שתי הערות בעניין זכייתו של דויד גרוסמן בפרס "מאן בוקר"

1. "סוס אחד נכנס לבר" הוא ספר מחורבן (ניתן לראות את הביקורת שכתבתי על הספר כאן). כבר לאחר שיצא הספר "נופל מחוץ לזמן", כתבתי כי מאז שבנו של גרוסמן, אורי גרוסמן, נהרג במלחמת לבנון השנייה – משהו בכתיבה של גרוסמן כבה, ואילו משהו בדרייב הפוליטי שלו נדלק, כלומר האסון הפרטי שלו הוציא אותו משלוות הנפש הדרושה לכתיבת פרוזה.
וציינתי שם כי כבר כתבה מורתנו ורבתנו וירג'יניה וולף כי לכל סופר נדרש "חדר משלו", קרי שלווה, מרחב שקט, משכורת צנועה. אז אמנם גרוסמן בוודאי יכול להתרווח בתנאים החומריים בחווילתו אשר במבשרת ציון, אך נכון לעכשיו השקט הנפשי אבד לו.
גרוסמן יותר מראוי לזכות בפרס על "מפעל חיים", אך על "סוס אחד נכנס לבר" לא.
2. רוגל אלפר כתב אתמול (16.6) ב"הארץ" כי הזכייה היא של גרוסמן בלבד ולא "שלנו"; גרוסמן אינו שחיין אולימפי ואפילו לא קיבל מימון מדינתי (כמו שמקבלים לרוב סרטים שזוכים בפרסים בינלאומיים). פרט לעובדה שמדובר בחשיבה פשטנית וא-סוציולוגית (הרי גם תייר ישראלי בחו"ל – ירצה או לא – הוא שגריר של ישראל) – במקרה של גרוסמן הדברים לא נכונים במובהק. גרוסמן אינו "שגריר ישראלי בעל כורחו" (כמו אותו תייר לעיל) – הוא שגריר ישראלי מרצון, מטעם עצמו; הוא מדברר את משנתו הפוליטית מעל כל במה אפשרית. הוא לא עוד סופר מ"הברנז'ה" שמחזיק בדעות שמאלניות, אלא הוא חוזר ושונה ומשלש את דעותיו הן לקהל הישראלי והן לקהל בחו"ל. אין לי ספק, שהפרס שניתן לו הוא "פוליטי", במובן זה שהוא ניתן לגרוסמן באשר הוא גרוסמן – נציג של ישראל היפה, השפויה, הליברלית וכולי – ברור לי ש"שונאי ישראל" רואים אותו כך.
כמו שרק עגנון הסופר היהודי והסופר-יהודי יכול לזכות בפרס נובל דקה לפני 1967, כך גם גרוסמן. הפרס לא ניתן ל"סוס אחד נכנס לבר" ולא ניתן לגרוסמן; הפרס ניתן לנציג ישראל השפויה, הליברלית וכולי וכולי, והנציג של "ישראל השנייה" (הראשונה?) הזו הוא דויד גרוסמן.
מזל טוב דויד גרוסמן.

מתנות נתניהו: שטר ושובר בצדו

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חשוד כי קיבל מוצרי יוקרה כגון סיגרים ומשקאות חריפים בשווי מצטבר של מאות אלפי שקלים, מאילי הון, שהמוכר שבהם הוא ארנון מילצ'ן, במה שמכונה פרשת "תיק 1000". אחת מטענות ההגנה של נתניהו, כפי שהוא אמר אותה בעצמו מעל דוכן הכנסת, היא כי "מותר לקבל מתנות מחברים".

כמדומני שבבסיס הטענה של נתניהו עומדת תפישה סוציולוגית לפיה מתנה היא "דבר הניתן חינם", כלשון מילון ספיר; מתנה היא "מחווה רגשית", היוצאת מן הלב וניתנת מרצון. אולם תפישה זו היא תפישה שאבד עליה הכלח.

האנתרופולוג מרסל מוס (Mauss) טען כי בציביליזציות רבות קשרי החליפין והקשרים החוזיים נעשים באמצעות מתנות, המוענקות באופן תיאורטי מרצון, אך למעשה יש חובה לתת אותן, חובה לקבל אותן וחובה להשיב עליהן. מוס הראה כי בני החברה אינם חופשיים שלא לקבל מתנות, כשם שאינם חופשיים לסרב לקבל מתנות; אי נתינה או אי לקיחה של מתנה משולים להכרזת מלחמה. לכן מוס מכנה אותם מערכת העברות טוטאלית מן הסוג הלוחמני.

מוס אמנם חקר את מושג המתנה בקרב חברות פרימיטיביות שונות, אך הוא טוען כי "המוסר והכלכלה הללו פועלים עדיין בחברות שלנו באופן קבוע ובמובן מסוים מתחת לפני השטח  […] אני סובר שגיליתי כאן את אחת מאבני היסוד של האנושיות שעליהן בנויות החברות שלנו".

