תפילין

מחר אבא ימות. הרופאים במחלקה הפנימית ציינו כי בסנריו האופטימי ביותר נשארו לו 24 שעות לחיות, ובעוברם ליד מיטת-חוליו הם כבר לובשים ארשת של מנחמי-אבלים, הילוכם ותווי-פניהם משדרים חוסר-אונים והשלמה כאחד. נעמה מתקשרת אליי ומבקשת שארד למטה. אני נפרד מאבא, ובחולפי על פני האחות בעמדת-הקבלה היא מבקשת ממני שבתור עורך-דין אבוא מחר לחתום על המסמכים, ונפרדת ממני לשלום.

*

רשמית אני ונעמה עורכי דין, אך לאחר שצורפנו באש הפרקטיקה והתנסינו שנים מספר כעורכי דין במשרדים פרטיים, חזרנו שנינו לחממה האקדמית וכעת אנחנו שוקדים, כל אחד בנפרד, על הדוקטורט שלנו. מלגת הנשיא שאנו מקבלים לתקופת הדוקטורט, בצירוף השכר הזעום שאנו משתכרים עבור משרתנו כמתרגלים ועוזרי הוראה, מספיקים בדוחק לכיסוי ההוצאות החודשיות שלנו, ובטח שלא להוצאות בלתי-צפויות. בתום השבעה, בנסיעה מבית העלמין אל דירתנו, נעמה שואלת אותי אם חשבתי על דרך לממן את עורך הדין ששכרתי את שירותיו בשל תאונת הדרכים לה גרמתי לפני כחודש, תאונה שהתרחשה לאחר שסימסתי לנעמה תוך כדי נהיגה האם היא צריכה משהו מהסוּפֶּר.

"יש לי רעיון", נעמה הציעה, "אולי תמכור את הקוביות האלו שלך שמעלות אבק בוויטרינה מעל הטלוויזיה?" העליתי בדמיוני את הארון עם דלתות הזכוכית שירשנו מבעלי הדירה הקודמים, וניסיתי להיזכר: "על אילו קוביות את מדברת", שאלתי, "מה, את מתכוונת לתפילין? קראת לתפילין שלי קוביות?!" אמרתי, כנעלב. "קראת לתפילין שלי קוביות", נעמה מחקה את קולי, "אפשר לחשוב", היא מוסיפה, "שלוש שנים אנחנו ביחד ולא ראיתי אותך נוגע בהן פעם אחת. הבנתי שזה כסף טוב הקוביות האלו, סליחה, התפילין האלו, מה גם, להזכירך, שלפי המצב המשפטי בישראל הרכוש שלנו משותף, אז התפילין של שנינו ביחד, וקובייה אחת – בתים, קוראים לזה?", היא שואלת ואני מהנהן – "אז בית אחד שלי". חשבתי שיש אמת בדבריה, ואמרתי לה שאני אברר, "אני מניח שיש איזה גמ"ח שקונה תפילין משומשות מאנשים מתים, בכל מקום שבו יש מוות יש מסחרה של כסף, כן, בטוח יש מישהו שמרוויח מזה", הוספתי, ולרגע התלהבתי אפילו יותר ממנה.

נכנסתי למחרת לחנות תשמישי קדושה השוכנת בסמוך לתחנת האוטובוס בצלה אני ממתין לאוטובוס הקבוע שלי לאוניברסיטה. המוכר, לא בלי נימה חשדנית לאחר ששמע את שאלתי, נתן לי כרטיס ביקור של אדם בשם חיים, שמנהל גמ"ח תשמישי קדושה מדירתו שבקריית שלום, ולעתים הוא, בעל החנות, מוכר לו תפילין שאנשים מוסרים לו לתיקון לאחר שהוא רואה שהתפילין מהוהות מדי וכדאי להם כבר לקנות חדשות – "זו סגולה", הוא מפציר בהם, מבלי לציין סגולה לְמָה. התקשרתי עם חיים בדרכי לאוניברסיטה, וקבענו להיפגש אחר הצהריים בביתו. בתום יום העבודה באוניברסיטה עליתי על קו 43 ונסעתי קריית-שלומה.

את פניי בדלת קיבל ילד כבן 6 עם כיפה שחורה וכתונת-פיג'מה, ולאחר ששאלתי אותו אם אבא נמצא, קרב אל הדלת אדם כבן שלושים וחמש והושיט לי ידו, "חיים, נעים מאוד", הוא אמר לי, "בוא תיכנס, אנחנו בדיוק אחרי מקלחות". הוא קרא לי לבוא אחריו אל חדר צדדי והותיר את ילדו באמצע הסלון, מחכה. החדר אליו נכנסנו היה דחוס בעשרות תפילין, טליתות ושאר תשמישי קדושה, ובמרכזו היה שולחן עץ קטן, עמוס מסמכים, מסך מחשב, שתי מאפרות ושני כיסאות פלסטיק. חיים הציע לי להתיישב, ובזמן שהדליק סיגריה שאל אותי אם זה מפריע לי שהוא מעשן, ולאחר שהשתהיתי בתשובתי הוא אמר: "יפה, יפה, אז מה מביא אותך לכאן", שאל, באותה נימה. סיפרתי לו קצת על עצמי, ושיש לי תפילין בבית ששוכבות כמו אבן, שעומדות כמו חנוכייה מאחורי ויטרינה, ושאנחנו במצוקה כלכלית, "וחשבתי אולי אפשר למכור אותן, בטח יש מישהו שהן יועילו לו יותר. ועל הדרך לעשות מצווה, מה רע?" חייכתי, אך את חיים זה לא שעשע.

"אז ככה", אמר חיים, מצץ את הסיגריה והוציא מפיו שובל ארוך של עשן, "דבר ראשון צריך כמובן לראות שהתפילין במצב טוב, שהן לא פסולות וכולי. אם הן פסולות אתה יכול לתרום אותן – אם אתה חפץ בצבירת מצוות", הוא קרץ אבל לא חיכה לראות את תגובתי, "ואנחנו מתקנים אותן. אם הן במצב טוב המחיר יכול להגיע גם לאלף דולר", וראיתי שהוא הבחין בניצוץ שבעיניי.

התחלתי להשיב לו שזה נשמע הגיוני, אך הוא קטע אותי ואמר "תראה, זה מבחינה טכנית, ולרוב אני לא נוטה להתערב בשיקולים של המוכרים והקונים. הגיעו לפה אלמנות צה"ל שמכרו את התפילין של בעליהן, והיו אצלי גם כמה נשים פמיניסטיות שקנו תפילין לאחר שבחנות תשמישי קדושה מסרבים למכור להן. זה ביזנס, אני לא יכול לכרות את הענף שעליו אני יושב, אני לא יכול לעשות סלקציה למי למכור וממי לקנות. ולכן גם העצה שלי אליך היא ביזנס: אנשים כמוך – דתיים לשעבר, מסורתיים, על הרצף, מחוץ לרצף  – אני מכיר בעל פה את כל ההגדרות שאתם ממציאים לעצמכם – לאנשים כמוך שמכרו לי את התפילין, יש נטייה להתחרט, לאו דווקא בגלל שיש להם איזה זיק של חזרה בתשובה, אלא כי יש להם סנטימנט לתפילין שלהם, הם מרגישים רע עם מכירת התפילין, ותפילין אחרות שהם ירכשו לא יכפרו על תחושת האשמה וההחמצה, כי הם רוצים את התפילין שלהם מהבר-מצוה. ואז זה כבר בעיה, כי התפילין עוברות ליד שנייה ושלישית, והם מתעצבנים יותר, ולכן בדיוק בגלל אנשים כמוך, לא מעניין אותי איך אתה מגדיר את עצמך – בדיוק בגללך, התחלתי להחתים את המוכרים על חוזה שאומר שאין השבה, נגעת-נסעת, אתה מבין?" חיים מחץ את שאריות הסיגריה אל תוך מאפרה שעל שפתיה כתוב הפסוק ממלאכי: "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר", ולפני שהגבתי חיים היסה אותי ואמר, "תחשוב על זה, תיקח את הזמן", אמר וקם מכיסאו, ואני בעקבותיו צררתי את מטלטליי לתוך תיק המחשב שלי והלכתי אחריו לעבר המסדרון ודלת הכניסה.

