אפשר אחרת: על הספר "עפיפונים" של רומן גארי

עַל גַּג בָּעִיר הָעַתִּיקָה

כְּבִיסָה מוּאֶרֶת בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם:

סָדִין לָבָן שֶׁל אוֹיֶבֶת,

מַגֶּבֶת שֶׁל אוֹיֵב

לְנַגֵּב בָּהּ אֶת זֵעַת אַפּוֹ.

/

וּבִשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה

עֲפִיפוֹן.

וּבִקְצֵה הַחוּט –

יֶלֶד.

שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ,

בִּגְלַל הַחוֹמָה.

/

הֶעֱלֵינוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים,

הֶעֱלוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים.

כְּדֵי שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁהֵם שְׂמֵחִים.

כְּדֵי שֶׁיְּחַשְּׁבוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

           (יְרוּשָׁלַיִם/ יהודה עמיחי)          

/                           

מה יש בו בעפיפון? מה יש בו שגורם לאנשים רבים, מבוגרים כילדים, לעמול על הכנתו ואז לצאת לפארק או מקום פתוח אחר ולהעיף אותו? מה העפיפון מסמל?

כשניגשים לעולם הדימויים, נדרשת לדעתי זהירות שלא לעבור את הקו המטושטש שחוצץ לעתים בין האמת לקלישאה. אך כמדומני שכאשר בעפיפון עסקינן, כמו שהספר "עפיפונים" של רומן גארי מדגיש – המציאות והדימוי נפגשים, החוויה של העפיפונאים משקפת, ולו במעט, את מה שהעפיפון מסמל.

עפיפון מסמל את השינוי, את התקווה שיכול להיות אחרת. בני האדם נולדו עם "שתי רגליים על הקרקע", הם נטועים – שלא לומר קבורים – במציאות המדממת.

ולעפיפון, ממרום גובהו, בקלילותו, יש זווית ראיה שונה, הוא רואה דברים שבני האדם לא יכולים לראות. כמו בשירו של יהודה עמיחי המובא למעלה, העפיפון רואה את האנשים שבין שני צדי החומה. לבני האדם החומה מסתירה, הדובר בשירו של עמיחי לא רואה את אותו ילד שמעיף את העפיפון – בגלל החומה. עברו חמישים שנה ויותר מאז שנכתב השיר, החומה המדוברת, המוּשרת, נופצה, אך עדיין את החומות האנושיות לא הצלחנו לנפץ. העפיפונאי, שמעיף את העפיפון, רוצה לסגל לעצמו את אותה זווית ראיה, כי הוא מכיר במוגבלותיו האנושיות.

בני משפחת  פלֶרי, לוּדוֹביק ודודו אַמבּרוּאַז, גיבורי הספר "עפיפונים" – ניחנים ביכולת זיכרון פנומנלית. הזיכרון יכול להיות דבר מעיק, מכביד, שכובל אותנו לאירועי העבר. זיכרון מקושר למילה שמירה, שהיא סינונימית לנטירה, כלומר "שמירה שלילית", שמירת-שנאה. כפי שהספר מוכיח, אפשר גם אחרת. בני משפחת פלרי, מצולקים ממלחמת העולם הראשונה, מבינים שזו לא הדרך, וההבנה הזו היא גם שמסייעת להם במלחמת העולם השנייה. מבלי לשפוט אף אחד, הדבר דומה למשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמות ופיגועי טרור: לצד משפחות שכול שמקדישות את חייהן למלחמה בטרור, ישנן משפחות שמשתמשות בטראומה האישית שלהן בכדי ליצור דו-קיום. זיכרון הוא רק אמצעי, זיכרון יכול לשמש כלי להבנה שאפשר אחרת, שמוכרח להיות אחרת.

אַמבּרוּאַז, שלצד עיסוקו כדוור יש לו סדנה לבניית עפיפונים, מכונה שוטה הכפר. "אדם המקדיש את חייו לעפיפונים" הוא אומר ללוּדוֹ, "אי-אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתים קשה להבחין בין השניים".

אני חושב שיש כאן תובנה עמוקה: רק האנשים שנמצאים בשוליים החברתיים – אַמבּרוּאַז שוטה הכפר, הילד בשיר של עמיחי – יכולים, כמו העפיפונים, לראות את המציאות אחרת, ומכאן להביא לשינוי. בתלמוד הבבלי נאמר כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". מהי נבואה? נבואה היא היכולת לראות אחרת, לצאת מן ההווה ולחזות את העתיד. השוטים והילדים מוחרגים מהגבולות המשפטיים ומהחברה כיוון שאין להם אחריות למעשיהם, אבל גם בגלל שיש להם אפשרות לראות אחרת. והסדר החברתי הקיים חרד מן האפשרות שיהיה אחרת.

בני משפחת פלרי הם בני כפר פשוטים, עניים. אם אתם רוצים לראות עוני, לכו בעקבות העפיפונים. שכן העפיפון מסמל עוני, פשטות, שלא כמו אחיו החורג הטיסן, שהוא מורכב ויקר יותר ושהוא כשלעצמו תעתיק של כלי זין – של המזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס). גם מתוך העוני, מתוך אותם שוליים חברתיים, יש אפשרות לראות אחרת. וכמו שנאמר במשפט אחר במקורותינו "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". ומהי אותה תורה אם לא "תיקון עולם"?

הוצאות ספרים מוצאות להן סיבות ומועדים שונים להוציא ספר ישן בהדפסה מחודשת: לפעמים זה כתבים של הסופר שלא נודעו בעת ההדפסה המקורית, לעתים אלו דברים שנפלו בעריכה ונמצא טעם חדש לפרסמם. הספר "עפיפונים" יוצא כעת בהדפסה חדשה לרגל יובל המאה להולדתו של רומן גארי. לדעתי, זו סיבה מצוינת להדפסה מחודשת, ולו בשל כך שהספר מזכיר לנו שאפשר אחרת. שמוכרח להיות אחרת.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה

"אז מה אודי," פנה אליי הדיקן, "כל עוזרות המחקר שלי מתחתנות. מה איתך?" זו הייתה אמורה להיות פגישת עבודה סטנדרטית, שהתפתחה לשיחה על זהות עצמית ועל מציאת אהבה. כששאל אותי הדיקן באיזה מגזר אני מחפש, אמרתי לו שאני מתרוצץ על הרצף, על הרצף הדתי, וכמו שאני משיב לכולן/ם – אני אעשה מה שאשתי תגיד לי. ואז הדיקן סיפר לי על אחת הדוקטורנטיות שלו, שהייתה בפוזיציה דומה לשלי, והחליטה מטעמים אסטרטגיים שיותר משתלם לה, לצורכי חופה וקידושין, לעבור לצד הדתי. אני הזדעזעתי.

באותה שיחה הגדיר הדיקן שלושה דורות של "דתיים לשעבר" על פי שופטים שונים בבית המשפט העליון, ושל כותב שורות אלו: הדור הראשון, כמו השופט חיים כהן, הם האפיקורסים: אנשים שהיו דתיים ומרדו בדת אך המשיכו לנהל עמה דין וחשבון נוקבים; הדור השני, כמו השופטים יצחק עמית ומני מזוז, הם האדישים: האנשים שהפסיקו לקיים חיים דתיים והדת כבר אינה מטרידה אותם או את מנוחתם; והדור השלישי אלו שופטים שבאו מבית דתי וממשיכים לפלרטט עם הדת. ועל הדור הזה אני נמנה. עד כאן בלשונו של הדיקן.

הזדעזעתי מהבחירה האסטרטגית שעשתה אותה דוקטורנטית והסתייגתי מהבחירה במילה פלרטוט שמשמיעה חוסר רצינות, ועל כך אעמוד בהמשך. אך הדיקן אינו היחיד שדואג לחיי הזוגיות שלי. באחת מנסיעותינו מאוניברסיטתנו הקדושה לירושלים, שני חברים טובים, שבאמת ובתמים דואגים לעתידי, אמרו לי בלשון נחרצת שבכדי להקל על מצבי עליי לבחור צד, ואגב, הם הוסיפו, לבחור צד זה לא סוף המשחק; תמיד אפשר להחליף צד, רק תבחר. הגדיל לעשות אחד החברים שכינה את הפוזיציה שבה אני מתחפר "אידיאליזציה אינפנטילית" (גרסה אחרת: "הרואיות אינפנטילית"), קרי התעקשות ילדותית להמשיך לדבוק ב"אמת שלי" במקום להתאים את עצמי לאחת מהתבניות החברתיות המקובלות. ואני בלבי הוחמאתי.

החברים שלי, בוודאי המשפחה שלי, ואולי גם הדיקן, מפצירים בי לבחור צד, מתוך תקווה או מחשבת-שווא שאבחר בצד הדתי. אולם כפי שהסברתי לאותה חברה שדחקה בי לבחור צד, וכפי שהרחבתי ברשומה "יהדות כקהילה" – אני מאמין שהיהדות אינה מתקיימת בחלל ריק; אורח החיים הדתי, המצוות שאנו עושים, גם המצוות שבין אדם למקום, מקבלות את משמעותן מהקהילה (או למצער הקהילה היא שמהדהדת את משמעותן). וכיוון שכרגע איני חלק – איני חש חלק – מהקהילה הדתית – המשמעות של "בחירת צד" תהיה חציית הקווים, שהיא גם הבחירה הקלה יותר.

מכיוון שאני מאמין שהאדם מקבל משמעות דרך הקהילה, העריקה לצד "האויב" – מבלי שאני אדע שה"אויב" מחכה לי בזרועות פתוחות, מבלי שתחכה לי קהילה לאחר חציית הקווים – פירושה מבחינתי פתיחת דלת אל עבר תהום פעורה. לכן, כמו שאמרתי לדיקן וכמו שאני מסביר לכל מאן דבעי, אני אעשה מה שאשתי תגיד לי, כיוון שהמשפחה היא קהילה.

אבל זה גם יותר מזה: אפשר כמובן "להסתפק" בפחד מפני הלא-נודע שבחציית הקווים או מאידך בחיים של זיוף אם אשאר בגבולות המגזר. אבל לדעתי זה יותר מזה. יהיה זיוף מסוים גם בחציית הקווים; הפוזיציה שבה אני נמצא אינה נובעת מאיזו בחירה אסטרטגית או טקטית ואין לה דבר וחצי דבר עם "הרואיות", עם גבורה; היא העמדה האמתית, היא ההגדרה המהותית שלי. היא לא נובעת מעמדת נוחות, מתוך הנוחות שבאי-בחירה, הנוחות שבישיבה על הגדר; היא רחוקה מ"נוחות" כרחוק צפון מדרום. (והיא יכולה לסגת, והיא תיסוג בשמחה, מפני השלום-בית והכבוד ההדדי שבין איש לאשתו לאחר הנישואין).