התובנה האנתרופולוגית הזו, שהיא לכאורה "חדשנית", למעשה חוזרת אל המסד של האנושות. כולנו מכירים את הפתגם העממי "אין מתנות חינם", ולא-לחינם אמר שלמה המלך "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו 27). תסמכו על שלמה החכם באדם, שמלך על ישראל כארבעים שנה – מעט יותר מנתניהו, אם כי בקצב הנוכחי נתניהו יעקוף אותו – שהוא הבין דבר או שניים במשילות ובאינטרסים שחגים סביבה כדבורים.

מערכת היחסים שהתגלתה בין מילצ'ן לבני הזוג נתניהו רק מחזקת את התובנה הזו. לפי הנאמר בתקשורת, מילצ'ן לא בדיוק העניק את השמפניות והסיגרים מתוך רוחב לב, רוח נדיבות, פרץ נתינה או באופן רנדומלי, אלא בהתאם לבקשת – או שמא אפשר לומר דרישת – בני הזוג נתניהו, ובאופן מערכתי ועקבי. ניתן לומר שאפילו נוצרה "כלכלת מתנות" (אל "החליפין" אתייחס בהמשך). זה נכון שבין חברים לא מקובל "לדרוש" מתנות – אבל בני הזוג נתניהו לא חידשו דבר; הם רק נהגו "בחוסר נימוס", כמו הילד ב"בגדי המלך החדשים" שפשוט הפשיט את המלך, כלומר את החברה, ממחלצותיה האטיקטיות, הנימוסיות.

את התובנה הזו הפנימו לכאורה חוקי מדינת ישראל שעוסקים במתנות, כמו חוק המתנה או חוק שירות הציבור (מתנות), שאוסר על עובד ציבור לקבל מתנות, בדיוק בשל החשש למשוא פנים. אלא שחוקים אלו מגדירים "מתנה" כהקניית נכס, מתן שירות או טובת הנאה "שלא בתמורה".

אולם כמו שמוס מראה מראשית הציוויליזציה, וכמו שכולנו למעשה יודעים, אין דבר כזה "מתנה שלא בתמורה"; ניתן אולי לומר שישנה מתנה "שלא בתמורה ישירה" או "שלא בתמורה מיידית" – אך אין דבר כזה "מתנה שלא בתמורה"; לכל מתנה יש חוט בלתי-נראה, שקצהו האחד קשור למתנה ואת קצהו השני מחזיק נותן המתנה.

לכן החיפוש של חוקרי המשטרה העוסקים בפרשה אחר "תמורה", כדי לנסות לבסס עבירה של שוחד -הוא לא רק חסר תוחלת באשר הוא משול לחיפוש "מחט בערימת שחת" – הוא פשוט אינו נכון; התמורה מצויה בתוך המתנה; מתנה היא שטר ששוברו בצדו.

לכאורה יש כאן פער בין "המשפט" ל"מציאות": התמורה של נתניהו למילצ'ן היא לא דבר שהמשפט יכול "לתפוש" אותה, ואולי אפילו אינו צריך להעניש בגינה. אלא שבדיוק לשם כך נקבעה בחוק העונשין עבירת המרמה והפרת אמונים. אחד המקרים הפרדיגמטיים של עבירה זו, הוא מצב של ניגוד עניינים, כאשר בתי המשפט פירשו זאת כך שאין צורך שעובד הציבור יפעל בניגוד עניינים, אלא די בכך שהוא ייקלע למצב כזה. על אחת כמה וכמה אם הוא נכנס לכך מרצון.

כאשר נתניהו הסכים לקבל – שלא לומר דרש – מתנות בעשרות אלפי שקלים הוא העמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים, וההיקלעות למצב זה, הגם שלא הצמיחה למילצ'ן "תמורה" והגם שטרם התקבלה החלטה או נעשתה פעולה שנגועה בשיקולים זרים – מהווה כשלעצמה "הפרת אמונים". התמורה היא חלק מהמתנה; המתנה היא שטר – ששוברו בצדו.

בזמן שכתבנו, או: מדוע אני שונא את התזה שלי?

את הטקסט הבא כתבתי במסגרת סדנת תזה בתואר שני במשפטים. מטרת המטלה הייתה לכתוב: "מדוע אני שונא את התזה שלי?" זו הייתה המטלה הכי מהירה וקלילה שלי בקורס

יום העצמאות, שנת 2050. כל המשפחה יושבת בקהל – גם המנחה או המנחה לא ייעדרו – על דוכן המכובדים יושבים נשיא המדינה, ראשת הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, שר החינוך ואחרים. ואז מגיע הרגע לו חיכינו: מנחת הערב מכריזה שחתן פרס ישראל לחקר המשפט לשנת התת"י הוא אתה; שכלת פרס ישראל על מפעל חיים היא את.

ובכן, זה לא הולך לקרות. התזה שנכתוב תיקרא על ידי חמישה אנשים לכל היותר – ששה, ואני מפסיד עליך – וגם אם נכתוב דוקטורט, ונפרסם מאמרים שיהדהדו בכל העולם – מה זה יהדהדו? שעון הביג-בן בלונדון לא זוכר הדהודים כאלו מאז ההפצצה של גרמניה על לונדון במהלך מלחמת העולם השנייה – התרומה של המחקר שלנו לעולם תהיה אפסית.

