נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)

(בית הכנסת, חזרת הש"ץ של שחרית)
– "נישט אין שאבעס גערעט, שמעתי שאתה מוכר את הוולוו"
– "נישט אין שאבעס גערעט, נכון"
– "נישט אין שאבעס גערעט, כמה?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, מאה אלף"
(קריאה בתורה שלישי)
– "נישט אין שאבעס גערעט, תשעים הולך?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, לא בא בחשבון"
(הפטרה)
– "נישט אין שאבעס גערעט, מה לגבי תשעים וחמש?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, זה כבר לא אקטואלי"

(בדיחה יהודית עממית)

א.

כשאימא שלי שאלה אותי למה לעזאזל אני רוצה ללמוד רוקחות, לאחר שראיתי שאפסו סיכויי להתקבל לבית הספר לרפואה, "ואם כבר רוקחות", היא הוסיפה, "למה להיות רוקח קהילתי ולא להשתלב בתעשיית התרופות?", היא לא המתינה שאענה לה, וישר הפטירה לחלל החדר: "נפלא. הבן שלי רוצה להיות קופאי. לא סתם קופאי, קופאי-על. בן גדלתי ורוממתי והוא רוצה להיות קופאי. ממש יגיע כפך כי תאכל". היא השתהתה כמה שניות, ואז המשיכה: "אדוני רוצה משהו ממבצעים?", היא פנתה אליי בחיקוי של מבטא רוסי והחוותה בידה אל עבר ארון התרופות שלנו במטבח. "יש לנו אתה לקנות שתי סטרפסילס, מקבלת בקבוק-חמה מתנה. רוצה?". לזכות אמי יאמר שבשנה ב' כעסה קצת שכך, לאחר שהכרתי את אישתי יונית במסדרונות המחלקה לרוקחות בעין-כרם. מבחינתה של אמא, אין דבר העומד בפני השידוך, ואם בשביל למצוא את אישתי הקב"ה קבע שאני אהיה קופאי-על, אז שיהיה.

בניגוד לדעת אימי, אני הגעתי למקצוע כי אני מאוד אוהב לתת שירות לאנשים. מבחינתי עזרה לאנשים הנזקקים לתרופות, בנוסף לאפשרות לעקוב אחר הליך החלמתם, זה שילוב מנצח. כי כשאני נותן ללקוח תרופה נגד טחורים, ואחרי חודש הוא בא ואומר לי, "שמע, עודד, התרופה שנתת לי – מחוללת נסים. כבר חצי שנה שאני בקושי יושב על התחת – אני אוכל בעמידה, רואה טלוויזיה בעמידה, קורא בעמידה, ופתאום אני יכול לשבת. זה תענוג. לפעמים אני חוזר הביתה מהעבודה, מניח את התיק בחדר השינה ורק מתיישב על הספה בסלון – בלי לפתוח טלוויזיה, בלי לקרוא עיתון. רק יושב. גן-עדן" – כשמישהו אומר לי כך, זה סיפוק עצום. סליחה, אני לא מכיר לקוחות שיבואו לקופאי בסוּפר השכונתי אחרי חודש ויאמרו לו: "בואנ'ה, משה, החמוצים שמכרת לי לפני שבוע – חוללו פלאים"; אני לא מכיר חנוונים שיגשו ללקוח ויגידו לו "נו, איך קרטון הביצים שנתתי לך – עזר או לא עזר נגד הבחילות? איך לא יעזור, זה 100% הצלחה. בדוּק".

אני ושותפיי הרוקחים בסניף "סופר-פארם" ב"בבית המאה" בתל אביב, פיתחנו בינינו מספר כללי אתיקה הנוגעים לפרטיות החולה, ואנו משתדלים ליישמם ולנהוג לאורם. במידת האפשר, כמובן. אם מגיע אלינו חולה עם מרשם רפואי, אנו לוקחים ממנו את המרשם בזריזות וחופנים אותו בכפות ידינו כמו היה קלף במשחק פוקר, על מנת שהכתוב בו לא יתגלה לשאר הממתינים בתור או לעוברים ושבים ליד הדלפק. ואם ישנן הוראות לנטילת התרופה, או רשימה של תופעות לוואי, אנו רוכנים מעט לעבר הלקוח, מסמנים בעינינו למספר הבא בתור שייקח שני צעדים אחורה, ולוחשים: "שלוש פעמים ביום, אחרי האוכל, שבוע ימים. עלול לגרום לעייפות או סחרחורות. אם יש בעיות יציאה או פריחה בעור – עליך לפנות לרופא המשפחה בדחיפות". בכל זאת, המחלות שלנו הן לא עניין של איש, ואף אחד לא צריך לדעת שלמרות שאני נראה שפוי ומתוחזק כלפי חוץ – אני לוקח שני ציפרלקס ביום.

אבל ככל שזה נוגע לתרופות ללא מרשם, אנחנו מרשים לעצמנו קצת להשתחרר, ובפרט כשאנו עושים תורנות שבת או תורנות לילה ואנחנו משועממים ומבואסים על המשמרת, ולא אחת אנו מוצאים עצמנו נותנים שירות בבחירת מוצרים כאחד הקופאים. לדוגמא, אם לקוחה תשאל אותי איפה נמצאים השמפואים, אני אוביל אותה למדפים הנכונים, ואוסיף "השמפואים לשיער דליל במדף התחתון ביותר". ואם היא תשאל האם יש לנו רצועות שעווה, אני אשיב לה "מותק, בדיוק בשביל המקרה שלך יש גם רצועות וגם קרם".

ב.

ביום ג' האחרון, כחצי שעה לפני חצות, נכנס לסניף בחור כבן 20, אשר על פי שרוכי נעליו המותרים ומכנסיו השמוטות מטה, חושפות את מחצית מתחתוניו האדומים – חשבתי לאחד הבחורים שיושבים בשעות הלילה מחוץ לבניין. אך הייתה לי תחושה שראיתי אותו בעבר. הבחור נראה קצת תועה בין המדפים, פניו נבוכות, מבטו מוסב מטה. הוא התקדם לעבר דלפק בית המרקחת, אך מכיוון שמבטו היה נטוע בקרקע, הוא לא הבחין בסלסלה מרושתת ממתכת ובה גלילים של נייר עטיפה, ופגיעתו בסלסלה זעזעה את מדפי גלולות הויטאמינים שהסלסלה הוצבה לידם. מבוהל מצעדיו, הוא התכופף והזדרז להשיב למקומן את כל הצנצנות שהפיל.

כשהלקוח עמו דיברתי באותו רגע סיים לשלם על התרופה שלו ("פעם אחת ביום", לחשתי לו, "למשך שבוע, עלול לגרום לשילשולים, מומלץ ליטול בקרבת בית שימוש"), הבחור התקרב לעבר הדלפק, רכן לעברי, הסיט את עיניו ימינה ושמאלה בכדי לוודא שאף אחד לא מתקרב, ולחש לי בשקט את המוצר שהוא מבקש. הזדרזתי להביא לו את החפיסה, תוך שאני מסביר לו את אופן לקיחת הגלולה. בסוף לא התאפקתי ואמרתי לו "אתה ממש מוכר לי מאיפשהו". "ברור", הוא השיב לי, "הפרצוף שלי מופיע על כל השטרות של עשרים שקלים חדשים", אמר, והעביר לי את כרטיס האשראי שלו. "תגיד, אתה לא מתפלל במקרה בבית כנסת 'מוריה' ברעננה?", שאלתי אותו, והגשתי לו את החשבונית לחתימה.

"תקשיב עודד. עודד, נכון?" הוא הצביע על התג שעל דש החלוק שלי, הרים מעט את קולו ואמר "על פי מה שקניתי, ולפי המראה החיצוני שלי, אני נראה לך כמו אחד שמתפלל בבית כנסת? מה גורם לך לחשוב שאני דתי?". "אין סיבה", השבתי לו בגמגום, נבוך מעט, "פשוט הפנים שלך ממש מוכרות לי". הוא לקח עט שהיה מונח על הדלפק, חתם על החשבונית ואמר לי: "תשמור את החשבונית לעצמך. יום אחד החתימה של מגיש התוכנית 'חמש עם רפי רשף' תהיה שווה הרבה". הוא העביר לי את החשבונית, ופנה לצאת מהסניף. כמה דקות לאחר שעזב התקדמתי לפתח הסניף, ומדלת החנות עקבתי אחר צעדיו המואצים. לאחר כ-300 מטרים הוא נכנס לאחד הבניינים ברחוב. כשתי דקות אחר כך ראיתי אור נדלק בקומה השלישית בבניין, אור שכעבור חצי דקה כבה.

ג.

הגשם אמנם התמהמה השנה, אך מזג האוויר החורפי גורם באופן קבוע לעלייה משמעותית במספר החולים, ואיתה מגיעה עלייה ברכישת תרופות. אבל החורף הוא רק זמני, הוא סטוץ, אי אפשר לבנות על קשר-ארוך טווח עם לקוחות-עונתיים. ואני מחפש קשר רציני. החלק המשמעותי בשבילי הוא לא הקלגרון והאדוויל, אלא הייעוץ והמעקב אחרי החולה: שלוש פעמים ביום; לא לנהוג אחרי; נו, גברת כהן, מרגישים הקלה?; בטח שקרבוסילן לא עזר, קרבוסילן זה למתחילים, בחייך, מגיע לך הרבה יותר מזה; תופעת לוואי נפוצה: זיעה קרה במפרקים; יפה, אני רואה שהפחיתו לך את המינון מר ברזילי, האם זו בשורה חיובית? כן, בוודאי, בהחלט.

בעיצומו של החורף, בשבוע שלפני תום השנה האזרחית, אנחנו עושים בסניף ספירת מלאי של כמות התרופות, ספירה שתמיד דורשת עבודה בשעות נוספות. ולכן כשיונית הודיעה לי שהשבת, פרשת "וארא", בתום השבוע האחרון של השנה האזרחית, אנחנו נוסעים להוריה ולכן פטורים מהכנות לשבת – הדבר גרם לי להקלה. בשעה שלוש יונית אספה אותי מפתח הסניף, ומשם נסענו להוריה. "איך היה היום בעבודה?" יונית שאלה אותי. "עמוּס", השבתי. "גם עבדנו מול לקוחות וגם סיימנו את ספירת המלאי. עוזרים במשהו הכדורים שהבאתי לך מבית המרקחת?" "אתה יודע", היא השיבה לי, "ההשפעה היא רק כעבור כמה ימים. בינתיים, צרבות, בחילות, הקאות. ראית שכל הלילה הייתי צמודה לשירותים. בסדר, זה רק שישה שבועות".

הגענו לבית הוריה של יונית כמה דקות לפני כניסת השבת, ועד שהספקנו להתארגן, אביה ואחיה של יונית כבר הלכו לבית הכנסת. כחצי שעה אחר-כך הלכתי לבית הכנסת אחר, בקרבת מקום, והתיישבתי בירכתיו. כשקהל המתפללים נעמד והסתובב ב"בואי בשלום עטרת בעלה", הבחנתי בו, בבחור בלבוש המרושל שביקר אצלנו בסניף, הבחור שחשבתי שמתפלל כאן. אז כן, הוא מתפלל ב"מוריה". ידעתי.

לפני "אדון עולם" הוא פנה לצאת, וכשהוא הגיע למושבי, הוא חייך אליי חיוך רחב ואמר "שבת שלום". הושטתי לו יד ללחיצה ואמרתי: "נישט אין שאבעס גערעט, אבל לפחות זה עזר?". "נישט אין שאבעס גערעט", הוא השיב לי ולחץ את ידי, "אבל אני כבר לעולם לא אדע. אם אקבל הזמנה לברית עוד שמונה חודשים, תדע שנכשלת".

חלום (מעובד)

התעוררתי לקראת שמונה בערב, כשהרכב שלנו סטה מן הכביש הראשי ונכנס לשביל עפר החוצה שורת פרדסים, כשראשי שמוּט על חגורת הבטיחות וריר מכסה את חולצתי. "איפה אנחנו?" שאלתי, ושאלתי נותרה תלויה ללא מענה בחלל הרכב. מבעד למראה הקדמית של הרכב ניבט אליי חיוך רחב. "אנחנו עוד מעט מגיעים, עוד כמה דקות", השיבה לי אימא. "אבל איפה אנחנו?", התעקשתי. "אני לא יודעת בדיוק. איפשהו באזור השרון". "לא נוסעים לאיקאה?" תמהתי. "אנחנו הולכים לעשות משהו הרבה יותר מעניין משופינג באיקאה", השיבה לי אימא.

אחרי נסיעה של שלוש דקות הבחנתי בשורת רכבים החונה בסמוך לקרחת יער המוארת בשרשרת של נורות. אימא החנתה את הרכב עם הפרונט לכיוון היציאה, ואני, אימא ואבא יצאנו מהרכב והתחלנו ללכת לכיוון האור, כשטרטור הגנראטור מלווה את הליכתנו, ורעש המולת-אדם מקדם את פנינו. עם כניסתי למתחם הבחנתי שהוריי פנו לכיוון אחר, הותירו אותי לבדי לעכל את אשר ראיתי.

שולחנות. הרבה שולחנות. עמוסים. אוכל. הרבה אוכל. פרגיות. כנפיים. סטייקים. המבורגרים. קבבים. צלעות. חומוס. חצילים במיונז. חצילים על האש. מטבוחה. ממרח כבד. חמוצים. פיתות. לחמניות. קולה. דיאט קולה. נסטי. בירה שחורה. קלסברג. פריגת אפרסקים. פריגת מנגו. מים מינרלים. סלט כרוב אדום. סלט ירקות. סלט בורגול. סלט כרוב אדום. אנטיפסטי. תירס חם. מראה האוכל היה מסחרר, אך קלט את עיני לכמה שניות בלבד, כיוון שמעל האוכל היו תלויים שלטים ענקיים שכמו נלקחו היישר מהקמפיין לשחרור גלעד שליט. רק עם השם שלי במקום שמו, והתמונה שלי תחת תמונתו". הייתי בשוֹק.

הבחנתי בחבר קרוב מעמיס על הצלחת החד-פעמית שלו פרגיות וכנפיים. כשהוא הבחין בבואי, הוא הניח את הצלחת על השולחן, ניגב את ידיו המשומנות בשולי מכנסיו והלך בצעדים מהירים לקראתי. "איזו הפקה הרימו בשבילך, הא?", טפח על כתפי, "כל זה", הוא החווה עם ידו לכיוון השולחנות, וסקר בתנועת חצי מעגל את המתחם – "רק בשבילך". בקושי הצלחתי להוציא מילה מפי. "מממ… מי, מי ארגן את כל האירוע?", שאלתי. "זו הייתה עבודת צוות מאומצת. עבדנו על זה, אני חושב, שלושה שבועות. אימא שלך הגתה את הרעיון, רוני היה אחראי לכל הלוגיסטיקה, תאורה, חשמל, ספסלים, שולחנות, הביא את הפויקה – מהפויקה הצמחוני, אגב, כבר טעמת? – ואת הסאג', אתה רואה את הסאג' שם בפינה, נכון? איתן הביא כמה חברים שלו מהעבודה לבשל ולהגיש את האוכל, בקיצור, אין פרט אחד שלא חשבו עליו. מה, לא הרגשת בדבר?"

לא הרגשתי בדבר בכל שלושת השבועות, ולא חשתי בדבר עכשיו. השארתי את חברי במקום שנועדנו, ולקחתי כמה צעדים אחורה להתבונן במתרחש. את השולחנות גדושי האוכל פקדו שורות-שורות של אנשים שהחלו להעמיס על צלחתם מכל-הבא-ליד. הבחנתי בחברים לעבודה, חברים לשעבר ללימודים, חברים מהישיבה, בני משפחה, מרצים – כולם עברו ליד השולחנות והעמיסו. מדי פעם ניגש אלי קרוב משפחה או חבר, שאל אותי מה שלומי או האם אני רוצה לאכול משהו, ולכולם עניתי את התשובה הקבועה שלי: "שורדים" ו"אני בדיאטה".

אחרי עשרים דקות של שיטוט במתחם, לקח אותי אחי למקום בו סודרו שורות-שורות של כיסאות פלסטיק, היו שם כ-200 כיסאות אני חושב, והושיב אותי לידו בשורה הראשונה. מולנו עמדה קתדרה ועליה דוכן, וצמוד אליו שולחן עם ארבעה כיסאות. על השולחן היו ארבעה בקבוקי חצי ליטר של מים מינרלים, ארבעה כוסות וארבעה שלטים עם שמות ארבעת הדוברים: פרופ' גדי אלגזי, ד"ר בעז נוימן, ד"ר מיכל ארבל וד"ר דרור בורשטיין. ארבעת המורים האהובים עליי, מורי-דרך. ארבעתם עלו לבמה ותפסו את מקומותיהם. אימא שלי סימנה לדרור, והוא ניגש לדוכן. למרות שהוא אינו הבכיר מבין הארבעה, אני חושב שהבחירה בו להנחות את האירוע הייתה נבונה. תמיד חשבתי שיש משהו רב-הוד בדרור, משהו מלא פאתוס. מילמלתי לעצמי: "זה לא יכול להיות… זה מטורף". "זה מטורף?!" מירפק אותי אחי, "זה מטורף?! מה שהולך להיות בהמשך הערב – זה, מטורף".

דרור פתח ואמר: "שלום לכל באי הכנס 'מצילים את יוסי'. כולנו מודעים למצב הקשה שבו יוסי מצוי". כל הדוברים הנהנו בראשם, בצער. "כולנו קוראים את הבלוג של יוסי, וכולנו רואים את הפנים הקשות הניבטות מתוך סיפוריו. אין סיפור אחד שהמוות לא מציץ משם, שהמוות לא אורב בפינה. די אם נזכיר את דמות המספר בסיפורו 'איך אני יכול לעזור לך?', או את המונולוג שנושא ג'רמי ווסט בסיפור 'כשלג'ני מלאו 27'. וכמובן, איך אפשר ללא שירו המצמרר 'שיר לחודש אלול': הֵם יָבוֹאוּ,/ הוֹ, הֵם יָבוֹאוּ/ (בַּסּוֹף הֲרֵי כֻּלָּם בָּאִים)/ יַעַמְדוּ בְּטוּר, אֶפְשָׁר גַּם/ בְּשׁוּרָה/ אֶחָד-אֶחָד יִפְּלוּ לְרַגְלָי/ יִבְכּוּ בְּכִי חֲרִישִׁי, וִיבַקְשׁוּ/ סְלִיחָה./ וַאֲנִי אֶשְׁכָּב/ מִבַּעַד לְמַצֵּבָתִי/ אֲשַׁלֵּב יָדָי מְאֲחוֹרֵי רֹאשִׁי/ אֲחַיֶךְ,/ וְאֶתְמוֹגֵג מְנַחַת.

"לא ניתן להישאר אדישים למקרא שורות אלו. אין ספק שיוסי זקוק לטיפול, זקוק לעזרה. כינסנו כאן היום את המרצים האהובים על יוסי בכדי שידברו על משברים נפשיים וטיפול במשברים נפשיים, כל אחד מהזווית של תחום מחקרו. הדובר הראשון של הערב הוא פרופ' גדי אלגזי, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אני מתכבד להזמין את פרופ' אלגזי, שידבר על 'התמודדות עם משברים נפשיים בימי הביניים'". מחיאות כפיים נשמעו מהקהל.

גדי דיבר באופן מרתק ומרחיב-אופקים, כמו תמיד, על התפקיד שמילאו הכמרים המוודים, שקרנם עלתה בימי הביניים, בהתמודדות עם משברים נפשיים. אחריו דיברה מיכל על משברים נפשיים המשתקפים מיצירותיהם של סופרים עבריים, כמו י"ח ברנר ("שכול וכישלון") וש"י עגנון ("סיפור פשוט"), ובעז דיבר על מסמכים שהתגלו לא מזמן, שהם עדות לטיפול הפסיכולוגי של היטלר, והראה שאפילו היטלר הגדול היה זקוק לטיפול פסיכולוגי (להבדיל, כמובן).

בסוף דבריו של בעז, הקריא דרור את שירה של יונה וולך, "החיים שיש לך": "הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ/ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ/ הַבֵּט אָחוֹרָה/ בַּהֲבָנָה/ מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית/ הַבְּרִיאָה/ בְּרָא אֶת עַצְמְךָ/ זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר/ הַיָּחִיד/ שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא/ כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ/ גַּלֵּה אוֹתוֹ/ הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה/ הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ/ כְּעַל שִׁעוּר רַע/ עַל מַה שֶּׁהָיָה כְּעַל עֹנֶשׁ/ הַרְחָקָה/ עֲמִידָה בַּפִּנָּה/ נוֹקְאַאוּט בַּסִּבּוּב הָרִאשׁוֹן/ תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא/ כְּאֶחָד שֶׁחָלָה". דרור הוסיף כמה מילות סיכום והודה למרצים, וכל ארבעת הדוברים ירדו מהבימה. הקהל מחא כפיים ממושכות.

רוני וכמה מהחברים של איתן פינו את השולחן, הכיסאות והדוכן, ובמקומן הכניסו שתי כורסאות. רוני, המנחה שלנו לאירועים משפחתיים, נטל את המיקרופון ואמר: "יוסי, אנחנו יודעים כמה אתה חושש מטיפול, איך סבלת בעבר מפסיכולוגים שהתעפצו לך מול הפנים, וכולנו יודעים שעל מנת שהטיפול יהיה מוצלח, חובה שהמטופל ירכוש הערכה כלפי המטפל. לכן, סידרנו לך את הפסיכולוג מספר אחת בעולם, ד"ר זיגמונד פרויד!". הקהל נעמד על רגליו, ומחא כפיים למשך כמה דקות.

