12 סיפורים/ ויליאם פוקנר – סקירה

לסופר האמריקני ויליאם פוקנר יש תרומה לא מבוטלת לעבודת התזה שלי. בפוקנר נתקלתי לראשונה כשלמדתי בחוג לספרות, בשיעור "מבוא לסיפורת" של פרופ' מנחם פרי. פרי ביקש להראות, בין השאר באמצעות הסיפור "ורד לאמילי" של פוקנר, כי הסדר שבו האינפורמציה מפוזרת במהלך הסיפור משפיע על הקליטה וההבנה שלנו את הסיפור. כך, העובדה שאמילי מתוארת בתחילת הסיפור באופן מכובד ("כשהייתה בחיים, היתה מיס אמילי מסורת, חובה ודאגה"), מקשה עלינו להאמין כי היא רצחה את האהוב שלה. את הרעיון לפיו יש משמעות לסדר שבו אנחנו נחשפים לאינפורמציה יישמתי בתזה שלי, והוכחתי אותו גם בטקסטים משפטיים. וכשהסברתי את הרעיון של התזה לאנשים שלא באים מעולם המשפט, כמעט תמיד השתמשתי בדוגמא של "ורד לאמילי". אם כן, הפרחים – או שמא נאמר, הוורדים – על הזכאות שלי לתזה – לפוקנר.

"ורד לאמילי" הוא אחד הסיפורים בספר "12 סיפורים" שמאגד סיפורים קצרים שכתב פוקנר. כמו "ורד לאמילי", סיפורים רבים בקובץ, למשל "ספטמבר קשה", "ראה", "היה הייתה מלכה" או "ניצחון על ההר", מתרחשים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומשקפים את האיבה שקיימת בין "הדרום" לבין "הצפון" בארצות הברית, או את המתח הגזעי בין לבנים ושחורים. מכיוון שסיפורים אלו נטועים כה עמוק בהיסטוריה האמריקנית, הקורא הלא-אמריקני עלול לחוש בקריאתם זרוּת מסוימת, כאילו הוא נקלע לשיחה של אנשים אחרים שכוללת שפת קוד ייחודית או "בדיחות פנימיות" שנפלאות ממנו ורק אמריקנים יבינו. לכן בעיניי, דווקא הסיפורים שאינם עוסקים במתח בין הגזעים או בין הדרום לצפון, כמו "כבוד" או "מֵעֵבֶר", ובמידה רבה גם "שני חיילים" ו"אסם מבוער" – הם הסיפורים הטובים יותר בקובץ.

אלו ואלו דורשים מידה רבה של סבלנות והבנה ליחסים בין הגזעים ובין המינים המשתקפים בסיפור – שכן הסיפורים מתרחשים כאמור לפני כמאה שנה – אם כי לזכותו של פוקנר ייאמר שהוא לועג הן למדכאים והן למדוכאים; אלו ואלו רצופים דימויים ומטאפורות נהדרות, כמו "החלונות ההרוסים היו כמו עיניים נגועות בקטרקט" (מתוך הסיפור "עלים אדומים"), או "היה בה משהו מהאיכות ההרואית של פסלים" (מתוך "היה היתה מלכה").

*

בראיון ל-“Paris Review” ב-1956 פוקנר ציין כי:”I’m a failed poet. Maybe every novelist wants to write poetry first, finds he can’t, and then tries the short story, which is the most demanding form after poetry”.

באמירותיו אלו של פוקנר יש בכדי לשפוך אור על הסיפורים בקובץ. מחד, הסיפורים של פוקנר הם אכן תובעניים, הם אינם נפרשים כמו מניפה, אם לשאול את הדימוי של יונה וולך; הם דורשים פענוח, הם צופנים סוד שלוקח זמן לחשוף אותו. ההנאה מסיפוריו של פוקנר מחלחלת לאט.

אולם ההשוואה בין שירה לבין סיפורים קצרים גם מעמידה את האחרונים בצל הראשונים; בעוד בשיר יש קסם מסוים, ששורה עליו גם אם לא מבינים אותו לחלוטין, בסיפורים קצרים יש אולי פליאה, אבל אין קסם. לכן בכדי ליהנות מסיפוריו של פוקנר נדרש זמן, אפילו – כפי שאני עשיתי בחלק מהסיפורים – לקרוא את הסיפורים פעמיים. הסיפורים של פוקנר אינם לאלו המבקשים גירוי או סיפוק מידיים.

פורסם ב-20.9.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

פני הדור: על הספר "ילדים בסדר גמור" של חנה יבלונקה

הספר "ילדים בסדר גמור – ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948" של חנה יבלונקה, מבקש לשרטט פרופיל דורי של כל ילדי המדינה שנולדו בישראל בשבע השנים הראשונות לקיומה של המדינה. נקודת הראשית של קבוצת המחקר, 1948, נבחרה משום שזו שנת הקמת המדינה, ואילו נקודת הסיום, 1955, נובעת מכך שילידי שנה זו היו אחרונים להשתתף במלחמת יום-הכיפורים, מלחמה בעלת השפעה רבה על בני דור המדינה.

YELADIM

המחקר מלווה ילדים אלו החל מרגע לידתם ועד לשנת 1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי, שלטענת יבלונקה לבני דור זה, דור המדינה, יש חלק בהתרחשותו. יבלונקה עוברת עם דור זה, שהוא גם הדור שלה, בתחנות שונות בחייו: במרחב המשפחתי, במערכת החינוך, בשעות הפנאי שלו וכמובן בשירות הצבאי, שירות שכלל שלוש מלחמות שעיצבו את פני הדור: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. מחקרה של יבלונקה נעזר בחומרים ארכיונים מגוונים, כמו עיתונות נוער ומקראות של מערכת החינוך, כמו גם ראיונות שהיא עורכת עם ילידי ה' באייר תש"ח.

