ביקרתי אותך.

כבר לפני שנה אמרתי לעצמי שדי, שנה הבאה אני עולה. לא משנה מה.

ואחרי כמה חודשים הכרתי את בת הזוג שלי. כל כך רציתי שגם אתה תכיר אותה.

אני זוכר שבאחת האזכרות דיברנו בינינו החברים, וכל אחד ״השוויץ״ באיזה שלב בדייטים הוא מספר עליך לדייט שלו; כי זה היה ברור לי (ולנו) ששלומך קשור בחוט אל שלומינו, שיש קשר ישיר בין החיים (והמוות) שלך לבין החיים שלי; שאתה מלווה אותי ותמשיך ללוות אותי בתחנות החיים הבאות שלי. אני רק חושב על הולדת הבן או בת שלי, ועיניי מתמלאות דמעות.

אם בלוויה שלך היינו כל החברים רווקים, כל שנה נוסף עוד זוג ועוד זוג, כל שנה הכרת בת זוג אחרת, עד שרבו עליי חבריי. כל שנה אמרתי לעצמי: מתי אבוא לידיי ואקיימנו, מתי אוכל אני להציג לפניך את אשתי.

ככל שחלפו החודשים של הזוגיות שלנו ומועד האזכרה שלך התקרב, ממש התרגשתי שנוכל אני והיא לבוא ביחד. יותר התרגשתי מהפעם הראשונה שההורים שלי ראו אותה. ציפיתי לזה.אבל ממש לא מזמן נפרדנו..לא הצלחתי יותם. לא הצלחתי. אולי בשנה הבאה.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.אֲנִי וְאַתָּהוְהַחִידָה.אֲנִי וְאַתָּהוְהַמָּוֶת.(שלומי קשור בחוט אל שלומך/ זלדה)

פורסם לראשונה ב-10.3.2021

אני איתך

ברגעי משבר הבריות נוהגות לנחם זו את זו במילים "הכל לטובה", וגם אני שמעתי את זה מהקולגות שלי לעבודה בימים האחרונים.

אני חייב לציין שאותי זה לא מנחם.

ראשית, ישנו העניין הפילוסופי – לא *הכל* לטובה. לפעמים, כמו שאמר פוגי, המצב נהיה יותר גרוע ומתדרדר מדחי לדודלי, וכיוון שאי אפשר להבטיח שהכל לטובה, זו אמירה ריקה מתוכן, ומשכך היא אינה מנחמת. אני מבין את המחשבה הפסיכולוגית שמאחורי אמונה באמירה הזו – לאנשים, לנו, יש צורך להיאחז באקסיומות פסיכולוגיות, גם אם לא ניתן להוכיח אותן, כי זה טוב לבריאות הנפשית לחשוב כך. אני מסכים עם זה, אבל אני מסתפק – מבלי להתאהב בהם – בדברים שאמר מו"ר דויד ברוזה: "יהיה טוב". ודי בכך.

וזה קשור לעניין השני שבעייתי במילים "הכל לטובה", ואני חושב שא/נשים לא נותנות עליו את הדעת: "הכל לטובה", וגם "יהיה טוב", מוסבים על העתיד. אבל אדם ששקוע במ"ט שערי דיכאון לא צריך את הנחמה שלו לעתיד לבוא – הוא צריך אותה כאן ועכשיו. וכשאני בצרה כל מה שאני רוצה לשמוע הוא "אודי, אני איתך", בתוך הבוץ, גם אם לא יהיה טוב בהמשך.וכבר אמר את זה משורר ספר תהילים באחד הפסוקים הכי יפים בתנ"ך – ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" (תהלים כ"ג 4).לכן בעיני במקום לשמוע "הכל לטובה" יש מילים הרבה יותר פשוטות ומנחמות – "אודי, אני איתך". לא צריך יותר מזה.

[ואפשר לומר כי גם א/נשים שאומרים לך "הכל לטובה" רומזים שהם איתך. וצ"ע]