לאחר שירדתי מהאוטובוס, ניסיתי לחשוב האם אני אכן אתגעגע לתפילין שלי, כמו שחיים הזהיר אותי. הרי כמו שנעמה אמרה, התפילין שוכבות בארון בסלון ושלוש שנים לא פזלתי לעברן ולא חשבתי עליהן. ניסיתי להיזכר ברגעים מיוחדים שהיו לי עם התפילין, איזו תפילה טובה שהייתה לי עמן, איזה זיכרון יפה שנקשר לתפיליי, ולא הצלחתי לחשוב על דבר פרט לבוקר המר והנמהר שבו במהלך תפילת שחרית בישיבה שמענו רעש חזק ועמום מבחוץ, וכאשר ניגשתי לחלון לראות האם יש איזה אירוע בטחוני, מצאתי את גופתו של חברי מעוטפת בטלית וטוטפת, מוטלת בתוך שלולית של דם.

בחוץ התחיל להיות קריר והתעטפתי בסוודר שנמצא תמידית בתיקי. אלף דולר זה הרבה כסף, חשבתי, ואולי במקום לשכור עורך דין אפשר לקנות טבעת לנעמה, יאללה, נהיה משוללי רישיון כמה חודשים. כשהיום כבר העריב חלפתי על פני חנות תכשיטים שתמיד נראתה לי ריקה מקונים, ונזכרתי שאימא, מתוך איזו חמלה של עובדת סוציאלית שטבועה בה, הייתה מקפידה לקנות דווקא בחנויות כאלו, מוזנחות, שכן גם בעליהן צריכים להתפרנס. המוכר, גבר כבן 50, הישיר אליי מבטו, ספק שמח שנכנסתי ספק מוטרד מזה שהפרתי את שלוותו, שפצעתי אל תוך חייו, ומשהו בו נראה לי מת. על אף שהוא הביט בי, פניו היו כמו מושפלות מטה, שפתו רטטה, כאילו הוא מתאבל על מישהו, כאילו הוא מתאבל על חייו שלו, ובכל דקה של אֵבֶל עוד תא בתוכו מת, והוא מתאבל עליו, ועוד תא מת, והוא מתאבל עליו, וחוזר חלילה. שאלתי אותו האם יש לו טבעות אירוסין, והוא צעד לעבר פתח היציאה מהמקום בו עמד מאחורי הדלפק, הרים את הקרש שחוסם את המעבר, ניגש לשולחנות המחופים זכוכית, ועבר איתי טבעת-טבעת, לאחר שציינתי בפניו מה התקציב.

*

כאשר נכנסתי לביתנו, והיום כבר חלף, מצאתי את נעמה עומדת לצד השולחן בפינת האוכל, מנסה להניח על שערה הארוך את התפילין של ראש, והתפילין של יד מונחות על השולחן. לשמע מפתחותיי מונחות על השידה בכניסה, קראה לי נעמה: "הי אהובי, מה אתה חושב?", היא הסתובבה אלי בכדי שאראה את פניה, "חשבתי שאם אתה הולך למכור את התפילין אני אניח אותן פעם אחת לפני, מתאים לי?", שאלה. המחשבה הראשונה שהתרוצצה בקרבי הייתה למנות את מספר הטעויות שהיא עשתה במהלך הנחת התפילין, שהיא הקדימה את תפילין של ראש לתפילין של יד, ושכבר לילה ולא מניחים תפילין בלילה, ושהיא מדברת באמצע הנחת התפילין ושהבית של התפילין של ראש, הטוטפת, גולש ואינו נמצא בין עיניה, ולא הטריד אותי כלל שהיא כאשה מניחה תפילין למרות שנשים לא מניחות תפילין, ולמעשה זה התאים לה מאוד, זה היה אחד המראות היפים שראיתי.

התקרבתי לעברה והיא שאלה אותי: "אתה יכול לעזור לי עם הבית השני, קצת הסתבכתי, חיפשתי קצת בגוגל וביוטיוב, ולא הבנתי איך מניחים, הבית תמיד מחליק לי". ואני נעמדתי מאחוריה ורכנתי לעברה, ולאחר שהנחתי את התפילין על שריר הקיבורת של ידה השמאלית, והידקתי את הרצועה, התחלתי לכרוך את הרצועה על זרועה. בעודי כורך את הרצועה, נעמה החלה לוחשת באוזניי את השיר "תפילין" של יונה וולך: "תָּבוֹא אֵלַי/ אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם/ אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת/ תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי/ אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין/ אֶתְפַּלֵּל/ הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי/ כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי". וכשהגעתי לפרקי אצבעותיה אמרתי את הפסוקים החותמים את סדר הנחת התפילין: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".

הבית הנאלם (סיפור אימה לילדים)

בכל פעם שמדריך התיירים הירושלמי יקי ריבלין היה מביא את קבוצותיו לבית הנאלם ומספר את סיפורו הטרגי של דייריו, הוא היה מתחיל להתייפח בדיוק בנקודה שבה הסיפור מגיע אל שיאו, ועד שהיה מגיע לסוף הסיפור, אם הגיע, הוא היה ממרר בבכי, ודמעותיו סוחפות אחריהן גם את תייריו.

כשיקי ריבלין היה מגיע לתחנה של הבית הנאלם, נעצר ומצביע על המבנה שהוא מושא התחנה, קהל המסיירים לא הבין תחילה על מה הוא הצביע. הם עמדו בלב שכונה בורגנית, עם מעט מאוד היסטוריה מאחוריה – כזו שמצד אחד לא תעיק ותגרור את ההווה בעקבות העבר, אך מאידך כן תספק איזשהו נופך לשכונה – ומולם ניצב בניין רגיל, שנותיו כשנות ימיה של המדינה, אולי פחות, שלא ניכר בו כי היה הלום-טראומה, ולא נראו עליו סימני חורבן או להבות אש שליחכו את פינותיו. ובאותו רגע היה יקי ריבלין מהסה את כולם ומתחיל לספר על הבית הנאלם.

הבית הנאלם שכַן למעשה בדירת קרקע בבניין דירות רגיל – זה שאני מצביע עליו כעת, הוסיף יקי – עם ועד בית שגובה תשלומים מופרזים, ועם השכן בקומה העליונה שמפעיל את ועד הבית כמו מריונטות בתאטרון בובות. דייריו של הבית הנאלם היו אנשים רגילים: סטודנטים או אנשים עובדים, שהיו מתחלפים מדי כמה שנים. כשמשה, כמו מבקשי דירות אחרים לפניו, הגיע לדירה במהלך חיפושי הדירות שלו, הוא לא הבחין בשום דבר מוזר: בדירה היו שתי שותפות נחמדות, הלן ו-קלר, היו בה סלון, פינת אוכל ומטבח נפרדים, והגם שמחיר החדר שלו היה יחסית זעום, הוא תלה זאת במיקום הדירה ובקוטנו של החדר, ולא במאפייניה הייחודיים של הדירה.

לאחר כשבועיים בדירה, הבין משה מהו סודו של הבית הנאלם. דיירות הבית הנאלם היו מתקשרות זו עם זו במגוון דרכים יצירתיות, אשר המאפיין המשותף לכולן הוא היותן לא-מילוליות. כאשר אחד מדיירי הבית היה רוצה לומר משהו לשותפתו, הוא לא היה יוצא מחדרו, פוסע כמה צעדים, והולך לדבר עמה, למרות שישבה באותו זמן בדיוק בחדרה, במטבח או בסלון, מרחק של מטרים בודדים; לרוב הוא היה שולח הודעה בפלאפון או במייל, או לחילופין פשוט צובר, מדחיק או מוותר.