יבלונקה מציינת שיש מעט מאוד מחקרים שכתבו ביוגרפיות דוריות, שכן ישנו קושי רב באפיון של דור. אלא שיבלנוקה טוענת שהיא הצליחה ולבני דור המדינה יש מאפיינים ברורים: כיוון שבני דור זה היו שותפים לאירוע היסטורי מכונן, הקמת המדינה, החוויה החזקה שאירוע זה הותיר עוּבדה לתודעה קולקטיבית של כל בני הדור. הולדתם של בני הדור למדינה שרירה וקיימת עיצבה אותם כ"ילדים בסדר גמור", והטביעה בהם שלושה מאפיינים: קונפורמיות עזה שניכרת ברתיעה מכל ערעור על סמכות; היעדר השקפת עולם חברתית ופוליטית עצמאית שתאתגר את ההורים; והפנמה של גבולות במובן הרחב ביותר: במשפחה, בקהילה ובמדינה.

החלק הראשון של התזה, ציור קווים לדמותם של בני דור המדינה, הוא מרתק. כמו כל מחקר היסטורי טוב, ייחודו הוא בכך שהוא משנה את התפישה שלנו לגבי העבר, או למצער מאיר את ההווה באור אחר. כך למשל יבלונקה מראה כי כבר בשנת 1963 משרד החינוך(!) יזם מפגשים של ערבים ויהודים, או כי כבר בשנות הששים היה שיח – שמצא עצמו אל דפי עיתון הילדים של "הארץ", "הארץ שלנו" – בנוגע לאימוץ ילדים תימנים. ככלל, מעניין מאוד תפקידו של "הארץ שלנו" כסוכן של תפישות ליברליות בקרב הילדים. יש גם בספר כמה קווי דמיון מעניינים בין השואה, אחד מתחומי המחקר המרכזיים של יבלונקה, ומלחמת יום הכיפורים. עם זאת, הספר סובל ממחלה ידועה של היסטוריונים, והוא הגודש בפרטים ואנקדוטות. כמדומני שניתן היה לקצר את הספר מבלי לקצץ בנטיעות.

החלק העיקרי של התזה הוא כמובן ניסיונה של יבלונקה לתת בבני הדור סימנים, קרי לאפיין אותם כילדים בסדר-גמור, קונפורמיסטים שנולדו למדינה קיימת ולכן הפנימו מדי את עיקרון הגבולות, ולא מרדו לא בהורים ולא במדינה.

הטענה כי אנשים שחיו בצל הקמתה של המדינה מתקשים למרוד בה – לא לגמרי חדשה. בעולם הספרות מקובלת החלוקה בין סופרי ומשוררי "דור בארץ" או "דור תש"ח", קרי סופרים שהחלו לפרסם בשנים 1960-1940 (משה שמיר, ס. יזהר, אהרן מגד ועוד), לבין הדור שאחריהם, שהפעם הם מכונים "דור המדינה", סופרים שהפציעו לאוויר העולם המקצועי בשנות הששים והשבעים (א"ב יהושע, עמוס עוז ועוד). הביקורת של "דור המדינה" כלפי "דור בארץ" היא אמנם גם ביקורת תמאטית, אולם היא לא פחות ביקורת אידיאולוגית: גם סופרי דור המדינה טענו כלפי הוריהם הרוחניים כי הם סובלים מקונפורמיות אידיאולוגית והזדהות יתר עם המדינה והציונות. כלומר, כאן הביקורת היא הפוכה: בני הדור שגדלו לתוך מדינה קיימת כן מרשים לעצמם לבקר אותה, בעוד הדור שנלחם למען המדינה מיישר עמה קו.

ההשוואה לחקר הספרות חשובה משתי סיבות שהן אחת. ראשית, "זה לא הגיל"; אמנם הסופרים והמשוררים הם לרוב בערך באותה שכבת גיל, אבל מכיוון שהגיל הוא לא מה שקובע אלא היצירה הספרותית (שמעוצבת בעקבות האקלים בארץ בשנות חייהם), יכולים סופרים ששכבת הגיל שלהם שייכת בעיקרה ל"דור בארץ", להשתייך לסופרי הדור הבא, "דור המדינה".

אצל יבלונקה, ההצמדות לילידי הארץ בין השנים 1955-1948 מעוררת קשיים, שהרי החוויה של ילידי 1947 היא אותה חוויה כמו של ילידי 1948 (שלפי המחקר יכולים להיוולד בשנת 1948 אך לפני קום המדינה); זה נכון אמנם שכל פריודיזציה היסטורית היא מעט שרירותית, אבל אצל יבלונקה היצמדות זו מגיעה למחוזות ביזריים, שלפיהם היא "משוויצה" בכל מי ששייך ל"דור שלה", אך מתעלמת מכל מי שלא. כך למשל, בפרק שעוסק במוזיקה, היא מעלה על נס את שלמה ארצי, יהודה פוליקר וזוהר ארגוב, שכן הם כולם ילידי הארץ בין השנים 1955-1948, אך מתעלמת מכל שאר הזמרים. בהקשר זה לא למותר לציין את הראיונות שהיא עורכת עם ילידי ה' באייר תש"ח. מדובר כמובן בתאריך סמלי, ואכן אנשים אלו זכו לתשומת לב מהעיתונות וממוסדות המדינה (למשל, הדלקת משואות בטקס יום העצמאות בשנת 1961); עם זאת לא מצאתי הצדקה מחקרית לראיונות אתם בלבד.

ההשוואה לסופרי דור המדינה חשובה בעיקר מסיבה נוספת, והיא שסופרים אלו אולי כוננו לפי אירועים וחוויות קודמות, אולם האופן שבו סופרים אלו עוצבו בא לידי ביטוי בבגרותם, ובאמצעות המעשים שלהם, קרי היצירה שלהם. יבלונקה, לעומת זאת, עוצרת ב-1978, קרי כשילדי דור המדינה היו בני 30-23, כאשר בקושי הייתה להם "הזדמנות" למרוד. היכן ילדי דור המדינה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים לחייהם? הרי ילדים ונערים הם ברוב מוחלט של המקרים קונפורמיסטים שהולכים בתלם, שכן הם טרם עמדו על דעתם; לכן גם הצבא מגייס אותם בגיל 18. לו גיל הגיוס היה עולה לגיל 21, שיעור סרבני הגיוס היה עולה פלאים. זה נכון שבדור שלנו הגבולות בין הורים לילדים מטשטשים, אבל זה ככלל חלק ממהלך ההיסטוריה, ואין לו קשר לילדי דור המדינה.

