איך אני יכול לעזור לך?

אני אוהב לעזור לאנשים. לכן אני מוצא נחמה בעבודתי הנוכחית, מוקדן טלפוני באוניברסיטת תל-אביב. אבל הגישה הזו אינה מסתיימת או מסתכמת רק במקום עבודתי. היא מוליכה אותי בכל צעד שאני עושה. ואני חושב – אני בטוח – שאם כל אחד יאמץ את הגישה הזו, העולם יהפוך למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו. טיפה.

המשפט "איך אני יכול לעזור לך?", אותו אני אומר בעבודה פעמים רבות, יכול להתפרש בדרכים שונות, בהתאם לסיטואציה. גם כשראיתי לפני יומיים את האיש שרכן אל עבר הרדיו-דיסק של הרכב, חריץ ישבנו מבצבץ מבין מכנסיו, רגליו עומדות מחוץ למכונית ואילו ראשו ורובו בתוכה, הדבר הראשון ששאלתי אותו היה "סליחה, איך אני יכול לעזור לך?" "לא, לא", השיב לי האיש בטבעיות, "אני עוד דקה מסיים כאן. קאטר אולי היה עוזר, אבל ממילא אני אוטוטו מסיים". "אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" ניסיתי שוב, "כי אתה מפרק את הרדיו-דיסק מהרכב שלי וחשבתי שאולי מכיוון שהאוטו שלי אני יכול לתת לך סיוע".

האיש, שמוֹטוֹת ידיו העצומות איימו לקרוע את שרוולי חולצת הטי-שירט שלו, ומכנסיו הכחולים בקושי עלו על מותניו, הוציא את פלג גופו העליון מחוץ למכונית והניח את כפות ידיו על דלת הנהג שהפרידה בינינו. לראשונה ראיתי את פניו, פנים מחוטטות פצעים. "אה, זה האוטו שלך?" הוא השיב בתמיהה-מלאכותית, מאומצת, עקף את הדלת ואותי, צעד לקדמת האוטו ובדק את לוחית הרישוי. "וואלה, אני רואה שזה לא המספר הנכון של האוטו. מצחיק. יש לי בדיוק אותה פיאט פונטו כחולה. עולם קטן". הוא שב ונעמד ליד הדלת של הנהג, היכן שאני עמדתי, הצמיד את כף ידו הימנית לחזהו, הרכין את ראשו בתנועת התנצלות, ואמר: "וואי, אני ממש מתנצל, אני…". "ההתנצלות שלך לא מעניינת אותי, עכשיו 'סתלק לי מהפנים לפני שאני…" ולפני שאני, ראיתי את הבחור רץ בצעדים קטנים ומהירים כמו רץ-אחורי במשחק פוטבול. כשהסתכלתי פנימה לתוך האוטו, הרדיו לא היה שם.

וגם כשנכנסתי לחנות של FOX בקניון, לשם נסעתי אחרי גניבת הרדיו (אין כמו שופינג להשכחת הצרות ולהפגת תחושת הריקנות של החיים), ועמדתי בכניסה לחנות, מסוחרר מהמבחר הרב של הבגדים, המוכרת הנחמדה עם העיניים הכחולות שאלה אותי: "איך אני יכולה לעזור לך?"

