דייט עם עתירה

בשבוע שעבר יצאתי לאחד הדייטים מהפחות נעימים שאי פעם חוויתי.

אם המשפט הזה נשמע מוכר לקוראי וקוראות הבלוג הוותיקות, זה בוודאי מפני שהוא חזר על עצמו בכמה וכמה וריאציות, שכן במרוצת השנים רזומה הדייטים שלי צובר נפח, ובד בבד גם רזומה הזריקות – ויש שיאמרו "הפרידות", או "החיתוכים", או ה"זה-לא-מתאים-בינינו" וכן "זה לא אתה זה אני", וגם "הבעיטה מכל המדרגות" או "הגלגול בזפת ונוצות" –  מתגבר והולך. אין כאן במה להתגאות (או להתבייש), אלא זה מצב הדברים לאשורו, והבלוג, בפשטות, הוא בבואה של הנפש שלי, ללא כחל וסרק (ראו למשל את הרשומות:  "פגישה עם האמת"; "הבריחה"; אל תחמיצו גם את "על הזריקה", וכן את "ועודני ילד"; ולמיטיבי יכולת, תנו מבט גם בסיפורים "גבר במנוסה" וכן "נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)").

אם כן, שבוע שעבר יצאתי לדייט לא מלבב. נתחיל בכך שמדובר היה בדייט הכי קצר שלי שאני זוכר: הפגישה ארכה כ-45 דקות. עוד המזלג נעוץ בין שיניי, וכבר הגברת אומרת "אז שנזמין חשבון?". חשתי כמו באותן מסעדות ואולמות אירועים, שטרם סיימת לאכול וכבר המלצר שומט את הצלחת מתחת זרועותיך. זה כמו ספיד-דייט (דבר שמעולם לא התנסיתי בו), רק בלי העובדה שאתה עובר בין תחנות ונפגש עם מספר נשים באותו ערב.

בשלב מסוים דנו בשאלת הנהגתם של נישואין אזרחיים בישראל. הגברת הייתה בעד. וגם אני בעיקרון בעד. אבל אז שמתי לב למשהו מוזר: ניסיתי להסביר מדוע המצב הנוכחי, לפיו בישראל מוכרים נישואין רק לפי הדין הדתי – הוא סביר, או אולי אפילו ראוי: הנימוק בדבר הצביון היהודי של המדינה, והעובדה שידועים בציבור נהנים ממרב הזכויות שאנשים נשואים נהנים מהם, ושזה לא שאלה שבית המשפט צריך להכריע בה אלא זה עניין למחוקק לענות בו, וכולי וכולי. כלומר, למרות שחשבתי שראוי שיונהגו בישראל נישואין אזרחיים, עדיין ניסיתי להצדיק, במגוון דרכים, את המצב הקיים. בקיצור, היה לי דייט עם עתירה.

וכששבתי הביתה והרהרתי בנושא (וכאמור, בשל דייט-הבזק היה לי את כל הערב לתהות על כך), חשבתי שזו דוגמא נוספת כיצד העבודה מחלחלת לחיים הפרטיים, שכן כיוון שבמקום העבודה שלי אני מגן, השכם והערב, על עמדותיה של המדינה בנושאים שונים ומגוונים, התחלתי להזדהות עם אותן עמדות, אימצתי לעצמי את אותם נימוקים שאני משתמש בהם במקום העבודה. בזה כשלעצמו אין פסול, מה גם שיכול להיות שאם אעבור תהליך של רפלקסיה, של התבוננות פנימית – כמו זה שאני עושה כעת – אני אבין זאת ואנסה לחשוב על הנושא "בקלפים פתוחים", שלא מתוך עמדת מגננה, או שאשוב לעמדותיי המקוריות. הבעיה היא, אני חושב, שהדבר ממחיש את העובדה כי לא ניתן לבנות קיר חוצץ בין החיים הפרטיים לבין מקום העבודה שלנו.

ונזכרתי בדבר נוסף: בעבודה מול בית המשפט, אנחנו מגישים, כמעט מדי יום ביומו, בקשות להארכת מועד הגשתם של כתבי בי הדין שלנו. ושמתי לב שבתקופה האחרונה, בעבודה מול גורמים שונים (שאינם במקום העבודה הראשי שלי), אימצתי לעצמי את הטקטיקה הזו של "בקשות ארכה": לא הספקתי לעשות את מה שהתבקשתי בזמן, ואמרתי שאשלים זאת עוד שבוע, וכן הלאה, וחוזר חלילה. כלומר, אולי נכון יותר לומר שלא מדובר בטקטיקה אלא באסטרטגיה, ואולי אפילו בדרך חשיבה והתנהלות. בקיצור, באימוץ דפוס של דחיינות. נכון, העומס בחיי הוא רב ואני אכן לא מספיק להגיע להתחייבויות שלי, ובסוף אני אכן מגיש, באיחור-מה. אבל העובדה שהדד ליין הוא גמיש ונזיל, שיש איזה פתח מילוט בדמות "הארכת מועד", מאפשרת דפוס של דחיינות.

וחשבתי שזו שוב דוגמא לכך כיצד דפוסי העבודה מחלחלים לחיינו האישיים. כלומר החלחול לא מתמצה בכך ש"לוקחים עבודה הביתה", הוא הרבה יותר מכך, הוא זוחל לחיינו האישיים, לדפוסי ההתנהגות שלנו. לא ניתן, לא ניתן באמת, להפריד בין החיים האישיים לחיי העבודה. אין חומה בין העבודה לחיים הפרטיים. לכל היותר יש גדר נמוכה. לבוּד.

בלבב שלם: הנזילות בין בדיון למציאות

באחד הפרקים ב"סיינפלד" (The Van Buren Boys, עונה שמינית, פרק 145), ג'ורג' מראיין מועמדים לקבלת מלגת לימודים מכספי קרן שהקימו הוריה של ארוסתו, סוזן, לאחר מותה. לאחר שהוא בוחן מספר מועמדים מצטיינים מדי או גרועים מדי, הוא מגיע לסטיבי קורן, מועמד כלבבו: לא מצטיין מדי ולא כושל מדי, שיודע לשקר כמו שג'ורג' נוטה לעשות, וכמו ג'ורג' – רוצה להיות ארכיטקט (או כך לפחות ג'ורג' חושב). וכיוון שהמועמד מזכיר לג'ורג' את עצמו, הוא בוחר בו לבסוף בכדי לקבל את המלגה (אפשר לראות את תקציר הדברים כאן).

נזכרתי בפרק הזה לאחרונה, ונזכרתי כיצד הוא כונן בחירה אחת (לפחות) שאני עשיתי בחיי: ראיינתי מספר מועמדים לפרויקט מסוים, ובין גלריית המועמדים שראיתי היו מספר מועמדים שהזכירו לי את עצמי, כיוון שהם היו בינוניים, כלומר לא גרועים מדי ולא מצטיינים מדי, חלילה. ונזכרתי שכאשר בחרתי באותם מועמדים, הפרק ההוא של סיינפלד עמד לנגד עיניי והכווין את בחירתי.

אלא שלחיים ולסדרת טלוויזיה יש אפיקי התפתחות שונים לחלוטין: בסדרה, הפרק מתפתח לכיוונים לא צפויים ובסוף אותו סטיבי לא מקבל את המלגה; ואילו בחיים, למרות שחשבתי שבחרתי אנשים כמוני, ששואפים גבוה ומגיעים בינוני, אך ניחנים באותן תכונות כמו המצטיינים מדי (חריצות, נחישות וכולי; חסר לנו רק הכישרון, פרט שולי למדי), מתברר שאותם מועמדים שבחרתי הם בינוניים מהכיוון ההפוך – לא חרוצים, לא משקיעים וכולי וכולי.