ובזמן שכתבנו היינו יכולים לסייע לאשה עגונה לקבל גט, לכתוב כתב תביעה שיחזיר ללקוח שלנו את רכושו, לעתור לבית המשפט נגד ועדת התכנון והבניה המקומית שאינה מאפשר לשכן הנכה שלנו להוסיף מעלית כך שיוכל להגיע לדירתו, לשחרר מבית הסוהר חפים מפשע – "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" – ולהכניס לכלא את אלו שמקומם מאחורי סורג ובריח.

כי זה מה שאנחנו עושים, אנחנו עורכי דין, אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית, ידינו האחת שלוחה אל ספר החוקים והשנייה מושטת אל מבקשי המקלט – האנשים שמחפשים במשפט עיר מקלט, שיקל את סבלם, שיתיר את מצוקתם, שיפתור את הסכסוך שהם נקלעו אליו, בצר להם. אבל אנחנו כתבנו.

ושמענו אותם צועקים. שמענו את מהגרות העבודה, והאלמנות, והאסירים – אסירים-בכוח, ואסירים-על-לא עוול – והנכים, ו"סתם" אנשים מסוכסכים, ולא הבנו מי זה צועק? למה כאשר סוף סוף יש לי בוקר פנוי מדאגות ועיסוקים ויש לנו 4 שעות לשבת ולכתוב את התזה – למה אתם מפריעים לנו? למה אי אפשר להתרכז? אז עצמנו עינינו מלשמוע את זעקתם.

סגרנו את החלון, והתיישבנו לכתוב.

או, סוף-סוף קצת שקט.

היש מקום לשבת במרחב הציבורי בעיר ללא הפסקה?

בחודש ספטמבר געשה הארץ לאחר השמועה כי שר הפנים, אריה דרעי, יפעל לסגירתם בשבת של המרכולים בתל אביב. השיח סביב סוגיה זו סובל לדעתי משתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שהפרשה הנוכחית הינה עוד פרק במאבק שבין דת ומדינה, תפישה שמציבה את הנצים בפרשה זו בין שני המחנות הרגילים בסוגיות דת ומדינה; והשנייה, הקשורה לה באופן הדוק, היא התפישה לפיה כל הפרשיות הנוגעות לשבת במדינת ישראל דינן אחד.

תפישה פשטנית כזו היא לטעמי מוטעית, הן משום שלרוב, מבחינה ריאלית, תפישה של "הכל או כלום" דינה "תפשת מרובה לא תפשת"; והן בשל אופייה המיוחד של מדינת ישראל והמגוון האתני והדתי המתקיים בה. אני אבקש לטעון שסוגית השבת אינה דומה לסוגיות האחרות שעניינן הכללי הינו "דת ומדינה", וכן שיש להבחין בין סוגיות שונות שעניינן שבת במדינת ישראל.

המבנה החוקתי של מדינת ישראל הוא מבנה פדרטיבי למחצה. הרשויות המקומיות נהנות מאוטונומיה יחסית גבוהה, והפיקוח עליהן אינו נעשה במישרין – הן אינן חלק מן הרשות המבצעת (ולכן למשל, אינן חוסות תחת מוטת כנפיו הרחבה של היועץ המשפטי לממשלה), והן כפופות לשר הפנים בלבד.

השעטנז החוקתי הזה עשוי להיות מבורך במדינה רב תרבותית כמו מדינת ישראל, שהיא – כפי שנקבע במגילת העצמאות, וכן בשני חוקי היסוד המרכיבים את מגילת זכויות האדם של המדינה – מדינה יהודית ודמוקרטית. מבנה כלאיים זה יכול לאפשר למדינת ישראל להכריז שיום השבת הוא יום השבתון הרשמי שלה, ולאסור על בעלי תפקידים שונים לנסוע או לעבוד בשבת, ומאידך, לתת לכל רשות מקומית, באמצעות התושבים שלה, לקבוע את אופיו של יום המנוחה הרשמי.

דוגמא מוצלחת לכך מצויה בתחום הגידול והמסחר בחזיר. כך, חוק איסור גידול חזיר אוסר על גידול, החזקה ונחירה (שחיטה) של חזירים, למעט באזורים המאופיינים באוכלוסייה נוצרית; וכן חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), מטיל את הפיקוח על מכירה ומסחר בחזיר על הרשויות המקומיות, כך שכל רשות רשאית לקבוע בנושא את המדיניות שלה.

מבנה פדרטיבי כזה קיים בישראל גם בכל הנוגע לשבת. סעיף 249(20) לפקודת העיריות מורה כי אחת מסמכויותיה של העירייה היא "להסדיר פתיחתן וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה, ואילו סעיף 249(21) מורה כי "עיריה רשאית להפעיל את סמכותה על פי פסקה (20) בתחום שיפוטה או בחלק ממנו לגבי ימי המנוחה, בהתחשב בטעמים שבמסורת דתית". מכאן קיימת הפרקטיקה לפיה העיריות מתקינות בחוקי העזר שלהן הוראות בדבר פתיחה של בתי עסק בשבתות, כמו גם במועדים אחרים דוגמת תשעה באב.