הסתכלתי עליה במבט בוחן, ואמרתי: "כן, את יכולה לעזור לי, למה לא", והתיישבתי על אחד הסולמות הקטנים המשמשים כמדרגה למדפים הגבוהים. "חשבת פעם למה את חיה?" שאלתי אותה, ומיד המשכתי, מבלי להמתין לתשובתה, "אני חושב שרוב האנשים לא חושבים על זה. הם פשוט חיים כי ההורים שלהם הולידו אותם, הם חיים כי הם חיים. הם לא בחרו לחיות, הם ממשיכים לחיות. ואצלי, בזמן האחרון, אין סיבה לחיות. אני חושב שרוב האנשים ממשיכים לחיות כי הם נהנים מהחיים. יש בחיים דברים משמחים וטובים ודברים מבאסים ולא כיפים, יש פלוסים ויש מינוסים, והפלוסים עולים על המינוסים – גם אם לא מספרית, עולים עליהם מהותית. ואילו אצלי המינוסים עולים על הפלוסים, בהרבה, אין אפילו מקום לתחרות. אני משקיע בבורסה במניה – החיים שלי – שכל הזמן צונחת וצונחת, בעקומה חדה למטה. אז את יכולה לומר שיום אחד המניה שלי תרקיע, אבל גם אם זה יקרה – וכלל לא בטוח שזה יקרה – בינתיים כואב הלב על המניה שלי, הלב נקרע. אבל זה לא רק זה. כי גם אם הפלוסים יעלו על המינוסים – אז מה זה נותן לי? אין לי טעם לחיים, אין לי משמעות לחיים, אין לי למה לקום בבוקר – בשביל מה? בשביל לאכול אוכל מפנק, לקרוא ספר מרתק? אותי זה לא מספק. אז את שואלת למה אני עדיין חי? כי אני אדם סקרן והחיים שלי הם סרט – סרט רע מאוד, אם את שואלת לדעתי – ואני לא יכול לקום באמצע הסרט, אני חייב לדעת איך הסרט שלי נגמר, מה קורה בסוף. בינתיים אני מחפש משמעות לחיים – את יכולה לעזור לי בזה?". לאחר כמה שניות הוספתי: "אה, וחוצמזה גנבו לי היום בבוקר את הרדיו מהרכב. אבל בזה את באמת לא יכולה לעזור לי".

היא נתנה לי מבט של אני-לא-יודעת-מאיפה-זה-נפל-עליי, הנהנה, ואמרה: "אתה יודע מה יילך טוב עם המצברוח הדיכאוני שלך? חולצת פולו אפורה. עכשיו סוף יולי, יש מבצע סופעונה, שתי חולצות פולו ב-99 ש"ח בלבד". קמתי מהסולם עליו ישבתי והלכתי לראות את חולצות הפולו על המדפים. בסוף שמעתי בעצתה, אבל לקחתי שתי חולצות שחורות. כי שחור זה מרזה.

בנסיעה חזרה מהקניון הרהרתי במה שקרה בחנות, ובעיקר הרהרתי אם עשיתי קניה נבונה כשקניתי שתי חולצות שחורות, עוד שתי חולצות שחורות. ביציאה מהעיר באתי לעקוף משמאל את היונדאי גטס הירוקה שזחלה לפניי, אך באמצע העקיפה, כשהגטס לימיני, הבחנתי במשאית סמיטריילר שועטת לכיווני. שאלתי את עצמי, "אז זהו, כך נגמר הסרט שלי, ככה נגמר סיפור-חיי?"

לפתע הגיח משמיים סופרמן, נעמד ביני לבין הסמי, ובתנועת יד אחת עצר את התנועה של הסמי. הוא התקדם לעבר מכוניתי, הכניס את ראשו לתוכה, ואת שתי ידיו המשולבות הניח בפתח החלון שלי. "יוסי?", הוא שאל אותי. "כן?!", השבתי, עדיין הלוּם. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" הוא שאל. אמרתי לו את המספר, ותוך כדי שאני מדבר הוא הוציא אייפון מתוך התחתונים האדומות שלו, ובדק משהו. "כן, זה המספר שרשום לי. יוסי כהן, נכון? תגיד, אתה במקרה הבן של משה?". "אמת", השבתי. "כן יוסי, איך אני יכול לעזור לך?"

יום בעבודה

רוב השיחות עליהן אני עונה במוקד, נפתחות במילותיי "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", ונחתמות בברכתי "שיהיה לך בהצלחה", אבל השיחה עליה עניתי במשמרת ערב של יום ראשון, נפתחה במילים "אתה חייב לעזור לי", והסתיימה בצליל ניתוק לא צפוי.

במשמרות ערב העבודה אינה רבה. המשמרת הזו הייתה אמנם עמוסה מהרגיל, אך גם היא הייתה מפוהקת, ובפרט בשעתה האחרונה. עמיתי למשמרת ביקש לצאת ב-18.45, רבע שעה לפני תום העבודה, וירדתי למטה על מנת לפתוח לו את הדלת. כשעליתי בחזרה למעלה, שמעתי את הטלפון בשלוחה שלי מצלצל. מיהרתי לקבל את השיחה עוד בטרם עטיתי עליי את האוזנייה עם פומית הדיבור, כך שלא הספקתי לומר "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", וכבר שמעתי את הבחור בצד השני של הקו אומר בקול מתנשף "אתה חייב לעזור לי". "זה התפקיד שלי בחיים", עניתי לו בנונשלנטיות והתיישבתי בכיסאי, "אני עוזר לאנשים אחרים". אמרתי, ולא שיערתי במה זה כרוך.