יתרה מזו: יבלנוקה עצמה מפריכה את טענתה. שהרי לשיטתה של יבלונקה ילדי דור המדינה אחראיים ל-המהפך בה"א הידיעה, קרי עליית בגין לשלטון. כך למשל היא כותבת: "בבחירות 1977 השיגו הליכוד וד"ש 72%(!) מקולות הצעירים […] היה בכך, מבחינת דור ילדי מדינה, מרד כפול: גם בהוריהם שהמשיכו במקרים רבים לשמור אמונים למפלגה שנתנה להם מדינה, בית וזהות; וגם בממסד המדינתי שליווה אותם בשלושה העשורים הראשונים לחייהם". אלא שבעיני יבלונקה, מדובר במרד "מאוחר-יחסית".

גם אם נניח שמדובר במרד מאוחר – טענה שבעיני היא מופרכת – מעדויות אחרות שיבלונקה מביאה נראה שהילדים בסדר גמור לא היו לגמרי בסדר. כך למשל, ב-1970 נשלח "מכתב השמיניסטים" הראשון, שביקש מראשת הממשלה גולדה מאיר לתת צ'אנס ליוזמת שלום שעמדה על הפרק; ב-1971 נשלח גם מכתב של תלמידי תיכון שסירבו לשרת בשטחים הכבושים, ויבלונקה מביאה נתונים על מספר לא קטן של סרבני מצפון; יבלונקה מצטטת לא מעט מכתבים של חיילים ששירתו במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ומטיחים ביקורת כלפי הממשלה; וכן היא מביאה מכתבי העת האוניברסיטאיים ("פי האתון" באוניברסיטה העברית, ו"פרה קדושה" ו"יתוש" באוניברסיטת תל אביב) מהם עולים קולות לא קונפורמיים בכלל, כמו התרומה של "פי העיתון" לתמיכה ב"פנתרים השחורים". יבלנוקה ביושרתה מציינת נתונים אלו כאנקדוטליים, אלא שבעיני נתונים אלו מצטברים לכדי מאסה שמערערת את התזה של יבלונקה.

ועוד דבר עשו בני דור המדינה: הם הקימו את תנועת "שלום עכשיו" ב-1978. יבלנוקה אמנם רואה בכך המשך של המורשת של הורי בני דור המדינה, וחזרה לגבולות המוכרים שהורי בני דור המדינה הורישו לילדיהם שכה אוהבים גבולות. אולם במציאות של ימינו, תנועת "שלום עכשיו" היא המרד ב-ה"א הידיעה – אם לא בהוריהם, אז לפחות במדינה.

פורסם ב-8.9.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

זכור ושמור בדיבור אחד: על "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" של רונית מטלון

"סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" של רונית מטלון, מספר על פרבר במרכז הארץ של יוצאי צפון אפריקה, ועל קורותיהם של בנימין, מרגלית, נסים ושאר הנערים המתגוררים שם. הספר יצא לראשונה ב-1989 והוא יוצא כעת בהוצאה מחודשת לאחר מותה של מטלון בשנת 2017.

הוצאתו המחודשת של הספר מבליטה את סגירת המעגל שיצר ספר הפרוזה האחרון של מטלון, "והכלה סגרה את הדלת". בשני הסיפורים הדמות הראשית היא אישה בשם מרגלית, אך בשניהם היא נמצאת במרכז הסיפור בעמדה של מתבוננת מהצד: ב"סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" היא אמנם המספרת אך בנימין הוא הגיבור הראשי, וב"והכלה סגרה את הדלת" היא הגיבורה האילמת, זו שניצבת מאחורי הדלת, היא מסיעה את העלילה באופן פאסיבי; ובשניהם יש מעין טקס חניכה – בראשון זה מסע חניכה נעורי קלאסי ששיאו בנסיעה לתל-אביב, ובאחרון זו כמובן החתונה, טקס החניכה של הציוויליזציה בה"א הידיעה.

מטלון היא מהסופרות המעטות, כמו למשל דויד גרוסמן, שיכולות לדבר למספר רב של קהלים. כשם שלפי המסורת היהודית שני היסודות של מצוות השבת ירדו לעולם בו-זמנית – "זכור ושמור בדיבור אחד" – כך "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" מדבר סימולטנית הן לבני נוער והן למבוגרים: בני הנוער יזדהו עם בני-גילם ועם יצר ההרפתקנות שבספר, ואילו המבוגרים יתמוגגו על אבחנותיה הדקות של מטלון, על יכולתה לברוא דמויות צבעוניות כמו גם על המטאפורות הנהדרות שלה. לכן, גם אם הספר מיועד לכאורה לבני-נוער – והוא גם מלווה באיורים של רות צרפתי – לומר שהספר מיועד רק לבני נוער ישנמך אותו.

המטאפורות של מטלון ממש נהדרות. ראו למשל את זו: "רחוב אלנבי בתל-אביב מזכיר, יותר מכל דבר אחר, דודה טרחנית: קודם היא מציעה עוגיות, ואחר כך בעת ובעונה אחת מרק, סוכריות וגלידה, ומיד היא קמה ופותחת חלון שמא חם לך, ושואלת אותך באותה נשימה לשלום אמך ואחותך […] כזהו רחוב אלנבי בתל-אביב: לעולם אין הוא מתעייף מלהציע דברים, ואין קץ לבתי-האוכל ולחנויות הבגדים והנעליים, והדוכנים הצבעוניים למכירת שעונים מצפצפים".

זה נכון אמנם שכיוון שהספר מדבר בשני קולות, יהיו כמה דברים שיצרמו למבוגרים: למשל, ההתערבויות הארס-פואטיות של מטלון בסיפור ("אבל המציאות לצערי לא כל-כך פשוטה כשבאים לעשות ממנה סיפור"), או האלגוריות בספר שהן שקופות טיפה יותר מדי, ולא היה מזיק "להוריד אותן מהאש" עשר שניות קודם לכן – קרי לעמעם אותן במקרים אחדים או לוותר עליהן במקרים אחרים. אך מאידך, ההצמדות בספר לנקודת התצפית של הילדים, מעניקה זווית ראייה רעננה על העולם, מאפשרת למבוגרים לאמץ את נקודת המבט הפלאית של הילדים, את תמימותם, וכך גם להתאכזב יחד עמם ולעבור את החניכה ביחד איתם.