על הטיפול המשפחתי שעברנו והסיבות לכישלונו

לפני כארבע שנים, ממש בתקופה הזו של השנה, ארגנתי למשפחה שלי – קרי, להורים ולאחים שלי – "טיפול משפחתי בהפתעה". מצאתי לנכון לשתף בטיפול המשפחתי שלנו גם בכדי לעבד את החוויה הזו בשבילי – בתקופה האחרונה אני חושב על כך הרבה; וגם, ובעיקר, בתקווה שהדבר יסייע למשפחות שמתלבטות בכך. ההמלצה שלי היא חד-משמעית ללכת לטיפול כזה. כמובן, שאת מרבית התכנים של המפגשים לא אשתף, מתוך כיבוד הפרטיות של בני משפחתי.
המחשבה לערוך למשפחה שלי טיפול משפחתי התבשלה אצלי הרבה זמן. הטריגר הסופי, הקש ששבר, היה הנאום שנשאתי בטקס מקבלי תואר ראשון במשפטים. מסיבות שלא עמדתי עליהן באותה עת, היה לי מאוד חשוב שהמשפחה שלי תבוא לטקס, ומאוד הפריע לי שאחד האחים שלי לא הגיע לטקס. ושני אלו – גם העובדה שהיה חשוב לי שהמשפחה שלי תבוא לטקס, וגם שהפריע לי שאחי לא הגיע – הפתיעו אותי. כשניסיתי לברר עם עצמי מדוע זה כל כך חשוב לי, הגעתי למסקנה – זה יישמע מובן מאליו, אבל אותי זה הדהים – המשפחה שלי חשובה לי.
הסיבה שזה הדהים אותי היא גם הסיבה המהותית שבגללה חשבתי שהטיפול המשפחתי נחוץ: אנחנו לא משפחה כזו, אנחנו לא משפחה-משפחתית, מחבקת, מפרגנת, מלוכדת. אנחנו גם לא משפחה מתפרקת, לא מתפקדת, עם קרבות ירושה וכיו"ב. משפחה אשכנזית, יש שיאמרו. ועל הדברים האלו רציתי שהמשפחה שלי תעבוד, שאנחנו נעבוד – לפרגן יותר, להחצין את הפרגון הזה – על הדברים שמעבר לתפקוד שהופכים את החיים המשפחתיים לטובים יותר. הרגשתי שרק במסגרת תומכת נוכל לקיים שיח פתוח בין האחים ובעיקר בינינו הילדים לבין ההורים שלנו.
מהבחינה הזו טיפול משפחתי דומה מאוד לטיפולים פסיכולוגיים אישיים: ברוב המקרים, טיפול פסיכולוגי נועד לאנשים מתפקדים, ממוצעים פחות או יותר, שמבקשים לשפר את איכות החיים שלהם. אפשר להמשיך לחיות בלעדיו – ואולי זה מה שמרבית האנשים עושים – אבל אפשר, וכדאי, לחיות טוב יותר איתו. הרבה אנשים חיים בלי טיפול, הרבה משפחות חיות בלי טיפול. וחבל.
ידעתי שהמשפחה שלי לא תזרום בקלות על הרעיון, ולכן ארגנתי להם הפתעה. זו הייתה תקופה שלפני בחינות הלשכה, והיה לי קצת זמן פנוי, ובדיוק היה יום הולדת משולש לאימא שלי, לאחותי הבכורה (העונה לשם "מבקרת המדינה") ולאחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"). הודעתי למשפחה שלי שאני מארגן את יום ההולדת, ומאחורי הקלעים עשיתי מאמצים כבירים בכדי למצוא מטפל/ת שיוכלו לקבל את כולנו בתאריך שקבענו לחגיגות, ושגם יוכלו להכיל, פיזית – וגם נפשית, דבר שלא מובן מאליו, כפי שאראה בהמשך – משפחה של עשרה אנשים (שני הורים, ששה אחים ועוד כלה וחתן). יגעתי ומצאתי. יומיים לפני מועד המפגש הודעתי לכל אחד ואחת מבנות המשפחה מה הלו"ז ליום הולדת: בצהריים הולכים למסעדה, ולפני כן, יש הפתעה – טיפול משפחתי. כולם הסכימו להגיע.
המפגש הראשון היה מדהים. אני הופתעתי לטובה מהצלחתו. המטפלת שאלה כל אחד ואחת מבנות המשפחה האם הן חושבות שהטיפול נחוץ. אבא שלי, שיש אנשים תקשורתיים ממנו, לא השיב בפשטות "כן" או "לא", ורק סיפר סיפור מקסים על דוד שלו, בכדי להגיד שהוא בעד לחזק את הקשר המשפחתי. אימא שלי בהתחלה הביעה התנגדות. היא אמרה: כל עוד אני חיה, אין לכם מה לדאוג, אני אחזיק את המשפחה. וזה באמת נכון, מכל בני המשפחה היא האדם שהלכידות המשפחתית הכי חשובה לו, והיא עושה לילות כימים לצורך כך. מבחינתה הטיפול המשפחתי נוטל ממנה את המושכות להנהגת המשפחה, הוא משול למוות. מעבר לכך שגם כוחה שלה מוגבל – כמו שהיכולת של האדם לטפל בעצמו מבלי עזרה מקצועית היא מוגבלת – אני שאלתי: רגע, ומה יקרה כשתמותי? אז אני חושב שנפל לה האסימון, וזה באמת הרגע שממנו אני הכי חושש – איך המשפחה שלנו תתפקד בלעדיה.
המפגש הראשון היה כל-כך מוצלח, שהיה קונצנזוס משפחתי – על פניו – שכדאי להמשיך. לכאורה המשפחה שלי שחזרה את מעשה עם ישראל בקבלת התורה: המפגש הראשון היה חצי כפוי – בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, ואילו ההמשך היה מרצון – הדור [לאחר מכן] קיבלוה בימי אחשוורוש. ואכן המשכנו לעוד שני מפגשים, שלצערי היו פחות מוצלחים, ובסופם לא המשכנו את הטיפול.
היו לכך מספר סיבות. חלק מהסיבות היו טכניות: אני, שהובלתי את הצדדים הלוגיסטיים של הטיפול, התחלתי בדיוק ללמוד למבחני הלשכה, וממילא תיאום מועד של שעה וחצי טיפול (טיפול כפול מכיוון שאנחנו הרבה אנשים), כשרוב האחים עובדים, והאחים הגדולים עם משפחות משלהם – היה משימה לוגיסטית מורכבת. מעבר לכך, ריבוי הנפשות דורש מטפלת שתוכל להכיל שמונה נפשות שונות (הגיסים, כפי שכתבתי ברשומה אחרת, העדיפו שלא לבוא), כשלכל נפש יש רצונות ומאוויים שונים, ולצערי המטפלת שלנו לא הייתה מוכשרת מספיק לכך.
קשורה לכך הסיבה המהותית יותר, והיא העובדה שלטיפול משפחתי צריך לבוא עם רצון מלא להשתתף בטיפול, ועם רצון לעבור תהליך. אי אפשר לזייף, לא די "להחתים כרטיס" ולהתייצב למפגש. כל אדם, בבואו לטיפול אישי, צריך להתמודד עם דחפים שונים שמושכים לכיוונים מנוגדים. ואם זה נכון בטיפול אישי, על אחת כמה וכמה שזה נכון בטיפול משפחתי, שבו יש שמונה נפשות, שלכל אחת יש רצונות שונים, ורמות שונות של רצון לשינוי – ולצערי המטפלת שלנו לא ידעה להכיל זאת. חלק מהמשתתפים גם אמרו במפגש הראשון שהם הגיעו מסקרנות, ואחרים בגלל שזה היה חשוב לי (ובהמשך חשוב לאימא שלי). אך כאמור, סקרנות או ריצוי של אחרים הן לא מוטיבציות מספקות לעבור טיפול, לעבור תהליך. טיפול משפחתי הוא לא קרקס שאפשר לצפות בו, להשתעשע ממנו; טיפול משפחתי הוא הליך שצריך להיות משתתף אקטיבי בו.
זה גם קשור לאופי המשפחה שלנו ולכך שאנחנו לא צריכים לחיות יחד כמשפחה, שכן כל אחד מהגוזלים עזב את הקן, וחלקם גם בנו קן משלהם (ואכן, האחים הנשואים הרגישו פחות צורך בטיפול). מכיוון שאנחנו משפחה לא מלוכדת, ביומיום הצורך בטיפול אינו עולה – זה נראה טבעי – והמתחים והחיכוכים אינם צצים; אם היינו חיים ביחד, אני מאמין שהיינו מרגישים צורך דחוף יותר לעבור טיפול. החיכוכים צצים יותר במפגשים משפחתיים או אינטראקציות משפחתיות אחרות.
מהבחינה הזו אנחנו קצת כמו יחידת מילואים, שהלכידות שלה אינה חשובה בעתות שלום, אך נדרשת בעיתות מלחמה. איך המשפחה שלי תתפקד אם "תפרוץ מלחמה", אם חס וחלילה יפרוץ משבר? may the grace of god be with us.

