אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית

 

(דברים שנשאתי כנציג תלמידי תואר ראשון בטקס חלוקת תארים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, 30.6.2016)

כבוד הרקטורית, פרופסור מרים פאוסט; כבוד הדיקן, פרופסור שחר ליפשיץ, חברות וחברי הסגל האקדמי, הסגל המנהלי והסגל הקליני; חברותיי וחבריי ללימודים; משפחות יקרות:

כשנאמר לי שאני הולך לשאת דברים בטקס, תהיתי על מה אדבר. וחשבתי שהכי נכון יהיה לנסות לתמצת את הערכים והמסרים המרכזיים שספגנו בפקולטה במהלך שלוש שנים וחצי של לימודים, משבוע האוריינטציה, עת היינו פרחי-משפטנים, ועד ליום האחרון ללימודינו.

ונזכרתי שהקורס הראשון שלנו בתואר היה "דיני חוזים" עם פרופסור שחר ליפשיץ, ובשבוע הראשון ללימודים פרופסור ליפשיץ אמר לנו שכשהוא למד משפטים בבר אילן, יצאו מהמחזור שלו חמישה זוגות נשואים, ושהוא מצפה שהמחזור שלנו יעמוד לפחות ביעד הזה.

אני מניח שכעת אתם מצקצקים בלשונכם וחושבים: שוב פעם מפציעות הפנים "היהודיות" של אוניברסיטת בר אילן, עוד פעם היא מתגלה כאיזה מוסד שידוכים, כשלוחה של ג'יי דייט. אך לא היא. מכיוון שאנו נמצאים באכסניה אקדמית, אציין שפרופסור ליפשיץ פשוט הציף דבר שכבר גובה במחקר אקדמי בן יותר מיובל שנים.

בספרו "תיאוריה חברתית ומבנים חברתיים", הסוציולוג רוברט מֶרְטוֹן הצביע על כך שלמבנים ומוסדות חברתיים יש פונקציות גלויות ופונקציות סמויות: וכך, בעוד הפונקציה הגלויה של האוניברסיטה היא לרכוש השכלה, אחת מהפונקציות הסמויות של מוסד אקדמי – והדבר כאמור נבדק מחקרית – היא למצוא בנות או בני זוג ולהתחתן. ואת המסר הזה, שפרופסור ליפשיץ העביר לנו, המחזור שלנו יישם לדעתי בהצלחה עם חמישה זוגות, כולל "נישואי תערובת" בין 01 ל-02. אך אני ככל הנראה לא מספיק הפנמתי..

אבל זה לא המסר העיקרי. ואנסה בכמה דקות לתמצת את המסר העיקרי שהונחל לנו בפקולטה, אנסה לתמצת את כל תורת המשפט על רגל אחת.

תפקידו של המשפט להכווין התנהגות. המשפט לא רק משקף ומעגן את ההתנהגויות ומערכות היחסים הקיימות בחברה; בכוחו של המשפט להכווין להתנהגות הרצויה בעיניו. כך או כך המשפט מכווין התנהגות: הוא קובע אילו התנהגויות אסורות בעיני החברה (בדמות עבירות), איזו התנהגות הינה סטנדרט לא מקובל (מה שמכונה רשלנות), כיצד להסדיר את יחסי השלטון והאזרח וכולי. ואידך פירושה היא, זיל גמור – כל שאר ההתפלפלויות המשפטיות, כל הוויות דבורקין והארט – הן פירוש התובנה שתפקידו של המשפט להכווין התנהגות – צאנה ולמדנה.

לכן בכוחנו, חברותיי וחבריי ללימודים, לעצב את פני החברה באמצעות המשפט. החינוך המשפטי מחנך לחשיבה נורמטיבית, לחשיבה ששואלת בראש ובראשונה מהו הדין הרצוי, כיצד אנו רוצים שהמשפט ייראה, ולכן כיצד אנו רוצים שהחברה תיראה. החינוך המשפטי, כך למדנו וחונכנו, מבקש לחשוב על כל סוגיה בראש צלול ונקי, בעיניים פקוחות וביקורתיות: מה הם הפגמים הקיימים בחברה, מהו החזון שלנו על החברה, ומה אנו יכולים לעשות לשם כך.

זה לדעתי, ללא צל של ספק, המסר העיקרי שהפקולטה למשפטים הנחילה לנו, החל מהקורס הראשון ב"דיני חוזים" וכלה בקורס האחרון ב"אתיקה מקצועית". ולא פחות חשוב, בתווך – הקליניקות המשפטיות, שמראות שהפקולטה למשפטים אינה מצטנפת במגדל השן אלא היא חלק מהקהילה, היא יורדת לשטח, משנה מציאות.

.

עד כה טענתי שהחינוך המשפטי שקיבלנו הוא למעשה מסלול שמוביל ליעד אחד. אך למעשה החינוך המשפטי אינו דרך חד-סטרית; החינוך המשפטי יושב על פרשת דרכים.

במילים החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני מתכוון לתפקיד המורכב והמרתק של האקדמיה המשפטית שצריכה לתמרן בין שני אתוסים שונים ומנוגדים: האתוס הראשון הוא האתוס האקדמי שהוא הלימוד והחקירה "לשמה", מבלי לחשוב על התוצרים או על התועלות שיצמחו מהלימוד; לימוד מתוך אהבת החכמה. לעומת זאת, האתוס השני הוא ההכנה של התלמידים לחיים מעשיים, להיות אנשים שעוסקים בפרקטיקה המשפטית, להיות עורכי-דין.

לכן כשאני אומר החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני לא מתכוון לכך שהפקולטה למשפטים עומדת בצומת מסוים והיא צריכה לבחור באחת משתי אפשרויות; כשאני מדבר על החינוך המשפטי אני מתכוון לפרשת דרכים שבה לא תיתכן בחירה, שבה העמדה הקיומית של הפקולטה למשפטים היא עמדה של צומת, של פרשת דרכים.

התובנה הזו הכתה בי כאשר בשנה השנייה של הלימודים למדנו "דיני קניין" עם ד"ר מרקוביץ'-ביטון, ולצורך עבודה בקורס נאלצנו לקרוא ים של חומרים, בעברית ובאנגלית. ואני זוכר שאמרתי לעצמי אז שהמסר של ד"ר מרקוביץ'-ביטון הוא שמי שחשב שהוא בא להעביר שלוש שנים וחצי בסבבה, טעה בגדול. אין קיצורי דרך. ואז נזכרתי בהלכה הבאה.

ההלכה אומרת שאסור לעבור בבית הכנסת בכדי לקצר את הדרך למקום אחר: "וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָה", וזאת משום ביזיון בית הכנסת. יחד עם זאת, כאשר בית הכנסת נמצא על אם-הדרך, כלומר הוא חוסם את המעבר למקום השני, לַיעד, ואין ברירה אלא לעבור בבית-הכנסת – מותר לעבור בו, ובלבד שאותו אדם יאמר את הפסוק "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה", ורק אז הוא יכול לצאת.

להבנתי, הביזיון בשימוש בבית הכנסת נובע מכך שאצל מי שמשתמש בבית הכנסת כקיצור-דרך חל היפוך-ערכי: הוא רואה בו אמצעי להגיע למקום אחר, במקום לראות בישיבה בבית הכנסת מטרה. ההלכה מכירה בכך שלא כולם יכולים להיות מיושבי בית-הכנסת, ולכן היא מאפשרת לעבור בו כאשר הדבר נחוץ; אך היא לא מוכנה שבית הכנסת ישמש כקיצור דרך, היא לא מוכנה לקבל זלזול מופגן בסולם הערכים שלה, שבראשו נמצא בית הכנסת, שמייצג ערכים כמו תפילה, לימוד תורה, תיקון עולם וקרבת אלוהים. האידיאל ההלכתי הוא "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", האידיאל הוא "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי".

הפקולטה למשפטים היא כמו אותו בית כנסת שיושב על אם הדרך, על פרשת דרכים. למרות האתוס האקדמי, למרות המסגרת האוניברסיטאית בה היא יושבת, היא מאפשרת את ההיפוך הערכי, לפיו התואר-ראשון הוא אמצעי בלבד, תחנת-מעבר בדרך למקום אחר – שכן כאמור מול האתוס הזה ישנה מטרה להכשיר תלמידים להיות עורכי דין. אבל הפקולטה למשפטים לא יכולה לשאת סיטואציה לפיה התואר הראשון משמש כקיצור-דרך. זה לא רק טשטוש סולם הערכים, אלא זלזול מופגן בו.

כשתלמיד נכנס בשערי הפקולטה למשפטים הוא צריך לשים לנגד עיניו את האידיאל. ומה האידיאל? שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי. שבתי באקדמיה כל ימי חיי.

.

המשנה במסכת אבות אומרת "יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם". הפקולטה למשפטים היוותה בשבילנו בית במשך שלוש שנים וחצי, ולא היינו נמצאים כאן לולא עזרתם ותמיכתם של אנשים ונשים רבות.

אני רוצה להודות להנהלת הפקולטה – הדיקן פרופסור שחר ליפשיץ; סגנו, דוקטור יעקב חבה; וראש מינהל הפקולטה, מרב גבעון – שמקיימים בחזונם ובמעשיהם את הפקולטה למשפטים, והעמידו לתפארת בית ועד לחכמים, וגם לחכמות.

תודה רבה לחברות וחברי הסגל האקדמי, שזכינו לשתות בצמא את דבריכם ולהתאבק בעפר רגליכם. ופייר? האכלתם אותנו הרבה עפר.. אני מצאתי, ואני מאמין שכך גם רואים זאת חבריי ללימודים, שהשיח שהתנהל במסגרת השיעורים, שיח בין המרצה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, היה שיח מכונן מבחינת הידע והערכים שקיבלנו. בדיעבד גם הבנתי את העצה של חז"ל "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". טוב, אולי על המסר הזה אני עוד צריך לעבוד..

תודה לחברות הסגל המנהלי של הפקולטה – ובראשן לאורנה, לימור, עליזה, בבי, טליה ואורטל, שעמדו לצידנו בשעות-לא-שעות והיו קשובות לכל גחמותינו ובקשותינו.