אתר משמעותי נוסף בבית הנאלם היה לוח המודעות שבכניסה לבית. לוח זה שימש את דיירות הבית במידה והיו רוצות לעדכן את כל דיירות הבית במתרחש, בדרך כלל בנוגע לדברים הקשורים לתחזוק והשימוש השוטף בדירה, או כאשר היו רוצים לנזוף איש בשותפתו, אך נמנעו מלעשות זאת פנים אל פנים. כך נוצר מן טקס, שבו כאשר הלן, משה או קלר היו נכנסות לדירה, מיד לאחר שהיו מניחות את המפתחות על השידה בכניסה, הן היו נעמדות כמה רגעים מול הלוח המחיק, בודקות האם יש איזו הודעה על הלוח, ולעתים, כשנתבקשו ואפילו כשלא נתבקשו, היו רושמים מן תגובית, או תגובית לתגובית, וכן הלאה.

במרוצת השנים עלו מספר השערות בדבר הקסם השורה על הבית הנאלם. היו שאמרו שמדובר בחשיבה תועלתנית המנחה את דיירות הבית, שכן הפעולות של דיבור או צעידה גוזלות כל כך הרבה אנרגיות מיותרות, אנרגיות שניתן היה לתעל לתסכול המתמשך בעבודה או בלימודים. השערה אחת, דומה לראשונה, אמרה שדיירי הבית האמינו כמו תהילה של עגנון כי לכל אחת יש מספר מילים קצוב בעולם, וחבל לבזבז מילים אלו על שותף אקראי שהנסיבות הביאו אותו לגור עמן ביחד.

דיירי הבית חשו, ברמה תודעתית כזו או אחרת, כי יש להן בעיות תקשורת. אם הן היו בני זוג, או שני אנשים שיש להן אינטרס משותף לחיות ביחד מעבר לחיסכון בכסף – הם בוודאי היו הולכים לייעוץ זוגי או טיפול אחר שיפתור את בעיות התקשורת ביניהם. אבל מכיוון שהם היו רק שותפים, ורק הגורל או המזל חיברו ביניהם – הם בכלל לא העלו את האפשרות הזו על דעתם. פאק, היה אומר יקי ריבלין ומרים את קולו, לא צריך לעשות סשן בכל פעם שמישהו משאיר כלים בכיור – "אז איך זה גורם לך להרגיש שהכלים בכיור?", היה אומר יקי בקול מתחנחן. אם הכלים היו בכיור ליותר מכמה שעות, קרוב לוודאי שאחד השותפים היה כותב על לוח המודעות ומבקש שבעל הכלים ישטוף אותם בהקדם, או שבעלת הכלים עצמה הייתה כותבת על לוח המודעות כי היא תשטוף את הכלים לכשתוכל.

כמו בכל דירת שותפים, נוצרו יחסי אהבה-שנאה-אדישות בין הדיירים, וכמו בכל אינטראקציה המורכבת משלושה אנשים ומעלה – הורכבו בריתות אד-הוק בין משה וקלר כנגד הלן, או של הלן וקלר כנגד משה, וכן הלאה. ברבות הימים, התהדקו היחסים שבין משה להלן, אך בשל המאפיינים של הדירה, הדברים באו לידי ביטוי רק במחוות לא-מילוליות.

חייהם של דיירי הבית התנהלו ללא הפרעות, אם כי כאשר נדרשו בכל זאת להשתמש בתקשורת מילולית, הם חשו שהשימוש המצמצם שלהם בתקשורת זו, גורם לאוצר המילים שלהם להתמעט מעת לעת, ולא אחת, כאשר חפצו להשתמש במילה מסוימת הם היו משתתקים לכמה דקות – וכאן יקי ריבלין המדריך היה אף הוא לוקח פאוזה של חצי דקה משטף הדיבור שלו – מנסים לגשש אחר המילה הרצויה, ואם למרות זאת לא מצאו את המילה המבוקשת, הם היו אומרים: "נו, זה כמו.." – זה כמו להיות עצוב מאוד. אבל בתוך תוכם הם ידעו ש"כמו" שומר מרחק, בעוד "זה" – זה הוא מדויק. ככל שנקפו השנים ולוח המודעות בכניסה שגשג, כך התמעטה ונעלמה יכולתם המילולית של דיירי הבית הנאלם.

כפי שרמזתי, היה ממשיך ומספר יקי ריבלין, הלן מצאה-חן בעיני משה, אך הן מפאת הדינמיקה הלא-מילולית בדירה והן בשל ביישנותו של משה, הוא מעולם לא אמר לה את זה, ומכיוון שהוא אצר זאת בתוכו הרבה זמן, הוא נעשה יותר ויותר בטוח בהרגשתו זו.

יום אחד החליט משה לעשות מעשה, ושלח להלן הודעת סמס ובה שאל אותה אם היא בדירה. משהשיבה הלן שכן, הוא ביקש ממנה להיפגש בסלון בעוד שתי דקות. כעבור שתי דקות נפגשו משה והלן בסלון, והלן שאלה את משה, כן, משה מה העניין? מה שברת הפעם? ומשה פשוט לא היה יכול להוציא מילה מפיו. הוא רק גמגם: אני, אני, אני, וכאן היה יקי ריבלין קוטע את הסיפור ופורץ בבכי מר.

הָאֵל רֶזוּמֶה (אגדת עם)

נעמדתי מול חומת האש, פניי מפויחות, ודמעות מרטיבות את לחיי. גשם החל לרדת.

*

בכפר הגלובלי הקטן שלנו, חברי הקהילה מתחלקים לשתי חֶבְרות. חברת המבוגרים, המכונה "פרופסיה", וחברת הילדים ושוטי הכפר, המכונה "חרשו". רק חברת הפרופסיה נוטלת חלק בעבודת האל, בעוד חברת החרשו פטורה מכך. כשהייתי נער צעיר לא התעניינתי באלוהים שלנו ובדרכי עבודתו. הייתי מסתכל בשוויון נפש מהול בחוסר-הבנה על הפרופסיה, שהייתה מקדישה לכך חלק נכבד מיומה. אימי, מצדה, לא הדהירה אותי לכך. בפעמים המעטות שכן הבעתי התעניינות, הייתה אימא משיבה לי "דיה לצרה בשעתה. יהיו לך עוד חמישים שנה לפחות של עבודת האל".

לקראת יום הולדתי העשרים, הוא הגיל שבו בכפר שלנו עוברים מחברת הילדים לחברת המבוגרים, וילדי חברת החרשו מקבלים על עצמם את עול מלכות האל ועול מצוותיו, החילותי בלימוד דרכי עבודת האלוהים שלנו, הָאֵל רֶזוּמֶה. כפי שהוסבר לי על-ידי מחנכיי, עבודת האל רזומה היא מאוד פשוטה. האל רזומה הוא אל רחום וחנון, שאינו דורש הרבה ממאמיניו. רק כאשר לא מקיימים את רצונו של האל רזומה, הוא עשוי להיות אל קנאי ואכזר. עדות לעשיית רצונו של האל רזומה היא הצלחה גשמית בעולם הזה. עם זאת, הנאמנות לאל רזומה חייבת להיות מוחלטת. אסור לעבוד לאל אחר. יתרה מזאת, אסור להאמין באל אחר פרט לאל רזומה. אין עוד מלבדו.

תחילה, קיבלתי על עצמי בהכנעה את עבודת האל רזומה וקיימתי באהבה את מצוותיו. שאיפותיי והיעדים שהצבתי לעצמי לא נבחרו בכדי לרצות את האל רזומה, אך ידעתי שרצון האל רזומה ומסלול חיי אלו שני מסלולים שאינם מתנגשים, שכן במידה זו או אחרת ידעתי הצלחה בחיי. אולם ככל שנקפו השנים, כרסמה בי תחושה פנימית שאיני עושה די בכדי לרצות את האל.

בערך באותו זמן גיליתי שחבריי לשנתון שעלו איתי יחד לחברת הפרופסיה נשמטים והולכים להם אל קרחת היער שבפאתי כפרנו, ושם, לפי המסורת שמסתובבת בכפר, נמצא משכנו של האל רזומה. איש מעולם לא ראה את האל רזומה פנים אל פנים, שכן מקיפה אותו חומת אש. דרכי עבודת האל עברו דור אחר דור, מאב לבתו ומאם לבנה, ומעולם לא העז איש לפקפק בהן.