מתוך מעבה היער הגיח פרויד, עלה על הקתדרה, נטל את המיקרופון מרוני, שירד מהבמה, והתיישב באחת הכורסאות. "גוּטֶה נַחְט לכולם", אמר פרויד. "אָיְן גוּטֶס נוֹיֶס יַאר. הזמינו אותי היום לטיפול מיוחד בהֶר יוסי כהן, יוסי אתה כאן?" פרויד אימץ את עיניו על מנת לחפש אותי בקהל (למרות שאיני בטוח שהוא יודע כיצד אני נראה). אחי הרים אותי מכיסאי, וספק תמך בי ספק הוליך אותי אל עבר הבימה. הסתובבתי אחורה, לעבר הקהל, ולפתע כיסאות הפלסטיק הפכו למושבים באצטדיון רמת-גן, והקהל שמנה מאתיים איש הפך ל-45 אלף אוהדים שמריעים לעברי: "טיפול, טיפול". רגליי כשלו. אחי סייע לי לעלות לבמה והושיב אותי בכורסא שמול פרויד.

"אִיכְש בּיטֶה אוּם מינְרַל וֵאסַר, אִיכְש בּיטֶה אוּם מינְרַל וֵאסַר" אמרתי חצי מעולף. אחי הושיט לי מתחתית הבימה בקבוק מים מינרלים. "הַאלוֹ, הר יוסי. וי גֵהט אֵס אִהנֵן?". שאל אותי פרויד. "שורדים", השבתי. "דַארְף מַן הִיר רַאוכֵן?" שאל אותי פרויד, והוציא סיגר מכיס המקטורן שלו. "כן", השבתי. פרויד הצית את הסיגר והחל לעשן.

פרויד ביקש ממני שאספר על עצמי. לא השבתי לו. הוא ינק מן הסיגר מלוא ריאותיו. הוא התחיל לשאול אותי שאלות, על החברים שלי, על מקום העבודה שלי. פניי נשארו חתומות. הוא כעס. הוא ניסה לשאול אותי על הילדות שלי, על היחסים שלי עם ההורים. סירבתי לשתף פעולה. אחרי כעשרים דקות, שפרויד לא הצליח להוציא ממני מילה, הוא אמר בחוסר סיפוק "גוטן, גוטן".

פרויד הרים את ידו באוויר, וסימן סימון כלשהו למישהו מאחוריו. מאחורי הבמה הגיחו שני אנשים בלבוש לבן. כל אחד מהם נטל אותי מתחת לבית השחי שלי, וביחד הם גררו אותי מחוץ לבמה. פרויד אמר: "אל תדאג, הר יוסי, אחמד וסרגיי ייקחו אותך למקום שיטפלו בך, מקום בו יהיה לך רק טוב". כוחי להתנגד לא עמד לי, וכל שיכולי לעשות הוא רק לצעוק: "נָיייייין!!!".

ואז התעוררתי.

קצת נחת לאימא

הפקידה שישבה מאחורי אשנב הקופה ב"בנק לאומי" אולי חשדה בי, וכנראה זו הסיבה שפזלה לעברי, כשנכנסתי בבוקר לסניף לבוש גלבייה שקניתי בסינַי וכיפה לבנה מהרובע המוסלמי בירושלים, אך לאחר שעברתי בהצלחה את הבדיקה של השומר העייף בכניסה, היא שבה לטפל בלקוח שעמד מהצד השני של האשנב, ולכן חשבתי שלמרות שהחשד שלה מוצדק, היא חשדה בי מהסיבה הלא-נכונה.

התקדמתי למרכז הסניף, הוצאתי את המגאפון מתיק הגב שלי, הדלקתי אותו, וצעקתי לתוכו: "לקוחות 'בנק לאומי' שימו לב. נעים להכיר, אני אודי ואני הוא המשיח. כל השקועים בחובות – הסירו דאגה מליבכם. החל מיום ראשון לכל הכסף שלכם, אגרות החוב שלכם, קרנות הפנסיה שלכם – לכל אלו לא תהיינה משמעות. אני מציע לכל הלקוחות למשוך את כל כספם ולצאת לבלות בסוף השבוע". דבריי עוררו מהומה בבנק, וחלק מן הלקוחות שהמתינו לתורם צבאו על האשנבים בדרישה לקבל את כל כספם. "שיהיה לכם סופשבוע רגוע" צעקתי למגאפון וכיביתי אותו. אח, עם המגאפון הזה, חבל שאני לא מציל, הייתי עושה קצת נחת לאימא. החזרתי את המגאפון לתיקי, לקחתי את ידיה של אחת הגברות שהמתינה לתורה, התחלתי לרקוד איתה ולשיר: "משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי. משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי". החגיגה נגמרה יחסית מהר, כשהשומר הרופס בכניסה גרר אותי החוצה, ואני העמדתי פני שק תפוחי-אדומה שנגרר על-ידי מג"בניק בפיזור הפגנה לא-חוקית.

מסוחרר משהתרחש כעת בבנק, בטעות פגעתי בצאתי בגברת חשופת-כתפיים שדיברה בטלפון הנייד שלה. הוצאתי ש"י עגנון אחד מהכיס, נתתי לו לק קטן באחוריו, הדבקתי אותו למצחי, והתחלתי לפזז ולענטז לפני אותה גברת: "יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים. יפיופה בואי נעוף הלי-לה ל-ש-מ-יים". אח, חבל שאני לא זמר מזרחי, הייתי עושה קצת נחת לאימא. תמכתי בידיי בלסתותיה מלמטה ונתתי לה נשיקה על השפתיים. "עכשיו תוכלי לספר לנכדים שלך שבקיץ 2010 המשיח נישק אותך צרפתית. חתיכת סיפור, הא?". חשופת הכתפיים הדפה אותי בשתי ידיה, מעדתי ונפלתי אחורה.

לאחר שקמתי, הוצאתי את המגאפון שוב והתחלתי ללכת ולשיר "משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי". העוברים ושבים התעלמו ממני. כנראה הם רגילים למשוגעים שצועקים ברחובות "משיח, משיח". אחרי כמה דקות של פיזוזים נעשיתי רעב (אני משיח, לא מלאך), ופניתי לשווארמייה של חזן להשקיט את רעבוני. קירבתי את המגאפון לפי וקראתי לעבר בעל השווארמייה שעמד מעבר לדלפק, כחצי מטר ממני, "חזן, יש מצב שאתה מסדר למשיח שווארמה בלאפה?"

הבחור מאחורי הדלפק נבהל והתעצבן מכך שתקעתי לו מגאפון בתוך האוזן, והשיב לי: "אהההה, המשיח. איפה היית עד עכשיו? אין בעיה, מנה למשיח – 100 שקל". "מה?" קראתי לעברו במגאפון, "מנת שווארמה מאה שקל?". "יש מבצע 'אחרית הימים'", המוכר אמר לי, "מנת שווארמה במאה שקל". "אבל עוד יומיים לכל הכסף הזה לא יהיה שום ערך, וו-הו, בנאדם, אתה לא רואה שהמשיח הגיע?", השבתי לו והצבעתי על עצמי, הפעם ללא המגאפון. "אז תבוא עוד יומיים. בינתיים, המחיר עלה – מנת שווארמה 200 שקל", אמר חזן, והחל לחתוך סלט.