האם סוגיות השבת והחזיר הינן היינו הך? משני טעמים – שמובילים לכאורה כל אחד לכיוון אחר – אני סבור שלא. ראשית, פתיחתם של בתי עסק בשבת משפיעה על הפרהסיה הציבורית, יותר מאשר חנויות שמוכרות בשר חזיר או כמובן מחוות לגידול חזירים שנעשות בשיפולי כל רשות ורשות, שכן היא מהדהדת למרחקים גדולים יותר. כאשר מדובר בשבת במרחב הציבורי למעשה חלה התנגשות בין ממד הזמן לממד המרחב: בעוד השבת נחגגת, בין השאר, במרחב הציבורי, ולכן פתיחת עסקים בשבת נמצאת בקונטרסט לכך, חנויות לממכר חזיר אינן מתנגשות עם ממד כלשהו (זמן או מרחב); "הבעיה העיקרית" – אם אפשר לקרוא לזה כך – היא בעצם קיומן.

לאור זאת, פתיחת בתי עסק בשבת חמורה יותר, שכן היא משפיעה הרבה יותר על הקיום במרחב הציבורי. גם אם נאפשר פתיחת אטליזים לממכר חזיר, אין זה אומר שנאפשר פתיחת עסקים בשבת. הדבר עלול ליצור את מה שהחוקר ישי בלנק מכנה "סֶפָרָטִיזם גיאוגרפי", קרי גטאות מוקפות חומות – שקופות יותר או שקופות פחות – בהן גרים חרדים, דתיים וחילוניים בנפרד. כמדומני שתוצאה זו אינה רצויה, הן כיוון שהיא עלולה להוביל למדיניות אפורה של אפליה (למשל במדיניות התקציבית של הרשות המקומית או הרשויות המדינתיות); אולם גם אם נניח סיבה זו בצד, עדיין יש ערך אינטרנזי בגיוון תרבותי ואנושי גאוגרפי, ולו בכדי לפתח את הסובלנות שתצמח מהכרת האחר ואורח חייו, ובפרט כאמור במדינה משוסעת כמו ישראל.

מאידך, דווקא מכיוון שלפתיחת עסקים בשבת יש השפעה על המרחב הציבורי, זו תרבות שכדאי לדעתי לאפשר אותה. בכל עיר ישנה תרבות צרכנות שונה במקצת. כל איש ואשה שמכירות מעט את העיר תל אביב יתקשו לדמיין אותה ללא שלל חנויות הנוחות, דוגמת AM-PM, "טיב טעם", סופר-יודה ודומותיהן המרשתות את העיר לכל אורכה, ופתוחות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. חנויות אלו הן חלק מן המרקם העירוני של העיר ההופך אותה (לצד המסעדות הפתוחות עד לשעות הקטנות של הלילה), כמעט באופן ליטרלי, לעיר ללא הפסקה. חנויות אלו הן לבה המפעם של העיר. לכן אין דין תל אביב כדין נצרים, ירושלים או באר שבע. נטלתם מתל אביב את חנויות הנוחות הללו, נטלתם ממנה את אופייה, נטלתן ממנה את לבה.

פתיחת חנויות בשבת מעלה גם סוגיות הנוגעות לחופש העיסוק או לימי המנוחה של העובדים והעובדות בחנויות אלו. למשל, בעע"ם 2469/12 ברמר נ' עיריית תל אביב-יפו, בעלי המרכולים הקטנים, שאין באפשרותם להעסיק צבא של עובדים ושהם מעוניינים לנוח בשבת, טענו כי הפרקטיקה הזו פוגעת להם למעשה בחופש העיסוק, שכן אין הם יכולים להתחרות באותם עסקים, והדבר יביא להם להפסדים רבים.

אני סבור שסוגיית חופש העיסוק הינה נספחת בלבד לשאלה העיקרית. במקרים רבים לבתי המשפט נוח להיתלות עליה שכן מדובר ב"שפה שהם דוברים", שנתונה לכאורה בקונצנזוס, בעוד בסוגיות שנוגעות לדת המדינה הם, בצדק, מעדיפים שלא להתערב, מכיוון שמדובר בסוגיות שבמחלוקת שאינה ברורה מה מידת הלגיטימציה של בתי המשפט להתערב בסוגיות אלו. גם בעניין ברמר, בית המשפט העליון העדיף שלא לאחוז את השור בקרניו ולהיכנס לעובי הקורה, אלא התייחס לסוגיה מינהלית-"פרוצדורלית", הנוגעת לאכיפה-בחסר של העירייה את חוקי העזר שהיא קבעה, אשר אסרו באותה העת על פתיחת בתי עסק בשבת.

על אף שאין מדובר בסוגיה מרכזית, איני חושב שניתן לזלזל בה. אמנם חלק מתעודת הזהות של תל אביב היא גם אופייה המסחרי-קפיטליסטי, אך אין משמעות הדבר שבשל כך יש לגדוע את מטה לחמם של בעלי העסקים הקטנים.