פורסם ב-21.6.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

המשך! גבול לפניך. על הספר "אסתר ועדינה" של נגה אלבלך

הספר "אסתר ועדינה" של נגה אלבלך כולל שתי נובלות שבמרכזן שתי נשים פורצות גבולות: הנובלה הראשונה, "אסתר", מספרת על אישה שכותבת מכתבים לבנה, בהם היא משתפת אותו בקורותיה, ובפרט בהרפתקאותיה המיניות; הנובלה השנייה, "עדינה", היא על אישה העובדת בהנהלת החשבונות של משרד מסוים, שמטיחה בשתי עמיתותיה, בשתי הזדמנויות שונות, את האמת הפנימית שלה, ובקורותיה בעקבות כך.

יש מן המשותף לאסתר ועדינה: שתיהן נשים בנות חמישים פלוס-מינוס; שתיהן, על אף הבדלי הסטטוס ביניהן (אסתר היא אם חד-הורית, עדינה נשואה באושר), חשות שחייהן הן אי שמסביבו ים, ואוהבות להתבונן על החיים מהצד – כפי ששתיהן מעידות על עצמן; שתיהן גם אבלות וגם חוגגות את הקשר שבינן לבין צאצאיהן, שפרשו כנפיים. שני הסיפורים גם מעלים שאלות דומות על גבולות – הגבולות החברתיים או הגבולות שטווינו סביב חיינו ועל הצורך או הקושי לפרוץ אותם.

שתי הנובלות רצופות תובנות יפות שמביאות את הקוראת לכדי הרהור, והביאו אותי לשחוק את המרקר שלי מרוב ההדגשות שסימנתי בספר. "אסתר" בעיניי מעט מוחמץ, והדבר נובע בראש ובראשונה מפורמט הנובלה. כתבתי כבר בעבר כי נובלה היא תבנית שקשה מאוד לכתוב במסגרתה; היא נדרשת להיות מהודקת ובעלת שלמוּת ובשלות פנימית; לא סיפור קצר שהתארך יתר על המידה ולא רומן שנגדע בדמי ימיו. לעומת זאת, התחושה לאחר הקריאה ב"אסתר" היא שמדובר ברומן שהורד מהאש לפני שהספיק להתבשל כל צרכו, לפני שהגיע לנקודת הרתיחה הפנימית שלו.

"עדינה" היא אחת הנובלות הכי טובות שקראתי. הסיפור נוצק במדויק לתבנית של הנובלה: מאורגן סביב תמה אחת, לא מתפצל או נפרש מדי; הוא מסתיים בנקודת הזמן הנכונה, כזו שבו הקורא סוגר את הספר בתחושה של השלמה, נקודה שבה "הסיפור הכתוב" של הדמויות והקורא נגמר, ו"הסיפור הלא-כתוב" מתחיל, הסיפור שבו הדמויות מלוות את הקורא, על אף שהליך הקריאה הסתיים.

ודמותה של עדינה לא עוזבת אותי. היא מאוד הזכירה לי את עצמי, או את מי שהייתי רוצה להיות. גם אני לפעמים נדהם מהצביעות שאני נתקל בה במקומות מסוימים, וגם אני, בתור מי שמשתדל כי האמת והכנות יהיו נר לרגליי – גם אם לפעמים הנר הזה שעומד בין רגליי גורם לי למעוד – מואס בנשף המסכות הזה שנקרא "החיים". וזו אומנות הספרות: היא מרחיבה את גבולות הדמיון שלנו, היא מאפשרת לנו ללכת צעד אחד מעבר למה שאנשים שכובלים את עצמם במוסכמות כאלו ואחרות מעזים לעשות.

לו אלבלך הייתה מסיימת את מלאכתה כאן, "עדינה" עדיין היה סיפור מעולה. אך הגאונות של אלבלך היא בכך שהיא לא מניחה לגיבורה שלה להתבשם במעשה הטהרני שלה; עדינה מתייסרת ומייסרת את עצמה, סורקת את בשרה במסרקות של ברזל, ותוהה האם אכן האמת הנחתה אותי? את התשובה כמובן ייתן כל קורא ותיתן כל קוראת לעצמה.

עדינה מרפררת בעצמה ל"חטא ועונשו", ואכן יש מן הדומה בין שני הסיפורים: בשניהם הגיבור עושה מעשה שלא ייעשה, והעונש הוא ייסורי הנפש שלו. במבט ראשון ההשוואה נראית לא במקום: על אף שבמקורותינו נאמר שכל המלבין פנים כאילו שפך דמים, קשה לומר שהרצח של רסקולניקוב ב"חטא ועונשו" שווה לקריעת המסכות של עדינה מעל פניהן של עמיתותיה למשרד. אלא שבעיניי, דווקא הפער הזה הוא שמאפשר על נקלה את ההזדהות עם עדינה. החטא ועונשו מציע סיטואציה קיצונית, שרוב בני האדם אפילו לא מעזים לחשוב עליה. עדינה לעומת זאת, עושה בדיוק את מה שכולנו רוצים לעשות. ויום אחד אולי גם נעז (אם כי מוטב שלא).

פורסם ב-10.5.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

קווים לדמותו של ההיסטוריון: על הספר "מה מנסים היסטוריונים לעשות?" של אלעזר וינריב

הספר "מה מנסים היסטוריונים לעשות?" של אלעזר וינריב מבקש לפתוח לציבור הרחב צוהר לעולמם של ההיסטוריונים. וינריב, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה הפתוחה שבאמתחתו מעל לחמישה-עשר חיבורים בנושאים פילוסופיים שונים, מצהיר בהקדמה לספרו כי החיבור יוכל להיחשב הן בתור חיבור פילוסופי והן בתור חיבור מתודולוגי, אך מבט ממעוף הציפור על הספר נראה כי הספר נוטה בבירור לצד הפילוסופי.