"אוקיי, תקשיב", התחיל שותפי לשיחה מדבר, "אני נמצא בבית המעצר ויש לי רק שיחה אחת לעשות, וגם היא מוגבלת בזמן, אז נעשה את זה זריז". "רגע", השבתי לו, ולא ממש הטיתי אוזן למה שהוא אמר. לימדו אותי במוקד שהדבר הראשון שעושים בשיחה הוא להעלות את מספר תעודת הזהות של הפונה, עוד לפני שהוא מתחיל לשפוך את לבו על כך שכל החיים הוא חלם להיות רופא, או שזה ממש לא בסדר לעכב לו את קבלת התואר בגלל חוב בשכר-לימוד של עשרים וחמישה שקלים. "מה מספר תעודת הזהות שלך?", שאלתי אותו. הוא אמר לי את מספר תעודת הזהות, ואז קראתי בשמו, על מנת לוודא שזה הוא. "יוני גרוסמן, נכון? תגיד, אתה הבן של דויד?" "הבן של מי?" יוני שאל אותי בפליאה, ואני השבתי לו "נו, הבן של דויד גרוסמן, הסופר". "לצערי לא", יוני השיב לי.

"טוב, אף פעם לא מאוחר מדי… כן יוני, איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי אותו. "ככה. אני רוצה לבטל את ההרשמה שלי לאוניברסיטה". ראיתי שיוני התקבל לבית הספר לרפואה, ולכן אמרתי לו "לפני שאני מסביר לך מה אתה צריך לעשות, אפשר לשאול למה אתה לא רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב? התקבלת לרפואה במקום אחר?" "לא, זה לא העניין", יוני השיב לי, "כמו שאמרתי לך, אני עכשיו בבית המעצר, ויש לי שיחה אחת לעשות, וגם היא מוקצבת בזמן, אותו אתה מבזבז לי…"

"וואלה, אז זה נכון מה שרואים בסדרות טלוויזיה שיש רק שיחה אחת לעצירים", השבתי. "כן, עכשיו אני נזכר שציינת את זה בתחילת השיחה. פשיייייה, יש לך רק שיחה אחת לעשות ואתה מבזבז אותה עליי! אני מרגיש איש חשוב. אז כנראה שאימא שלי צדקה שהיא תמיד אמרה לי שאני אדם מיוחד. יוני, מה מביא אותך לבית המעצר בערב קיצי ונפלא שכזה?". "עשיתי תאונת דרכים", יוני השיב לי, ואז סינן בלחש "ו… ברחתי מהמקום". "וואלה, פגע וברח. כן, זה מאוד באופנה עכשיו תאונות כאלו. אני מבין שאתה אחד שנוהה אחרי העדר. תגיד, כשבמבחני מו"ר שאלו אותך מה היית עושה אם היית פוגע בהולך רגל בתאונת דרכים, לא ענית 'בורח מהזירה', נכון?". יוני השיב לי בגמגום: "לא, אהה… כן, כלומר לא שאלו אותנו את השאלה הזו".

"הבנתי", השבתי ליוני. "כן, אני מניח שאחרי תאונה כזו תשב קצת בכלא ולא תוכל להתחיל ללמוד בשנה הבאה. מהבחינה הזו, נפלת על תקופה לא טובה לעשות פגע וברח. כמו שאומרים: 'יהיה לך הרבה זמן לחשוב על מה שעשית'. אז ככה. אנחנו צריכים הצהרה בכתב שאתה לא מעוניין ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה. אני אתן לך כתובת של מייל או מספר פקס, תגיד לי אתה איך נוח לך, ושם תציין שם ומספר תעודת זהות, ושאתה מעוניין לבטל את ההרשמה. זה הכול".

"טוב, תקשיב. איך אמרת קוראים לך?" השיב לי יוני בעצבנות. "לא אמרתי", עניתי, "אבל קוראים לי אודי". "אוקיי, אודי. אני במעצר, בזבזתי את השיחה היחידה שיש לי עליך, והיום הוא היום האחרון לביטול ההרשמה לשנת הלימודים הבאה ולקבלת מלוא סכום המקדמה. אין פה פקס ואין לי אפשרות לשלוח מייל. מה אפשר לעשות?"