אני חושב שהפתרון לכך הוא פשוט, ואני אופתע אם הפרקטיקה הזו אינה קיימת הלכה למעשה, במידה זו או אחרת. אם לעיריית תל אביב חשוב לקדם את תדמית העיר כ"עיר ללא הפסקה", היא יכולה למזער את הפגיעה בבעלי העסקים הקטנים באמצעות תמריצים שונים, למשל הנחה בארנונה לבעלי עסקים שלא יעבדו בשבת, שתפצה על העדר ימי עבודה. בעלי עסקים אלו הם כמובן מוקד משיכה ללקוחות – שמטעמים שבדת או מטעמים סוציאליים – מעדיפים לקנות בחנויות ששומרות על מנוחה ביום השבת.

בכך העירייה תקדם גיוון תרבותי ודתי בהרכב האוכלוסיות שלהן, שתאפשר שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד – דתיים לצד חילוניים, בעלי חנויות קמעוניות לצד בעלי המרכולים הגדולים, סוציאליסטיים לצד קפיטליסטיים – וזאת מבלי לעקור מן העיר את לבה הפועם ללא הפסקה.

כוח עליון ומתווה הגז

בסוף השבוע התפרסמה כתבה ב"מוסף הארץ" על דמותו של בית המשפט העליון (אפשר לראות את הכתבה כאן, לדעתי רק למנויים). יש ל"מוסף הארץ" יכולת לטפל לעומק בבעיות שעל סדר היום של החברה בישראל (ולחילופין לטפל בבעיות-עומק שאינן זוכות לעלות לסדר היום) – אך היכולת הזו נעדרה מהכתבה הנ"ל: הכתבה היא שטחית, אפרורית וחסרה, והיא נופלת לכל הבורות שעיתון עם אג'נדה מובהקת – כמו עיתון "הארץ" – יכול ליפול בהם.

למשל, תיאור המציאות כמלחמת בני האור בבני החושך, קרי מלחמתו של בית המשפט העליון (בני האור) בכנסת ובממשלה (בני החושך); לא תיאור הרמוני או אורגני של רשויות שלטון שונות ושוות (ויש שיאמרו שהכנסת והממשלה עליונות על הרשות השופטת), אפילו לא מאבק על זכויות, אינטרסים ותפישת עולם – אור וחושך. מהכתבה לכאורה משתמע שכל תפקידו של בית המשפט העליון הוא לבטל חוקים או החלטות של הממשלה שאינן עולות בקנה אחד עם זכויות אדם לכאורה. בית המשפט כסניף של מרצ.

מעבר לתיאור גס כזה של המציאות, הכתבה מעוררת מספר סימני שאלה: ראשית, מבחינה עובדתית, קשה לומר שבית משפט שפוסל שלוש פעמים(!) חוק שהכנסת חוקקה מפחד להתעמת עם הכנסת והממשלה. אני מרשה לעצמי לומר שאפילו בית המשפט בתקופתו של הנשיא של אהרן ברק לא היה עושה זאת, דווקא מתוך הרגישות של ברק לתדמיתו של בית המשפט העליון.

שנית, העובדה שבית המשפט של נאור הוא תמונת ראי לבית המשפט של ברק מעלה תהיות גם לגבי האחרון: האם ברק לא סחט את הלגיטימיות הציבורית שהוא זכה לה קצת יותר מדי? האם הוא לא משך ביתר את הקרדיט שהחברה בישראל נתנה לו? מושכלות ראשונים הם שכל פעולה יוצאת דופן עלולה לגרור גם תגובה ריאקציונרית.

ועוד תהיה: מה כל כך רע שהעליון יהיה "בית שופטים" פלורליסטי במקום "בית משפט" מונוליטי? אין פסול בכך ששופט מנסה לשכנע את עמיתיו להסכים עם עמדותיו, אך תיאוריו של ברק (כמדומני בעניין קעדאן) שהוא עבר מלשכה ללשכה ושכנע את השופטים כי יסכימו לעמדתו, הם קצת מבהילים. ושוב כדאי להזכיר מושכלות יסוד: סעיף 2 לחוק-יסוד השפיטה קובע "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין" (ההדגשה הוספה).

ההתמקדות בתפקידו של בית המשפט כמתאגרף מול הכנסת והממשלה מסיט את האור גם מתפקידיו האחרים של בית המשפט, והם שדלתותיו פתוחות לכל דכפין, והוא שופט צדק ומשכין שלום בין הבאים בשעריו. תפקידים אלו, והכובע הנוסף של בית המשפט העליון כערכאת ערעור, משפיעים על חייהם וזכויותיהם של אזרחי מדינת ישראל יותר מכל חוק החרם או הנכבה, שעל אף שהם מבהילים – פגיעתם מצומצמת. מבחינה זו, היותה של הנשיאה נאור שופטת יעילה, בקיאה וחריפה חשובה עשרות מונים מהתיוג שלה כ"ליברלית" או "שמרנית".

ולבסוף, עולה השאלה: למה עכשיו? העיתוי, הוא לכאורה תמוה: הנשיאה נאור יושבת כבר למעלה משנה על כיסא הנשיאה והשופטת אסתר חיות, אמורה להחליף אותה רק בעוד שנה; לא מציינים ייארצייט או אנברסרי לאירוע היסטורי כלשהו – אגב, כאשר העיתון מתלונן שלא נעשה דבר במלאות 20 שנה להלכת בנק המזרחי אין לו להלין אלא על עצמו – ובית המשפט העליון לא ישב על המדוכה באיזו סוגיה כבדת משקל לאחרונה, כמו אלו שהכתבה מעלה.