באחת הפעמים התלוויתי לחבריי שהלכו אצל האל רזומה, וראיתי שאיש איש בתורו נעמדים הם מול החומה וזורקים לתוכה חפצים יקרי ערך: זו זורקת לתוכה את השעון שקיבלה לבת-מצווה, אחר זורק לתוכה את הש"ס שקיבל לחתונה מהחותן. כל אחד משאיר שם משהו ממנו. ועוד דבר גיליתי שם: כמו שמקובל לתת חיים לכוהני הדת ששוכבים על ערש דווי, אנשי הפרופסיה היו נוהגים להקריב יחידות זמן מחייהם, היו מוכנים לקצר את חייהם, רק בשביל לרצות את האל רזומה.

כשראיתי את אותה חבורת טרוטי-עיניים, הולכים כמסוממים אל פסלו של האל רזומה, סובבים במעגלים את חומת האש ומקריבים את מיטב חפציהם וחייהם, לא חשבתי שיום אחד אצטרף אליהם. היטב זכרתי את דבריה של אמי שאמרה לי שאזהר מלהימשך אל האש.

אך כעבור זמן חשתי שאיני עושה די בכדי לרצות את האל רזומה, ומפעם לפעם חברתי גם אני לחבורת השנתון שלי שהולכים לעבוד את האל בקרחת היער שבפאתי כפרנו. בהתחלה הייתי גם מקריב את מיטב רכושי: בגדים, מכשירי חשמל, ריהוט, אך כעבור זמן חשתי שגם בכך אין די. ראיתי את חבריי מקריבים את מיטב שנותיהם וכל מה שאני מקריב הוא אך ורק חפצים גשמיים, ואמרתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.

פעם ביובל ב-15 לינואר חל בכפרנו יום האינטרנה. יום האינטרנה הוא היום כיפור של כפרנו, יום חשבון הנפש הפרטי, ובו כל בני הכפר עוברים לפני האל רזומה כבני מרון ונבחנים לפי עבודת האל שלהם. המסורת היא שחצי שנה לפני יום האינטרנה, עושים כל אחד ואחת מבני הכפר מאמצים בכדי לשדרג את מעמדם לפני האל רזומה: פלוני שהיה מקריב רכוש בשווי 100 ש"ח, הכפיל את תרומתו ל-200 ש"ח, מי שהקריב יום עם המשפחה – הקריב עתה שבוע וכיוצא בזה.

בליל ראש חודש ינואר, הלכתי עם בתי בת השנתיים, עמיתה, למשכן של האל רזומה, בכדי לשפר את מאזננו לקראת יום הדין. כל הדרך בתי שתקה; איני בטוח שהיא הבינה את גודל המעמד ואת חשיבותו. בדרך למשכן הרחבתי באוזניה על חשיבות המצווה הגדולה שאנו עומדים לעשות, ואיזו זכות גדולה נפלה בחלקה שהיא שותפה למצווה זו. בתי, שמתפעלת מכל מופע של אש, חייכה לנוכח חומת האש אליה התקרבנו. משהגענו לחומת האש, הנפתי את בתי באוויר, נתתי לה נשיקה על לחייה ולחשתי לה:  "זה לא אישי, זה בשביל הרזומה", והקרבתי אותה לכבוד האל רזומה.

חשתי התעלות. מאושר מהידיעה שעשיתי את רצונו של האל רזומה, שמתי פעמיי לשוב לביתי, אך בדיוק אז הגיעה אשתי בריצה ושאלה אותי האם ראיתי את עמיתה. "ברכה", אמרתי לאשתי, "עשיתי מעשה עילאי. הקרבתי את עמיתה לכבוד האל רזומה". "מה עשית?!", שאלה אשתי בפליאה, ולפני שהספקתי לענות היא השיבה "אידיוט! אתה מבין מה עשית? ממילא שאת החיים שלך אתה מקריב, אבל מדוע אתה מקריב את חיי הסובבים אותך. ממילא שאת ההווה שלך אתה מקריב, אבל מדוע אתה מקריב את העתיד שלך?!"

נעמדתי מול חומת האש, פניי מפויחות, ודמעות מרטיבות את לחיי. גשם החל לרדת. בהחלטה רגעית רצתי מהר ככל יכולתי אל תוך חומת האש, אך בתנופתי חציתי את החומה עד שנתקלתי בעצם קשיח, מעדתי ונפלתי. כשהרמתי את פניי מהאדמה הרטובה, שמתי לב שנתקלתי בגופת אדם. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שכל המתחם מלא בגופות ושלדים שהקריבו אנשי כפרנו לטובת האל רזומה. נעמדתי על רגליי בכדי להטיח באל רזומה את כעסי, אך אז נוכחתי שפרט לגופות ושלדים אין שום דבר שמזכיר את האל רזומה: לא משכן, ולא פסל ולא שום דבר שקשור לאל רזומה. חלל ריק. במרכז חומת האש לא עמד ולא כלום.

האיש העייף (סיפור ילדים למבוגרים)

היֹה היה פעם איש עייף. האיש העייף לא היה זקן יותר מדי, ולפי הגיל שלו הוא אמור היה להיות בשיא אונו, הוא לא הלך בכפיפות, כאילו משהו מכביד עליו, העיניים שלו לא היו מצומצמות, כמו היו העפעפיים סוגרים עליהן. למען האמת, האיש העייף לא היה תמיד איש עייף, והוא דווקא זוכר שעד לפני כמה שנים הוא היה נער מאוד ער ונמרץ. הוא גם לא יכול להצביע על אירוע או נקודה בזמן שמאותו רגע הוא נהיה עייף. רק המחשבה על העבר שלו ועל האני-הנמרץ שלו עייפו אותו, אז הוא חדל מלחשוב על כך.

לא ניתן היה להבחין באיש העייף שהוא איש עייף. האיש העייף ידע שהוא "מיוחד", בדרכו שלו, והוא הניח אמנם שלא כולם עייפים כמוהו, אך הוא לא היה כמו האיש הכחול בסיפור של האיש הירוק. כלפי חוץ הוא נראה כאחד האדם. הוא הלך ללמוד באוניברסיטה, אח"כ מצא עבודה נחמדה, היו לו הרבה חברים לא-עייפים, וגם הם לא הבחינו שהחבר שלהם הוא-הוא האיש העייף. כאשר הוא התחמק מאירועים שונים שחבריו הזמינו אותו אליהם בתואנות שונות, הם סברו שהאיש העייף הוא האיש העסוק, או לכל היותר שהאיש העייף הוא האיש המוזר. אבל הם לא חשבו שהאיש העייף נעדר מכל המפגשים האלו כי הוא פשוט עייף.

האיש העייף באמת היה איש עסוק, וגם הוא האמין, כמו חבריו, שעייפותו נובעת מעיסוקיו הרבים, אבל הוא לא היה יכול להפסיק לעסוק, כי יש כל כך הרבה דברים לעשות! אבל אחרי שהתפנה לאיש העייף קצת זמן, והוא נהיה פחות עסוק, הוא דווקא הרגיש שהוא נהיה יותר ויותר עייף, כי כשהוא היה עסוק, הוא לא היה פנוי לכך שהוא עייף, ואילו כשהתפנה לו קצת זמן, הוא כל הזמן חשב מדוע הוא עייף, ורק המחשבה על כמה שהוא עייף – עייפה אותו. אז במקום לישון 5 שעות, הוא ישן 8 שעות, ו-12 שעות ו-24 שעות. ועדיין האיש העייף נשאר עייף.

כשאימא של האיש העייף הרגישה שהוא איש עייף (אימהות יודעות הכל על הילדים שלהן), היא הציעה לו ללכת לרופא, ולבדוק אולי יש לו מחלת הנשיקה או מחלה אחרת. האיש העייף הלך לרופא, סיפר לו על עצמו ועל כל התסמינים שלו, אבל הרופא, למרות שהוא בעצמו חשב שהוא חצי-אלוהים, היה נבוך וחסר-אונים והוא לא מצא שיש לו מחלה כלשהי. אז הרופא שלח את האיש העייף למעבדה לחקר השינה שעל הר הכרמל, אבל גם שם לא מצאו כלום.