"זו בעיה. אם היית מתקשר לפני שלוש, הייתי יכול לשאול את אחת העובדות במדור רישום, אבל עכשיו אין שם אף אחת. פעם הבאה שאתה עושה פגע וברח, אולי עדיף בשעות הבוקר, כך שעד שהמשטרה תתפוס אותך ותתקשר, יהיה לפני שלוש. אני אגיד לך מה נעשה. אני ארשום את הפרטים שלך על פתק, ואשים אותו על השולחן של מנהלת מדור רישום, אוקיי?" חיכיתי לשמוע את האישור שלו, אבל רק שמעתי צעקות עמומות ברקע, טריקה של שפופרת הטלפון, וצליל של ניתוק שיחה.

הנחתי שהתשובה היא חיובית, אז רשמתי על פתק קטן את הפרטים שלו, כולל מספר הפלאפון שהופיע במערכת (בתקווה שהוא יוכל לענות), ולידם רשמתי הסבר קצר על המקרה של יוני גרוסמן.

ראיתי שהשעה כבר 19.02, שתי דקות מעבר לסיום המשמרת. חסמתי את האפשרות לקבל שיחות במכשיר הטלפון שלי, כיביתי את המחשב, לקחתי את הפתק של יוני, הורדתי את השאלטר של החשמל ונעלתי את החדר. בדרך למטה עברתי בחדר של שרה ושמתי לה את הפתק על השולחן, ומעליו שמתי שדכן, בכדי שהפתק לא יעוף. ליד דלת הכניסה העברתי כרטיס, נעלתי את הדלת של האגף, ושלשלתי את המפתחות בתיבה שבכניסה.

עוד יום בעבודה עבר.

כשלג'ני מלאו 27

כשג'רמי ווסט חזר לביתו המוחשך בעיר קיסימי שבפלורידה ארצות הברית, הוא הופתע כשמשפחתו וחבריו קפצו עליו בקריאות "Surprise" ו"Happy birthday", או לפחות העמיד פני מופתע בצורה מושלמת. אבל כשאביו ואימו, בוב ולינדה, לקחו אותו לבאק-יארד של הבית שלהם, והראו לו את הפורד פיאסטה 2006 שעמדה בגארג' – הוא לא היה מופתע כלל. לג'רמי מלאו 27 שנים, ובקיסימי היה נהוג שההורים קונים מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. כך גם עשו הוריו של ג'רמי לשתי אחיותיו הגדולות, סינדי וקים, שהגיעו לגיל זה, וכך הם יעשו לאחיו בן ה-23, ג'ק.

את ג'רמי ווסט פגשתי לראשונה בבאר המקומי "The Quick Turtle". ירדתי מהאוטובוס לקיסימי לקראת עשר בלילה, ונכנסתי לבר בכדי לשאול תושב מקומי היכן ניתן לשכור חדר ללילה. האדם הראשון שראיתי היה ג'רמי, שישב עם חברתו ג'ניפר. שניהם חזרו באותו יום מלוויה של חבר, שמת בתאונת דרכים, ובאו לשתות משהו. הוא אמר לי שהמוטל הכי קרוב הוא במרחק עשר דקות נסיעה. כששאלתי אותו היכן ניתן לתפוס מונית, הוא השיב לי: "המונית האחרונה עברה פה ב-1997. אף אחד לא משתמש בתחבורה ציבורית בקיסימי. בוא, אני אקפיץ אותך".

בנסיעה למוטל ג'רמי סיפר לי על יום ההולדת שלו ועל המנהג המקומי. הוא גם סיפר לי שלמרות התופעות השליליות שיצר מנהג זה, כמעט ולא ערערו בקיסימי על המנהג לקנות מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. והיו למנהג הרבה השלכות שליליות. כך, למשל, קיסימי סבלה מאוויר מזוהם כתוצאה מהגזים שנפלטו מאגזוזי המכוניות, וגם היה בה את אחוז תאונות הדרכים הגבוה ביותר בכל ארצות הברית.

רוב מוחלט של תושבי קיסימי מעולם לא יצאו מעירם. לכן, אם תעצרו ברחובות קיסימי תושב מקומי ותשאלו אותו על ההשלכות של המנהג הזה, קרוב לוודאי שהוא לא יבין מה אתם רוצים ממנו. זה ייראה לו טבעי שהוא או אחד מקרוביו ימות מתאונת דרכים והגיוני מאוד שאין בתי קולנוע רגילים בעיר, אלא רק דרייב-אין.