כך שבמקום להסתכל אחורה, יש להסתכל קדימה, בסוגיה שמוזכרת באופן אגבי ביותר בכתבתה: העתירה נגד מתווה הגז, שתידון בפני הרכב מורחב ביום רביעי הקרוב (3 בפברואר 2016). שלא כמו עתירות דומות שארגוני זכויות אדם מגישות על ימין ועל שמאל, זו סוגיה מורכבת, שמעלה שאלות רבות במישור הסמכות (למשל, הפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים), ובעיקר נוגעת בלב לבה של השאלה – ובטוח שכך העיתון רואה זאת – של מי הגז הזה, של הממשלה או של האזרחים?

וזו גם סוגיה שלעיתון "הארץ" יש דעה לגביה, והגרורה הכלכלית שלו – עיתון The Marker – דואג לשמר ולתחזק אותה. הנה למשל, עוד לא יבשה הדיו על תגובת המדינה לעתירה שהוגשה לבית המשפט ביום רביעי האחרון, וכבר פרסם הכתב שמסקר את הנושא, אבי בר-אלי, כתבה שכותרתה "התשובה המביכה של המדינה לבג"ץ הגז: "העותרים לא הציגו חלופה ריאלית", ולאחר שאושר המתווה, כתב בר-אלי על "הילולת השקרים של אישור מתווה הגז". עם כותרות "מפרגנות" כאלו, לא קשה לנחש מה האג'נדה של העיתון (יש לציין כי באופן מעניין נחמיה שטרסלר הוא אולי "הפרשן הבכיר" של "הארץ", אך בהרבה מאוד נושאים הוא ועיתון The Marker אינם רואים עין בעין).

כאשר עיתון "הארץ" מפרסם כתבה לא אוהדת במיוחד על בית המשפט העליון פחות משבוע לפני הדיון בעתירה על מתווה הגז, הוא מבקש "לחמם" את בית המשפט. יש כאן win-win situation, שכן ממה נפשך: אם הכתבה לא תשנה במלוא נימה מהחלטת בית המשפט – העיתון לא הפסיד כלום; אם היא תשפיע לכאן או לכאן, הדבר יוכיח שבית המשפט הוא "פוליטי", במובן זה שהוא מושפע מהפרסומים אודותיו; ואם היא תגרום לבית המשפט לשנות ולו במקצת את מתווה הגז, אזי עיתון "הארץ" גרף את כל הקופה.

על הסערה בשל פסילת הספר "גדר חיה"

בעקבות הידיעה כי משרד החינוך פסל להוראה בתיכונים את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן (עיתון "הארץ", 31.12.15)

גדר חיה(1) אחרי הכל ולפני הכל, "גדר חיה" הוא ספר בינוני. כלומר, במונחים ספרותיים, במונחים של הנמקה פנימית (בניית עלילה, עיצוב דמויות וכו'). הוא לא יגרום לכם להתכרבל איתו מתחת לפוך, הוא לא יותיר אתכן עם לסתות שמוטות, הוא לא יפקח את עיניכם. הוא לא ספר של "וואו". והוא גם לא ספר גרוע באופן יוצא מן הכלל. הוא לא יגרום לכן לחשוב שהשחתתן את זמנכן, שתסיימו אותו עם נקיפות מצפון, שתגידו, "פאק, כמה דפי גמרא הייתי יכולה ללמוד בזמן שקראתי את הספר!". חייכם לא ישתנו מן הקצה אל הקצה אם תקראו אותו. וכשספר בינוני זוכה לכך שוועדה מקצועית מחליטה להכניס אותו לקריאת החובה בתוכנית הלימודים, זה אומר דרשני. ונדרוש.

(2) ואחזור, בקיצור האומר, על דברים שכתבתי בביקורת על הספר (אפשר לקרוא את הביקורת המלאה כאן): איך שלא נסובב את הספר, קשה שלא לקרוא את "גדר חיה" כרומאן פוליטי במובנו הצר, כלומר כרומאן שעוסק בסוגיות העומק של הסכסוך היהודי-פלסטיני. זה לא "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן שרומז לזה – זה פוליטיקה הארד-קור. כאשר הוועדה המקצועית במשרד החינוך מחליטה להכניס את הספר לסל הלימודים, ובשים לב לכך שהספר הוא לא אחד מנכסי צאן ברזל של הספרות העברית – היא עושה זאת בגלל שהוא ספר פוליטי.

(3) ליאת המספרת מתארת נסיעה במונית שבה שודרה פרסומת של קרן "יד לאחותי", המסייעת להחזיר לחיק היהדות את הנשמות האבודות של בנות ישראל הכשרות שנישאו לגברים פלסטיניים – אך נדמה שהקרן הזו רק מציפה את התת-מודע הקולקטיבי של רוב היהודים, שאין זה משנה מה הם דעותיהם הפוליטיות, וללא קשר לנושא הרגיש של זכות השיבה – הם יתחלחלו בלבם נוכח קשר כזה שבין יהודייה לפלסטיני, גם אם בפה הם יאמרו אחרת.