ותודה גדולה לכן, משפחות יקרות, הורים, אחים, בנות ובני זוג – אלכם התכוון רבי עקיבא כשאמר שהוא זכה להעמיד את תורתו רק בזכות אשתו, כלומר בזכות משפחתו; ההצלחה שלנו – שלכם היא.

.

חברותיי וחבריי לספסל הלימודים: פרשת הדרכים שבה הפקולטה למשפטים מצויה היא כאמור עמדה קיומית, היא מטען ערכי שעלינו לשאת עמנו לכל מקום שאליו נלך; עמדה שמנסה להפעיל חשיבה ביקורתית, לראות מהם הפגמים שיש במציאות, ולנסות, באמצעות החשיבה המשפטית הנורמטיבית, גם אם לאו דווקא באמצעות המשפט עצמו – לתקנה. אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית.

כאן בבר-אילן קיבלנו את התורה, תורת המשפט. הלכנו שלוש שנים וחצי במדבר, וכעת אנו עומדים לחצות את הירדן ולהיכנס בשערי הארץ המובטחת, לתרגם את הדברים שלמדנו לחיי המעשה. הארץ המובטחת היא לא רק הארץ שהבטיחו לנו, היא גם הארץ שעלינו להבטיח – שמחובתנו להבטיח – לחברה הישראלית. אין לנו את הפריבילגיה לשבת בעבר הירדן המזרחי בשל תנאים חומריים כאלו ואחרים; כל אחד מאתנו, לפי השקפת עולמו, כל אחת במקום שבו תימצא – במגזר הפרטי, במגזר הציבורי, במגזר השלישי או באקדמיה – עלינו להיחלץ חושים ולצאת להילחם על דמותה של החברה הישראלית.

תודה רבה.

"מצא או מוצא?" קריאה מגדרית בסרט "ההר"

(גרסה מקוצרת של פרשנות זו התפרסמה בכתב העת של סינמטק תל אביב; בסוף הרשימה מצורף קישור לביקורת)

Hahar4

(צילום: מתוך הסרט)

הסרט "ההר" של יעל קיים מספר על משפחה שמתגוררת בבית הקברות הר הזיתים בירושלים. האב, ראובן (אבשלום פולק), הוא אברך "עילוי" המלמד תורה, בעוד האם, צביה (שני קליין) נשארת בבית לטפל בילדים ובמטלות הבית. בלילות, כאשר כל בני הבית ישנים, צביה יוצאת לטיול בבית הקברות, שם היא צופה במחזה שחוזר על עצמו ולפיו מספר גברים מקיימים יחסי מין עם נשים בזנות על מצבות בית הקברות.

אני אבקש לקרוא את הסרט הזה קריאה מגדרית. קריאה כזו היא קריאה פוליטית, קריאה שמעמידה את הפוליטי, את היחסים החברתיים, במרכז; זו קריאה שרואה באמנות זירה שמשקפת את החיים, שנותנת את הדעת על מערך הכוחות החברתי, על היחסים בין המינים. או יותר נכון: האמנות כמבקשת להטיל ספק במערך הכוחות הזה, לבקר אותו, ואולי גם להציע דרך גאולה אפשרית.

הקריאה שלי, ולאחר הצהרה כזו בפרט, מחייבת שתי הבהרות מתודולוגיות: ראשית, לכל טקסט (ספר, סרט, סיטואציה חברתית) ניתן להציע הרבה קריאות ופרשנויות, ובפרט כשמדובר בקריאה פוליטית, המבקשת "להציל" את הטקסט כך שהוא יוכל "לדבר" אל קוראות וקוראים שונים; אלא שזו לא הגישה שלי אל הטקסט. הקריאה שלי את "ההר" היא הקריאה שהטקסט מבקש מאתנו שנשתמש בה. לטקסט יש בקשה, יש עמדה. היא לא עמדה גלויה, היא עמדה שמחייבת "אינטואיציה פרשנית", עמדה שמבקשת הקשבה לטקסט. כפי שאפרט בהמשך ה"ההר" מבקש קריאה מגדרית, אך יחד עם זאת, אשתמש בכלים שמציעות תיאוריות אחרות לקריאת טקסטים.

ההבהרה השנייה היא לכאורה מעט סותרת, אבל רק לכאורה. אחד הדברים שמרגשים אותי בקריאה של טקסטים, מרגשים עד דמעות, הוא אינטר-טקסטואליות, כלומר שטקסט מדבר עם טקסט אחר, הוא מאיר אותו באור אחר, ושני הטקסטים מקבלים בשל כך משמעות אחרת.

אך האינטר-טקסטואליות, הרפרוּר (referencing), מתרחשים במוחו של הקורא, שכן כשקורא ניגש לטקסט הוא מביא את העולם שלו לתוך הטקסט, הוא יוצר עם הטקסט דיאלוג. בלשונו של הפילוסוף הגרמני הנס גאורג גדמר (Gadamer), הוא ממזג את "האופק" שלו – תודעתו, תרבותו, קורות חייו – עם "האופק" של המחבר.

אלא שכאן אני חוזר להבהרה הראשונה שלי: איני כופה את עולם הערכים ואת התרבות שלי על הטקסט, איני "אונס" את הטקסט. אני מקשיב לטקסט ומבקש לבחון מהי הקריאה המיטבית של הטקסט, מהי הקריאה "שתפתח" את הטקסט. ולהבנתי, קריאה כזו היא קריאה מגדרית.

*

אז מדוע קריאה מגדרית? ראשית, הגיבורה של הסרט היא אישה. לא ברור האם לאישה הזו בכלל יש שם: היא אמנם אומרת לאחת הנשים בזנות ששמה הוא צביה, אך לבד מכך אין איש שקורא לה בשמה. הנתון הזה משמעותי, שכן הוא מראה שאותה אישה איננה אישיות בפני עצמה, היא מוגדרת בראש ובראשונה על ידי התפקיד שלה כאם וכרעיה. בנוסף על כך, צביה אוהבת מאוד את המשוררת זלדה, הקבורה בהר הזיתים, שהשיר שאולי הכי מזוהה איתה הוא "לכל איש יש שם". לכל איש יש שם? לא לגיבורה הראשית בסרט "ההר".

שנית, הבית הוא מוטיב מרכזי מאוד בסרט, והבית, כלומר המרחב הפרטי, מזוהה מכמה בחינות עם האישה: האישה היא זו שמופקדת על מלאכות הבית וגידול הילדים, ואילו האיש הוא הטיפוס המרוחק שיוצא לפרנס את משפחתו במרחב הציבורי. ניתן כמובן לערער על חלוקה זו, אך גם אלו המתנגדים לה נאלצים להתייחס אליה כנקודת המוצא שלהם. על כל פנים, ברור שזו החלוקה בסרט: ראובן הוא "שר החוץ" שכמעט ולא נמצא בבית, ואילו צביה היא "שרת הפנים", הבית הוא "הממלכה" שלה: היא מזוהה עם מלאכות הבית וזה עיקר עיסוקה ביום יום.

על מנת להבליט את עובדת היותו של הבית סמל ולא רק מבנה, הסרט כולו מרוצף באלמנטים שונים המדגישים את מרכזיותו של הבית בסרט, כסמל וכקורת גג: רובו ככולו של הסרט מתרחש בבית המשפחה או בבית הקברות, שהוא גם כמובן סוג של בית, ואם לא די בכך, אותו בית קברות משקיף כמובן אל בית אחר, שחוזר ונצפה בסרט ושהוא גם סוג של בית – הר הבית. בית הקברות משמש למעשה כמטונימיה של הבית, קרי החלפת מושג אחד במושג אחר המייצג או מסמל אותו בגלל קרבה שקיימת ביניהם במציאות, במקרה זה קרבה פיזית.

Hahar3

(צילום מתוך הסרט)

ההשוואה בין שני הבתים, הבית הליטרלי של המשפחה ובית הקברות, מדגישה גם את העובדה שלגיבורה הראשית יש שתי משפחות: המשפחה הביולוגית שלה, ראובן וילדיה, והמשפחה המאמצת שלה, הנשים בזנות והגברים שהן מקיימות עמם יחסי מין. נראה שאין חולק על כך שיחסי אישות הם אינדיקציה לחיי משפחה, ולכל אורך הסרט מתקיימים יותר יחסי מין בתוך בית הקברות מאשר בתוך הבית של צביה וראובן. קיום יחסי המין בבית הקברות בא להדגיש את האב-נורמליות שלהם, הם אפילו לא מתקיימים בתוך דירת מסתור – וגם את ה"יש" שלהם לעומת יחסי המין שאינם מתקיימים בתוך המשפחה הביולוגית של צביה.

העובדה שגם צביה רואה בנשים בזנות ובצרכנים שלהן משפחה – היא ברורה לעין כל: כשם שהיא מבשלת למשפחתה שלה, כך היא מבשלת גם להם. דרך התקשורת הזו היא מכמירת לב: כיוון שצביה כמעט ואינה רואה אנשים בשר ודם, היא אינה יודעת כיצד לתקשר איתם בשפת בני האדם, אז היא מתקשרת איתם בשפה היחידה שהיא יודעת, בשפת הבישול.

טשטוש זה בין המרחבים קשור גם לטשטוש נוסף הקיים בסרט והוא הטשטוש שבין החיים ובין המוות. הטשטוש בין החיים למוות קיים כבר בבתי קברות רבים בארץ המכנים את עצמם באירוניה כ"ארץ החיים", אך הוא כאמור מועצם בסרט שבו בית הקברות הוא מקום הרבה יותר שוקק וחי מאשר בית המשפחה. גם כאשר צביה נשאלת על מה זלדה כותבת היא אומרת "על החיים", אבל השיר של זלדה שהיא מקריאה, "עמדתי בירושלים", הוא שיר שבו המוות נוכח יותר מכול. ברור שצביה מבקשת לבטא באמצעות השיר את מה שאין היא יכולה לומר במפורש: היא מת-חי מהלך. זו גם התמונה שמורידה את המסך על הסרט: צביה כאשה חיה-מתה.