רוב תושבי העיר גם לא ידעו להגיד ממה נובע המנהג; אם תשאלו אותם על כך, הם יאמרו לכם בניב המקומי: "Man, I have no idea". הם פשוט עושים את מה שההורים שלהם עשו כשהם הגיעו לגיל 27, ומה שעושים החברים שלהם כשילדיהם מגיעים לגיל 27. אבל כל אורח שמבקר בעיר, כמוני, מבין שזה לא נורמאלי, ושזה אפילו מטורף.

ליתר דיוק, לא כל ילד בן 27 מקבל אוטו. ב-97% מהמקרים, חתן או כלת היומולדת שקיבלו את האוטו היו רווקים, ואילו 3% הנותרים היו ילדים נשואים, שהוריהם חשו רגשות אשמה שהם קונים מכונית לילדיהם הרווקים, ולא לאלו הנשואים. המנהג נובע משתי סיבות, שקשורות ברווקות של הילדים. הראשונה, והגלויה יותר, היא פיצוי רגשי. פיצוי רגשי שההורים ראו צורך לתת לילדים שלהם, שהגיעו לגיל 27 ולא התחתנו. מין פרס תנחומים. כמו היו אומרים: "מספיק קשה להם לצלוח את החיים בבדידותם, לפחות שיצלחו את החיים ב-90 קמ"ש". הסיבה השנייה היא שכאשר אתה רווק בעל מכונית, אתה יכול לתרגל מערכת זוגית, אתה יכול לדאוג למישהו, להיות אחראי על מישהו, לפתח את הצד הרגשי שלך, וכך אתה נמצא בעמדה טובה יותר לקשר זוגי. היו שהדביקו לטענה זאת את השם הקליט: "care about the car".

בעשר השנים האחרונות ישנה השלכה שלילית נוספת כתוצאה מהמנהג הזה. לא רק שיש אחוז גבוה של הרוגים ופצועים בתאונות דרכים ושאיכות החיים בירידה חדה בגלל הגופרית הדו-חמצנית שנפלטת מאגזוזי המכוניות. היום הצעירים הפסיקו להתחתן. צעיר שמגיע לגיל 24-25 מעדיף לחכות שנתיים-שלוש עם החתונה, בשביל שהוריו יקנו לו אוטו כשיגיע לגיל 27. וזה לא שהם מחכים עם הצעת חתונה בקנה ואחרי שהם מגיעים לגיל 27 ויום הם מתחתנים. הם פשוט לא חושבים על חתונה לפני גיל 27. זה מחוץ לטווח המחשבה שלהם. ואז זה לוקח עוד כמה שנים, ועם השנים האנשים נהיים יותר ויותר נוקשים. ואז גם מתחילות בעיות של פריון לנשים.

ולמרבה האירוניה, לא רק שפרס הניחומים הפך להיות הפרס הראשון. המכונית התגלתה כמכשלה בדרך לפיתוח מערכות יחסים. ישנה עלייה הדרגתית בגיל הממוצע של תושבי קיסימי, כיוון שפחות ופחות אנשים מתחתנים ופחות ופחות תינוקות נולדים. האנשים נקשרים לאוטו רגשית, ולא מוכנים לעזוב אותו. הם קוראים לרכב בשם, נושמים את הרכב, מרגישים שהוא היה איתם בעליות ובירידות של החיים, בצדי הדרכים ובמכירות חיסולים. הם מרגישים מלאים ולא מחפשים קשר אחר. וכשבחור ובחורה יוצאים יחד, אף אחד לא מוכן לוותר על המכונית שלו.

וג'רמי, שעד כה הפגין אדישות להשלכות השליליות של המנהג, חווה זאת על בשרו. שבוע אחרי שמלאו לחברה שלו, ג'ניפר, עשרים ושבע שנים, ראיתי אותו שוב בבאר. לבד. חשבתי שהוא חזר מעוד לוויה של חבר. ניגשתי אל ג'רמי, שישב ספוּן על הבר, וניכר בו שהוא שתה כמה כוסות טובות של בירה לפני שהגעתי. שאלתי אותו כמה כוסות בירה הוא כבר שתה היום, והוא השיב לי: "עשיתי הסכם עם הבירה – היא לא סופרת אותי ואני לא סופר אותה". חייכתי.