ולכן כאשר משרד החינוך מחליט לפסול את הספר הוא לא כופה את הערכים שלו על הציבור – הוא משקף את מה ש-95% מהציבור הישראלי (היהודי והערבי) חושב. זו לא אינדוקטרינציה (הנחלת דעות), בוודאי לא במובן הקשה של המילה. זו אולי אינדוקטרינציה רכה, קרי הנחלת הערכים שמסתובבים בפרהסיה הציבורית. ועל כל פנים זה אינו צעד יותר אינדוקטרינרי מאשר מעשים שביום-יום שעושה משרד החינוך (משרד החינוך, כאילו? זה לא משרד התרבות ולא משרד לחופש הביטוי. וכמו שציין בצדק השר בנט, כל מאן דבעי רשאי לרכוש את הספר). משרד החינוך עושה את מה (שהוא סבור) שרוב הציבור מבקש ממנו לעשות.

(4) ועדיין נותרו שתי סוגיות פתוחות, או סוגיה אחת עם שני ראשים: האם נכון היה לפסול את הספר רק בגלל שהוא לא משקף את הדעות והערכים של הציבור בישראל – ואת השאלה הזו יש לבחון הן מהפן הפוליטי במובנו הרחב – קרי "התערבות" של הגורם האחראי בהחלטת הוועדה המקצועית – והן מהפן המהותי.

ולדעתי, שני הפנים האלו מדאיגים: מהפן הפוליטי הרחב, זה מדאיג שהגורם האחראי מתערב בשיקולי הוועדה המקצועית (בהנחה שהשיקולים שלו אינם מקצועיים), והייתי מותיר שיקול דעת צר יחסית להתערבות כזו, גם אם במקרה דנן אני סבור שההתערבות אינה בלתי סבירה; הפן המהותי הוא מטריד יותר: גם אם נישואי תערובת, או קשר בין יהודייה לפלסטיני באופן ספציפי, הוא דבר שרוב הציבור, ואפילו רוב הציבור הנאור, היה מתחלחל ממנו – האם אין זה מתפקידי החינוך לפתוח לנו את המחשבה לדעות אחרות? האם ספרות אינה אמורה לנסות לגרום לנו שאפשר אולי אחרת?

(5) ואפשר גם אחרת, דווקא בגלל שאת "גדר חיה" אפשר לקרוא גם ברובד האליגורי. ברובד האלגורי, ויש לדבר סימוכין בכמה דיונים המתנהלים בספר, ניתן למצוא בסיפור משל לסכסוך היהודי-פלסטיני, משל שנמשלו הוא ששני העמים אינם שני שותפים זרים זה לזה החיים על אותה חלקת אדמה, אלא זוג אוהבים במערכת יחסים מורכבת ומתוסבכת של שנאה-אהבה, שגם אם הם יודעים שסופם להיפרד, הם לא מצליחים לעשות את אקט הגירושין המתבקש והם ממשיכים בחייהם המשותפים, כשבאפשרותם לבחור בין חיים רוויי ריבים ומריבות לבין השלמה עם העובדה שהם נועדו זה לזה. ואולי את המחשבה הזו משרד החינוך מבקש למנוע מהתלמידים.

כי מצלאח א-דין תצא תורה

 (תגובה למאמרו של דניאל בץ היימן "קפה ששותים שם", "הארץ", 14.10.15)

כל בר בי רב בשדה המשפטי וכל פרח-משפטים שצלחה את השבוע הראשון ללימודים, יודעים כי אחד מעקרונות היסוד של החשיבה המשפטית היא ההבנה שבכל סיפור יש פנים לכאן ולכאן ויש שני צדדים למטבע, דבר שהופך את התמונה הכוללת למורכבת.

מהשיעור הזה נעדר כנראה דניאל בץ היימן, שמתאר את ביקורו במקום העבודה שלנו בבניין משרד המשפטים ברחוב צלאח א-דין בגוונים שחורים משחור, על סמך ביקור אחד ("קפה ששותים שם", 14.10.2015). גם בשיעור שעוסק בסוציולוגיה של המזרח-התיכון בץ היימן כנראה לא נכח, או לְמִצְעָר את התיאוריה של אדוארד סעיד מעולם לא למד, שכן מאמרו רווי באוריינטליזם העולה מן השורות ובהתנשאות הנוטפת מבין השיטין.

כך, בץ היימן מתאר את עצמו "כתל אביבי שמכבד את עצמו", שבא ללמד את עובדי משרד המשפטים נימוסין והליכות ("אמי חינכה אותי שצריך להקדים לפגישות"), ולא שוכח להביא עמו את הרגליו הבורגניים לשתות אספרסו ראוי בליבה של מזרח העיר. אין זה כי אם תיאור של בן המערב שבא לבקר את הילידים שבמזרח.

