אפשר אחרת: על הספר "עפיפונים" של רומן גארי

עַל גַּג בָּעִיר הָעַתִּיקָה

כְּבִיסָה מוּאֶרֶת בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם:

סָדִין לָבָן שֶׁל אוֹיֶבֶת,

מַגֶּבֶת שֶׁל אוֹיֵב

לְנַגֵּב בָּהּ אֶת זֵעַת אַפּוֹ.

/

וּבִשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה

עֲפִיפוֹן.

וּבִקְצֵה הַחוּט –

יֶלֶד.

שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ,

בִּגְלַל הַחוֹמָה.

/

הֶעֱלֵינוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים,

הֶעֱלוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים.

כְּדֵי שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁהֵם שְׂמֵחִים.

כְּדֵי שֶׁיְּחַשְּׁבוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

           (יְרוּשָׁלַיִם/ יהודה עמיחי)          

/                           

מה יש בו בעפיפון? מה יש בו שגורם לאנשים רבים, מבוגרים כילדים, לעמול על הכנתו ואז לצאת לפארק או מקום פתוח אחר ולהעיף אותו? מה העפיפון מסמל?

כשניגשים לעולם הדימויים, נדרשת לדעתי זהירות שלא לעבור את הקו המטושטש שחוצץ לעתים בין האמת לקלישאה. אך כמדומני שכאשר בעפיפון עסקינן, כמו שהספר "עפיפונים" של רומן גארי מדגיש – המציאות והדימוי נפגשים, החוויה של העפיפונאים משקפת, ולו במעט, את מה שהעפיפון מסמל.

עפיפון מסמל את השינוי, את התקווה שיכול להיות אחרת. בני האדם נולדו עם "שתי רגליים על הקרקע", הם נטועים – שלא לומר קבורים – במציאות המדממת.

ולעפיפון, ממרום גובהו, בקלילותו, יש זווית ראיה שונה, הוא רואה דברים שבני האדם לא יכולים לראות. כמו בשירו של יהודה עמיחי המובא למעלה, העפיפון רואה את האנשים שבין שני צדי החומה. לבני האדם החומה מסתירה, הדובר בשירו של עמיחי לא רואה את אותו ילד שמעיף את העפיפון – בגלל החומה. עברו חמישים שנה ויותר מאז שנכתב השיר, החומה המדוברת, המוּשרת, נופצה, אך עדיין את החומות האנושיות לא הצלחנו לנפץ. העפיפונאי, שמעיף את העפיפון, רוצה לסגל לעצמו את אותה זווית ראיה, כי הוא מכיר במוגבלותיו האנושיות.

בני משפחת  פלֶרי, לוּדוֹביק ודודו אַמבּרוּאַז, גיבורי הספר "עפיפונים" – ניחנים ביכולת זיכרון פנומנלית. הזיכרון יכול להיות דבר מעיק, מכביד, שכובל אותנו לאירועי העבר. זיכרון מקושר למילה שמירה, שהיא סינונימית לנטירה, כלומר "שמירה שלילית", שמירת-שנאה. כפי שהספר מוכיח, אפשר גם אחרת. בני משפחת פלרי, מצולקים ממלחמת העולם הראשונה, מבינים שזו לא הדרך, וההבנה הזו היא גם שמסייעת להם במלחמת העולם השנייה. מבלי לשפוט אף אחד, הדבר דומה למשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמות ופיגועי טרור: לצד משפחות שכול שמקדישות את חייהן למלחמה בטרור, ישנן משפחות שמשתמשות בטראומה האישית שלהן בכדי ליצור דו-קיום. זיכרון הוא רק אמצעי, זיכרון יכול לשמש כלי להבנה שאפשר אחרת, שמוכרח להיות אחרת.

אַמבּרוּאַז, שלצד עיסוקו כדוור יש לו סדנה לבניית עפיפונים, מכונה שוטה הכפר. "אדם המקדיש את חייו לעפיפונים" הוא אומר ללוּדוֹ, "אי-אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתים קשה להבחין בין השניים".

אני חושב שיש כאן תובנה עמוקה: רק האנשים שנמצאים בשוליים החברתיים – אַמבּרוּאַז שוטה הכפר, הילד בשיר של עמיחי – יכולים, כמו העפיפונים, לראות את המציאות אחרת, ומכאן להביא לשינוי. בתלמוד הבבלי נאמר כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". מהי נבואה? נבואה היא היכולת לראות אחרת, לצאת מן ההווה ולחזות את העתיד. השוטים והילדים מוחרגים מהגבולות המשפטיים ומהחברה כיוון שאין להם אחריות למעשיהם, אבל גם בגלל שיש להם אפשרות לראות אחרת. והסדר החברתי הקיים חרד מן האפשרות שיהיה אחרת.

בני משפחת פלרי הם בני כפר פשוטים, עניים. אם אתם רוצים לראות עוני, לכו בעקבות העפיפונים. שכן העפיפון מסמל עוני, פשטות, שלא כמו אחיו החורג הטיסן, שהוא מורכב ויקר יותר ושהוא כשלעצמו תעתיק של כלי זין – של המזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס). גם מתוך העוני, מתוך אותם שוליים חברתיים, יש אפשרות לראות אחרת. וכמו שנאמר במשפט אחר במקורותינו "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". ומהי אותה תורה אם לא "תיקון עולם"?

הוצאות ספרים מוצאות להן סיבות ומועדים שונים להוציא ספר ישן בהדפסה מחודשת: לפעמים זה כתבים של הסופר שלא נודעו בעת ההדפסה המקורית, לעתים אלו דברים שנפלו בעריכה ונמצא טעם חדש לפרסמם. הספר "עפיפונים" יוצא כעת בהדפסה חדשה לרגל יובל המאה להולדתו של רומן גארי. לדעתי, זו סיבה מצוינת להדפסה מחודשת, ולו בשל כך שהספר מזכיר לנו שאפשר אחרת. שמוכרח להיות אחרת.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה

"אז מה אודי," פנה אליי הדיקן, "כל עוזרות המחקר שלי מתחתנות. מה איתך?" זו הייתה אמורה להיות פגישת עבודה סטנדרטית, שהתפתחה לשיחה על זהות עצמית ועל מציאת אהבה. כששאל אותי הדיקן באיזה מגזר אני מחפש, אמרתי לו שאני מתרוצץ על הרצף, על הרצף הדתי, וכמו שאני משיב לכולן/ם – אני אעשה מה שאשתי תגיד לי. ואז הדיקן סיפר לי על אחת הדוקטורנטיות שלו, שהייתה בפוזיציה דומה לשלי, והחליטה מטעמים אסטרטגיים שיותר משתלם לה, לצורכי חופה וקידושין, לעבור לצד הדתי. אני הזדעזעתי.