המוכר הזה העלה את חמתי. המתנתי לרגע שהוא יסתובב, ואז עקפתי את הדלפק, לקחתי את הסכין לחיתוך השווארמה ותקעתי לו אותה ישר בלב. הכנסתי את ידי פנימה, קרעתי לו את הלב מכל החוטים שמחוברים אליו (זה לקח קצת זמן, אבל פחות זמן ממה שחשבתי, וזאת למרות שלא הייתה לי מצלמה כמו לכירורגים; אח, חבל שאני לא כירורג, הייתי עושה קצת נחת לאימא), ושיפדתי אותו על ראש הגריל המסתובב של השווארמה. ההמתנה שהלב יהיה מוכן מידיום-רר הייתה מעיקה, ובינתיים זימזמתי לי את שירו של ברי סחרוף: "לב צלוי הוא לב טעים". לאחר כעשר דקות הלב נראה לי מוכן, חתכתי אותו בסכין של השווארמה לתוך היעה, לקחתי לאפה, הוספתי חומוס-צ'יפס-סלט, והכנסתי את הלב לתוך הלאפה.

כשהרמתי את ראשי לאחר הביס הראשון, הבחנתי בשוטר ושוטרת שנכנסו לשווארמייה. "כן, מה אני יכול להציע לכם?", אמרתי, מנסה לסיים את הביס שלקחתי. "אתה המשיח?" פנה אליי השוטר. "או, סוף-סוף אני מקבל קצת הכרה. נעים מאוד", הושטתי לשוטר את ידי, "אני המשיח". "נעים מאוד", אזק אותי השוטר בתנועת-יד מהירה בזוג אזיקים שהיו מאחורי גבו, "אתה עצוּר".

השוטרת הכניסה אותי לניידת, ומשם נסענו כמה מאות מטרים לתחנת המשטרה. בתחנה הכניסו אותי השוטרים לתא מעצר עם עוד בחור צנום בעל שיער ארוך. עם כניסתי קידם אותי הבחור במאור-פנים. "נעים מאוד, אני ג'יזס", אמר לי הבחור, "כמו ג'יזל הדוגמנית, רק עם סמ"ך במקום למ"ד. זה שם ברזילאי. ומה שמך?". "אני אודי המשיח", השבתי לו. "מה, משיח מאלקטרוניקה-משיח ברחוב טלר?", ג'יזס שאל אותי. "בערך", גימגמתי. "המשיח", שאל אותי ג'יזס, "מדוע אתה כאן? מה חטאך, בני?". "אממ…תאוות בשרים", עניתי. "ואתה ג'יזס, במה חטאת?" שאלתי אותו. "אני", אמר לי ג'יזס, והצמיד את אוזנו לכתפו הימנית, "אני את חטאי כל העולם אני נושא". "אהה", הנהתי בהבנה. כל מי שיודע דבר וחצי בפסיכולוגיה חברתית, מבין שזה מקרה קלאסי של "fundamental attribution error", ניסיון להאשים את עצמך בגרימת דברים שלא בהכרח קשורים אליך.

אחרי ארוחת ערב שכללה נקניקיות ופירה, הגיע זמן לביקורים. אימו של ג'יזס הגיעה ראשונה, ועטפה אותו בחיבוק חונק, שלעומתה הוא נראה כמו תינוק. שתי דקות לפני סוף זמן הביקורים באה אימא שלי. היא נתנה לי סטירה מצלצלת ואמרה: "אידיוט! אתה יודע איך מה שעשית היום ייפגע לך בשידוך?"

אלה ממש עובדות?

אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?

הכל אוטוביוגרפי… כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי. הקורא הרע מבקש לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת". מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי…

מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-מציצן?

במקרה הרע, מצוידים בזוג אזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה" הם רוצים. את "מה רצה המשורר לומר" הם באו לקחת… ולפעמים הם מוותרים לך גם על הרעיונות וגם על הפרות הקדושות, ומוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם…

הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.

לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן: הלא הדמויות שבספר הן בטח בסך הכול הסופר עצמו, או שכניו, והסופר או שכניו, מתברר, הם לא מי יודע מה צדיקים, בסך הכל די נאלחים כמו כולנו. אחרי הקילוף עד העצם, תמיד מתברר ש"כולם אותו דבר". וזה בדיוק מה שהקורא הרע מחפש בשקיקה (ומוצא) בכל ספר.

יתר על כן: הקורא הרע, וכמוהו גם המראיין המתנשף, מתייחס תמיד באיזו עוינות חשדנית, באיזו איבה פוריטנית-צדקנית, אל היצירה, אל ההמצאה, אל ההערמה וההגזמה, אל משחקי החיזור, אל הדו-משמעי ואל המוזיקלי והמוזי, אל הדמיון עצמו…

מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב, אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא… כלומר, המרחב שהקורא הטוב יעדיף לחרוש אותו בעת קריאת ספרות יפה אינו השטח שבין הכתוב לבין המחבר אלא השטח שבין הכתוב לבינך… למתוח השוואה  (שתוצאותיה יישמרו בסוד) לא בין הדמות שבסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר, אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק-עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך, לא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצות כמו שנמלטים מפני מפלצת…

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? זה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך. על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך.

(מתוך "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז, עמ' 35-38)

איך אני יכול לעזור לך?

אני אוהב לעזור לאנשים. לכן אני מוצא נחמה בעבודתי הנוכחית, מוקדן טלפוני באוניברסיטת תל-אביב. אבל הגישה הזו אינה מסתיימת או מסתכמת רק במקום עבודתי. היא מוליכה אותי בכל צעד שאני עושה. ואני חושב – אני בטוח – שאם כל אחד יאמץ את הגישה הזו, העולם יהפוך למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו. טיפה.

המשפט "איך אני יכול לעזור לך?", אותו אני אומר בעבודה פעמים רבות, יכול להתפרש בדרכים שונות, בהתאם לסיטואציה. גם כשראיתי לפני יומיים את האיש שרכן אל עבר הרדיו-דיסק של הרכב, חריץ ישבנו מבצבץ מבין מכנסיו, רגליו עומדות מחוץ למכונית ואילו ראשו ורובו בתוכה, הדבר הראשון ששאלתי אותו היה "סליחה, איך אני יכול לעזור לך?" "לא, לא", השיב לי האיש בטבעיות, "אני עוד דקה מסיים כאן. קאטר אולי היה עוזר, אבל ממילא אני אוטוטו מסיים". "אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" ניסיתי שוב, "כי אתה מפרק את הרדיו-דיסק מהרכב שלי וחשבתי שאולי מכיוון שהאוטו שלי אני יכול לתת לך סיוע".

האיש, שמוֹטוֹת ידיו העצומות איימו לקרוע את שרוולי חולצת הטי-שירט שלו, ומכנסיו הכחולים בקושי עלו על מותניו, הוציא את פלג גופו העליון מחוץ למכונית והניח את כפות ידיו על דלת הנהג שהפרידה בינינו. לראשונה ראיתי את פניו, פנים מחוטטות פצעים. "אה, זה האוטו שלך?" הוא השיב בתמיהה-מלאכותית, מאומצת, עקף את הדלת ואותי, צעד לקדמת האוטו ובדק את לוחית הרישוי. "וואלה, אני רואה שזה לא המספר הנכון של האוטו. מצחיק. יש לי בדיוק אותה פיאט פונטו כחולה. עולם קטן". הוא שב ונעמד ליד הדלת של הנהג, היכן שאני עמדתי, הצמיד את כף ידו הימנית לחזהו, הרכין את ראשו בתנועת התנצלות, ואמר: "וואי, אני ממש מתנצל, אני…". "ההתנצלות שלך לא מעניינת אותי, עכשיו 'סתלק לי מהפנים לפני שאני…" ולפני שאני, ראיתי את הבחור רץ בצעדים קטנים ומהירים כמו רץ-אחורי במשחק פוטבול. כשהסתכלתי פנימה לתוך האוטו, הרדיו לא היה שם.