הסגרגציה הגיאוגרפית שבץ היימן מתאר אינה כה הרמטית. האוטובוסים של "אגד" עוברים גם במזרח העיר; משרד המשפטים משתמש בשירותיו של מגרש חניה הסמוך למשרד ונמצא בבעלות תושבי מזרח העיר; וכן, לו היה בץ היימן מתמחה במשרד הוא היה זוכה להכיר שתי חומוסיות מעולות השוכנות במזרח העיר (ואל תחמיצו גם את הפלאפל), שיציאת המתמחים אליהן ביום חמישי הפכה כבר למוסד חברתי מוכר שאינו רשמי. עד לאירועי השבוע שעבר, מעולם לא חששנו לצאת לעיר ולאכול. החומוס, אני מבקש להדגיש, הוא לא מטאפורה לשלום – כמו הקלישאה "לנגב חומוס באבו-גוש" –  החומוס פשוט מצוין.

המציאות היא שונה מנקודת מבטי כעובד "המבצר" – כלשונו של בץ היימן – ברחוב צלאח א-דין. כאמור לעיל, אין בכוונתי לצבוע את המציאות בצבעים וורודים, שכן המציאות, בכך אני מודה, היא מורכבת ומסוכסכת. איני יודע מהי עמדתו של משרד המשפטים בכל הנוגע ליחסי יהודים וערבים, לעתיד שטחי יהודה ושומרון או לשלום בין העמים, וניתן להבין את אלו הטוענות – גם אם לא להסכים עמן – כי מיקום המשרד במזרח העיר מהווה צעד של נישול וזקירת אצבע בעיני תושבי ותושבות השכונה.

את מיקומו של משרד המשפטים במזרח העיר ניתן לאהוב או לא לאהוב – אלא שזה בדיוק לוז העניין: כמשפטנים בשירות הציבורי, שחונכו להיות עובדי ציבור, נאמני ציבור, אנו משהים את דעותינו האישיות. איננו שואלים את עצמנו האם אנחנו בעד מיקומו של המשרד ברחוב צלאח א-דין או נגד, האם מדובר בצעד של נישול מבחינה היסטורית או מה ראוי שיהיה בעתיד.

לאחר שנטענו אוהלנו במשרד המשפטים, לאחר שהחלטנו שייעודינו לשרת את המדינה, ש"הלקוחה" שלנו כמתמחים ועורכות-דין היא המדינה על כל אזרחיה ותושביה, השאלה המרכזית שאנו שואלים את עצמנו היא כיצד אנו, כפרטים, כבני אדם, יכולים להפיק את המרב מן המצב הקיים. לדעתי מיקומו של המשרד במזרח העיר מהווה אפשרות לדו-קיום, מפתח חינוכי להבנה כי עתידם של יהודים וערבים אזרחי מדינת ישראל, שלוב זה בזה.

אין כאן שאלה של תפישה פוליטית (במובנה הצר), ולא של תפישה נורמטיבית כיצד ראוי שיהיה בעתיד – לא לגבי עתידה של מזרח העיר ולא לגבי ההסדר המדיני שיתגבש בנוגע לשטחים המוחזקים ביהודה ושומרון; ירושלים המאוחדת או ירושלים המחולקת אלו סיסמאות חלולות שמבטאות בעיקר את משאלת הלב של מועניהן. התיאור שלי לעיל הינו תיאור עובדתי: חייהם של הערבים והיהודים במדינה ארוגים זה בזה, ולכן מיקומו של משרד המשפטים במזרח ירושלים מהווה מיקרוקוסמוס להבנה עמוקה של המציאות במדינת ישראל.

את מיקומו של משרד המשפטים במזרח העיר אינני רואה כנישול אלא כהזדמנות למפגש עם תושבי העיר המזרחית, כפתח לדו-קיום, דו קיום שהוא הכרחי לקיומנו במדינה. את השימוש שאנו עושים ברחוב צלאח א-דין, על שלל החנויות שהוא מציע, איננו תופשים מתוך עמדה של עליונות, כאדונים הצורכים את שירותם הנדיב של משרתים חוטבי עצים ושואבי מים; אנו משתמשים בחניון או הולכים לחומוס כאזרחי ותושבי המדינה השותפים לחיי המסחר והכלכלה של אזרחים ותושבים אחרים.

לכן הישועה לדו קיום בין ערבים ליהודים לא תבוא מתושבי בועת תל אביב הנאורים, שמטיפים נגד הכיבוש אך כמעט ולא רואים ערבים בחיי היום-יום, או כתוצאה ממפגשים יזומים בין ערבים ליהודים שמתקיימים מחוץ לחיים עצמם. התקווה לדו קיום תצא דווקא מירושלים.

הנביא ישעיהו, נביא הנחמה של ישראל, מתאר באחת מנבואותיו הראשונות את חזון אחרית הימים: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם […] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". קריאה פשוטה של הפסוקים מתוך הקשרם מראה כי החזון הגדול של "לא יישא גוי אל גוי חרב" לא יצמח יש מאין, אלא מקורו בתורה שתצא מציון ובאופן ספציפי יותר מדבר ה' שייצא מירושלים.

אירועי השבועות האחרונים אכן מעיבים על דבריי ולצערי שיבשו את מהלך חיינו הרגיל. אולם, כמדומני שאין ימים אלו משקפים את חוויית העבודה הרציפה שלנו במשרד המשפטים. דווקא בימים אלו יש צורך בבשורה. מה הוא אותו דבר ה' שייצא מירושלים, מהי אותה בשורה שתביא לקץ כל המלחמות? להבנתי התשובה היא ברורה: מפתח לדו-קיום.