כשהאיש העייף חזר הביתה עם ה(אין) ממצאים, אימא שלו הסתכלה עליו במבט מודאג ושאלה אותו "אולי תתחתן כבר?" האיש העייף לא הבין כיצד זה קשור לעייפות שלו, אבל הוא היה כל כך עייף, שלא היה לו כוח לבחון את הקשר הסיבתי שבין העייפות לחתונה, והוא כבר ניסה הכל,  ולא היה אכפת לו לנסות גם את זה. אז הוא יצא לדייטים לפי כל הכללים והמסורות המקובלות, ואפילו שילם על הדייטיות שלו בבתי הקפה, למרות שהוא הרגיש שזה קצת פטרונות, ובסוף הוא הכיר את מי שתהיה אשתו, לאה.

האיש העייף ולאה התחתנו וחיו באושר ועושר, אבל האיש העייף נשאר עייף. האיש העייף חשב שאולי זה קצת עניין של זמן, אבל אז קרה דבר מוזר. מוצאי-שבת אחד, לאחר שהאיש העייף ואשתו היו הלומי-שינה, האיש העייף ביקש מלאה שתחליף נורה בחדר עבודה – זו הייתה חלוקת התפקידים אצלם בבית – ולאה השיבה לו ש"היא עייפה", ביטוי שעד כה היא השתמשה בו בסיטואציה מאוד מסוימת. ואז האיש העייף הבין משהו והוא נתקף בעתה: במקום שהוא יהיה פחות עייף, הוא שם לב שאשתו לאה, שפעם הייתה יפה ונמרצת, נהיית יותר ויותר עייפה. כמו מידאס מהמיתולוגיה היוונית, האיש העייף חשש שכל מי שמתקרב אליו נהיה עייף, ולא ירחק היום ויהיה לו בית עייף, עם חלונות עייפים, וילונות עייפים ותריסים עייפים, ואז הילדים שלו יהיו עייפים, והנכדים שלו יהיו עייפים…

האיש העייף זרק על עצמו משהו ויצא החוצה בריצה לשוטט קצת בעיר ולהפיג את עצבותו. הוא הלך בצעדים מהירים ובראש מורכן מטה, ולכן לא הבחין בכך שנתקל בבחורה שיצאה לטיול עם כלבתה והלכה לקראתו. הבחורה צעקה לעברו: "היי, תסתכל לאן שאתה הולך, איש עייף". האיש העייף הסתובב לעברה ושאל אותה "אבל איך ידעת שאני איש עייף?", והבחורה השיבה לו: "כי גם אני הייתי פעם אשה עייפה, ואני מזהה אנשים עייפים מקילומטרים". "ועכשיו את כבר לא עייפה?", שאל האיש העייף. "לא", השיבה לו האשה העייפה, "פשוט הפסקתי לכעוס על כל העולם. פשוט הפסקתי לכעוס".

אורנה ושתי שקיות חלב

בעקבות דיון תרבותי (קרי, ויכוח) ישן-נושן שהתגלע הבוקר במשפחתנו, אני מפרסם סיפור שכתבתי לפני כשנתיים וחצי ורלוונטי כאז כן היום (שיניתי את הסיפור קצת ועידנתי את הסוף). ותודה לאחותי הרופאה שנתנה לי את ההשראה לסיפור.

.

את הורגת את אימא שלך, צעק לעברי עומרי, נראה לי שזה היה עומרי, כי עומרי אומר לי כל הזמן את הורגת את אימא שלך – אני שמה את הנעליים על הספה ואימא מתעצבנת, את הורגת את אימא שלך, אני משאירה את המטבח מטונף ואימא מתכעסת, את הורגת את אימא שלך – זה הפך להיות ביטוי קבוע אצלנו בבית, עד כי הוא פיתח סעיפים וגרורות – אני שופכת קולה על הספה, את הורגת את הספה שלך, אני משפשפת את הישבן של האוטו, את הורגת את האוטו שלך – וביטוי זה היה לחלק מאותה שפה מוצפנת השייכת לבני הבית שלנו, כמו המעבר לדיבור באנגלית, גם אם אנגלית עילגת ורצוצה למכביר, כאשר רוצים להדגיש שמדובר בנושא חשוב ורגיש -So you say she became pregnant before she get married? – כי פעם יעל לא הבינה אנגלית, וכאשר לא רצינו שהיא תבין את הנושא התחלנו לדבר באנגלית, אבל היום היא מבינה-גם-מבינה, ואף-על-פי שטעם המנהג בטל, המנהג עצמו שריר וקיים.

זה קרה כשהיינו בבית המשפט, לקראת סופו של משפט רגיש, ממש לקראת סיומו, לאחר שכלו כל הקיצין וראיתי שבלי ארטילריה כבדה – קרי, מסמך אנושי מזעזע – הסיכויים שלי לצאת עם איזה הישג – קלושים, ובמלחמה כמו במלחמה יש נפגעים, אז אמרתי משפט שפגע בה, ככל הנראה, למרות שאני לא יודעת לְמה היא ציפתה, הרי היא תבעה אותי בבית משפט בגין פלישה לנכס, קרי, הבית שלנו, או יותר נכון הבית שלה. תמיד היא אומרת טוב בת רחוקה מבת קרובה, ואם היא לא אומרת, אז ראוי לה שתאמר, כי אני יודעת שככה היא חושבת, אני באמת חושבת שהיא אוהבת אותי, אבל אוהבת אותי מרחוק, כשאני לא חיה על חשבונה ושותה את דמיה, ומבזבזת את מימיה, ומקצרת את ימיה, לטענתה. נערכתי למשפט הזה ברצינות, למרות שהחלטתי שאני לא לוקחת עורך דין, כי אני לא מוכנה שאף אחד יגיד לי מה לעשות, לא השוטר בכביש שיגיד לי תעצרי בצד – אני אעצור, ואשלם, ואמשיך לנהוג לפי החוקים שלי, שהם אמנם די דומים לחוקים של כולם, אבל עם כמה השגות – ולא איזה שרינקולוג שיגיד לי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים, ובטח שלא איזה פוץ עם תיק ג'יימס בונד שלובש גלימה שחורה ומדבר בלשון גבוהה, גבוהה.

לא היה לי סיכוי לנצח במשפט, כי אין מה לעשות, אני בת למעלה משמונה-עשרה, והבית באמת שייך לאימא – וגם לאבא, למען האמת, למרות שאימא נוטה לשכוח את זה, ולא אחת קרה שאבא חזר הביתה לאחר יום עבודה ארוך וגילה קיר שבור, או מצא פריט ישן בתוך האשפה, והוא כעס – וכשאני אומרת "כעס", זו כמובן באנדרסטייטמנט – לא שהיו לו סנטימנטים לקיר או לחפץ הזה, כי אני בכלל מסופקת אם יש לו סנטימנטים למשהו, פשוט הוא אדם מאוד "מחושב" ו"קפדן" בהוצאת הכספים – ולכן לא הופתעתי שהשופט פסק שעליי לפנות את הנכס תוך שלושים יום, ולפצות את ההורים רטרואקטיבית על כל הוצאות השכר דירה-חשמל-מים-גז מרגע שהם ביקשו לפנות אותי מהנכס. עכשיו אני נזכרת שתמיד אבא אמר לי שאני צריכה להתחיל לשלם על ההוצאות שלי, ועל אף הטון הרציני שלו, סברתי שהוא צוחק, כי אני הרי הבת שלו, למרות שבתוך תוכי כרסם בי החשש שהוא עלול לממש את תוכניותיו, כפי שאכן קרה.