וגם כשנכנסתי לחנות של FOX בקניון, לשם נסעתי אחרי גניבת הרדיו (אין כמו שופינג להשכחת הצרות ולהפגת תחושת הריקנות של החיים), ועמדתי בכניסה לחנות, מסוחרר מהמבחר הרב של הבגדים, המוכרת הנחמדה עם העיניים הכחולות שאלה אותי: "איך אני יכולה לעזור לך?"

הסתכלתי עליה במבט בוחן, ואמרתי: "כן, את יכולה לעזור לי, למה לא", והתיישבתי על אחד הסולמות הקטנים המשמשים כמדרגה למדפים הגבוהים. "חשבת פעם למה את חיה?" שאלתי אותה, ומיד המשכתי, מבלי להמתין לתשובתה, "אני חושב שרוב האנשים לא חושבים על זה. הם פשוט חיים כי ההורים שלהם הולידו אותם, הם חיים כי הם חיים. הם לא בחרו לחיות, הם ממשיכים לחיות. ואצלי, בזמן האחרון, אין סיבה לחיות. אני חושב שרוב האנשים ממשיכים לחיות כי הם נהנים מהחיים. יש בחיים דברים משמחים וטובים ודברים מבאסים ולא כיפים, יש פלוסים ויש מינוסים, והפלוסים עולים על המינוסים – גם אם לא מספרית, עולים עליהם מהותית. ואילו אצלי המינוסים עולים על הפלוסים, בהרבה, אין אפילו מקום לתחרות. אני משקיע בבורסה במניה – החיים שלי – שכל הזמן צונחת וצונחת, בעקומה חדה למטה. אז את יכולה לומר שיום אחד המניה שלי תרקיע, אבל גם אם זה יקרה – וכלל לא בטוח שזה יקרה – בינתיים כואב הלב על המניה שלי, הלב נקרע. אבל זה לא רק זה. כי גם אם הפלוסים יעלו על המינוסים – אז מה זה נותן לי? אין לי טעם לחיים, אין לי משמעות לחיים, אין לי למה לקום בבוקר – בשביל מה? בשביל לאכול אוכל מפנק, לקרוא ספר מרתק? אותי זה לא מספק. אז את שואלת למה אני עדיין חי? כי אני אדם סקרן והחיים שלי הם סרט – סרט רע מאוד, אם את שואלת לדעתי – ואני לא יכול לקום באמצע הסרט, אני חייב לדעת איך הסרט שלי נגמר, מה קורה בסוף. בינתיים אני מחפש משמעות לחיים – את יכולה לעזור לי בזה?". לאחר כמה שניות הוספתי: "אה, וחוצמזה גנבו לי היום בבוקר את הרדיו מהרכב. אבל בזה את באמת לא יכולה לעזור לי".

היא נתנה לי מבט של אני-לא-יודעת-מאיפה-זה-נפל-עליי, הנהנה, ואמרה: "אתה יודע מה יילך טוב עם המצברוח הדיכאוני שלך? חולצת פולו אפורה. עכשיו סוף יולי, יש מבצע סופעונה, שתי חולצות פולו ב-99 ש"ח בלבד". קמתי מהסולם עליו ישבתי והלכתי לראות את חולצות הפולו על המדפים. בסוף שמעתי בעצתה, אבל לקחתי שתי חולצות שחורות. כי שחור זה מרזה.

בנסיעה חזרה מהקניון הרהרתי במה שקרה בחנות, ובעיקר הרהרתי אם עשיתי קניה נבונה כשקניתי שתי חולצות שחורות, עוד שתי חולצות שחורות. ביציאה מהעיר באתי לעקוף משמאל את היונדאי גטס הירוקה שזחלה לפניי, אך באמצע העקיפה, כשהגטס לימיני, הבחנתי במשאית סמיטריילר שועטת לכיווני. שאלתי את עצמי, "אז זהו, כך נגמר הסרט שלי, ככה נגמר סיפור-חיי?"

לפתע הגיח משמיים סופרמן, נעמד ביני לבין הסמי, ובתנועת יד אחת עצר את התנועה של הסמי. הוא התקדם לעבר מכוניתי, הכניס את ראשו לתוכה, ואת שתי ידיו המשולבות הניח בפתח החלון שלי. "יוסי?", הוא שאל אותי. "כן?!", השבתי, עדיין הלוּם. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" הוא שאל. אמרתי לו את המספר, ותוך כדי שאני מדבר הוא הוציא אייפון מתוך התחתונים האדומות שלו, ובדק משהו. "כן, זה המספר שרשום לי. יוסי כהן, נכון? תגיד, אתה במקרה הבן של משה?". "אמת", השבתי. "כן יוסי, איך אני יכול לעזור לך?"

יום בעבודה

רוב השיחות עליהן אני עונה במוקד, נפתחות במילותיי "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", ונחתמות בברכתי "שיהיה לך בהצלחה", אבל השיחה עליה עניתי במשמרת ערב של יום ראשון, נפתחה במילים "אתה חייב לעזור לי", והסתיימה בצליל ניתוק לא צפוי.

במשמרות ערב העבודה אינה רבה. המשמרת הזו הייתה אמנם עמוסה מהרגיל, אך גם היא הייתה מפוהקת, ובפרט בשעתה האחרונה. עמיתי למשמרת ביקש לצאת ב-18.45, רבע שעה לפני תום העבודה, וירדתי למטה על מנת לפתוח לו את הדלת. כשעליתי בחזרה למעלה, שמעתי את הטלפון בשלוחה שלי מצלצל. מיהרתי לקבל את השיחה עוד בטרם עטיתי עליי את האוזנייה עם פומית הדיבור, כך שלא הספקתי לומר "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", וכבר שמעתי את הבחור בצד השני של הקו אומר בקול מתנשף "אתה חייב לעזור לי". "זה התפקיד שלי בחיים", עניתי לו בנונשלנטיות והתיישבתי בכיסאי, "אני עוזר לאנשים אחרים". אמרתי, ולא שיערתי במה זה כרוך.

"אוקיי, תקשיב", התחיל שותפי לשיחה מדבר, "אני נמצא בבית המעצר ויש לי רק שיחה אחת לעשות, וגם היא מוגבלת בזמן, אז נעשה את זה זריז". "רגע", השבתי לו, ולא ממש הטיתי אוזן למה שהוא אמר. לימדו אותי במוקד שהדבר הראשון שעושים בשיחה הוא להעלות את מספר תעודת הזהות של הפונה, עוד לפני שהוא מתחיל לשפוך את לבו על כך שכל החיים הוא חלם להיות רופא, או שזה ממש לא בסדר לעכב לו את קבלת התואר בגלל חוב בשכר-לימוד של עשרים וחמישה שקלים. "מה מספר תעודת הזהות שלך?", שאלתי אותו. הוא אמר לי את מספר תעודת הזהות, ואז קראתי בשמו, על מנת לוודא שזה הוא. "יוני גרוסמן, נכון? תגיד, אתה הבן של דויד?" "הבן של מי?" יוני שאל אותי בפליאה, ואני השבתי לו "נו, הבן של דויד גרוסמן, הסופר". "לצערי לא", יוני השיב לי.