הסיפור הזה מגלם נקודה פוסטמודרנית מרתקת: לטלוויזיה יש מעמד מכונן בחיים שלנו. היא לא צריכה להבנות את כל מהלך חיינו, והיא לא צריכה להשפיע עליהם באופן בלתי הפיך; די בכך שהיא גורמת לנו לקבל החלטות שלא היינו מקבלים אלמלא הטלוויזיה, די בכך בכדי לומר שאין דבר מוצק בשם "המציאות": המציאות היא דבר נזיל, שכן היא נבנית מהבדיון. המציאות (הבחירה שאני עשיתי) לא הייתה מכוננת לולא הבדיון.

חשבתי על הנקודה הזו שהבדיון מכונן מציאות בעקבות סדרת הטלוויזיה "שטיסל". כתבתי על הסדרה בהקשר אחר ("זהירות מתח גבוה: על הקסם של 'שטיסל'"), וכעת אני מבקש להתייחס לנקודה שמשיקה לנקודה למעלה: היכולת שלה לכונן את המציאות. כמו "ארץ נהדרת" וכמו הסדרה "עספור" (תנו מבט ברשומה קודמת על "עספור"), "שטיסל" הכניסה ללקסיקון החברה הישראלית, במהירות שיא יש לציין, מספר מטבעות לשון, כגון "בהחלט", "רשעים ארורים", "וכולי וכולי", "חסדי השם" ועוד. אין זה משנה האם אלו מטבעות לשון שקיימות במציאות (והסדרה רק משקפת אותם) או האם כך באמת מדברים בחברה החרדית; העובדה שמטבעות לשון אלו הוטמעו בשפת הדיבור, מראה שיש בידי הטלוויזיה לכונן מציאות, הבדיון מכונן מציאות.

ובעקבות מעשה שהיה, חשבתי שהנזילות בין הבדיון למציאות באה לידי ביטוי גם בכך שהטלוויזיה יכולה לסייע לנו להבין את המציאות טוב יותר. וזה סיפור המעשה: ביני לבין אחותי הבכורה התגלע סכסוך, סכסוך שבא לכאורה אל סיומו ערב יום הכיפורים האחרון. אלא שעדיין, כפי שהתברר בדיעבד, נשארה בלבי גחלת של כעס על אחותי, גחלים שלכאורה היו אמורים לכבות אך נשארו ללחוש. וחשבתי על זה כאשר רוחמי שואלת את אימה גיטי האם סלחה "בלבב שלם" לאביהם, ליפא, על כך שהוא קרא לילדם בשם אחר מהשם שהסכימו עליו – והיא לא עונה. והבנתי, שאמנם סלחתי לאחותי אך לא סלחתי לה "בלבב שלם".

ספרא וסירא

א. מדי פעם אני נתקף איזה רפיון-כתיבה, חציו תופעה של הלך-רוח ספקני/פוסטמודרניסטי שמבטל כל מחשבה עוד לפני שנהגתה במלואה; חציו הוא תוצאה של איזו שפיפות-קומה וביטחון עצמי נמוך שהיא מנת חלקי גם בימים שבשגרה; וחציו הוא תוצאה של תעוקת-החיים העמוסים והשוצפים, המאיימים להטביע, בבחינת "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה 9) – כשהחיים דחוסים, אין פנאי לעסוק בכתיבה. ושלושת החצאים הללו מרכיבים את השלם שהוא רפיון כתיבה. כך שאין לי איזו תזה או רעיון סדור לכתוב עליו, אבל על מנת להתגבר על הרפיון אין מנוס אלא מכתיבה לשיעורין.

ב. התמונה שמשמאל נולדה בטעות. הלכתי להכין (עוד) כוס קפה בעודי קורא תוך כדי הליכה, ומשהגעתי למחוז חפצי, לא ידעתי היכן להניח את הספר שהחזקתי, שקראתי. לא רציתי לשים את הספר על השיש, שכן הוא עשוי להתלכלך שם, אז הנחתי אותו על "המדף" הראשון שראיתי – מכשיר ייבוש הכלים, מבלי לחשוב על "המשמעות" של הדבר, או על "הקומפוזיציה" שיוצרת התמונה הזו. והלכתי צעד וחצי אחורה, ולפני התגלתה התמונה שאתן/ם רואות/ים משמאל.

התמונה הזו, שכאמור נולדה במקרה, מספרת כמה דברים. יש בה הזרה של המוכר: הספר שברור שהוא לא מונח במקומו, פורע את הסדר הטבעי; ויש בה נזילות בין מרחבים, קרי בין המרחב של הסלון או חדר הקריאה/ מגורים לבין המטבח – האם המרחבים הללו כל כך הרמטיים, כה סגורים זה לזה?; ויש בה כמובן את השילוב שבין "הספרא והסייפא", הספרא והסירא (הספר והסיר) – בין עולם הרוח והמחשבה, ואולי אף הפנאי או הנעים, לבין עולם המעשה וההכרח, ואולי אף המלוכלך.

לפני כשבוע מישהי שאלה אותי מתי יש לי פנאי לקרוא כל כך הרבה ספרים, והשיבה לעצמה: "כנראה בזמן שאני שוטפת כלים". בהנחה שאותה האשה אינה עובדת כשוטפת כלים – ויש לי את כל הסיבות להניח זאת – התשובה שלה התמיהה אותי, ראשית ועיקר בגלל שהיא הניחה שאני אינני שוטף כלים, ואין לי מושג מדוע היא חשבה כך; ושנית בגלל שהיא ערבבה בין שני עולמות תוכן שונים לחלוטין, שכן קריאה משתייכת לעולם "הפנאי", בעוד שטיפת כלים לעולם מטלות היומיום, שלא ניתן להשתמט ממנו – אילולא היא הייתה אומרת כנראה בזמן שאני רואה טלוויזיה, היה זה מובן, אבל כולנו אוכלים וכולנו שוטפים כלים. אני מניח שכוונתה הייתה שהיא מטופלת בכביסה ובילדים ובכלים כך שאין לה זמן או פנאי לקרוא ספרים. אז אמנם אינני מטופל בילדים – היי, לא חייבים לזרות מלח על פצעים – אבל כביסה וכלים אני עושה, והתמונה הנ"ל מוכיחה שניתן לשלב בין הכלים לספרים.

ג. עברתי לפני כחודש וחצי לעבוד במחלקה חדשה. מכיוון שהגעתי למקום שהוא יחסית מלוכד, אני עושה מאמצים להתערות בחברה, וכעת אנו עמלים, ביחד עם צוות שלם, על הכנת יום כיף מחלקתי. במסגרת המאמץ המלחמתי פניתי לאחינו הבכור בכדי שיסייע לנו בפעילות הגיבושית. ובשלב מסוים בשיחה, אמר לי אחינו "אתם ממש משקיעים ביום הזה, אה", והשבנו ב"כן, כן" רפה, כאילו מדובר בדברים שביומיום.

וחשבתי על זה שחלק מהרצון שלי להתערות במקום העבודה החדש שלי, ולהתאבד על ההתערות שלי, לא נובע רק מצרכים חברתיים קונקרטיים, מידיים, אלא גם בכדי להראות שאני חלק מהמחלקה. וחשבתי שיש כאן תופעה סוציולוגית מעניינת שהיא מנת חלקו של כל אדם שעובר מחברה לחברה: בכל מפנה משמעותי שהאדם עושה בחייו, בכל פעם שהאדם עובר תהליך מטמורפוזה, הוא יעשה מאמצים כבירים דווקא להתערות בקהילה החברתית שאליה הוא מבקש להגר – כי היא זו שבסופו של דבר תצדיק ותאשרר את המעבר שלו. אם למשל פלוני הינו בעל תשובה, הוא יקבל על עצמו להחמיר בכל מנהגי הקהילה לא בגלל – לא רק בגלל – שמעתה הוא מאמין גמור ולכן הוא מקפיד על קלה כבחמורה, אלא מפני שההחמרה במנהגי והלכות הקהילה תהפוך אותו חברתית לחלק מהקהילה אליה הוא מהגר, היא תאשרר מאליה את המעבר שלו. לכן בעלי תשובה נוטים תמיד לקיצוניות: בכך, הם לא רק מבקשים להיות קרובים לאלוהים, הם רוצים אשרור חברתי לכך שהם קרובים לאלוהים.

ועודני ילד

בשנות רווקותי המתארכות, הספקתי לצבור רזומה (לא) מרשים של דייטים. כמו שציינתי בעבר, אינני פוסל הצעות על נשים שנמצאות בסטטוס שונה ממני, קרי נשים שהן גרושות, אלמנות או נשים עם ילדים, וכן נשים שמבוגרות ממני, וכבר יצאתי עם נשים שמבוגרות ממני בשנתיים, שש ושבע שנים. אין לי פֶטִישׁ מיוחד לנשים כאלו, וכל הצעה נבחנת על פי נסיבותיה. את הסיבה שאני מציין את הסטטוס או הגיל של אותן נשים אפרט בהמשך – אך כן ראיתי בחוסר-הסיווג צעד שמעיד על בגרות, מהבחינה הזו שאני משתדל שלא לתת לסטראוטיפים או מוסכמות חברתיות להצר את צעדיי.

אינני מתכוון לטפוח לעצמי על השכם – קוראי וקוראות הבלוג הנאמנות/ים יודעות/ים שהדי-פולט של הבלוג הוא חשיפה בפרהסיה של מגרעות כותבו – אלא בדיוק להפך: מכיוון שעודני רווק, המשמעות היא שכל אותן פגישות הסתיימו בכישלון חרוץ. כמובן שכל מקרה ונסיבותיו, אך המכנה המשותף לדעתי לקבוצת נשים אלו הוא שהמציאות טופחת על פניי; כל אותן נשים מוכיחות שהפרגון-העצמי שלי הוא שגוי במאה שמונים מעלות: הפערים ביני לבין אותן נשים הם גדולים עד בלתי-ניתנים-לגישור. אני עדיין ילד קטן. כמה שאני לא אחשוב שאני בוגר ולא-מושפע מהבניות חברתיות, אני עדיין רווק-בן-שלושים. מבחינת אותן נשים, אני עדיין ילד. ינוקא.

וחשבתי על זה שיש משהו טרגי בפערים שבין הגיל האמתי של האדם, לבין הגיל של האדם כפי שאותו אדם חווה אותו, לבין הגיל כפי שהוא נתפש על ידי החברה, כמו אותן/ם נשים וגברים קשישים שמתלבשות ומתלבשים כבני תשחורת. בין אם נעריך זאת (בשל כך שהקשיש אינו מכפיף עצמו למוסכמות חברתיות) ובין אם לאו (כי זה הרי פתטי), ברור שיש פער בין הגיל האמיתי של אותו האיש, (והנורמות החברתיות שהגיל מכתיב) לבין הגיל כפי שאותו קשיש תופש אותו.

זה, במובן מסוים, הבעיה שלי. כתבתי בעבר ("הבדל של מילה") שהמראה החיצוני שלי מטעה, והזולת נוטה לחשוב שגילי צעיר יותר, כלומר יש פער בין הגיל שהסביבה מייחסת לי, שהוא קטן מגילי האמתי, לבין הגיל האמתי שלי, בין השאר בשל העובדה שאני מסתובב בחברת אנשים שהם צעירים ממני (מכיוון שיש מאחוריי לימודים במוסדות לימוד שונים). מצד שני, ישנו פער הפוך לפיו אני חווה את עצמי כמבוגר יותר מהגיל האמיתי שלי. והחוויה המצטברת מכך שאותן נשים זרקו אותי הלוך-וזרוק, מעבר להיותה חוויה לא-סימפטית כשלעצמה, הייתה גם חוויה מקטינה, במובן זה שהיא אשררה לי שאני ילד קטן, לפחות יותר מהגיל דרכו אני חווה את עצמי – ילד קטן בעיני אותן נשים.

וכתבתי באותה רשומה שיש משהו ילדותי בכמיהה של ילדים ומבוגרים לזייף את גילם האמיתי למעלה (כמו שילדים נוטים לעשות), או למטה (כמו שמבוגרים שמתכחשים לגילם עושים). וכיום אני חושב שאולי יש גם משהו ילדותי בכך שאני יוצא עם נשים שמבוגרות ממני, או בעלות סטטוס-אישי שונה, ילדותי במובן שצעד זה נובע מחוסר הכרה, ואולי אף חוסר מודעות, לפער שבין גילי האמיתי לבין הגיל דרכו אני חווה את עצמי. כלומר יש כאן ילדותיות כפולה: ברובד הראשון – אותן נשים רואות אותי כילד, וברובד השני – בשל חוסר המודעות שלי – לאור התפישה של אותן נשים אותי – הילדותיות מתבטאת בחוסר ההכרה בגילי האמיתי. בעיני אותן נשים, אני עדיין ילד קטן. ינוקא.

על הגדרת העצמי וכבוד האדם

שבוע שעבר עמית לעבודה רמז לי שאני הומו. אני הכנסתי את ארוחת הצהריים שלי לחימום במיקרוגל אחד, החבוי בתוך ארון משרדי – בכדי שלא נדע שהוא שם – ואילו הוא בדיוק עלה לחמם את ארוחת הצהריים שלו. מכיוון שיש שני מיקרוגלים בקומה, הוא שאל אותי היכן חיממתי את האוכל שלי, ועניתי "אני בארון" (או "שלי בארון"). לשמע תגובתי הוא השיב "ידוע". שאלתי אותו "מה מה מה?", כלשונו של דורון, והוא אמר "צוחקים איתך" או משהו דומה.

התשובה של אותו האיש פגעה בי והכעיסה אותי מאוד, וכשניסיתי להבין מדוע חשבתי על כמה סיבות. ראשית, למותר לציין שאינני רואה פסול באנשים שזו הבחירה שהם עושים. זה לא שאותו האיש ייחס לי תכונות שליליות – הוא פשוט אמר עליי משהו שהוא לא-נכון. זה כמו שמעצבן אותי מאוד שאנשים קוראים לי דודי או עוזי – זה פשוט לא השם שלי – אלא שבמקרה דנן מייחסים לי דבר שהוא כבד-משקל בהרבה: מייחסים לי זהות שהיא לא הזהות שלי. יש שיאמרו שלא מדובר בזהות אלא בהעדפה מינית ותו לא, אולם מבלי להכריע בכך – אינני סבור שמדובר בהבחנה בעלת משמעות למקרה דנן – ברור שאין זה כוונתו של אותו האיש: מבחינתו מדובר בחבילה. כשאומרים עליי שאני הומו זה מעצבן בגלל שזה פשוט לא אני, וכמו שאמרו רבותינו: not that there's anything wrong with that.

אם יש משהו שלילי בכך שמייחסים לי שאני הומו, זה בגלל שהדבר עלול לקבל הד, מה שיקשה עליי למצוא בעתיד בת זוג, כי אנשים לא יכירו בת-זוג למישהו שחושבים שהוא בארון, כי נשים לא תצאנה עם גברים שיש סיכוי שהם בארון. כלומר, כשמייחסים לי זהות שהיא לא הזהות שלי, לדבר עלולות להיות השלכות הרות אסון.

הסיבה השנייה שהדבר הכעיס אותי היא שהדבר המחיש לי את הקושי העצום שיש לאנשים נון-קונפורמיסטים, שמבקשים ללכת נגד הזרם, ואת חוסר-היכולת של בני האדם לחשוב מחוץ למגירות. רוב בני האדם חשים צורך למיין את הזולת לפי מגירות: אם אדם הוא דתי הוא בוודאי ימני, אם מישהו שמאלני הוא "שכח מה זה להיות יהודי" וכולי. ובנידון דנן, אם גבר מדבר בלשון נקבה – כפי שאני עושה לעתים כשאני נמצא בחברה שבה מחצית או יותר מהנוכחות הן נשים, בין אם אני מדבר בגוף שני ובין אם אני מדבר בגוף ראשון רבים – סימן שהוא הומו.