וינריב אינו נדרש למבנה הספר או לחלוקת הפרקים שבו, וכנראה שלא בכדי; אכן הספר חסר מבנה בעל היגיון פנימי או חלוקה מסודרת. בחיתוך גס ניתן לומר כי יש לספר שלוש חטיבות או שלוש תמות, כאשר כל חטיבה מורכבת מפרקים שלמים, אולם לעתים תמה אחת נידונה תחת חטיבה אחרת: החטיבה הראשונה עוסקת בשאלות היסטוריוסופיות, קרי שאלות שעוסקות בהיבטים פילוסופיים של עבודת ההיסטוריונית; החטיבה השנייה במטאפורות שמאפיינות את עבודת ההיסטוריונית; והחטיבה השלישית עוסקת בשאלות מתודולוגיות מתוך עולמה של ההיסטוריונית.

החטיבה הראשונה מפרנסת את רובו של הספר. אחת השאלות העיקריות שוינריב עוסק בה היא כיצד עלינו להבין את הדמויות השונות שפועלות על בימת ההיסטוריה. לשיטתו של וינריב, על ההיסטוריון להיכנס לנעליהן של הדמויות, להיות אמפתי כלפיהן, להבין אותן מבפנים; לכן הידיעה שההיסטוריון צריך לאמץ לעצמו היא ידיעה פנימית, "ידיעת העושה" בלשונו של וינריב, כלומר ידיעתו של מי שעשה את המעשה, ולא ידיעה חיצונית, "ידיעת המתבונן", של מי שקולט את המעשה בחושיו.

כחלק מהוכחת הטיעון שלו, וינריב מכביר בדוגמאות של היקשים לוגיים, למשל כי רצייה + האמנה = פעולה, כלומר המעשה של הדמות ההיסטורית הוא תולדה של רצון ואמונה כי הדרך שבה היא פועלת תוביל למעשה. אלא שמבנה טיעון זה הוא פשטני מאוד, שכן הוא אינו מביא בחשבון תובנות רבות משדות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, כמו כוחו הכופה של הליך הסוציאליזציה ונסיבות חברתיות שונות, או העובדה שהאדם פועל פעמים רבות באופן לא רציונלי. בנושא האחרון וינריב אמנם עוסק מעט בפרק על תובנות פסיכולוגיות, אולם העיסוק שלו בכך הוא תפל, משל דובר באיזה בר-פלוגתא שיש לציינו בהערת שוליים. אלא שבעיניי לא מדובר בעוד גורם שיש להביא בחשבון, אלא בצורך לשידוד מערכות, לחישוב מסלול מחדש בנוגע ל"מהו האדם".

החטיבה השנייה עוסקת כאמור במטאפורות שונות לעבודתו של ההיסטוריון. בהקדמה לספר וינריב מציין כי דימויים ודגמים נמצאים במוקד העניין שלו, ואכן הספר שזור בדימויים ומטפורות, וכל אחת מהן מנותחת ונידונה בהרחבה: כך למשל מתואר ההיסטוריון כמי שיוצא למסעות בארץ זרה ומנהל דו-שיח עם העבר (הפרק הראשון); ההיסטוריון הוא שחקן, כלומר שוב כמי שנדרש להעמיד את עצמו בנעליו של נחקריו (הפרק הרביעי); וכן להיסטוריון יש את הפריבילגיה להיות כצופה באנייה נטרפת בלב ים (הפרק החמישי).

החטיבה שלישית עוסקת בהיבטים מתודולוגיים שונים, כמו עבודת הארכיון ועליית קרנה של ההיסטוריה הדיגיטלית. מבחינת נפחה זו החטיבה הרזה מבין שלושתן; למעט אזכורים ספורדיים לאורכו של הספר, רק שני פרקים וחצי (פרקים עשר, אחת-עשרה וחלק מהפרק השמיני) עוסקים בכך באופן מובחן וברור.

*

"מה מנסים היסטוריונים לעשות?" הוא ספר מהנה, מעורר מחשבה, שמספק לא מעט תובנות יפות על עבודת ההיסטוריון. אם מטרת הספר הייתה לפתוח צהר לעולם ההיסטוגרפיה ולעולמה של ההיסטוריונית, ולהביא אנשים להתעניין בעולם זה – מטרתו הושגה בהצלחה.

הרושם העולה מקריאה בספר הוא שמדובר בספר שנכתב על היסטוריוניות, ולא בשביל היסטוריוניות. האם יש בכוחן של התובנות לשדרג את עבודתן של ההיסטוריוניות, באמצעות אימוץ של מבט חיצוני על עבודתן? מסופקני; בעיניי, התובנות היפות שבספר אף עלולות להוות מכשול בפני היסטוריונים. למשל, הדרישה של וינריב כי הידיעה שעל ההיסטוריון לאמץ היא "ידיעת העושה": במקרים רבים העדות ההיסטורית אינה של מבצע הפעולה; התמקדות ב"ידיעת העושה" עלולה להוליד ספקולציות ופיקציות, ולא היסטוריה. וכאמור, לא תמיד האדם מבין או מודע לחלוטין למניעים ואף לפעולות שהוא עושה. דוגמא נוספת: כחלק מהחטיבה הפילוסופית, וינריב עוסק בשאלת הטלת אשמה ואחריות היסטורית על דמויות שונות, למרות שהוא מציין במפורש כי זו שאלה טריקית שעלולה להוביל לשיפוט ערכי, דבר שעל היסטוריונים להימנע ממנו.

החלוקה זו מצביעה על כך שהספר נוטה בבירור לצד הפילוסופי, ובפרט אם מבינים את העיסוק הרב של וינריב במטאפורות כשאלה פילוסופית. יש בכך מבט חדשני ומרענן על עבודתו של ההיסטוריון. אולם אותי זה הטריד, וביני לביני תהיתי לעצמי מדוע זה כה מטריד אותי.

להבנתי זה לוז הבעיה: ההטייה הפילוסופית של הספר היא שאלה פילוסופית בפני עצמה: מה מגדיר את ההיסטוריון, התפישות אודות המקצוע שלו או שמא העבודה עצמה; האם היסטוריון הוא נווד בארץ זרה או מי שמנהל דו-שיח עם העבר, או שמא הוא עכבר ארכיונים? למותר לציין כי שלוש התפישות יכולות לדור בכפיפה אחת והן אינן סותרות זו את זו, אך הדבר לא יקדם את הדיון: השאלה מה מגדיר את ההיסטוריון, או מה מגדיר אותו יותר במדויק. או, במונחיו של וינריב עצמו: אם נבקש להגדיר את "ידיעת העושה" של ההיסטוריון – כיצד ההיסטוריון היה בוחר להגדיר את עבודתו?

