השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – החכמתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ואצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה הראשונה (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה השנייה (פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף) נגעתי במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי. ברשומה הנוכחית אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

.

פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?

במהלך שנת ההתמחות שלי הייתה לי הארה. עסקנו באותה העת בשאלה האם ניתן להקצות שכונה מסוימת – ולפרסם את השכונה ככזו – רק למגזר מסוים באוכלוסיה. למען האמת, אני אפילו לא זוכר מה הייתה המסקנה – הצבענו על הקשיים, על מעמדה של הזכות לשוויון ועוד כהנה וכהנה שיקולים שעל כפות המאזניים; אני רק זוכר שהתחושה שלי הייתה ש"המשחק מכור" – ברור שלזכות לשוויון יש מעמד-על, השאלה הייתה רק עד כמה "עמוק" להחיל אותה, קרי מה עומד כנגדה. בקיצור, לא דבר שלא לומדים בקורס משפט חוקתי בשנה א'. היה לי יבש וצפוי מדי.

ובדיוק באותם ימים נערך ערב באחת האוניברסיטאות לרגל צאת ספרו של ד"ר גרשון גונטובניק (לימים שופט בבית משפט מחוזי) על "הפליה בדיור", וביקשתי וקיבלתי את רשותה של המאמנת שלי להגיע לכנס. ואני זוכר שהרגשתי באותה העת כמו הולך מדבריות שיצקו מים על ראשו; אם בדיון שאנחנו ערכנו בהתמחות חשתי שכל הנתונים מובילים למסקנה אחת, בערב השקה שמעתי לפחות שלוש דעות שונות שמבקשות לחשוב על כל הסוגיה בראש צלול – לא לצאת מתוך אקסיומות מסוימות אלא לערער את אותן אקסיומות. אפשר לצאת מתוך שבלונות החשיבה המוכרות ולחשוב על כל הסוגיה מחדש.

זה לא היה הרגע שבו החלטתי "להקריב את גופי למדע" ולהקדיש את חיי למחקר; אני חושב שאם תאמרו לחבריי לספסל הלימודים בתואר הראשון כי החלטתי לעשות תואר שני, רובם ככולם ישיבו "נו, איפה הפאנץ'?" – זה כלל לא יפתיע אותם. הן מבחינה לימודית והן מבחינה מחקרית הייתה לי חוויה טובה מאוד בתואר הראשון; אהבתי מאוד את הלך-הרוח שבוחן כל סוגיה כש"כל הקלפים על השולחן" – וזה בדיוק מה שהיה חסר לי בהתמחות. אני אוהב לחקור, אוהב להרחיב את האופקים. אני גם חושב שלימודים לתארים מתקדמים יהפכו אותי – יהפכו כל אדם – למשפטן יותר טוב, לעורך דין יותר טוב; לימודי התואר הראשון הם תנאי הכרחי על מנת להיות עורך דין, אבל לשיטתי הם לא תנאי מספיק.

נכנסתי לעולם המחקר מתוך תפישה רומנטית של צלילה בתוך ים של חכמה. חשתי כמו עדיאל עמזה מהסיפור הנפלא "עד עולם" של שי עגנון (ראו ציטוט), שמרגיש באותו עולם המחקר כמו דג במים, שהוא אינו יכול להוציא משם את ראשו ולהפסיק לחקור. אהבתי את היכולת לחדש, את התפקיד הקונסטרוקטיבי של המחקר לפיו כל חוקר מוסיף לבנה אחת קטנה לבניין העצום שנקרא "פרויקט הידע האנושי".

"ברית כרותה לחכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה. הוא אמר מה לי ליגע עצמי? והיא החזיקה בו ואמרה לו שב אהובי שב ואל תניחני. היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם. ולפי שהדברים מרובים והחכמה ארוכה ויש בה הרבה לחקור ולדרוש ולהבין, לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם" (מתוך הסיפור "עד עולם")

מה נשתנה? מה אני יודע כעת שלא ידעתי אז?

אני אוהב את המחקר, אבל אני לא אוהב את חיי המחקר. חיי המחקר הם חיים סטריליים, כאשר שכבת הסטריליות היא כפולה: ראשית, מבחינה מעשית רוב עבודת היום-יום נעשית איש-אישה מול המסך המרצד שלה. הדינמיקה האנושית היא שולית. בתור אחד שעולמו הפנימי עשיר מעולמו החיצוני – במובן מסוים אלו חיים נוחים, זה אזור הנוחות שלי. לא צריך להסתובב במסדרון ולומר "מה קורה ג'ימבו?" – כינוי שהמצאת הרגע; או להחמיא לו על החולצה החדשה כשאותו בחור הולך יום יום, כל יום, עם אותה חולצה; או לשאול "נו, מה אתה אומר על המשחק של גולדן סטייט", כשאתה לא בטוח אם זו קבוצת כדורסל או בייסבול. ואזור הנוחות הוא אזור מסוכן מאוד. רציתי לצאת ממנו.

שנית ועיקר, המחקר הוא עקר. הוא (כמעט) אינו משפיע על המציאות. את מספר האנשים שהולכים לקרוא את המאמרים המונומנטליים שנכתוב ניתן למנות על שתי כפות ידינו. כתבתי ברשומה קודמת (בזמן שכתבנו: או מדוע אני שונא את התזה שלי?) כי במקום לסייע לכל אותם אנשים שזועקים לעזרתנו, אנחנו עוצמים אוזנינו מלשמוע את זעקתם, סוגרים את החלון ומתיישבים לכתוב. או, סוף-סוף אפשר להתקדם בתזה.

כשהגעתי למרכז המחקר שבו אני יושב, שמממן מאסטרנטים, דוקטורנטים ובתר-דוקטורנטים – הייתי בטוח ש"כולנו חוקרים", כולנו שייכים לאותה "חבורת לומדים". אלא שביום השני או השלישי ללימודיי גיליתי שיש מעמדות. אחד הדוקטורנטים נכנס לחדר המאסטרנטים ודיבר עם אחת הבתר-דוקטורנטיות. "היכן היית אתמול?" הוא שאל אותה, "לא היה פה אתמול אף אחד". ואני צייצתי "אבל אנחנו היינו פה". ואותו בחור השיב "אה, אתם לא נחשבים" (דברים בסגנון, ציטוט מהזיכרון). לא חבורת לומדים ולא נעלי אדידס – יש קאסטות – יש קאסטה של דוקטורנטים ויש קאסטה של מסטרנטים. אם על בית שמאי ובית הלל נאמר כי למרות המחלוקות התהומיות הם היו מתחתנים ביניהם – במקרה שלנו אני בספק אם זה יקרה. נכון אמנם שיש דוקטורנטים נחמדים יותר – יום אחד הצבעתי על אחד הדוקטורנטים ואמרתי לחברי המסטרנט "הוא אמר לי שלום במסדרון!!" – אבל רובם ככולם מחמיצים פנים, ויש עוד מספר סיפורים למכביר.

כשנכנסתי לעולם המחקר חשבתי שיש לי מה לחדש. שוחחתי עם מספר חוקרים לפני תחילת הלימודים, והרבה מהם אמרו לי שכשהם נכנסו לעולם המחקר הם ידעו שיש להם מה לחדש, הם ידעו מה הם הולכים לכתוב – הם רק לא ידעו כיצד להגיע לשם. הגדיל לעשות הדיקן שאמר לי כי הוא ידע – כפי שהוא אכן עשה – שהוא הולך לכתוב מחדש את דיני המשפחה האזרחיים, שעד אז נעו במיצר "שבין קודש לחול" (כשם ספרו של חוקר ז"ל בתחום). גם אני לפרקים חשבתי שיש לי מה לחדש, גם אני חשבתי שאני הולך – אוטוטו – להוריד לעם את "עשרת הדיברות", עד שהסתכלתי על כפות ידיי וגיליתי שברי לוחות, ראיתי שגידלתי את עגל הזהב. התפכחתי.

כשנכנסתי לעולם המחקר חשבתי ששם אמצא את ייעודי, שזה מה שיעניק לי משמעות לחיים, ומהר מאוד הבנתי שמשמעות לחוד (בכתיבה, בביקורת ספרים, בסיוע לזקנים לחצות את הכביש כנגד רצונם), ועבודה לחוד. נכון אמנם שאני עושה קצת רומנטיזציה וגלוריפיקציה למקצוע עריכת הדין, מה גם שבסוף אני אמצא את עצמי יושב באיזה משרד מסחרי וגוזר קופון על אותו אזרח מסכן. אלא שבעריכת דין, בכל עריכת דין, אנחנו פועלים בעולם; ואילו במחקר התחושה היא שאתה מנותק מהעולם.

ועוד קשה לי עם חיי הדלות שצמודים לחיי המחקר. כחלק מהתנאים של מלגת הקיום שלי אסור לי לעבוד בעבודה שאיננה קשורה לעולם המחקר. אני אסיר-תודה למרכז שממלג אותי, אבל הוא גוזר עליי חיים צנועים מדי. וכאן הדברים כרוכים בדברים שכתבתי ברשומה הראשונה: מבחינת הרבה מאוד נשים עמן יצאתי, אני עדיין סטודנט.

כסף הוא סטטוס. השוק מתמחר את הסחורות והמוצרים שלו בהתאם לאופן בו הוא מעריך אותם, שוק העבודה מתומחר כך שעבור שירותים שמוערכים יותר מקבלים יותר שכר, ואילו שירותים שמוערכים פחות מתוגמלים פחות. בסופו של דבר, מסטרנט הוא סטודנט; יש אנשים שהיו רוצים להיות תלמידים כל החיים, וגם אני כמובן רואה ערך בלמידה, בהתקדמות. אבל בסופו של יום, אני סטודנט, שחי חיי סטודנטים, ושבגילי המופלג עדיין נאלץ לגור עם שותפים. וכשהחברה אינה מעריכה את משלח ידך הנוכחי – גם הערכתך העצמית פוחתת.

במסכת אבות נאמר "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". הדגש במשפט הזה הוא לדעתי נורמטיבי, קרי אריות הן חיות חיוביות ואילו שועלים לא; אבל יש למשפט הזה גם היבט פסיכולוגי – האם עדיף להיות אחרון בקבוצה של מוצלחים או ראשון בקבוצה של נחשלים. לפני כחודשיים דנתי עם דודתי החכמה במשפט הזה, והיא אמרה שברי לה כי מבחינה פסיכולוגית מוטב להיות "ראש לשועלים" – מבחינת ההערכה העצמית של האדם מוטב להיות מצטיין בדבר מסוים ולא להסתובב עם ראש באדמה ועם תחושה שכולם טובים ממך.

אני לא בטוח שהמסקנה הזו נכונה לכולם – יש אנשים שקבוצת נחשלת מושכת אותם למטה, אבל אני מסכים לגבי דידי. כשלמדתי את התואר הראשון ב"אוניברסיטה הקדושה" השוכנת על גבול רמת גן – לא סיימתי במקום הראשון בשכבה וגם לא במקום ה-20 – אבל הייתי בין המצטיינים בכיתה, וזה לא היה כל כך קשה לסיים בהצטיינות; לעומת זאת את התואר הנוכחי אני עושה ב"אוניברסיטה של המתיוונים" שעל חורבות שיח מוניס, שם כל אחד הוא "אריה". שני המסטרנטים המקסימים שיושבים לידי פרסמו כבר מאמר בכתב עת נחשב, הם עובדים כעת על המאמר השני ועוד לא מניתי רבע מהרזומה שלהם, ושלא לדבר על כך שבכל פעם שאנחנו עורכים דיון אינטלקטואלי, אני נאלץ להנהן בחוסר הבנה מול כל הניים-דרופינג והמושגים הלועזיים שעפים בחדר. אני ממש מעריץ אותם. באמת.

כשאתה שועל במאורה של אריות – כל שנותר לך הוא למצוץ עצמות לארוחת ערב. בשנה החולפת גיליתי שאני שועל.

 

מודעות פרסומת

השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

jerusalem

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר מירושלים לתל אביב

הקדמה

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי מירושלים לתל אביב. חלפה שנה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי. החלטתי להעלות את מחשבותיי על הכתב, שכן אני מאמין שבכתיבה יש ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את החוויות שלי מן השנה החולפת לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה זו. ברשומה קודמת (פרק ראשון – דת ודייטים) סיפרתי על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; ברשומה הבאה (פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?) אספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית. ברשומה הנוכחית, אבקש לגעת במקצת מן הדילמות הערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל – כפי שהחיים בתל אביב לימדו אותי.

פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף

החיפושים אחר דירת שותפים היא תוכנית הריאליטי האכזרית ביותר בעולם. לא זו בלבד שהשוק מוצף והביקוש עולה בהרבה על ההיצע, ולא די בכך שתקציבך מוגבל בשל היותך תלמיד ש"תורתו אומנתו", כלומר מלגאי (אתייחס לזה קצת בחלק הבא בסדרה), אתה נאלץ להשתתף בתוכנית המציאות הזו, לפיה עשרות אנשים באים בשעה היעודה לראות את הנכס, ועומדות לרשותך 5 דקות לערך על מנת להתבלט ולבלוט על פני כל שאר השותפים-בכוח, לדפוק מופע בפני השותפים והשותפות שכבר בדירה על מנת שתזכה להיות "The chosen one". אם בדייט יש לך עוד כשעה לנסות ולהציג את עצמך, במקרה הזה עומדות לך מספר דקות מועטות. ולאחר שכבר נבחרת, הצרות רק מתחילות.

בשנה התל-אביבית שלי הספקתי לגור ב-4 דירות שונות. על הדירה הראשונה בניתי לטווח ארוך, אלא שבעל-הבית העלה את שכר הדירה כשלושה שבועות לפני תום החוזה ובאופן בלתי פרופורציונלי; לכן עברתי לדירה השנייה שבה שימשתי האוס-סיטר לדירה ולשני כלבים מקסימים; כשבוע לאחר מבחני הלשכה עברתי לדירה השלישית; וכאשר נקעה נפשי מן הדירה הזו, עברתי לדירה הנוכחית. על שתי הדירות האחרונות, ובפרט על השלישית, אבקש להרחיב.

ובכן, החיים בדירה השלישית לא היו גן של שושנים. איני רואה צורך להרחיב על מסכת הייסורים שעברתי – רק אומר שבשיאה, אם כי בהחלט לא בסופה, אחת השותפות אמרה לי, פעמיים, "אתה תצטער על הרגע שהכרת אותי"; כאמור, אני מבקש להפיק מהכתיבה ערך תרפויטי, ומשתדל להימנע מהתמרמרות. עשיתי טעויות, אמרתי דברים לא יפים, התנצלתי עליהן, התנצלותי לא התקבלה, ומשם האירועים רק התדרדרו.

אין לי ספק שאני אשם בראשיתם של הדברים וגם בסופם, כשהשבתי מלחמה שערה. אלא שבשלב מסוים, כשראיתי להיכן אני מתדרדר, לא עניין אותי בכלל מי אשם, עניינה אותי דמותי המוסרית. להבדיל, ואני מתנצל מראש אם האנלוגיה הבאה תהיה קצת דמגוגית והרבה שמאלנית – הדבר דומה להימצאותה של מדינת ישראל במצב של סכסוך וחיכוך תמידי, אשר איך שלא נסובב זאת – נראטיב, אשמה, הבטחה אלוהית – הדבר מביא אותה לסיטואציות לא מוסריות. כשאני הבנתי שהחיים בדירה דרדרו אותי מבחינה מוסרית – אה, כן, גם היה שלב מסוים שחששתי לרכושי ולחיי. בקטנה – זה הרגע שאמרתי לעצמי: די. אינני יכול עוד.

קורות ביתי, רצף ההתרחשויות בדירה בפרט ובפָּזָמִי כשותף בדירת שותפים ככלל, הביאו אותי למחשבות נוגות על חיי השותפים. ברוב המוחלט של המקרים, אנשים גרים בדירת שותפים ממניעים כלכליים, קרי על מנת לחסוך כסף; שלא כמו מגורים עם בת או בן זוג, שם יש רצון לגור ביחד, יש מאמץ משותף לגור ביחד, שיהיה לנו טוב ביחד, לשותפים בדירת שותפים אין שום רצון לגור ביחד.

לגור בדירת שותפים משמעותו היכולת להכיל אדם, אפילו אדם זר – על כל שיגעונותיו, שיגיונותיו, דיכאונותיו וחגיגותיו. אני חושש שאנשים אינם מבינים – אינם מבינים עד תום – את המשמעות הזו של דירת שותפים. כשלא יודעים להכיל את הזולת, זה פתח לחיכוך תמידי. השותפות בנויה על הסכמה ולכן אי אפשר לקבוע עובדות לשותפים זולתי; אפשר לבקש, והשותף יכול להסכים ויכול לכבד את הבקשה, אבל הוא יכול גם שלא לכבד את הבקשה – במזיד, אך לרוב בשוגג, בלא-משים, בבלי דעת. בתום לב. ולחיות בשותפות זו היכולת לדעת להכיל את זה – אפשר לבקש, אבל אי אפשר לאכוף את הכללים. אפשר כמובן להעיר, חזור והער. מן ההערות האלו לא יצמחו פרחים באביב.

זו עבודה פנימית רצינית, עבודה שאני עברתי עם עצמי במהלך השנים. אני מחשיב את עצמי לאדם נקי ומסודר. בעבר, אם אחד השותפים לא היה מנקה את הדירה או אם השותפה הייתה מותירה את הכוס בכיור – גם אני הייתי מעיר על כך. אבל החיים לאורך השנים עם שותפים לימדו אותי להכיל את הבחירות שלהם. השותפות משמעותה היכולת לאפשר "מרחב של דה-לגליזציה", מרחב שבו כל אחד יכול להפר את "תקנון הבית המשותף", אלא אם כן מדובר בדברים שהם בבחינת "דיל ברייקר" – וברוב הדברים, ברוב המקרים, לא מדובר בדיל ברייקר. החיים בדירת שותפים משמעותם לדעת שכל לילה השותף תולה שלט מעל הכיור "כאן גרים בכיף קערה ומזלג" – לדעת ולהבליג.

מזה זמן מעסיקה אותי סוגיית "החירות לעבור עבירות" (יום אחד אולי אכתוב על זה מאמר). למשל, בהינתן שיש לכך הסמכה בחוק, האם המדינה יכולה לאפשר לכל אדם לחלק דוחות תנועה? האם כל אדם יכול לעצור אדם אחר שנדמה כי הוא "מפר את הסדר הציבורי"? האם המדינה רשאית לרשת את המרחב הציבורי במצלמות אבטחה? ברי כי הדבר יצמצם את רמת הפשע במדינה.

כמדומני שחוסר ההבנה העמוקה של מהם חיי שותפות, מהווה את נקודת התורפה העובדתית של הליברטריאניים, קרי של אלו שמקדשים את ערך החירות (מבלי לדקדק בגרסאות שונות של ליברליזם). הכשל העובדתי של הליברטריאניים הוא בשל כך שכל אדם מעריך ביתר את  החירות שלו ומעריך בחסר את החירות של הזולת. כשהחיים בשותפות כוללים מערך כולל של פקודות והוראות, To do list ו-Not to do list – החירות של השותפים נפגעת. כשהצלחת שוכבת אפרקדן בכיור, זה מפריע לי – אבל זה לא פוגע לי בחירות; כשאני אשוב ואבקש מהשותף לשטוף את הצלחת, ושכשהוא מטאטא את הרצפה, שיאסוף את הלכלוך ביעה ולא ידחוף את הלכלוך לקרן החדר, ושהוא מייבש את הכלים שיניח את הקערות עם הפנים למטה ולא עם הפנים למעלה על מנת שהן אשכרה יתייבשו – למה לעזאזל הוא עושה את זה?! – כשאני אבקש ממנו את כל זה – אני אפגע לו בחירות. ולכן אני מבליג. כי החיים בדירת שותפים דורשים מרחב של דה-לגליזציה, דורשים את החירות לעבור עבירות.

החיים בדירת שותפים הציפו אצלי את סוגיית "לא תעמוד על דם רעך". הסכסוך בדירה השלישית נסב ביני ובין אחת השותפות, שהוציאה עליי חוזה, אך הייתה שותפה שלישית שלא התערבה, הייתה, לכאורה, ניטרלית. עמדה מנגד. האם אין לה חובה מוסרית לפעול? נניח שהיה ברור כשמש מי היא הצדיקה ומי הוא הרשע, האם לא כמו משה רבנו בשעתו, אין לה חובה מוסרית לומר לרשע "למה תכה רעך?"

החיים מזמנים לנו כל הזמן דילמות מוסריות, מעמידים לנו כל הזמן ניסיונות. כתבתי בעבר כי מן "עקדת יצחק" (בראשית כ"ב) אנו למדים כי בכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים, אנחנו ניצבים בפני ניסיון. ההבנה הזו מחייבת אותנו לחיים של כובד ראש, לחיים של זהירות, של עצירה, בחירה והתבוננות – האם אנחנו עומדים בפני ניסיון. החשיבות איננה במענה שלנו לדילמה המוסרית, אלא בהבנה שאנחנו ניצבים בפני דילמה כזו, שאנו שוקלים אותה. להשערתי, רוב בני האדם אינם חיים תחת ההבנה הזו שהחיים מזמנים להם דילמות מוסריות; הם זורמים, הם פועלים משיקולי עלות/תועלת. אני מניח שגם השותפה שלי מהאו"ם העדיפה לעמוד מנגד כי זה נוח לעמוד מנגד, וכל התערבות שלה רק תסבך אותה.