מפלגת הנחמדים

כתבתי בעבר כי המשפחה שלנו (להלן: הפרלמנט) מורכבת משתי מפלגות, "מפלגת החכמים" ו"מפלגת הטיפשים", ושאני הייתי הראשון, לכאורה, שחצה את הקווים ממפלגה למפלגה. באותה רשומה ציינתי כי אותן אובזרווציות נכונות רק לתא המשפחתי המצומצם, ולא כוללות את אחותי הקטנה (המכונה "שי לקשיש"), שטרם עמדה על דעתה, כמו גם אנשים שביקשו לקבל אזרחות משפחתית כתוצאה מקשרי נישואין (להלן גם: גיסים). באותה תקופה הפרלמנט התברך רק בשני חברים (חבר וחברה) שזכו לאזרחות, ונתון זה כשלעצמו – מבחינה אמפירית – אינו מספק בכדי שניתן יהיה לומר משהו על העולם. מאז נוספו לפרלמנט עוד שני גסים, ומעבר לתוספת הכמותית שמאפשרת לנו לומר משהו על האזרחים-החדשים, מדובר בתוספת איכותית שלא ניתן להתעלם ממנה. חצי הקדמה לפני כן: הציניות נעדרת מרשומה זו.
ובכן, אם התא המשפחתי שלנו מורכב ממפלגת החכמים ומפלגת הטיפשים, על גיסנו ניתן לומר, ללא כל עוררין, שהם הקימו מפלגה חדשה – "מפלגת הנחמדים". לא משנה אם הם התחתנו עם חברת מפלגת החכמים או חבר מפלגת הטיפשים, כל האזרחים החדשים, ללא יוצא מן הכלל הם מאוד מאוד נחמדים. זה נכון גם באופן יחסי, לפרלמנט שלנו (עלינו הרי אמרה גולדה "הם לא נחמדים"), וזה נכון גם באופן אובייקטיבי.
הנחמדות הזו ראויה לציון לא בכדי שנתפאר ב"השבחה" שקיבלנו למשפחתנו. לנחמדות הזו יש השפעה ממשית על החיים הפרלמנטריים במשפחתנו – מפלגת הנחמדים היא הדבק שמאחה בין מפלגת הטיפשים למפלגת החכמים.
ואל יהי הדבר קל בעיניכם. ראשית, כיוון שהפרלמנט שלנו חי ובועט כך וכך שנים, בין חברי מפלגת החכמים לחברי מפלגת הטיפשים – נוצרו מעין יריבויות, ואלו לעתים הותירו משקעים (ראו רק טעימה כאן). גם אם אותם משקעים מאפשרים לפרלמנט לתפקד – קשה מאוד להתעלם מהם. חברי מפלגת הנחמדים, שלעתים מביטים בנו מהצד בזלזול כאומרים "מה נסגר איתכם" (הם נחמדים, הם לא יבינו) – נקיים מאותם פצעי עבר. לכן הרבה פעמים התקשורת בין חברי מפלגת החכמים והטיפשים, אפילו בעניינים שביומיום, נעשית באמצעות חברי מפלגת הנחמדים.
במחשבות שלאחר מעשה, אני תוהה האם חברי מפלגת הנחמדים היו יכולים לסייע לנו לצלוח את הטיפול המשפחתי. לפני כארבע שנים ארגנתי לחברי הפרלמנט המשפחתי "טיפול משפחתי בהפתעה". אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה בזמן אחר, אך לצורך העניין אומר כי חברי מפלגת הנחמדים (שמנו אז רק שני חברים), סברו שהכי טוב שנעבור את הטיפול רק בתא המצומצם, ללא מקבלי "גרין קארד משפחתי". בזמנו, בתור מי שארגן את הטיפול, קצת נעלבתי, כי באמת ובתמים סברתי שהם חלק מהמשפחה; היום, לאחר שהטיפול כשל בתום שלושה מפגשים, אני גם תוהה האם חברי מפלגת הנחמדים לא היו יכולים לסייע לנו לצלוח את הטיפול.
שנית, אני חושב שזה מדהים כיוון שיצא לי לשמוע – לאחר מחקר של משפט משווה מעמיק – שבכמה פרלמנטים במדינות זרות – הגיסים, שאצלנו מרכיבים את מפלגת הנחמדים – נחשבים לגורם עוין, למישהו שהוא לא שייך, שלעולם לא יהיה שייך, לפרלמנט; שלא לומר שבמדינות מסוימות, הגיס נחשב לגיס חמישי. ואני זוכר שכשקראתי את המחקר המשווה הזה אמרתי – זה ממש מוזר! הפוך גוטה הפוך – הגיסים שלנו, מפלגת הנחמדים, הם הגורם המלכד של המשפחה.

תביעת-ווערט

בחודשים האחרונים אני מטפל באיזו תביעה מצ'וקמקת שהוגשה נגד ההורים שלי. הערבוב הזה שבין ביזנס למשפחה הוא מוזר, נחמד ומבעית.

זה מאוד מוזר כי יש כאן היפוך תפקידים. גם כשאנחנו אנשים מבוגרים, במערכת היחסים מול ההורים שלנו אנחנו תמיד נהיה הילדים, הפאסיביים, אלו שמכוח מצווה, נימוס, מוסר או נורמה חברתית נשמעים ל(רוב) מה שההורים אומרים להם. אבל הטיפול בתביעה יוצר מערכת-יחסים הופכית: התביעה הזו נובעת מכך שההורים שלי היו "לא בסדר", וניתן היה למנוע אותה. ולכן אני בתור מי שמטפל להם בתביעה צריך להיות המבוגר האחראי, זה שנוזף בהם כשצריך על חטאי העבר וזה שמתרה בהם על פשעי ההווה, זה שצריך להישמע להוראותיו. עולם הפוך ראיתי.

זה מאוד נחמד, כי ככה אני זוכה להערכה מההורים שלי, דבר שהוא תמיד חשוב ומשמעותי לכל ילד, גדול ועצמאי ככל שיהיה. וזו גם הערכה על העבודה שלי, טריטוריה שלרוב ההורים לא יכולים לתת לנו משובים עליה, שכן המשפחה והעבודה הם לרוב שני אזורי מחייה מקבילים שלא נפגשים.

ולכן זה גם מאוד מבעית, כי על האלמנט המקצועי יש רכיב נוסף: הצורך – המודע ושאינו-מודע, הפייק או האמיתי – להרשים את ההורים, לבצע את העבודה ב-100% על אף עיניהם הפקוחות (והבוחנות) של ההורים שלך. וזה מאתגר יותר בגלל שזו תביעה מצ'וקמקת, מסוג התביעות שאני לא מטפל בהם ביומיום.

ונזכרתי באותו בחור-ישיבה שלאחר חודש-חודשיים שהוא עושה לילות כימים, חוזר הביתה לשבת, וההורים שלו "תובעים" ממנו להגיד איזה משהו על פרשת השבוע, להשחיל איזה ווערט – בשביל מה שלחנו אותך ללמוד בישיבה אם אתה לא יכול לשלוף איזה ווערט?!

והבחור – והבחור הזה הוא אני – מנסה להסביר להורים שלו, שנכון שהוא לומד תורה 24/7, אבל אפעס, אין בדיוק סדר פרשת שבוע, ואם הוא מצליח שלא להיתעפץ בזמן קריאת התורה – דיינו.

וכמו אותו בחור ישיבה, זה נכון שלמדתי תואר ראשון ותואר שני, ועשיתי התמחות והוסמכתי כעורך-דין – ועדיין אותה תביעה מצ'וקמקת, אותה תביעת וורעט, היא לא בדיוק הדבר שלומדים באוניברסיטה, ולא התביעות שאני עוסק בהם בעבודה.

וההורים, הם לא בדיוק מתרצים; בשביל מה שלחנו אותך להיות עורך-דין אם אתה לא יכול לטפל לנו באיזו תביעה מצ'וקמקת, תביעת-ווערט?

השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – החכמתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ואצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה הראשונה (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה השנייה (פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף) נגעתי במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי. ברשומה הנוכחית אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

.

פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?