"טוב, אף פעם לא מאוחר מדי… כן יוני, איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי אותו. "ככה. אני רוצה לבטל את ההרשמה שלי לאוניברסיטה". ראיתי שיוני התקבל לבית הספר לרפואה, ולכן אמרתי לו "לפני שאני מסביר לך מה אתה צריך לעשות, אפשר לשאול למה אתה לא רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב? התקבלת לרפואה במקום אחר?" "לא, זה לא העניין", יוני השיב לי, "כמו שאמרתי לך, אני עכשיו בבית המעצר, ויש לי שיחה אחת לעשות, וגם היא מוקצבת בזמן, אותו אתה מבזבז לי…"

"וואלה, אז זה נכון מה שרואים בסדרות טלוויזיה שיש רק שיחה אחת לעצירים", השבתי. "כן, עכשיו אני נזכר שציינת את זה בתחילת השיחה. פשיייייה, יש לך רק שיחה אחת לעשות ואתה מבזבז אותה עליי! אני מרגיש איש חשוב. אז כנראה שאימא שלי צדקה שהיא תמיד אמרה לי שאני אדם מיוחד. יוני, מה מביא אותך לבית המעצר בערב קיצי ונפלא שכזה?". "עשיתי תאונת דרכים", יוני השיב לי, ואז סינן בלחש "ו… ברחתי מהמקום". "וואלה, פגע וברח. כן, זה מאוד באופנה עכשיו תאונות כאלו. אני מבין שאתה אחד שנוהה אחרי העדר. תגיד, כשבמבחני מו"ר שאלו אותך מה היית עושה אם היית פוגע בהולך רגל בתאונת דרכים, לא ענית 'בורח מהזירה', נכון?". יוני השיב לי בגמגום: "לא, אהה… כן, כלומר לא שאלו אותנו את השאלה הזו".

"הבנתי", השבתי ליוני. "כן, אני מניח שאחרי תאונה כזו תשב קצת בכלא ולא תוכל להתחיל ללמוד בשנה הבאה. מהבחינה הזו, נפלת על תקופה לא טובה לעשות פגע וברח. כמו שאומרים: 'יהיה לך הרבה זמן לחשוב על מה שעשית'. אז ככה. אנחנו צריכים הצהרה בכתב שאתה לא מעוניין ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה. אני אתן לך כתובת של מייל או מספר פקס, תגיד לי אתה איך נוח לך, ושם תציין שם ומספר תעודת זהות, ושאתה מעוניין לבטל את ההרשמה. זה הכול".

"טוב, תקשיב. איך אמרת קוראים לך?" השיב לי יוני בעצבנות. "לא אמרתי", עניתי, "אבל קוראים לי אודי". "אוקיי, אודי. אני במעצר, בזבזתי את השיחה היחידה שיש לי עליך, והיום הוא היום האחרון לביטול ההרשמה לשנת הלימודים הבאה ולקבלת מלוא סכום המקדמה. אין פה פקס ואין לי אפשרות לשלוח מייל. מה אפשר לעשות?"

"זו בעיה. אם היית מתקשר לפני שלוש, הייתי יכול לשאול את אחת העובדות במדור רישום, אבל עכשיו אין שם אף אחת. פעם הבאה שאתה עושה פגע וברח, אולי עדיף בשעות הבוקר, כך שעד שהמשטרה תתפוס אותך ותתקשר, יהיה לפני שלוש. אני אגיד לך מה נעשה. אני ארשום את הפרטים שלך על פתק, ואשים אותו על השולחן של מנהלת מדור רישום, אוקיי?" חיכיתי לשמוע את האישור שלו, אבל רק שמעתי צעקות עמומות ברקע, טריקה של שפופרת הטלפון, וצליל של ניתוק שיחה.

הנחתי שהתשובה היא חיובית, אז רשמתי על פתק קטן את הפרטים שלו, כולל מספר הפלאפון שהופיע במערכת (בתקווה שהוא יוכל לענות), ולידם רשמתי הסבר קצר על המקרה של יוני גרוסמן.

ראיתי שהשעה כבר 19.02, שתי דקות מעבר לסיום המשמרת. חסמתי את האפשרות לקבל שיחות במכשיר הטלפון שלי, כיביתי את המחשב, לקחתי את הפתק של יוני, הורדתי את השאלטר של החשמל ונעלתי את החדר. בדרך למטה עברתי בחדר של שרה ושמתי לה את הפתק על השולחן, ומעליו שמתי שדכן, בכדי שהפתק לא יעוף. ליד דלת הכניסה העברתי כרטיס, נעלתי את הדלת של האגף, ושלשלתי את המפתחות בתיבה שבכניסה.

עוד יום בעבודה עבר.

כשלג'ני מלאו 27

כשג'רמי ווסט חזר לביתו המוחשך בעיר קיסימי שבפלורידה ארצות הברית, הוא הופתע כשמשפחתו וחבריו קפצו עליו בקריאות "Surprise" ו"Happy birthday", או לפחות העמיד פני מופתע בצורה מושלמת. אבל כשאביו ואימו, בוב ולינדה, לקחו אותו לבאק-יארד של הבית שלהם, והראו לו את הפורד פיאסטה 2006 שעמדה בגארג' – הוא לא היה מופתע כלל. לג'רמי מלאו 27 שנים, ובקיסימי היה נהוג שההורים קונים מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. כך גם עשו הוריו של ג'רמי לשתי אחיותיו הגדולות, סינדי וקים, שהגיעו לגיל זה, וכך הם יעשו לאחיו בן ה-23, ג'ק.

את ג'רמי ווסט פגשתי לראשונה בבאר המקומי "The Quick Turtle". ירדתי מהאוטובוס לקיסימי לקראת עשר בלילה, ונכנסתי לבר בכדי לשאול תושב מקומי היכן ניתן לשכור חדר ללילה. האדם הראשון שראיתי היה ג'רמי, שישב עם חברתו ג'ניפר. שניהם חזרו באותו יום מלוויה של חבר, שמת בתאונת דרכים, ובאו לשתות משהו. הוא אמר לי שהמוטל הכי קרוב הוא במרחק עשר דקות נסיעה. כששאלתי אותו היכן ניתן לתפוס מונית, הוא השיב לי: "המונית האחרונה עברה פה ב-1997. אף אחד לא משתמש בתחבורה ציבורית בקיסימי. בוא, אני אקפיץ אותך".

בנסיעה למוטל ג'רמי סיפר לי על יום ההולדת שלו ועל המנהג המקומי. הוא גם סיפר לי שלמרות התופעות השליליות שיצר מנהג זה, כמעט ולא ערערו בקיסימי על המנהג לקנות מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. והיו למנהג הרבה השלכות שליליות. כך, למשל, קיסימי סבלה מאוויר מזוהם כתוצאה מהגזים שנפלטו מאגזוזי המכוניות, וגם היה בה את אחוז תאונות הדרכים הגבוה ביותר בכל ארצות הברית.

רוב מוחלט של תושבי קיסימי מעולם לא יצאו מעירם. לכן, אם תעצרו ברחובות קיסימי תושב מקומי ותשאלו אותו על ההשלכות של המנהג הזה, קרוב לוודאי שהוא לא יבין מה אתם רוצים ממנו. זה ייראה לו טבעי שהוא או אחד מקרוביו ימות מתאונת דרכים והגיוני מאוד שאין בתי קולנוע רגילים בעיר, אלא רק דרייב-אין.

רוב תושבי העיר גם לא ידעו להגיד ממה נובע המנהג; אם תשאלו אותם על כך, הם יאמרו לכם בניב המקומי: "Man, I have no idea". הם פשוט עושים את מה שההורים שלהם עשו כשהם הגיעו לגיל 27, ומה שעושים החברים שלהם כשילדיהם מגיעים לגיל 27. אבל כל אורח שמבקר בעיר, כמוני, מבין שזה לא נורמאלי, ושזה אפילו מטורף.