לעניות דעתי זה גם שורש החיבור שבין צביה לזלדה: זלדה הייתה ידועה בכך שהיא חשוכת-ילדים, ועל אף שהיא עשתה מאמצים לכך, עקרותה כלל אינה באה לידי ביטוי בשיריה (בניגוד למשל לרחל המשוררת ושירה "עקרה"). כלומר, זלדה הייתה אישה בפני עצמה, משוררת מוכרת שמימשה את עצמה שלא באמצעות ילדיה. סיפורה של זלדה כמובן מרשים עוד יותר כשמדובר באשה חרדית, מישהי שצביה יכולה להזדהות עם עולמה הפנימי. "האישה ללא שם" יכולה להזדהות עם האישה שכתבה את "לכל איש יש שם".

הניגוד/חיבור בין החיים ובין המוות קשור לניגוד אחר שמוכר ביהדות והוא טומאה-טהורה או טומאה-קדושה. ברור שהניגוד הבינארי הזה קיים בבית הקברות שהוא מקום טמא כשם שהמתים טמאים, אך הוא גם קיים בכל יחסי אישות, שיש להתקדש אליהם – כפי שצביה עושה בסרט – והוא קיים בכל אישה, אשר טמאה בזמן הווסת וכן לאחר הלידה.

הסרט הזכיר לי את טענתן של סוזן גובאר וסנדרה גילברט בספרן "The Madwoman in the Attic" ("המשוגעת בעליית הגג"), אשר מצאו כי בספרות במאה התשע-עשרה האישה מוצגת כמלאך או מפלצת, כקדושה או קדשה, כלומר כאשה בזנות. אלו הן גם שני הארכיטיפים הנשיים בסרט: יש או נשים בזנות, או אשה טהורה, כמו צביה. צביה אמנם מבקשת לקיים יחסי מין עם בן-זוגה, אבל הוא לבסוף דוחה אותה, הוא רוצה שתישאר טהורה, כמו מלאך.

 למלאך יש אמנם דימוי חיובי אבל מלאך הוא גם לא יצור חי. גילברט וגובאר מצביעות על כך שמלאכיוּת היא כשלעצמה מוות, ובעיקר מלאכיות-נשית אשר באה לידי ביטוי בהיעדר אגואיזם, בביטול עצמי למען מישהו אחר. כך גם צביה: היא מבטלת את עצמה בשביל בן זוגה והילדים, היא נוכחת-נפקדת, חיה-מתה. כיוון שמלאך = ביטול עצמי = מוות, הדרך היחידה לאישה לחיות היא להיות מפלצת, על כל המשתמע מכך. וזו הדרך שצביה בוחרת בה.

והיא עושה זאת בדרך היחידה שהיא יודעת, והיא הבישול. בסצנה האחרונה בסרט צביה מבשלת שני תבשילים זהים, כאשר בסיר אחד היא שמה רעל עכברים שראובן בן זוגה הביא לה בכדי להדביר את העכברים בבית. את אחד הסירים היא מגישה לשולחן האוכל של משפחתה הביולוגית, ואילו את הסיר השני היא מביאה למשפחתה השנייה, הנשים בזנות וצרכני הזנות. שתי המשפחות אוכלות מהתבשילים אך הסרט אינו מגלה איזו משפחה אוכלת מהסיר המורעל, פרט לכך שצביה עצמה טועמת ממנו.

*

התלמוד הבבלי במסכת ברכות מספר שבארץ ישראל, כאשר איש נושא אשה, היו מתבדחים "מצא או מוצא?" על בסיס שני פסוקים שונים בספרים קהלת ומשלי: מצא זו האישה המלאכית, האישה הטובה, כמו בפסוק "מצא אשה מצא טוב", ואילו מוצא זו האישה הרעה, המפלצת, כמו בפסוק "ומוצא אני מר ממוות את האשה".

אז את מי צביה מרעילה מבין שתי המשפחות? לדעתי צביה מרעילה את ראובן והמשפחה הביולוגית שלה, את מי שקנה לה את הרעל, בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", את מי שביקש לעצמו "מצא אשה מצא טוב", וקיבל בתמורה "ומוצא אני מר ממוות את האשה". לאורך כל הסרט רואים התרחקות של צביה ממשפחתה הביולוגית והתקרבות למשפחתה המאמצת, משפחת בית הקברות, שם היא מרגישה "בבית". הרגע שבו היא "חוצה את הרוביקון" הוא אולי הרגע שבו היא יוצאת מבית המשפחה בערב שבת ומעשנת, כלומר מחללת שבת. אין לה שום סיבה להרעיל את משפחת בית הקברות, אך יש לה הרבה סיבות טובות להרעיל את מי שסגר אותה בבית, את מי שכלא אותה בעודה חיה.

יחד עם זאת, אני לא כל כך בטוח שזה חשוב; הסוף הפתוח של הסרט אומר למעשה לצופה שזה לא משנה, שכן שתי האלטרנטיבות הן גרועות.

הבדיחה של אמוראי ארץ ישראל ממחישה את העובדה שהאשה כלואה בין שני קטבים, אבל היא גם מבליטה עובדה חשובה נוספת: שני הפסוקים נאמרו על ידי גברים, קהלת/ שלמה המלך, וגם הבדיחה בתלמוד היא בדיחה של גברים על חשבון הנשים. כלומר, הפסוקים והבדיחה מבטאים את נקודת המבט הגברית על האשה, ולא נותנים ביטוי לאשה עצמה. הגבר הוא זה שצריך למצוא את האישה, כאילו הייתה אבידה, כאילו הייתה חפץ. לכן זה לא משנה איזו משפחה היא הורגת, כי הנשים בשתי המשפחות הן שפחות של המבנה החברתי הקיים.

בעולם גברי צביה נדחקת לאחר הקטבים, אבל לפחות היא כותבת בעצמה את סוף הסיפור. ישנו "ז'אנר" של סיפורים שנכתבו מנקודת מבט פמיניסטית, כמו "התינוק של דזרי" של קייט שופן או "תלמה ולואיז" שכתבה קלי קוורי וביים רידלי סקוט – ז'אנר שמבליט את המוגבלות של נשים חזקות, שמבקשות לפרוץ את המסגרות החברתיות הקיימות ללא הצלחה, ובצר להן מוצאות את מפלטן במוות, או יותר נכון בהיעלמות – הן בתינוק של דזרי, הן בתלמה ולואיז וגם ב"ההר" – המוות הוא אולי הסוף הידוע אבל הוא לא מוצג בסיפור, הוא רק נמצא שם. והמוות מוצג כשחרור. כגאולה.

אז זה אמנם סוף שאינו נותן מזור למצב החברתי העקום, אך נוכח הפתרון הקיצוני שנבחר בו הוא מהווה ביקורת נוקבת על המצב הקיים. כל הגיבורות הללו אומרות שבעולם שבו הן צריכות לבחור בין האישה הטובה לאישה הרעה, בין המלאך, למפלצת או לאישה בזנות – בעולם שבו מקומן כאשה מוכתב על ידי גברים, בעולם שבו הן בעצם אובייקט – לעולם כזה הן אינן רוצות לחזור.

*

קישור לפרשנות המקוצרת שהתפרסמה בכתב העת של סינמטק תל אביב, גיליון 201 (1.9.2016):

%d7%9e%d7%a6%d7%90-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%90

מהו ספר טוב

אנשים רבים שואלים אותי: מהו ספר טוב בעיניך. בסדר, הם מקדימים אותי, דמויות אמינות, מבלי שומנים מיותרים, שלא יהיה תבניתי, שיעשה הזרה של המוכר – אנחנו מכירים את כל "הנוסחאות" האלו, אנחנו קוראים את מה שאתה כותב. אנחנו לא מחפשים "מתכון מנצח" לכתיבת ספר, אנחנו לא מתכוונים לכתוב ספר. את כל מה שאמרת ואת כל מה שאתה כותב – אנחנו מכירות. תסיר את המסכות הפלצניות שלך ותגיד לנו מהו באמת ספר טוב בעיניך.

ולאנשים כאלו אני משיב: למי קראתם פלצן?! אבל גם, אני משיב לגופו של עניין, בתמציתיות: ספר טוב בעיניי הוא ספר שגורם לי לסגור אותו. לסגור אותו ולשבת לכתוב. ודוקו, אני מיד מדייק, אין בהכרח חפיפה בין ספר שאני מכריז ומריץ וממליץ לזולת ללכת לקרוא אותו לבין ספר שגורם לי לשבת ולכתוב. לעתים יש חפיפה, למשל, בספר "יומן חורף" של פול אוסטר, גם הדהרתי את הזולת לקרוא אותו, והוא גם הניע אותי לכתוב את הרשומה "אתה מתחיל לאבד את זה" (היי, בינתיים מצאתי!); אך מאידך, חשבתי (וכתבתי) שהספר "שתיים דובים" של מאיר שלו הוא תבניתי מדי, אך הוא נתן לי את ההשראה לסיפור הילדים הקצר "האיש העייף", ואילו סברתי, ואני עדיין סבור, שהספר "אשה זרה" של אבירמה גולן הוא מצוין, אך מבחינת הרצון לשבת ולכתוב – הוא הותיר אותי אדיש. מהבחינה הזו, הספר של גולן הוא "לא ספר טוב" בעיניי.

את הדחף לסגור את הספר שאני קורא ולכתוב משהו אחר ניתן להבין בכמה מובנים. ניתן לומר שהספר שאני קורא גורם לי להתפעל ולקנא בכישרונו של הסופר או הסופרת וברצון להיות כמוהם. אני אישית לא חושב שזה "הסיפור", בוודאי לא "כל הסיפור"; אפשר להבין, באופן עמוק יותר, שטקסט טוב הוא טקסט ש"מפעיל" אותנו, הוא ספר שגורם לנו לעשות מעשה מבלי שהוא מבקש מאיתנו במפורש, באופן גלוי ובוטה, לעשות מעשה. ספר טוב הוא לא מניפסט – להפך! ספר פרוזה שכתוב כמניפסט הוא ספר גרוע. ספר טוב גורם לנו לעשות מעשה מבלי שאנחנו יכולים להצביע באופן ישיר וברור מה הניע אותנו לעשות מעשה, מה בדיוק הביא אותנו לעשות מעשה. ספר טוב הוא ספר שהניע אותנו לעשות מעשה מבלי לבקש מאתנו לעשות מעשה.