הזמנתי גם אני בירה, וג'רמי התחיל לדבר. הוא סיפר לי על יום ההולדת שהוא וההורים של ג'ניפר הרימו לה ביום שמלאו לה 27 – אותו פורמט כמו היומולדת שלו, בהפרש של חצי שנה: בית מוחשך, קריאות "Surprise" ו-"Happy birthday", יציאה בדלת האחורית לגארג' וקבלת האוטו, טויוטה יאריס – ועל האסמס שהוא קיבל ממנה לפני שלושה ימים ובו היא אומרת לו שעכשיו שיש לה את ג'ו ולו את סמנתה – השמות שכל אחד מהם העניק לאוטו שלו – היא רוצה להיפרד ממנו. "איך היא אמרה לי", סיים ג'רמי, "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני לא בקטע של פוליגמיה".

"ועכשיו", הוא אומר לי, "המצב רע, רע פלוס-פלוס. בא לי למות". הוא מקרב את כוס הבירה לפיו אך אז כאילו מתחרט וממשיך לדבר. "תגיד, למה כל העולם נגד התאבדויות? מאז שג'ני זרקה אותי כולם אומרים לי "זו לא הדרך". כאילו יש איזו תחושה שכל העולם מלוכד במשימה הזאת: חייבים להמשיך לחיות, חייבים לתחזק את המערכת, ואם יש מישהו שמתאבד הוא כאילו מצביע על פגם ייצור, על פאק במערכת, הוא מפורר את הניסיון העולמי להמשיך לחיות. ואני אומר, ציז'ס כרייסט, שחררו. תנו לחיות", הוא לוגם עוד שלוק מהבירה ומוסיף: "כלומר, למות". אני לא יודע אם הוא מחכה לתשובה, ואני גם מבין שתשובה מלומדת על מהות החיים לא תעזור עכשיו, אז אני רק מחקה את המבטא המקומי ואומר: "Man, I have no idea". ג'רמי מזהה זאת ומחייך, לראשונה בערב זה.

המשכנו לדבר עד שהברמן רמז לנו שהם רוצים לסגור, כלומר שפך דלי מים על המרצפות והתחיל לעשות ספונג'ה. מכיוון שג'רמי היה שתוי כהוגן, שאלתי אותו איך הוא חוזר הביתה. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק, ואז הוא אמר לי "נו איך, עם סמנתה. אגב, איך אתה מתנייד כאן?" אמרתי לו ששכרתי רכב באורלנדו הסמוכה, והצעתי להקפיץ אותו הביתה, למרות שגם אני הייתי אחרי שתי כוסות בירה. בגלל שזה היה כרוך בהשארת סמנתה לבד בחנייה של "הצב", והחזרתה למחרת אליו הביתה, ג'רמי בהתחלה התנגד, אך לבסוף התרצה.

במהלך הנסיעה חזרתי לשיחה ההיא עם ג'רמי, ושאלתי אותו מדוע אחוז תאונות הדרכים כל-כך גבוה. הוא השיב לי שקצב קניית המכוניות מהיר יותר מקצב בניית התשתיות בעיר. "יש צפיפות איומה של כלי רכב על הכביש", הוא ממשיך, "וזה גורם ליותר עבירות תנועה, ואין מספיק שוטרים שיאכפו זאת. באורלנדו, בשתיים בלילה, הייתה מחכה לך ניידת משטרה אחרי הסיבוב", הוא אומר לי בזמן שאני מאותת שמאלה. ג'רמי מציע לי לגנוב את הצהוב ועוד לפני שהספקתי לקחת את כל הפניה אני מבחין בטויוטה יאריס באה בכיוון הנגדי לנו במהירות עצומה, ורק הספקתי לשמוע את ג'רמי צועק "תיזהר".

