דברים שאמרתי במסיבת האירוסין של אחותי

דברים שנשאתי באירוסין של אחותי ציפי ובן זוגה נסים (ר"ח ניסן תשע"ז, 29.3.17)

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם. צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע, למהר לצאת מהם – אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות"

(הפתיחה לספר "צדקת הצדיק")

בשבת שעברה קראנו את פרשת החודש, שהיא הפרשה הרביעית בארבע הפרשיות שקוראים בחודש אדר. פרשת החודש מספרת על חג הפסח אותו אנו הולכים לחגוג עוד שבועיים, ועל טקס עשיית פסח, "פסח מצרים", הכולל שחיטה של שה וצלייתו. וממש בלב הפרשה ישנן הוראות אכילה מאוד מפורשות של אכילת הפסח: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". חנה בבלי בוודאי מתהפכת בקברה..

למה החיפזון? החיפזון לא מהשטן? בקטע שקראנו לעיל, ר' צדוק הכהן מלובלין מנסה לספק הסבר אחד. ר' צדוק אומר שכאשר מבקשים להיכנס בעול עבודת ה' צריך לעשות זאת בחיפזון, צריך לרכוב על הרגע שמתעורר רצון לעבודת ה', שהיא לא דבר טריוויאלי בעולם רצוף תאוות וגירויים, בעולם טעון ספקות וחששות. וגם אז, גם כאשר מבקשים לאחוז בשבריריות הרצון האנושי לעבודת ה', כלל לא ברור שהדבר יצלח – "אולי יוכל". אולי.

החיפזון הוא מן "טקס מעבר", שלב לימינאלי בין מצב טרום עבודת ה' לבין המצב שאחריו. החיפזון הוא לא רציונלי, הוא יסוד מעורר, יסוד מערער, הוא מערער את השורה, מערער את החשיבה הישרה. החיפזון מתיר את כל התאוות שהאדם קשור בהם, מתיר את הספקות והחששות שהאדם סבוך בהם.

אני מבקש להקיש מעבודת ה' לעבודת הזוגיות. אני חושב שאחד הדברים הכי קשים בבנייה של קשר זוגי הוא למצוא רגע של "מפגש רצונות", שיש התלכדות של שני הרצונות של בני הזוג. ולכן לדעתי גם ראשית כניסת האדם לעבודת הזוגיות צריך להיות בחיפזון. בני הזוג צריכים לקפוץ למים, לנער מעליהם את כל החששות, הספקות, הפערים והחסרונות שהם רואים אצל בן או בת הזוג, ופשוט לרצות פשוט לקפוץ למים, לא באופן רציונלי, בחיפזון, מהר. בני הזוג חייבים לאחוז את הרגע שהם רוצים בזוגיות, לנסות לתפוש את "מפגש הרצונות". לא לבטל את הספקות והחששות, אלא פשוט להשעות אותם, להשהות אותם. לא לבחון את הזוגיות, אלא לשהות בה. ורק אחר כך, רק אחרי שהרצון נבנה – אם נבנה – יש מקום לעבודת המשך, לבחון את הדברים במתינות ולאט. רק אחרי פסח מצרים מגיע פסח דורות.

ציפי ונסים,

יש יסוד נסי בזוגיות. היכולת לקפוץ למים ביחד, בחיפזון, מבלי לחשוב, לאחוז ברגע הזה של התלכדות הרצונות, רגע שהוא דק מן הדק – זה בבחינת נס. זה נס שמתרחש אולי כל יום, אבל אני כלל לא בטוח שהתדירות מפחיתה מעוצמת הנס, מ"נסיוּת" הנס. זה עדיין מופלא.

ואתם הצלחתם, זכיתם שהתקיים בכם הנס, זכיתם שקיימתם את הנס, שעשיתם את "יציאת מצרים הפרטית שלכם". שקפצתם למים וקרעתם את הים. קרעתם את הים. ועכשיו פסח, פסח דורות. זה גם עבודה, אבל ציפי ונסים, זה קטן עליכם.

כשהיינו קטנים, עשינו מספר פעמים את ליל הסדר אצל הדודים דורית ונסים בשערי תקווה. ובני הדודים המקסימים והספרדים שלנו היו תמיד נוהגים "לכבד" אותנו בבמבה וופלים – עוד בתקופה שלפני "האפיפיות" – ועוד כל מיני קטניות שהיה להם בבית. וציפי הייתה נוהגת להרבות ולספר, כמו שרק ציפי יודעת, בטראומה שהבמבה של פסח חרתה בבשרה. אז ציפי ונסים, מה זה פסח דורות בשבילכם, כשיש במבה, ואורז, וחומוס, ואהבה, הרבה אהבה. קטן עליכם.

בשמי ובשם ההורים, האחים והאחיות, הגסים והגיסות, האחייניות והאחיינים, מאחלים לכם מזל טוב עד לב השמיים.

לגעת בפחד, או: כיצד הספר "הנני" שינה את חיי

יומולדת ל"ב, עת חגגתי 32 חורפים, תפש אותי במצב רוח סתוי. חשתי ש"משהו תקוע": נכנסתי לקהילת המחקר מתוך מחשבה רומנטית שהגעתי ליעד, שכאן ביתי – כמו שכתב עגנון יפה בסיפור "עד עולם"; מתוך תפישה שאני צולל אל תוך הררי הידע האנושי ומבקש להוסיף להרים אלו עוד נדבך משלי. אך לא חשתי כך.

עברתי לחיות חיי רווקות בתל אביב, העיר ללא הפסקה, על מנת שאוכל למקסם את החופש שלי, ועדיין מעיבה עליי התחושה שאני בן 32 ועדיין רווק. משהו לא עובד. וביום ההולדת שלי שאלתי חברים מה לדעתם הבעיה, מה שבדיעבד התדרדר למרחץ-דמים ביקורתי עוד יותר, וניסיתי לברר את זה עם הפסיכולוגית שלי – אך תשובה אין. משהו תקוע.

עד שקראתי את הספר "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר. אקדים ואומר שהספר עצמו הוא חביב ביותר, אני מוכן להסתכן ולומר שהוא אפילו ספר טוב – אכתוב עליו ביקורת לכשאסיימו – אם כי בהחלט לא "יצירת מופת". אך הספר הוא לא הסיפור. זה לא ספר לעזרה עצמית או מודעות עצמית, וזה אפילו לא ספר פרוזה שמביע תמה מסוימת והרעיון הזה נוגע בך; הסיפור הוא המפגש ביני לבין הספר, ובמקרה זה הדמות הראשית בספר, ג'ייקוב בלוך. לבלוך יש קריירה משגשגת ומשפחה מוצלחת, אך יש לו גם מאפיין אחד משמעותי: הוא פחדן. ואז זה היכה בי: אני פשוט פחדן.

העובדה שאני פחדן היא הגורם המארגן של חיי, היא המכתיבה הראשית את חיי. היא כמו החלק החסר בפאזל, שעל פיו מסתדרים כל שאר החלקים. התובנה הזו תמיד הסתובבה "אצלי", תמיד הייתה באזור התת-מודע, ולעתים אפילו צפה. יכולתי להסביר לעצמי באמצעותה כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים, אך אף פעם לא ייחסתי לה גורם מכריע.

כי זו בדיוק הבעיה כאשר ניסיתי להסביר לעצמי כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים – תמיד היו הסברים חלופיים. יותר מזה: תמיד היו רציונליים מצוינים לעשות את הבחירות שעשיתי, רציונליים כל כך טובים שהם היכו אותי בסנוורים, הם סימאו את עיניי מלראות את הסיבה האמתית שמאחורי הבחירה שלי: שעשיתי את הבחירה הזו מפחדנות.

למשל, חשבתי על זה לראשונה בכל הנוגע לכך שאני מתעב שקרנים (כמו שכתבתי ברשומות "על שקרים ופטרונות"). אני חושב שאין מי שיחלוק על כך ששקרים זה לא דבר חיובי, לפחות ברוב המכריע של המקרים. ופירטתי ברשומה הנ"ל גם מדוע אני שונא שקרנים. אבל בשורש, אני שונא שקרנים מפני שאני בעצמי חושש לשקר, מהמפחד שמא אתפס בקלקלתי. תמיד חשבתי על עצמי במונחים "אידאולוגיים", "נורמטיביים", מדוע באמת אסור לשקר, אבל בתכל'ס כאשר אני יודע באפשרות שקרובה לוודאי, מעל לכל ספק סביר, שאין חשש שאתפס, גם אני משקר. הוא הדין, כמדומני, בכל הנוגע לשאלה מדוע אני "אזרח שומר חוק". ושוב, יש את כל הסיבות בעולם מדוע לשמור על החוק, וברור גם שמוטב לשמור את החוק "מאהבה" ולא "מיראה"; אבל כשאין שום סיכוי שאתפס, שאין חשש שתהיה סנקציה, גם אני עובר על החוק.

אגב, בכל נסיעותיי באוטובוסים, ובכלל לכל מקום שאליו אני הולך, אני מקפיד לקחת איתי ספר לקרוא, מנהג שהנחילה לי אימא יקרה לי. ותמיד חשבתי על כך במונחים של ניצול זמן ואפילו כהזמנה לשיחה עם מי מבין נוסעי – ובעיקר נוסעות – האוטובוסים. אלא שכשהבנתי שאני פשוט פחדן, הבנתי שאני משדר בדיוק את ההפך – אני משדר סגירות. כאן קוראים, נא לא להפריע. במקום שהספר ישמש הזמנה לשיחה הוא משמש מחסום או הגנה מפני שיחה.

זו גם הסיבה ש"בחרתי" – האם בחירה היא באמת בחירה שהיא מונעת מפחד? – לעשות תואר שני, קרי מתוך הפחד מהחיים שם בחוץ. ושוב – היו לי את כל הסיבות להאמין שעשיתי את הבחירה הנכונה: יכולת הכתיבה שלי, והאהבה שלי לצלול בים הידע, והרצון ליצור דבר בעולם, לחדש, להעמיד משהו שיהיה בעל קיום אחראי – בקיצור לחיות חיי נצח. ומה שעוד יותר מבלבל – שאני די טוב בזה. כלומר, זה לא כמו שדג מפחד לחיות מחוץ למים, אין שום אינדיקציה לכך ש"אני לא אמור לעשות את זה", "זה לא המקום שלי". יכול להיות – אולי אפילו בהחלט  – שזה המקום שלי. הבעיה שלי היא שהבחירה הזו נובעת מפחד, מהחשש לצאת לחיים האמיתיים, להתמודד, להיאבד, לטעות, להתנסות. הבעיה היא הפחד.

יכולתי להמשיך ולהסביר כך בחירות אחרות שעשיתי בחיים, כמו גם אנקדוטות חשובות פחות, אך כמדומני שהנקודה הובנה. אין לי ספק שכולנו מפחדים, ברמה כזו או אחרת; וברור לי שהפחד – מעבר לתרומה שלו לקיום האנושי, כפחד מפני סכנות – הוא גורם חיובי, למשל בפחד לעבור על החוק מהחשש להיתפס. הבעיה היא שאצלי לפחות הפחד הוא הגורם המכונן, המכוון, המכתיב, שלמרות שהן יכולות להיות בחירות נכונות, הן לא בחירות אמתיות, הן לא באמת בחירות.

הנאום (שלא נשאתי) בטקס ההסמכה של לשכת עורכי הדין

עברתי את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין במועד חורף 2016. ביקשתי מראשי לשכת עורכי הדין לשאת דברים בטקס שהתקיים ב-14.12.16; בקשתי נענתה בשלילה. להלן הדברים שביקשתי לומר

כבוד שרת המשפטים, חברת הכנסת איילת שקד; כבוד יושב ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נווה, חברי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, הוועדה המרכזית של לשכת עורכי הדין, הוועדים המחוזיים, מוסמכים ומוסמכות, משפחות יקרות:

לקראת כניסתי היום כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין, ערכתי סקר קטן בקרב חבריי לרשתות החברתיות, ושאלתי אותן ואותם: "מהו עורך דין בעיניך?" התשובות שקיבלתי היו דומות. הן נעו בין "נחש", "חלקלק" ו"ערמומי", ל"תאב בצע", "רודף ממון" וכיוצא באלו שבחים וקומפלימנטים.

ותהיתי לעצמי, האם "זהו עורך הדין"? האם לכך חונכנו במהלך שלוש שנים וחצי של לימודים ועוד שנת התמחות? האם זה מה שאני הולך להיות כעת – נחש, תאב בצע וכולי?

חשתי מבולבל. ופניתי למסמך היסוד של עורכי הדין, לחוק שמסמיך אותנו, פניתי ל"חוק לשכת עורכי הדין". האם זה מה שחוק לשכת עורכי הדין מצווה אותנו? מכווין אותנו? והתחלתי לקרוא. ולא הייתי צריך הרבה זמן, כי נעצרתי בסעיף הראשון המורה "מוקמת בזה לשכת עורכי הדין […] שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין וכן תפעל למען הגנה על שלטון החוק, זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל". "שלטון החוק"? "זכויות אדם"? "ערכי היסוד של מדינת ישראל?" נשמע מרשים.

ועשיתי קצת מחקר משפטי, ועד היכן שבדיקתי הגיעה לא מצאתי ולו עוד חוק אחד שעוסק בהסדרה של מקצוע ומבקש מבעלי המקצוע, במפורש, "לשמור על זכויות אדם" – לא אצל החברים שלנו רואי החשבון ויועצי ההשקעות, ואגב גם לא בשני החוקים החדשים ביותר שעוסקים בהסדרת המקצוע: חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים – שניהם מיולי 2016. מכל בעלי המקצועות, הנטל על שמירת "זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל" מוטל על כתפיהם הדקיקות של עורכי הדין בלבד. שלנו.

בשלב הזה חשתי חלושס. התיישבתי. זה חתיכת פער. בעוד בידינו מופקדת האחריות לשמור על זכויות האדם וערכי היסוד של המדינה, הציבור תופש את עורכי הדין כ"רודפי ממון", כ"נחשים" – למיטב ידיעתי אלו לא בדיוק ערכי היסוד של מדינת ישראל. איך אפשר לגשר על הפער הזה? מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לשנות את דימוי עורכי הדין?

וחשבתי שאולי כצעד ראשון אנחנו יכולים שלא לעבוד "פרו בונו". כן, שמעתן ושמעתם נכון – לא לעבוד פרו בונו. על פניו, זה נשמע counter intuitive, נוגד את כל האינטואיציות שלנו. אז מדוע אני נגד פרו בונו?

כי פרו בונו עובד כמו אותם תאגידים בנקאיים – כהגדרתם בחוק הבנקאות (רישוי) – אשר מצד אחד יכולים לעשוק את הציבור ולגבות עמלות גבוהות מאוד מאזרחים מן השורה, ומצד שני יכולים להטיף לנו על "דן חסכן" ולארגן "יום המעשים הטובים", "יום העסקים הקטנים" וכולי. התרומות שאותם בנקים נותנים לציבור הם כאין וכאפס לעומת הקופה היפה שהם עושים על אותו ציבור. האם אותם תאגידים ציניים? האם טחו עיניהם מראות את חוסר השוויון המשווע? או שאולי מנגנון הצדקה שלהם מעוור אותם מלראות זאת?

אבל מה לנו להלין על הבנקים? עד שאנו באים אליהם בדרישה ל"טול קיסם מבין שיניהם" – בואו ניטול קורה מבין עינינו – כי פרו בונו הוא בדיוק אותו מנגנון ממסך ומתוחכם. הוא מאפשר לנו לעבוד "בהתנדבות" ולסייע למיעוטי יכולת מצד אחד, ולגבות שכר טרחה מופקע מלקוחות שהם לכאורה "בעלי יכולת" מן הצד השני. פרו בונו הוא מנגנון מרדים – הוא מרדים לנו את המצפן המוסרי שלנו והוא שמאפשר לנו לגבות שכר טרחה מופרז. כי בסופו של יום "אין מתנות חינם" – הכסף שלא נכנס לנו לכיס אחד מקבל פיצוי בדמות כיס אחר, שמן הרבה יותר.

במקום לקחת שכר טרחה מופרז בשילוב שירותי פרו-בונו – בואו, בתור התחלה, נפחית את שכר הטרחה לכל מבקשי ומבקשות השירות שלנו. אני שב ומדגיש: אנחנו, עורכי ועורכות הדין, בעלי המקצוע היחידים שמחויבים ומחויבות לשמירת‎ "זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל". אני לא מצפה שנהפוך עורנו ונהיה "עובדים סוציאליים", אני לא מבקש שננהג לפי מידת החסד; אני מבקש שננהג לפי מידת הצדק. שנהיה עורכי צדק. עורכות צדק.

שמעתי שמועה שיש "הצפה של המקצוע"; אם אני לא טועה, שר בממשלת ישראל קרא לנוער בישראל שלא ללמוד משפטים ולא להיות עורכי דין, שיש יותר מדי עורכי דין בישראל. ואני אומר – הפוך גוטה, הפוך: ככל שיהיו יותר עורכי ועורכות דין שמחויבות ומחויבים לערכי הצדק – כך מדינת ישראל תהפוך להיות מקום יותר טוב. כשם שחזונה של מדינת ישראל הוא להפוך להיות "אור לגויים", אנחנו נהיה "אור ליהודים", אנחנו נהיה "הַשַׁבָּת של המקצועות". אם ניתן שירות הוגן, אנחנו יכולים להשפיע על כל המדינה, אנחנו יכולים להדליק את כל המדינה – לא נהיה עורכות ועורכי דין; נהיה אורי דין, אורות דין.

את מילות הסיום של דבריי אני מבקש להקדיש לחבריי וחברותיי שלא עברו את מבחני ההסמכה. לבי איתכם: במרץ 2016 סיימתי התמחות במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. ניגשתי למבחני הלשכה במועד מאי 2016 ולא עברתי; לא אמרתי נואש, ניגשתי שוב למבחני הלשכה במועד אוקטובר האחרון, ועברתי. לכל מי שלא עבר אני מקדיש לכן את המילים הבאות:

פרשת השבוע היא פרשת "וישלח". הפרשה נפתחת בהתכוננות המעשית והנפשית של יעקב אבינו לפגישה עם עשו אחיו, לאחר שנים של ניתוק. בתום הפגישה, לאחר שכל הפמליה של יעקב עוברת במעבר נחל יבוק ויעקב נשאר לבד, הכתוב מספר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר […] וַיֹּאמֶר (אותו האיש) שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר (יעקב) לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל […] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…"

תקופת ההכנה לבחינות ההסמכה היא תקופה קשה מאוד, היא תקופה של חושך, של לילה שנמשך למעלה מחודשיים. זו תקופה של מאבק מתמיד – מאבק בעיניים הנעצמות, בביטחון העצמי, בשעמום שלעתים החומר גורם לנו. ואחרי ששרדנו תקופה כזו, זה כלל לא פשוט לראות את חברינו עוברים במעבר נחל יבוק, צולחים את מבחני ההסמכה, בעוד אנחנו נותרים מאחור, להיאבק. אבל כמו יעקב אבינו, המאבק משתלם. הוא ארוך, הוא קשה, אבל בסופו של יום הוא נגמר. בסוף אנחנו נוכל לו. בסוף כל לילה – השמש זורחת. השחר עולה.

וכמו שאמר עורך דין מפורסם אחר בצד השני של העולם: "זכרו, לא משנה מה קורה, השמש תזרח בבוקר, ומדינת ישראל תהיה האומה הטובה ביותר בעולם".

תודה רבה.

על הפלרטוט, או: חשבון הנפש שלי לשנת תשע"ו

בתור אדם שמשתדל להיות קשוב לעצמו ולזולת – רוצה לומר: אדם ביקורתי, שלא לומר אדם שמתמחה בהלאה עצמית – אני מתחבר מאוד לימים הנוראים המצווים עלינו לערוך חשבון נפש. שטף החיים סוחף אותנו לא אחת לזרום, להמשיך הלאה, ואילו הימים הנוראים פוקדים עלינו לעצור, לחשוב, לבוא בחשבון עם עצמנו על ההישגים והחטאים (לשון: להחטיא) בשנה החולפת, ועל המטרות או התיקון שלנו לשנה הבאה.

לכן גם השיחה שהייתה לי לפני כשלושה שבועות עם ידידה טובה, ובה היא ביקרה אותי על כך שבדיבור ובהתנהגות שלי עם נשים יש מן הפלרטוט – הייתה כמו יציקת מים להולכי מדבר, שכן כאמור אני משתדל להיות קשוב לזולת ולתקן את דרכיי בהתאם, והשיחה הטרימה את חשבון הנפש של הימים הנוראים.

השיחה הזו הביאה אותי לארבע מחשבות עצובות ומחשבה שמחה אחת (בבחינת "ארבע לוויות וחתונה אחת"; כידוע כשאנשים אחרים מתחתנים אנחנו עצובים – תודה שהפקרתם אותנו לבד באמת – ואילו כשהם מתים אנחנו שמחים – תודה שהשארתם אותנו בלעדיכם! באמת!).

המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, הייתה שאם הביקורת הזו נכונה, היא מאוד מצערת, שכן אני מאוד משתדל לא להיות כזה, אני מאוד משתדל להיות נחמד, מאוד משתדל שלא לגרום לאחרים – אנשים וגברים כאחת – אי-נוחות. כלומר, לא רק שגרמתי לאותן נשים אי-נוחות בהתנהגות שלי, אלא שהכוונות הטובות שלי התפרשו אצל הזולת ככוונות רעות, ואין דבר מבאס יותר – אולי לסוב על צעדינו, כמו לחזור הביתה רק בשביל לקחת מפתח או לעשות פעמיים את מבחני ההסמכה, מתחרה בכך – מאשר שאדם בא עם מלוא הכוונות הטובות ואילו הצד השני אינו משתף פעולה. כמו שאתה מבקש לעשות למישהו מסיבת הפתעה ליום ההולדת ואילו חתן או כלת השמחה אומרות שבשבילן יום ההולדת הוא רק עוד יום או אפילו יום אבל.

המחשבות השנייה והשלישית באות מאותו מקום, והוא העובדה שגדלתי בבית ובסביבה דתית. המחשבה השנייה ציערה אותי שכן אני מסכים שכיוון שהתרחקתי מהדרך בה חינכו אותי ואיני מקיים אורח חיים דתי, אכן יש איזה "שחרור רסן" בהתנהגות שלי עם נשים – ועם הזולת בכלל. דברים שלא הרשיתי לעצמי לומר או התנהגויות שלא עשיתי בעבר – "מותרות" לי כעת, ואני מרשה לעצמי "לחגוג" את תהליך ההתרה וההסרה של המוסרות הדתיות החברתיות. וכנראה שחגגתי יותר מדי.

המחשבה השלישית דומה: כאדם שגדל בסביבה דתית, שהיא גם מאוד סגרגטיבית כשלעצמה וגם כמובן מפרידה לרוב בין החינוך של נשים וגברים – קודי ההתנהגות של העולם "שבחוץ" זרים לי. אני לעולם לא אבין את קודי ההתנהגות בסביבה שאינה חלק אינטגרלי מההביטוס שלי. אני כמובן איני חייזר שנחת על עולם אחר, ואני יודע כיצד מתנהגים בחברה מעורבת. אלא שהפלרטוט יושב בדיוק על הנקודה החמקמקה הזו של המותר והאסור, התנהגות עמומה שלמי שגדל בחברה מעורבת יותר קל לזהות אותה. נקודה זו גם מתחברת כמובן למחשבה הראשונה: אמירות שאתה כדתי-מבית חושב כתמימות, אנשים או נשים אחרות שגדלו באטמוספרה אחרת – רואות זאת כלא תמימות כלל. "האוטיזם החילוני" הזה עובד גם לכיוון השני. כתבתי בעבר ("שומרת יציאה: לקראת הלכה חילונית") שפעם הזמנתי ידידה טובה, שהיה לה בן זוג, לצאת לסרט במלוא התמימות והכוונות הטובות, ואילו היא השיבה לי בלאו מוחלט כאילו הייתה זו הצעה מגונה; לא יוצאים לפגישה זוגית עם אשה שיש לה חבר.

המחשבה הרביעית היא העמוקה והאינטימית מכולן, והיא שמכיוון שחשדו וחושדים בי לא אחת שאני הומוסקסואל (פירטתי על כך מעט ברשומה "על הגדרת העצמי וכבוד האדם") – על אף שאני סטרייט, הזהות המינית שלי מאוימת, ואני חש צורך להחצין את "הסטרייטיות" שלי, דבר שמתפרש אצל הצד שכנגד כפלרטוט. הווי כלל נקוט בידכם: התנהגות מוחצנת או אימפולסיבית – ויהא זו אלימות או סתם אקסהיביציוניזם – היא לרוב נובעת מתחושה של איום, בבחינת ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

המחשבה השמחה היא ההיוודעות שלי לכך שההתנהגות שלי עלולה לגרום אי נוחות לנשים מסוימות, והיכולת שלי להכיל את הביקורת הזו ולתקן את דרכיי לקראת שנת תשע"ז הבאה עלינו לטובה, לגמרי לטובה. גמר חתימה טובה.

למה תל אביב

שבוע שעבר עברתי לתל אביב לאחר למעלה משלוש שנים בירושלים בירתנו הנצחית. למעבר הזה סיבות ופנים רבות: ברובד המעשי ביותר, אתחיל ללמוד שנה הבאה בתל אביב; ברובד הרגשי, יש לי כמה זיכרונות לא נעימים מרחובות ירושלים ונשות ירושלים (או נכון יותר: זיכרונות נעימים של קשרים רומנטיים שהסתיימו באופן לא נעים.. :/ ), זיכרונות שביקשתי להשאיר מאחור; אולם ישנו רובד שלישי ועמוק יותר, ולפיו המעבר מירושלים לתל אביב ממשיך תהליך שעברתי ואני עדיין עובר. במשפט אחד המעבר מירושלים לתל אביב הוא מעבר מקודש לחול. ואסביר.

הזהות הדתית של בני האדם בנויה, לדעתי, על ארבעה אדנים: האדן הראשון הוא, כמובן, האמונה באלוהים – קבלת עול מלכות שמיים; האדן השני הוא קיום הפרקטיקות הדתיות, קרי קבלת עול מצוות; האדן השלישי הוא הסוציולוגי, כלומר השתייכות לחברה או לקהילה דתית; והאדן הרביעי הוא העיסוק בהגות והחיבור למסורת היהודית.

כל אחד מן האדנים יכול להחזיק את בניין הזהות הדתית לבד: יכול אדם להאמין באלוהים ולא לקיים מצוות; לקיים מצוות ולא להאמין באלוהים; להיות חלק מחברה דתית אך לא להאמין באלוהים או לקיים מצוות (חנוך דאום כמשל, אבל הוא כמובן לא היחיד) וכיוצא באלו. עם זאת, למרות שכל אדן עומד בפני עצמו, בוודאי שארבעתם יחד מחזקים זה את זה ומשפיעים זה על זה, ומעמידים יחד זהות דתית אמיצה, עמוקה ומגובשת יותר.

האדן המשמעותי ביותר, לי אישית, הוא אדן העיסוק בהגות היהודית והחיבור למסורת ישראל; אדן האמונה באלוהים ידע אצלי עליות ומורדות: גם כשהייתי אדם דתי יותר והקפדתי על קיום מצווה קלה כבחמורה (ושוב, לדעתי גם בעניין זה אני לא היחיד), לא תמיד האמנתי באלוהים, וגם כיום, כשאני שרוי במ"ט שערי טומאה, מפעם לפעם מתנוצץ בי זיקה של אמונה באלוהים (בעיקר בכביש; אחרי שתיסעו איתי פעם אחת בכבישי ישראל, אתם תתחילו למלמל תהלים ויש סיכוי לא רע שתחזרו בתשובה); קיום המצוות הוא נגזרת של אמונה באלוהים אבל גם של השייכות הדתית – ברי שאדם יקפיד יותר על קיום מצוות כאשר הוא יימצא בחברה דתית – וכאמור אדן זה עומד בפני עצמו: יש משמעות לקיום מצוות, בוודאי בעיני היהדות, גם מן השפה ולחוץ, גם ללא כוונה או ללא אמונה. האדן הרביעי, הקהילתי, הוא חשוב מאוד הן כאמצעי (כאמצעי לשמור על ההגות היהודית, כאמצעי לקיום מצוות) וגם כמטרה – כאשר אדם מקיים מצוות במסגרת קהילה, המצווה מקבלת משמעות, מהדהדת לעומק ולמרחק גדול יותר.

התפישה הדתית שלי היא תפישה של "ריאליזם דתי", כלומר הבנה שהדת היא לא מושג מופשט, אלא שהיא מושפעת מהחברה, מהיחסים האנושיים; המונח "קדושה" הוא לא רק מונח מטא-פיזי אלא הוא שואב את חיותו מהמשמעות שבני אדם מעמיסים עליו – השבת היא קדושה גם בגלל שביום זה אלוהים שבת מכל מלאכת הבריאה (גרסת ספר שמות), וגם בגלל הסיפור המכונן של יציאת מצרים (גרסת ספר דברים); כך או כך האדם ששומר את השבת מעניק לעצמו ולשבת את קדושתה במעשיו. לכן לדעתי האדן החשוב ביותר הוא אדן הקהילה והחברה, שיש לה השפעה עצומה על האמונה באלוהים, קיום הפרקטיקות הדתיות וכמובן היא בעלת ערך בפני עצמה, היא מעניקה לאדם זהות ומשמעות.

התהליכים שעברתי בשנים האחרונות, שניתן לתארם כהתרחקות מהדת, הושפעו בראש ובראשונה מתחושה של חוסר שייכות קהילתית – קהילה במובנה המופשט – חוסר הזדהות עם השבירה ימינה (או, השבירה פשיזמה) של הציונות הדתית שעל ברכיה חונכתי, וחוסר הזדהות עם הזרם האורתודוקסי והבעייתיות שבו. יש לי חברים דתיים בירושלים, אך לא קהילה; אילו מצאתי קהילת אנשים בירושלים, היא בוודאי הייתה "מחברת" אותי לקהילה היהודית המופשטת. המעבר לתל אביב הוא אם כן מעבר כפול: הוא גם מבטא התרחקות מהיהדות כהשתייכות קהילתית והוא גם בוודאי יביא עמו התרחקות מקיום הפרקטיקות היהודיות. "פורנוגרפיה היא שאלה של גאוגרפיה", אומר סאקיני במחזה "בית התה של אוגוסט" (ערום במקום מסוים יכול להיחשב לגיטימי, ואילו במקום אחר כפורנוגרפיה), וגם סקורליזציה היא שאלה של גאוגרפיה.

אבל קהילה היא לא רק קהילה ממשית או היהדות כמטא-קהילה; גם המשפחות שלנו הן סוג של קהילה. לאחרונה מעסיקה אותי מאוד השאלה מה המקום של המשפחה הביולוגית שלי בכל הסיפור, שכן עד לא מכבר חשבתי שהמשפחה שלי חשובה בשבילי ברמה מסוימת, אבל, בכנות, לא יותר מדי; אבל עם הזמן התחלתי להבין שזהו עצם העניין: ההתרחקות שלי מהדת, תחושת חוסר השייכות הדתית שלי, נובעת גם מכך שהמשפחה הביולוגית שלי אינה מהווה גורם משמעותי בחיי. אני בטוח במאת האחוזים שההורים שלי והאחים שלי אוהבים אותי, ושאבא ואימא שלי היו רוצים שאני אמשיך בדרך שאליה הם חינכו אותי. אולם להבנתי לא די בכך, שכן המשפחה שלנו סובלת ממה שאני מכנה "חוסר לכידות משפחתית", וכאשר המשפחה אינה מלוכדת, החשיבות שאני מקנה לחינוך, ולמאוויים ולרצונות שלהם – הורים ואחים כאחד – היא פחותה.

אני כבר שומע את אחותי הבכורה ("מבקרת המדינה") רוטנת באוזניי: צדיק, אל תטפול עלינו את הבעיות שלך. אני מסכים חלקית; אני כמובן אחראי למעשיי ובחירותיי, ויש מן חוסר-ההגינות להאשים את המשפחה שלי האשמה כזו בשל מושג עמום כמו "לכידות משפחתית", וכמובן יכול להיות שלפלוני יהיה את המשפחה הכי אוהבת ומלוכדת והוא יפסיק לקיים אורח דתי, ושאנשים אחרים שגדלו במשפחה כמו שלי (אחיי ואחיותיי, למשל) ימשיכו לדבוק בדרך אליה חונכו; אבל אני מתאר את החוויה האישית שלי, ובחוויה האישית שלי חוסר הלכידות המשפחתית השפיע על התרחקותי מהדת.

וחזרנו לעניין ההגדרה: אז מה אני? דתי? חילוני? כמו שחזרתי וטחנתי כאן ובמקומות אחרים: "אני אעשה מה שאשתי תגיד לי" – זו הדת שלי (כהשתייכות חברתית, כאמצעי לקיום הפרקטיקות הדתיות); זהות, בפרט שהיא מיוסדת על ארבעה אדנים שיש קשר לא הכרחי ביניהם – היא דבר נזיל. המעבר שלי מקודש לחול, מירושלים לתל אביב הוא לא מעבר בינארי; לא הפכתי מדתי לחילוני, שכן להבנתי ההגדרה הדתית אינה מתבסס אך ורק על קיום הפרקטיקות הדתיות. כרגע אני עושה מה שאני רוצה, ולכשאתחתן אעשה מה שאשתי תגיד לי (כמובן כאשר ההנחה היא שבין איש לאשתו אין יחסי ניצול, אלא כבוד ופרגון הדדי): אם אשתי תרצה שאשמור על אורח חיים חילוני – אהיה חילוני; ואם אשתי תרצה שאשמור על אורח חיים דתי (מבחינת הפרקטיקות היהודיות והשיוך החברתי) – אהיה דתי.  כאמור, הזהות הדתית האישית שלי עמוקה יותר, ומבוססת על האדן ההגותי ומסורת ישראל.

ואסיים במחשבה חיובית, מחשבה שנובעת מן התובנה שלמשפחה שלי יש השפעה (על דרך השלילה) בעיצוב זהותי הדתית. התובנה הזו הובילה אותי, בין השאר, לקחת את כל המשפחה ל"טיפול משפחתי" (כפיתי את זה עליהם עד שאמרו רוצים אנחנו), בשל הרבה בעיות כלליות ופרטיות שקיימות במשפחה, ובראשן חוסר הלכידות המשפחתית, וזאת מתוך הבנה שאפשר לתקן (גם אם לא להשיב את המצב לקדמותו). ומכאן המסר החיובי שלי: המשפחה היא דבר משמעותי ומכונן בחיים. תשקיעו במשפחה שלכם.

מדוע לא הלכתי להלוויה של מיכי מרק

למדתי בישיבת ההסדר בעתניאל. את מיכי מרק ז"ל, מנהלה של הישיבה, הכרתי באופן שטחי למדי: אני יכול להעיד על חיוכו התמידי, אהבת הבריות שלו ולצד זה את שקדנותו בלימוד התורה, אך בכך איני מחדש על אורחותיו דבר מעבר למה שכבר נאמר. לדעתי העובדה שמיכי ניהל את הישיבה באופן כה מוצלח, היא שאפשרה לנו להתמקד בלימוד ולא באדמיניסטרציה, ולכן במובן מסוים קיומו של מיכי כמנהל היה "שקוף", והוא זה שאפשר לישיבה לתפקד.

קשה לי לכתוב את הדברים שאכתוב להלן, שעלולים להשתמע ככפיות טובה, דווקא באחת השעות הקשות של הישיבה. אני מרגיש שהישיבה בעתניאל עיצבה את זהותי באופן מטאמורפוזי. ראש הישיבה שלנו, הרב ראם הכהן, נוהג לומר שלישיבה אין בוגרים, היא לא כמו מוסד אקדמי, שכן לעולם לא מסיימים ללמוד בה; לכל היותר לומדים מחוץ לכתליה. אני חש זאת אף כעת, כשמונה שנים לאחר שיצאתי מבעד לכתלי הישיבה, ועל אף שהתרחקתי מהדרך אליה היא מחנכת.

אני מאמין שהדברים שאכתוב להלן הם חלק מהחינוך לחשיבה ביקורתית ואכפתית שהישיבה בעתניאל מחנכת אליה – ביקורתיות הן בנוגע ללימוד תורה והן בנוגע לחברה הישראלית. לכן הדברים שלהלן אינם טריקת דלת לישיבה אלא להפך: הזמנה למחשבה, הזמנה לדיאלוג.

התלבטתי האם ללכת להלוויה של מיכי, ובסוף החלטתי לא ללכת. לצערי הרב, אחד מהאדנים המרכזיים עליה בנויה הישיבה בעתניאל הוא בניה שנהרגו במהלך שירותם הצבאי או שנרצחו בפיגועי טרור. את הקיר הראשי שמקבל את פניהם של הנכנסים בשערי הישיבה מעטרים שמותיהם של כל בניה שאיבדה במהלך השנים. ואני מניח, לצערי הרב, ששמו של מיכי ז"ל יתווסף לשם בקרוב. מותו של מיכי לא יערער את יסודות בניין הישיבה אלא להפך: הוא יחזק את אדניה. והתלבטתי אם ללכת להלוויה כי חששתי שבהשתתפותי אני אטול חלק במפעל הטראגי הזה, לפיו נרצחי הטרור הפלסטיני מבססים את קיומה של הישיבה בעתניאל.

מה שהכריע את הכף היה דווקא המייל שקיבלנו מהישיבה ובו נמסר לנו מידע שימושי על "הלווייתו של הקדוש מיכי מרק הי"ד" (ההדגשה שלי), ואז הבנתי שהחשש שלי היה מוצדק. מיכי – כאמור, למיטב ידיעתי – היה אדם רחב-לב, ואולי אף צדיק; אבל הוא לא היה קדוש. אני יהודי מאמין, אני מאמין במושג "קדושה", אך אני לא מכיר בני אדם קדושים במציאות הנוכחית. קדושתו של מיכי ניתנה לו במותו.

כאשר מעלים אדם לדרגת קדוש לאחר מותו, הופכים את המוות שלו לנעלה, למוצדק, אולי אף להכרחי. כשמיכי הועלה לדרגת קדוש במותו, במקום שמותו יערער את האמונה בצדקת ההתיישבות ביהודה ושומרון, במקום שהוא יעורר למחשבה האם הדבר נחוץ – הוא גרם בדיוק להפך: הוא רק חיזק את ההתנחלות של הישיבה בדרום הר חברון.

כש"קורבנות הכיבוש" נחשבים קדושים, הם למעשה כמו מחבלים שאהידים. מיכי או נרצחי טרור אחרים אינם מחבלים חלילה אלא אזרחים תמימים שנרצחו, והתיישבותם בשטחי הכיבוש אינה מעשה טרור. וכמובן הם אינם רוצים למות. אך סביבתם הקרובה רואה ערך במוות.

אמצעי התקשורת שסיקרו את ההלוויה מיקדו את תשומת הלב באותם נערים שקראו בהלוויה ל"נקמה". נערים אלו הם באמת מיעוט, המחליש את מפעל ההתנחלויות (וראשי הישיבה בעתניאל מגנים אמירות כאלה בעקביות ובנחרצות, ולא מטעמים טקטיים). בהפניית הזרקור לנערים אלו, התקשורת הסיחה את דעת הציבור מההשלכות הנוראיות יותר של ההלוויה: כל הלוויה כזו היא מפגן תמיכה במפעל ההתנחלויות. ולכן התגובה של הממשלה לכל אירוע טרור היא בנייה בהתנחלויות.

חיזוק מפעל ההתנחלויות יביא לעוד "קדושים", שנהרגים סתם, וחוזר חלילה – לא בגלל שההתנחלות או הכיבוש הם הסיבות לטרור; הטרור מצד העם הפלסטיני קדם לכיבוש שטחי הגדה המערבית ב-1967, ולצערי – ולוואי שאתבדה – הטרור כנראה יימשך גם בתום הכיבוש. כאשר רואים ב"קורבנות הכיבוש" קדושים אין זה שהמתים הם המחיר של הכיבוש אלא זה הופך את מפעל ההתנחלויות למין win-win situation, שמתדלק את מעגל הדמים הזה.

אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית

 

(דברים שנשאתי כנציג תלמידי תואר ראשון בטקס חלוקת תארים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, 30.6.2016)

כבוד הרקטורית, פרופסור מרים פאוסט; כבוד הדיקן, פרופסור שחר ליפשיץ, חברות וחברי הסגל האקדמי, הסגל המנהלי והסגל הקליני; חברותיי וחבריי ללימודים; משפחות יקרות:

כשנאמר לי שאני הולך לשאת דברים בטקס, תהיתי על מה אדבר. וחשבתי שהכי נכון יהיה לנסות לתמצת את הערכים והמסרים המרכזיים שספגנו בפקולטה במהלך שלוש שנים וחצי של לימודים, משבוע האוריינטציה, עת היינו פרחי-משפטנים, ועד ליום האחרון ללימודינו.

ונזכרתי שהקורס הראשון שלנו בתואר היה "דיני חוזים" עם פרופסור שחר ליפשיץ, ובשבוע הראשון ללימודים פרופסור ליפשיץ אמר לנו שכשהוא למד משפטים בבר אילן, יצאו מהמחזור שלו חמישה זוגות נשואים, ושהוא מצפה שהמחזור שלנו יעמוד לפחות ביעד הזה.

אני מניח שכעת אתם מצקצקים בלשונכם וחושבים: שוב פעם מפציעות הפנים "היהודיות" של אוניברסיטת בר אילן, עוד פעם היא מתגלה כאיזה מוסד שידוכים, כשלוחה של ג'יי דייט. אך לא היא. מכיוון שאנו נמצאים באכסניה אקדמית, אציין שפרופסור ליפשיץ פשוט הציף דבר שכבר גובה במחקר אקדמי בן יותר מיובל שנים.

בספרו "תיאוריה חברתית ומבנים חברתיים", הסוציולוג רוברט מֶרְטוֹן הצביע על כך שלמבנים ומוסדות חברתיים יש פונקציות גלויות ופונקציות סמויות: וכך, בעוד הפונקציה הגלויה של האוניברסיטה היא לרכוש השכלה, אחת מהפונקציות הסמויות של מוסד אקדמי – והדבר כאמור נבדק מחקרית – היא למצוא בנות או בני זוג ולהתחתן. ואת המסר הזה, שפרופסור ליפשיץ העביר לנו, המחזור שלנו יישם לדעתי בהצלחה עם חמישה זוגות, כולל "נישואי תערובת" בין 01 ל-02. אך אני ככל הנראה לא מספיק הפנמתי..

אבל זה לא המסר העיקרי. ואנסה בכמה דקות לתמצת את המסר העיקרי שהונחל לנו בפקולטה, אנסה לתמצת את כל תורת המשפט על רגל אחת.

תפקידו של המשפט להכווין התנהגות. המשפט לא רק משקף ומעגן את ההתנהגויות ומערכות היחסים הקיימות בחברה; בכוחו של המשפט להכווין להתנהגות הרצויה בעיניו. כך או כך המשפט מכווין התנהגות: הוא קובע אילו התנהגויות אסורות בעיני החברה (בדמות עבירות), איזו התנהגות הינה סטנדרט לא מקובל (מה שמכונה רשלנות), כיצד להסדיר את יחסי השלטון והאזרח וכולי. ואידך פירושה היא, זיל גמור – כל שאר ההתפלפלויות המשפטיות, כל הוויות דבורקין והארט – הן פירוש התובנה שתפקידו של המשפט להכווין התנהגות – צאנה ולמדנה.

לכן בכוחנו, חברותיי וחבריי ללימודים, לעצב את פני החברה באמצעות המשפט. החינוך המשפטי מחנך לחשיבה נורמטיבית, לחשיבה ששואלת בראש ובראשונה מהו הדין הרצוי, כיצד אנו רוצים שהמשפט ייראה, ולכן כיצד אנו רוצים שהחברה תיראה. החינוך המשפטי, כך למדנו וחונכנו, מבקש לחשוב על כל סוגיה בראש צלול ונקי, בעיניים פקוחות וביקורתיות: מה הם הפגמים הקיימים בחברה, מהו החזון שלנו על החברה, ומה אנו יכולים לעשות לשם כך.

זה לדעתי, ללא צל של ספק, המסר העיקרי שהפקולטה למשפטים הנחילה לנו, החל מהקורס הראשון ב"דיני חוזים" וכלה בקורס האחרון ב"אתיקה מקצועית". ולא פחות חשוב, בתווך – הקליניקות המשפטיות, שמראות שהפקולטה למשפטים אינה מצטנפת במגדל השן אלא היא חלק מהקהילה, היא יורדת לשטח, משנה מציאות.

.

עד כה טענתי שהחינוך המשפטי שקיבלנו הוא למעשה מסלול שמוביל ליעד אחד. אך למעשה החינוך המשפטי אינו דרך חד-סטרית; החינוך המשפטי יושב על פרשת דרכים.

במילים החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני מתכוון לתפקיד המורכב והמרתק של האקדמיה המשפטית שצריכה לתמרן בין שני אתוסים שונים ומנוגדים: האתוס הראשון הוא האתוס האקדמי שהוא הלימוד והחקירה "לשמה", מבלי לחשוב על התוצרים או על התועלות שיצמחו מהלימוד; לימוד מתוך אהבת החכמה. לעומת זאת, האתוס השני הוא ההכנה של התלמידים לחיים מעשיים, להיות אנשים שעוסקים בפרקטיקה המשפטית, להיות עורכי-דין.

לכן כשאני אומר החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני לא מתכוון לכך שהפקולטה למשפטים עומדת בצומת מסוים והיא צריכה לבחור באחת משתי אפשרויות; כשאני מדבר על החינוך המשפטי אני מתכוון לפרשת דרכים שבה לא תיתכן בחירה, שבה העמדה הקיומית של הפקולטה למשפטים היא עמדה של צומת, של פרשת דרכים.

התובנה הזו הכתה בי כאשר בשנה השנייה של הלימודים למדנו "דיני קניין" עם ד"ר מרקוביץ'-ביטון, ולצורך עבודה בקורס נאלצנו לקרוא ים של חומרים, בעברית ובאנגלית. ואני זוכר שאמרתי לעצמי אז שהמסר של ד"ר מרקוביץ'-ביטון הוא שמי שחשב שהוא בא להעביר שלוש שנים וחצי בסבבה, טעה בגדול. אין קיצורי דרך. ואז נזכרתי בהלכה הבאה.

ההלכה אומרת שאסור לעבור בבית הכנסת בכדי לקצר את הדרך למקום אחר: "וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָה", וזאת משום ביזיון בית הכנסת. יחד עם זאת, כאשר בית הכנסת נמצא על אם-הדרך, כלומר הוא חוסם את המעבר למקום השני, לַיעד, ואין ברירה אלא לעבור בבית-הכנסת – מותר לעבור בו, ובלבד שאותו אדם יאמר את הפסוק "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה", ורק אז הוא יכול לצאת.

להבנתי, הביזיון בשימוש בבית הכנסת נובע מכך שאצל מי שמשתמש בבית הכנסת כקיצור-דרך חל היפוך-ערכי: הוא רואה בו אמצעי להגיע למקום אחר, במקום לראות בישיבה בבית הכנסת מטרה. ההלכה מכירה בכך שלא כולם יכולים להיות מיושבי בית-הכנסת, ולכן היא מאפשרת לעבור בו כאשר הדבר נחוץ; אך היא לא מוכנה שבית הכנסת ישמש כקיצור דרך, היא לא מוכנה לקבל זלזול מופגן בסולם הערכים שלה, שבראשו נמצא בית הכנסת, שמייצג ערכים כמו תפילה, לימוד תורה, תיקון עולם וקרבת אלוהים. האידיאל ההלכתי הוא "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", האידיאל הוא "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי".

הפקולטה למשפטים היא כמו אותו בית כנסת שיושב על אם הדרך, על פרשת דרכים. למרות האתוס האקדמי, למרות המסגרת האוניברסיטאית בה היא יושבת, היא מאפשרת את ההיפוך הערכי, לפיו התואר-ראשון הוא אמצעי בלבד, תחנת-מעבר בדרך למקום אחר – שכן כאמור מול האתוס הזה ישנה מטרה להכשיר תלמידים להיות עורכי דין. אבל הפקולטה למשפטים לא יכולה לשאת סיטואציה לפיה התואר הראשון משמש כקיצור-דרך. זה לא רק טשטוש סולם הערכים, אלא זלזול מופגן בו.

כשתלמיד נכנס בשערי הפקולטה למשפטים הוא צריך לשים לנגד עיניו את האידיאל. ומה האידיאל? שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי. שבתי באקדמיה כל ימי חיי.

.

המשנה במסכת אבות אומרת "יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם". הפקולטה למשפטים היוותה בשבילנו בית במשך שלוש שנים וחצי, ולא היינו נמצאים כאן לולא עזרתם ותמיכתם של אנשים ונשים רבות.

אני רוצה להודות להנהלת הפקולטה – הדיקן פרופסור שחר ליפשיץ; סגנו, דוקטור יעקב חבה; וראש מינהל הפקולטה, מרב גבעון – שמקיימים בחזונם ובמעשיהם את הפקולטה למשפטים, והעמידו לתפארת בית ועד לחכמים, וגם לחכמות.

תודה רבה לחברות וחברי הסגל האקדמי, שזכינו לשתות בצמא את דבריכם ולהתאבק בעפר רגליכם. ופייר? האכלתם אותנו הרבה עפר.. אני מצאתי, ואני מאמין שכך גם רואים זאת חבריי ללימודים, שהשיח שהתנהל במסגרת השיעורים, שיח בין המרצה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, היה שיח מכונן מבחינת הידע והערכים שקיבלנו. בדיעבד גם הבנתי את העצה של חז"ל "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". טוב, אולי על המסר הזה אני עוד צריך לעבוד..

תודה לחברות הסגל המנהלי של הפקולטה – ובראשן לאורנה, לימור, עליזה, בבי, טליה ואורטל, שעמדו לצידנו בשעות-לא-שעות והיו קשובות לכל גחמותינו ובקשותינו.

ותודה גדולה לכן, משפחות יקרות, הורים, אחים, בנות ובני זוג – אלכם התכוון רבי עקיבא כשאמר שהוא זכה להעמיד את תורתו רק בזכות אשתו, כלומר בזכות משפחתו; ההצלחה שלנו – שלכם היא.

.

חברותיי וחבריי לספסל הלימודים: פרשת הדרכים שבה הפקולטה למשפטים מצויה היא כאמור עמדה קיומית, היא מטען ערכי שעלינו לשאת עמנו לכל מקום שאליו נלך; עמדה שמנסה להפעיל חשיבה ביקורתית, לראות מהם הפגמים שיש במציאות, ולנסות, באמצעות החשיבה המשפטית הנורמטיבית, גם אם לאו דווקא באמצעות המשפט עצמו – לתקנה. אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית.

כאן בבר-אילן קיבלנו את התורה, תורת המשפט. הלכנו שלוש שנים וחצי במדבר, וכעת אנו עומדים לחצות את הירדן ולהיכנס בשערי הארץ המובטחת, לתרגם את הדברים שלמדנו לחיי המעשה. הארץ המובטחת היא לא רק הארץ שהבטיחו לנו, היא גם הארץ שעלינו להבטיח – שמחובתנו להבטיח – לחברה הישראלית. אין לנו את הפריבילגיה לשבת בעבר הירדן המזרחי בשל תנאים חומריים כאלו ואחרים; כל אחד מאתנו, לפי השקפת עולמו, כל אחת במקום שבו תימצא – במגזר הפרטי, במגזר הציבורי, במגזר השלישי או באקדמיה – עלינו להיחלץ חושים ולצאת להילחם על דמותה של החברה הישראלית.

תודה רבה.

סיפור פשוט, או: מדוע החברה של אחותי זרקה אותי

(אני מתנצל מראש בפני מי מבין המוזכרים בפוסט שעשוי להיפגע ממנו. אני יודע לכתוב. והתרפיה שלי היא בכתיבה. אני מקווה שהתרפיה תעשה את שלה)

בין אחים יש קשר דם, אבל ביני ובין אחותי הבכורה, הלוא היא "מבקרת המדינה" (תנו מבט ברשומות "האיש שחצה את הקווים" ו"לאחותי הבכורה") – יש גם קשר עור. במה דברים אמורים? בחנוכה 1988, כשהייתי בן רבע לארבע, בעוד אחותי הבכורה נשארה לשמרטף עליי, ביקשתי להכין לעצמי תה בבקבוק. עליתי על שרפרף על מנת להגיע לקומקום שעל השיש. כשהתחלתי לשפות את המים לתוך הבקבוק, קפץ לפתע החשמל, ואני מתוך בהלה נפלתי מהשרפרף והקומקום, עם המים הרותחים, נשפך עליי. מאז יש לי מספר צלקות בגוף, צלקות שאני מכנה "צלקות של אהבה", שכן הן, בדרך עקלקלה אמנם, קירבו אותי לאחותי.

את אחותי הבכורה אני אוהב אהבת נפש. היא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם (לא נדרג, כן? אבל בואו נאמר שהיא מגיעה לגמר וגם שם נותנת פייט). אימא שלנו, בעוד אחד ממטבעות הלשון שהיא הוסיפה ללקסיקון המשפחתי, תמיד אומרת שביני ובין אחותי "יש קשר מיוחד". ל"קשר המיוחד" הזה היו פנים רבות, והוא בא לידי ביטוי, בין השאר, במכתבים שאני ואחותי החלפנו בזמן שהיא שהתה חודשים רבים בגולה הדווייה. ועל אף שהיא הבכורה ומטבע הדברים ההורים שלי עשו עליה את כל הניסויים – היא, לדעתי, השפויה מבין כל האחים (ויש אומרים: שפויה יותר מכל האחים גם יחד).

על אחותי הבכורה אני כועס מאוד מזה כמעט כשנה, שנה שידעה עליות ומורדות, ואינני מדבר איתה מזה כשבוע. אז אחרי שהרעפתי עליה כל-כך הרבה קומפלימנטים – הכיצד? או, זה סיפור.

לאחותי הבכורה יש חברה בשם מיכל (שם בדוי). מיכל חברה של אחותי מזה כחמש-עשרה שנה, ומאותו זמן לערך, ובכל פעם שיצא לנו להיתקל זה בזו, מיכל תמיד מצאה חן בעיניי: בגלל שהיא יפה מאוד, שאין לתאר, בגלל שהיא חכמה, ובגלל שיש בה משהו מן הקשיחות. אני מניח, שבכל אותן שנים הייתי בעיני מיכל כלא יותר מאשר "תפאורה" (הפעם היחידה שאני זוכר שהיא "דיברה" איתי הייתה בחתונה של אחותי, אז היא הביאה לי שקית כלשהי, אמרה לי "קח" והלכה לה). עם כל המחשבות האלו לא עשיתי דבר, והמשכתי בחיי, וגם במהלך חמש עשרה השנים האחרונות כמעט ולא יצא לי לחשוב על מיכל, הגם שכל השבחים שחלקתי לה עכשיו כמובן בעיניהם עומדים.

גם כשנתקלתי במקרה במיכל לפני כשנה לא חשבתי עליה, ולקח לי שנייה לזהות שמיכל זו מיכל. אלא שאותה היתקלות מקרית העירה את אותם רגשות שהכמנתי בתוכי כל אותן חמש-עשרה שנה, ולכן שאלתי את מיכל האם היא מוכנה לצאת איתי, ולשמחתי היא נענתה. והייתה לדעתי – בוודאי בזמן הווה אך גם בדיעבד – תקופה נפלאה.

כמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי במי אני מתאהב: האם מדובר באהבת נער טיפש-עשרה את החברה של אחותו? האם מדובר בהגשמת פנטזיית הנעורים, בהתאהבות בפנטזיה עצמה, המנותקת מן המציאות? ועל אף שאינני יכול להפריך זאת לחלוטין, השתדלתי מאוד להיות כן עם עצמי והשבתי לעצמי בשלילה: מדובר באהבה כנה של גבר ואישה, של שני אנשים מבוגרים. והתברר לי במהלך הקשר עם מיכל שהמציאות עולה על הדמיון, שמיכל האמיתית נפלאה יותר ממיכל המדומיינת, זאת שחיבבתי עוד לפני כן, אבל לא באמת הכרתי. ואהבתי, ואני עדיין מאוד אוהב, את מיכל.

אבל למיכל מאוד הפריע שאני אח של אחותי, חברתה הטובה. והרגשתי את זה מאוד במהלך הקשר, והבנתי, ובדיעבד התברר שצדקתי, שזו הייתה אחת הסיבות לכך שהיא החליטה לסיים את הקשר. נכון, יש סיבות נוספות: מיכל גדולה ממני בשש שנים, וגם יש שני ילדים (מקסימים, עד כמה שאני הספקתי להכיר) שעומדים – לכאורה – בתווך, ואני מניח שיש עוד סיבות. אבל בשורש, במהות, לדעתי ברור שזה לוז הבעיה. זהו עצם העניין.

לכאורה, מה יותר נפלא מכך שאחותי, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם, תכיר לי את בת זוגתי לעתיד? וששני הנשים שאני הכי אוהב הן החברות הכי טובות? אני באמת חושב שאין נפלא מכך, אבל אני גם יכול להבין שלמיכל זה מפריע. וכמו שהסברתי לגיסתי זה מכבר, כשאתה בודד ואין לך בת זוג "אין עם מי לדבר", אין מי שיכול לטפל בבעיה (בבדידות). לעומת זאת, אני יכול להבין שלבני זוג יש בעיות, אבל כשאתה בזוגיות, יש עם מי לעבוד, יש בעיה ונפתור את זה ביחד. וזה מה שאמרתי גם למיכל, בנאיבותי: אני מבין שזו בעיה, אבל נפתור אותה ביחד. ואף על פי שאפרט בהמשך את הבעיה, אני עדיין חושב שזו בעיה בת-פתרון, שניתן לפתור אותה ביחד. אז מה בדיוק הבעיה?

תחילה חשבתי שמיכל חוששת מהרגע שבו היחסים בינינו יעלו על שרטון. הטענה הזו מותירה אותי חסר מילים, שכן מיכל צודקת במאה אחוזים, והתגלגלות הדברים מעידה כאלף עדים להצדקת חששה של מיכל: משהיחסים ביני ובין מיכל הסתיימו, אין גבול לכעס שאני כועס על אחותי. התגשמו כל חששותיה של מיכל. ולמרות שאני מבין שהכעס שלי על אחותי לא רציונלי בעליל, אני לא יכול להפסיק לכעוס עליה: היה בידי המפתח שפותח את השער לדרך אל האושר – מיכל – ואחותי נעמדת בפתח השער שמוביל לאושר וחוסמת את דרכי. ואני כל הזמן שואל בלבי את אחותי: מדוע את חוסמת את הדרך שלי אל האושר?

ולמרות שזו, להבנתי, לא כל הבעיה, בכל זאת, אני רוצה להשחיל מילה: קשה לי לקבל את התפישה שכבר עם תחילת הקשר חושבים על סיומו. זו נבואה שמגשימה את עצמה, זו לדעתי מחשבה שהיא מסרסת, מחשבה שכבר יוצרת קרע בתוך הקשר. אני מכיר את האנלוגיה שאומרת שהסכמי קדם נישואין למיניהם הם כמו לחגור חגורת בטיחות – אתה לעולם לא יכול לדעת איך תיגמר הנסיעה; אלא שהאנלוגיה הזו חוטאת בדבר המרכזי ביותר: במוקד הקשר הזוגי עומדים בני אדם עם רגשות, ומחשבות על סיום הקשר משפיעות על הדינמיקה של הקשר הזוגי, בעוד מחשבות על חגורת בטיחות לא משפיעות על הנסיעה. כלומר, החשש של מיכל מהתוצאות הקשות של סיום הקשר – חשש שהתגשם כאמור – חלחל אל הקשר עוד מתחילתו ופורר אותו מבפנים.

אבל אז נזכרתי בתיאוריית "עולמות מתנגשים" מ"סיינפלד" – שהיא אחת התיאוריות הפסיכולוגיות/ אנתרופולוגיות מהיותר עמוקות ומבריקות שאני מכיר – והבנתי שזו לא הבעיה. הבנתי מה הסיפור.

והסיפור פשוט. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן, ארוסתו של ג'ורג', ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות", שאומרת בקצרה כך (הרחבתי עליה מעט בסוף הרשומה "עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו"): האדם הוא כמו זיקית, יש לו כמה מופעים: כאשר אנחנו בחברת העבודה אנחנו מתנהגים באופן אחד, וכאשר אנחנו עם חברים אנחנו מתנהגים באופן אחר, ואילו עם המשפחה אנחנו מתנהגים באופן שונה; אלו שניים ושלושה בני אדם שונים שלא יכולים להיפגש זה עם זה, שכן אם "אני המשפחתי" ייפגש עם "אני החברתי" – "אני" מסוים ימות, ככל הנראה "אני החברתי".

כך גם בסיינפלד: יש ג'ורג' של מערכות היחסים (relationship George) ויש ג'ורג' של החבורה, ג'ורג' העצמאי (independent George). וכאשר איליין, אחת מהחבורה, נעשית החברה של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', ג'ורג' של החבורה יפסיק להתקיים. וכמו שג'ורג' אומר: "If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, להבנתי, הבעיה היא לא החשש של מיכל מכך שהקשר בינינו יסתיים, אלא הבעיה היא הרבה יותר חמורה: הבעיה היא עצם הקשר שיוצר אצל מיכל "התנגשות עולמות", שכן יש מיכל של מערכות היחסים ויש מיכל החברתית, וברגע שמיכל החברה של אחותי תפגוש במיכל של מערכות היחסים, מיכל החברה תפסיק להתקיים.

זה הסיפור. סיפור פשוט. סיפור פשוט ועצוב מאוד.

כמו ילד שאין לו הורים

באירוע הפרידה שארגנו לכבודנו מתמחי ספטמבר 2015 האלופים, הם ביקשו שכל אחד מההורים שלנו, מתמחי מרץ 2015, ישלח ברכה מצולמת – כאשר ככל שהברכה עושה בושות למתמחה כן ייטב – וסרטונים אלו יוקרנו במסיבת הסיום. בנחישות ודבקות במטרה מרשימים ביותר, שלא היו מביישים חי"רניק פנתר – כאשר הוא רואה מרחוק את שולחנות הפריסה הבשרית – הם הצליחו להגיע למשפחות של כל אחד ואחת מהמתמחים והמתמחות – כחמש-עשרה במספר.

גם למשפחה שלי הם הגיעו, אלא שההורים שלי, מסיבות שאינן ענייניות, החליטו שלא לשלוח ברכה מצולמת והסתפקו בברכה ששלחו האחיינים שלי, צאצאיי אחותי. והעובדה שכל ההורים החליטו לשלוח ברכה מצולמת ורק ההורים שלי לא, הכעיסה אותי והפריעה לי מאוד, עד שבסוף הלילה נקוותה לי דמעה אמיתית בקצה העין.