ולעובדה שבני האדם חייבים לסווג את הזולת למגירות ומתקשים להכיר במורכבות והרב-גוניות האנושית – יש כמה השלכות מעציבות מאוד, וזה כמובן מעבר לעובדה שלעתים זו פשוט לא האמת: ראשית, לי אישית זה גרם להתרחק מהמגזר הדתי, כי למגזר קשה להתמודד עם בעלי דעות שמאלניות או פמיניסטיות. נכון שאפשר להיות "גם וגם" – גם דתי וגם שמאלני – אבל זה פשוט הרבה יותר מעייף להצדיק את עצמנו כל הזמן או להילחם כל הזמן על הדעות שלנו או על המקום שלנו בתוך הקהילה – אנחנו צריכים לדעת לבחור את המלחמות בהן אנו נלחמים; האנרגיה הנפשית של האדם היא משאב מוגבל שצריך לדעת לנצל בתבונה. אי אפשר להיאבק בכל החזיתות.

ההשלכה המעציבה השנייה היא ש"הטרור החברתי" שמפעילה החברה גורם לנון-קונפורמיסטים להתיישר לדרך המלך, ולהתפשר על חלק מהדעות שלנו, או בנידון דנן אני אמעט את השימוש בלשון נקבה. ומכאן להשלכה המעציבה השלישית: הנון-קונפורמיסטיים הם סוכני-שינוי. באמצעות דרכם הלא-קונבנציונלית הם מראים לחברה שאפשר גם אחרת. וכשזה נוגע למאבק לשוויון בין גברים לנשים כמובן שהנשים הפמיניסטיות הן סוכנות השינוי החשובות ביותר, אולם גברים פמיניסטיים, דווקא בשל כך שהם חלק מההגמוניה ויכולים לוותר על הפריבילגיות שלהם, הם סוכני שינוי שחשיבותם לא תסולא מפז. כאשר גברים יפסיקו לנקוט בלשון נקבה, או באופן כללי יפסיקו להיות סוכני שינוי – המאבק הפמיניסטי – גם אם לא ייעצר או יאט שאת שעיטתו קדימה – פשוט יפסיד.

הסיבה השלישית לכך שזה הכעיס אותי מאוד קשורה לסיבה הראשונה: כשאותו האיש רמז שאני הומו הוא פגע באוטונומיה שלי בכך שהוא נתן פירוש אחר למי שאני מאשר הפירוש שאני נתתי לעצמי. האדם הוא פרשן-העל של עצמו, הוא יודע הכי טוב מכולם לספר את הסיפור של עצמו, לעצב את חייו, לקבוע את זהותו, לבחור את הטוב לו ולהימנע מהרע לו. כל פירוש אחר שנותן הזולת לאדם שאינו הולם את הפירוש שאותו אדם נתן לעצמו, כל הפקעה של הפרשנות שהאדם מעניק לחייו – פוגעת באוטונומיה של אותו האדם, פוגעת בריבונות של האדם על עצמו, כי חלק מהאוטונומיה של האדם היא האפשרות לפרש את עצמו כראות עיניו. האוטונומיה של האדם היא חלק מהכבוד שלו, ולכן פגיעה באוטונומיה של האדם היא פגיעה בכבודו. כאשר אותו האיש טען שאני הומו למרות שאני איני מגדיר את עצמי הומו – הוא הפקיע את הפרשנות שלי להגדרתי העצמית, הוא פגע באוטונומיה שלי, פגע בכבודי.

ניתן לומר, וגם לבסס את זה עובדתית (למשל על סמך ארועי העבר) שהפרשנות של האדם את עצמו היא פרשנות שגויה, שהאדם לא מכיר את עצמו, לא מודע לעצמו, לא יודע מה טוב לו. אני מסכים שזו אפשרות שניתן להפעילה במקרים קיצוניים. אני גם מודה שאני חוטא בכך כמעשים שביום-יום, גם אני מפקיע מאנשים שונים את הפירוש שהם נותנים לחייהם. אולם כך או כך, גם אם הפקעת הפרשנות היא מוצדקת, עדיין מדובר בפגיעה באוטונומיה של האדם, בריבונותו של האדם על עצמו, ולכן פגיעה בכבודו.

כוחה ההרסני של הסליחה

רב היה לו דבר (סכסוך) עם אותו טבח.

לא בא לפניו.

בערב יום הכיפורים, אמר הוא (רב): אלך אני לפייסו.

פגש אותו רב הונא, שאל אותו: להיכן הולך אדוני?

אמר לו: לפייס את פלוני.

אמר רב הונא: הולך אבא (השם הפרטי של רב) להרוג אדם.

הלך רב ועמד ליד הטבח, והיה הוא מבקע גולגולת.

נשא הטבח עיניו וראה את רב. אמר לו: אבא אתה, לך, אין לי דבר עמך.

באותו רגע נשמטה עצם, פגעה בגרוגרתו של הטבח, והרגה אותו.

(בבלי, יומא פ"ז, ע"א)

את הסיפור המובא למעלה, למדנו ביחד בארוחת מתמחים החודשית, אצלנו במשרד. מכיוון שכולנו חכמים, כולנו נבונים וכולי – אנחנו משתדלים להוסיף נופך אינטלקטואלי למפגשים אלו, ומאחר שהמחלקה שלי היא זו שארגנה את הארוחה הפעם, חיפשתי סיפור שמתאים לימים ההו-כה-נוראים שאנו מצויים בעיצומם, ונתקלתי בסיפור הזה, סיפור שלא הכרתי קודם.

אני אוהב את הסיפור הזה, ראשית, בגלל שהוא קצרצר ותמציתי, כמו רוב הסיפורים התלמודיים (הרחבתי מעט על אלמנט זה ברשומה "מבחן בוזגלו"), והוא מלא בפערים שרק מחכים שימלאו אותם; ושנית, בגלל שהוא נושא בחובו שני מסרים סותרים לחלוטין, שני מסרים שדרים בכפיפה אחת. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. למסר הכפול אגיע בהמשך.

הסיפור הנ"ל לקוח כאמור מסופה של מסכת יומא, והבאתי אותו כאן בתרגום חופשי מארמית. הוא משובץ לאחר המשנה שאומרת "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה, יומא ח, ז), והוא מובא בתוך רצף של סיפורים על רבנים שביקשו להתפייס. למשל לפניו מסופר שר' זירא היה ממציא עצמו לפני בעלי-הפלוגתא שלו, בכדי שלאחרונים תהיה הזדמנות לבקש ממנו סליחה.

גם לרב היה סכסוך, סכסוך עם טבח. בגרסה אחרת שראיתי, כתוב שהסכסוך הוא בן שנים עשר חודשים. כבר שני המשפטים הראשונים של הסיפור רומזים לנו – בקריאה לאחור, קרי לאחר שאנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור ואנחנו מבינים את הרמזים שנשתלו לכל אורכו – שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב: ראשית, יש לנו סכסוך. כל בר בי רב שמבין מעט בפסיכולוגיה, יודע שכשם שצריך שניים לטנגו צריך שניים לסכסוך (או להבדיל, לגירושין): כמעט ואין סכסוך שיש לו רק אשם אחד – זה נכון לרוב עובדתית וזה נכון תמיד פסיכולוגית, כלומר מבחינה זו שעל מנת לסיים את הסכסוך כל אחד מברי-הפלוגתא צריך להבין שיש לו חלק בכך; אם כל אחד יתבצר בצדקתו, הסכסוך לעולם לא ייפתר (כמאמר מורנו ורבנו יהודה עמיחי, "מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם/ פְּרָחִים בָּאָבִיב"). המשפט השני אף הוא רומז לכך: "לא בא לפניו" – מי צריך לבוא בפני מי? מהמשך הסיפור מובן כנראה שזה מתפקידו של הטבח לבוא לפני רב (שכן רב אומר "אלך אני") – אבל בשלב זה של הקריאה, כלל לא ברור האם זה הטבח שצריך לבוא לפני רב, או רב שצריך לבוא לפני הטבח.

ואכן רב מחליט להתגבר על הצדקנות וללכת לפייס את הטבח. אפשר לומר שהוא עושה זאת מלארג'יות – למרות שהוא לא אשם – ואפשר לומר שגם רב חש שיש לו חלק בסכסוך, ומכיוון שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו – הוא רוצה להיכנס ליום הקדוש עם "שולחן נקי", להשאיר את כל הסכסוכים מאחוריו.

ורב כל כך נחוש לפתוח דף חדש, שהוא לא רואה את נורות האזהרה שנדלקות לו בדרך. למרות שרב הונא מתריע בפניו שהמפגש הזה לא יסתיים בטוב – הוא אומר לרב שהוא הולך להרוג אדם – רב נחוש בדעתו להתפייס, והוא לא שועה לאמירת האזהרה של רב הונא. ואכן הטבח אינו מתרצה, מתרחשת תאונת עבודה, והטבח מת.

מעניין לשים לב לכך שהן הטבח והן רב הונא קוראים לרב בשמו הפרטי, ודבר זה מתרחש פעמיים בלבד. לאורך כל הסיפור, המספר-הכל-יודע מכנה את רב בשמו הרשמי והמוכר. כשרב הונא פוגש את רב, הוא מכנה אותו בהתחלה בשם "אדוני" ("מר"), אבל בהמשך הוא אומר "הולך אבא להרוג אדם", למרות שרב הוא רבו, רב הונא תלמידו קורא לו בשמו הפרטי. וכן כאשר הטבח פוגש אותו הוא קורא לו "אבא אתה, לך, אין לי דבר עמך". כלומר אפשר לומר שיש כאן מן תסמונת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, "דוקטור רב ומיסטר אבא". רב חובש שני כובעים: בכובעו הראשון, הרשמי, הוא אדם סמכותי שנושא באחריות, ובכובעו זה הוא הולך להתפייס; ולעומת זאת, בכובעו השני הוא אדם פרטי, הוא אדם מסוכסך – רק לאחר שרב מספר לרב הונא שהוא הולך להתפייס עם פלוני, האחרון מכנה אותו "אבא" – וזה הכובע שגם הטבח מכיר, ולכן הוא קורא לו "אבא".

לסיפור הזה יש כאמור שני מסרים סותרים: המסר הראשון והפשוט הוא "כוחה של סליחה", כלומר החשיבות הרבה שיש בבקשת סליחה מאנשים שפגענו בהם, והראיה שלמרות הרצון הטוב של רב, עצם העובדה שהטבח לא הסכים להתפייס – חרצה את גורלו למוות. גם המסר הזה, חשוב להדגיש, הוא "מסר על דרך השלילה", הוא מזכיר אגדות עם גרמניות, כמו ספר הילדים "יהושע הפרוע" של היינריך הופמן שמנסים לחנך באמצעות כך שהן אומרות מה אחריתו של מי שלא נוהג כשורה, מה סופו של מי שלא מסתפר, מי שמשחקת בגפרורים וכו'. אין לנו סיפור עם סוף טוב, כמו "גד וראובן" של פרפר נחמד, של שני אנשים שהתפייסו לאחר סכסוך ארוך, אין לנו מסר שמדבר על הטובין שצומחים מהסליחה; הסיפור שלנו מדגיש את חשיבותה של הסליחה באמצעות המחשה של מה קורה למי שאיננו מבקש סליחה.

גם בקריאה הזו של הסיפור, הסוף הוא טרגי – האנושות חסרה את אחד החלקים של הפאזל שעד עתה הרכיבו אותה, את אותה "רקמה אנושית אחת". גם אם נאמר שאין לרב גרם אחד של אשמה במותו של הטבח, הוא זה שהביא למותו. שימו לב שהתלמוד משתמש במונח "עמד לידו" ("קם עילויה" בארמית), כלומר רב ממש "עומד עליו", ואפשר רק לדמיין את קילוח הדם שניתז מראשו של הטבח ומכתים את בגדיו של רב.

הקריאה השנייה של הסיפור ממחישה את "כוחה ההרסני של הסליחה". כפי שהראיתי למעלה, מתחילת הסיפור נראה שהסיפור לא הולך להסתיים באופן חיובי. אבל בקריאה השנייה, הפגישה של רב עם רב הונא היא רגע מכריע, רגע מכונן. רב הונא אומר לרב שהסיפור הזה הולך להסתיים במוות. אבל את רב זה לא מרתיע, הוא נחוש בדעתו לסיים את הסכסוך – מהלך שמחזק את דעתי שגם לו יש חלק בסכסוך – ולא אכפת לו מ"קורבנות השלום" שייפלו בדרך; הוא רוצה להיכנס ליום הכיפורים אדם חדש. רב, שרצה להיכנס ליום כיפור כשהקיטל שלו לבן, נכנס ליום הקדוש כשהקיטל שלו מוכתם בדם* (כאמור, גם אם איננו אשם).

כל אדם אחר, לדעתי, היה מפרסס, עושה "אחורה פנה", לאחר הנורית האדומה שרב הונא הדליק לרב. כי יותר גרוע מהסוף של הסיפור לא יכול להיות. אין עונש מוות על סכסוך, חריף ככל שיהיה. אלא אם כן נאמר שרב רצה להיכנס ליום כיפור שהוא לא מסוכסך, ויהי מה. המסר של הקריאה השנייה הוא כדלהלן: אין כזה דבר "התפייסות בכל מחיר". לפעמים צריך לדעת להרפות.

שתי הקריאות לדעתי יכולות לדור בכפיפה אחת, ולכן אינני חושב שהקריאה השנייה היא "קריאה חתרנית"; אלו פשוט שתי קריאות סותרות, כאשר כל קורא יכול לבחור את הקריאה שהוא יותר מתחבר אליה. כפי שפירטתי ברשימה קודמת ("קריאה חתרנית ב"שיר לשלום""), לטקסטים יש מעמד מכונן, והקריאה שלהם צריכה להיות כזו שמשרתת את מערכת האמונות והדעות של הקורא. ברור שעלינו להיזהר מ"לאנוס את הכתוב", וגם קריאה חתרנית, כפי שהסברתי שם, צריכה להיות מעוגנת בטקסט. אלא שכאמור, לדעתי כאן שתי הקריאות יכולות להיקרא זו לצד זו.

אני, ניחשתן נכון (טוב, זה היה קל, לא?), אוהב יותר את הקריאה השנייה. את ערכה וחשיבותה של הסליחה אנחנו כמדומני מכירים, והקושי לרוב הוא ביישום. ואני משתדל מאוד ליישם. אלא שבובע-מעיישס, סיפורי צדיקים שמאדירים את חז"לנו – לא מדברים אליי, לא משרתים אותי, האדם הפשוט – לפחות לא בנקודת הזמן הנוכחית. המסר של הקריאה השנייה הוא לדעתי יותר מעניין ומורכב, ובתור אחד שלא סולח בקלות, שהוא נטרן לא קטן (נטרן מלשון לנטור, לשמור-שנאה) – אני מתחבר יותר לקריאה הזו. כולנו יודעים על החשיבות של הסליחה ושאין יום הכיפורים מכפר וגומר; אבל לא תמיד אנחנו מודעים לכך שכשם שיש "עת לסלוח" יש "עת להרפות". חשוב לדעת לבקש סליחה, אבל לא פחות חשוב לדעת להרפות. אין דבר כזה "פיוס בכל מחיר". לפעמים צריך לדעת להרפות.

* אני מודע לכך שהקיטל הוא מנהג מאוחר יותר

חוק-יסוד: כבוד האדם ובדידותו

א. כשהייתי בכיתה ו', נסעתי עם אמי וכמה מאחיי לבקר את בת-דודתי, שלמדה בפנימייה ליד רחובות, עיר-מולדתי. היום היה יום שישי והשעה שעת-צהריים מנומנמת, וכשבאנו מצאנו את בת-דודתי וחברותיה לחדר כשהן במהלך שטיפת החדר לשבת. ומראה בנות-החמש עשרה עושות ספונג'ה לבדן הקסים אותי, ומיד אמרתי לעצמי: גם אני רוצה לגור בפנימייה, גם אני רוצה חדר משלי שאוכל לעשות בו ספונג'ה! ומיד חיפשתי מוסד לימודים שיש לו פנימייה כבר בכיתה ז', ונמצא שיש רק אחד כזה. כיוון שהייתי נעוּל על המטרה – הספונג'ה – לא הואילו לא מחאות הוריי ולא עצות מורותיי – אני החלטתי, ולא היה דבר שיניא אותי מכך. הרפתקת הספונג'ה הסתיימה פחות מ-24 שעות מיום תחילת שנת הלימודים, כשאבא שלי בא לאסוף אותי מהפנימייה שאליה מעולם לא שבתי. למי מהעוקבות/ים הקבועות/ים שהדברים נשמעים להן/ם מוכרים, הרחבתי בדוגמא זו (בהקשר אחר) ברשומה "ליום ההולדת של אבא", ואני ממחזר אותה לא מטעמים אקולוגיים, אלא על מנת להגיע לסיפור הבא:

ב. כיוון שבמהותי אני חי"רניק – הו, כמה שזה שקר; הייתי החייל הקרבי הכי צ'יקמוק בתולדות צה"ל – כמו כל חי"רניק פנתר הפגנתי דבקות במשימה, וגם בכיתה ט' התחלתי ללמוד בפנימייה אחרת. והימים הראשונים היו קשים. מאוד. אבל המדריך של השכבה שלי היה אדם מקסים שקצת עזר לי לבלוע את הגלולה. ואני זוכר שביום הראשון שבו התחלנו ללמוד בפועל (היו לפני כן יומיים של היערכות), גיליתי שהמדריך שלי לא נמצא ולמעשה זה היה הסידור הקבוע שלו – הוא הלך ללימודים במהלך היום וחזר בערב. אבל כשגיליתי זאת לראשונה, נתקפתי חרדה. בגלל שאותו מדריך עזר לי מאוד בימים הראשונים, נקשרה נפשי בנפשו, והעובדה שהוא לא נמצא (אפילו שיש בכך היגיון רב כי במשך היום אני נמצא בלימודים) – הכאיבה לי מאוד.

ג. ונזכרתי בזה השבוע כי חשבתי שאני אדם שנקשר מהר לאנשים. וכשאני נקשר, אני נקשר חזק, כמו קשר הגמלים וקשר הספנים, ולא כמו שקושרת אשה מפתח חלוקה, או שקושר אדם רצועות מנעל וסנדל. וזה נכון לקשרים רומנטיים, אבל זה נכון גם לקשרים חבריים. ולעומת זאת, "הפרידה" – כאמור, גם שמדובר בחברים – היא קשה. נכון, גם לי יש קשרים רופפים וארעיים. אבל אלו סוגים של אנשים: יש אנשים שהקשרים שהם קושרים קשירתם ארעי – כמו לסגור את השקית של פח הזבל, ולכן ההתרה של אותם קשרים היא קלה, כמו להוציא שערה מכוס חלב. ואילו אצלי הקשרים הם קבע, והתרתם קשה, כמו להוציא צמר גפן מקוצים.

ד. ואז הגעתי לתובנה הבאה: בגלל שכל פרידה כזו היא מבחינתי קשה וכואבת, אני ממעט ליצור קשרים כאלו. כלומר, יש כאן פרדוקס שאותי הוא הדהים: אני חפץ מאוד בקשר (חברי או זוגי), אבל מפחד לאבד אותו, ולכן אני ממעט להיקשר. וכשהקשרים לא יכולים להיכנס בדלת בגלל עוביים – נכנסת מהחלון הבדידות.

ה. ושאלתי את עצמי: נו באמת; זה הסיפור שלך? התובנה הזו אולי "עושה שכל", היא הגיונית ויש לה יסוד מופלא של התגלות, של דברים שמסתדרים על דרך הפרדוקס; אבל האם זו האמת? וחשבתי על הקשר הגורדי שבין חירות לבדידות. אני אדם שחרד לחירותו. וכתבתי כבר על כך במספר הקשרים, למשל על החירות שיש בהחזקת רכב, שמאפשר לך לנוע בכל זמן ולכל מקום וכיצד שלילת החירות קשה עליי ביותר בשירות מילואים וגורמת לי להעריך יותר את החירות (ראו למשל "חירות, אי-ודאות ומקצועיות: שלוש הערות על המילואים").

אדם חופשי, אדם חירותי, הוא אדם בודד. אינני מספיק מבין בתחום, ולכן יכול להיות שהדברים הם היינו הך, אך לעניות דעתי, יש מתאם מובהק בין שחרור האדם מכבלי עבדות שונים לבין הבדידות. רבות דובר ונכתב על כך שתהליכי המודרנה השונים הולכים יד ביד עם עליית האינדיבידואליזם, אבל פחות דובר על הקשר שבין החירות לאינדיבידואליזם. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו? חוק-יסוד: כבוד האדם ובדידותו.

ו. נכון, אין הכרח: אדם בעל חירות יכול להיות אדם קהילתי. אבל יש קורלציה בין חירות לבדידות. ואני חושב שבני האדם לוקחים את הסיפור של החירות יותר מדי ברצינות. אולי כתגובה ראקציונרית לאלפי שנות עבדות, העולם התאהב בחירות. התמכרנו לחירות. הסנפנו את החירות לגופינו בכמויות מוגזמות. והתמכרות, כל התמכרות, היא תמיד מסוכנת. ולדעתי המצב לא-מאוזן. אולי בגלל שמדובר בראקציה, ואולי בגלל שטרם השתחררנו מכל כבלי העבדות, המצב הוא כזה, ומתישהו בעתיד יבוא האיזון.

ז. לאחר שסיימתי את הלימודים בישיבה התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. והמעבר מעולם הישיבה לקפיטריה של גילמן היה לי, לפרקים, קיצוני מדי, חד מדי. ואני זוכר שבאותו זמן הייתי מזמזם לעצמי את הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כ"ג). כל הפרק הזה בתהלים הוא פרק נפלא, אבל הפסוק הזה הוא לדעתי ממש עוצמתי. וגם כיום, שהתרחקתי מעט, שאני לא יודע אם נמען הפסוק שומע אותי או שאני מאמין בו או האם הוא קיים בכלל – הפסוק הזה מהלך עליי קסם. תנסו בעצמכן/ם. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי". אוי, כמה נחמה.

פוסט-מורטם: לשאלת ההליכה להלווייתם של "גדוילים"

א. אני קורא עכשיו את הספר "שמונה דקות אור" של לירז טוויטו (פרומן), בתו של הרב מנחם פרומן, שמספר את סיפור חייו ומותו של הרב פרומן ז"ל ואשתו הדסה שתבדל"א, וסיפור הלווייתו מאוזכר בספר בפירוט. ונזכרתי שביום הלווייתו, כשהודיעו כשהוא נפטר באחת הקבוצות שאני חבר בהן, "התחרו" זה בזה חברי הקבוצה מי הראשון שיפרסם שהוא נוסע ללוויה: אלמוני אמר שהוא יוצא מקרית הממשלה, ופלמוני החרה-החזיק אחריו ואמר שהוא יוצא מצלאח א-דין (משרד המשפטים), ופלונים אמרו שהם יוצאים מאוניברסיטת בר-אילן – כל אחד ציין שהוא יוצא ללוויה ממקום עבודתו או לימודיו הנחשק (בר אילן, אלא מה). ואני זוכר שבאותו יום, כשכל כמה דקות הפלאפון מצפצף כאשר חבר אחר מודיע שהוא הולך ללוויה, שאלתי את עצמי מדוע אני איני נחפז לדלג עם חבריי בינות המצבות.