יש אנשים שהספק שבבחירה בדרך-החיים הנכונה גורם להם לחזור בשאלה ואילו יש שאומרים שצריך לסלק את הספק והספק הוא תמיד קיים, הוא גורם מסרס שאינו מאפשר בחירה. אבל הספק אינו מכריח בחירת צד. בשיר "היא חזרה בתשובה" כתב יענקלה רוטבליט – "לו הייתה לי תשובה אז הייתי חוזר". ובפרפרזה על השיר אני כתבתי: "לו הייתה לי תשובה הייתי כופר". לו הייתה לי תשובה הייתי חוזר, לו הייתה לי תשובה הייתי כופר.

קצת הס(ג)ברה על הסגברה

בתכתובת מיילים שניהלנו אני, אלמוני ופלונית (להלן: יעל), הכבירה יעל בסימני קריאה. בתגובה, ציינתי בפניה שלעניות דעתי היא עושה שימוש אינפלציוני בסימני קריאה (וכך היא הופכת את ה"סתמי" ל"מיוחד", אבל בו זמנית גם משגירה או מבייתת את "המיוחד", כלומר הופכת את המיוחד למיוחד-פחות), ואף צירפתי שני קטעים מהפרק "The Sniffing Accountant" ב"סיינפלד" (פרק 68, עונה חמישית) שמדברים על אינפלציה בסימני קריאה ומגחיכים את הסיטואציה. בתגובה (מאוחרת), אמרה לי יעל כי לתחושתה, הביקורת שלי הייתה הסגברה (mansplaining), שהוא מונח שבא לתאר הסברה של גבר לאישה "כיצד הדברים צריכים להיעשות", כלומר (הסבירה לי יעל) בעוד כאישה היא נוטה להתלהב או/ו לשמוח, ולהדגיש את התלהבותה בסימני קריאה, אני כגבר אמרתי לה שלא כך ראוי לעשות.

בהתחלה חשבתי שזו זווית מעניינת להתבונן בסיטואציה, וכפי שציינתי בעבר בהזדמנויות שונות, הרכבת "משקפיים מגדריות" יכולה להאיר מחדש את הסיטואציה, להרים את המסך בשעה שאתה לא מבחין בכלל שיש מסך, שיש לך דוק על העיניים שמסמא אותך מלראות את הסיטואציה. הערה ממילאית שלי איננה עוד הערה; היא מצביעה על (משקפת את) היחסים המגדריים בין השחקנים במצב-הדברים ואולי אף את פערי-הכוחות בין משתתפי הסיטואציה. ובאמת באותן סצנות בסיינפלד, מי שמפריזה בסימני הקריאה היא אישה (איליין), ואילו אלו שמעירים לה על כך הינם גברים (החבר שלה ג'ייק ג'רמל, ג'רי סיינפלד והבוס שלה מר ליפמן).

אולם במחשבה שנייה אני סבור שהתבוננות כזו בסיטואציה הנוכחית היא מוטעית ואף מזיקה. אני חייב לציין שאני ניצב בפני דילמה קשה, שכן הדיבר הראשון והחשוב ביותר בעשרת הדיברות של "השיח הטיפולי" (או "השיח האנושי") אומר "אל תזלזל ברגשות בן-השיח שלך", ואם יעל ציינה בכנות שהיא חשה שאני מסגביר לה, חזקה היא שתחושתה אותנטית. עם זאת, ואני אומר זאת בזהירות, לא אחת התחושות שלנו הן נגזרות של תפישות ותבניות תרבותיות, וחשיבה במונחים אחרים תשפיע גם על התחושות שלנו.

האם ההתכתבות שתיארתי למעלה היא סיטואציה הסגברתית? אני חושב שגם לאחר התבוננות מגדרית, ולמרות תחושותיה של יעל, היא לא.  אסביר: בכדי לטעון שהייתה פה הסגברה, צריך להניח שתי הנחות (או שתיים שהן ארבע) להעמידן זו מול זו ולמתוח קווים ביניהן. ההנחה הראשונה אומרת כי בסיטואציה הזו אני פעלתי אך ורק בכובעי כגבר ויעל פעלה כאישה. הבעייתיות בהנחה זו שהיא דוחקת אותי ואת עמיתתי לשתי פינות, היא מוחקת את כל שאר המאפיינים הזהותיים שלי (ושלה), היא מתעלמת מכך שאני הרבה יותר מורכב מלהיות סתם גבר; אני גם גבר וגם רגיש וגם לפעמים פועל בהיסח-דעת (אם אני מנסה לחשוב על תכונות שרלוונטיות לסיטואציה), ויש כמובן עוד תכונות נוספות. ובמובן מסוים אני גם "אישה" (כלומר, בעל תכונות "נשיות"). אבל יעל הניחה שהזהות הגברית שלי השתלטה על הסיטואציה, ואת עלית על כולנה. וכמובן הדברים נכונים גם לתכונותיה של יעל.

ההנחה הבעייתית השניה שהניחה יעל אומרת שגברים הם עצוּרים ומכמיני-רגשות, ונשים הן רגשניות ומתלהבות ושמחות מה"פלאִי שביומיום". הנחה זו יכולה בנקל – אם היא כבר לא עושה זאת – להדרדר למהותנות, כלומר להנחה שלנשים וגברים יש תכונות הנמצאות בטבע שלהן, תכונות שהן מהותיות למגדר שלהן. ולאור ההשלכות השליליות של המהותנות (החל מסטריאוטיפים פוגעניים הכובלים את האישה בהגדרה לא-לה, וכלה בהצרת רגליהן של נשים), אני מניח שלא בכך אנו חפציםות. ואז יעל מתחה קו בין שתי ההנחות: לאור זאת שאני גבר והיא אישה וגברים הם עצורים ונשים רגשניות, אני כגבר נונשלנטי ואטוּם אמרתי לה שאישה בסיטואציה כזו צריכה לשמור על איפוק.

כשיעל ציינה, ואני מאמין לה, שהיא חשה הסגברה, היא יצאה מתוך שתי נקודות ההנחה האלו, היא חשבה על הסיטואציה דרך שתי הנחות אלו, ומכאן תחושתה. גם אם השימוש של יעל בסימני קריאה נבע מכך שהיא אישה, כלומר מכך שהיא רוצה להביע את התפלאותה, אין בהכרח שאותן הנחות נכונות לגביי רק מכיוון שאני גבר וסברתי שהשימוש שלה בסימני קריאה הוא מוגזם. ניתן באותה מידה לטעון שההערה שלי נבעה ממאפיינים זהותיים אחרים שלי, שלא קשורים לזהות המגדרית שלי, או סתם מתוך הטענה שהעליתי לעיל שלא להשגיר את הפלאִי. זווית הראייה המגדרית לסיטואציה הנוכחית היא בעייתית, והיא מכתימה את הסיטואציה למרות שאין בכך צורך, למרות שלפי דעתי היא חוטאת לאמת.

לאור דברים אלו, אפשר גם לקרוא את הפרק בסיינפלד באופן אחר. בפרק, ג'ייק החבר של איליין, רושם לה על פתק שחברה שלה ילדה, ובגלל שאיליין תמהה על כך שהוא לא הוסיף סימן קריאה בסוף ההודעה, הוא ואיליין רבים ואז נפרדים. מאוחר יותר בפרק, איליין, שהיא עורכת לשונית, מגיהה את הספר עליו היא עובדת ומוסיפה בסוף כל משפט סימן קריאה: "היה קר בחוץ ולכן החלטתי ללבוש סוודר!". מכיוון שהסדרה מגחיכה את השימוש בסימני קריאה, באופן שברור שהשימוש בהם הוא מוגזם, אפשר לומר שהסדרה מודעת לסטריאוטיפים סביב ההתלהבות של הנשים ורוצה לטעון שהסטריאוטיפים האלו מופרכים. אין קשר בין נשים להתלהבות/ רגשנות לסימני קריאה.

אם נניח שבסיטואצית-קצה מעין זו הייתה הסגברה, צריך לדעת שיש  לכך מחיר כבד, והוא השתקה של כל ביקורת עניינית שמעביר גבר לאישה בתואנה שמדובר בהסגברה, וממילא גם סיכול כל אפשרות של האישה להבין כי אולי טעתה ולתקן את דרכיה. ואפשר כמובן לטעון שכל הרשומה הזו היא מעשה הסגברה, ואז לא עשינו כלום. ושאלה חוזרת למקומה.

תנטוס

הַחֲלוֹם שֶׁלִּי כָּעֵת הוּא תְּאוּנָה.

תְּאוּנָה,

לֹא גְּדוֹלָה, לֹא קְטַנָּה,

תְּאוּנָה שֶׁלֹּא תַּסְגִּיר מַאֲמָץ אוֹ כַּוָּנָה

לַעֲצוֹר, לְכַמָּה רְגָעִים, אֶת הַסִּחְרוּר הַגָּדוֹל,

לִבְרֹחַ מֵהַכֹּל

לַחְדֹּל.

.

תְּאוּנָה,

שְׁתַשְׁבִּית אוֹתִי לַחֲצִי שָׁנָה,

בְּמַהֲלָכָהּ אוּכַל לַעֲשׂוֹת חוֹשְׁבִים,

לְקַבֵּל-קָהָל בְּבֵית הַחוֹלִים,

שֶׁיַּעַטְפוּ אוֹתִי בְּמַתָּנוֹת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים.

בְּעִקָּר בְּרַחֲמִים.

.

הִנֵּה כִי-כֵן, תְּאוּנָה.

וּבִכְדֵי לְהַקְנוֹת רְצִינוּת לִדְבָרַי,

אֲנִי מוּכָן אַף לְהַקְרִיב עַיִן אַחַת לְמַעֲנֶה.

הִנֵּה, מֹשֶׁה דַּיָּן הִשִּׂיג נָשִׁים בְּלִי עַיִן

הָרַע, יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנֶי לְעוֹלָם אַשִּׂיג עִם שְׁתַּיִם.

(וַהֲרֵי אֶל נָשִׁים אָנוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵנוּ).

.