ניתן גם לבחון את השאלה דרך הפריזמה של האתוס והאתיקה המקצועית, שהן אבני הראשה של כל מקצוע: כיצד מגדירים את האתוס והאתיקה המקצועית – האם דרך מטאפורות או באמצעות אפיון העבודה? מהו האתוס של ההיסטוריון הטוב? איזה מעשה יוצא מגבולות האתיקה המקצועית? התשובה לשאלות אלו מחזקת בעיניי את המסקנה לפיה המתודולוגיה היא זו שמגדירה את המקצוע ואת בעל המקצוע; במטאפורות, על היסטוריונים ובכלל, יש יסוד חמקמק. לעתים נדמה שיותר משהן מבהירות הן מעמעמות.

לסיכום, "מה מנסים היסטוריונים לעשות?" הוא ספר מומלץ לכל מי שמתעניין בדיסציפלינה ההיסטורית. הוא מעלה שאלות מרתקות על עבודת ההיסטוריונית, שגם אם הן מעלות קשיים אלו לא מבטלים אותן, כי אם להפך: הם רק מזמינים דיון נוסף.

 פורסם ב-3.5.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

 

 

משהו חדש מתחיל? על סדרת "הפרשה – פרשת השבוע לילדים" של אמילי עמרוסי

אחת המסורות העתיקות בתורת החינוך היהודית אומרת שתינוקות של בית רבן – קרי, ילדים קטנים – מתחילים ללמוד את התורה מחומש "ויקרא". שלא כמו שאר החומשים, שהם ברובם המוחלט סיפוריים, או שילוב של נומוס ונרטיב – חוק וסיפור – "ויקרא" הוא ספר שעוסק בעיקר בחוקים. אך אלו לא סתם חוקים; חוקי ספר "ויקרא" הם חוקים מורכבים ומסועפים, אשר נוגעים בעיקר לכוהנים המשרתים במשכן (המקדש הזמני שהיה לעם ישראל בזמן לכתו במדבר), ושאינם אקטואליים במציאות שלנו היום (למשל, חוקי הקרבת קורבנות ודיני טומאה וטהרה). הסיבות למנהג זה אינן ברורות, אך בעיני מדובר במעין טקס חניכה, אם תרצו טירונות, שנועדה להכין את הנפשות הצעירות לחיים יהודיים, בבחינת "קשה באימונים – קל בקרב".

כמו תינוק של בית רבן, אם כי מנסיבות אקראיות לחלוטין, גם את סדרת "הפרשה" שכתבה אמילי עמרוסי (עם איוריו החביבים של מנחם הלברשטט) התחלתי מחומש "ויקרא". "הפרשה" היא סדרה של חמישה ספרים שכל אחד מהם עוסק בחומש אחר מבין חמשת חומשי התורה, ותפקידם לספק לילדי ישראל – דתיים כחילוניים – היכרות ראשונית עם החומש.

המשימה של עמרוסי לכן היא כפולה: ראשית, להנגיש את היהדות לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות; ושנית, להנגיש לילדים את מצוותיה ושפתה המורכבת והארכאית של התורה. וכיוון ש"ויקרא" הוא המורכב והנוקשה שבחומשים, נדמה כי משימתה של עמרוסי מסובכת הרבה יותר. האם היא מצליחה לחנוך את ילדי ישראל לעולם היהדות? ואם נמשיך באנלוגיה הצבאית: אם יארוב להם "קורבן תמיד" בקרן רחוב – האם הם ידעו להסתער עליו?

*

על מנת ללמד נושאים מורכבים לקהלים שאינם בקיאים בהם, ניתן לנקוט במספר דרכים: אם מדובר בנושאים מסובכים או עמוקים מאוד, ניתן לספר עליהם בהפשטה מסוימת, או פשוט להימנע מהנושאים המסובכים ביותר; אם מדובר בנושאים שנתפשים כארכאיים, לא מוסריים וכיו"ב – ניתן לאפשר לנמעני הלימוד לערער עליהם; ובין אם מדובר בנושאים מורכבים, ובין אם מדובר בנושאים ארכאיים, רצוי להיעזר בדמיון והאנשה ובחוש הומור.

פרשת השבוע, פרשת "מצורע", היא דוגמא מצוינת לנושאים "המרתקים" של ספר ויקרא: בחלקה הראשון היא ממשיכה את פרשת "תזריע" שבאה לפניה ועוסקת בדיני נגע הצרעת, מעין פריחה שמתפשטת בכל הגוף, ובדרכי ההיטהרות והקרבנות שעל המצורע להביא; בחלקה האחרון מתוארות טומאות שונות, שמקורן בהפרשות של הגוף: זיבה, קרי ונידה. בקיצור, תענוג. כיצד הדברים נראים ב"הפרשה"?

את כל הפרשה (וגם את פרשת "תזריע" שקדמה לה), מקדישה עמרוסי לעניין המצורע. כמו שהיא עושה גם במקומות אחרים, את נושא הצרעת היא מדגימה על אדם מסוים – כאן זה יהודה, שנדבק בצרעת כיוון שלא נזהר בלשונו ופגע באחרים. עמרוסי כמובן משלבת פרשנות מסוימת, שכן הקישור בין הצרעת לבין לשון הרע לא מופיע בפרשיות תזריע-מצורע; מקורו בסיפור שמופיע בחומש אחר: מרים אחות משה שדיברה סרה באחיה, ולכן לקתה בצרעת. בפרשיות תזריע-מצורע הסיבה לצרעת סתומה. אבל בעיניי מדובר בפרשנות לא מאולצת, ששילובה כאן הוא נחוץ. לכן בסך הכללי, עמרוסי מסבירה יפה את (רוב) נושאי הפרשה, הגם שהיא כמובן מפשטת את הסוגיות שנידונו בה ולא עוסקת בחלקים רבים בפרשה.

ככלל, גם את מבחן ספר ויקרא, שהוא כאמור החומש הפחות אטרקטיבי וסיפורי מבין החמישה – עמרוסי צולחת יפה. את המבוא שלה לתורת הקורבנות עמרוסי פורשת בפרשה הראשונה בחומש, פרשת "ויקרא". גם שם עמרוסי בוחרת להתמודד עם המורכבות באמצעות דמות מפתח, נתנאל, שגנב משהו לשכניו ומביא קורבן על מנת לכפר על חטאיו. מדובר אמנם רק בסוג אחד של קורבן מתוך עשרות סוגים של קורבנות, אך גם כאן ההתמודדות של עמרוסי היא אלגנטית.

פרשת "מצורע" וסוגיית הקורבנות מדגימות כי עמרוסי משתמשת בכלים המגוונים שנמנו לעיל על מנת לחבב על ילדי ישראל את התורה. לצד דמות מלווה (כמו יהודה ונתנאל שתוארו לעיל) או האיורים של הלברשטט, עמרוסי מפשטת מאוד את פרשיות הקורבנות ומאגפת נושאים מעט מורכבים. היא אינה מפרטת את כל דיני הטומאות והטהרות או את כל מלאכת הקרבת הקורבנות, ובכך היא חוסכת מהקוראים הצעירים את תיאורי הזוועה במקרא של שחיטת הקורבנות, הפשטת העור שלהם, הזיית דמם על המזבח ועוד – תיאורים ש"אנונימוס" היו יכולים רק להתקנא בציוריות שלהם. המשכן לא מתואר כמו בית מטבחיים אלא כמקום רב-פאר ויופי, ואל מול כל הדם שנשפך במשכן ומוצנע בספרה של עמרוסי – נתנאל מרגיש "טהור ונקי".

*

עמרוסי כמעט ולא משתמשת בשני הכלים האחרים שמניתי, שאילת שאלות והומור. מעבר ליעילות הפדגוגית של שני אלו, כפי שאפרט להלן, הימנעותה של עמרוסי מלנקוט בהם מדגישה בעיני את העובדה כי סדרת "הפרשה" אינה מבקשת לחרוש תלם יהודי-ישראלי חדש שיהיה קניינם התרבותי של ילדי ישראל, חילוניים כדתיים; בספרה את סיפורי המקרא עמרוסי ממשיכה ללכת בתלם הדתי-אורתודוקסי, ורק מנסה לחבב את התורה, בפרשנותה המחמירה והאורתודוקסית, על הקהל החילוני. משהו חדש מתחיל? משהו ישן ממשיך.

נתחיל בכלי האחרון: ספרי ילדים רבים (ואולי אף הפדגוגיה בכללותה) נעזרים בהומור על מנת לחבב על הילדים נושאים כבדים ו"לא-כיפיים". ניתן למשל לחשוב על "הכינה נחמה" שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה, אשר הציל הורים רבים שביקשו להוציא כינים לילדיהם.

למעט חריגים קלים, ספרי "הפרשה" רציניים למכביר, וחלקים עיקריים בהם ניתן היה להציג באופן קליל והומוריסטי יותר. כך למשל בכרך שנעשה בעקבות חומש "במדבר", ניתן היה להגחיך את סיפור קורח ועדתו, שביקשו לערער על מנהיגותו של משה, אך ככל הנראה היו נבחרים מטעם עצמם בלבד, ובין כה וכה לא הבינו דבר ב"דמוקרטיה האלוהית", וסופם שהאדמה בלעה אותם. במקום זה, הסיפור מוצג כסיפור אימה. ניתן אולי היה לחייך גם את הטקסט עצמו, אך האחריות העיקרית היא של הלברשטט; האיורים שלו הם אמנם חינניים אך הם לא נותנים די קונטרה מקלילה וקונטקסט הומוריסטי לדברים הרציניים שכותבת עמרוסי.

כלי משמעותי הרבה יותר בעיניי הוא השימוש בשאלות וקושיות, ולכן היעדרו כאן מצער הרבה יותר. לימוד על דרך השאלה מקל את הלימוד, שכן הוא הופך את הילדים לחלק מהלימוד, גם כיוון שמדובר בדרך לימוד אינטראקטיבית וגם כיוון ששאילת השאלות מאפשרת לנמענים להטיל ספק במסר, ובכך למעשה לכתוב מחדש את הסיפור. אבל בסדרה כמו "הפרשה" יש לכך גם ערך פלורליסטי, שכן הסדרה מייעדת את עצמה לילדים חילוניים, ובהקשר זה שימוש בכלי של שאילת שאלות יכול היה לאפשר לילדים שאינם שומרי מצוות להיות חלק מן הסיפור.

עמרוסי משתמשת בכלי זה במשורה. בסוף כל פרק ישנו מעין אפילוג של מושית השבע ("פרת משה רבנו") בשם "הפרה שה". ברוב המקרים האפילוג משמש לפדגוגיה (ויש שיאמרו אינדוקטרינציה) לא משכנעת. למשל, לאחר פרשת "קורח" (בחומש "במדבר"), שעוסקת כאמור בערעור של קורח על מנהיגותו של משה, עמרוסי מקדישה פינה זו למרמור על חוקי הטבע, שבירכו אנשים בנתונים מסוימים, למשל אנשים שהתברכו בהיותם גבוהים. עמרוסי מציינת שחלק גדול מהמרמור נעלם כשאנחנו מבינים שזה מה שאלוהים החליט. לומר שחוקי הטבע (גובה) הם מה שאלוהים החליט, ושהם שווים לבחירתו של אלוהים במשה כמנהיג, נראה לי קצת זלזול באינטליגנציה של הילדים; האם זה אמור לשכנע ילדים שאינם מאמינים באלוהים? בעיני, אפילו בעיניים מאמינות זה לא משכנע.

בחלק מן המקומות פינת "הפרה שה" מלווה בשאלות. למשל, בסוף פרשת "חקת" (ספר במדבר), עמרוסי מביאה את פרשת "פרה אדומה", שהאפר שלה משמש כחלק מהליך הטהרה. עמרוסי מציינת כי "זו אחת המצוות המסקרנות בתורה: אין לה לא הסבר ולא נימוק; שום פשר הגיוני", ומוסיפה "מה דעתכם: האם צריך לקיים רק חוקים שאנחנו מבינים את טעמם"?