באותה שיחה הגדיר הדיקן שלושה דורות של "דתיים לשעבר" על פי שופטים שונים בבית המשפט העליון, ושל כותב שורות אלו: הדור הראשון, כמו השופט חיים כהן, הם האפיקורסים: אנשים שהיו דתיים ומרדו בדת אך המשיכו לנהל עמה דין וחשבון נוקבים; הדור השני, כמו השופטים יצחק עמית ומני מזוז, הם האדישים: האנשים שהפסיקו לקיים חיים דתיים והדת כבר אינה מטרידה אותם או את מנוחתם; והדור השלישי אלו שופטים שבאו מבית דתי וממשיכים לפלרטט עם הדת. ועל הדור הזה אני נמנה. עד כאן בלשונו של הדיקן.

הזדעזעתי מהבחירה האסטרטגית שעשתה אותה דוקטורנטית והסתייגתי מהבחירה במילה פלרטוט שמשמיעה חוסר רצינות, ועל כך אעמוד בהמשך. אך הדיקן אינו היחיד שדואג לחיי הזוגיות שלי. באחת מנסיעותינו מאוניברסיטתנו הקדושה לירושלים, שני חברים טובים, שבאמת ובתמים דואגים לעתידי, אמרו לי בלשון נחרצת שבכדי להקל על מצבי עליי לבחור צד, ואגב, הם הוסיפו, לבחור צד זה לא סוף המשחק; תמיד אפשר להחליף צד, רק תבחר. הגדיל לעשות אחד החברים שכינה את הפוזיציה שבה אני מתחפר "אידיאליזציה אינפנטילית" (גרסה אחרת: "הרואיות אינפנטילית"), קרי התעקשות ילדותית להמשיך לדבוק ב"אמת שלי" במקום להתאים את עצמי לאחת מהתבניות החברתיות המקובלות. ואני בלבי הוחמאתי.

החברים שלי, בוודאי המשפחה שלי, ואולי גם הדיקן, מפצירים בי לבחור צד, מתוך תקווה או מחשבת-שווא שאבחר בצד הדתי. אולם כפי שהסברתי לאותה חברה שדחקה בי לבחור צד, וכפי שהרחבתי ברשומה "יהדות כקהילה" – אני מאמין שהיהדות אינה מתקיימת בחלל ריק; אורח החיים הדתי, המצוות שאנו עושים, גם המצוות שבין אדם למקום, מקבלות את משמעותן מהקהילה (או למצער הקהילה היא שמהדהדת את משמעותן). וכיוון שכרגע איני חלק – איני חש חלק – מהקהילה הדתית – המשמעות של "בחירת צד" תהיה חציית הקווים, שהיא גם הבחירה הקלה יותר.

מכיוון שאני מאמין שהאדם מקבל משמעות דרך הקהילה, העריקה לצד "האויב" – מבלי שאני אדע שה"אויב" מחכה לי בזרועות פתוחות, מבלי שתחכה לי קהילה לאחר חציית הקווים – פירושה מבחינתי פתיחת דלת אל עבר תהום פעורה. לכן, כמו שאמרתי לדיקן וכמו שאני מסביר לכל מאן דבעי, אני אעשה מה שאשתי תגיד לי, כיוון שהמשפחה היא קהילה.

אבל זה גם יותר מזה: אפשר כמובן "להסתפק" בפחד מפני הלא-נודע שבחציית הקווים או מאידך בחיים של זיוף אם אשאר בגבולות המגזר. אבל לדעתי זה יותר מזה. יהיה זיוף מסוים גם בחציית הקווים; הפוזיציה שבה אני נמצא אינה נובעת מאיזו בחירה אסטרטגית או טקטית ואין לה דבר וחצי דבר עם "הרואיות", עם גבורה; היא העמדה האמתית, היא ההגדרה המהותית שלי. היא לא נובעת מעמדת נוחות, מתוך הנוחות שבאי-בחירה, הנוחות שבישיבה על הגדר; היא רחוקה מ"נוחות" כרחוק צפון מדרום. (והיא יכולה לסגת, והיא תיסוג בשמחה, מפני השלום-בית והכבוד ההדדי שבין איש לאשתו לאחר הנישואין).

יש אנשים שהספק שבבחירה בדרך-החיים הנכונה גורם להם לחזור בשאלה ואילו יש שאומרים שצריך לסלק את הספק והספק הוא תמיד קיים, הוא גורם מסרס שאינו מאפשר בחירה. אבל הספק אינו מכריח בחירת צד. בשיר "היא חזרה בתשובה" כתב יענקלה רוטבליט – "לו הייתה לי תשובה אז הייתי חוזר". ובפרפרזה על השיר אני כתבתי: "לו הייתה לי תשובה הייתי כופר". לו הייתה לי תשובה הייתי חוזר, לו הייתה לי תשובה הייתי כופר.

קצת הס(ג)ברה על הסגברה

בתכתובת מיילים שניהלנו אני, אלמוני ופלונית (להלן: יעל), הכבירה יעל בסימני קריאה. בתגובה, ציינתי בפניה שלעניות דעתי היא עושה שימוש אינפלציוני בסימני קריאה (וכך היא הופכת את ה"סתמי" ל"מיוחד", אבל בו זמנית גם משגירה או מבייתת את "המיוחד", כלומר הופכת את המיוחד למיוחד-פחות), ואף צירפתי שני קטעים מהפרק "The Sniffing Accountant" ב"סיינפלד" (פרק 68, עונה חמישית) שמדברים על אינפלציה בסימני קריאה ומגחיכים את הסיטואציה. בתגובה (מאוחרת), אמרה לי יעל כי לתחושתה, הביקורת שלי הייתה הסגברה (mansplaining), שהוא מונח שבא לתאר הסברה של גבר לאישה "כיצד הדברים צריכים להיעשות", כלומר (הסבירה לי יעל) בעוד כאישה היא נוטה להתלהב או/ו לשמוח, ולהדגיש את התלהבותה בסימני קריאה, אני כגבר אמרתי לה שלא כך ראוי לעשות.