וּבֵינֵינוּ, נַעַר צָעִיר, אֵין בָּעוֹלָם מָה לִרְאוֹת, אָז

תִּסְתַּלֵּק, וְתַמְשִׁיךְ

לָלֶכֶת.

.

* תנטוס. לפי מודל הנפש הפרוידיאני, בכל אדם פועלים שני יצרים: ארוס, יצר החיים (לפעול, לעבוד) ותנטוס, יצר המוות (לחדול, לנוח).

אורנה ושתי שקיות חלב

בעקבות דיון תרבותי (קרי, ויכוח) ישן-נושן שהתגלע הבוקר במשפחתנו, אני מפרסם סיפור שכתבתי לפני כשנתיים וחצי ורלוונטי כאז כן היום (שיניתי את הסיפור קצת ועידנתי את הסוף). ותודה לאחותי הרופאה שנתנה לי את ההשראה לסיפור.

.

את הורגת את אימא שלך, צעק לעברי עומרי, נראה לי שזה היה עומרי, כי עומרי אומר לי כל הזמן את הורגת את אימא שלך – אני שמה את הנעליים על הספה ואימא מתעצבנת, את הורגת את אימא שלך, אני משאירה את המטבח מטונף ואימא מתכעסת, את הורגת את אימא שלך – זה הפך להיות ביטוי קבוע אצלנו בבית, עד כי הוא פיתח סעיפים וגרורות – אני שופכת קולה על הספה, את הורגת את הספה שלך, אני משפשפת את הישבן של האוטו, את הורגת את האוטו שלך – וביטוי זה היה לחלק מאותה שפה מוצפנת השייכת לבני הבית שלנו, כמו המעבר לדיבור באנגלית, גם אם אנגלית עילגת ורצוצה למכביר, כאשר רוצים להדגיש שמדובר בנושא חשוב ורגיש -So you say she became pregnant before she get married? – כי פעם יעל לא הבינה אנגלית, וכאשר לא רצינו שהיא תבין את הנושא התחלנו לדבר באנגלית, אבל היום היא מבינה-גם-מבינה, ואף-על-פי שטעם המנהג בטל, המנהג עצמו שריר וקיים.

זה קרה כשהיינו בבית המשפט, לקראת סופו של משפט רגיש, ממש לקראת סיומו, לאחר שכלו כל הקיצין וראיתי שבלי ארטילריה כבדה – קרי, מסמך אנושי מזעזע – הסיכויים שלי לצאת עם איזה הישג – קלושים, ובמלחמה כמו במלחמה יש נפגעים, אז אמרתי משפט שפגע בה, ככל הנראה, למרות שאני לא יודעת לְמה היא ציפתה, הרי היא תבעה אותי בבית משפט בגין פלישה לנכס, קרי, הבית שלנו, או יותר נכון הבית שלה. תמיד היא אומרת טוב בת רחוקה מבת קרובה, ואם היא לא אומרת, אז ראוי לה שתאמר, כי אני יודעת שככה היא חושבת, אני באמת חושבת שהיא אוהבת אותי, אבל אוהבת אותי מרחוק, כשאני לא חיה על חשבונה ושותה את דמיה, ומבזבזת את מימיה, ומקצרת את ימיה, לטענתה. נערכתי למשפט הזה ברצינות, למרות שהחלטתי שאני לא לוקחת עורך דין, כי אני לא מוכנה שאף אחד יגיד לי מה לעשות, לא השוטר בכביש שיגיד לי תעצרי בצד – אני אעצור, ואשלם, ואמשיך לנהוג לפי החוקים שלי, שהם אמנם די דומים לחוקים של כולם, אבל עם כמה השגות – ולא איזה שרינקולוג שיגיד לי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים, ובטח שלא איזה פוץ עם תיק ג'יימס בונד שלובש גלימה שחורה ומדבר בלשון גבוהה, גבוהה.

לא היה לי סיכוי לנצח במשפט, כי אין מה לעשות, אני בת למעלה משמונה-עשרה, והבית באמת שייך לאימא – וגם לאבא, למען האמת, למרות שאימא נוטה לשכוח את זה, ולא אחת קרה שאבא חזר הביתה לאחר יום עבודה ארוך וגילה קיר שבור, או מצא פריט ישן בתוך האשפה, והוא כעס – וכשאני אומרת "כעס", זו כמובן באנדרסטייטמנט – לא שהיו לו סנטימנטים לקיר או לחפץ הזה, כי אני בכלל מסופקת אם יש לו סנטימנטים למשהו, פשוט הוא אדם מאוד "מחושב" ו"קפדן" בהוצאת הכספים – ולכן לא הופתעתי שהשופט פסק שעליי לפנות את הנכס תוך שלושים יום, ולפצות את ההורים רטרואקטיבית על כל הוצאות השכר דירה-חשמל-מים-גז מרגע שהם ביקשו לפנות אותי מהנכס. עכשיו אני נזכרת שתמיד אבא אמר לי שאני צריכה להתחיל לשלם על ההוצאות שלי, ועל אף הטון הרציני שלו, סברתי שהוא צוחק, כי אני הרי הבת שלו, למרות שבתוך תוכי כרסם בי החשש שהוא עלול לממש את תוכניותיו, כפי שאכן קרה.

לאחר פרסום פסק הדין ניסיתי להמתיק את הגזרה דרך עדות אופי חיובית לגביי, ולצורך העניין הבאתי מהעבר את בת דמותי, אורנה הילדה, שתבוא להעיד על דוכן העדים ותספר על החוויות שלה, חוויות שבוודאי יגעו לליבו של השופט הכי אטום, למרות שזו הייתה משימה בהחלט לא קלה, גם לאורנה-דאז, שהיתה ילדה מאוד ביישנית, ולא הירבתה לצאת מביתה, ולא נתנה אמון בזרים, כמוני – כמובן שהיא לא זיהתה אותי – אבל בעיקר לי, אורנה-דהיום, בגלל שאני עדיין מתביישת בה – כי היא עדיין מוצצת אצבע בפה ומשתרכת עם החיתול המלוכלך שלה בין אצבעותיה, מהחיתול היא תיפטר בגיל מוקדם יחסית, אבל האצבע בפה תישאר איתה להרבה זמן, וגם בגלל שהיא היתה ילדה שמנה, ובערך באותו גיל היא תאמר את המשפט האלמותי לגננת שלה: "אלגרה, הקציצות שלך מ-אוד ט-עי-מות", משפט שאת אורנה-דהיום מבייש מאוד, כי הוא מזכיר לה את אורנה הגרגרנית, זו שסיימה הכול מהצלחת אבל התנדבה גם לעזור לאחרים לסיים, אך את המשפחה הוא מאוד ישעשע, והוא ייכנס ללקסיקון המשפחתי, לאותה שפה מוצפנת של המשפחה, שתשתמש בו בכל פעם שאוכלים קציצות בשר, או סתם שנסב סביב שולחן האוכל ומישהו יגיד: "אימא, האוכל שלך מ-אוד ט-עים".

כבוד השופט, אמרתי לכבוד השופט, אני רוצה בבקשה להציג את העדה הראשונה שלי, אורנה-דאז, שתעיד עליי עדות אופי, הוא קצת התבלבל, אבל לאחר הסבר קצר הוא הבין, ואורנה-דאז, עדיין עם האצבע בפה והחיתול המטונף, התהלכה בצעדים קטנים לעבר דוכן העדים, שכמובן היה גבוה מאוד בשבילה, אז היא התיישבה על ספסל עץ כבד ליד, ספסל שתואם את כל התפאורה הארכאית מלאת-העץ של בית המשפט, עץ כבד כזה, מלא, ולאחר שאורנה-דאז הוציאה את האצבע מהפה, ולאחר שקצת עודדתי אותה, היא התחילה לדבר:

"אתמול אימא ביקשה ממני שאבוא איתה לסוּפר. כמובן שהסכמתי. שמחתי. לעזור לאימא, כמובן. היא גם הבטיחה לי שקית שוקו. אימא החזיקה לי יד, לימדה אותי לחצות את הכביש. אדון שופט, אתה יודע איך חוצים כביש, נכון? שמאל-ימין-שמאל. אחרי שהגענו לסוּפר, אימא ביקשה ממני להביא לה ביצים. גבינה. חלב. לחם שחור. ואז אימא התחילה לברור ירקות. אני שונאת שהיא בוררת ירקות. אז התחלתי לשוטט במבוך של הסוּפר. אחרי כמה זמן, לא יודעת בדיוק, אין לי שעון, אני רואה שאימא עדיין לא באה לחפש אותי. הייתי באותו זמן ליד הצנצנות עם השוקולדים. אדון שופט, אתה מכיר את הסוּפרים האלו שיש להם כל מיני שוקולדים, נכון? לא דאגתי. הרגשתי כמו עמי ותמי שהלכו לקטוף תותים ביער, ומצאו בית שכולו עשוי ממתקים. ואיך שהם חיו באושר ועושר בבית הממתקים שלהם. ואכלו שוקולד לארוחת בוקר, וואפלות לארוחת צהריים, וגלידה לארוחת ערב. אדון שופט, אתה מכיר את הסיפור, נכון? אז טעמתי. קצת אגוזים מצופים שוקולד, וקצת נחשים מצופים שוקולד. רק טעמתי.

"אבל אז התחלתי לחשוש. יכול להיות שאימא שכחה אותי? לא יכול להיות שאימא תשכח את הילדה שלה". אורנה-דאז לא יודעת, את מה שאני, אורנה-דהיום, ידעתי בדיעבד, שלא רק שאימא יכולה לשכוח את הילדה שלה, היא בכלל לא שמה לב שחסר לה משהו, ולאחר שהיא חזרה הביתה עם כל המוצרים, ואבא עזר לה לסדר את המוצרים בארונות ובמקרר, הוא פתאום נעצר עם הלחם ביד, הצמיד אותו לחזהו, ושאל את אימא בפנים תמהות, פנינה, את לא חושבת ששכחת משהו? ואימא תגיד לו, לא, עברתי על כל הרשימה פעמיים, ואני יכולה לעבור איתך עליה עוד פעם: 2 שקיות חלב, 2 קוטג', לחם שח.. ומה עם אורנה? אבא התפרץ, איפה אורנה? ואימא הייתה כל כך מבוהלת, איך לא שמתי לב, איך לא שמתי לב, השאירה את המקרר פתוח, ויחד עם הסלרי שהיה לה ביד, רצה בחזרה לסוּפר. "ואחרי שהבנתי שאימא שכחה אותי", המשיכה אורנה-דאז, "התחלתי לבכות. ישבתי מתחת לצנצנות השוקולדים, מצצתי אצבע, ובכיתי. אחת הסדרניות של המוצרים, אדון שופט, אתה מכיר את הסדרניות האלו, נכון? היא ראתה אותי בוכה, ושאלה אותי: ילדה, למה את בוכה? ילדה, איפה אימא שלך? ומתוך הבכי, אמרתי לה: א-אני לא יו-ד-עת". בשלב זה אורנה-דאז התחילה לבכות, בכי איטי, עם הפסקות קצרות באמצע, עם ניסיונות לסיים את הסיפור, אבל אף אחד לא הבין מה היא אומרת, חוץ מהמשפט שהיא הפנתה לאימא: "אי-מא, ל-מה ש-כ-חת או-תי? ל-מה, אי-מא, ל-מה?"