גבר במנוסה

"אז שנלך אליך לדירה?" היא שאלה אותי, ואני פלטתי איזה כן מופתע כזה, "כן?!", ובלבי אמרתי: תודה, אלוהים, תודה. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה איזה יופי שלבשתי היום תחתונים חדשים-חדשים, אבל אחר-כך חשבתי שיט, למה לא סידרתי את הדירה אחרי ששטפתי. אויש היא נראית נורא, פח האשפה על השולחן, והכיסא על המיטה – על המיטה! מה היא תבין מזה?! – ובזמן שנסענו אליי היה לי חיוך של בחור שמרוצה מדי עצמו – אני שונא את הבחורים האלו – אבל, היי, אמרתי לעצמי, זה מגיע לך, פגישה שלישית וכבר אתה מסיים אותה אצלך במגרש הביתי.

אחרי נסיעה של כמה דקות הגענו לדירה שהייתה באמת מבולגנת, ואני עוד נאמתי לה שעה על כמה אני פדנט, והוצאנו שני כיסאות, והכנתי לה קפה ודיברנו ודיברנו, ואני כל הזמן ביכיתי בלבי על הכיסא שעל המיטה, שלעולם לא ירד, כי אם אני אוריד אותו אל מול עיניה זה ייראה כרמז גדול מדי. אבל אולי יש אפשרות שאני אתחיל לסדר את הדירה בנונשלנטיות, תוך כדי שנמשיך לדבר, ואגיד לה באגביות: "אכפת לך לתת לי יד?" ונוריד את הכיסא מהמיטה.

היא הביטה ממושכות בכוס החד-פעמית, ונראה שהיא מבקשת לומר משהו ואולי היא מחפשת סימנים בקפה, ועדיין כשפניה מושפלות-מטה היא אומרת לי: "אני לא רוצה להמשיך". לא ברור למה, אבל חזרתי על המילים לא רוצה להמשיך, ורק אז הבנתי את משמעותם. בדיוק אז חשתי את כדור הפלאפל שאכלנו ביחד לפני שעה צורב לי במעלה-הגרון, למרות שחשבתי שכבר החלקתי אותו מטה.

יצאנו יחד מהדירה וליוויתי אותה החוצה. היא ביקשה שאסביר לה איך נוסעים מכאן, והתחלתי לפרט, אבל אז אמרתי: "רגע, לפני כמה דקות זרקת אותי, אז למה בדיוק אני עוזר לך? גברת, מעכשיו את On your own". הגנבתי חיוך בכדי שתבין שאני צוחק, והמשכתי להסביר לה. חזרתי לדירה וסידרתי אותה באופן מינימאלי כך שאוכל ללכת לישון, הורדתי את הנעליים ונשכבתי על המיטה על-גבי השמיכה. מחר, אמרתי לעצמי, מחר.

קמתי לבוקר חדש ונטול-תקווה, השארתי את מצעיי סתוּרים והלכתי לשולחן לקחת טוּש בלתי-מחיק שהיה זרוק בין ערמות הספרים לבין האשפה שהייתה על השולחן מאמש. ניגשתי למפת ארץ-ישראל שהייתה תלויה על הקיר מול מיטה, מצאתי את כפר-סבא, ומשם המשכתי עם האצבע מזרחה עד שהגעתי לכוכב-יאיר. השתהיתי כחצי דקה עם הטוש באוויר, ואז סימנתי את היישוב באיקס אדום וגדול. זהו, לכוכב יאיר אני לא נכנס יותר. כוכב-יאיר מחוקה מבחינתי.

זה הפך להיות נוהל: אחרי כל פגישה שהסתיימה בזריקה, הייתי ניגש למפה, מוצא את היישוב או השכונה שבה הבחורה גרה, ומקיף את גבולות הגזרה או פשוט מסמן איקס. יש לי קיר בחדר שנראה כמו קיר בחמ"ל צה"לי. הקיר מעוטר במפות על גבי מפות: מפת של ארץ ישראל בקומת אדם, מפה של גבעת-שמואל, מפה של ירושלים. אם זה היה ישוב קטן, כל הישוב היה פסול מבחינתי. אם זו הייתה עיר, הייתי מסמן רק את השכונה שבה הבחורה גרה. כוכב יאיר, לדוגמא, עוררה אצלי התלבטות – מצד אחד ישוב, מצד שני ישוב גדול, כלומר אפשר להלך בו בין הטיפות. בסוף טפחתי על מצחי ואמרתי, אידיוט, גם ככה אתה לא יודע איפה היא גרה, ואם הבחורה הבאה גרה בבית ממול? אין כוכב יאיר.