בהתחלה חשבתי שזו זווית מעניינת להתבונן בסיטואציה, וכפי שציינתי בעבר בהזדמנויות שונות, הרכבת "משקפיים מגדריות" יכולה להאיר מחדש את הסיטואציה, להרים את המסך בשעה שאתה לא מבחין בכלל שיש מסך, שיש לך דוק על העיניים שמסמא אותך מלראות את הסיטואציה. הערה ממילאית שלי איננה עוד הערה; היא מצביעה על (משקפת את) היחסים המגדריים בין השחקנים במצב-הדברים ואולי אף את פערי-הכוחות בין משתתפי הסיטואציה. ובאמת באותן סצנות בסיינפלד, מי שמפריזה בסימני הקריאה היא אישה (איליין), ואילו אלו שמעירים לה על כך הינם גברים (החבר שלה ג'ייק ג'רמל, ג'רי סיינפלד והבוס שלה מר ליפמן).

אולם במחשבה שנייה אני סבור שהתבוננות כזו בסיטואציה הנוכחית היא מוטעית ואף מזיקה. אני חייב לציין שאני ניצב בפני דילמה קשה, שכן הדיבר הראשון והחשוב ביותר בעשרת הדיברות של "השיח הטיפולי" (או "השיח האנושי") אומר "אל תזלזל ברגשות בן-השיח שלך", ואם יעל ציינה בכנות שהיא חשה שאני מסגביר לה, חזקה היא שתחושתה אותנטית. עם זאת, ואני אומר זאת בזהירות, לא אחת התחושות שלנו הן נגזרות של תפישות ותבניות תרבותיות, וחשיבה במונחים אחרים תשפיע גם על התחושות שלנו.

האם ההתכתבות שתיארתי למעלה היא סיטואציה הסגברתית? אני חושב שגם לאחר התבוננות מגדרית, ולמרות תחושותיה של יעל, היא לא.  אסביר: בכדי לטעון שהייתה פה הסגברה, צריך להניח שתי הנחות (או שתיים שהן ארבע) להעמידן זו מול זו ולמתוח קווים ביניהן. ההנחה הראשונה אומרת כי בסיטואציה הזו אני פעלתי אך ורק בכובעי כגבר ויעל פעלה כאישה. הבעייתיות בהנחה זו שהיא דוחקת אותי ואת עמיתתי לשתי פינות, היא מוחקת את כל שאר המאפיינים הזהותיים שלי (ושלה), היא מתעלמת מכך שאני הרבה יותר מורכב מלהיות סתם גבר; אני גם גבר וגם רגיש וגם לפעמים פועל בהיסח-דעת (אם אני מנסה לחשוב על תכונות שרלוונטיות לסיטואציה), ויש כמובן עוד תכונות נוספות. ובמובן מסוים אני גם "אישה" (כלומר, בעל תכונות "נשיות"). אבל יעל הניחה שהזהות הגברית שלי השתלטה על הסיטואציה, ואת עלית על כולנה. וכמובן הדברים נכונים גם לתכונותיה של יעל.

ההנחה הבעייתית השניה שהניחה יעל אומרת שגברים הם עצוּרים ומכמיני-רגשות, ונשים הן רגשניות ומתלהבות ושמחות מה"פלאִי שביומיום". הנחה זו יכולה בנקל – אם היא כבר לא עושה זאת – להדרדר למהותנות, כלומר להנחה שלנשים וגברים יש תכונות הנמצאות בטבע שלהן, תכונות שהן מהותיות למגדר שלהן. ולאור ההשלכות השליליות של המהותנות (החל מסטריאוטיפים פוגעניים הכובלים את האישה בהגדרה לא-לה, וכלה בהצרת רגליהן של נשים), אני מניח שלא בכך אנו חפציםות. ואז יעל מתחה קו בין שתי ההנחות: לאור זאת שאני גבר והיא אישה וגברים הם עצורים ונשים רגשניות, אני כגבר נונשלנטי ואטוּם אמרתי לה שאישה בסיטואציה כזו צריכה לשמור על איפוק.

כשיעל ציינה, ואני מאמין לה, שהיא חשה הסגברה, היא יצאה מתוך שתי נקודות ההנחה האלו, היא חשבה על הסיטואציה דרך שתי הנחות אלו, ומכאן תחושתה. גם אם השימוש של יעל בסימני קריאה נבע מכך שהיא אישה, כלומר מכך שהיא רוצה להביע את התפלאותה, אין בהכרח שאותן הנחות נכונות לגביי רק מכיוון שאני גבר וסברתי שהשימוש שלה בסימני קריאה הוא מוגזם. ניתן באותה מידה לטעון שההערה שלי נבעה ממאפיינים זהותיים אחרים שלי, שלא קשורים לזהות המגדרית שלי, או סתם מתוך הטענה שהעליתי לעיל שלא להשגיר את הפלאִי. זווית הראייה המגדרית לסיטואציה הנוכחית היא בעייתית, והיא מכתימה את הסיטואציה למרות שאין בכך צורך, למרות שלפי דעתי היא חוטאת לאמת.

לאור דברים אלו, אפשר גם לקרוא את הפרק בסיינפלד באופן אחר. בפרק, ג'ייק החבר של איליין, רושם לה על פתק שחברה שלה ילדה, ובגלל שאיליין תמהה על כך שהוא לא הוסיף סימן קריאה בסוף ההודעה, הוא ואיליין רבים ואז נפרדים. מאוחר יותר בפרק, איליין, שהיא עורכת לשונית, מגיהה את הספר עליו היא עובדת ומוסיפה בסוף כל משפט סימן קריאה: "היה קר בחוץ ולכן החלטתי ללבוש סוודר!". מכיוון שהסדרה מגחיכה את השימוש בסימני קריאה, באופן שברור שהשימוש בהם הוא מוגזם, אפשר לומר שהסדרה מודעת לסטריאוטיפים סביב ההתלהבות של הנשים ורוצה לטעון שהסטריאוטיפים האלו מופרכים. אין קשר בין נשים להתלהבות/ רגשנות לסימני קריאה.

אם נניח שבסיטואצית-קצה מעין זו הייתה הסגברה, צריך לדעת שיש  לכך מחיר כבד, והוא השתקה של כל ביקורת עניינית שמעביר גבר לאישה בתואנה שמדובר בהסגברה, וממילא גם סיכול כל אפשרות של האישה להבין כי אולי טעתה ולתקן את דרכיה. ואפשר כמובן לטעון שכל הרשומה הזו היא מעשה הסגברה, ואז לא עשינו כלום. ושאלה חוזרת למקומה.

תנטוס

הַחֲלוֹם שֶׁלִּי כָּעֵת הוּא תְּאוּנָה.

תְּאוּנָה,

לֹא גְּדוֹלָה, לֹא קְטַנָּה,

תְּאוּנָה שֶׁלֹּא תַּסְגִּיר מַאֲמָץ אוֹ כַּוָּנָה

לַעֲצוֹר, לְכַמָּה רְגָעִים, אֶת הַסִּחְרוּר הַגָּדוֹל,

לִבְרֹחַ מֵהַכֹּל

לַחְדֹּל.

.

תְּאוּנָה,

שְׁתַשְׁבִּית אוֹתִי לַחֲצִי שָׁנָה,

בְּמַהֲלָכָהּ אוּכַל לַעֲשׂוֹת חוֹשְׁבִים,

לְקַבֵּל-קָהָל בְּבֵית הַחוֹלִים,

שֶׁיַּעַטְפוּ אוֹתִי בְּמַתָּנוֹת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים.

בְּעִקָּר בְּרַחֲמִים.

.

הִנֵּה כִי-כֵן, תְּאוּנָה.

וּבִכְדֵי לְהַקְנוֹת רְצִינוּת לִדְבָרַי,

אֲנִי מוּכָן אַף לְהַקְרִיב עַיִן אַחַת לְמַעֲנֶה.

הִנֵּה, מֹשֶׁה דַּיָּן הִשִּׂיג נָשִׁים בְּלִי עַיִן

הָרַע, יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנֶי לְעוֹלָם אַשִּׂיג עִם שְׁתַּיִם.

(וַהֲרֵי אֶל נָשִׁים אָנוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵנוּ).

.

וּבֵינֵינוּ, נַעַר צָעִיר, אֵין בָּעוֹלָם מָה לִרְאוֹת, אָז

תִּסְתַּלֵּק, וְתַמְשִׁיךְ

לָלֶכֶת.

.

* תנטוס. לפי מודל הנפש הפרוידיאני, בכל אדם פועלים שני יצרים: ארוס, יצר החיים (לפעול, לעבוד) ותנטוס, יצר המוות (לחדול, לנוח).

אורנה ושתי שקיות חלב

בעקבות דיון תרבותי (קרי, ויכוח) ישן-נושן שהתגלע הבוקר במשפחתנו, אני מפרסם סיפור שכתבתי לפני כשנתיים וחצי ורלוונטי כאז כן היום (שיניתי את הסיפור קצת ועידנתי את הסוף). ותודה לאחותי הרופאה שנתנה לי את ההשראה לסיפור.

.

את הורגת את אימא שלך, צעק לעברי עומרי, נראה לי שזה היה עומרי, כי עומרי אומר לי כל הזמן את הורגת את אימא שלך – אני שמה את הנעליים על הספה ואימא מתעצבנת, את הורגת את אימא שלך, אני משאירה את המטבח מטונף ואימא מתכעסת, את הורגת את אימא שלך – זה הפך להיות ביטוי קבוע אצלנו בבית, עד כי הוא פיתח סעיפים וגרורות – אני שופכת קולה על הספה, את הורגת את הספה שלך, אני משפשפת את הישבן של האוטו, את הורגת את האוטו שלך – וביטוי זה היה לחלק מאותה שפה מוצפנת השייכת לבני הבית שלנו, כמו המעבר לדיבור באנגלית, גם אם אנגלית עילגת ורצוצה למכביר, כאשר רוצים להדגיש שמדובר בנושא חשוב ורגיש -So you say she became pregnant before she get married? – כי פעם יעל לא הבינה אנגלית, וכאשר לא רצינו שהיא תבין את הנושא התחלנו לדבר באנגלית, אבל היום היא מבינה-גם-מבינה, ואף-על-פי שטעם המנהג בטל, המנהג עצמו שריר וקיים.

זה קרה כשהיינו בבית המשפט, לקראת סופו של משפט רגיש, ממש לקראת סיומו, לאחר שכלו כל הקיצין וראיתי שבלי ארטילריה כבדה – קרי, מסמך אנושי מזעזע – הסיכויים שלי לצאת עם איזה הישג – קלושים, ובמלחמה כמו במלחמה יש נפגעים, אז אמרתי משפט שפגע בה, ככל הנראה, למרות שאני לא יודעת לְמה היא ציפתה, הרי היא תבעה אותי בבית משפט בגין פלישה לנכס, קרי, הבית שלנו, או יותר נכון הבית שלה. תמיד היא אומרת טוב בת רחוקה מבת קרובה, ואם היא לא אומרת, אז ראוי לה שתאמר, כי אני יודעת שככה היא חושבת, אני באמת חושבת שהיא אוהבת אותי, אבל אוהבת אותי מרחוק, כשאני לא חיה על חשבונה ושותה את דמיה, ומבזבזת את מימיה, ומקצרת את ימיה, לטענתה. נערכתי למשפט הזה ברצינות, למרות שהחלטתי שאני לא לוקחת עורך דין, כי אני לא מוכנה שאף אחד יגיד לי מה לעשות, לא השוטר בכביש שיגיד לי תעצרי בצד – אני אעצור, ואשלם, ואמשיך לנהוג לפי החוקים שלי, שהם אמנם די דומים לחוקים של כולם, אבל עם כמה השגות – ולא איזה שרינקולוג שיגיד לי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים, ובטח שלא איזה פוץ עם תיק ג'יימס בונד שלובש גלימה שחורה ומדבר בלשון גבוהה, גבוהה.

לא היה לי סיכוי לנצח במשפט, כי אין מה לעשות, אני בת למעלה משמונה-עשרה, והבית באמת שייך לאימא – וגם לאבא, למען האמת, למרות שאימא נוטה לשכוח את זה, ולא אחת קרה שאבא חזר הביתה לאחר יום עבודה ארוך וגילה קיר שבור, או מצא פריט ישן בתוך האשפה, והוא כעס – וכשאני אומרת "כעס", זו כמובן באנדרסטייטמנט – לא שהיו לו סנטימנטים לקיר או לחפץ הזה, כי אני בכלל מסופקת אם יש לו סנטימנטים למשהו, פשוט הוא אדם מאוד "מחושב" ו"קפדן" בהוצאת הכספים – ולכן לא הופתעתי שהשופט פסק שעליי לפנות את הנכס תוך שלושים יום, ולפצות את ההורים רטרואקטיבית על כל הוצאות השכר דירה-חשמל-מים-גז מרגע שהם ביקשו לפנות אותי מהנכס. עכשיו אני נזכרת שתמיד אבא אמר לי שאני צריכה להתחיל לשלם על ההוצאות שלי, ועל אף הטון הרציני שלו, סברתי שהוא צוחק, כי אני הרי הבת שלו, למרות שבתוך תוכי כרסם בי החשש שהוא עלול לממש את תוכניותיו, כפי שאכן קרה.

לאחר פרסום פסק הדין ניסיתי להמתיק את הגזרה דרך עדות אופי חיובית לגביי, ולצורך העניין הבאתי מהעבר את בת דמותי, אורנה הילדה, שתבוא להעיד על דוכן העדים ותספר על החוויות שלה, חוויות שבוודאי יגעו לליבו של השופט הכי אטום, למרות שזו הייתה משימה בהחלט לא קלה, גם לאורנה-דאז, שהיתה ילדה מאוד ביישנית, ולא הירבתה לצאת מביתה, ולא נתנה אמון בזרים, כמוני – כמובן שהיא לא זיהתה אותי – אבל בעיקר לי, אורנה-דהיום, בגלל שאני עדיין מתביישת בה – כי היא עדיין מוצצת אצבע בפה ומשתרכת עם החיתול המלוכלך שלה בין אצבעותיה, מהחיתול היא תיפטר בגיל מוקדם יחסית, אבל האצבע בפה תישאר איתה להרבה זמן, וגם בגלל שהיא היתה ילדה שמנה, ובערך באותו גיל היא תאמר את המשפט האלמותי לגננת שלה: "אלגרה, הקציצות שלך מ-אוד ט-עי-מות", משפט שאת אורנה-דהיום מבייש מאוד, כי הוא מזכיר לה את אורנה הגרגרנית, זו שסיימה הכול מהצלחת אבל התנדבה גם לעזור לאחרים לסיים, אך את המשפחה הוא מאוד ישעשע, והוא ייכנס ללקסיקון המשפחתי, לאותה שפה מוצפנת של המשפחה, שתשתמש בו בכל פעם שאוכלים קציצות בשר, או סתם שנסב סביב שולחן האוכל ומישהו יגיד: "אימא, האוכל שלך מ-אוד ט-עים".

כבוד השופט, אמרתי לכבוד השופט, אני רוצה בבקשה להציג את העדה הראשונה שלי, אורנה-דאז, שתעיד עליי עדות אופי, הוא קצת התבלבל, אבל לאחר הסבר קצר הוא הבין, ואורנה-דאז, עדיין עם האצבע בפה והחיתול המטונף, התהלכה בצעדים קטנים לעבר דוכן העדים, שכמובן היה גבוה מאוד בשבילה, אז היא התיישבה על ספסל עץ כבד ליד, ספסל שתואם את כל התפאורה הארכאית מלאת-העץ של בית המשפט, עץ כבד כזה, מלא, ולאחר שאורנה-דאז הוציאה את האצבע מהפה, ולאחר שקצת עודדתי אותה, היא התחילה לדבר:

"אתמול אימא ביקשה ממני שאבוא איתה לסוּפר. כמובן שהסכמתי. שמחתי. לעזור לאימא, כמובן. היא גם הבטיחה לי שקית שוקו. אימא החזיקה לי יד, לימדה אותי לחצות את הכביש. אדון שופט, אתה יודע איך חוצים כביש, נכון? שמאל-ימין-שמאל. אחרי שהגענו לסוּפר, אימא ביקשה ממני להביא לה ביצים. גבינה. חלב. לחם שחור. ואז אימא התחילה לברור ירקות. אני שונאת שהיא בוררת ירקות. אז התחלתי לשוטט במבוך של הסוּפר. אחרי כמה זמן, לא יודעת בדיוק, אין לי שעון, אני רואה שאימא עדיין לא באה לחפש אותי. הייתי באותו זמן ליד הצנצנות עם השוקולדים. אדון שופט, אתה מכיר את הסוּפרים האלו שיש להם כל מיני שוקולדים, נכון? לא דאגתי. הרגשתי כמו עמי ותמי שהלכו לקטוף תותים ביער, ומצאו בית שכולו עשוי ממתקים. ואיך שהם חיו באושר ועושר בבית הממתקים שלהם. ואכלו שוקולד לארוחת בוקר, וואפלות לארוחת צהריים, וגלידה לארוחת ערב. אדון שופט, אתה מכיר את הסיפור, נכון? אז טעמתי. קצת אגוזים מצופים שוקולד, וקצת נחשים מצופים שוקולד. רק טעמתי.

"אבל אז התחלתי לחשוש. יכול להיות שאימא שכחה אותי? לא יכול להיות שאימא תשכח את הילדה שלה". אורנה-דאז לא יודעת, את מה שאני, אורנה-דהיום, ידעתי בדיעבד, שלא רק שאימא יכולה לשכוח את הילדה שלה, היא בכלל לא שמה לב שחסר לה משהו, ולאחר שהיא חזרה הביתה עם כל המוצרים, ואבא עזר לה לסדר את המוצרים בארונות ובמקרר, הוא פתאום נעצר עם הלחם ביד, הצמיד אותו לחזהו, ושאל את אימא בפנים תמהות, פנינה, את לא חושבת ששכחת משהו? ואימא תגיד לו, לא, עברתי על כל הרשימה פעמיים, ואני יכולה לעבור איתך עליה עוד פעם: 2 שקיות חלב, 2 קוטג', לחם שח.. ומה עם אורנה? אבא התפרץ, איפה אורנה? ואימא הייתה כל כך מבוהלת, איך לא שמתי לב, איך לא שמתי לב, השאירה את המקרר פתוח, ויחד עם הסלרי שהיה לה ביד, רצה בחזרה לסוּפר. "ואחרי שהבנתי שאימא שכחה אותי", המשיכה אורנה-דאז, "התחלתי לבכות. ישבתי מתחת לצנצנות השוקולדים, מצצתי אצבע, ובכיתי. אחת הסדרניות של המוצרים, אדון שופט, אתה מכיר את הסדרניות האלו, נכון? היא ראתה אותי בוכה, ושאלה אותי: ילדה, למה את בוכה? ילדה, איפה אימא שלך? ומתוך הבכי, אמרתי לה: א-אני לא יו-ד-עת". בשלב זה אורנה-דאז התחילה לבכות, בכי איטי, עם הפסקות קצרות באמצע, עם ניסיונות לסיים את הסיפור, אבל אף אחד לא הבין מה היא אומרת, חוץ מהמשפט שהיא הפנתה לאימא: "אי-מא, ל-מה ש-כ-חת או-תי? ל-מה, אי-מא, ל-מה?"

וליבה של אימא, שהאירוע הזה נחרט עמוק בלבה וגרם לה צער רב, ומאז היא לא שוכחת כלום, ובראש רשימת המכולת, לפני החלב ותבנית הביצים, היא הייתה רושמת את הילדים שהיא לקחה איתה לסופר, ברצינות מלאה, ומתעכבת בקופה לעבור על הרשימה שוב, לבדוק שכל הילדים נמצאים, למרות שהעומדים אחריה בתור האיצו בה להזדרז – ושהמשפט הזה היה מאוד אמוציונאלי בשבילה, ליבה פשוט לא עמד בכך, אז אימא התיישבה על הספסל, או יותר נכון נשמטה על הספסל, על ספסל העץ הכבד של בית המשפט, או מה שהיא חשבה שהיה הספסל שכן היא התיישבה ברברס, בצעד וחצי אחורה, מבלי להביט במראות, וישבנה פגע רק בקצה-קצהו של הספסל ומשם היא החליקה אל רצפת בית המשפט, ראשה נחבט קלות בספסל וצנח מטה.

ליום ההולדת של אימא

לרגל יום ההולדת ה-59 של אימי, שתבדל"א, גמרתי אומר בלבי להקדיש לה רשומה, מחווה שאין לי ספק שהיא ראויה לה.

כשבאים לספר על אדם כלשהו, העולם מתחלק לשלוש כתות: אלו המספרים רק בשבחו של האדם, כמו בהספד, ומכיוון שאימא שלי אפילו לא "הפכה תקליט", כלומר עדיין לא הגיעה למחצית שנות חייה, ואיני רוצה לפתוח פה לשטן – לא אנקוט בדרך זו; אלו המספרים רק בגנותו של האדם, להלן עיתונאים; ואילו אני אלך בדרך הכת השלישית, אלו המספרים הרבה בגנותו ומעט בשבחו של אותו אדם, שבמיוחד בשבילם ייסדו בעל-מקצוע חדש, פסיכולוג (או ליתר דיוק: פסיכואנליטיקן), ומילה חדשה לתיאור אותו אדם: "אימא". עם זאת, כתלמידו של פרופ' מנחם פרי, מקובלת עליי גישת הגשטלט, לפיה יש חשיבות נרטולוגית לסדר הצגת הדברים, ובעיקר לרושם הראשוני ולאפקט הסיום, ולכן אתחיל בשבח ואסיים בשבח.

אימא שלי היא האדם הכי חברותי שאני מכיר, ולא אחרוג מן האמת אם אומר שעשרות אנשים מייחלים לקשר איתה, שוחרים לפתחה. אילו הייתה צעירה בעשרים שנה – ואילו הייתה יודעת כיצד מדליקים את המחשב – אין לי ספק שהיא הייתה מאלו שדף הפייסבוק שלהם מונה מאות ואלפי חברים. החברות שלה מסוגלות להזמין אותה למסעדה או לנסוע כשעה על מנת לפגוש אותה, והעובדה המדהימה ביותר היא שאימא שלי לא נדרשת לתחזוקה-שוטפת של קשרי החברות שלה. היא חולשת על עשרות קשרי-חברות אפילו ללא מאמץ. מה הסוד שלה? על כך בהמשך.

אימא שלי היא עובדת-סוציאלית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ולא לחינם היא הגיעה לאן שהגיעה – חצי משרה, סוגרת רביעייה בחודש במקרה הטוב – לאחר כשלושים שנות וותק במקצוע. מה שהופך אותה לעובדת כל-כך מסורה היא התחושה שלה שאין חציצה בינה לבין הזולת. אם היא רואה עוול מוסרי שנגרם לפלוני, היא חשה שהעוול המוסרי נגרם לה. מאותה סיבה, היא אינה יכולה להשלים עם העובדה שאחד מצאצאיה יעשה משהו שהיא תופשת כלא-נכון, ואם אותו צאצא – באופן היפותטי, כן? – יחזור בשאלה, תעשן או תתמכר למשהו, היא תעשה ככל שלאל ידה להניא אותם מכך – כי אם זה לא-נכון לאימא, זה לא-נכון לילדים.

לאימא שלי יש פרופורציות בחיים. לנו, צאצאיה, כנראה אין.  ובכדי להסביר את זה, עליי להקדים בסיפור. לפני כחמש-עשרה שנה, באחת מארוחות השבת אצל סבתא וסבא שלי (ההורים של אימא), סבתא הביאה לשולחן בקבוק דיאט-קינלי שהיא קנתה בצרכניה של המושב. כשהשמענו כולנו, הנכדים, אנחת-אכזבה, סבתא אמרה: "מה יש? זה לא נפט". ואימא שלי, בנושא הנ"ל ובכלל, היא גרסה משודרגת של אימא שלה, וגם העולם של אימא שלי מתחלק לנפט ולא-נפט, כלומר לדברים שהם מאוד-מאוד חשובים, 0.01% מכלל הדברים שמקיפים אותנו בחיים, ולכל השאר. אם לדוגמא אימא שוטפת כלים – שזה, בעברית-תקינה, מעבירה את הכלים מהכיור למייבש-הכלים כשהם רטובים אך מלוכלכים כשהיו – ואחד מצאצאיה יתלונן בפניה על זה, היא תעטה על פניה ארשת-נונשלנטית שאומרת: על זה אתה מתלונן?!, ותפטיר לעברו: "אתה צריך קצת פרופורציות בחיים". התוצאה הנלווית של לקיחת הדברים בפרופורציה, אליבא דאימא, היא קידוש הבינוניות, כי בינוניות שווה פרופורציה.

אצל אימא שלי יום שישי הוא קדוש. הוא אינו יום מימות השבוע שיש לו קיום בפני עצמו, אלא הוא משועבד כולו לבישולים והכנות לשבת, וכל פעילות הנעשית ביום זה שאינה לצורך הכנות לשבת – זוכה לגינוי מצדה, וכשפעם נתפסתי קורא ספר ביום שישי, אימא שלי כמעט יצאה מכליה. כשמדי פעם בפעם אבא שלי מטיח באימא שלי על כך שהקדיחה את תבשילו – בדרך-כלל האורז – היא משיבה לו את המשפט האלמותי: "לא ישבתי היום בבית קפה", שזה אבי-אבות החטאים ביום שישי. אימא גם חייבת למנות בקול, בפנינו, ילדיה, את רשימת המטלות שהיא הספיקה לעשות עד אותה נקודת זמן ואת מה שנותר לה לעשות – בדרך-כלל האורז – בכדי להוכיח לעצמה ולנו שיש תמורה בעד האגרה. היא גם חייבת להוכיח לעצמה ולנו שהיא עבדה הכי קשה מכולם, ולכן היא הכי עייפה מכולם. ואם חס וחלילה אני אוכיח לה שאני עבדתי קשה יותר ממנה ("אני על הרגליים משש בבוקר", תאמר אימא שלי; ואני אשיב: "אני קמתי בחמש וחצי"), היא תחתום את הדיון במילים "אבל אני בת 59", שזה באמת טיעון מנצח לצעיר כמוני. case close.

אימא שלי היא הגרסה-הניסיונית-העולמית – לפני מקצה השיפורים – למולטי-טסקינג. היא אף פעם לא תתחיל לעשות דבר אחד ותסיים אותו, תפתח בעשיית דבר נוסף ותסגור אותו, אלא תתחיל לעשות כמה דברים במקביל, כשלרוב אחת או שתיים מן המטלות שהיא התחילה תמיד תישארנה "בטיפול", וכך ניתן למצוא – באותו זמן, כמובן – קובץ מחשב שלא נשמר, חצי עגבנייה על השולחן במטבח, ספל-קפה מסובן אך לא שטוף או דלת-בית פתוחה למחצה. מבט של עובר-אורח בעין-בלתי-מזוינת יתלה זאת ב"פיזור הנפש", הסבר שהוא כמובן נכון, אבל לטעמי יש כאן הסבר נוסף והוא שהמים המעופשים בדלי לאחר שטיפת הרצפה או נוזל הכביסה שמחכה מיותם על השיש מזכירים לאימי את הנצחיות של החיים, את כך שהיא טרם סיימה את מלאכתה בעולם ותמיד יש מה לעשות: לשפוך את דלי המים המעופשים לאסלה או לסיים לשטוף את הכלים. לא עליה המלאכה לגמור, ואין היא בת-חורין להיבטל ממנה.

אימא שלי מסוגלת לקשור-שיחה עם כל אדם בדקות ספורות, וכמובן לחוש כלפיו סימפתיה – מילת מפתח אצל אימא, וכשהיא רוצה לומר שהיא אוהבת מישהו, וזה נכון ל-99% מהאוכלוסייה, היא תגיד שהיא מסמפטת אותו – וזו כנראה הסיבה שהיא מוקפת חברות מכל עבר. לפני כעשר שנים אושפזתי בבית-החולים "זיו" בצפת, כשבאותו חדר איתי שכב בחור שנראה כמו אוּד מוצל מאש (ביחד היינו אוד ואודי). ולמשך יום שלם, מלבד החלפת אנחות הדדית, ממש סימפוניה של גניחות, לא דיברנו אחד עם השני בכלל, עד שהגיעה אימא שלי  וקשרה אתו שיחה ותוך זמן קצר כבר ידעה עליו הכל – מה קרה לו, מאיפה הוא בארץ, מצבו המשפחתי וכולי.

והסיפור האחרון ממחיש את הנקודה עליה ניסיתי להצביע ברשומה הנוכחית: מכלל הן ניתן להסיק על לאו; כל שבחיה של אימי הן המגרעות שלי.

בגנות העברית

בזמן לימודיי בישיבת ההסדר בעתניאל, הייתי למשך כשנה העורך הראשי של העלון שנשלח לחיילנו בחזית ובעורף, ה"גלילון". ובערך כשנה לאחר שנכנסתי לתפקיד, הזמין אותי עורך-המשנה לפאנל בנושא "הגלילון – לאן?", פאנל שהתקיים באחת מעמדות השמירה בישיבה ובדיעבד התברר כמלכודת: אל הפאנל הוזמנו עוד שני נציגים שכמו עורך-המשנה סברו שהגלילון לא ממלא את ייעודו, ותחתיו הוקם ביטאון חדש, שהוא רציני וכבד יותר. אני אמנם לא הסכמתי, אך עייפתי ממלחמות-פנימיות וגם וויתרתי על הכבוד להיות העורך של הביטאון החדש, "אביע" (חבריי וקוראי הבלוג הוותיקים כבר יודעים שאני ורצינות לא הולכים יחד). אם כן, הגלילון – לאן? לפח הזבל של ההיסטוריה.

לאחר כמה זמן, ביקש העורך-הראשי החדש לפרסם סיפור קצר שהוציא תחת ידו, אך אַלְלַי – היכן יעשה זאת?ה"אביע" רציני מדי, ואת ה"גלילון" הוא קבר תחתיו. החליט העורך-הראשי לתלות את הדברים שכתב על אחד מכותלי הישיבה. באחת מארוחות הצהריים התיישבנו זה מול זה, והעורך-הראשי שאל אותי – בדרך-אגב – האם קראתי את מה שכתב. אמרתי לו שלפני כמה חודשים היה יכול לפרסם זאת ב"גלילון" – וקרצתי – אך לאחר-מכן הסברתי לו את התורה שלי על ההיררכיה של הריכוז. ולמרות שתורתי גובשה על סמך ניסיוני האישי בלבד, אני מתיימר לדבר על "המוח האנושי" בכללותו, ולא רק על המוח שלי (מעניין מה יגידו החוקרים על המוח שלי בפוסט-מורטם שלי).

כשאני מתיישב לקרוא ספר או מאמר, אני ניגש לקריאה בכובד-ראש, ורמת הריכוז שלי גבוהה. כשאני קורא עיתון אני מכייל את רמת הריכוז שלי פחות מרמת הריכוז שאני מקצה לספר, וכשאני קורא משהו מתוך מחשב – אני מתרכז אפילו פחות. ולדברים הכתובים על חפצים בתוך המרחב הציבורי, אני מקדיש את רמת הריכוז הנמוכה ביותר. זאת כמובן על סמך ניסיון רב-שנים – המוח שלי יודע מראש שלרוב בספרים כתובים דברים הדרושים ריכוז-מרבי ולעיתונים נדרשת רמת ריכוז נמוכה יותר. וכן בדברים הכתובים במרחב הציבורי – בדרך-כלל במרחב הציבורי, שבהגדרתו כולל המולה-רבה ולרוב נחשף אליו כשאנחנו עומדים או כשאנו נמצאים בדרך ל-, יש מודעוֹת בהן מספר מועט של מילים, ובעיקר – המילים מכילים מסר קליט, שלא דורש מאמץ מחשבתי. ומכיוון שהמוח שלי הוא חסכן, כאשר הוא רואה דברים המפורסמים במרחב הציבורי, הוא מקצה מראש את רמת-ריכוז הנדרשת; אם הוא יקצה רמת-ריכוז גבוהה יותר למודעת-פרסום, מנת-ריכוז מסוימת תלך לאיבוד. ולכן, הסברתי לעורך-הראשי, התחלתי לקרוא כמה שורות מהדברים שכתבת, אך מהר מאוד איבדתי ריכוז וסבלנות, הפסקתי והמשכתי לדרכי.

ולמרות שאימא שלי תמיד טוענת שאני אדם מיוחד, ולכן יש לי מוח מיוחד, אגבה את תורתי בשתי אנקדוטות שאני נתקלתי בהן ולא קשורות למוח שלי:  בנוגע לקריאה מעיתון, באחד משיעוריי בבית-הספר לעיתונות נאמר לנו על-ידי אחד המרצים שאנשים ניגשים לקרוא עיתון עם רמת ריכוז נמוכה, בפרק זמן מוגבל, עם הקפה של הבוקר וכו', ולכן עלינו להתאים את רמת-הכתיבה לכך. וביחס לקריאה ממחשב, שמתי לב בעבודה שכל אימת שאנחנו מביאים לאחת העוֹבדות מעלינו פרט מסוים לבדיקה, לרוב העובדת לא תסתפק בקריאת הדברים מצג המחשב אלא תעיין בכך רק לאחר שתדפיס את הנתונים המוצגים על המסך.

ואני נדרש לסיפור הזה בגלל שני דברים שנתקלתי בהם בימים אלו, שקשורים בעקיפין ובמישרין ל"שבוע הספר העברי". הראשון והפחות משמעותי הוא החלטתו של עורך "מוסף הארץ", שי גולדן, להקדיש את המוסף של השבת (17.6.2011) לסופר נפתלי יבין, שנקטף בדמי ימיו ולכן לא זכה לתהילת עולם, ולמעט מעט טורים ופינות קבועות, וכתבה אחת על יבין, כל המוסף הוקדש לסיפורים של יבין. זו כמובן מחווה יפה, אך אני אישית התקשיתי לשבת ולקרוא סיפור כתוב על נייר-עיתון, ואני מניח שרוב קוראי "הארץ" – אפילו קוראי "הארץ" – יחושו כמוני, וגם אם יצלחו את העיתון מתחילתו ועד סופו, לדעתי חלק מכפלי המשמעויות או האזכורים אליהם יבין מרפרר – יעלמו מעיניהם.

והדברים נכונים גם ל"עברית", קורא-הספרים האלקטרוני עם תמיכה בעברית, שהושק אמנם לפני כשנה אך עם שבוע הספר התחדש הדיון בעניינו. אז יש כמובן את המתנגדים השמרנים, שאוהבים את ריח הספרים או לשכב במיטה עם ספרים (אני אישית מעדיף לשכב במיטה עם נשים, מה גם שכשאני קורא בשכיבה אני נרדם מהר מאוד) – וכתב על כך מאיר שלו השבוע ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" (17.6.2011), ומכיון שהדברים יפים, אצטט אותם בחלקם: "אני משער שגם בימי קדם, כשעברנו מחקיקה באבן לכתיבה על פפירוס, נשמעו קינות על הכובד המחייב של הלוח ועל הריאליזם הסגנוני של האיזמל… אגב, למי שלא יודע: בספרים החדשים הריח הזה אינו של הנייר אלא של הדבק, ודבק – וזו אינה המלצה! – אפשר להריח גם בלי לקרוא ספר". אז אולי מאחורי כל ההסברים המלומדים שלי מתחבא למעשה אדם שמרן, אך אני טוען שקריאה מתוך צג מחשב תגרום לקוראים להתרכז פחות ולהבין פחות את המשמעויות הנסתרות של הסיפור.

אבל ישנה סיבה נוספת בגינה איני מחבב את ה"עברית". בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר (אפשר גם סמָן, או מַדְגֵש), ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כ"כ קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך יותר חשוב שנמרקר בו. וכך היינו מעבירים את השיעורים כשידינו האחת אוחזת בתנ"ך, והשנייה אוחזת במרקר, וכל משפט שנראה לנו חשוב, היינו ממרקרים אותו.

אני הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא. אז אמנם אני קורא ספרים גם בשבת וגם בנסיעות ולא תמיד יש לי היכולת למרקר, אבל כשאני ספוֹּן בביתי, אשתדל למרקר ציטוט שנראה לי יפה. הנה, לדוגמא, הוצאתי מספרייתי את "תמול שלשום" של ש"י עגנון, ואני מצטט מאחד המשפטים שהדגשתי לי, שבו עגנון מביע ביקורת על "הציונים" בגולה (הסיטואציה: גיבור הספר, יצחק קומר, מחזר על הפתחים בכדי שישיג תרומות לעלות לארץ ישראל): "אבל תמיהים היו עליו שהולך לפלסתינא. מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה מעות נוסע לקונגרס, שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ובמקומו ועושה נפשות לציונות… יש מהם שהפקירו את עולמם בשביל הציונות והיו מוכנים לתת את נפשם עליה, אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה" (שוקן, 1998, עמ' 12). ומכיוון שאיני יכול למרקר ספר על צג המחשב, איני מחבב את ה"עברית".

ולכן כתבתי את הרשומה הנ"ל בגנות ה"עברית", הקורא האלקטרוני. אך בכל הנוגע לשפה – דברו עברית!