אבל גם זה לא כל הסיפור. ספר טוב הוא ספר שגורם לנו לשבת ולכתוב בגלל שספר טוב הוא ספר שמגרה את הדמיון שלנו: אלו יכולים להיות משפט, רעיון או אפילו מילה אחת שקראנו ושלחה אותנו למחוזות אחרים, למחוזות הדמיון, שלחה אותנו לשבת ולכתוב. יש המון סיבות לשבת ולקרוא, חלקן יכולות להתגשם באופן לא פחות טוב באמצעי מדיה אחרים. אסקפיזם, למשל, אחד המניעים שלי לקריאת פרוזה, ניתן להשיג גם בקולנוע וטלוויזיה. אבל ספר טוב הוא האמצעי הטוב ביותר לגרות את בלוטות הדמיון שלנו.

ולכן אחת התשובות המרכזיות בעיניי לשאלה למה לקרוא היא בגלל שספר טוב הוא האמצעי הטוב ביותר שמאפשר לנו לדמיין. וכבר אמר מורנו ורבנו ג'ון לנון הי"ד: You may say I'm a dreamer/ But I'm not the only one/ I hope someday you'll join us/ And the world will be as one. ואחרי שכבר העזנו לדמיין – השמיים הם הגבול. או כמאמר האדמו"ר הנ"ל זצ"ל: Above us only sky.

סבבה אחי, הם אומרים לי בשפתם הגבוהה, המליצית-משהו, שכנעת אותנו לקרוא בשביל לדמיין. אבל למה לכתוב? הן מאתגרות אותי. כתיבה, אני משיב להן, אולי ממסגרת את המחשבות, אולי מכמתת ומקמטת את הדמיון לכדי משהו קונקרטי ולפיכך בהכרח מאבדת משהו מהחלום, מהדמיון; אבל כתיבה גם מעבדת  את המחשבות שלנו, היא מכריחה אותנו לעבד את הרגשות והמחשבות שלנו, היא מכריחה אותנו לזקק ולדייק את מה שאנחנו חושבים, היא מכריחה אותנו להתעמת עם הדברים. הכתיבה, ובפרט כתיבה שהיא תוצאה של קריאה, הופכת אותנו לחלק משרשרת המסירה של קורא-כותב-קורא-כותב-קורא. הכתיבה הופכת אותנו מפאסיבים לאקטיבים, לאנשים שפועלים בעולם, לאנשים שבוראים עולם.

תפילין

מחר אבא ימות. הרופאים במחלקה הפנימית ציינו כי בסנריו האופטימי ביותר נשארו לו 24 שעות לחיות, ובעוברם ליד מיטת-חוליו הם כבר לובשים ארשת של מנחמי-אבלים, הילוכם ותווי-פניהם משדרים חוסר-אונים והשלמה כאחד. נעמה מתקשרת אליי ומבקשת שארד למטה. אני נפרד מאבא, ובחולפי על פני האחות בעמדת-הקבלה היא מבקשת ממני שבתור עורך-דין אבוא מחר לחתום על המסמכים, ונפרדת ממני לשלום.

*

רשמית אני ונעמה עורכי דין, אך לאחר שצורפנו באש הפרקטיקה והתנסינו שנים מספר כעורכי דין במשרדים פרטיים, חזרנו שנינו לחממה האקדמית וכעת אנחנו שוקדים, כל אחד בנפרד, על הדוקטורט שלנו. מלגת הנשיא שאנו מקבלים לתקופת הדוקטורט, בצירוף השכר הזעום שאנו משתכרים עבור משרתנו כמתרגלים ועוזרי הוראה, מספיקים בדוחק לכיסוי ההוצאות החודשיות שלנו, ובטח שלא להוצאות בלתי-צפויות. בתום השבעה, בנסיעה מבית העלמין אל דירתנו, נעמה שואלת אותי אם חשבתי על דרך לממן את עורך הדין ששכרתי את שירותיו בשל תאונת הדרכים לה גרמתי לפני כחודש, תאונה שהתרחשה לאחר שסימסתי לנעמה תוך כדי נהיגה האם היא צריכה משהו מהסוּפֶּר.

"יש לי רעיון", נעמה הציעה, "אולי תמכור את הקוביות האלו שלך שמעלות אבק בוויטרינה מעל הטלוויזיה?" העליתי בדמיוני את הארון עם דלתות הזכוכית שירשנו מבעלי הדירה הקודמים, וניסיתי להיזכר: "על אילו קוביות את מדברת", שאלתי, "מה, את מתכוונת לתפילין? קראת לתפילין שלי קוביות?!" אמרתי, כנעלב. "קראת לתפילין שלי קוביות", נעמה מחקה את קולי, "אפשר לחשוב", היא מוסיפה, "שלוש שנים אנחנו ביחד ולא ראיתי אותך נוגע בהן פעם אחת. הבנתי שזה כסף טוב הקוביות האלו, סליחה, התפילין האלו, מה גם, להזכירך, שלפי המצב המשפטי בישראל הרכוש שלנו משותף, אז התפילין של שנינו ביחד, וקובייה אחת – בתים, קוראים לזה?", היא שואלת ואני מהנהן – "אז בית אחד שלי". חשבתי שיש אמת בדבריה, ואמרתי לה שאני אברר, "אני מניח שיש איזה גמ"ח שקונה תפילין משומשות מאנשים מתים, בכל מקום שבו יש מוות יש מסחרה של כסף, כן, בטוח יש מישהו שמרוויח מזה", הוספתי, ולרגע התלהבתי אפילו יותר ממנה.

נכנסתי למחרת לחנות תשמישי קדושה השוכנת בסמוך לתחנת האוטובוס בצלה אני ממתין לאוטובוס הקבוע שלי לאוניברסיטה. המוכר, לא בלי נימה חשדנית לאחר ששמע את שאלתי, נתן לי כרטיס ביקור של אדם בשם חיים, שמנהל גמ"ח תשמישי קדושה מדירתו שבקריית שלום, ולעתים הוא, בעל החנות, מוכר לו תפילין שאנשים מוסרים לו לתיקון לאחר שהוא רואה שהתפילין מהוהות מדי וכדאי להם כבר לקנות חדשות – "זו סגולה", הוא מפציר בהם, מבלי לציין סגולה לְמָה. התקשרתי עם חיים בדרכי לאוניברסיטה, וקבענו להיפגש אחר הצהריים בביתו. בתום יום העבודה באוניברסיטה עליתי על קו 43 ונסעתי קריית-שלומה.

את פניי בדלת קיבל ילד כבן 6 עם כיפה שחורה וכתונת-פיג'מה, ולאחר ששאלתי אותו אם אבא נמצא, קרב אל הדלת אדם כבן שלושים וחמש והושיט לי ידו, "חיים, נעים מאוד", הוא אמר לי, "בוא תיכנס, אנחנו בדיוק אחרי מקלחות". הוא קרא לי לבוא אחריו אל חדר צדדי והותיר את ילדו באמצע הסלון, מחכה. החדר אליו נכנסנו היה דחוס בעשרות תפילין, טליתות ושאר תשמישי קדושה, ובמרכזו היה שולחן עץ קטן, עמוס מסמכים, מסך מחשב, שתי מאפרות ושני כיסאות פלסטיק. חיים הציע לי להתיישב, ובזמן שהדליק סיגריה שאל אותי אם זה מפריע לי שהוא מעשן, ולאחר שהשתהיתי בתשובתי הוא אמר: "יפה, יפה, אז מה מביא אותך לכאן", שאל, באותה נימה. סיפרתי לו קצת על עצמי, ושיש לי תפילין בבית ששוכבות כמו אבן, שעומדות כמו חנוכייה מאחורי ויטרינה, ושאנחנו במצוקה כלכלית, "וחשבתי אולי אפשר למכור אותן, בטח יש מישהו שהן יועילו לו יותר. ועל הדרך לעשות מצווה, מה רע?" חייכתי, אך את חיים זה לא שעשע.

"אז ככה", אמר חיים, מצץ את הסיגריה והוציא מפיו שובל ארוך של עשן, "דבר ראשון צריך כמובן לראות שהתפילין במצב טוב, שהן לא פסולות וכולי. אם הן פסולות אתה יכול לתרום אותן – אם אתה חפץ בצבירת מצוות", הוא קרץ אבל לא חיכה לראות את תגובתי, "ואנחנו מתקנים אותן. אם הן במצב טוב המחיר יכול להגיע גם לאלף דולר", וראיתי שהוא הבחין בניצוץ שבעיניי.

התחלתי להשיב לו שזה נשמע הגיוני, אך הוא קטע אותי ואמר "תראה, זה מבחינה טכנית, ולרוב אני לא נוטה להתערב בשיקולים של המוכרים והקונים. הגיעו לפה אלמנות צה"ל שמכרו את התפילין של בעליהן, והיו אצלי גם כמה נשים פמיניסטיות שקנו תפילין לאחר שבחנות תשמישי קדושה מסרבים למכור להן. זה ביזנס, אני לא יכול לכרות את הענף שעליו אני יושב, אני לא יכול לעשות סלקציה למי למכור וממי לקנות. ולכן גם העצה שלי אליך היא ביזנס: אנשים כמוך – דתיים לשעבר, מסורתיים, על הרצף, מחוץ לרצף  – אני מכיר בעל פה את כל ההגדרות שאתם ממציאים לעצמכם – לאנשים כמוך שמכרו לי את התפילין, יש נטייה להתחרט, לאו דווקא בגלל שיש להם איזה זיק של חזרה בתשובה, אלא כי יש להם סנטימנט לתפילין שלהם, הם מרגישים רע עם מכירת התפילין, ותפילין אחרות שהם ירכשו לא יכפרו על תחושת האשמה וההחמצה, כי הם רוצים את התפילין שלהם מהבר-מצוה. ואז זה כבר בעיה, כי התפילין עוברות ליד שנייה ושלישית, והם מתעצבנים יותר, ולכן בדיוק בגלל אנשים כמוך, לא מעניין אותי איך אתה מגדיר את עצמך – בדיוק בגללך, התחלתי להחתים את המוכרים על חוזה שאומר שאין השבה, נגעת-נסעת, אתה מבין?" חיים מחץ את שאריות הסיגריה אל תוך מאפרה שעל שפתיה כתוב הפסוק ממלאכי: "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר", ולפני שהגבתי חיים היסה אותי ואמר, "תחשוב על זה, תיקח את הזמן", אמר וקם מכיסאו, ואני בעקבותיו צררתי את מטלטליי לתוך תיק המחשב שלי והלכתי אחריו לעבר המסדרון ודלת הכניסה.