בירושלים זה הפך לקשה יותר ויותר. הייתה בחורה אחת – שירה, מרפאה בעיסוק, גרה בגבעת שמואל, מחלה באות הראשונה של שמה: שיתוק מוחין – שהחליטה לעשות לי הפתעה. אנחנו נוסעים ברכב שלי בדרך בן-צבי בירושלים, אני נוהג, ואז היא אומרת לי לפני בצלאל, "קח פה ימינה וישר שמאלה, לנהר פרת". אני מאותת ימינה בכדי לפנות לבצלאל, ואז שואל אותה, "רגע, נוסעים לנחלאות? לא אמרת שהולכים לנחלאות". "נכון, טיפשון, זה כל העניין בהפתעה", היא משיבה לי. "לא, לא", אני אומר, ולוקח את נהר-פרת ברברס, מניח את ידי הימנית על משען הכיסא שלה ומסתכל אחורה, מקווה שלא תכנס אף מכונית, "נחלאות לא בא בחשבון". "מה הבעיה בנחלאות?" היא מופתעת, "סמטאות עתיקות, ג'קי לוי, מערב ירושלים… זהו, מערב ירושלים, אין לך תירוץ", היא מחייכת, לועגת לדעותיי הפוליטיות. זרקתי משהו על כך שאני לא חונה יותר בכחולבן בנחלאות כי הספיקה לי פעם אחת שגררו לי שם את האוטו. בסוף שמנו את האוטו ליד סניף "מרכז" בניות והלכנו לטייל בעמק המצלבה. ובסוף בסוף? בסוף-בסוף זה נגמר בסגירת רחוב הנשיא ושלוחותיו בגבעת שמואל.

לפני חודש אימא התקשרה אליי בשביל להציע לי מישהי מפתח תקווה. שאלתי אותה "איפה בפתח תקווה?" והיא השתהתה עשרים שניות ואמרה "כפר גנים". אמרתי לה, "אימא, תני לי דקה לבדוק משהו ואני חוזר אלייך, אוקיי?" "טוב", היא אמרה לי, "אבל לא אמרתי לך עליה כלום". "אין בעיה, עוד דקה", השבתי. מצאתי במפה של פתח-תקווה את כפר גנים, וראיתי – חסום. ניסיתי להיזכר מי הייתה מכפר גנים, מי הייתה מכפר גנים…. כן, רוני, ביולוגיה תואר שני, מחלה שמתחילה באות הראשונה שלה: ראומטיזם. התקשרתי לאימא ואמרתי, "מצטער אימא, לא מתאים". "אבל לא אמרתי לך עליה כלום", היא ניסתה, "לא אמרתי לך שהיא לומדת…", ולפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אמרתי "אימא, לא מתאים, שלום", וניתקתי.

ועכשיו התפתתי לצאת עם מישהי מהשכונה, ממש לפני שבועיים. איזו טעות! הכרנו באיזו ארוחת שבת, ישר בשולחן שבת אמרה "קוראים לי זוהר, מחלה בזי"ן – זיבה", ולי יש חיבה לזיבה, יש לי חולשה לזיבה. אחרי שלוש פגישות היא שולחת לי מייל שבו היא אומרת שהיה לה מאוד נחמד ואני סבבה והכל, אבל אנחנו לא משדרים על אותו גל. היו לי כמה וכמה פרידות: פרידה בטלפון, פרידה באסמס, פרידה בתום הפגישה, פרידה בערב-שבת-בין-השמשות, אבל פרידה במייל – זה חדש.

מאז אני בקושי מוציא את הראש מהדירה – היא הרי גרה פה שלושה רחובות ממני. אני יוצא מהדירה לאוטו ומהאוטו לדירה, חלב ולחם אני קונה בבקעה. שלשום ראה אותי שאול מהמכולת השכונתית בקניון מלחה, יוצא מצומת ספרים עם עיתון לשבת. הוא אומר לי "אודי, איפה נעלמת? מה קרה אתה קונה עיתון בצומת ספרים? אתה יודע, עיתון ששוכב ליד עמוס עוז ועיתון ששוכב ליד דג מלוח הוא אותו עיתון". ואני לא יכולתי להסביר לו שזוהר גרה בדיוק מעל המכולת שלו, ובאמת אין לי שום דבר נגדו, אז אמרתי לו, "עזוב, אל תשאל", ונבלעתי בין ההמון הקניוני.

היום נשברתי.

אני עובר לתל אביב.