במהלך שנת ההתמחות שלי הייתה לי הארה. עסקנו באותה העת בשאלה האם ניתן להקצות שכונה מסוימת – ולפרסם את השכונה ככזו – רק למגזר מסוים באוכלוסיה. למען האמת, אני אפילו לא זוכר מה הייתה המסקנה – הצבענו על הקשיים, על מעמדה של הזכות לשוויון ועוד כהנה וכהנה שיקולים שעל כפות המאזניים; אני רק זוכר שהתחושה שלי הייתה ש"המשחק מכור" – ברור שלזכות לשוויון יש מעמד-על, השאלה הייתה רק עד כמה "עמוק" להחיל אותה, קרי מה עומד כנגדה. בקיצור, לא דבר שלא לומדים בקורס משפט חוקתי בשנה א'. היה לי יבש וצפוי מדי.

ובדיוק באותם ימים נערך ערב באחת האוניברסיטאות לרגל צאת ספרו של ד"ר גרשון גונטובניק (לימים שופט בבית משפט מחוזי) על "הפליה בדיור", וביקשתי וקיבלתי את רשותה של המאמנת שלי להגיע לכנס. ואני זוכר שהרגשתי באותה העת כמו הולך מדבריות שיצקו מים על ראשו; אם בדיון שאנחנו ערכנו בהתמחות חשתי שכל הנתונים מובילים למסקנה אחת, בערב השקה שמעתי לפחות שלוש דעות שונות שמבקשות לחשוב על כל הסוגיה בראש צלול – לא לצאת מתוך אקסיומות מסוימות אלא לערער את אותן אקסיומות. אפשר לצאת מתוך שבלונות החשיבה המוכרות ולחשוב על כל הסוגיה מחדש.

זה לא היה הרגע שבו החלטתי "להקריב את גופי למדע" ולהקדיש את חיי למחקר; אני חושב שאם תאמרו לחבריי לספסל הלימודים בתואר הראשון כי החלטתי לעשות תואר שני, רובם ככולם ישיבו "נו, איפה הפאנץ'?" – זה כלל לא יפתיע אותם. הן מבחינה לימודית והן מבחינה מחקרית הייתה לי חוויה טובה מאוד בתואר הראשון; אהבתי מאוד את הלך-הרוח שבוחן כל סוגיה כש"כל הקלפים על השולחן" – וזה בדיוק מה שהיה חסר לי בהתמחות. אני אוהב לחקור, אוהב להרחיב את האופקים. אני גם חושב שלימודים לתארים מתקדמים יהפכו אותי – יהפכו כל אדם – למשפטן יותר טוב, לעורך דין יותר טוב; לימודי התואר הראשון הם תנאי הכרחי על מנת להיות עורך דין, אבל לשיטתי הם לא תנאי מספיק.

נכנסתי לעולם המחקר מתוך תפישה רומנטית של צלילה בתוך ים של חכמה. חשתי כמו עדיאל עמזה מהסיפור הנפלא "עד עולם" של שי עגנון (ראו ציטוט), שמרגיש באותו עולם המחקר כמו דג במים, שהוא אינו יכול להוציא משם את ראשו ולהפסיק לחקור. אהבתי את היכולת לחדש, את התפקיד הקונסטרוקטיבי של המחקר לפיו כל חוקר מוסיף לבנה אחת קטנה לבניין העצום שנקרא "פרויקט הידע האנושי".

"ברית כרותה לחכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה. הוא אמר מה לי ליגע עצמי? והיא החזיקה בו ואמרה לו שב אהובי שב ואל תניחני. היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם. ולפי שהדברים מרובים והחכמה ארוכה ויש בה הרבה לחקור ולדרוש ולהבין, לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם" (מתוך הסיפור "עד עולם")

מה נשתנה? מה אני יודע כעת שלא ידעתי אז?

אני אוהב את המחקר, אבל אני לא אוהב את חיי המחקר. חיי המחקר הם חיים סטריליים, כאשר שכבת הסטריליות היא כפולה: ראשית, מבחינה מעשית רוב עבודת היום-יום נעשית איש-אישה מול המסך המרצד שלה. הדינמיקה האנושית היא שולית. בתור אחד שעולמו הפנימי עשיר מעולמו החיצוני – במובן מסוים אלו חיים נוחים, זה אזור הנוחות שלי. לא צריך להסתובב במסדרון ולומר "מה קורה ג'ימבו?" – כינוי שהמצאת הרגע; או להחמיא לו על החולצה החדשה כשאותו בחור הולך יום יום, כל יום, עם אותה חולצה; או לשאול "נו, מה אתה אומר על המשחק של גולדן סטייט", כשאתה לא בטוח אם זו קבוצת כדורסל או בייסבול. ואזור הנוחות הוא אזור מסוכן מאוד. רציתי לצאת ממנו.

שנית ועיקר, המחקר הוא עקר. הוא (כמעט) אינו משפיע על המציאות. את מספר האנשים שהולכים לקרוא את המאמרים המונומנטליים שנכתוב ניתן למנות על שתי כפות ידינו. כתבתי ברשומה קודמת (בזמן שכתבנו: או מדוע אני שונא את התזה שלי?) כי במקום לסייע לכל אותם אנשים שזועקים לעזרתנו, אנחנו עוצמים אוזנינו מלשמוע את זעקתם, סוגרים את החלון ומתיישבים לכתוב. או, סוף-סוף אפשר להתקדם בתזה.

כשהגעתי למרכז המחקר שבו אני יושב, שמממן מאסטרנטים, דוקטורנטים ובתר-דוקטורנטים – הייתי בטוח ש"כולנו חוקרים", כולנו שייכים לאותה "חבורת לומדים". אלא שביום השני או השלישי ללימודיי גיליתי שיש מעמדות. אחד הדוקטורנטים נכנס לחדר המאסטרנטים ודיבר עם אחת הבתר-דוקטורנטיות. "היכן היית אתמול?" הוא שאל אותה, "לא היה פה אתמול אף אחד". ואני צייצתי "אבל אנחנו היינו פה". ואותו בחור השיב "אה, אתם לא נחשבים" (דברים בסגנון, ציטוט מהזיכרון). לא חבורת לומדים ולא נעלי אדידס – יש קאסטות – יש קאסטה של דוקטורנטים ויש קאסטה של מסטרנטים. אם על בית שמאי ובית הלל נאמר כי למרות המחלוקות התהומיות הם היו מתחתנים ביניהם – במקרה שלנו אני בספק אם זה יקרה. נכון אמנם שיש דוקטורנטים נחמדים יותר – יום אחד הצבעתי על אחד הדוקטורנטים ואמרתי לחברי המסטרנט "הוא אמר לי שלום במסדרון!!" – אבל רובם ככולם מחמיצים פנים, ויש עוד מספר סיפורים למכביר.

כשנכנסתי לעולם המחקר חשבתי שיש לי מה לחדש. שוחחתי עם מספר חוקרים לפני תחילת הלימודים, והרבה מהם אמרו לי שכשהם נכנסו לעולם המחקר הם ידעו שיש להם מה לחדש, הם ידעו מה הם הולכים לכתוב – הם רק לא ידעו כיצד להגיע לשם. הגדיל לעשות הדיקן שאמר לי כי הוא ידע – כפי שהוא אכן עשה – שהוא הולך לכתוב מחדש את דיני המשפחה האזרחיים, שעד אז נעו במיצר "שבין קודש לחול" (כשם ספרו של חוקר ז"ל בתחום). גם אני לפרקים חשבתי שיש לי מה לחדש, גם אני חשבתי שאני הולך – אוטוטו – להוריד לעם את "עשרת הדיברות", עד שהסתכלתי על כפות ידיי וגיליתי שברי לוחות, ראיתי שגידלתי את עגל הזהב. התפכחתי.