וליבה של אימא, שהאירוע הזה נחרט עמוק בלבה וגרם לה צער רב, ומאז היא לא שוכחת כלום, ובראש רשימת המכולת, לפני החלב ותבנית הביצים, היא הייתה רושמת את הילדים שהיא לקחה איתה לסופר, ברצינות מלאה, ומתעכבת בקופה לעבור על הרשימה שוב, לבדוק שכל הילדים נמצאים, למרות שהעומדים אחריה בתור האיצו בה להזדרז – ושהמשפט הזה היה מאוד אמוציונאלי בשבילה, ליבה פשוט לא עמד בכך, אז אימא התיישבה על הספסל, או יותר נכון נשמטה על הספסל, על ספסל העץ הכבד של בית המשפט, או מה שהיא חשבה שהיה הספסל שכן היא התיישבה ברברס, בצעד וחצי אחורה, מבלי להביט במראות, וישבנה פגע רק בקצה-קצהו של הספסל ומשם היא החליקה אל רצפת בית המשפט, ראשה נחבט קלות בספסל וצנח מטה.

ליום ההולדת של אימא

לרגל יום ההולדת ה-59 של אימי, שתבדל"א, גמרתי אומר בלבי להקדיש לה רשומה, מחווה שאין לי ספק שהיא ראויה לה.

כשבאים לספר על אדם כלשהו, העולם מתחלק לשלוש כתות: אלו המספרים רק בשבחו של האדם, כמו בהספד, ומכיוון שאימא שלי אפילו לא "הפכה תקליט", כלומר עדיין לא הגיעה למחצית שנות חייה, ואיני רוצה לפתוח פה לשטן – לא אנקוט בדרך זו; אלו המספרים רק בגנותו של האדם, להלן עיתונאים; ואילו אני אלך בדרך הכת השלישית, אלו המספרים הרבה בגנותו ומעט בשבחו של אותו אדם, שבמיוחד בשבילם ייסדו בעל-מקצוע חדש, פסיכולוג (או ליתר דיוק: פסיכואנליטיקן), ומילה חדשה לתיאור אותו אדם: "אימא". עם זאת, כתלמידו של פרופ' מנחם פרי, מקובלת עליי גישת הגשטלט, לפיה יש חשיבות נרטולוגית לסדר הצגת הדברים, ובעיקר לרושם הראשוני ולאפקט הסיום, ולכן אתחיל בשבח ואסיים בשבח.

אימא שלי היא האדם הכי חברותי שאני מכיר, ולא אחרוג מן האמת אם אומר שעשרות אנשים מייחלים לקשר איתה, שוחרים לפתחה. אילו הייתה צעירה בעשרים שנה – ואילו הייתה יודעת כיצד מדליקים את המחשב – אין לי ספק שהיא הייתה מאלו שדף הפייסבוק שלהם מונה מאות ואלפי חברים. החברות שלה מסוגלות להזמין אותה למסעדה או לנסוע כשעה על מנת לפגוש אותה, והעובדה המדהימה ביותר היא שאימא שלי לא נדרשת לתחזוקה-שוטפת של קשרי החברות שלה. היא חולשת על עשרות קשרי-חברות אפילו ללא מאמץ. מה הסוד שלה? על כך בהמשך.

אימא שלי היא עובדת-סוציאלית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ולא לחינם היא הגיעה לאן שהגיעה – חצי משרה, סוגרת רביעייה בחודש במקרה הטוב – לאחר כשלושים שנות וותק במקצוע. מה שהופך אותה לעובדת כל-כך מסורה היא התחושה שלה שאין חציצה בינה לבין הזולת. אם היא רואה עוול מוסרי שנגרם לפלוני, היא חשה שהעוול המוסרי נגרם לה. מאותה סיבה, היא אינה יכולה להשלים עם העובדה שאחד מצאצאיה יעשה משהו שהיא תופשת כלא-נכון, ואם אותו צאצא – באופן היפותטי, כן? – יחזור בשאלה, תעשן או תתמכר למשהו, היא תעשה ככל שלאל ידה להניא אותם מכך – כי אם זה לא-נכון לאימא, זה לא-נכון לילדים.

לאימא שלי יש פרופורציות בחיים. לנו, צאצאיה, כנראה אין.  ובכדי להסביר את זה, עליי להקדים בסיפור. לפני כחמש-עשרה שנה, באחת מארוחות השבת אצל סבתא וסבא שלי (ההורים של אימא), סבתא הביאה לשולחן בקבוק דיאט-קינלי שהיא קנתה בצרכניה של המושב. כשהשמענו כולנו, הנכדים, אנחת-אכזבה, סבתא אמרה: "מה יש? זה לא נפט". ואימא שלי, בנושא הנ"ל ובכלל, היא גרסה משודרגת של אימא שלה, וגם העולם של אימא שלי מתחלק לנפט ולא-נפט, כלומר לדברים שהם מאוד-מאוד חשובים, 0.01% מכלל הדברים שמקיפים אותנו בחיים, ולכל השאר. אם לדוגמא אימא שוטפת כלים – שזה, בעברית-תקינה, מעבירה את הכלים מהכיור למייבש-הכלים כשהם רטובים אך מלוכלכים כשהיו – ואחד מצאצאיה יתלונן בפניה על זה, היא תעטה על פניה ארשת-נונשלנטית שאומרת: על זה אתה מתלונן?!, ותפטיר לעברו: "אתה צריך קצת פרופורציות בחיים". התוצאה הנלווית של לקיחת הדברים בפרופורציה, אליבא דאימא, היא קידוש הבינוניות, כי בינוניות שווה פרופורציה.

אצל אימא שלי יום שישי הוא קדוש. הוא אינו יום מימות השבוע שיש לו קיום בפני עצמו, אלא הוא משועבד כולו לבישולים והכנות לשבת, וכל פעילות הנעשית ביום זה שאינה לצורך הכנות לשבת – זוכה לגינוי מצדה, וכשפעם נתפסתי קורא ספר ביום שישי, אימא שלי כמעט יצאה מכליה. כשמדי פעם בפעם אבא שלי מטיח באימא שלי על כך שהקדיחה את תבשילו – בדרך-כלל האורז – היא משיבה לו את המשפט האלמותי: "לא ישבתי היום בבית קפה", שזה אבי-אבות החטאים ביום שישי. אימא גם חייבת למנות בקול, בפנינו, ילדיה, את רשימת המטלות שהיא הספיקה לעשות עד אותה נקודת זמן ואת מה שנותר לה לעשות – בדרך-כלל האורז – בכדי להוכיח לעצמה ולנו שיש תמורה בעד האגרה. היא גם חייבת להוכיח לעצמה ולנו שהיא עבדה הכי קשה מכולם, ולכן היא הכי עייפה מכולם. ואם חס וחלילה אני אוכיח לה שאני עבדתי קשה יותר ממנה ("אני על הרגליים משש בבוקר", תאמר אימא שלי; ואני אשיב: "אני קמתי בחמש וחצי"), היא תחתום את הדיון במילים "אבל אני בת 59", שזה באמת טיעון מנצח לצעיר כמוני. case close.

אימא שלי היא הגרסה-הניסיונית-העולמית – לפני מקצה השיפורים – למולטי-טסקינג. היא אף פעם לא תתחיל לעשות דבר אחד ותסיים אותו, תפתח בעשיית דבר נוסף ותסגור אותו, אלא תתחיל לעשות כמה דברים במקביל, כשלרוב אחת או שתיים מן המטלות שהיא התחילה תמיד תישארנה "בטיפול", וכך ניתן למצוא – באותו זמן, כמובן – קובץ מחשב שלא נשמר, חצי עגבנייה על השולחן במטבח, ספל-קפה מסובן אך לא שטוף או דלת-בית פתוחה למחצה. מבט של עובר-אורח בעין-בלתי-מזוינת יתלה זאת ב"פיזור הנפש", הסבר שהוא כמובן נכון, אבל לטעמי יש כאן הסבר נוסף והוא שהמים המעופשים בדלי לאחר שטיפת הרצפה או נוזל הכביסה שמחכה מיותם על השיש מזכירים לאימי את הנצחיות של החיים, את כך שהיא טרם סיימה את מלאכתה בעולם ותמיד יש מה לעשות: לשפוך את דלי המים המעופשים לאסלה או לסיים לשטוף את הכלים. לא עליה המלאכה לגמור, ואין היא בת-חורין להיבטל ממנה.

אימא שלי מסוגלת לקשור-שיחה עם כל אדם בדקות ספורות, וכמובן לחוש כלפיו סימפתיה – מילת מפתח אצל אימא, וכשהיא רוצה לומר שהיא אוהבת מישהו, וזה נכון ל-99% מהאוכלוסייה, היא תגיד שהיא מסמפטת אותו – וזו כנראה הסיבה שהיא מוקפת חברות מכל עבר. לפני כעשר שנים אושפזתי בבית-החולים "זיו" בצפת, כשבאותו חדר איתי שכב בחור שנראה כמו אוּד מוצל מאש (ביחד היינו אוד ואודי). ולמשך יום שלם, מלבד החלפת אנחות הדדית, ממש סימפוניה של גניחות, לא דיברנו אחד עם השני בכלל, עד שהגיעה אימא שלי  וקשרה אתו שיחה ותוך זמן קצר כבר ידעה עליו הכל – מה קרה לו, מאיפה הוא בארץ, מצבו המשפחתי וכולי.

והסיפור האחרון ממחיש את הנקודה עליה ניסיתי להצביע ברשומה הנוכחית: מכלל הן ניתן להסיק על לאו; כל שבחיה של אימי הן המגרעות שלי.

בגנות העברית

בזמן לימודיי בישיבת ההסדר בעתניאל, הייתי למשך כשנה העורך הראשי של העלון שנשלח לחיילנו בחזית ובעורף, ה"גלילון". ובערך כשנה לאחר שנכנסתי לתפקיד, הזמין אותי עורך-המשנה לפאנל בנושא "הגלילון – לאן?", פאנל שהתקיים באחת מעמדות השמירה בישיבה ובדיעבד התברר כמלכודת: אל הפאנל הוזמנו עוד שני נציגים שכמו עורך-המשנה סברו שהגלילון לא ממלא את ייעודו, ותחתיו הוקם ביטאון חדש, שהוא רציני וכבד יותר. אני אמנם לא הסכמתי, אך עייפתי ממלחמות-פנימיות וגם וויתרתי על הכבוד להיות העורך של הביטאון החדש, "אביע" (חבריי וקוראי הבלוג הוותיקים כבר יודעים שאני ורצינות לא הולכים יחד). אם כן, הגלילון – לאן? לפח הזבל של ההיסטוריה.

לאחר כמה זמן, ביקש העורך-הראשי החדש לפרסם סיפור קצר שהוציא תחת ידו, אך אַלְלַי – היכן יעשה זאת?ה"אביע" רציני מדי, ואת ה"גלילון" הוא קבר תחתיו. החליט העורך-הראשי לתלות את הדברים שכתב על אחד מכותלי הישיבה. באחת מארוחות הצהריים התיישבנו זה מול זה, והעורך-הראשי שאל אותי – בדרך-אגב – האם קראתי את מה שכתב. אמרתי לו שלפני כמה חודשים היה יכול לפרסם זאת ב"גלילון" – וקרצתי – אך לאחר-מכן הסברתי לו את התורה שלי על ההיררכיה של הריכוז. ולמרות שתורתי גובשה על סמך ניסיוני האישי בלבד, אני מתיימר לדבר על "המוח האנושי" בכללותו, ולא רק על המוח שלי (מעניין מה יגידו החוקרים על המוח שלי בפוסט-מורטם שלי).

כשאני מתיישב לקרוא ספר או מאמר, אני ניגש לקריאה בכובד-ראש, ורמת הריכוז שלי גבוהה. כשאני קורא עיתון אני מכייל את רמת הריכוז שלי פחות מרמת הריכוז שאני מקצה לספר, וכשאני קורא משהו מתוך מחשב – אני מתרכז אפילו פחות. ולדברים הכתובים על חפצים בתוך המרחב הציבורי, אני מקדיש את רמת הריכוז הנמוכה ביותר. זאת כמובן על סמך ניסיון רב-שנים – המוח שלי יודע מראש שלרוב בספרים כתובים דברים הדרושים ריכוז-מרבי ולעיתונים נדרשת רמת ריכוז נמוכה יותר. וכן בדברים הכתובים במרחב הציבורי – בדרך-כלל במרחב הציבורי, שבהגדרתו כולל המולה-רבה ולרוב נחשף אליו כשאנחנו עומדים או כשאנו נמצאים בדרך ל-, יש מודעוֹת בהן מספר מועט של מילים, ובעיקר – המילים מכילים מסר קליט, שלא דורש מאמץ מחשבתי. ומכיוון שהמוח שלי הוא חסכן, כאשר הוא רואה דברים המפורסמים במרחב הציבורי, הוא מקצה מראש את רמת-ריכוז הנדרשת; אם הוא יקצה רמת-ריכוז גבוהה יותר למודעת-פרסום, מנת-ריכוז מסוימת תלך לאיבוד. ולכן, הסברתי לעורך-הראשי, התחלתי לקרוא כמה שורות מהדברים שכתבת, אך מהר מאוד איבדתי ריכוז וסבלנות, הפסקתי והמשכתי לדרכי.

ולמרות שאימא שלי תמיד טוענת שאני אדם מיוחד, ולכן יש לי מוח מיוחד, אגבה את תורתי בשתי אנקדוטות שאני נתקלתי בהן ולא קשורות למוח שלי:  בנוגע לקריאה מעיתון, באחד משיעוריי בבית-הספר לעיתונות נאמר לנו על-ידי אחד המרצים שאנשים ניגשים לקרוא עיתון עם רמת ריכוז נמוכה, בפרק זמן מוגבל, עם הקפה של הבוקר וכו', ולכן עלינו להתאים את רמת-הכתיבה לכך. וביחס לקריאה ממחשב, שמתי לב בעבודה שכל אימת שאנחנו מביאים לאחת העוֹבדות מעלינו פרט מסוים לבדיקה, לרוב העובדת לא תסתפק בקריאת הדברים מצג המחשב אלא תעיין בכך רק לאחר שתדפיס את הנתונים המוצגים על המסך.

ואני נדרש לסיפור הזה בגלל שני דברים שנתקלתי בהם בימים אלו, שקשורים בעקיפין ובמישרין ל"שבוע הספר העברי". הראשון והפחות משמעותי הוא החלטתו של עורך "מוסף הארץ", שי גולדן, להקדיש את המוסף של השבת (17.6.2011) לסופר נפתלי יבין, שנקטף בדמי ימיו ולכן לא זכה לתהילת עולם, ולמעט מעט טורים ופינות קבועות, וכתבה אחת על יבין, כל המוסף הוקדש לסיפורים של יבין. זו כמובן מחווה יפה, אך אני אישית התקשיתי לשבת ולקרוא סיפור כתוב על נייר-עיתון, ואני מניח שרוב קוראי "הארץ" – אפילו קוראי "הארץ" – יחושו כמוני, וגם אם יצלחו את העיתון מתחילתו ועד סופו, לדעתי חלק מכפלי המשמעויות או האזכורים אליהם יבין מרפרר – יעלמו מעיניהם.

והדברים נכונים גם ל"עברית", קורא-הספרים האלקטרוני עם תמיכה בעברית, שהושק אמנם לפני כשנה אך עם שבוע הספר התחדש הדיון בעניינו. אז יש כמובן את המתנגדים השמרנים, שאוהבים את ריח הספרים או לשכב במיטה עם ספרים (אני אישית מעדיף לשכב במיטה עם נשים, מה גם שכשאני קורא בשכיבה אני נרדם מהר מאוד) – וכתב על כך מאיר שלו השבוע ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" (17.6.2011), ומכיון שהדברים יפים, אצטט אותם בחלקם: "אני משער שגם בימי קדם, כשעברנו מחקיקה באבן לכתיבה על פפירוס, נשמעו קינות על הכובד המחייב של הלוח ועל הריאליזם הסגנוני של האיזמל… אגב, למי שלא יודע: בספרים החדשים הריח הזה אינו של הנייר אלא של הדבק, ודבק – וזו אינה המלצה! – אפשר להריח גם בלי לקרוא ספר". אז אולי מאחורי כל ההסברים המלומדים שלי מתחבא למעשה אדם שמרן, אך אני טוען שקריאה מתוך צג מחשב תגרום לקוראים להתרכז פחות ולהבין פחות את המשמעויות הנסתרות של הסיפור.

אבל ישנה סיבה נוספת בגינה איני מחבב את ה"עברית". בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר (אפשר גם סמָן, או מַדְגֵש), ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כ"כ קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך יותר חשוב שנמרקר בו. וכך היינו מעבירים את השיעורים כשידינו האחת אוחזת בתנ"ך, והשנייה אוחזת במרקר, וכל משפט שנראה לנו חשוב, היינו ממרקרים אותו.

אני הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא. אז אמנם אני קורא ספרים גם בשבת וגם בנסיעות ולא תמיד יש לי היכולת למרקר, אבל כשאני ספוֹּן בביתי, אשתדל למרקר ציטוט שנראה לי יפה. הנה, לדוגמא, הוצאתי מספרייתי את "תמול שלשום" של ש"י עגנון, ואני מצטט מאחד המשפטים שהדגשתי לי, שבו עגנון מביע ביקורת על "הציונים" בגולה (הסיטואציה: גיבור הספר, יצחק קומר, מחזר על הפתחים בכדי שישיג תרומות לעלות לארץ ישראל): "אבל תמיהים היו עליו שהולך לפלסתינא. מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה מעות נוסע לקונגרס, שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ובמקומו ועושה נפשות לציונות… יש מהם שהפקירו את עולמם בשביל הציונות והיו מוכנים לתת את נפשם עליה, אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה" (שוקן, 1998, עמ' 12). ומכיוון שאיני יכול למרקר ספר על צג המחשב, איני מחבב את ה"עברית".

ולכן כתבתי את הרשומה הנ"ל בגנות ה"עברית", הקורא האלקטרוני. אך בכל הנוגע לשפה – דברו עברית!

מעשה מאבידת בן-ישיבה

מעשה שהתרחש באמת בשבת פרשת "ויקחו לי תרומה", ראש-חודש אדר א' תשע"א

ענה ואמר: בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה, וזו היא:

מעשה בבן-ישיבה-לשעבר, שלאחר שסעד ליבו בסעודת ערב-שבת יצא לו לטיול-של-שבת, לפי ששקוּלה הליכה-של-שבת כנגד הורדת האוכל. עשה בן-הישיבה-לשעבר את צעדיו בעצלנות היפה לטיולי-שבתות כשטיפות מטר מרטיבות את מעילו ושלוליות מלחלחות את שולי מכנסיו, כשהוא מקשיב לדממה שיורדת על עירו מערב-שבת, נשמעת-לא-נשמעת מסוף העולם ועד סופו, כשמדי פעם פוצעות את הדממה רעש מכונית נוסעת, חריקת בלמים, המיית פטפוטים של קיבוץ נערות ההולכות ובאות לקראתו.

ובעודו פוסע ברחובה הראשי של עירו, רחוב אשר אך לפני שעות אחדות היה הומה-אדם וכעת הוא כולו שלו, כשמפעם לפעם דמות דיוקנו ניבטת אליו מבין חלונות הראווה של חנויות הבגדים ברחוב, משקפת לו את ריקנותו, ערגה נפשו לשירת "ידיד נפש", כפי שנהגו לשיר בישיבתו בסעודה שלישית, צמאה נפשו לטעום מנגינה זו. אך כשביקש הוא לזמזם לעצמו את הניגון, נוכח הוא שאינו יכול להעלותו במחשבה לפניו, והחלו מנגינות שונות מתרוצצות במוחו, נאבקות זו בזו, זו טוענת אני היא המנגינה אליה בן-הישיבה-לשעבר כוסף, וזו מחזירה כנגדה, לא כי, אני היא זו. ובתוכו ידע בן-הישיבה-לשעבר שלא היא ולא היא המנגינה אותה הוא מבקש.

ובאותה שעה היה בן-הישיבה-לשעבר מצטער צער גדול מאוד על שפרחה הנגינה מזיכרונו. ביקש הוא לפנות לקונו שישיב לו את המנגינה שאבדה, אך היה הוא מחוסר-שפה בכדי לפנות להשם, שכן גם תפילות החולין שלו נגרסות בפיו כחצץ, נאמרות במלמול שפתיים לא-מובן, לא לו ולא לבוראו. ולוּ היה הוא עגלון פשוט משולל מילים, היה הוא לפחות יכול לפנות לבוראו בניגון, אך הניגון כנ"ל אבד לו. אמר הוא לעצמו: ריבונו של עולם, כמה אני מנוגב מיהדות, כמה התרחקתי, כמה פיטמתי את מוחי בתורות אומות העולם, כמה האבסתי עצמי בחוקותם של נוכרים, אך את מנגינתי שלי שכחתי. והיה הוא מצטער, מצטער מאוד.

כשחזר לביתו עלה בן-הישיבה-לשעבר על יצועו ונרדם. ויחלום חלום. ובחלומו הוא פונה לעוברים ושבים, והוא מנסה לבקש מהם לשיר לו את מנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, אך לא יוצאות מפיו מילים כלל, וכשעוברי האורח מחכים למוצא פיו ורואים שפנייתו אליהם סרק, ממשיכים הם לדרכם, משאירים אותו להתבוסס בצערו.

לאחר שקם ממשכבו והתפלל תפילת שחרית ומוסף "אתה יצרת", נפנה הוא להכין לו את סעודת שחרית של שבת. והיה הוא מקדש על השבת ודמעות נופלות לתוך גביע קידושו, והיה הוא חותך ירקות ודמעותיו מתבלות את סלטו, והיה מברך על חלתו ומנגב חלתו בדמעות עיניו. ולא ידע את נפשו מרוב צער.

ולאחר שסיים ארוחתו, ופינה את שולחנו, וכיבד את רצפתו, והדיח את כליו, ונפנה לצאת מביתו להליכה של שבת, והשעה היא כבר שעה המוכנה לסעודה שלישית, אאוט-אוף-דה-בלו נזכר הוא במנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, אותה המנגינה אליה השתוקק. וכשיצא את ביתו, והחמה החלה שולחת קרניים מהוססות, והקשת נראתה מבין העננים, החל הוא לשיר בקול גדול את מנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, וכיוון כוונה יתרה במילות החתימה של השיר, ואף כפל את אמירתם – "מהר אהוב כי בא מועד. מהר אהוב כי בא מועד". ובאותה שעה היה בן-הישיבה-לשעבר שמח שמחה גדולה מאוד.

מהרהר על חתונה

חתונה היא הרבה מאוד דברים, שאיני ממעיט מערכם כלל ועיקר, אך היא גם אחד משלבי הסוקסציה המתקדמים ביותר בתהליך החניכה החברתית, אם לא הקליימקס עצמו (ניתן לומר שהולדת הילדים היא שלב הקליימקס, אך החתונה היא העוגן החברתי-משפטי של החברה המַטְרִים את הולדת הילדים). החתונה היא השלב בו החברה, כל חברה חפצת חיים, מסמנת וי מימין לו ואומרת בסיפוק: עוד זוג חברים בקהילה ממשיך את שרשרת הדורות, עוד זוג אנשים דואג להמשכיות הקהילה. לכן, ניתן לומר שהחתונה היא אירוע חברתי, היא אירוע שבו הקהילה חוגגת יותר מן הזוג המאושר. 

ואולי בשל כך, פורמט החתונה הינו קונבציונאלי, תבניתי, חד-גוני, נטול נגיעה אישית, כמו מושאל מהחברה, ואותי זה מצער מכיוון שהחתונה היא הרבה יותר מתהליך החניכה החברתי, והיא גם בסופו של דבר חגיגה אישית של שני אנשים שאוהבים זה את זה. מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש כיצד החתן והכלה מאפשרים לקהילה ולהוריהם – שליחי הקהילה הקרובים אליהם – לקבוע להם כיצד חתונתם תתקיים, מאפשרים לקהילה לומר להם: לא רק שאתם מתחתנים ועליכם לשמוח, אנחנו נקבע לכם כיצד לשמוח. כלומר, החתונה אינה רק טקס הכניסה לחברה; החברה היא זו הקובעת לחתן ולכלה כיצד תראה החתונה. החתונה, לכן, היא השלמה כפולה של הליך החניכה החברתית – גם בעצם קיומה וגם בפורמט שלה; החתונה היא הפנמה מלאה של המבט החברתי.

הייתי בחודש האחרון בשתי חתונות, אחת של דתיים והשנייה של לא-דתיים, שהייתה למעשה החתונה החילונית הראשונה שלי (אבל איך שאל אותי לפני עשר שנים פלסטיני, רגע לפני שהוריד אותי מהטרמפ: "נו, היה נורא לתפוס טרמפ עם ערבי? תמיד יש פעם ראשונה"), ושתיהן לדעתי, מנקודת מבטי, התאפיינו בחוסר אינדיבידואליות. באחת החתונות אפילו נאמר לי, על רקע פיזוזי וכרכורי החתן, שחתן השמחה בכבודו ובעצמו שונא לרקוד, כלומר ביום המאושר ביותר בחייו (לכאורה), ביום הראשון של שארית חייו, הוא נאלץ לעשות דבר שאין הוא אוהב לעשות, נכפה עליו להעמיד פנים כל הערב. אם זו אינה כפייה של הפורמט החברתי על הפרט, איני יודע כפייה מה היא.

כששאלתי אנשים שונים בשתי החתונות על פורמט החתונה, נאמר לי שהמטרה של הפורמט היא לשמח חתן וכלה. עיקרון יפה. אני מסכים איתו לחלוטין. הדברים שאומר נכונים לשני המקרים, אך האבסורד גדול יותר בחתונות דתיות: לפי עיקרון זה, בכל חתונה של דתיים השמחה העצומה של החתן והכלה באה לידי ביטוי בדרך-כלל ב"שירים יהודיים". כלומר, אם נצייר סקאלה של ביטויי שמחה, ניתן לומר שאם החתן רוצה לשמוח הוא ישמע מוזיקה או יראה סרט, אם הכלה ממש רוצה לשמוח, היא תצא לבלות בפאב או במסעדה, אבל אם החתן והכלה ממש ממש – אבל ממש ממש ממש – רוצים לשמוח, הם ירקדו לצלילי מוזיקה יהודית. אהה. המוזיקה הזו אינה חלק מהפלייליסט הפנימי והיומיומי של רוב החתנים והכלות. הדבר דומה לאדם שכשהוא נוסע באוטו ביומיום הוא שומע גלגל"צ או רשת גימ"ל, אבל ביום שהוא ממש ממש רוצה לשמוח, הוא מעביר לרדיו קול-חי. ברור. אז לגבי אופן ביטויי השמחה, אני מטיל ספק, כלומר, אני לא בטוח שהפורמטים הנוכחיים מבטאים באופן הניכר ביותר את השמחה של החתן והכלה.

יהיה נכון יותר לומר שהשמחה אינה של החתן והכלה, אלא של ההורים והקהילה; החתן והכלה הם רק מריונטות בתיאטרון הבובות הזה, הם רק שחקנים בהצגה – שחקנים ראשיים אמנם, אבל שחקנים בלבד. במילים אחרות, בפעם הבאה שייזדמן להם להגיד ברכה שישית או שביעית בשבע-ברכות, מוטב שתחתמו במילים "משמח הורי החתן עם הורי הכלה" . אתם יודעים, הדיוק חשוב, ובפרט כשזה נוגע לברכות.

אבל מה לגבי קדושה? כשהחתן והכלה דתיים ממש, השירים היהודיים נועדו להציג את החתונה כמשהו קדוש, כמשהו שהוא מעבר למציאות היומיומית, כך שגם אם ביומיום הם שומעים את שלמה ארצי, בחתונה שלהם הם רוצים לשמוע את "ארבע בבות". כי לשירים, ברוב המקרים, יש משמעות – ישירה, נלווית או מתפרשת – וכשזה מגיע ל"מוזיקה יהודית", המשמעות תופשת מקום נרחב (גם אם זה רק ניגונים, ללא מילים). עם זאת, הרשו לי להטיל ספק בכך שרוב האנשים הדתיים מאמינים למילות השירים שלצליליו הם רוקדים, או מכוונים ליבם לשמיים מתוך התחברות ללחנים. הם לא רוקדים לצלילי המילים, הם רוקדים לצלילי המוזיקה, כך שאין זה משנה אם אלו שירי עגבים שהולבשו בגדי קודש, או שירי עגבים ממש; העיקר המנגינה, העיקר לשמח חתן וכלה. ולוואי שאתבדה בנושא זה.

אני לא נגד קונבנציות חברתיות; הן יכולות להיות מועילות, וברוב המקרים הליכה נגד הקונבנציות היא בלתי-אפשרית. אולם אחד הדברים שלמדתי במסגרת לימודי המגדר, הוא שגם אם לא ניתן לצאת חוצץ נגד המציאות, עדיין ניתן לאתגר אותה, עדיין אפשר למתוח את הגבולות שלה, לדגדג את הקצוות. או כמו שאמר המשת"פ הפלסטיני, כשנשאל רגע לפני תלייתו במרכז עזה מדוע שיתף פעולה עם היהודים: "if you can't beat them, join them" (רק תדמיינו את זה במבטא ערבי). אני מוכן לשלם "כופר" מסוים לחברה, כל עוד הביטוי האינדיבידואלי תופש כר נרחב.

עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו

כתבתי את המאמר הזה לפני כשנה, והראיתי אותו לחברים ובני משפחה. לאחר שהעברתי אותו לעיונה של חברה הכנסתי בו שינויים קלים, ומצאתי לנכון לפרסמו.

א. הקדמה

סדרת הטלוויזיה "סיינפלד", ששודרה במשך תשע עונות מ-1989 עד 1998, מספרת על חיי היום-יום של ארבעה חברים בשנות השלושים לחייהם בעיר ניו-יורק: ג'רי סיינפלד, ג'ורג' קוסטנזה, קוזמו קרמר ואיליין בניס. ניתן לסכם את התֵמה של הסדרה בביטוי שנטבע בסדרה עצמה. בעונה הרביעית, כשג'רי וג'ורג' מקבלים קרדיט מרשת NBC לעשיית פיילוט לתוכנית על חייהם, במין מהלך ארס-פואטי, הם מתארים את התוכנית כ-Show about nothing – תוכנית שהיא על לא-כלום, ולמעשה מדברת על חיי היומיום, מדברת על הכל.

לדעתי, בהרבה מובנים גיבורי "סיינפלד" הם עדיין ילדים, מתבגרים, שלא משתלבים בתוך העולם הבורגני. בפרק "The Engagement" (עונה 7, פרק 111), גיבורי הסדרה אומרים זאת בעצמם. לאחר שג'ורג' נפרד ממישהי כיוון שהיא ניצחה אותו בשחמט וג'רי נפרד ממישהי כיוון שהיא השתיקה אותו במהלך צפייה בטלוויזיה, ג'רי וג'ורג' מנהלים את השיחה הבאה (ניתן לראות את כל מהלך האירועים כאן):

 Jerry: "Our lives. What kind of lives are these? We're like children. We're not men".

George: "No, we're not. We're not men".

כפי שאבקש להראות להלן, הילדותיות של גיבורי הסדרה באה לידי ביטוי במערכות היחסים והקמת המשפחה, בחיי העבודה, ובמאפיינים אחרים של הארבעה. בסוף המאמר, אעלה את השאלה המופיעה בכותרת המאמר – מדוע גיבורי הסדרה לא מתבגרים – ואשיב מדוע לדעתי הם לעולם לא יוכלו להתבגר.

ב. הילדתיות כאפיון הדמויות

בטרם אתייחס לחוסר הבגרות כפי שהוא בא לידי ביטוי במערכת-יחסים ארוכה ויציבה ובמקום עבודה קבוע – חיי הבגרות המאפיינים את העולם המודרני – אבקש להצביע על מאפיינים ילדותיים כלליים אצל גיבורי הסדרה. אצל ג'רי, הילדותיות באה לידי ביטוי בהערצה לגיבורי-על, ולסופרמן בפרט. ג'רי אף מסמם אישה בכדי לשחק באוסף הצעצועים הנדיר שלה, וג'ורג' ואיליין משתפים איתו פעולה ("The Merv Griffin Show"; עונה 9, פרק 162). בפרק "The Pool Guy" (עונה 7, פרק 118), ג'רי מסרב להנשים את "נער הבריכה" לאחר שהאחרון מאבד את ההכרה – על אף שהוא מודע לכך שהוא היה יכול למות – מכיוון שאינו רוצה לגעת בשפתיו.

אצל קרמר, לעומת זאת, הילדותיות באה לידי ביטוי בכך שהוא מרבה לשחק את חייהם של אנשים אחרים. הוא משחק את הבן הטוב של ההורים של ג'ורג' ושל ג'רי (בעוד רוב הסדרה הוא מסרב לדבר עם אימו, באבס); הוא משחק גמלאי בפרק "The Wizard" (עונה 9, פרק 171), וכבאי בפרק "The Secret Code" (עונה 7, פרק 117). דוגמא קיצונית לכך נמצאת בפרק "The Label Maker" (עונה 6, פרק 98), שם קרמר וניומן משחקים Risk, "המשחק שבו כובשים את העולם". כשקרמר מבקש מג'רי להשגיח על לוח המשחק בזמן שהם לא משחקים, הוא מסביר לו:

"Jerry, Newman and I are engaged in an epic struggle for world domination. It's winner take all. People cannot be trust".

בהמשך הפרק, כשהוא חושש שניומן רוצה לשנות את לוח המשחק, קרמר אומר לג'רי:

"You sit there and you watch while Newman takes over the world. But he'd be a horrible leader. And you know who's gonna suffer? The little people. You and George"

ג. המרד בחיי המשפחה

כפי שהראיתי בהקדמה, גיבורי הסדרה ממציאים סיבות שטותיות לסיום מערכות יחסים, ולכן אין מה לדבר על הקמת משפחה, וזו תמיד מוצגת כנלעגת. בפרק אחד, גיבורי הסדרה הולכים לראות את התינוק החדש שנולד לחבריהם הגרים בפרבר ניו-יורקי, ואת התינוק הם מתארים כדבר המכוער ביותר שהם ראו מעולם ("The Hamptons"; עונה 5, פרק 85); בפרק אחר, איליין מצהירה שהיא לא רוצה ילדים; קרמר עובר עיקור וג'רי כמעט ועושה זאת בכדי להרשים את אותה בחורה, פאם, בחורה אחרת שגם לא רוצה ילדים ("The Soul Mate"; עונה 8, פרק 136).

לעניות דעתי, בנוגע למערכות יחסים והקמת משפחה, יש לחלק בין קרמר לשאר בני החבורה. אם אצל ג'רי, ג'ורג' ואיליין, המחשבה להקים משפחה נמצאת בתת-מודע ומדי פעם עולה למוּדעות, אצל קרמר מדובר בהתנגדות מודעת לחיי הבורגנות, במרד. הוא המתנגד הגדול לחיי משפחה. בפרק "The Pool Guy", קרמר אומר באחת ההזדמנויות על ג'ורג', המאורס באותו זמן לסוזן: "There's nothing more pathetic than a grown man who's afraid of a woman".

בפרק "The Engagement", כשג'רי מספר לקרמר כיצד הוא וג'ורג' הגיעו למסקנה שהם ילדים, קרמר אומר לו:

"What are you thinking about, Jerry? Marriage? Family?… They're prisons. Man-made prisons. You're doing time. You get up in the morning, she's there; You go to sleep at night, she's there. It's like you gotta ask permission to use the bathroom. 'Is it all right if I use the bathroom now?'… And you can forget about watching TV while you're eating. You know why? Because it's dinnertime. And you know what you during dinner? You talk about your day".

ד. המרד בחיי עבודה

מערכות יחסים שלא מובילות לשום-מקום הם רק גורם אחד שמצביע על חוסר הבגרות של גיבורי הסדרה. גורם נוסף הוא אי-יכולתם להחזיק בעבודה. למעט עבודות מזדמנות, קרמר לא עובד לאורך כל הסדרה, ג'ורג' ואיליין מחליפים מספר עבודות במהלך הסדרה, וגם ג'רי, שמתפרנס מהיותו קומיקאי, אומר כמה פעמים במהלך הסדרה שהוא מעולם לא עבד בעבודה רגילה. לדוגמא, בפרק "The stranded" (עונה 3, פרק 27), לג'ורג' יש בעיות עם אישה מהמשרד שלו איתה הוא יוצא, ובכדי להסביר זאת לג'רי הוא שואל אותו: "Have you ever dated a woman that worked in your office?". בתגובה, ג'רי עונה לו: "I never had a job". אצל ג'רי אמנם קשה לדבר על כישלון, אך ברור שהוא לא משתלב בחברה הבורגנית.

ה. אולי רק לנסות? ג'ורג' כמקרה מבחן

לאורך כל הסדרה, אין דמות אחת שמצליחה להחזיק במערכת-יחסים יציבה או בעבודה קבועה. אולם דווקא הדמות המגלמת בתוכה את שיא הכישלון, ג'ורג', היא הכי קרובה לכך. בעוד ג'רי ואיליין מצליחים לשרוד כילדים בעולם הבורגני בהצלחה, וקרמר כאמור לא ממש מנסה, ג'ורג', הצלע הרביעית בחבורה, נכשל הכי הרבה. למרות זאת, ולמרות כל הסיכויים, ג'ורג' מקבל שני כרטיסי כניסה לעולם המבוגרים, אחד לחיי העבודה ואחד לחיי המשפחה. שניהם מתרחשים לאחר שהוא עושה מהפך בחיים שלו שהוא תוצאה של מחשבה רבה.

את העבודה ב"ניו-יורק יאנקיס", העבודה בה הוא מחזיק הכי הרבה זמן (כל עונות 6-8), ג'ורג' מקבל לאחר שהוא מחליט לפעול הפוך מהאינסטינקט שלו – כלומר בניגוד לפעולה רגשית, אינטואיטיבית, כמו ילד, הוא מבצע פעולה שכלית, כמו מבוגר ("The Opposite"; עונה 5, פרק 86). את כרטיס הכניסה לחיי המשפחה הוא מקבל לאחר השיחה עם ג'רי בפרק "The Engagement", כשהוא מחליט לנטוש את דרך הדייטים והפרידות השטותיות, ולהציע לסוזן נישואין. הוא מאורס לסוזן במשך עונה שלמה (עונה 7), צעד שאף-אחד בסדרה לא עשה (כפי שאראה בהמשך גם ג'רי התארס, אך האירוסין שלו החזיקו מעמד פרק אחד).

אלא שג'ורג' לא שורד בעולם המבוגרים. מן העבודה ב"ניו-יורק יאנקיס" הוא מפוטר לאחר שהוא מנסה להתחיל עם מדריכת תיירים ונקלע למסכת שקרים. אך פיטוריו אינם באשמתו, כי אם הודות לבוס המשוגע שלו, ג'ורג' סטיינברנר ("The Muffin Tops"; עונה 8, פרק 155). כלומר, הפיטורין הם בעקיפין באשמתו, אך לא במישרין. למעלה מכך – אפילו כשהוא מנסה להתפטר, הוא לא מצליח ("The Millennium"; עונה 8, פרק 154). גם אירוסיו לסוזן מסתיימים שלא באשמתו הישירה, כי אם העקיפה. נישואיו לא יוצאים לפועל כיוון שסוזן מתה מדבק רעיל שהיה על מעטפות החתונה שג'ורג' בחר ("The Invitations"; עונה 7, פרק 134). גם כאן, האשמה של ג'ורג' נובעת מהרגליו הישנים, מקמצנותו, אך שלא באופן מודע. וגם כאן, כמו בפיטוריו מהעבודה, ג'ורג' מנסה לצאת מהנישואין בכל דרך אפשרית, אך סופו שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים.

ו. איליין כתמונת הראי של ג'ורג'

בהקשר זה איליין דומה מאוד לג'ורג', היא תמונת הראי של ג'ורג', והיא מושוות אליו ומעומתת איתו כמה פעמים בסדרה. כמו שג'ורג' מנסה להתפטר מ"היאנקיס" ובסוף מפוטר על משהו שהוא לא עשה, גם איליין שוקלת להתפטר כעוזרת אישית למר ג'סטין פיט, אבל בסוף הוא מפטר אותה בגלל שהוא חושד שהיא ניסתה להרעיל אותו ("The Diplomat's Club"; עונה 6, פרק 108). כמו ג'ורג', שנאשם שהרג את סוזן, אף היא נאשמת על לא עוול בכפה.

בפרק "The Opposite", כאשר ג'ורג' פועל בניגוד לאינסטינקטים שלו, זוכה בעבודה, באישה, ועובר מדירת הוריו לדירה משלו, איליין עושה את המסלול ההפוך: החבר שלה נפרד ממנה, היא נזרקת מדירתה ו"פנדנט הוצאה לאור", החברה בה היא עובדת, פושטת רגל; בעוד ג'ורג' עולה מעלה-מעלה, היא יורדת מטה-מטה. באותו פרק ג'רי אומר לאיליין:

 "Elaine, don't get too down. Everything will even out. See, I have two friends. You were up, he was down. Now he's up, you're down. See how It all even out?"

לאחר ש"פנדנט הוצאה לאור" מתפרקת, איליין אומרת לקרמר וג'רי:

 Elaine: "Do you know what's going on here? Can't you see what's happened? I've become George".

Jerry: "Don't say that".

Elaine: "It's true. I'm George. I'm George".

וכמו שלג'ורג' ניתנת האפשרות לעבור לעולם המבוגרים, גם לאיליין ניתנת ההזדמנות הזו. הדבר קורה לאחר שאיליין מכירה את קווין, בעקבות התנגדותה ללדת ילדים, והוא מכיר לה את השכן שלו, פלדמן, והחבר שלו, ג'ין; שלושתם הם ההפכים הגמורים לג'רי, קרמר וג'ורג' ("The Bizarro Jerry"; עונה 8, פרק 137). אלא שגם כאן המעבר של איליין שורד פרק אחד, והיא לא מצליחה להשתלב בעולם המבוגרים.

ז. ומה עם ג'רי?

גם ג'רי זוכה לטעום מעולם הנישואין, פעמיים, אלא שאצלו, שלא כמו אצל ג'ורג' ואיליין, הכל מוצג כמשחק. בפעם הראשונה, ג'רי מקבל הנחה במכבסה, והאישה איתה הוא יוצא באותה עת מבקשת הנחה, בתור אשתו ("The Wife"; עונה 5, פרק 81). כדי להראות כמה חיי המשפחה אינם אופציונאליים, הם מוצגים כהצגה. שוב, כרטיס כניסה לפרק אחד. הפעם השנייה היא לאחר שבחורה בשם ג'ני מצילה את חייו, הם מתאהבים ומחליטים להתארס ("The Invitations").

גם כאן כרטיס הכניסה הוא לפרק אחד בלבד. הכניסה של ג'רי לעולם המבוגרים, שנעשתה בפעם הראשונה כהצגה, נעשתה בפעם השנייה תחת ההשפעה הישירה של החוויה שהוא עבר: זו תופעה פסיכולוגית מוכרת שבו הנזקק מתאהב בגיבור שמציל אותו; רק מכיוון שג'ני הצילה אותו ממוות, הוא היה מסוגל להתאהב בה ולהתארס איתה. אולם מעבר לכך, אני חושב שיש לראות את האירוסין של ג'רי כפארודיה, בטח בסדרה כה צינית כמו סיינפלד: ג'רי כמעט נדרס, ג'ני מצילה אותו ממוות, הוא מתאהב בה, ובסוף שניהם מכריזים שהם שונאים אחד את השני, ולכן מחליטים שלא להתחתן; זה לא כרטיס היציאה שמקבלים ג'ורג' ואיליין, שמלווה בטון צורם. כמו בנוגע לעבודה של ג'רי, גם כאן אין תחושת כישלון, אך ברור שג'רי לא משתלב בעולם זה.

ח. ומה עם כולם יחד?

ניסיתי להראות שכל אחד מבני החבורה שחפץ בכך (ג'ורג', איליין וג'רי, לא כולל קרמר, שלא רוצה בכך) קיבל כרטיס כניסה לעולם המבוגרים ונכשל בכך, כל אחד בנפרד. אך יש לזכור שהסדרה עצמה דנה, ליטראלית, את כל הארבעה לכישלון. הם אולי מצליחים לשרוד לאורך כל הסדרה, אך בפרק האחרון הם נכשלים. בפרק זה, כל החבורה עדה לשוד בעיירה במסצ'וסטס ולמעשה עוברת על חוק חדש בשם "חוק השומרוני הטוב", המטיל אחריות על עוברי אורח לעזור לאדם בשעת סכנה.

אלא שהמשפט מרחיק מעבר למקרה הספציפי הזה, ודמויות שונות מכל תשע עונות הסדרה מעידות על האופי האנוכי של בני החבורה, עד שהשופט קובע שעליהם לשבת שנה בכלא. תחת הכלא המכונה "חיי המשפחה", כפי שקרמר כינה אותם בפרק "The Engagement", הם נכנסים לכלא אמיתי, גם הוא Man-made prison.

אלא שמכלול העדויות מצביע על כך שהאשמה היא לא בהם. בין העדים ישנו הפקיסטאני בובו בהאט, שג'רי ניסה לעזור לו בכנות, אך גרם לו לסגור את המסעדה שלו ("The Café"; עונה 3, פרק 24) ולמרות כוונותיו הטובות, הוא נשלח באשמת ג'רי חזרה לפקיסטאן ("The Visa"; עונה 4, פרק 55. ניתן לראות את השתלשלות האירועים כאן); או מרלה פני, "הבתולה", שמעידה על התחרות שקיימו הארבעה ("The Contest"; עונה 4, פרק 51), תחרות שאני איני רואה בה שום נזק לחברה ובטח שלא מעידה על אנוכיות.

כשלונו של ג'ורג' להשתלב בחברה בגלל סיבות שאינן תלויות בו, כמו שליחת כל החבורה לכלא בגלל דברים שהם לא עשו – מצביעים על-כך שהבעייה היא מעבר ליכולת הבחירה שלהם. אם ג'ורג' אכן היה נפרד מסוזן – ניתן היה לומר שהוא אחראי לכישלון השתלבותו בחברה; אלא שבסוף אירוסיו עם סוזן אינם נובעים מיכולת הבחירה שלו, מה שמראה שהבעיה היא עמוקה יותר. אותו דבר במשפט; ניתן היה לבנות "קייס" סביב מעשים אנכיים שבני החבורה עשו בזדון, והיו כאלו, חלקם אף מוצגים במשפט; אם העדויות במשפט היו נבדקות ונמצאות נכונות, ניתן היה לומר שהם שלחו את עצמם לכלא; אלא שחלק מהדברים אינם נכונים בעליל – כמו שאיליין נתקלה בכוונה בסידרה הולנד בסאונה ("The Implant"; עונה 4, פרק 59), או שהיא ניסתה להרעיל את מר פיט ("The Diplomat's Club"); או שג'ורג' סטיינברנר טוען שהוא פיטר את ג'ורג' בגלל שהוא קומוניסט – טענה שברור לכולם שהיא לא נכונה ("The Muffin Tops"; עונה 8, פרק 155). כל אלו מראים שהבעייה היא רצינית הרבה יותר ובלתי-תלויה בבני החבורה. כמה שהם לא ינסו, יכולתם להשתלב בחברת המבוגרים אינה נתונה לשיקול דעתם.

ט. אז מה מונע מבני החבורה להתבגר?

כיוון שג'ורג' הוא הבחור שנכשל הכי הרבה בעולם המבוגרים, אני חושב שניתן לראות בו מקרה מייצג, אם כי הקיצוני ביותר, של כל החבורה, ומכישלונו ניתן ללמוד על כישלון השאר. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות":

"That's gonna be trouble… This world here, this is George's sanctuary. If Susan comes into contact with this world, his worlds collide".

בהמשך הפרק, לאחר שסוזן ואיליין מבלות ביחד, ג'ורג' מרחיב בפני ג'רי על תיאוריה זו:

 George: "You have no idea of the magnitude of this thing. If she is allowed to infiltrate this world, than George Costanza, as you know him, ceases to exist. You see, right now, I have relationship George, but there is also independent George. That's the George you know, the George you grew up with. Movie George, coffee-shop George, liar George, bawdy George".

Jerry: "I love that George".

George: "Me too. And he's dying, Jerry. If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, בכדי שג'ורג' יעבור לעולם המבוגרים, בכדי שג'ורג' יוכל להיות במערכת יחסים ויוכל להתארס, הוא לא משנה את אופיו, הוא לא יכול לשנות את אופיו, כמו שאחרי הפרק "The Opposite", הוא לא ממשיך לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלו, אלא חוזר לסורו, למרות שהוא מכריז שהפעולה הלא-אינסטינקטיבית היא הדת החדשה שלו. ג'ורג' חייב להחזיק בזהות כפולה: ג'ורג' של מערכות היחסים וג'ורג' השקרן. אלא ששתי הזהויות לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אמנם איליין בעצתו של ג'רי מביאה את העולמות לידי התנגשות, אך במוקדם או במאוחר ההתנגשות הייתה מתרחשת. אם ג'ורג' היה מתחתן עם סוזן, ג'ורג' של מערכות היחסים היה הורג את ג'ורג' השקרן; אולם, כיוון שידו של האחרון הייתה על העליונה, ג'ורג' קוסטנזה, כפי שאנחנו וג'רי הכרנו אותו, המשיך להתקיים, ואילו ג'ורג' של מערכות היחסים נפח את נשמתו.

י. סיכום

כפי שציינתי מקודם, ג'ורג' הוא רק דוגמא קיצונית לכל החבורה, אך הוא מייצג נאמן שלה. בעולם המציאות שהסדרה בונה, אין מקום למבוגרים. גם אם גיבורי הסדרה היו רוצים מאוד להתבגר, הם לא היו יכולים – כי אז הם היו הורגים את ג'רי, קרמר, איליין וג'ורג' של הסדרה, את בני החבורה שאנחנו מכירים. חוקי המציאות של "סיינפלד" לעולם לא יתנו לגיבורי הסדרה להתבגר. לפי חוקיה הפנימיים של הסדרה, התבגרות היא כמו שבני אדם יעופו לפי חוקי המציאות; זה פשוט לא ייתכן. חבורת סיינפלד יכולה לקפוץ מהצוק ולנסות לעוף, אולם הדבר היה הורג את ה-Independent Seinfeld's.