ב. ונזכרתי שלפני מספר חודשים, נסעתי עם אחי וגיסי לאזכרתה של סבתא לאה, שנפלה כמה ימים אחר הלווייתו של הרב אהרן ליכטנשטיין – בחיי, מרוב קברים לא רואים את הירושה – ולאחר שהן גיסי והן אחי ציינו שהם נכחו בלוויה, שאלתי אותם את אותה שאלה: למה? מדוע הם חשו צורך ללכת ללוויה של אדם שההיכרות שלהם איתו הייתה מועטה מאוד, מי יותר ומי פחות. ולפני שהם ענו לי סיפרתי להם מעשה.

ג. פעם אחת, כשלמדתי בישיבה, קבעתי פגישה עם עלמה צעירה בעיר הקודש. ולאחר שקבענו, נפטר הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), והלווייתו נקבעה ליום הפגישה. ואחרי שהבנתי שאותה מרה מעוניינת ללכת ללוויה, הצעתי לה שנדחה את פגישתנו ליום אחר. אבל הכַּלָּה התעקשה – הן תמיד מתעקשות לקצר מנהלות כאשר הן עומדות לזרוק אותך – בבחינת דברי קהלת, "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך" – ונוצרה סיטואציה מוזרה שכול האופרציה הייתה מאוד לחוצה – שנינו למדנו ב"התנחלות מבודדת", היינו משוללי-מכונית והגענו באוטובוסים – ולא הבנתי למה. למה. וכמו שרמזתי, ההיכרות עם המיועדת הייתה קצרה מאוד והסתיימה בתום אותה פגישה, ויש רגליים לסברה שהדבר נובע מכך שלא נכחתי בלווייתו של גדול הדור, מכך שאין לי פֶטִישׁ ללוויות (אגב לאבי מורי יש ועוד איך, ואני בהחלט יכול להבין את תחושת הויטאליות של אנשים חיים שמתפרצת כאשר הם נוכחים בבתי עלמין).

ד. אחי הגדול אמר לי, באותה נסיעה, שהוא מאוד התרשם מכך שהרב ליכטנשטיין, על אף כל עיסוקיו הרבים, מצא זמן ללמוד תורה עם כל בניו, אחד-על-אחד, והוא קיבל על עצמו ללמוד תורה עם בנו הבכור. גיסי, כמדומני, אמר לי שהליכה לאירועים המוניים כאלו פועלת על הנפש, כשאתה רואה כמה מאות ואלפי אנשים מגיעים ללוויה אתה מבין כמה רבה הייתה השפעתו של אותו גְדוֹיְל.

ה. אני מסתייג (ותכף אסתייג מההסתייגות). אני חושב שחלק גדול מרודפי אלונקות של אותו גדול הדור עושים זאת מתוך איזה "כפייה חברתית", כי כך צריך ומקובל, או כיוון שהם רוצים לומר לעצמם אני הלכתי אחר מיטתו של רב פלוני, שיהיה להם מה לספר לנכדים. אבל האם באמת אותו רב השפיע על חייהם, אפילו במעט? ככל הנראה שלא. למעט מוריי ורבותיי שלמדוני ישירות, אני לא חושב שאני יכול להצביע על רב שהשפיע על דרכיי. ואני מסתייג מכל מקום שיש בו זיוף, מכל מקום שהאמת לא שוכנת בו, ולכן אני לא אלך ללוויה רק בכדי לסמן וי, רק בכדי לספר לנכדים. בלוויות כאלו אין למת כמובן חשיבות מי יגיע – הרי הוא מת – ואין, לדעתי, כבוד למשפחה שערב רב, שהיכרותו עם הרב היא שולית בואכה לא-קיימת – מלווה את המת בדרכו האחרונה. ולכן גם אותה השפעה על הנפש היא מזויפת כיוון שאותו המון עושה זאת מתוך אותו כורח חברתי.

ו. לעומת זאת, אם מורנו ורבנו אהרן ברק (או מישהו אחר בשיעור הקומה שלו) ימות – ככל הנראה אגיע להלווייתו, כי השפעתו על חיי היא עצומה – על אף שלא לימד אותי ישירות – ואני מעז לומר כי השפעתו מתפרסת ונגעת בחייו של כל אזרח ואזרחית ובכל פינה במרחב הישראלי.

ואולי פה קבור הכלב: העובדה שלווייתו של ברק – מסכן, כבר הרגתי אותו – אלך ואין שום רב אחר שאני יכול להגיד שהוא השפיע עליי ושאלך להלווייתו – מעידה עליי. אומרת דרשני.

הדינמיקה של המוות

על יותם, חברי האהוב, שהתאבד לפני למעלה משבע שנים, כתבתי בעבר בשתי הזדמנויות שונות ("למה אנחנו לא אוהבים התאבדויות"; "משנכנס אדם אני מתחיל להתגעגע ליותם"). אני נזכר ביותם כמעט מדי שבוע, אך היום אני נדרש לכך בכתב, בשלישית. היום (תשעה באב, 25.7) שודר סרטו של אסף בנית "על כרחך" שמספר על שני הוריו של יותם, שלצד יותם שכלו גם את אחיו הבכור עמית, שאף הוא התאבד במהלך שירותו הצבאי.

מהסרט הזה אני נעדר. עם כל הכבוד לי, אין אני – או החברים האחרים של יותם – עומדים במרכז הסרט, אך למרות שזו איננה הנקודה העיקרית של הסרט, היא כואבת וחשובה לי באופן אישי והיא גם נקודה משמעותית באופן כללי בכך שהיא מלמדת משהו על תיעוד, אל-זמניות ומה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. אני מקווה שהדברים לא יפגעו בהוריו של יותם, ואשתדל לומר את הדברים ברגישות.

באחד הקטעים בסרט מובאת שיחה שערך הבמאי עם החברים הקרובים של יותם בישיבה שבה למדנו כולנו. לשיחה הזו אני לא נקראתי. אינני יודע מדוע.

באופן סכמטי, אפשר להתבונן בעולם או על קורות חיינו בשני אופנים עיקריים (אני מתנצל מראש על הדוגמאות הפשטניות, שנועדו לבאר ולהבהיר את דבריי). האופן הראשון אומר כי כל המתרחש הוא תוצאה של סיבתיות, של סיבה ומסובב, סיבה ותוצאה – חליתי בסרטן ריאות כי עישנתי יותר מדי סיגריות. האופן השני אומר שהכל מקרי – גם אדם ששומר על אורח חיים בריא לחלוטין יכול לחטוף סרטן בגיל ארבעים. האמונה בהשגחה אלוהית חוצבת אולי נתיב שלישי: כמכווינת התנהגות, היא מנסה אמנם לפסוע בנתיב הראשון, ואף מרחיבה מאוד את הקשר שבין סיבה ותוצאה – חלית בסרטן כי נאפת עם אשת איש – אך היא חשה ב(אי) נחת גם בנתיב השני – למה צדיק ורע לו? ככה, כך נגזר מלמעלה. "קבל את הדין זה נופל מלמעלה". כלומר, יש מסובב (אלוהים) אך לא בהכרח יש סיבה (או בכל מקרה זו סיבה שבני האדם לא מבינים). לדעתי, בני האדם, המאמינים ושאינם, מעדיפים את אופן ההתבוננות הראשון – כי הוא מכווין התנהגות, כי הוא רציונלי – גם אם הקשר בין סיבה ותוצאה הוא לפי החוקים האלוהיים – כי הוא "עושה שכל".