כשנכנסתי לעולם המחקר חשבתי ששם אמצא את ייעודי, שזה מה שיעניק לי משמעות לחיים, ומהר מאוד הבנתי שמשמעות לחוד (בכתיבה, בביקורת ספרים, בסיוע לזקנים לחצות את הכביש כנגד רצונם), ועבודה לחוד. נכון אמנם שאני עושה קצת רומנטיזציה וגלוריפיקציה למקצוע עריכת הדין, מה גם שבסוף אני אמצא את עצמי יושב באיזה משרד מסחרי וגוזר קופון על אותו אזרח מסכן. אלא שבעריכת דין, בכל עריכת דין, אנחנו פועלים בעולם; ואילו במחקר התחושה היא שאתה מנותק מהעולם.

ועוד קשה לי עם חיי הדלות שצמודים לחיי המחקר. כחלק מהתנאים של מלגת הקיום שלי אסור לי לעבוד בעבודה שאיננה קשורה לעולם המחקר. אני אסיר-תודה למרכז שממלג אותי, אבל הוא גוזר עליי חיים צנועים מדי. וכאן הדברים כרוכים בדברים שכתבתי ברשומה הראשונה: מבחינת הרבה מאוד נשים עמן יצאתי, אני עדיין סטודנט.

כסף הוא סטטוס. השוק מתמחר את הסחורות והמוצרים שלו בהתאם לאופן בו הוא מעריך אותם, שוק העבודה מתומחר כך שעבור שירותים שמוערכים יותר מקבלים יותר שכר, ואילו שירותים שמוערכים פחות מתוגמלים פחות. בסופו של דבר, מסטרנט הוא סטודנט; יש אנשים שהיו רוצים להיות תלמידים כל החיים, וגם אני כמובן רואה ערך בלמידה, בהתקדמות. אבל בסופו של יום, אני סטודנט, שחי חיי סטודנטים, ושבגילי המופלג עדיין נאלץ לגור עם שותפים. וכשהחברה אינה מעריכה את משלח ידך הנוכחי – גם הערכתך העצמית פוחתת.

במסכת אבות נאמר "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". הדגש במשפט הזה הוא לדעתי נורמטיבי, קרי אריות הן חיות חיוביות ואילו שועלים לא; אבל יש למשפט הזה גם היבט פסיכולוגי – האם עדיף להיות אחרון בקבוצה של מוצלחים או ראשון בקבוצה של נחשלים. לפני כחודשיים דנתי עם דודתי החכמה במשפט הזה, והיא אמרה שברי לה כי מבחינה פסיכולוגית מוטב להיות "ראש לשועלים" – מבחינת ההערכה העצמית של האדם מוטב להיות מצטיין בדבר מסוים ולא להסתובב עם ראש באדמה ועם תחושה שכולם טובים ממך.

אני לא בטוח שהמסקנה הזו נכונה לכולם – יש אנשים שקבוצת נחשלת מושכת אותם למטה, אבל אני מסכים לגבי דידי. כשלמדתי את התואר הראשון ב"אוניברסיטה הקדושה" השוכנת על גבול רמת גן – לא סיימתי במקום הראשון בשכבה וגם לא במקום ה-20 – אבל הייתי בין המצטיינים בכיתה, וזה לא היה כל כך קשה לסיים בהצטיינות; לעומת זאת את התואר הנוכחי אני עושה ב"אוניברסיטה של המתיוונים" שעל חורבות שיח מוניס, שם כל אחד הוא "אריה". שני המסטרנטים המקסימים שיושבים לידי פרסמו כבר מאמר בכתב עת נחשב, הם עובדים כעת על המאמר השני ועוד לא מניתי רבע מהרזומה שלהם, ושלא לדבר על כך שבכל פעם שאנחנו עורכים דיון אינטלקטואלי, אני נאלץ להנהן בחוסר הבנה מול כל הניים-דרופינג והמושגים הלועזיים שעפים בחדר. אני ממש מעריץ אותם. באמת.

כשאתה שועל במאורה של אריות – כל שנותר לך הוא למצוץ עצמות לארוחת ערב. בשנה החולפת גיליתי שאני שועל.

 

השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

הקדמה

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה קודמת (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה הבאה (פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?) אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית. ברשומה הנוכחית, אבקש לגעת במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי.

פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

החיפושים אחר דירת שותפים היא תוכנית הריאליטי האכזרית ביותר בעולם. לא זו בלבד שהשוק מוצף והביקוש עולה בהרבה על ההיצע, ולא די בכך שתקציבך מוגבל בשל היותך תלמיד ש"תורתו אומנתו", כלומר מלגאי (אתייחס לזה קצת בחלק הבא בסדרה), אתה נאלץ להשתתף בתוכנית המציאות הזו, לפיה עשרות אנשים באים בשעה היעודה לראות את הנכס, ועומדות לרשותך 5 דקות לערך על מנת להתבלט ולבלוט על פני כל שאר השותפים-בכוח, לדפוק מופע בפני השותפים והשותפות שכבר בדירה על מנת שתזכה להיות "The chosen one". אם בדייט יש לך עוד כשעה לנסות ולהציג את עצמך, במקרה הזה עומדות לך מספר דקות מועטות. ולאחר שכבר נבחרת, הצרות רק מתחילות.

בשנה התל-אביבית שלי הספקתי לגור ב-4 דירות שונות. על הדירה הראשונה בניתי לטווח ארוך, אלא שבעל-הבית העלה את שכר הדירה כשלושה שבועות לפני תום החוזה ובאופן בלתי פרופורציונלי; לכן עברתי לדירה השנייה שבה שימשתי האוס-סיטר לדירה ולשני כלבים מקסימים; כשבוע לאחר מבחני הלשכה עברתי לדירה השלישית; וכאשר נקעה נפשי מן הדירה הזו, עברתי לדירה הנוכחית. על שתי הדירות האחרונות, ובפרט על השלישית, אבקש להרחיב.

ובכן, החיים בדירה השלישית לא היו גן של שושנים. איני רואה צורך להרחיב על מסכת הייסורים שעברתי – רק אומר שבשיאה, אם כי בהחלט לא בסופה, אחת השותפות אמרה לי, פעמיים, "אתה תצטער על הרגע שהכרת אותי"; כאמור, אני מבקש להפיק מהכתיבה ערך תרפויטי, ומשתדל להימנע מהתמרמרות. עשיתי טעויות, אמרתי דברים לא יפים, התנצלתי עליהן, התנצלותי לא התקבלה, ומשם האירועים רק התדרדרו.