וניסיתי לחשוב ביני וביני למה זה כל כך הפריע לי: כאילו, פאק, אתה אדם מבוגר – הילד בן 31 – עצמאי, שכבר מזמן התנתק מהעטינים ההוריים ויצא לחופשי מכלוב הזהב הביתי, שההורים שלו אינם תופשים מקום כה נרחב בחייו. וזה לא שההורים שלך נטשו אותך או הזניחו אותך בעת צרה, דווקא כשהיית זקוק להם; יתרה מזו: ברור לי, ללא צל של ספק, שההורים שלי אוהבים אותי ודואגים לי, ושהם לא נמנעו מלשלוח את הסרטון מכוונות רעות אלא דווקא בשל איזה צירוף נסיבות לא מוצלח (אם כי, בהחלט אפשר לומר שדווקא צירוף נסיבות "אבסורדי" כזה, חסר היגיון, הוא שהופך את התוצאה למרגיזה יותר). ולא למותר לציין שההורים התבקשו לעשות לנו בושות; האם אנחנו לא עושים לעצמנו מספיק בושות בעצמנו? ברור שכן! אז מה העניין?

וחשבתי על שני דברים, שאולי הם סותרים. ראשית, לפחות לתחושתי, כאשר אני מביט על המשפחה שלי אני מתמלא "גאווה דו-סטרית": גם גאווה על המשפחה שלי שהצמיחה אותי להיות מי שאני, וגם גאווה על הדרך שעשיתי מהמקום שבו גדלתי ועד הלום. וזה לא שצמחתי מהאשפתות וזה לא שבאתי משכונת נגה ביפו או ואדי ניסנאס, אבל בכל זאת: עשיתי כברת דרך, באפיקים שונים, ובערב סיום ההתמחות רציתי להתגאות בכך.

ועוד חשבתי שפשוט רציתי להיות כמו כולם. אם כל ההורים היו צריכים לשלוח סרטונים של חתולים מנגנים, הייתי רוצה שגם ההורים שלי ישלחו סרטון חתולי; ואם הבקשה הייתה שכל ההורים ישלחו סרטון שעוקד את בניהם על מזבח הבושה, שקובר את מיטב בניהם ובנותיהם מפאדיחות, רציתי שגם ההורים שלי יקברו אותי מבושה.

באותה סיטואציה שבה ילד הגן רואה את כל ההורים באים לקחת את ילדיהם מהגן ורק ההורים שלו ממאנים לבוא – יש אמנם משהו מחרדת הנטישה, אבל לדעתי יש בה גם משהו מתוך הרצון להיות כמו כולם, כמו חבריו לגן, שעד לפני כמה דקות הם שיחקו ביחד ועכשיו כל אחד ואחת מהן הולכת לעשות לביתה. והילד הזה שממתין להוריו הבוששים לבוא שיבואו לאסוף אותו – הוא ילד שאין לו גיל, והרצון הזה להיות כמו כולם – הוא רצון שלא נס לחו ולא מזדקן לעולם.

כשהייתי ילד קטן הייתי ילד חצוף מאוד (כיום אני הרבה פחות ילד ומעט פחות חצוף). באחת הפעמים שהשתוללתי בבית הספר היסודי, המורה המחליף – או שמא היה זה סתם מורה חדש? – התרה בי: "אני אגיד אותך להורים שלך". והתשובה האינסטינקטיבית שלי לאותו מורה הייתה "אין לי הורים". למותר לציין שזו עובדה שלא הייתה נכונה אז וגם לא נכונה היום. אבל ככה הרגשתי באותה מסיבת פרידה ממתמחי מרץ 2015 – כילד שאין לו הורים. יתום.

מחשבות בעקבות ריצת המרתון

בשבוע שעבר (26.2) רצתי לראשונה בחיי מרתון שלם (42.2 ק"מ). בסטטוס שהעליתי לאחר הריצה, כתבתי שהייתי ילד שמן ואף פעם לא הצטיינתי בספורט, והדברים באו לידי כך שחלמתי חלום שאני רץ; יש אנשים שחולמים שהם יכולים לעוף, ואני חלמתי שאני רץ. כפשוטו. גם כאשר עשיתי כמה וכמה דיאטות בחיי, עדיין שנאתי לרוץ, ואפילו בצבא, כשהייתי החייל הכי רזה בפלוגה ולכן בבוחן פלוגה זכיתי להיות "טייס" – החייל ששוכב על האלונקה בריצה – היו צריכים לדחוף אותי קדימה – פשוט שנאתי לרוץ. ולכן סיום המרתון ביום שישי מסב לי, במידת מה, סיפוק וגאווה.

יחד עם זאת, לרוץ מרתון אף פעם לא היה "חלום שהתגשם", דבר שיש לשאוף אליו. מכיוון שאני רץ פעמיים בשבוע כ-15 ק"מ, מדי פעם אני מאתגר את עצמי עם מרחקים גדולים יותר, וכאשר יצא שרצתי בסביבות 22-24 ק"מ, כלומר מרחק שהוא גדול יותר מחצי מרתון, חשבתי שזה יהיה נחמד אם אאתגר את עצמי וארוץ מרתון, וכך יצא שבחודש וחצי האחרונים התאמנתי יותר באינטנסיביות לקראת ריצת המרתון. אבל אף פעם לא היה לי חלום לרוץ את המרתון.

ולמרות כל הסיפוק והגאווה, שני דברים עיקריים מפריעים לי בריצת המרתון. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא, המספרת שכאשר רבי נחוניה בן הקנה היה נכנס ויוצא מבית המדרש, הוא היה נושא תפילה בכניסתו ותפילה ביציאתו. ביציאתו מהו אומר?

מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. (ההדגשות הוספו)

לפי הברייתא הזו, הריצה היא אם כן אמצעי, כלי, שאפשר להשתמש בו לדברים חיוביים (להיות מיושבי בית המדרש), ואפשר להשתמש בו לדברים שליליים, כמו לבטלה (יושבי קרנות). כולנו בעולם משכימים, עמלים ורצים – השאלה לצורך איזו מטרה, השאלה לאן. לאן אתה רץ? כמובן שהאדם נושא התפילה מאמין בעולם ערכים המבכר את בית המדרש על קרן הרחובות, אולם כל אדם רשאי להכניס למשוואה את ערכיו שלו.

אם כן, הברייתא הזו מחדדת את שני הדברים הבעייתיים במרתון. הדבר הבעייתי הראשון הוא שחל כאן היפוך מושגי: במקום שהריצה תשמש כאמצעי בכדי להשיג דברים אחרים, הריצה הופכת למטרה, לדבר עצמו. אנשים מתאמנים, אוכלים וישנים ומשנים את אורח חייהם בכדי להיות מוכנים למרתון. אבל הריצה עצמה אינה יכולה לשמש מטרה, לריצה כשלעצמה אין משמעות, היא כלי ריק, היא אמצעי. למה לרוץ אם אפשר לנסוע במכונית או בכל דרך אחרת שתסייע לנו להגשים את המטרות החשובות בחיים?

ניתן לומר כי הריצה אומרת משהו על האדם, היא אינדיקציה למשל לכוח רצון. אני לוקח את המחמאה הזו בערבון מוגבל. אם ריצת מרתון אומרת משהו על האדם הרץ, זה שיש לו יכולת רצון והתמדה בכל הנוגע לריצה עצמה; אין זה אומר שהרצון ויכולת ההתמדה יעמדו לאדם הרץ גם כזה נוגע למשימות אחרות שהוא יעשה בחייו.

יש בפעילות ספורטיבית סוג של ניצחון הרוח האנושית על הגוף הפיזי. כאשר מתעלים על מגבלות הגוף האנושי, יש בכך, אני מאמין, ניצחון של הרוח על החומר. ויש לי יסוד להניח שגם בקילומטר ה-33 של המרתון, כאשר נשברתי והתחלתי ללכת ואז פתאום אחרי כמה שניות חזרתי לרוץ – הרוח היא זו שדחפה אותי קדימה.

הבעיה היא שבמרתון כמכלול יש ערעור של המשוואה בדבר ניצחון הרוח על החומר. שכן, לא זו בלבד שחל כאן היפוך מושגי, כך שהאמצעי הופך למטרה, אלא שגם האמצעי שהפך למטרה – המרתון – הוא לא אמצעי חיובי, ראשית בגלל שפעילות ספורטיבית, וריצה בכלל זה, נועדה לשמור על אורח חיים בריא, ואילו מרתון הוא לא הדבר שהכי בריא לגוף. ושנית ועיקר בגלל שכל הדאגה לגוף והעיסוק בגוף – האימונים והתזונה והקדשת המחשבה לכל זה – ההתייחסות לגוף כאל מכונה – מפרים את האיזון שבין הרוח לחומר.

העיסוק סביב הגוף במרתון, מעמיד את עולם החומר במרכז. מה שאני אוהב בריצות השבועיות שלי הוא הספונטניות, הן לא דורשות הכנה ועיסוק בגוף: אני פשוט רץ כאשר בא לי. כמאמר השיר: פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רץ (ומתחיל ללכת).