זו גם דרך ההתבוננות המועדפת עליי, וזו גם הדרך שאני מעדיף להפעיל – אם כי, כפי שאפרט להלן, אינני פוסל את האפשרות השנייה – בסוגיה דנן: מדוע אינני מופיע בסרט? ככל הנראה כיוון שמישהו לא רצה שאופיע בסרט. כאמור אינני יודע מדוע. ומדוע אינני מופיע בחוברת הזיכרון של יותם, שנערכה כמה שנים לפני? אינני יודע. מה שמוביל אותי לאפשרות השנייה.

זה מקרי. אינני מופיע בסרט כתוצאה מטעות אנוש, משכחה – גם העובדה שאינני מופיע בחוברת הזיכרון של יותם היא תוצאה של מקריות, טעות. אמת, אני מניח שיש לי אשם תורם שאולי לא הייתי מספיק קואופרטיבי, ואגע בכך בהמשך. כאמור הדרך המועדפת – עליי, ולדעתי גם על שאר בני האדם – היא להתבונן בחיים דרך הפריזמה של סיבתיות, אבל מכיוון שיש חורים רבים בסיפור שאני מספר, אינני שולל את האפשרות שמדובר במקריות. אלא שהבחנה בין שתי הפרשנויות איננה משנה את התוצאה.

התוצאה היא שיותם מת, וגם אני אמות ברבות הימים וכולנו נמות מתישהו. ואחרי שנמות יישאר התיעוד. חשבו על המילה היפה הזו "הנצחה" – הנצחה נועדה להעניק למתים חיי-נצח. סרט או ספר הנצחה הם אלו שיספרו את הסיפור שלנו לאחר שנמות. ובסיפור של יותם – כפי שסופר בחוברת ובסרט – אין לי מקום. נכון שיש חשיבות למציאות, למה שקרה באמת, אך במובן מסוים לסיפור יש תפקיד חשוב יותר מהמציאות, כי הגולם קם על יוצרו: זה לא משנה מה התרחש במציאות, זה משנה מה הסיפור שאנחנו מספרים על המציאות. מכיוון שחיינו זמניים והסיפור הוא נצחי, הסיפור חשוב יותר מהמציאות – בוודאי לאחר שנמות, ואני מעז לחשוב שאף במהלך חיינו: הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו חשוב יותר ממה שקרה לנו באמת.

הסרט גם ממחיש את מה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. כל עוד האדם חי, הוא זה שמארגן לעצמו את חייו: הוא מתעדף את רצונותיו, הוא בוחר את חבריו. המוות לא מקפיא את החיים של אותו אדם, כיוון שאין וואקום בעולם – תמיד יהיה משהו או מישהו שימלאו את החלל, לפעמים, אולי לרוב, באופן כוחני. ולכן העובדה שהייתי אולי פסיבי מדי, שלא דחפתי את עצמי לתוך הסרט או הספר – הייתה בעוכריי. המוות הוא דינמי.

מפעל ההנצחה של יותם אינו בבואה של חייו אלא הוא תוצאה של בקרה, בחירה, תעדוף וסינון. החברים של יותם בחייו אינם בהכרח החברים של יותם במותו. אם אתם שואלים אותי – ואני בהחלט מביא בחשבון את האפשרות שאני טועה ויש דברים שאינני יודע – במידה ויותם היה מתכנן את חייו-לאחר-מותו, התוצאה של הסרט הייתה שונה. אבל יותם מת. החיים לא עוצרים מלכת, וגם המוות. גם המוות לא עוצר מלכת.

על פולקלור והחוויה הדתית

א. "אז מה אתה בעצם?" שאל אותי העוזר החדש של השרה. עמדנו בפתח חדר הישיבות במשרד ראש הממשלה, לאחר עוד ועדת שרים לענייני חקיקה. "איך אתה מגדיר את עצמך – דתי או חילוני?" הרכש החדש בלשכת השרה ניסה לתהות על קנקני הזהותי.

ואמרתי לו את מה שכתבתי כאן כבר בעבר ("לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה"), ולכן לא אלאה אתכן בשנית, רק אומר שבגדול אעשה מה שאשתי תגיד לי – זאת הדת שלי – בהנחה כמובן שהכול נעשה מתוך פרגון וכבוד הדדי ולא מתוך ניצול. "נניח, אתה מתפלל?" התעקש העוזר לרדת לפרטים. והשבתי לו שלא. "אבל מה", שאל העוזר, "לא תלך לתפילה ככה רק בשביל הפולקלור?"

ב. פעם אחת, בזמן שלמדתי לפסיכומטרי ועבדתי במקביל באוניברסיטת תל אביב, בשעות המתות של העבודה הייתי מתרגל שיעורי בית. יום אחד, אחד מעמיתיי לעבודה ביקש ממני שאביא לו את אחת החוברות שלי. שאלתיו מדוע, והרי הוא אינו נזקק לפסיכומטרי, והוא ענה: סתם, לפתור קצת תרגילים, לשעשוע. ואני השבתי לו בלאו רבתי – "אני לא מוכן שתרגילים שאני יורק בגללם דם, שהם שעתידים לקבוע את עתידי המקצועי – אתה תעשה בפאן שלך."

ג. ועוד פעם אחת הייתי באחד מאירועי "הקהל באפעל" בחול המועד סוכות, במן הרצאה שהעבירו ביחד חיים באר ודב אלבוים, שני סופרים שחזרו בשאלה. וברצועה של שאלות מהקהל, שאל אחד המשתתפים את כל אחד מן המרצים ליחסם לדת. באר השיב בנינוחות, בפייסנות – אצלי הדת זה כמו בגד קל, כזה שאתה מרגיש אתו – ללכת עם ולהרגיש בלי, וגרר גל צחוק מהקהל. ואילו אלבוים השיב: בשבילי מדובר בשאלה מציצנית, זה כמו שתשאל אותי להרגליי בחדר המיטות.

ד. אני פולקלוריסט, ולכן אני אוהב ללכת לחתונות בשביל הפולקלור, כחוויה סוציולוגית, ולעתים אני מעלה על הכתב את רשמיי מן האיוונט (ראו למשל את הפוסט "מהרהר על חתונה – פרק ג") – וזאת למרות שלצד ההנאה הסוציולוגית שאני מפיק – אני סובל לא מעט בשל העובדה הפשוטה שאני רווק מזדקן, וחתונה היא כמו זקירת אצבע בעיניהם של הרווקים.

אבל תפילה היא שונה, השבתי לעוזר של השרה. ללכת לבית כנסת רק בשביל הפולקלור נראה לי כמו להיכנס לחדר המיטות של קהילת המתפללים, זה להפיק שעשוע ממעשה שאנשים מתייחסים אליו במלוא הרצינות. מעבר לבעיה המוסרית שאני מוצא בכך (הרחבתי על כך ברשומה "חנוך דאום – נוסע חופשי"), לבוא בתפילה רק בשביל סיפוק הצורך הסוציולוגי שלי נראה לי כמו חילול הקודש. אני יכול ליטול חלק בטקס דתי כמו חתונה שבו נדרשת נוכחותי הפסיבית, וממילא להיות גם מתבונן מהצד. אך שונה הדבר כאשר מדובר בחוויה רליגיוזית-טרנסצנדנטלית, שבה אני או נדרש לזייף השתתפות או להיות צופה מהצד.

ה. והיום, בשבת בבוקר, בזמן שישבתי לי בדירתי וקראתי להנאתי, בית הכנסת שמעבר לכביש המה מתפילה. וכיוון שהייתה זו "שבת מברכין", המתפללים האריכו בניגונים. ובזמן שכל הרחוב רקד "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ" במנגינה כנסייתית – הלב שלי התכווץ. הו מיי לורד, לחלוטין.