אין לי ספק שאני אשם בראשיתם של הדברים וגם בסופם, כשהשבתי מלחמה שערה. אלא שבשלב מסוים, כשראיתי להיכן אני מתדרדר, לא עניין אותי בכלל מי אשם, עניינה אותי דמותי המוסרית. להבדיל, ואני מתנצל מראש אם האנלוגיה הבאה תהיה קצת דמגוגית והרבה שמאלנית – הדבר דומה להימצאותה של מדינת ישראל במצב של סכסוך וחיכוך תמידי, אשר איך שלא נסובב זאת – נראטיב, אשמה, הבטחה אלוהית – הדבר מביא אותה לסיטואציות לא מוסריות. כשאני הבנתי שהחיים בדירה דרדרו אותי מבחינה מוסרית – אה, כן, גם היה שלב מסוים שחששתי לרכושי ולחיי. בקטנה – זה הרגע שאמרתי לעצמי: די. אינני יכול עוד.

קורות ביתי, רצף ההתרחשויות בדירה בפרט ובפָּזָמִי כשותף בדירת שותפים ככלל, הביאו אותי למחשבות נוגות על חיי השותפים. ברוב המוחלט של המקרים, אנשים גרים בדירת שותפים ממניעים כלכליים, קרי על מנת לחסוך כסף; שלא כמו מגורים עם בת או בן זוג, שם יש רצון לגור ביחד, יש מאמץ משותף לגור ביחד, שיהיה לנו טוב ביחד, לשותפים בדירת שותפים אין שום רצון לגור ביחד.

לגור בדירת שותפים משמעותו היכולת להכיל אדם, אפילו אדם זר – על כל שיגעונותיו, שיגיונותיו, דיכאונותיו וחגיגותיו. אני חושש שאנשים אינם מבינים – אינם מבינים עד תום – את המשמעות הזו של דירת שותפים. כשלא יודעים להכיל את הזולת, זה פתח לחיכוך תמידי. השותפות בנויה על הסכמה ולכן אי אפשר לקבוע עובדות לשותפים זולתי; אפשר לבקש, והשותף יכול להסכים ויכול לכבד את הבקשה, אבל הוא יכול גם שלא לכבד את הבקשה – במזיד, אך לרוב בשוגג, בלא-משים, בבלי דעת. בתום לב. ולחיות בשותפות זו היכולת לדעת להכיל את זה – אפשר לבקש, אבל אי אפשר לאכוף את הכללים. אפשר כמובן להעיר, חזור והער. מן ההערות האלו לא יצמחו פרחים באביב.

זו עבודה פנימית רצינית, עבודה שאני עברתי עם עצמי במהלך השנים. אני מחשיב את עצמי לאדם נקי ומסודר. בעבר, אם אחד השותפים לא היה מנקה את הדירה או אם השותפה הייתה מותירה את הכוס בכיור – גם אני הייתי מעיר על כך. אבל החיים לאורך השנים עם שותפים לימדו אותי להכיל את הבחירות שלהם. השותפות משמעותה היכולת לאפשר "מרחב של דה-לגליזציה", מרחב שבו כל אחד יכול להפר את "תקנון הבית המשותף", אלא אם כן מדובר בדברים שהם בבחינת "דיל ברייקר" – וברוב הדברים, ברוב המקרים, לא מדובר בדיל ברייקר. החיים בדירת שותפים משמעותם לדעת שכל לילה השותף תולה שלט מעל הכיור "כאן גרים בכיף קערה ומזלג" – לדעת ולהבליג.

מזה זמן מעסיקה אותי סוגיית "החירות לעבור עבירות" (יום אחד אולי אכתוב על זה מאמר). למשל, בהינתן שיש לכך הסמכה בחוק, האם המדינה יכולה לאפשר לכל אדם לחלק דוחות תנועה? האם כל אדם יכול לעצור אדם אחר שנדמה כי הוא "מפר את הסדר הציבורי"? האם המדינה רשאית לרשת את המרחב הציבורי במצלמות אבטחה? ברי כי הדבר יצמצם את רמת הפשע במדינה.

כמדומני שחוסר ההבנה העמוקה של מהם חיי שותפות, מהווה את נקודת התורפה העובדתית של הליברטריאניים, קרי של אלו שמקדשים את ערך החירות (מבלי לדקדק בגרסאות שונות של ליברליזם). הכשל העובדתי של הליברטריאניים הוא בשל כך שכל אדם מעריך ביתר את  החירות שלו ומעריך בחסר את החירות של הזולת. כשהחיים בשותפות כוללים מערך כולל של פקודות והוראות, To do list ו-Not to do list – החירות של השותפים נפגעת. כשהצלחת שוכבת אפרקדן בכיור, זה מפריע לי – אבל זה לא פוגע לי בחירות; כשאני אשוב ואבקש מהשותף לשטוף את הצלחת, ושכשהוא מטאטא את הרצפה, שיאסוף את הלכלוך ביעה ולא ידחוף את הלכלוך לקרן החדר, ושהוא מייבש את הכלים שיניח את הקערות עם הפנים למטה ולא עם הפנים למעלה על מנת שהן אשכרה יתייבשו – למה לעזאזל הוא עושה את זה?! – כשאני אבקש ממנו את כל זה – אני אפגע לו בחירות. ולכן אני מבליג. כי החיים בדירת שותפים דורשים מרחב של דה-לגליזציה, דורשים את החירות לעבור עבירות.

החיים בדירת שותפים הציפו אצלי את סוגיית "לא תעמוד על דם רעך". הסכסוך בדירה השלישית נסב ביני ובין אחת השותפות, שהוציאה עליי חוזה, אך הייתה שותפה שלישית שלא התערבה, הייתה, לכאורה, ניטרלית. עמדה מנגד. האם אין לה חובה מוסרית לפעול? נניח שהיה ברור כשמש מי היא הצדיקה ומי הוא הרשע, האם לא כמו משה רבנו בשעתו, אין לה חובה מוסרית לומר לרשע "למה תכה רעך?"

החיים מזמנים לנו כל הזמן דילמות מוסריות, מעמידים לנו כל הזמן ניסיונות. כתבתי בעבר כי מן "עקדת יצחק" (בראשית כ"ב) אנו למדים כי בכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים, אנחנו ניצבים בפני ניסיון. ההבנה הזו מחייבת אותנו לחיים של כובד ראש, לחיים של זהירות, של עצירה, בחירה והתבוננות – האם אנחנו עומדים בפני ניסיון. החשיבות איננה במענה שלנו לדילמה המוסרית, אלא בהבנה שאנחנו ניצבים בפני דילמה כזו, שאנו שוקלים אותה. להשערתי, רוב בני האדם אינם חיים תחת ההבנה הזו שהחיים מזמנים להם דילמות מוסריות; הם זורמים, הם פועלים משיקולי עלות/תועלת. אני מניח שגם השותפה שלי מהאו"ם העדיפה לעמוד מנגד כי זה נוח לעמוד מנגד, וכל התערבות שלה רק תסבך אותה.