המפתח לפתרון של דילמות מסוג "לא תעמוד על דם רעך" הוא פשוט בעיניי: "ואהבת לרעך כמוך" – תתאר לעצמך כי אתה היית קלוע בכף הקלע הזו – כיצד היית מצפה מהזולת שינהגו כלפיך? הציווי הוא בעיקר מוסרי, והחשיבות היא בחשיבה, ולא בתוצאה. אמנם יש בישראל "חוק לא תעמוד על דם רעך" (הרחבתי על כך ברשומה "לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד") – אבל מבחינתי הציווי הוא מוסרי. יתרה מכך: הציווי החוקי הוא מאוד בעייתי בעיניי משום אותה סיבה שמניתי למעלה – הוא מגביל את האוטונומיה של אדם שלישי – במקרה שלי, הטלת חובה על השותפה מהאו"ם מצמצמת את מרחב הפעולה והחירות של השותפה שהוציאה עליי חוזה. הדגש הוא לא על התוצאה אלא על התודעה, ההבנה שאנו עומדים בפני דילמה מוסרית.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל?)

השנה התל אביבית שלי: פרק ראשון – דת ודייטים

שיר שכתבתי לפני שנה בעקבות המעבר לתל אביב

באוגוסט 2016, לפני קצת יותר משנה, עברתי לתל אביב. ברשומה שפרסמתי אז, תליתי את המעבר בשלושה (מהסיבה האזוטרית לזו המשמעותית יותר): ראשית, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ורציתי לגור קרוב לאוניברסיטה; שנית, ביקשתי לברוח מזיכרונות האהבה הנכזבת שאצרה למעני ירושלים; ושלישית, המעבר הפיזי סימל את המעבר האישי לי מקודש לחול.

חלפה שנה. שנה חווייתית, שנה מטלטלת, שנה מאכזבת, שנה מלמדת ומחכימה. בכל אחד מהתחומים שהיו המניע לעזיבתי – לימודים, קריירה, דת, אהבה – למדתי.

התלבטתי האם יש מקום "לסכם" את השנה – בחלק מהמקרים יש לי הרבה ביקורת, ואני לא רוצה לדוש במרירות שלי – זה עושה לי קמטים וזה מזיק לי לעור הפנים. ולכן לא רציתי להעלות את הדברים על הכתב. אולם כמו שכתבתי ברשימה אחרת ("הבריחה") – יש בכתיבה ערך תרפויטי, היא מאפשרת לנו לעבד את החוויה, לזכך אותה, להבין אותה טוב יותר. ולוואי ונצליח.

חילקתי את הדברים לשלושה פרקים, בהתאם לשלושה ראשים עיקריים שהיו מנת חלקי בשנה החולפת: פרק ראשון – דת ודייטים, ובו יסופר על החוויה שלי מסצנת הדייטים התל-אביבית; פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף, שאפרט בו על דילמות ערכיות שנוגעות לחיים עם שותפים ולחיים בכלל; פרק שלישי – לימודים וקריירה, או: כיצד גיליתי שאני שועל? שיספר מה למדתי על עצמי בכל הנוגע להתפתחות אישית ומקצועית.

פרק ראשון – דת ודייטים

בטרם אגע בגופם של דברים, אבקש להקדים מספר מילים. רוב הדייטים שלי בתל אביב הם דרך אתר היכרויות מסוים, ולכן הדברים שאכתוב להלן אינם מהווים ביקורת לא על "החילוניוּת" ולא על "התל-אביביוּת" – הם רשמים מהחוויה האישית שלי, שהיא התלכדות של הפורמט של אתר היכרויות, הנשים עמן יצאתי (חילוניות ברובן, תל אביביות ברובן), וכמובן של ההתנהגות שלי – יחסים חברתיים הם דבר דינאמי. הרשמים הם החוויה האישית שלי, שהיא, במובן מסוים, "באשמתי".

כשאני חושב על הדייטים שלי בשנה החולפת עולות בי שתי חוויות עיקריות: החוויה הראשונה, היא טנטטיביות, כל דייט הוא דייט "על תנאי": העובדה שקבעת פגישה, ושעה ומקום – אינה משמיעה בהכרח כי הפגישה תצא לפועל; כשם שלפי ספרי המדע העדכניים לכיתה א' החקלאי חורש, זורע, ומתפלל – כך בסצנת הדייטים, לא די בכך שפלירטטת, והחמאת וקבעת – צריך תפילה, אחרת לא בטוח שהדייט ייצא לפועל.

החוויה השנייה היא שטחיוּת. 95% מהדייטים אליהם יצאתי הסתיימו אחרי דייט אחד. נכון, יש פעמים שאמרתי לעצמי "מי התסריטאי המופרע וההזוי שהביא אותי ואת פלונית לאותו שולחן בבר?!"; וברי לי, כי יש פעמים שהתנהגות בלתי ראויה שלי היא שהביאה לדברים להיקטע באיבם. אולם אלו כמדומני מיעוט המקרים. ברוב המקרים הנשים הם אלו שביקשו לסיים את הקשר לאחר דייט אחד, שהיה אפילו נחמד וכיפי, בגלל "שזה לא זה".

זה נפלא ממני. כיצד אפשר להכיר אדם לאחר פגישה אחת של שעה-שעתיים? אמרה לי פלונית אחת, שמגרדת את העשור הרביעי לחייה, "אין לי ילדים לדייטים שניים", רוצה לומר, אוטוטו מתייבש לי המאגר הביומטרי ואני צריכה מישהו שידחוף לי את כיסא הגלגלים בבית אבות. אז נכון שאין לי שעון ביולוגי כמו לפלונית, אבל יש לי – ואני מאמין שיש לכל מי שקצת מודע לעצמו – שעון נפשי, והשעון הזה דופק "זוגיוּת". כמדומני שהמחשבה של אותה פלונית היא דרך ארוכה-קצרה, היא אולי תביא לפחות דייטים שניים, אך היא תפספס את האוצר שמתחת למיטה שלה, את המלח  – אני מלחייה! – שמתחת לאף שלה.

ברור שהפורמט של אתר היכרויות הוא בעייתי, שכן הוא יוצר אשליה של שפע, אשליה של מבחר בלתי מוגבל – אם לא ראובן יבוא שמעון, והנה האהבה ממתינה לי מעבר לפינה. ואם תרצו, אתרים מעין אלו מהווים מיקרוקוסמוס לאשליה הקפיטליסטית והמודרנית, לפיה הכול בהישג ידינו, נתון לבחירתנו, אם רק נושיט ידינו.

בנוסף, וזה קשור לנידון דנן, אנשים ונשים מתייחסות לאתרים אלו כ"רע במיעוטו"; הן היו רוצות – הן כותבות זאת שם – שהן יתקלו בבן זוגם בספריה, הספרים שלה יפלו, הוא ירים לה אותם, הוא יגיד לה: הי, אני גיא וכיו"ב; הן היו רוצות להכיר את בני זוגם באוטובוס, במקום העבודה וכיוצא בזה. זה בוודאי מחזק את יסוד הארוס בקשר – מספר נשים אמרו לי, לאחר דייט אחד, שהן לא נמשכות אליי. כיצד בדיוק הדבר מהווה ערובה לזוגיות טובה ויציבה? לאלוהים הפתרונים.

וזה, כמדומני, השור בקרניו: זוגיוּת ו"משיכה פיזית" הן עניין דינאמי, הן מתעצבות ביחד, הן נבנות, ולכן בלתי אפשרי "לחזות" התאמה; המפתח להצלחה הוא הרצון להיות בזוגיות. ברגע שכל צד לטנגו מגיע עם צ'ק-ליסט, "מגובש מדי", ללא רצון להתגמש, להתאים, להשתנות – סיכויי ההצלחה של כל קשר זוגי יישאפו לאפס. אנשים ונשים שבויות בחלומות לפיהן בן ובת הזוג שלהן יעוצבו בהתאם לחלומות שלהן. נשים סבורות שבן זוג הוא "כמו כפפה ליד", כמו "חתיכת פאזל חסרה". כשזו המחשבה, ברור שכל חלק אחר בתצרף של עשרות-אלפי החלקים של עולם הרווקות – לא יתאים. וגם חלק בפאזל שחשבת שהוא מתאים במערכה הראשונה – עלול לירות בך במערכה השלישית ויתברר כלא מתאים בעליל.

ועוד לא הספקתי למנות את מספר הסיבות השטחיות ששטחו באוזניי בנות זוגי – בנות זוגי לרגע קצר מאוד – לסיום ההתקשרות בינינו. באחד הפרקים בסיינפלד ("The Engagement"), ג'רי זורק בחורה בגלל שהיא אוכלת אפונים אחד-אחד, וג'ורג' זורק את הבחורה שלו מכיוון שהיא ניצחה אותו בשח-מט. לעתים כל סצנת הדייטים התל אביבית הרגישה לי כמו פרק אחד ארוך ב"סיינפלד", וזה לא היה כיף במיוחד.

ובנקודה זו אני מגיע לסיבה הראשונה לחיבור שעשיתי בכותרת הפרק בין דת ודייטים: חיבור זה, לבד מכך שהוא מרפרר לספרו המונומנטלי של מו"ר חיים כהן, "דת ודין" – אינו מובן מאליו. זיווגתי בין דת לדייטים משתי סיבות עיקריות: ראשית, כשלעצמי אינני דש בזהות הדתית שלי כל שחרית וערבית, אולם אני מגיע לכך לעתים במהלך דייטים שונים.

ובכל פעם מחדש שאני נדרש לנושא אני נדהם מהשטחיות שבה אני נתקל כאשר אני מנסה להסביר את תפישת העולם הדתית שלי. כשהסברתי למספר נשים על התפישה הדתית המורכבת שלי, ושהזהות הדתית שלי אינה כרוכה אחר הפרקטיקה הדתית – כמו ששבתי ואמרתי, בעניינים שבפרקטיקות אני אעשה מה שאשתי תגיד לי – כמה השיבו לי "אתה לא מבושל", כאילו הייתי דג שאך זה נמשה מהמים וראשו נע למעלה ולמטה עד למנוחה אחרונה. כלומר, מבחינתן או שאתה אפיקורס או שאתה דתי גמור; אין מקום לתפישה מורכבת יותר.

שנית, הצימוד בין דת לדייטים בא להשמיע שיותר משהמעבר מקודש לחול הוא מעבר "תיאולוגי" – הוא מעבר "סוציולוגי"; בזהות התיאולוגית שלי, קרי הזהות שכרוכה במערכת האמונות והדעות, לא חל שינוי של ממש בעקבות המעבר לתל אביב. השינוי הוא בעיקרו סוציולוגי, העתקה מחברה דתית לחברה חילונית – ואל יהא הדבר קל בעיניכן, שכן הקהילה היא מוסד משמעותי מאוד בחיים היהודיים. ושיאו של המעבר הסוציולוגי מקודש לחול, המופע המובהק ביותר שלו, הוא בסצנת הדייטים.

החינוך של האדם – בבית, בבית הספר, בעיר או בכפר, ההתגבשות העצמית שלו, יוצרים אצל האדם הביטוס, שהוא מונח שטבע פייר בורדייה ובא לתאר אגד של התנהגויות, הרגלים, אופן השימוש בשפה, שפת הגוף ועוד. לדעתי, ההביטוס בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים שבינו לבינה; צבא, עבודה, לימודים – בכל הדברים האלו התנסינו, ובכולם ההביטוס תופס מקום משני. דייטים, כמו שאמרתי, הם תלויי-דינמיקה, הם כמו ריקוד – ולעתים אני חש כמו מי שנכנס לרחבת הריקודים ולא יודע את צעדי הריקוד ולא מכיר את כללי המשחק. אז הוא חג, מועד ונופל.

(מחר: הפרק הבא בסדרה "השנה התל אביבית שלי: פרק שני – ערכים והטרגדיה של הקניין המשותף")

מה בין המדעים ההומניים למדעים הריאליים?

אוניברסניטה

מפת האוניברסיטה מצפון לדרום והשביל שחוצה אותה מסומן באדום

את אוניברסיטת תל אביב חוצה שביל מדרום לצפון, שביל שמתחיל בפקולטה להנדסה ומסתיים בפקולטה לרפואה, ומחלק את האוניברסיטה לשני יקומים מקבילים: במזרח המדעים הריאליים – הנדסה, מדעים מדויקים, מדעי החיים, רפואה; ובמערב המדעים ההומאניים – מדעי החברה, הרוח והאומנויות. כשלמדתי ספרות ומגדר בגלגול הקודם שלי, מו"ר פרופ' גדי אלגזי היה חוזר ומזהיר אותנו: אל תעזו לחצות את הקו האדום הזה, אתם לא רוצים למצוא את עצמכם ביקום הריאלי; ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

בימים אלו אני עורך את המחקר הפסיכולוגי שעומד במרכז התזה שלי, ועל מנת לקושש כמה שיותר נבדקים פניתי במייל לעשרות מרצים ומרצות שאני לא מכיר, מכל רחבי הפקולטה, וביקשתי לגזול 10 דקות מזמן השיעור על מנת לערוך את המחקר. רובם הגדול לא השיבו, רובם הפחות גדול השיבו בשלילה, ומיעוטם נענה בחיוב. ומה מסתבר? למעט מרצה אחת (שהייתה בחו"ל, והמתרגלת שלה מילאה את מקומה) – לא היה ולו מרצה אחד מהמקצועות ההומניים שהסכים שאכנס לשיעור שלו; לעומת זאת, ביקום הריאלי נכנסתי ל-10 כיתות לימוד שונות.

כמובן, לכל המרצים יש תירוצים למכביר שמסתכמים בגדול באמרה "הזמן קצר והמלאכה מרובה" – אבל הדברים כמובן נכונים למרצים משני היקומים; בקיצור במדעי הרוח "חפרו" (לא רציתי לכתוב ז*** ת'שכל, אבל הנה כתבתי) כמו שרק ברוח יודעים לחפור, ובמדויקים פשוט נתנו לי לתקתק את הניסוי.

כיצד ניתן להסביר זאת? לכאורה היינו מצפים שאנשים שראשם ורובם בסוכה ההומאנית יגלו קצת אמפתיה והומאניות כלפי מסטרנטים צעירים וחסרי מנוח, בבחינת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", רוצה לומר – "יאללה יאללה, נגב ת'חלב מהמאסטר שלך, לפני שני רגעים היית מסטרנט חצוף כמוני." אבל לא כך.

ואולי יש בכך מענה מסוים: האנשים הריאליים עוסקים במחקרים אמפיריים באותה תדירות שהיהודי והיהודייה אומרים ברכת "אשר יצר", ומכאן שהם באמת מזדהים עם אותו מסטרנט, במקום מסוים; לעומת זאת, אנשי הרוח והחברה הם בבחינת "צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה",קרי יושבים ועוסקים בחכמה, ואין להם פנאי לזוטות מעין אלו.

ישנה בדיחה מפורסמת על אותו מרצה לאתיקה ומוסר שנמצא עושה "תשמיש המיטה" (לא רציתי לכתוב מ*** :-)), את תלמידותיו הצעירות. ושתהו בפניו הכיצד מרצה לאתיקה ומוסר עושה מעשים לא מוסריים, הוא השיב: כשפרופ' למתמטיקה מלמד על משולשים ישרי-זווית, מצפים ממנו שיתנהג כמו משולש ישר-זווית?! כלומר זה שאדם מלמד על מוסר, אין זה אומר שהוא יתנהג כאדם מוסרי.

ובהצלחה לכולנו עם המשולשים ישרי-הזווית.

דברים שאמרתי במסיבת האירוסין של אחותי

דברים שנשאתי באירוסין של אחותי ציפי ובן זוגה נסים (ר"ח ניסן תשע"ז, 29.3.17)

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם. צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע, למהר לצאת מהם – אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות"

(הפתיחה לספר "צדקת הצדיק")

בשבת שעברה קראנו את פרשת החודש, שהיא הפרשה הרביעית בארבע הפרשיות שקוראים בחודש אדר. פרשת החודש מספרת על חג הפסח אותו אנו הולכים לחגוג עוד שבועיים, ועל טקס עשיית פסח, "פסח מצרים", הכולל שחיטה של שה וצלייתו. וממש בלב הפרשה ישנן הוראות אכילה מאוד מפורשות של אכילת הפסח: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". חנה בבלי בוודאי מתהפכת בקברה..

למה החיפזון? החיפזון לא מהשטן? בקטע שקראנו לעיל, ר' צדוק הכהן מלובלין מנסה לספק הסבר אחד. ר' צדוק אומר שכאשר מבקשים להיכנס בעול עבודת ה' צריך לעשות זאת בחיפזון, צריך לרכוב על הרגע שמתעורר רצון לעבודת ה', שהיא לא דבר טריוויאלי בעולם רצוף תאוות וגירויים, בעולם טעון ספקות וחששות. וגם אז, גם כאשר מבקשים לאחוז בשבריריות הרצון האנושי לעבודת ה', כלל לא ברור שהדבר יצלח – "אולי יוכל". אולי.

החיפזון הוא מן "טקס מעבר", שלב לימינאלי בין מצב טרום עבודת ה' לבין המצב שאחריו. החיפזון הוא לא רציונלי, הוא יסוד מעורר, יסוד מערער, הוא מערער את השורה, מערער את החשיבה הישרה. החיפזון מתיר את כל התאוות שהאדם קשור בהם, מתיר את הספקות והחששות שהאדם סבוך בהם.

אני מבקש להקיש מעבודת ה' לעבודת הזוגיות. אני חושב שאחד הדברים הכי קשים בבנייה של קשר זוגי הוא למצוא רגע של "מפגש רצונות", שיש התלכדות של שני הרצונות של בני הזוג. ולכן לדעתי גם ראשית כניסת האדם לעבודת הזוגיות צריך להיות בחיפזון. בני הזוג צריכים לקפוץ למים, לנער מעליהם את כל החששות, הספקות, הפערים והחסרונות שהם רואים אצל בן או בת הזוג, ופשוט לרצות פשוט לקפוץ למים, לא באופן רציונלי, בחיפזון, מהר. בני הזוג חייבים לאחוז את הרגע שהם רוצים בזוגיות, לנסות לתפוש את "מפגש הרצונות". לא לבטל את הספקות והחששות, אלא פשוט להשעות אותם, להשהות אותם. לא לבחון את הזוגיות, אלא לשהות בה. ורק אחר כך, רק אחרי שהרצון נבנה – אם נבנה – יש מקום לעבודת המשך, לבחון את הדברים במתינות ולאט. רק אחרי פסח מצרים מגיע פסח דורות.

ציפי ונסים,

יש יסוד נסי בזוגיות. היכולת לקפוץ למים ביחד, בחיפזון, מבלי לחשוב, לאחוז ברגע הזה של התלכדות הרצונות, רגע שהוא דק מן הדק – זה בבחינת נס. זה נס שמתרחש אולי כל יום, אבל אני כלל לא בטוח שהתדירות מפחיתה מעוצמת הנס, מ"נסיוּת" הנס. זה עדיין מופלא.

ואתם הצלחתם, זכיתם שהתקיים בכם הנס, זכיתם שקיימתם את הנס, שעשיתם את "יציאת מצרים הפרטית שלכם". שקפצתם למים וקרעתם את הים. קרעתם את הים. ועכשיו פסח, פסח דורות. זה גם עבודה, אבל ציפי ונסים, זה קטן עליכם.

כשהיינו קטנים, עשינו מספר פעמים את ליל הסדר אצל הדודים דורית ונסים בשערי תקווה. ובני הדודים המקסימים והספרדים שלנו היו תמיד נוהגים "לכבד" אותנו בבמבה וופלים – עוד בתקופה שלפני "האפיפיות" – ועוד כל מיני קטניות שהיה להם בבית. וציפי הייתה נוהגת להרבות ולספר, כמו שרק ציפי יודעת, בטראומה שהבמבה של פסח חרתה בבשרה. אז ציפי ונסים, מה זה פסח דורות בשבילכם, כשיש במבה, ואורז, וחומוס, ואהבה, הרבה אהבה. קטן עליכם.

בשמי ובשם ההורים, האחים והאחיות, הגסים והגיסות, האחייניות והאחיינים, מאחלים לכם מזל טוב עד לב השמיים.

לגעת בפחד, או: כיצד הספר "הנני" שינה את חיי

יומולדת ל"ב, עת חגגתי 32 חורפים, תפש אותי במצב רוח סתוי. חשתי ש"משהו תקוע": נכנסתי לקהילת המחקר מתוך מחשבה רומנטית שהגעתי ליעד, שכאן ביתי – כמו שכתב עגנון יפה בסיפור "עד עולם"; מתוך תפישה שאני צולל אל תוך הררי הידע האנושי ומבקש להוסיף להרים אלו עוד נדבך משלי. אך לא חשתי כך.

עברתי לחיות חיי רווקות בתל אביב, העיר ללא הפסקה, על מנת שאוכל למקסם את החופש שלי, ועדיין מעיבה עליי התחושה שאני בן 32 ועדיין רווק. משהו לא עובד. וביום ההולדת שלי שאלתי חברים מה לדעתם הבעיה, מה שבדיעבד התדרדר למרחץ-דמים ביקורתי עוד יותר, וניסיתי לברר את זה עם הפסיכולוגית שלי – אך תשובה אין. משהו תקוע.

עד שקראתי את הספר "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר. אקדים ואומר שהספר עצמו הוא חביב ביותר, אני מוכן להסתכן ולומר שהוא אפילו ספר טוב – אכתוב עליו ביקורת לכשאסיימו – אם כי בהחלט לא "יצירת מופת". אך הספר הוא לא הסיפור. זה לא ספר לעזרה עצמית או מודעות עצמית, וזה אפילו לא ספר פרוזה שמביע תמה מסוימת והרעיון הזה נוגע בך; הסיפור הוא המפגש ביני לבין הספר, ובמקרה זה הדמות הראשית בספר, ג'ייקוב בלוך. לבלוך יש קריירה משגשגת ומשפחה מוצלחת, אך יש לו גם מאפיין אחד משמעותי: הוא פחדן. ואז זה היכה בי: אני פשוט פחדן.

העובדה שאני פחדן היא הגורם המארגן של חיי, היא המכתיבה הראשית את חיי. היא כמו החלק החסר בפאזל, שעל פיו מסתדרים כל שאר החלקים. התובנה הזו תמיד הסתובבה "אצלי", תמיד הייתה באזור התת-מודע, ולעתים אפילו צפה. יכולתי להסביר לעצמי באמצעותה כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים, אך אף פעם לא ייחסתי לה גורם מכריע.

כי זו בדיוק הבעיה כאשר ניסיתי להסביר לעצמי כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים – תמיד היו הסברים חלופיים. יותר מזה: תמיד היו רציונליים מצוינים לעשות את הבחירות שעשיתי, רציונליים כל כך טובים שהם היכו אותי בסנוורים, הם סימאו את עיניי מלראות את הסיבה האמתית שמאחורי הבחירה שלי: שעשיתי את הבחירה הזו מפחדנות.

למשל, חשבתי על זה לראשונה בכל הנוגע לכך שאני מתעב שקרנים (כמו שכתבתי ברשומות "על שקרים ופטרונות"). אני חושב שאין מי שיחלוק על כך ששקרים זה לא דבר חיובי, לפחות ברוב המכריע של המקרים. ופירטתי ברשומה הנ"ל גם מדוע אני שונא שקרנים. אבל בשורש, אני שונא שקרנים מפני שאני בעצמי חושש לשקר, מהמפחד שמא אתפס בקלקלתי. תמיד חשבתי על עצמי במונחים "אידאולוגיים", "נורמטיביים", מדוע באמת אסור לשקר, אבל בתכל'ס כאשר אני יודע באפשרות שקרובה לוודאי, מעל לכל ספק סביר, שאין חשש שאתפס, גם אני משקר. הוא הדין, כמדומני, בכל הנוגע לשאלה מדוע אני "אזרח שומר חוק". ושוב, יש את כל הסיבות בעולם מדוע לשמור על החוק, וברור גם שמוטב לשמור את החוק "מאהבה" ולא "מיראה"; אבל כשאין שום סיכוי שאתפס, שאין חשש שתהיה סנקציה, גם אני עובר על החוק.

אגב, בכל נסיעותיי באוטובוסים, ובכלל לכל מקום שאליו אני הולך, אני מקפיד לקחת איתי ספר לקרוא, מנהג שהנחילה לי אימא יקרה לי. ותמיד חשבתי על כך במונחים של ניצול זמן ואפילו כהזמנה לשיחה עם מי מבין נוסעי – ובעיקר נוסעות – האוטובוסים. אלא שכשהבנתי שאני פשוט פחדן, הבנתי שאני משדר בדיוק את ההפך – אני משדר סגירות. כאן קוראים, נא לא להפריע. במקום שהספר ישמש הזמנה לשיחה הוא משמש מחסום או הגנה מפני שיחה.

זו גם הסיבה ש"בחרתי" – האם בחירה היא באמת בחירה שהיא מונעת מפחד? – לעשות תואר שני, קרי מתוך הפחד מהחיים שם בחוץ. ושוב – היו לי את כל הסיבות להאמין שעשיתי את הבחירה הנכונה: יכולת הכתיבה שלי, והאהבה שלי לצלול בים הידע, והרצון ליצור דבר בעולם, לחדש, להעמיד משהו שיהיה בעל קיום אחראי – בקיצור לחיות חיי נצח. ומה שעוד יותר מבלבל – שאני די טוב בזה. כלומר, זה לא כמו שדג מפחד לחיות מחוץ למים, אין שום אינדיקציה לכך ש"אני לא אמור לעשות את זה", "זה לא המקום שלי". יכול להיות – אולי אפילו בהחלט  – שזה המקום שלי. הבעיה שלי היא שהבחירה הזו נובעת מפחד, מהחשש לצאת לחיים האמיתיים, להתמודד, להיאבד, לטעות, להתנסות. הבעיה היא הפחד.

יכולתי להמשיך ולהסביר כך בחירות אחרות שעשיתי בחיים, כמו גם אנקדוטות חשובות פחות, אך כמדומני שהנקודה הובנה. אין לי ספק שכולנו מפחדים, ברמה כזו או אחרת; וברור לי שהפחד – מעבר לתרומה שלו לקיום האנושי, כפחד מפני סכנות – הוא גורם חיובי, למשל בפחד לעבור על החוק מהחשש להיתפס. הבעיה היא שאצלי לפחות הפחד הוא הגורם המכונן, המכוון, המכתיב, שלמרות שהן יכולות להיות בחירות נכונות, הן לא בחירות אמתיות, הן לא באמת בחירות.

הנאום (שלא נשאתי) בטקס ההסמכה של לשכת עורכי הדין

עברתי את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין במועד חורף 2016. ביקשתי מראשי לשכת עורכי הדין לשאת דברים בטקס שהתקיים ב-14.12.16; בקשתי נענתה בשלילה. להלן הדברים שביקשתי לומר

כבוד שרת המשפטים, חברת הכנסת איילת שקד; כבוד יושב ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נווה, חברי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, הוועדה המרכזית של לשכת עורכי הדין, הוועדים המחוזיים, מוסמכים ומוסמכות, משפחות יקרות:

לקראת כניסתי היום כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין, ערכתי סקר קטן בקרב חבריי לרשתות החברתיות, ושאלתי אותן ואותם: "מהו עורך דין בעיניך?" התשובות שקיבלתי היו דומות. הן נעו בין "נחש", "חלקלק" ו"ערמומי", ל"תאב בצע", "רודף ממון" וכיוצא באלו שבחים וקומפלימנטים.

ותהיתי לעצמי, האם "זהו עורך הדין"? האם לכך חונכנו במהלך שלוש שנים וחצי של לימודים ועוד שנת התמחות? האם זה מה שאני הולך להיות כעת – נחש, תאב בצע וכולי?

חשתי מבולבל. ופניתי למסמך היסוד של עורכי הדין, לחוק שמסמיך אותנו, פניתי ל"חוק לשכת עורכי הדין". האם זה מה שחוק לשכת עורכי הדין מצווה אותנו? מכווין אותנו? והתחלתי לקרוא. ולא הייתי צריך הרבה זמן, כי נעצרתי בסעיף הראשון המורה "מוקמת בזה לשכת עורכי הדין […] שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין וכן תפעל למען הגנה על שלטון החוק, זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל". "שלטון החוק"? "זכויות אדם"? "ערכי היסוד של מדינת ישראל?" נשמע מרשים.

ועשיתי קצת מחקר משפטי, ועד היכן שבדיקתי הגיעה לא מצאתי ולו עוד חוק אחד שעוסק בהסדרה של מקצוע ומבקש מבעלי המקצוע, במפורש, "לשמור על זכויות אדם" – לא אצל החברים שלנו רואי החשבון ויועצי ההשקעות, ואגב גם לא בשני החוקים החדשים ביותר שעוסקים בהסדרת המקצוע: חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים – שניהם מיולי 2016. מכל בעלי המקצועות, הנטל על שמירת "זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל" מוטל על כתפיהם הדקיקות של עורכי הדין בלבד. שלנו.

בשלב הזה חשתי חלושס. התיישבתי. זה חתיכת פער. בעוד בידינו מופקדת האחריות לשמור על זכויות האדם וערכי היסוד של המדינה, הציבור תופש את עורכי הדין כ"רודפי ממון", כ"נחשים" – למיטב ידיעתי אלו לא בדיוק ערכי היסוד של מדינת ישראל. איך אפשר לגשר על הפער הזה? מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לשנות את דימוי עורכי הדין?

וחשבתי שאולי כצעד ראשון אנחנו יכולים שלא לעבוד "פרו בונו". כן, שמעתן ושמעתם נכון – לא לעבוד פרו בונו. על פניו, זה נשמע counter intuitive, נוגד את כל האינטואיציות שלנו. אז מדוע אני נגד פרו בונו?

כי פרו בונו עובד כמו אותם תאגידים בנקאיים – כהגדרתם בחוק הבנקאות (רישוי) – אשר מצד אחד יכולים לעשוק את הציבור ולגבות עמלות גבוהות מאוד מאזרחים מן השורה, ומצד שני יכולים להטיף לנו על "דן חסכן" ולארגן "יום המעשים הטובים", "יום העסקים הקטנים" וכולי. התרומות שאותם בנקים נותנים לציבור הם כאין וכאפס לעומת הקופה היפה שהם עושים על אותו ציבור. האם אותם תאגידים ציניים? האם טחו עיניהם מראות את חוסר השוויון המשווע? או שאולי מנגנון הצדקה שלהם מעוור אותם מלראות זאת?

אבל מה לנו להלין על הבנקים? עד שאנו באים אליהם בדרישה ל"טול קיסם מבין שיניהם" – בואו ניטול קורה מבין עינינו – כי פרו בונו הוא בדיוק אותו מנגנון ממסך ומתוחכם. הוא מאפשר לנו לעבוד "בהתנדבות" ולסייע למיעוטי יכולת מצד אחד, ולגבות שכר טרחה מופקע מלקוחות שהם לכאורה "בעלי יכולת" מן הצד השני. פרו בונו הוא מנגנון מרדים – הוא מרדים לנו את המצפן המוסרי שלנו והוא שמאפשר לנו לגבות שכר טרחה מופרז. כי בסופו של יום "אין מתנות חינם" – הכסף שלא נכנס לנו לכיס אחד מקבל פיצוי בדמות כיס אחר, שמן הרבה יותר.

במקום לקחת שכר טרחה מופרז בשילוב שירותי פרו-בונו – בואו, בתור התחלה, נפחית את שכר הטרחה לכל מבקשי ומבקשות השירות שלנו. אני שב ומדגיש: אנחנו, עורכי ועורכות הדין, בעלי המקצוע היחידים שמחויבים ומחויבות לשמירת‎ "זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל". אני לא מצפה שנהפוך עורנו ונהיה "עובדים סוציאליים", אני לא מבקש שננהג לפי מידת החסד; אני מבקש שננהג לפי מידת הצדק. שנהיה עורכי צדק. עורכות צדק.

שמעתי שמועה שיש "הצפה של המקצוע"; אם אני לא טועה, שר בממשלת ישראל קרא לנוער בישראל שלא ללמוד משפטים ולא להיות עורכי דין, שיש יותר מדי עורכי דין בישראל. ואני אומר – הפוך גוטה, הפוך: ככל שיהיו יותר עורכי ועורכות דין שמחויבות ומחויבים לערכי הצדק – כך מדינת ישראל תהפוך להיות מקום יותר טוב. כשם שחזונה של מדינת ישראל הוא להפוך להיות "אור לגויים", אנחנו נהיה "אור ליהודים", אנחנו נהיה "הַשַׁבָּת של המקצועות". אם ניתן שירות הוגן, אנחנו יכולים להשפיע על כל המדינה, אנחנו יכולים להדליק את כל המדינה – לא נהיה עורכות ועורכי דין; נהיה אורי דין, אורות דין.

את מילות הסיום של דבריי אני מבקש להקדיש לחבריי וחברותיי שלא עברו את מבחני ההסמכה. לבי איתכם: במרץ 2016 סיימתי התמחות במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. ניגשתי למבחני הלשכה במועד מאי 2016 ולא עברתי; לא אמרתי נואש, ניגשתי שוב למבחני הלשכה במועד אוקטובר האחרון, ועברתי. לכל מי שלא עבר אני מקדיש לכן את המילים הבאות:

פרשת השבוע היא פרשת "וישלח". הפרשה נפתחת בהתכוננות המעשית והנפשית של יעקב אבינו לפגישה עם עשו אחיו, לאחר שנים של ניתוק. בתום הפגישה, לאחר שכל הפמליה של יעקב עוברת במעבר נחל יבוק ויעקב נשאר לבד, הכתוב מספר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר […] וַיֹּאמֶר (אותו האיש) שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר (יעקב) לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל […] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…"

תקופת ההכנה לבחינות ההסמכה היא תקופה קשה מאוד, היא תקופה של חושך, של לילה שנמשך למעלה מחודשיים. זו תקופה של מאבק מתמיד – מאבק בעיניים הנעצמות, בביטחון העצמי, בשעמום שלעתים החומר גורם לנו. ואחרי ששרדנו תקופה כזו, זה כלל לא פשוט לראות את חברינו עוברים במעבר נחל יבוק, צולחים את מבחני ההסמכה, בעוד אנחנו נותרים מאחור, להיאבק. אבל כמו יעקב אבינו, המאבק משתלם. הוא ארוך, הוא קשה, אבל בסופו של יום הוא נגמר. בסוף אנחנו נוכל לו. בסוף כל לילה – השמש זורחת. השחר עולה.

וכמו שאמר עורך דין מפורסם אחר בצד השני של העולם: "זכרו, לא משנה מה קורה, השמש תזרח בבוקר, ומדינת ישראל תהיה האומה הטובה ביותר בעולם".

תודה רבה.