לאחר שירדתי מהאוטובוס, ניסיתי לחשוב האם אני אכן אתגעגע לתפילין שלי, כמו שחיים הזהיר אותי. הרי כמו שנעמה אמרה, התפילין שוכבות בארון בסלון ושלוש שנים לא פזלתי לעברן ולא חשבתי עליהן. ניסיתי להיזכר ברגעים מיוחדים שהיו לי עם התפילין, איזו תפילה טובה שהייתה לי עמן, איזה זיכרון יפה שנקשר לתפיליי, ולא הצלחתי לחשוב על דבר פרט לבוקר המר והנמהר שבו במהלך תפילת שחרית בישיבה שמענו רעש חזק ועמום מבחוץ, וכאשר ניגשתי לחלון לראות האם יש איזה אירוע בטחוני, מצאתי את גופתו של חברי מעוטפת בטלית וטוטפת, מוטלת בתוך שלולית של דם.

בחוץ התחיל להיות קריר והתעטפתי בסוודר שנמצא תמידית בתיקי. אלף דולר זה הרבה כסף, חשבתי, ואולי במקום לשכור עורך דין אפשר לקנות טבעת לנעמה, יאללה, נהיה משוללי רישיון כמה חודשים. כשהיום כבר העריב חלפתי על פני חנות תכשיטים שתמיד נראתה לי ריקה מקונים, ונזכרתי שאימא, מתוך איזו חמלה של עובדת סוציאלית שטבועה בה, הייתה מקפידה לקנות דווקא בחנויות כאלו, מוזנחות, שכן גם בעליהן צריכים להתפרנס. המוכר, גבר כבן 50, הישיר אליי מבטו, ספק שמח שנכנסתי ספק מוטרד מזה שהפרתי את שלוותו, שפצעתי אל תוך חייו, ומשהו בו נראה לי מת. על אף שהוא הביט בי, פניו היו כמו מושפלות מטה, שפתו רטטה, כאילו הוא מתאבל על מישהו, כאילו הוא מתאבל על חייו שלו, ובכל דקה של אֵבֶל עוד תא בתוכו מת, והוא מתאבל עליו, ועוד תא מת, והוא מתאבל עליו, וחוזר חלילה. שאלתי אותו האם יש לו טבעות אירוסין, והוא צעד לעבר פתח היציאה מהמקום בו עמד מאחורי הדלפק, הרים את הקרש שחוסם את המעבר, ניגש לשולחנות המחופים זכוכית, ועבר איתי טבעת-טבעת, לאחר שציינתי בפניו מה התקציב.

*

כאשר נכנסתי לביתנו, והיום כבר חלף, מצאתי את נעמה עומדת לצד השולחן בפינת האוכל, מנסה להניח על שערה הארוך את התפילין של ראש, והתפילין של יד מונחות על השולחן. לשמע מפתחותיי מונחות על השידה בכניסה, קראה לי נעמה: "הי אהובי, מה אתה חושב?", היא הסתובבה אלי בכדי שאראה את פניה, "חשבתי שאם אתה הולך למכור את התפילין אני אניח אותן פעם אחת לפני, מתאים לי?", שאלה. המחשבה הראשונה שהתרוצצה בקרבי הייתה למנות את מספר הטעויות שהיא עשתה במהלך הנחת התפילין, שהיא הקדימה את תפילין של ראש לתפילין של יד, ושכבר לילה ולא מניחים תפילין בלילה, ושהיא מדברת באמצע הנחת התפילין ושהבית של התפילין של ראש, הטוטפת, גולש ואינו נמצא בין עיניה, ולא הטריד אותי כלל שהיא כאשה מניחה תפילין למרות שנשים לא מניחות תפילין, ולמעשה זה התאים לה מאוד, זה היה אחד המראות היפים שראיתי.

התקרבתי לעברה והיא שאלה אותי: "אתה יכול לעזור לי עם הבית השני, קצת הסתבכתי, חיפשתי קצת בגוגל וביוטיוב, ולא הבנתי איך מניחים, הבית תמיד מחליק לי". ואני נעמדתי מאחוריה ורכנתי לעברה, ולאחר שהנחתי את התפילין על שריר הקיבורת של ידה השמאלית, והידקתי את הרצועה, התחלתי לכרוך את הרצועה על זרועה. בעודי כורך את הרצועה, נעמה החלה לוחשת באוזניי את השיר "תפילין" של יונה וולך: "תָּבוֹא אֵלַי/ אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם/ אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת/ תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי/ אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין/ אֶתְפַּלֵּל/ הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי/ כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי". וכשהגעתי לפרקי אצבעותיה אמרתי את הפסוקים החותמים את סדר הנחת התפילין: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".

הטרגדיה של הכמעט-חכמים

במוצאי יום הבחירות, בעודי מריץ (מול עיניי) שורות במחברת שלי בדיני מסים, מנסה להבין "מה זה לעזאזל השטויות האלה?", מנסה להבין מה אני לא מבין ולמה אני לא מבין – חשבתי לעצמי שאף אחד לא מודע לטרגדיה שלי ושכמותי, הכמעט-חכמים. במערכת הבחירות האחרונות לכנסת התשע-עשרה, לא הייתה אף מפלגה שייצגה אותנו, הכמעט-חכמים, אין אף מפלגה שתביא את הסיפור שלנו. יש מפלגה לספרדים, ולירוקים ולפיראטים אבל אין מפלגה שתייצג את הכמעט-חכמים, אין מפלגה שתעמוד על הזכויות של הכמעט-חכמים. אנחנו ציבור שקוף. לא סופרים אותנו.

הכמעט-חכמים אלו אותם אנשים שבטוחים במיליון אחוזים שהם חכמים, אבל הם לא, הם לא חכמים. חסר להם המַייל הנוסף, "המכה בפטיש", המגע האחרון שיגרום להם להיות חכמים. הם עושים הכל "נכון", כמו החכמים, אבל הם רואים את החכמים מצליחים ואת עצמם נשרכים מאחור. הם רואים את אחיהם המצליחים נכנסים בשערי הארץ המובטחת, ואילו הם יכולים רק להשקיף על הארץ ואליה לא לבוא. הם שואלים את עצמם "מה יש להם שלי אין". המתבונן מהצד מהנהן בנחרצות: "well.. שכל?!", אבל הם לא יודעים לדקור את הנקודה, הם לא יכולים לשים את האצבע על הבעיה, הם לא יודעים שהתשובה לשאלתם היא "well.. שכל?!".

אבל הכמעט חכמים משוכנעים שהם חכמים, ולכן הם ממשיכים לדבוק בדרכי החכמים ולהצליח חלקית מאוד, ולכן הם יסתובבו לעד עם תחושה של החמצה ותסכול. אם הם היו חושבים שהם בינוניים או ממוצעים, הם היו חיים חיים בינוניים – עבודה, אישה, ילדים, משכנתא, מוות – ומרגישים טוב עם עצמם, מרגישים מלאים; מבחינתם הם בינוניים והם השיגו הכי הרבה שהם יכולים בתור בינוניים. אנשים ממוצעים יקחו קורסים פרא-משפטיים מסוג ה"משפט ו…" – "משפט ושקר כלשהו", וזה בסדר גמור, אבל לכמעט-חכמים זה לא מספיק, הם יקחו "דיני מסים" כמו החכמים ויבהו במרצה כל השיעור. כשהכמעט-חכמים יקבלו 84, הם יקרעו קריעה, הם ירגישו שיש תקרת זכוכית סביב ה-88 שהם לעולם לא יצליחו לשבור. אבל כשהממוצעים יקבלו 84 הם יסגרו את מועדון ה"אוטו" ויזמינו את כל הכיתה למסיבה. לא זכוכית ולא פלסטיק. 88 זה המאה החדש, זו התקרה ואין בלתה. אבל בשביל הכמעט-חכמים להיות ממוצעים זה בינוני, הם נועדו לגדולות, הם נועדו להיות חכמים.

הטרגדיה של הכמעט-חכמים היא לא שהם לא-חכמים. זה אכן מצער, הן מזווית מבטם הסובייקטיבית והן בהתבוננות אובייקטיבית, שהם לא חכמים ולעולם לא יהיו חכמים, וזה לא פחות נוגע ללב שהמרחק מהם להיכל החכמה הוא כהרף עין. הם לא צריכים לחצות נהרות וימים בכדי להגיע להיכל החכמה, הם לא "טיפשים". הטרגדיה היא אינה העובדה שאותו מרחק הוא קטן, אבל יציב. כפשֹע.

כתבתי בעבר ("5 הערות על עבודה") שאחת השאלות שאני נוהג לשאול בדייטים כשהעניינים מתחילים להתחמם או לחילופין כשהעסק נתקע, היא "ממה את מפחדת". ציינתי באותה רשומה שלא חסרות לי פוביות – ברוך ה'– והבאתי שם תשובה אחת, וכעת אביא תשובה נוספת: מכיוון שברגיל אני סומך בעיניים עצומות על חוש השיפוט העצמי שלי, שהוא מנחה אותי בכל שעל גם אם הנורמה או הסביבה מורות אחרת, אחד החששות הגדולים שלי הוא שאני אאבד את זה, אאבד את חוש השיפוט, שאני אחיה במין בועה פנימית שבה אני בטוח שאני צודק, שהמציאות תגיד חד-משמעית "לבן", ולי לא אהיה צל של ספק שמדובר ב"שחור".

הטרגדיה של הכמעט-חכמים היא שיש להם שיפוט עצמי לקוי. שהם לא מבינים שיש חוסר הלימה בין המציאות לבין תפישת העצמי שלהם. שהם בטוחים שהם חכמים בעוד המציאות מורה אחרת. ולא משנה כמה עובדות החיים יטפחו על פניהם ויגידו להם שהם לא-חכמים – הם לא יודו בזה כי הם איבדו את השיפוט העצמי. והמרחק בין אובדן השיפוט העצמי לשיגעון הוא קטן מאוד. כפשֹע.

העיקר זה הסמנטיקה – על המטאפורה כגורם מעמעם במלאכת השפיטה

(מאמר זה הוא בבחינת טיוטה ראשונית ואין ספק שהוא דרוש לשיפוצים ותיקונים. על כל רשומה אני שמח לתגובות, אך ברשומה זו – על אחת כמה וכמה)

א.

אחד הכלים המרכזיים להם נדרש בית-המשפט בפסיקותיו, אולי הכלי המרכזי ביותר, הוא העיקרון התקדימי. לפי עיקרון זה, בית-המשפט מסתכל על אירועים דומים ומכריע האם האירוע הנידון לפניו, דומה להם, ואם הוא שונה – מדוע הוא שונה וכיצד שוני זה בא לידי ביטוי. בלשון תמציתית, בית המשפט מדמה מקרה למקרה, או בלשון התלמוד "מדמה מילתא למילתא". היתרונות של כלי זה הם רבים, אך אולי היתרון המשמעותי ביותר, שפורס את עצמו על פני שדות ידע רבים, הוא שבית המשפט אינו צריך ליצור יש מאין; יש לו גיבוי משפטי, משענת מסורתית וגב יצירתי. במובן מסוים, בית המשפט פועל, אני חושב, כשם שעובד הליך הלמידה האנושי, כשם פועל המוח האנושי, שבונה את עצמו מתקדימים על גבי תקדימים, וכך מרחיב את שדות-הידע שלו.

לאור זאת, לא מפליא מדוע בית-המשפט מרבה להשתמש במטאפורות ובדימויים, כיוון שההליך האנלוגי הוא זהה. מטאפורה היא מעתק סמנטי שכרוך בדמיון בין מסומנים (בין המובנים של המילה); העברה של שם ממסומן אחד למסומן אחר בעקבות דמיון ביניהם, המרה של מילה במילה דומה לה. לדוגמא: "צומת רעננה הוא צוואר בקבוק" – כלומר, הנתיבים לצומת מתוך העיר הם רחבים (חלל הבקבוק), הנתיבים שמחוץ לרעננה הם רחבים יותר (החלל שמחוץ לבקבוק), אך הצומת עצמה מאפשרת נסיעה של מעט מאוד כלי רחב במקביל, היא כמו צוואר בקבוק. ודוק. בניגוד לתקדים שהוא מקרה מציאותי,  או בניגוד למקרה בו בית המשפט מדמה את הסוגיה למקרה היפותטי (טול מקרה שראובן מכר לשמעון סוס), ולכן ניתן למתוח קווים רבים בין התקדים או המקרה ההיפותטי למקרה הנידון – המטאפורה היא מקרה מדומיין שלעולם לא יתרחש במציאות.

לדוגמא, בפרשת קעדאן (בג"ץ 6698/95), הנשיא דאז, אהרן ברק, מביא את המטאפורה הבאה: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות), אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים" (ההדגשה שלי; א"נ). ברק לא מפתח את המטאפורה שהוא משתמש בה רבות, אך זהו בחינת מעט המחזיק את המרובה, ויש בכך בכדי ללמדנו על דרך הפעולה של המטאפורה – היא צריכה רק לעשות את ההמרה הראשונית, ואת השאר עושה הדמיון של הקורא, של הנמען, תהליך ההמרה ברובו מתרחש במוחו של הקורא. ברק מדמה את מדינת ישראל לבית, כלומר הוא ממיר את "הבית הלאומי" בבית ליטראלי, בית ממשי, הוא משליך אותנו לתוך השדה הסמנטי הדומסטי, הביתי. פעולה שנייה שהמטאפורה עושה היא הגשמה, כלומר לוקחת מושג מופשט – חוק השבות – ומלבישה אותו בלבוש גשמי, בחפץ – מפתח.

הדימוי של ברק הוא מרשים, ויש בו בכדי להסביר במעט את הסוגיה, אבל נדמה שהוא בא להנהיר ויוצא מטשטש. ברק רוצה לומר שכל האזרחים בבית הם שווי-זכויות, אך ניתן להקשות על המטאפורה שלו מימין ומשמאל: האם מדינת ישראל היא אכן כמו בית ליטראלי? מדוע יש אזרחים להם יש את פריווילגיית המפתח ולאחרים לא? אולי פריווילגיית המפתח מעניקה זכויות נוספות למחזיקי המפתח? אגב, מי הגיע לבית קודם? ניתן כמובן לענות על שאלות אלו באמצעות ידע-משלים הנמצא מחוץ למטאפורה, אך לעניות דעתי המטאפורה לא "קידמה" אותנו לעבר פיתרון זה במקרה הנוכחי.

אז מדוע ברק מביא אותה? לתפקידה של המטאפורה בפסיקת בית המשפט אני מוצא שתי תכליות כלליות. ברובד הראשוני, מטאפורות מעשירות את הדיון, את פסק הדין; הן כמו, יש שיאמרו, "תיאורי נוף" בסיפור. אך יש לכך רובד נוסף. לפעמים אנחנו משתמשים במטאפורה כי היא דרך הביטוי הקלה ביותר. היומיום שלנו רצוף במטאפורות. לדוגמא, כשמישהו אומר שהנושא "נדוש", הוא מתכוון ש"דרכו" עליו מספיק, כשם שדרכו על החיטה, דשו אותה, כאחת הפעולות החקלאיות. אך יש מטאפורות מסובכות, מטאפורות שבאות לחדש, או מטאפורות שיכולות להיות גם רב-משמעיות, ולכן הן גם עמומות, בין אם השופט התכוון לכך ובין אם לא. התפקיד השני של המטאפורה, אם כן, הוא ליצור עמימות.

במקרה של בג"ץ קעדאן, אני חושב שברק נתקל בקושי לוגי מסוים להסביר את דבריו, ולכן הוא "בורח" למטאפורה, נעזר בה. הוא נתקל בקושי להסביר מדוע אין למעשה שוויון-זכויות בין יהודים לערבים, ומשתמש במטאפורה של הבית והמפתח. המטאפורה משמשת כגורם מעמעם. אגב, ברק בספרו "פרשנות במשפט" אומר במפורש שלמטאפורות יש אפקט מעמעם (כרך א', עמ' 235). אך מכיוון שלא ראיתי לכך התייחסות נוספת בספרו, אני מניח שברק לא עמד על מלוא המשמעות של דבריו.

.

ב.

לפעמים למטאפורות יש תפקיד משמעותי הרבה יותר – אנחנו חווים את המציאות באמצעות מטאפורות. אדגים את דבריי. לפני כמה שנים, קראתי מאמר בשם "אין שבור כלב שלם (מכתב לחבר)", שכתב ארי אייכלר (ניתן לקרוא את המאמר כאן, עמ' 72) שבו אייכלר עשה מטאפוריזציה של הישיבה בה הוא למד לאקסית המיתולוגית – היה לו כל-כך טוב בזמן שהוא למד בישיבה, ואחרי שהוא עזב אותה, כי ההצגה – כלומר, החיים שמחוץ לישיבה – חייבת להימשך, הוא חש כמו פרידה כואבת מחברתו-לשעבר, ואולי אפילו הוא חש כאילו הישיבה "זרקה אותו". אך לפי דעתי הכאב של אייכלר היה יכול להימנע אילו היה ממשיג את הישיבה למשהו אחר.

נניח שיש אדם נשוי שחווה משבר בנישואיו, והוא חש שאשתו לא אוהבת אותו כמו אימא שלו. אפשרות אחת היא שאשתו באמת לא ממלאת את תפקידה כראוי. אבל יש גם אפשרות שנייה – האם אהבת-אישה צריכה להיות כמו אהבת-אם? יכול להיות שאשתו אוהבת אותו עד-מעל-לשמיים, אבל היא לא אוהבת אותו "כמו אימא שלו". כלומר, הבעיה היא לא בהתנהגות של אשתו, אלא במטאפורה שאותו אדם משתמש בה.

המטאפורה של אייכלר מאפשרת רק שתי אפשרויות: או חתונה או פרידה כואבת. לכן, לא פלא שהוא משתמש בביטויים קשים כמו "התקופה שלאחר הישיבה התאפיינה בהרבה כעס ומרמור" או "הכל היה מפגש כואב עם האהובה שלא הצליח בינינו. והמפגשים האלה כאבו". לעשות קופי-פייסט מהתבנית של הישיבה לתבנית של אקסית המיתולוגית, פירושו להתעלם ממנעד שלם של אפשרויות אחרות. כי גם האפשרות להישאר ידידים, כפי שמציע הכותב, למעשה אינה אפשרית, כי במציאות – ועם כך אני מסכים – אי אפשר להיות ידיד של האקסית שלך. מבחינתו של הכותב אין מוצא אחר – או שאתה מתחתן – קרי, נהיה רב בישיבה – או שהיא זורקת אותך ואתה חווה כאב גדול.

בתגובה שכתבתי לו הצעתי להמיר את המטאפורה של האקסית המיתולוגית במטאפורה של משפחה, כי כמו המשפחה, הלומד בישיבה נקשר בקשר חזק אליה, וכמו המשפחה – מנהגיה של הישיבה הותירו בתלמיד חותם שלא ניתן למחותו. אבל כמו המשפחה, גם הישיבה היא רק תחנה – תחנה משמעותית – בחיים. בגלל שהמשפחה והישיבה הן רק תחנה בחיים, כמו תקופה בהתבגרות שלנו, אי אפשר לחזור אליהן: אייכלר לא יכול ללמוד כמו שלמד פעם בישיבה, כמו שאני לא יכול למתוח סדין מהשולחן ועד הכורסא ולעשות אוהל בסלון עם כל האחים שלי, כפי שעשינו בילדותינו, או לבקש מאחותי שתבוא לשבת בלי בעלה (אחלה בחור, באמת, אבל יש בי געגוע לאחותי של פעם). זה ניסיון שנועד לכישלון מראש; כי גם אם אני אצליח לקבץ את כל האחים שלי בשבת ולבנות אוהל בסלון – זו לא תהיה אותה תחושה, כי אני לא נמצא שם; התבגרתי.

.

ג.

לאור הדברים שאמרנו, ניתן להצביע על אפקט משמעותי שיכול להיות למטאפורה בפסיקות בית המשפט, ואדגים את דבריי באמצעות אחד התפקידים של בית המשפט והוא הביקורת השיפוטית. ביקורת שיפוטית משמעותה ביקורת של בית המשפט על דבר חוקתיות החוק. יש שיאמרו שביקורת שיפוטית היא ההתערבות של הרשות השופטת בתפקידה של הרשות המחוקקת, ולכן יצמצמו אותה מאוד (לדוגמא, ראו מאמרו של משה לנדוי, "חוקה כחוק עליון למדינת ישראל"), אך יש שתומכים בגישה הרחבה יותר, ועליהם נמנה אהרן ברק (ראו לדוגמא, "פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית", כרך ג, עמ' 105-118). אחד המרחיב ואחד המצמצם, אחד המרבה ואחד הממעיט – כולם צריכים להתמודד עם אחד הקשיים המרכזיים שמעלה הביקורת השיפוטית, והיא פסילה של חוק, או למצער הוראה לתיקון החוק, כלומר נגיסה בתפקידה של הרשות המחוקקת. לעניות דעתי, שימוש במטאפורות להסברת הביקורת השיפוטית, יכול לרכך את הצרימה שניתן לחוש בפסילת חוק או בהוראה לתיקון חוק. דמו לדוגמא את חקיקת חוק לבניית בניין, ובא בית המשפט וסותר את הבניין. בוודאי שמטאפורה כזו תצרום לאוזננו יותר.

ברק שם מתייחס בהרחבה ללגיטימיות של הביקורת השיפוטית, ובעיקר משתמש במטאפורה של השופט כ"שומר החוקה" או "שומר הדמוקרטיה" (דמוקרטיה במובנה המהותי, כמגנה על ערכי יסוד). זו מטאפורה מעניינת שמצמצמת את החשיבות שמקנים לביקורת השיפוטית, אך היא כן אומרת שבהכרעת בית המשפט היה אירוע. מצד אחד היא מקטינה את התפקיד של השופט – השומר אין לו מעצמו כלום, הוא רק מגן על הדמוקרטיה או החוקה; אך מאידך הוא כן מונע מפגיעה בחוקה, הוא עושה פעולה כלשהי. לכן אני סבור שהמטאפורה הזו לא מספקת.

במקום אחר, ברק מעמיד שלושה מודלים להתמודדות עם בעיית החוק שאינו עובר את הבחינה החוקתית (שם, עמ' 720-726): א. מודל הבטלות המוחלטת. החוק לא היה תקף מעולם והוא בטל מאליו (Void) – הביטול הוא למפרע משעת החקיקה. בית-המשפט לא יוצר מציאות חדשה; ב. מודל הנפסדות. החוק תקף, אולם לאור אי-חוקיות החוק הוא ניתן לביטול ע"י בית המשפט וזוהי פעולה קונסטיטובית. הביטול יכול להיעשות לאלתר, למפרע או לעתיד לבוא; ג. מודל הבטלות היחסית. מודל ביניים בין שני המודלים הראשונים. יש מקרים שהחוק בטל ללא הכרזה שיפוטית, אך ברוב המקרים הבטלות שנויה במחלוקת ונדרשת פעולת ביטול. ברק שם מבכר את מודל הבטלות היחסית (עמ' 724), ומצביע על פגמים (ויתרונות) במודל הבטלות המוחלטת, ואיני מבטל את הקשיים שהוא מעלה, אך לי נראה שעדיף לצורך ריכוך תפקידו של בית המשפט את מודל הבטלות המוחלטת.

ניתן לומר שכאשר חוק סותר חוקה הוא בטל מאליו, Void, כיוון שחסר בו מרכיב מהותי, הוא כבר לא חוק. הגדרה של חוק מחייבת שהוא יענה על הדרישה הזו. לצורך הסברת העניין, ניתן להשתמש במטאפורות גשמיות. לדוגמא, לית מאן דפליג שקמח הוא מרכיב מהותי בלחם. אם יציגו לנו מאפה שהוא ללא קמח, לא נוכל לומר שהוא "לחם פגום". אין כאן לחם כלל, ואם נביא את הלחם בפני שופט הוא לא יגיד שהלחם הזה דרוש תיקונים; הוא רק יצהיר שהוא לא לחם. אלא שחוק הוא לא לחם, הוא דבר מופשט הרבה יותר. ולכן, הייתי מדמה את הדרישה שהחוק יהיה חוקתי לדרישת הכתב במקרקעין.

לצורך עימום פעולתו של השופט בביקורת השיפוטית, ניתן לדמות את הדרישה לכך שחוק יהיה חוקתי, כשם שהדרישה לכך שחוזה במקרקעין יהיה בכתב. לפי סעיף 8 בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב." זו דרישה מהותית. לדרישת הכתב במקרה הזה יש משמעות מכוננת, קונסטיטיבית, וללא מסמך כתוב לא קרה דבר. לא היו דברים מעולם. פסק הדין במקרה הזה הוא דקלרטיבי, הצהרתי, ולא קונסטיטובי, חוקתי. תפקידו של השופט הוא רק להצהיר על כך. כשם שדרישת הכתב במקרקעין עברה ריכוך עם השנים, ולפיכך "לא מופעלת" תמיד (לדוגמא, כשהיא מתנגשת עם חוסר תום לב של אחד הצדדים; ראו ע"א 8234/09 שם טוב נ' כדורי פרץ), ניתן כמובן לצאת ממודל הבטלות המוחלטת למודלים אחרים. אך נראה לי שיש לצאת מנקודת הנחה שאם חוק הוא לא חוקתי, לא היו דברים מעולם.

גם במעבר הסמנטי שבין דרישת הכתב במקרקעין לחוקיות החוק נדרשת "קפיצה סמנטית" מסוימת, כי את החוזה הכתוב הוא כן משהו ממשי, ואילו כאשר חוק לא חוקתי הכוונה היא שהוא לא עומד בדרישות מסוימות. אולם לעניות דעתי, המעתק הסמנטי אינו מוקשה כשלעצמו.

אם ניתן לבית המשפט תפקיד יוצר, אפילו תפקיד מונע כ"שומר החוקה", אנחנו מטילים את האחריות עליו כשהוא יבוא לפסול חוק או להורות לתקנו. הביקורת השיפוטית היא אירוע, ויש שיאמרו פיגוע. אבל אם החוק לא עומד בדרישות מהותיות, ואם נחווה את חוקיות החוק כדבר שהוא כל-כך מהותי שלמעשה לא נוצר חוק, ונדמה את דרישות אלו לדרישת הכתב במקרקעין – לא היה אירוע בכלל; תפקידו של בית המשפט הוא רק להכריז על הרשות המחוקקת: המלך הוא ערום.

ממשה רבנו ועד הארי פוטר – הגיבור לבד בעולם

כשהתיישבתי מול הטלוויזיה ביום שני שעבר (26.9.11), הדבר האחרון אותו חפצתי לעשות היה לחפש אחר משמעות. באותו היום היה לי יום קשה בעבודה, וכששבתי הביתה, לאחר שחתכתי מוקדם מהעבודה, וסערת רגשות עדיין אחזתני, חיפשתי עיסוק שיסיט את הלב ויפנה את הראש ממחשבות על צוק העתים, ולכן החלטתי לצפות באחד הסרטים שהיו שמורים אצלי בזיכרון של הממיר. חיפשתי בכוונה סרט פעולה קליל ובחרתי להתחיל עם הסרט הראשון של "אקס-מן", ומשם המשכתי הלאה לסרט השני ("אקס-מן 2") והשלישי ("אקס-מן המקור: וולברין"). יום לאחר מכן התרחש אותו סינריו – יום קשה בעבודה, סערת רגשות, חותך מוקדם, מחפש דרך לאוורר את הראש והלב – ולכן צפיתי בסרט הראשון של "ספיידרמן". ולמרות שלא חיפשתי את זה, לא יכולתי שלא לשים לב לתבנית שחוזרת על עצמה גם באקס-מן וגם בספיידרמן, ולנסות להבין מה המשמעות שלה.

ואולי זה המקום לציין בהערת אגב שאחת הבעיות שלי – אחת מני אלף, כמובן; אין על מה לריב, יש מקום לכולן – שקשה לי מאוד לעשות דברים חסרי משמעות, דברים שאני לא מפיק מהם תועלת ממשית, ובשל כך אני מתקשה מאוד לכייף. הרבה פעמים דווקא לאחר פעילות "מהנה" אני חש תחושה עמוקה של ריקנות. אחת ההשלכות לכך היא נסיעות לחו"ל. אחותי הרופאה, שהספיקה בשנה האחרונה לנסוע ארבע פעמים לחו"ל, שאלה אותי בחג האם אני מתכוון לנסוע לחו"ל, ואני השבתי לה בשאלה, ונניח שאני אסע לחו"ל, ואז מה? לא יודעת, השיבה לי אחותי, תראה עולם, תבלה. אוקיי, עניתי לה, אני אראה עולם. ואז מה?! האדם מחפש משמעות – הגרסה הפתולוגית.

ובשל אותו פגם בייצור שיש בי – ואין בכך ספק – ידעתי גם שאם אני אראה "סרט איכות" ביום שני או ביום שלישי, אני באופן בלתי-נשלט אייגע את מוחי בחיפוש אחר התועלת שניתן להעלות מהסרט הזה, ולכן בחרתי בכוונה לראות סרטים קלילים. אלא שהדפקט כל-כך עמוק, שהסרטים שראיתי בשני ושלישי העסיקו אותי בכל השלשו"ש האחרון בחיפוש אחר משמעות התבנית בה הבחנתי.

ובכן, אחד הפרטים הביוגרפיים שלכדו את עיניי ב"ספיידרמן" הוא היותו של הגיבור, פיטר פארקר, יתום. מה שמשך את תשומת ליבי הוא שבסרט הראשון נתון זה מוצג כעובדה לא-נסיבתית, לא מוסבר מדוע פארקר גדל בבית דודיו, מיי ובן פארקר, והדבר מוצג כ"טבעי" (למעשה, הוריו של פיטר, ריצ'רד ומרי פארקר, היו סוכני CIA שחקרו עניינים על-טבעיים ומתו במהלך מילוי תפקידם), שלא לדבר על כך שספיידרמן הוא "במקרה" יתום וללא קשר להיותו בעל כוחות-על (פיטר מקבל את כוחות העל שלו כאשר בהיותו נער, ולאחר שהוריו מתו, הוא נוכח בתערוכת מדע וננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי).

יתמותו של ספיידרמן התווספה לסדרת סרטי אקס-מן שראיתי ביום הקודם. אלא שאם בספיידרמן היתמות היא non-issue, באקס-מן היתמות שוזרת את כל הסרט, והיא גם מנומקת, לכאורה (היעדר נימוק, כמו בספיידרמן, שולח אותנו לחפש אחר נימוק, אך גם כשמופיע נימוק, כמו באקס-מן, הנימוק הוא שולי כיוון שכפי שאבקש להראות להלן, גם באין נימוק נגלה ישנו נימוק חבוי). ראשית, לפי הסרטים אויב החבורה, מגנטו, הוא ניצול שואה שמאבד את הוריו בשואה, וגם וולברין, ללא ספק הדמות המרכזית ביותר בסרט, הורג את אביו בילדותו (ואתייחס גם למשמעות רצח האב בהמשך) ולאחר מכן גדל ללא הורים – כלומר שניהם יתומים באמת. אך מעבר לכך, על כל המוטאנטים נגזר לחיות חיי יתמות מכיוון שכוחות-העל מפחידים את הוריהם ושאר בני האדם הרגילים, ובשל כך פרופ' אקסבייר מקים בית ספר למחוננים שהוא מעין בית-יתומים, והפרופסור הוא אבא רוחני אך גם תחליף-אב לא פחות.

אחרי שהבחנתי ביתמוּת באקס-מן וביתמות של ספיידרמן, נזכרתי גם בשני גיבורי-העל היותר מפורסמים, סופרמן ובאטמן (אגב, לפי האתר IGN ולפי המגזין אמפייר, סופרמן מדורג ראשון ברשימת גיבורי-העל הגדולים, ובאטמן שני), וגם שניהם גדלים ללא הורים. סופרמן נולד בכוכב הלכת קריפטון, שוגר בחללית לכדור הארץ בידי אביו, ג'ור-אל, לפני שהכוכב הושמד, ונמצא על-ידי זוג איכרים מקנזס, ומאז הוא נקרא קלארק קנט. גם באטמן (ברוס ויין) הוא למעשה יתום, לאחר שהיה עד בילדותו לרצח הוריו. לכך כמובן יש להוסיף את הארי-פוטר, שהוריו נרצחו בקללה על-ידי לורד וולדמורט, ומאז הוא חי בבית דודתו ודודו, עד שביום הולדתו ה-11 הארי מגלה שהוא קוסם אשר נולד להורים קוסמים. אם כן, ברור שיש כאן תבנית שחוזרת על עצמה ונשאלת השאלה מה היא משמעותה (ואם מביאים בחשבון שהמצב הנורמלי הוא שילד גדל לזוג הורים, היתמוּת בולטת הרבה יותר).

בשלב זה נזכרתי בלורד אחר, לורד רגלן (Raglan), עליו למדתי בשיעור "מבוא לאגדה ולסיפור העממי" של פרופ' עלי יסיף. רגלן הנ"ל מצא דמיון בין כל הביוגרפיות של הגיבורים בתרבויות השונות, והוא הבחין אפילו ב-22 מוטיבים, שרובם מיושמים בכל הסיפורים (The Hero, New York, 1956). לעניינינו חשובים המוטיבים 6, 7, ו-8 (את הרשימה המלאה ניתן לקרוא כאן): בילדותו נעשה ניסיון לרצוח את הגיבור; הגיבור בורח; והוא מגודל על-ידי הורים מאמצים בארץ-רחוקה. בכל הנוגע להיסטוריה של העם היהודי, המנהיג בה"א הידיעה של עם ישראל, משה רבנו, עונה על רבים מהמוטיבים. לאור הגזרה של פרעה מלך מצרים להרוג את כל הזכרים של העם היהודי, אם-משה מניחה אותו בתיבה בנילוס, ובת-פרעה מחליטה לאמץ אותו (ניתן לקרוא על הולדת משה בספר שמות, פרק ב' ואילך).

בהמשך למסורת המעצבנת שהשתרשה באקדמיה, גם רגלן רק מונה את 22 המוטיבים מבלי לעמוד על הנצרכות שלהם או על המשמעות של כל אחד מהם – השאלות שניקרו בי לאורך ארבעת הימים האחרונים וניסיתי למצוא להן תשובות, כשבינתיים מצאתי תשובות חלקיות בלבד. אחת מהן, כמדומני, מצאתי בספרו של דויד גרוסמן, "דבש אריות" (הוצאת "ידיעות ספרים", 2006), המנתח את סיפורו הטרגי של שמשון (ספר שופטים, פרקים י"ג-ט"ז). שמשון אמנם גדל לזוג הורים, אך גרוסמן טוען שלמרות שהילדות שלו הייתה נורמטיבית כביכול, ההפקעה שלו מבית הוריו נעשתה עוד בטרם לידתו, עוד בבשורה של מלאך אלוהים לאימו: "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ג, 5). כלומר, המלאך אומר לאם-שמשון שהילד הזה לעולם לא יהיה שלה, הוא מופקע מאימו והופך להיות בן-האלוהים, או נכון יותר: משרת של עם ישראל. התמה של גרוסמן לאורך כל הספר שלו היא שהזרוּת של שמשון, שנובעת מכך שיש לו כוחות-על, מהעובדה שהוא נזיר, ובהמשך מעצם היותו מנהיג – היא זו שגוזרת את גורלו הטרגי: לאורך כל חייו שמשון חיפש את הקרבה והאהבה שחסרו לו בילדותו, ולכן נקשר לנשים שהן זרות לו ולבסוף הצמא אחר אהבה מביא למותו.

אם כן, מהסיפור של שמשון אני גוזר שלהיות הגיבור יתום, ו/ או לא גדל בסביבה ביתית נורמטיבית, יש שתי משמעויות לעתידו: הראשונה היא הזרות והבדידות שילוו את הגיבור לאורך כל חייו, לא רק מעצם כך שהוא מוזר ולכן מפחיד (כפי שמופיע בספיידרמן ובאקס-מן) – גם מעצם היותו מנהיג, שהרי המנהיג הוא תמיד מעל העם וקצת מנותק מהעם, ובסופו של דבר הוא נושא לבדו באחריות לגורל העם ונענש על כך (כמו שאומר משה: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם"; דברים א', 12, כלומר למרות שיש לו דיבור-ישיר עם אלוהים, הוא חש שהוא סוחב את האלונקה לבד על הכתפיים שלו).

והמשמעות השניה היא שהגיבור הוא יתום על מנת להפקיע אותי מהספרה הביתית והמשפחתית ולומר לו שמעתה הוא שייך לאלוהים או שייך לחברה שאותה הוא צריך לשרת. אין לו בית כי הוא לא יכול לעשות לביתו. כאן גם ניתן להוסיף שלא זו בלבד שרוב הגיבורים יתומים; בנוסף לכך הם לעולם לא מצליחים להקים משפחה (למעט הארי פוטר). אז ניתן לומר שמכיוון שהם עובדים אצל החברה 24/7 הם לא יכולים להחזיק משפחה, אך ניתן גם לקשר בין שני הנתונים ולתרץ את זה פסיכולוגית: מי שלא גדל לשני הורים, מי שלא ראה מודל למשפחה בריאה ותקינה – לעולם לא יוכל להקים משפחה. כך גם ניתן להסביר את העובדה שמשה רבנו היה למעשה הגרוש הראשון בתנ"ך: ניתן לומר שמשה פרש מאשתו ציפורה בשל כך שהוא היה עסוק מבוקר עד ערב בהנהגת עם ישראל, אך כנראה שגם העובדה שלא ראה מימיו מערכת נישואין תקינה השפיע על כך.

כאן גם ניתן להוסיף את הפרשנות הפסיכואנליטית לעובדה שהגיבורים הם יתומים, אך מכיוון שאיני מחבב פרשנות זו – ועל אחת כמה וכמה מכיוון שאיני מבין בה – אציג אותה בקצרה. ראשית, ניתן לומר שעל מנת שגיבור יהפוך לגיבור, עליו לבצע רצח אב. ניתן לעשות למושג "רצח אב" סובלימציה ולומר דבר שהוא נכון תרבותית: לכל אחד יש את המרד שלו באביו או באבותיו על מנת שיוכל להתפתח ולצמוח כפי יכולתיו ורצונותיו, ולכן על מנת שגיבורי העל יהיו באמת גיבורי על ולא פקידים בבנק עם אישה וילדים, עליהם למרוד בבורגנות המיוצגת על ידי הוריהם, עליהם "לרצוח" את מי שמייצג מבחינתם את הנורמות. וישנה כמובן הפרשנות האדיפלית, ולכן ניתן גם לומר באופן פשטני שילד הגדל במשפחה ללא דמות אב, יחווה קושי רב יותר להשתחרר מאהבתו הילדותית לאימו, ולפתח קשר נורמלי עם בנות זוג.

כאמור, היתמות של הגיבורים היא עובדה, נתון שלא ניתן להתייחס אליו בביטול. ניתן לתרץ את היתמות בתירוצים מקומיים (לדוגמא, לומר שהעובדה שבאטמן היה עד לרצח הוריו היא זו שהניעה אותו לנקמה ולהטלת מלחמת חורמה על הפשע), אך לדעתי יש כאן תבנית, תת-מודעת, שיוצרי סיפורי הגיבורים נענים לה ונשמעים לה. התבנית הזו חוזרת על עצמה  בהרבה מאוד מקרים והיא "חזקה" מכל מקרה פרטי. עם זאת, להסביר אותה הצלחתי באופן חלקי ובלתי מספק. לא עליי המלאכה לגמור ואין אני בן חורין להיבטל ממנה.