ליתר דיוק, לא כל ילד בן 27 מקבל אוטו. ב-97% מהמקרים, חתן או כלת היומולדת שקיבלו את האוטו היו רווקים, ואילו 3% הנותרים היו ילדים נשואים, שהוריהם חשו רגשות אשמה שהם קונים מכונית לילדיהם הרווקים, ולא לאלו הנשואים. המנהג נובע משתי סיבות, שקשורות ברווקות של הילדים. הראשונה, והגלויה יותר, היא פיצוי רגשי. פיצוי רגשי שההורים ראו צורך לתת לילדים שלהם, שהגיעו לגיל 27 ולא התחתנו. מין פרס תנחומים. כמו היו אומרים: "מספיק קשה להם לצלוח את החיים בבדידותם, לפחות שיצלחו את החיים ב-90 קמ"ש". הסיבה השנייה היא שכאשר אתה רווק בעל מכונית, אתה יכול לתרגל מערכת זוגית, אתה יכול לדאוג למישהו, להיות אחראי על מישהו, לפתח את הצד הרגשי שלך, וכך אתה נמצא בעמדה טובה יותר לקשר זוגי. היו שהדביקו לטענה זאת את השם הקליט: "care about the car".

בעשר השנים האחרונות ישנה השלכה שלילית נוספת כתוצאה מהמנהג הזה. לא רק שיש אחוז גבוה של הרוגים ופצועים בתאונות דרכים ושאיכות החיים בירידה חדה בגלל הגופרית הדו-חמצנית שנפלטת מאגזוזי המכוניות. היום הצעירים הפסיקו להתחתן. צעיר שמגיע לגיל 24-25 מעדיף לחכות שנתיים-שלוש עם החתונה, בשביל שהוריו יקנו לו אוטו כשיגיע לגיל 27. וזה לא שהם מחכים עם הצעת חתונה בקנה ואחרי שהם מגיעים לגיל 27 ויום הם מתחתנים. הם פשוט לא חושבים על חתונה לפני גיל 27. זה מחוץ לטווח המחשבה שלהם. ואז זה לוקח עוד כמה שנים, ועם השנים האנשים נהיים יותר ויותר נוקשים. ואז גם מתחילות בעיות של פריון לנשים.

ולמרבה האירוניה, לא רק שפרס הניחומים הפך להיות הפרס הראשון. המכונית התגלתה כמכשלה בדרך לפיתוח מערכות יחסים. ישנה עלייה הדרגתית בגיל הממוצע של תושבי קיסימי, כיוון שפחות ופחות אנשים מתחתנים ופחות ופחות תינוקות נולדים. האנשים נקשרים לאוטו רגשית, ולא מוכנים לעזוב אותו. הם קוראים לרכב בשם, נושמים את הרכב, מרגישים שהוא היה איתם בעליות ובירידות של החיים, בצדי הדרכים ובמכירות חיסולים. הם מרגישים מלאים ולא מחפשים קשר אחר. וכשבחור ובחורה יוצאים יחד, אף אחד לא מוכן לוותר על המכונית שלו.

וג'רמי, שעד כה הפגין אדישות להשלכות השליליות של המנהג, חווה זאת על בשרו. שבוע אחרי שמלאו לחברה שלו, ג'ניפר, עשרים ושבע שנים, ראיתי אותו שוב בבאר. לבד. חשבתי שהוא חזר מעוד לוויה של חבר. ניגשתי אל ג'רמי, שישב ספוּן על הבר, וניכר בו שהוא שתה כמה כוסות טובות של בירה לפני שהגעתי. שאלתי אותו כמה כוסות בירה הוא כבר שתה היום, והוא השיב לי: "עשיתי הסכם עם הבירה – היא לא סופרת אותי ואני לא סופר אותה". חייכתי.

הזמנתי גם אני בירה, וג'רמי התחיל לדבר. הוא סיפר לי על יום ההולדת שהוא וההורים של ג'ניפר הרימו לה ביום שמלאו לה 27 – אותו פורמט כמו היומולדת שלו, בהפרש של חצי שנה: בית מוחשך, קריאות "Surprise" ו-"Happy birthday", יציאה בדלת האחורית לגארג' וקבלת האוטו, טויוטה יאריס – ועל האסמס שהוא קיבל ממנה לפני שלושה ימים ובו היא אומרת לו שעכשיו שיש לה את ג'ו ולו את סמנתה – השמות שכל אחד מהם העניק לאוטו שלו – היא רוצה להיפרד ממנו. "איך היא אמרה לי", סיים ג'רמי, "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני לא בקטע של פוליגמיה".

"ועכשיו", הוא אומר לי, "המצב רע, רע פלוס-פלוס. בא לי למות". הוא מקרב את כוס הבירה לפיו אך אז כאילו מתחרט וממשיך לדבר. "תגיד, למה כל העולם נגד התאבדויות? מאז שג'ני זרקה אותי כולם אומרים לי "זו לא הדרך". כאילו יש איזו תחושה שכל העולם מלוכד במשימה הזאת: חייבים להמשיך לחיות, חייבים לתחזק את המערכת, ואם יש מישהו שמתאבד הוא כאילו מצביע על פגם ייצור, על פאק במערכת, הוא מפורר את הניסיון העולמי להמשיך לחיות. ואני אומר, ציז'ס כרייסט, שחררו. תנו לחיות", הוא לוגם עוד שלוק מהבירה ומוסיף: "כלומר, למות". אני לא יודע אם הוא מחכה לתשובה, ואני גם מבין שתשובה מלומדת על מהות החיים לא תעזור עכשיו, אז אני רק מחקה את המבטא המקומי ואומר: "Man, I have no idea". ג'רמי מזהה זאת ומחייך, לראשונה בערב זה.

המשכנו לדבר עד שהברמן רמז לנו שהם רוצים לסגור, כלומר שפך דלי מים על המרצפות והתחיל לעשות ספונג'ה. מכיוון שג'רמי היה שתוי כהוגן, שאלתי אותו איך הוא חוזר הביתה. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק, ואז הוא אמר לי "נו איך, עם סמנתה. אגב, איך אתה מתנייד כאן?" אמרתי לו ששכרתי רכב באורלנדו הסמוכה, והצעתי להקפיץ אותו הביתה, למרות שגם אני הייתי אחרי שתי כוסות בירה. בגלל שזה היה כרוך בהשארת סמנתה לבד בחנייה של "הצב", והחזרתה למחרת אליו הביתה, ג'רמי בהתחלה התנגד, אך לבסוף התרצה.

במהלך הנסיעה חזרתי לשיחה ההיא עם ג'רמי, ושאלתי אותו מדוע אחוז תאונות הדרכים כל-כך גבוה. הוא השיב לי שקצב קניית המכוניות מהיר יותר מקצב בניית התשתיות בעיר. "יש צפיפות איומה של כלי רכב על הכביש", הוא ממשיך, "וזה גורם ליותר עבירות תנועה, ואין מספיק שוטרים שיאכפו זאת. באורלנדו, בשתיים בלילה, הייתה מחכה לך ניידת משטרה אחרי הסיבוב", הוא אומר לי בזמן שאני מאותת שמאלה. ג'רמי מציע לי לגנוב את הצהוב ועוד לפני שהספקתי לקחת את כל הפניה אני מבחין בטויוטה יאריס באה בכיוון הנגדי לנו במהירות עצומה, ורק הספקתי לשמוע את ג'רמי צועק "תיזהר".