המפתח לפתרון של דילמות מסוג "לא תעמוד על דם רעך" הוא פשוט בעיניי: "ואהבת לרעך כמוך" – תתאר לעצמך כי אתה היית קלוע בכף הקלע הזו – כיצד היית מצפה מהזולת שינהגו כלפיך? הציווי הוא בעיקר מוסרי, והחשיבות היא בחשיבה, ולא בתוצאה. אמנם יש בישראל "חוק לא תעמוד על דם רעך" (הרחבתי על כך ברשומה "לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד") – אבל מבחינתי הציווי הוא מוסרי. יתרה מכך: הציווי החוקי הוא מאוד בעייתי בעיניי משום אותה סיבה שמניתי למעלה – הוא מגביל את האוטונומיה של אדם שלישי – במקרה שלי, הטלת חובה על השותפה מהאו"ם מצמצמת את מרחב הפעולה והחירות של השותפה שהוציאה עליי חוזה. הדגש הוא לא על התוצאה אלא על התודעה, ההבנה שאנו עומדים בפני דילמה מוסרית.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?)

השנה התל אביבית שלי: פרק ראשון – דת ודייטים

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי לתל אביב. ברשומה שפרסמתי אז, תליתי את המעבר בשלושה (מהסיבה האזוטרית לזו המשמעותית יותר): ראשית, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ורציתי לגור קרוב לאוניברסיטה; שנית, ביקשתי לברוח מזיכרונות האהבה הנכזבת שאצרה למעני ירושלים; ושלישית, המעבר הפיזי סימל את המעבר האישי לי מקודש לחול.

חלפה שנה. שנה חווייתית, שנה מטלטלת, שנה מאכזבת, שנה מלמדת ומחכימה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי.

התלבטתי האם יש מקום "לסכם" את השנה – בחלק מהמקרים יש לי הרבה ביקורת, ואני לא רוצה לדוש במרירות שלי – זה עושה לי קמטים וזה מזיק לי לעור הפנים. ולכן לא רציתי להעלות את הדברים על הכתב. אולם כמו שכתבתי ברשימה אחרת ("הבריחה") – יש בכתיבה ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את הדברים לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה החולפת: פרק ראשון – דת ודייטים, ובו יסופר על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף, שאפרט בו על דילמות ערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל; פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל? שיספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

פרק ראשון – דת ודייטים

בטרם אגע בגופם של דברים, אבקש להקדים מספר מילים. רוב הדייטים שלי בתל אביב הם דרך אתר היכרויות מסוים, ולכן הדברים שאכתוב להלן אינם מהווים ביקורת לא על "החילוניוּת" ולא על "התל-אביביוּת" – הם רשמים מהחוויה האישית שלי, שהיא התלכדות של הפורמט של אתר היכרויות, הנשים עמן יצאתי (חילוניות ברובן, תל אביביות ברובן), וכמובן של ההתנהגות שלי – יחסים חברתיים הם דבר דינאמי. הרשמים הם החוויה האישית שלי, שהיא, במובן מסוים, "באשמתי".

כשאני חושב על הדייטים שלי בשנה החולפת עולות בי שתי חוויות עיקריות: החוויה הראשונה, היא טנטטיביות, כל דייט הוא דייט "על תנאי": העובדה שקבעת פגישה, ושעה ומקום – אינה משמיעה בהכרח כי הפגישה תצא לפועל; כשם שלפי ספרי המדע העדכניים לכיתה א' החקלאי חורש, זורע, ומתפלל – כך בסצנת הדייטים, לא די בכך שפלירטטת, והחמאת וקבעת – צריך תפילה, אחרת לא בטוח שהדייט ייצא לפועל.

החוויה השנייה היא שטחיוּת. 95% מהדייטים אליהם יצאתי הסתיימו אחרי דייט אחד. נכון, יש פעמים שאמרתי לעצמי "מי התסריטאי המופרע וההזוי שהביא אותי ואת פלונית לאותו שולחן בבר?!"; וברי לי, כי יש פעמים שהתנהגות בלתי ראויה שלי היא שהביאה לדברים להיקטע באיבם. אולם אלו כמדומני מיעוט המקרים. ברוב המקרים הנשים הם אלו שביקשו לסיים את הקשר לאחר דייט אחד, שהיה אפילו נחמד וכיפי, בגלל "שזה לא זה".

זה נפלא ממני. כיצד אפשר להכיר אדם לאחר פגישה אחת של שעה-שעתיים? אמרה לי פלונית אחת, שמגרדת את העשור הרביעי לחייה, "אין לי ילדים לדייטים שניים", רוצה לומר, אוטוטו מתייבש לי המאגר הביומטרי ואני צריכה מישהו שידחוף לי את כיסא הגלגלים בבית אבות. אז נכון שאין לי שעון ביולוגי כמו לפלונית, אבל יש לי – ואני מאמין שיש לכל מי שקצת מודע לעצמו – שעון נפשי, והשעון הזה דופק "זוגיוּת". כמדומני שהמחשבה של אותה פלונית היא דרך ארוכה-קצרה, היא אולי תביא לפחות דייטים שניים, אך היא תפספס את האוצר שמתחת למיטה שלה, את המלח  – אני מלחייה! – שמתחת לאף שלה.

ברור שהפורמט של אתר היכרויות הוא בעייתי, שכן הוא יוצר אשליה של שפע, אשליה של מבחר בלתי מוגבל – אם לא ראובן יבוא שמעון, והנה האהבה ממתינה לי מעבר לפינה. ואם תרצו, אתרים מעין אלו מהווים מיקרוקוסמוס לאשליה הקפיטליסטית והמודרנית, לפיה הכול בהישג ידינו, נתון לבחירתנו, אם רק נושיט ידינו.

בנוסף, וזה קשור לנידון דנן, אנשים ונשים מתייחסות לאתרים אלו כ"רע במיעוטו"; הן היו רוצות – הן כותבות זאת שם – שהן יתקלו בבן זוגם בספריה, הספרים שלה יפלו, הוא ירים לה אותם, הוא יגיד לה: הי, אני גיא וכיו"ב; הן היו רוצות להכיר את בני זוגם באוטובוס, במקום העבודה וכיוצא בזה. זה בוודאי מחזק את יסוד הארוס בקשר – מספר נשים אמרו לי, לאחר דייט אחד, שהן לא נמשכות אליי. כיצד בדיוק הדבר מהווה ערובה לזוגיות טובה ויציבה? לאלוהים הפתרונים.

וזה, כמדומני, השור בקרניו: זוגיוּת ו"משיכה פיזית" הן עניין דינאמי, הן מתעצבות ביחד, הן נבנות, ולכן בלתי אפשרי "לחזות" התאמה; המפתח להצלחה הוא הרצון להיות בזוגיות. ברגע שכל צד לטנגו מגיע עם צ'ק-ליסט, "מגובש מדי", ללא רצון להתגמש, להתאים, להשתנות – סיכויי ההצלחה של כל קשר זוגי יישאפו לאפס. אנשים ונשים שבויות בחלומות לפיהן בן ובת הזוג שלהן יעוצבו בהתאם לחלומות שלהן. נשים סבורות שבן זוג הוא "כמו כפפה ליד", כמו "חתיכת פאזל חסרה". כשזו המחשבה, ברור שכל חלק אחר בתצרף של עשרות-אלפי החלקים של עולם הרווקות – לא יתאים. וגם חלק בפאזל שחשבת שהוא מתאים במערכה הראשונה – עלול לירות בך במערכה השלישית ויתברר כלא מתאים בעליל.

ועוד לא הספקתי למנות את מספר הסיבות השטחיות ששטחו באוזניי בנות זוגי – בנות זוגי לרגע קצר מאוד – לסיום ההתקשרות בינינו. באחד הפרקים בסיינפלד ("The Engagement"), ג'רי זורק בחורה בגלל שהיא אוכלת אפונים אחד-אחד, וג'ורג' זורק את הבחורה שלו מכיוון שהיא ניצחה אותו בשח-מט. לעתים כל סצנת הדייטים התל אביבית הרגישה לי כמו פרק אחד ארוך ב"סיינפלד", וזה לא היה כיף במיוחד.

ובנקודה זו אני מגיע לסיבה הראשונה לחיבור שעשיתי בכותרת הפרק בין דת ודייטים: חיבור זה, לבד מכך שהוא מרפרר לספרו המונומנטלי של מו"ר חיים כהן, "דת ודין" – אינו מובן מאליו. זיווגתי בין דת לדייטים משתי סיבות עיקריות: ראשית, כשלעצמי אינני דש בזהות הדתית שלי כל שחרית וערבית, אולם אני מגיע לכך לעתים במהלך דייטים שונים.

ובכל פעם מחדש שאני נדרש לנושא אני נדהם מהשטחיות שבה אני נתקל כאשר אני מנסה להסביר את תפישת העולם הדתית שלי. כשהסברתי למספר נשים על התפישה הדתית המורכבת שלי, ושהזהות הדתית שלי אינה כרוכה אחר הפרקטיקה הדתית – כמו ששבתי ואמרתי, בעניינים שבפרקטיקות אני אעשה מה שאשתי תגיד לי – כמה השיבו לי "אתה לא מבושל", כאילו הייתי דג שאך זה נמשה מהמים וראשו נע למעלה ולמטה עד למנוחה אחרונה. כלומר, מבחינתן או שאתה אפיקורס או שאתה דתי גמור; אין מקום לתפישה מורכבת יותר.

שנית, הצימוד בין דת לדייטים בא להשמיע שיותר משהמעבר מקודש לחול הוא מעבר "תיאולוגי" – הוא מעבר "סוציולוגי"; בזהות התיאולוגית שלי, קרי הזהות שכרוכה במערכת האמונות והדעות, לא חל שינוי של ממש בעקבות המעבר לתל אביב. השינוי הוא בעיקרו סוציולוגי, העתקה מחברה דתית לחברה חילונית – ואל יהא הדבר קל בעיניכן, שכן הקהילה היא מוסד משמעותי מאוד בחיים היהודיים. ושיאו של המעבר הסוציולוגי מקודש לחול, המופע המובהק ביותר שלו, הוא בסצנת הדייטים.

החינוך של האדם – בבית, בבית הספר, בעיר או בכפר, ההתגבשות העצמית שלו, יוצרים אצל האדם הביטוס, שהוא מונח שטבע פייר בורדייה ובא לתאר אגד של התנהגויות, הרגלים, אופן השימוש בשפה, שפת הגוף ועוד. לדעתי, ההביטוס בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים שבינו לבינה; צבא, עבודה, לימודים – בכל הדברים האלו התנסינו, ובכולם ההביטוס תופס מקום משני. דייטים, כמו שאמרתי, הם תלויי-דינמיקה, הם כמו ריקוד – ולעתים אני חש כמו מי שנכנס לרחבת הריקודים ולא יודע את צעדי הריקוד ולא מכיר את כללי המשחק. אז הוא חג, מועד ונופל.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף")

מה בין המדעים ההומניים למדעים הריאליים?

אוניברסניטה

מפת האוניברסיטה מצפון לדרום והשביל שחוצה אותה מסומן באדום

את אוניברסיטת תל אביב חוצה שביל מדרום לצפון, שביל שמתחיל בפקולטה להנדסה ומסתיים בפקולטה לרפואה, ומחלק את האוניברסיטה לשני יקומים מקבילים: במזרח המדעים הריאליים – הנדסה, מדעים מדויקים, מדעי החיים, רפואה; ובמערב המדעים ההומאניים – מדעי החברה, הרוח והאומנויות. כשלמדתי ספרות ומגדר בגלגול הקודם שלי, מו"ר פרופ' גדי אלגזי היה חוזר ומזהיר אותנו: אל תעזו לחצות את הקו האדום הזה, אתם לא רוצים למצוא את עצמכם ביקום הריאלי; ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

בימים אלו אני עורך את המחקר הפסיכולוגי שעומד במרכז התזה שלי, ועל מנת לקושש כמה שיותר נבדקים פניתי במייל לעשרות מרצים ומרצות שאני לא מכיר, מכל רחבי הפקולטה, וביקשתי לגזול 10 דקות מזמן השיעור על מנת לערוך את המחקר. רובם הגדול לא השיבו, רובם הפחות גדול השיבו בשלילה, ומיעוטם נענה בחיוב. ומה מסתבר? למעט מרצה אחת (שהייתה בחו"ל, והמתרגלת שלה מילאה את מקומה) – לא היה ולו מרצה אחד מהמקצועות ההומניים שהסכים שאכנס לשיעור שלו; לעומת זאת, ביקום הריאלי נכנסתי ל-10 כיתות לימוד שונות.

כמובן, לכל המרצים יש תירוצים למכביר שמסתכמים בגדול באמרה "הזמן קצר והמלאכה מרובה" – אבל הדברים כמובן נכונים למרצים משני היקומים; בקיצור במדעי הרוח "חפרו" (לא רציתי לכתוב ז*** ת'שכל, אבל הנה כתבתי) כמו שרק ברוח יודעים לחפור, ובמדויקים פשוט נתנו לי לתקתק את הניסוי.

כיצד ניתן להסביר זאת? לכאורה היינו מצפים שאנשים שראשם ורובם בסוכה ההומאנית יגלו קצת אמפתיה והומאניות כלפי מסטרנטים צעירים וחסרי מנוח, בבחינת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", רוצה לומר – "יאללה יאללה, נגב ת'חלב מהמאסטר שלך, לפני שני רגעים היית מסטרנט חצוף כמוני." אבל לא כך.

ואולי יש בכך מענה מסוים: האנשים הריאליים עוסקים במחקרים אמפיריים באותה תדירות שהיהודי והיהודייה אומרים ברכת "אשר יצר", ומכאן שהם באמת מזדהים עם אותו מסטרנט, במקום מסוים; לעומת זאת, אנשי הרוח והחברה הם בבחינת "צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה",קרי יושבים ועוסקים בחכמה, ואין להם פנאי לזוטות מעין אלו.

ישנה בדיחה מפורסמת על אותו מרצה לאתיקה ומוסר שנמצא עושה "תשמיש המיטה" (לא רציתי לכתוב מ*** :-)), את תלמידותיו הצעירות. ושתהו בפניו הכיצד מרצה לאתיקה ומוסר עושה מעשים לא מוסריים, הוא השיב: כשפרופ' למתמטיקה מלמד על משולשים ישרי-זווית, מצפים ממנו שיתנהג כמו משולש ישר-זווית?! כלומר זה שאדם מלמד על מוסר, אין זה אומר שהוא יתנהג כאדם מוסרי.

ובהצלחה לכולנו עם המשולשים ישרי-הזווית.