לאחר פרסום פסק הדין ניסיתי להמתיק את הגזרה דרך עדות אופי חיובית לגביי, ולצורך העניין הבאתי מהעבר את בת דמותי, אורנה הילדה, שתבוא להעיד על דוכן העדים ותספר על החוויות שלה, חוויות שבוודאי יגעו לליבו של השופט הכי אטום, למרות שזו הייתה משימה בהחלט לא קלה, גם לאורנה-דאז, שהיתה ילדה מאוד ביישנית, ולא הירבתה לצאת מביתה, ולא נתנה אמון בזרים, כמוני – כמובן שהיא לא זיהתה אותי – אבל בעיקר לי, אורנה-דהיום, בגלל שאני עדיין מתביישת בה – כי היא עדיין מוצצת אצבע בפה ומשתרכת עם החיתול המלוכלך שלה בין אצבעותיה, מהחיתול היא תיפטר בגיל מוקדם יחסית, אבל האצבע בפה תישאר איתה להרבה זמן, וגם בגלל שהיא היתה ילדה שמנה, ובערך באותו גיל היא תאמר את המשפט האלמותי לגננת שלה: "אלגרה, הקציצות שלך מ-אוד ט-עי-מות", משפט שאת אורנה-דהיום מבייש מאוד, כי הוא מזכיר לה את אורנה הגרגרנית, זו שסיימה הכול מהצלחת אבל התנדבה גם לעזור לאחרים לסיים, אך את המשפחה הוא מאוד ישעשע, והוא ייכנס ללקסיקון המשפחתי, לאותה שפה מוצפנת של המשפחה, שתשתמש בו בכל פעם שאוכלים קציצות בשר, או סתם שנסב סביב שולחן האוכל ומישהו יגיד: "אימא, האוכל שלך מ-אוד ט-עים".

כבוד השופט, אמרתי לכבוד השופט, אני רוצה בבקשה להציג את העדה הראשונה שלי, אורנה-דאז, שתעיד עליי עדות אופי, הוא קצת התבלבל, אבל לאחר הסבר קצר הוא הבין, ואורנה-דאז, עדיין עם האצבע בפה והחיתול המטונף, התהלכה בצעדים קטנים לעבר דוכן העדים, שכמובן היה גבוה מאוד בשבילה, אז היא התיישבה על ספסל עץ כבד ליד, ספסל שתואם את כל התפאורה הארכאית מלאת-העץ של בית המשפט, עץ כבד כזה, מלא, ולאחר שאורנה-דאז הוציאה את האצבע מהפה, ולאחר שקצת עודדתי אותה, היא התחילה לדבר:

"אתמול אימא ביקשה ממני שאבוא איתה לסוּפר. כמובן שהסכמתי. שמחתי. לעזור לאימא, כמובן. היא גם הבטיחה לי שקית שוקו. אימא החזיקה לי יד, לימדה אותי לחצות את הכביש. אדון שופט, אתה יודע איך חוצים כביש, נכון? שמאל-ימין-שמאל. אחרי שהגענו לסוּפר, אימא ביקשה ממני להביא לה ביצים. גבינה. חלב. לחם שחור. ואז אימא התחילה לברור ירקות. אני שונאת שהיא בוררת ירקות. אז התחלתי לשוטט במבוך של הסוּפר. אחרי כמה זמן, לא יודעת בדיוק, אין לי שעון, אני רואה שאימא עדיין לא באה לחפש אותי. הייתי באותו זמן ליד הצנצנות עם השוקולדים. אדון שופט, אתה מכיר את הסוּפרים האלו שיש להם כל מיני שוקולדים, נכון? לא דאגתי. הרגשתי כמו עמי ותמי שהלכו לקטוף תותים ביער, ומצאו בית שכולו עשוי ממתקים. ואיך שהם חיו באושר ועושר בבית הממתקים שלהם. ואכלו שוקולד לארוחת בוקר, וואפלות לארוחת צהריים, וגלידה לארוחת ערב. אדון שופט, אתה מכיר את הסיפור, נכון? אז טעמתי. קצת אגוזים מצופים שוקולד, וקצת נחשים מצופים שוקולד. רק טעמתי.

"אבל אז התחלתי לחשוש. יכול להיות שאימא שכחה אותי? לא יכול להיות שאימא תשכח את הילדה שלה". אורנה-דאז לא יודעת, את מה שאני, אורנה-דהיום, ידעתי בדיעבד, שלא רק שאימא יכולה לשכוח את הילדה שלה, היא בכלל לא שמה לב שחסר לה משהו, ולאחר שהיא חזרה הביתה עם כל המוצרים, ואבא עזר לה לסדר את המוצרים בארונות ובמקרר, הוא פתאום נעצר עם הלחם ביד, הצמיד אותו לחזהו, ושאל את אימא בפנים תמהות, פנינה, את לא חושבת ששכחת משהו? ואימא תגיד לו, לא, עברתי על כל הרשימה פעמיים, ואני יכולה לעבור איתך עליה עוד פעם: 2 שקיות חלב, 2 קוטג', לחם שח.. ומה עם אורנה? אבא התפרץ, איפה אורנה? ואימא הייתה כל כך מבוהלת, איך לא שמתי לב, איך לא שמתי לב, השאירה את המקרר פתוח, ויחד עם הסלרי שהיה לה ביד, רצה בחזרה לסוּפר. "ואחרי שהבנתי שאימא שכחה אותי", המשיכה אורנה-דאז, "התחלתי לבכות. ישבתי מתחת לצנצנות השוקולדים, מצצתי אצבע, ובכיתי. אחת הסדרניות של המוצרים, אדון שופט, אתה מכיר את הסדרניות האלו, נכון? היא ראתה אותי בוכה, ושאלה אותי: ילדה, למה את בוכה? ילדה, איפה אימא שלך? ומתוך הבכי, אמרתי לה: א-אני לא יו-ד-עת". בשלב זה אורנה-דאז התחילה לבכות, בכי איטי, עם הפסקות קצרות באמצע, עם ניסיונות לסיים את הסיפור, אבל אף אחד לא הבין מה היא אומרת, חוץ מהמשפט שהיא הפנתה לאימא: "אי-מא, ל-מה ש-כ-חת או-תי? ל-מה, אי-מא, ל-מה?"

וליבה של אימא, שהאירוע הזה נחרט עמוק בלבה וגרם לה צער רב, ומאז היא לא שוכחת כלום, ובראש רשימת המכולת, לפני החלב ותבנית הביצים, היא הייתה רושמת את הילדים שהיא לקחה איתה לסופר, ברצינות מלאה, ומתעכבת בקופה לעבור על הרשימה שוב, לבדוק שכל הילדים נמצאים, למרות שהעומדים אחריה בתור האיצו בה להזדרז – ושהמשפט הזה היה מאוד אמוציונאלי בשבילה, ליבה פשוט לא עמד בכך, אז אימא התיישבה על הספסל, או יותר נכון נשמטה על הספסל, על ספסל העץ הכבד של בית המשפט, או מה שהיא חשבה שהיה הספסל שכן היא התיישבה ברברס, בצעד וחצי אחורה, מבלי להביט במראות, וישבנה פגע רק בקצה-קצהו של הספסל ומשם היא החליקה אל רצפת בית המשפט, ראשה נחבט קלות בספסל וצנח מטה.

תחנת רכבת

האיש עם מכנסי הג'ינס והחולצה המכופתרת שתחובה בתוכם הניח את תיק-הגב שלו על השולחן שניצב לפני המאבטח בכניסה לתחנת הרכבת, כמקריב מנחה לרִצוי אלוהיו, ומיד אחר-כך הרים ידיו באוויר בתנועת-כניעה, מאפשר למאבטח למשמש אותו לאורך כל חלקי גופו עם גלאי המתכות הידני. המאבטח פתח את רוכסן התיק ואגב שליחת ידו פנימה ופשפוש בחפצים שבתיק, שאל את האיש בקול מכאני, כמי שמורגל בדבר, יש לך נשק? והרים את עיניו לגובה פניו של האיש. לא, השיב האיש בעייפות, ושלח את ידו האחת להרים את תיקו, כשכרטיס הנסיעה שלו מוכן לשימוש בידו השנייה, אך המאבטח אחז בחוזקה בתיק ומנע זאת ממנו. אתה בטוח? שאל אותו המאבטח, והג'ינס-פלוס-חולצה-מכופתרת-פלוס-תחובה-במכנסיים – הוא נראה מבוגר מדי בכדי להיות סטודנט, ולא חמוּר-פנים דיו בכדי להיות מרצה – השיב ברפיון מלווה בקוצר-רוח: כן, כן. למה?

המאבטח הביט במבט קפוא בעיני האיש כעשר שניות, ואז הרפה את אחיזתו בתיק, שנשמט ברפיסוּת על שולחן המתכת שלפניו, שאף מלוא ריאותיו אוויר והחל לצעוק, וקולו מהדהד בחלל מנהרת-הרכבת: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! המאבטח סובב את גופו בתנועה חדה כמי שנקשו על כתפו מאחור – אינסטינקט שרכש בשמירות בצבא, הוא יסביר בחקירה לקבר"ר, קצין-הביטחון הראשי של הרכבת, התפקיד אליו נשא את עיניו, כאשר יתבקש לשחזר את שהתרחש – והחל בריצה-מהירה לאורך המנהרה תוך שהוא צועק: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! המאבטח הוציא מכיסו את מכשיר המירס שלו, ובערך כשחלף על פני האישה עם המבטא הרוסי שחלקה עיתונים וקראה רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה, ועל פני האיש שחילק את "ישראל היום" – למה מכריחים אותם ללבוש את הסרבל המטופש הזה, הוא ישתף את הקצין החוקר בהרהור שחלף במוחו, וימשיך לספר – הוא צעק לתוך המכשיר שמצדו השני של הקו האזין הקצין-הממונה: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה!

צעקותיו של המאבטח נבלעו במערכת הכריזה של התחנה שבשם רכבת ישראל התנצלה על העיכוב שנגרם לכם – מנהל התחנה יתקן אותו בחקירה: לא, זו הייתה הודעה שהרכבת לבנימינה תאחר בכעשר דקות זמן משוער עם הנוסעים הסליחה – אך ריצתו המהירה הסבה את תשומת לב קהל הנוסעים, מה גם שבריצתו ממוקדת-המטרה הוא דחף נוסעים שנקוו בדרכו, שהחלו להתלחש בקולניות עד שנשמע רחש-מונוטוני שהתחרה עם מערכת הכריזה מלאת-הייסורים. כשהגיע המאבטח אל מחסום-המעבר לרכבת – מה?! ישאל אותו החוקר, והוא ישיב, כשמנהל-התחנה נכנס לדבריו ומנסה לסייע לו, נו, המקום הזה שבו אתה מכניס את הכרטיס ושלוש-רגליים מתכתיות נענות לך ונותנות לך לעבור – הוא הניף את ידיו לצדי המחסום וזינק מעליו, ומשם המשיך לחדרו של מנהל התחנה, שהיה נעול, כיוון שבאותו זמן ישבה הקופאית על ברכיו – עמדה מעבר לשולחנו, חלק עליו המנהל, אך המאבטח היה בטוח בדבריו, וזו הייתה נקודת-המחלוקת היחידה ביניהם בכל תחקיר-הפרשה – אז הוא שלף את אקדחו וירה על המנעול מלמעלה למטה, בזווית של שבעים וחמש מעלות, כמו שלימדו אותם בקורס המאבטחים – זו לא הייתה הירייה היחידה שנורתה באותו אירוע – השיב את אקדחו לנרתיקו וביקש ממנהל-התחנה להודיע במערכת הכריזה שיש איש ללא נשק בתחנה, אך משנוכח במעשיו של המנהל ניתקו המילים מפיו ולא הצליח לומר דבר, והוא יצא מחדרו של המנהל, שמצדו הדף בבהלה את הקופאית, כמו הייתה חרק מעופף שנחת עליו בהפתעה.

מחדרו של מנהל-התחנה פנה המאבטח בריצה לעבר מנהרת היציאה לכיוון האוניברסיטה, וחזר לצעוק לתוך מכשיר המירס ולחלל התחנה, לסירוגין, יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! כשצעקותיו נעשות תכופות פחות ופחות כשעלה במדרגות הנעות שבאופן זמני בהחלט – כך נכתב על נייר-מחשב שהודבק בתחתיתן בחובבניות – עמדו מלכת. הוא גמע את המדרגות הנעות שתיים-שתיים בצעדי ענק, תוך שהוא ממשיך בגרון ניחר לצעוק: יש איש ללא נשק בתחנה!

משהגיע לפתח המערבי של התחנה פנה למסוף האוטובוסים – הוא חש חובה ליידע גם את האנשים במסוף, למרות ששהו מחוץ לתחום השיפוט של הרכבת, והזהיר גם את האיש המקריח שהצל על ראשו עם רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה, כאילו קרחתו הנוצצת לא יכולה לשהות שנייה אחת תחת השמש – בטח, שיער לעצמו המאבטח, היה לו בי"תים בצבא משמירה בשמש, היה להם בחור כזה בטירונות, שהיו לו בי"תים משמירה בשמש, ובי"תים משמירה בעמידה, ועל-מה-לא – וגם את האישה על העקבים שרצה לעבר קו 45 שיצא מהתחנה תוך שהיא מנופפת בידיה, כאילו שהתה עשר שנים על אי-בודד ופתאום הבחינה במסוק חג מעליה בשמיים והיא יודעת שזו ההזדמנות היחידה שלה להינצל, וכל ההשפלה העצמית הזאת, כשנהג האוטובוס כמובן מתעלם מנוכחותה, כל זה בשביל מה? בשביל עוד שלושה-ארבעה שקלים שהיא תרוויח בעבודה כשתגיע כמה דקות מוקדם יותר?! – גם אותה המאבטח עדכן שיש איש ללא נשק בתחנה.

לאחר שהקיף המאבטח את מסוף האוטובוסים וחזר לפתח התחנה, התכופף מעט והניח ידיו על ברכיו בכדי לנוח, מכניס לריאותיו קצת חמצן, אך מיד נזכר הוא בתפקידו – איך אמר עליו המדריך בקורס המאבטחים? אתה, רואים עליך שלא תפשל בזמן-אמת, אתה – ובריאוֹת מלאות תחושת-שליחוּת וחמצן נכנס שנית לתחנה וירד במדרגות – הוא השתמש במדרגות הרגילות, מפיק לקחים – והמשיך להתריע שיש איש ללא נשק בתחנה. נוסעים רבים שחלפו על פניו, תחילה במדרגות ואחר-כך במנהרה ובאולם הנוסעים המרכזי, החלו לנוס על נפשם, אך היו גם כאלו שהמשיכו בשגרתם, וליד מכונת הכרטיסים האוטומטית הוא הבחין שגברת רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה מעולפת על הרצפה, כשמסביבה עשרות עיתונים מפוזרים וקבוצת אנשים מקיפה אותה, חסרת אונים, פרט לאדם אחד שצעק יש רופא באולם? יש רופא באולם?

יש איש ללא נשק בתחנה! המשיך לצעוק המאבטח ופניו מוּעדוֹת לרציף הרכבת לכיוון ראש העין-הוד השרון, להזהיר את הנוסעים שעומדים על הרציף, מדלג על מחסום-המעבר לרכבת, הפעם בלאוּת מסוימת ולא בלולייניות כמו בראשונה, ועלה במדרגות הנעות לרציף. הוא המשיך לרוץ ולצעוק לרוץ ולצעוק לרוץ ולצעוק לאורך עוד כעשרים-שלושים מטרים, כשפסי הרכבת לשמאלו ואיילון לימינו, כשלפתע נשמעה ירייה אחת בודדה. השקט שהשתרר בעקבות הירייה נקטע אחרי שניות ספורות על-ידי מערכת הכריזה, שהודיעה כי הרכבת להוד-השרון-סוקולוב תכנס לרציף מספר שלוש.

שבעה

מִסרון. גם כשאני מנסה לגלגל על לשוני מילה אחרת, נרדפת, פחות רודפת – נגיד אס-אם-אס – תחושת העלבון לא זזה במיל. אף שעל. בהודעת טקסט, ככה התבשרתי על חורבן הבית הפרטי שלי. מה יש היום לאנשים?! הם לא יכולים להרים טלפון?

עוד אני אני מזדחל לי בעומס התנועה בדרך נמיר ומתעכב בקריאת בשורת האיוב שלי, ומי זה בא דופק על חלוני? שוטר. אחרי שהוא קורא לי לעצור בצד ומוסיף באדיבות גם "רישיונות בבקשה", ואגב מילוי הפרטים בדו"ח, הוא זורק לי: "תסתכל על חצי הכוס המלאה: לפחות יש מישהו שחושב עליך". אז אני מראה לו את ההודעה, ועל המקום הוא קורע את הרפורט, כמו כבשו רחמיו את כעסיו, ומסתלק מזירת האירוע.

יום למחרת הפיגוע, אני מתעורר במיטתי, פעם ראשונה במיטה שלנו לבד, ורואה מולי את עודד, השותף שלי לשעבר, עד שנכנסה טלי לחיי. "תקשיב יואבי, חשבתי עליך הרבה אתמול, והסקתי שאתה חייב לערוך שבעה. אתה נכנס לשבוע הזה בדִיכִּי, ויוצא בנאדם חדש. זה ישחרר אותך לחלוטין. תאמין לי" – כשעודד אומר תאמין לי, אני ישר מתחיל לפקפק – "השבעה הזו היא נוסחה מנצחת". אני רוצה להגיד לו שאין לי ריח יהדות, שאני ויהדות זה כמו ילד מבוגר והוריו – אין כעס, אין קשר – אבל אין לי כוח להוציא מילה. אז ככה, אני באדישותי והוא בנחישותו, אני באילמותי והוא בדיבורו, יצאה השבעה לדרך.

עודד, בנחישותו ובהבל דיבורו, תוך שלושת-רבעי שעה "הרים אירוע": אחרי עשר דקות התייצבו בדירה מספר חברים, שאחרי עשרים דקות שאבו את הסלון מתוכנו וסידרו מעגל גדול של כיסאות כתר. לאחר רבע שעה נוספת הם פרסו בופֶה קטן של שתייה ופנכות על שולחן הקפה ולא שכחו להביא גם כסא ים נמוך, בשבילי.

ביום הראשון הגיעו בעיקר קרובי משפחה, אבא-אימא, אחים, קצת בני דודים. נכנסים, מהנהנים, שואלים לשלומי. מנסים לדובב אותי, אבל אני שומר על זכות השתיקה. אחרי כמה ניסיונות עקרים, הם זונחים אותי ונפנים לדבר בינם לבין עצמם, מתעדכנים בחדשות המשפחתיות: מי נולד ומי מת, מי בקיצו ומי לא בקיצו. ואני, בתוך הבועה, בוהה. אחרי עשרים דקות, גג חצי שעה, הם ממלמלים "תרגיש טוב", עוברים דרך עודד בדרכם החוצה, מעיפים לעברי מבט אחרון, אומרים לעודד בלחישה-שאני-אשמע: "אתה משגיח עליו? אנחנו דואגים לו", ויוצאים.

ביום השני והשלישי הריטואל חוזר על עצמו – דיבוב כושל, מאזן מתים-חיים, שאלת ההשגחה – רק מעגל המבקרים מתרחב. חברים שניסית לשמור ואיבדת, אנשים שקיווית שחלפו מחייך והתבדית. חברות לשעבר שהשליכו אותך, באו לעשות תשובה ובדרך להטמין זרעים לאיחוד מחודש, שאולי יבוא. כולם באים, כולם רוצים לנחם, ואתה מייחל שכולם כבר ילכו.

במוצאי היום השלישי, אחרי שכל המנחמים הלכו, עודד מתיישב לידי – הוא גבוה, בכתר, אני במפלס התחתון של הים – וממתין. אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, שתיקה של שני אנשים שאין להם כלים לגשר ביניהם, עודד מטיח בי: "אתה לא מתכוון לפרוק קצת, לדבר, לספר, להשתחרר?" לאחר דקות נוספות של שתיקה, הפעם שתיקה של אדם שנתפס בקלקלתו, עודד מתרומם ממפלסו, נותן בי את המבט של האורחים המאוכזבים/ מודאגים, ופונה לישון.

למחרת בבוקר עודד מחליט ליטול יוזמה. אני יושב לי בבועה שלי, מסביבי קומץ חברים-לכאורה, ואז עודד פורך את השתיקה: "תגיד יואבי, איך בכלל הכרת את טלי? זה היה נראה שאתם ביחד מאז ומתמיד".

אני ועודד מחליפים מבטים. עודד יודע את הפרטים. אני יודע שהוא יודע, והוא יודע שאני יודע שהוא יודע. חלפה דקה, עברו שתיים, ובדיוק שנדמה היה שעודד חוזר לתפקידו האדמיניסטרטיבי בהפקה, שברתי שתיקה. "שדכנית", אמרתי. טבעת המנחמים התהדקה סביבי, פתחה עיניים ואוזניים כמו זוג הורים טריים ששמעו את ילדם מוציא את המילה הראשונה מפיו, ולא רוצים לפספס את ילד הפלא מדבר שנית.

"נכון המילה שדכנית מעבירה רעד בגַו? מאיימת כמו 'אם לא תגמור את האוכל נרשום אותך אצל שדכנית'? ככה אני חשבתי פעם. גם אני פעם יראתי משדכניות כמו מסמר מפטיש; גם אני סברתי שזה מתחיל בשדכנית ונגמר בכניעה להפצרות השכנה בתור למכולת להכיר לך 'בחורה מקסימה'. אבל נמאס לי ללכת לבדי לבתי קפה ולשקר – 'כן, אני מחכה למישהו'; 'לא, הכיסא ממול תפוס-תודה' – ולקום בבוקר עם שאריות הקפה-בוץ של עודד בכיור, אז הכרזתי-שאלתי רטורית: 'מי בעד חיסול הרווקוּת שְירים את ידו'.

"דווקא השדכנית הייתה מאוד נחמדה. כבר למחרת היא מתקשרת אליי לנייד ומספרת לי על איזו 'בחורה מקסימה' שהיא פגשה אתמול 'בתור למכולת'. בשנייה ששמעתי את המילים 'בחורה מקסימה' וְ-'תור למכולת', קיבלתי בלק-אאוט. היא מדברת ומדברת, ואני – עלטה. אחרי עשר דקות שיחה בהן היא צולה לי את המוח מידיום-רר – ואני, כאמור, נעול מבחוץ – אני נענה בחיוב, רושם את הטלפון, ומנתק".

"אז השכנה שלי שפגשתי במכולת היא למעשה שדכנית, הא?" קול מוכר שואל בקהל. אני מרים עיניי לבדוק את זהות המתעניינת ומוצא שזאת טלי. ברגע שטלי נעמדה ונזקפה מלוא קומתה, כל הבית התנמך. ההמיה מסביב דממה באחת, כאילו מישהו לחץ על כפתור ה- mute, ורק קולה של טלי נשמע.

"אני מצטערת לקטוע את הסיפור המרתק שלך באמצע, למרות שאני כבר מתה – עכשיו הביטוי הזה מקבל משמעות קצת שונה – לשמוע את ההפי-אנד.

"יא חתיכת אידיוט. אתה יושב עליי שבעה?! אתה לא חושב שזה קצת חולני? אז מה קרה? מישהי זרקה אותך, עוד מישהי זרקה אותך. תוסיף אותה לרשימת האקסיות שיש לך באקסל – כן, אני יודעת על הרשימה הזאת, ואל תשכח לרשום "היא" תחת העמודה "מי חתך?" – ותמשיך הלאה. תוריד כבר את הפיג'מה והסליפרס ותלך לעבודה, לפני שיפטרו אותך. אתה לא רוצה להיות גם רווק-מזדקן וגם מובטל, נכון?!"