חבל שעמרוסי לא משלבת יותר שאלות מעין אלו. למשל, בפרשת "ויקרא", כשחברו של נתנאל, בנימין, מייעץ לו להביא קורבן על הגזלה שגזל, נתנאל שואל אותו: "אלוהים צריך את הקרבן שלי?", ובנימין משיב: "לא, הוא צריך את הסליחה שלך".

אני הייתי מפנה את השאלה הזו לילדים – האם אלוהים צריך את הקורבנות שלנו? ומה עם קורבנות התמיד ושאר הקורבנות – האם אלוהים צריך אותם? ואם אנחנו מסתדרים יופי בלי קורבנות כעת, מדוע שנצטרך אותם בעתיד, לכשיבנה – אם יבנה – בית המקדש השלישי?

כאשר עמרוסי ממסגרת שאלות אלו בתוך הטקסט, היא לא מערבת את הילדים בסיפור, ובפרט שיש חלק אחר בסוף כל פרשה שהוא אינטראקטיבי יותר ונועד לכך במפורש. כאמור, בספר שפונה גם לקהל חילוני, יש בכך משמעות נוספת, שכן הוא מאפשר לילדים שאינם מאמינים באלוהים להיות חלק מהסיפור של העם היהודי.

פורסם ב-12.4.19 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

 

יש פרוזה אחרת? על הספר "אין זיכרון אחר" של רועי חסן

את כניסתו של רועי חסן לחיי אני זוכר יחסית במדויק. היה זה ערב שבת בשנת 2013, לאחר ארוחת שישי עם חברים. אני בדיוק שטפתי כלים במטבח, כאשר אחת המסבות בסלון לקחה את מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" וקראה בקול את שירו של חסן, "במדינת אשכנז". רגע לפני הפולמוס שהתפתח, אני זוכר את הדממה והתדהמה שאחזו בכל היושבים בסלון, כאילו נשברה צלחת מסרוויס יקר-ערך במהלך שטיפת הכלים. ואכן מאז "מדינת אשכנז" נדמה שנפל דבר בשירה העברית; לכלים, אגב – שלום.

כחמש שנים אחרי, חסן מוציא ספר סיפורים קצרים ראשון, "אין זיכרון אחר". האם כשם ששינה את פניה של השירה העברית, חסן מחולל דבר דומה בפרוזה העברית? תלוי איזה סיפור אתם קוראים.

שלושת הסיפורים הראשונים בקובץ, "חייב לראות קב"ן", "בסוף היה ים" ו"קולכיצין" אכן מציגים פרוזה אחרת. בסיפורים אלו הכתיבה הבלתי-מרוסנת של חסן פוגשת גיבורים בלתי-מרוסנים, והאלימות של החיים כלפי המדוכאים והנדכאים באה לידי ביטוי באלימות פיזית שמשתוללת בסיפורים אלו, אלימות שמוציאה את גיבוריו של חסן מאילמותם.

מעולה במיוחד הוא הסיפור הראשון, "חייב לראות קב"ן", שמספר על חייל ממשפחת מצוקה שמרגע שעולה על מדים, כמו חי"רניק פנתר הוא חותר למטרה – לראות קב"ן. הסיפור הזה החזיר אותי לשני זיכרונות חזקים משירותי הצבאי: הראשון הוא שגם אני נתקלתי לא אחת באותם חיילים "בעייתיים" שחותרים לקב"ן. התגובה הראשונית שלנו בתור לוחמים הייתה כמובן לזלזל בהם, אבל חסן בכתיבה רגישה אך לא סנטימנטלית – דווקא כיוון שהיא רוויה אלימות – מצליח לצייר להם פנים, להאיר להם פנים.

הזיכרון השני כרוך בראשון: למרות שהייתי חייל שמתיישר עם המערכת, שנאתי עד מוות את המפקדים שלי. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר בסדנת כתיבה התבקשנו לכתוב סיפור שבו אני הורג אדם – האדם היחיד שיכולתי לדמיין שאהרוג הוא המפקד שלי בטירונות. האלימות שהסיפור של חסן רווי בה הוציאה ממני כל-כך הרבה פרצי צחוק שתחילה תהיתי על עצמי כיצד אלימות יכולה להצחיק כל-כך. כאן מתגלה הקסם של חסן: הוא מראה שהאלימות שוכנת בכל אחד ואחד מאתנו, והיא עוברת סובלימציה בדרכים שונות, סובלימציה שמחפשת נתיבי בריחה כמו הזדהות עם גיבורים אלימים.

שאר הסיפורים בספר לא מגיעים לקרסוליים של שלושת הסיפורים הראשונים; ברובם גם חסר כיוונון נוסף שיסייע להם לעמוד כסיפור קצר, ולא להוות רק "רשימה". יתרה מזו: בסיפורים רבים בספר מתגלה הפן הקונפורמי בכתיבה של חסן. בשני סיפורים לפחות, חסן ספק נאבק ספק ממשיך שני סופרים ש"מתמחים" בז'אנר הסיפור הקצר, אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת. הסיפור הראשון הוא "אורלי קסטל-בלום אחרת", שמסתיים באופן חסר פשר, כמיטב המסורת של קסטל-בלום; בסיפור השני, "אין זיכרון אחר", החיקוי משתמע יותר. סיפור זה מציג סיפור אהבה דביק בין בחור ובחורה, שכמו סיפוריו של קרת יכול להתרחש בכל מקום ולהיות מתורגם לכל שפה.

בין אם חסן מבקש להחוות ולחקות סופרים אלו, ובין אם הוא מעוניין ללעוג להם – חסן למעשה ממשיך אותם; הוא לא יכול בלעדיהם, כשם שאנשי הפוסט (פוסט-ציונות, פוסט קולוניאליזם) במובנים רבים הם ממשיכי דרכם של אלו שבאו לפניהם (ציונות, קולוניאליזם) – כך או כך הם עומדים על גביהם כננס על גב ענק. כך שבניגוד לשירה "האפיקורסית" והבועטת שלו, בסיפורים אלו חסן מתגלה כסופר די מסורתי, כזה שהולך בתלמי הז'אנר. חסן אולי לא יכול איתם, אבל הוא גם לא יכול בלעדיהם.

פורסם ב-29.3.2019 באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן