איפה מצטרפים? על הספר "להצטרף להתנגדות" של קרול גיליגן

הספר "להצטרף להתנגדות" של קרול גיליגן מתאר את מסעה של המחברת, החל מכתיבת ספרה "בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה" ועד לימינו. מאז שיצא הספר ב-1982, גיליגן, פרופסור באוניברסיטת ניו-יורק, הפכה להיות ל"כוהנת הגדולה" של זרם "הפמיניזם התרבותי". בקצרה, זרם זה טוען כי יש שוני בין גברים ונשים, שלנשים יש "קול שונה", בפרט בכל הנוגע לתפישות של מוסר וצדק. במהלך השנים התפישה של גיליגן הובנה או קוטלגה, שלא בצדק, עם תפישות מהותניות על גברים ונשים, קרי תפישות שטוענות כי ההבדלים בין נשים וגברים הם טבעיים. את הקישור שבין תורתה שלה לבין תפישות מהותניות אלו, גיליגן באה לשרש.

"להצטרף להתנגדות" מחולק לחמישה פרקים. הפרק הראשון הוא למעשה לוז הספר. בפרק זה המחברת מדגישה כי "הקול השונה" של הנשים, הקול שמכיר באתיקה של אכפתיות, קול שמעדיף מערכות יחסים על פני תחרותיות והיררכיה – הוא למעשה קול אנושי, שקיים אצל גברים ונשים כאחד. עם זאת, במהלך שנות הילדות וההתגברות התרבות הפטריארכלית מבקשת להשתיק קול זה, אך הנשים – בשל העובדה שהן עוברות את החניכה הזו בשלב מאוחר יותר מבנים, בשל היד החופשית יותר שניתנת להן – יכולות להתנגד להשתקת קול זה ביתר קלות. אל ההתנגדות זו, ההתנגדות לאיבוד חלק מהאנושיות שלנו, גיליגן קוראת לנו להצטרף.

מבחינתי, בתור מי שהכיר את התיאוריה של גיליגן ברמה בסיסית וקצת מעבר, וקרא חלקים מהספר "בקול שונה", ההבהרות של גיליגן בפרק זה הן מאירות עיניים. ראשית, היא מדגישה כי מדובר בקול שיש גם לגברים אלא שבמהלך תהליך החניכה התרבותי הם איבדו אותו (כמו שהיא למעשה מציינת כבר בפתיחת הספר "בקול שונה": “The different voice I describe is characterized not by gender but theme”). ושנית, היא מעגנת את ההליך בהתפתחות הפסיכולוגית של נשים וגברים. בהקשר זה לדעתי חסר מעט רקע פסיכולוגי שיסייע להבין מהם אותם מנגנונים פסיכולוגים שמחנכים נשים וגברים לתוך מגדר מסוים, וממילא יסייע להבין כיצד אנו יוצרים התנגדות, אם זו כה משוקעת בהתפתחות הילד.

הפרק השני, שהוא למעשה מאמר שהמחברת פרסמה בכתב עת "המשפט", אף הוא מצוין. בפרק זה המחברת מביאה מחקרים שונים שתומכים בטענותיה בדבר הצורך האקוטי בהשמעת קולן של הנשים, קול שכאמור מביא לפיתוח אמפתיה ושיתוף פעולה. גיליגן מציגה מחקר של האנתרופולוגית האבולוציונית שרה בלפר הרדי שמטעים כי מאז ראשית ימיה של האנושות ילדים גודלו בהורות מורחבת, קרי בסיוע אנשים שאינם ההורים הביולוגיים. מעבר להשלכות של צורת גידול זו על פיתוח יכולות של אמפתיה, אני מצאתי שמחקרים אלו הם רלוונטיים ביותר לזמננו, שכן הם משחררים את שני ההורים הביולוגיים מהגידול הבלעדי של הילדים, כך שמתאפשר לכל אחד ואחת לצאת ולהגשים את חלומותיה. ולו זה היה הרווח היחיד ממחקרים אלו, דיינו.

אלא שמהפרק השלישי והלאה הספר רק מתדרדר. בפרק השלישי המחברת מתארת את התפתחות הפסיכואנליזה בארבע מערכות: כיצד זיגמונד פרויד רומם תחילה נשים במחקריו ובטיפוליו, בשלב מאוחר זנח אותן כאשר הפך את הפטריארכיה לטבעית, וכיצד הנשים גאלו את הפסיכואנליזה מהמצר שאליה היא נקלעה. ראשית, לדעתי ההסבר ההיסטורי של גיליגן אינו משכנע, שכן היא טוענת, מבלי למסמך את טענותיה, כי פרויד לא רצה להיתפש כ"נשי" מדי, סטריאוטיפ שממילא דבק ביהודים באירופה. אולם מעבר לכך, אני מצאתי אותו מעט "מועדוני" ואפילו קטנוני, כלומר מין שיח שמעניין אך ורק את החברים היושבים סביב השולחן הפסיכולוגי ולא את הקהל הרחב.

הפרק השלישי, כמו גם הפרקים הרביעי והחמישי שבהם לא מצאתי חידוש רב מעבר למה שנאמר כבר בספר, מעלה נקודה נוספת שצבי טריגר, העורך המדעי של המהדורה בעברית, נוגע בה: הכתיבה של גיליגן, בעיקר בשלושת הפרקים האחרונים, היא כתיבה אסוציאטיבית ופורעת-סדר, כתיבה שמשלבת גם חלקים אוטוביוגרפיים וקטעים מיצירות תרבות. טריגר טוען שכתיבה זו היא שגרמה להדרתו של ספרה השני של גיליגן, "הולדת העונג" בגלל שכתיבה זו נתפשה כלא-מדעית דיה.

לדעתי, הבעיה בכתיבה האסוציאטיבית והאישית היא לא חוסר-מדעיות אלא שהיא פשוט מעיקה מאוד על הקריאה: זרם האסוציאציות של גיליגן הוא לא זרם האסוציאציות של הקורא או הקוראת, ולכן האחרונה מתקשה לעקוב אחר רצף הטיעון. כפי שגיליגן מציינת, אסוציאציה היא אולי מפתח חשוב בפתרון דיסוציאציה שנגרמת לנערים ונערות במהלך ההתפתחות והתנגדות להשתקת הקול האמפתי, אך כצורה לארגון הכתיבה היא בלתי נסבלת.

 

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת