הסיפורים שהושמטו: על הספר "הפרטים שהושמטו" של תומס ה' אוגדן

את חטאיי אני מזכיר היום. כשהייתי ילד הייתי מוצץ אצבע, תחילת בפומבי, בריש גלי, אך בהמשך, ולמעשה רוב הזמן שמצצתי אצבע – בצנעה. שלא כמו תסביכי ילדות או משובות ילדות אחרות, שלאחר שעוברים אותן או נגמלים מהן לרוב שוכחים אותן – את מציצת האצבע שלי אני זוכר יום-יום, שעה-שעה, מהסיבה הפשוטה שהיא השפיעה על צורת החיוך שלי כמו על חיתוך הדיבור שלי.

מציצת אצבע עומדת גם במרכז ספרו החדש של הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו". הסיפור נפתח במוות בחוותה של משפחת ברומפמן בטקסס, ארצות הברית, ומשם מתגלגל אל סיפורם של בעלי החווה ארל ומרתה וילדיהם וורן ומלודי. הסיפור נע בין ההווה – המוות, האירועים שקדמו לו והאירועים שבאו אחריו – והעבר, ובעיקר ערש היכרותם של מרתה וארל, ובמרכזו, כמדומה, עומדת מציצת האצבע של בנם וורן. ואני קיוויתי שפתרון החידה שבמרכזו הוא גם פתרון החידה שלי, התרתו היא התרתי. והרי כל סיפור מעניין אותנו, במובן מסוים, בשל השיקוף שהוא מאפשר לנו על עצמנו.

התרה מעין זו לא התרחשה. גם אם נזנח את הבעיה האישית שלי, הרומאן עצמו אינו נותן מענה, מפורש או משתמע, לחידה שבמרכזו. כחלופה לכך אנחנו מקבלים רומאן שטחי למדי, שמציג מספר דילמות אנושיות – ויתור על קריירה לטובת משפחה, קנאה בין אחיות ועוד – בצורה שאינה מעניינת או משכנעת דיה. גם התמה אודות "הפרטים שהושמטו", כלומר הניסיון לפענח או להסביר סיפור או תופעה תוך התגברות והתמודדות עם נרטיבים מנוגדים ועם פערים שונים – אינו חדש כמובן, באשר כל סיפור הוא משחק של הסתר וגילוי, חשיפה וכיסוי.

לתחושת ההחמצה מצטרפת אכזבה מן העובדה שאוגדן לא הצליח לתרגם את הידע שלו בפסיכואנליזה וההבנה העמוקה שלו בנפש האדם לכדי סיפור משכנע. המחבר בחר למסור את הסיפור דרך עדשת "המספר הכל יודע", במקום להיצמד לאחת הדמויות. מחד ניתן להבין כיצד פסיכואנליטיקאי בוחר להיכנס לנעליו של כל-יודע, זה הרי כמעט טבעי; אך מאידך, בטיפול או באנליזה המטפל כן "נצמד" לדמות אחת ומנסה להבין את העולם דרכה.

פרט לכך שהרבה יותר מעניין להבין מהם "הנרטיבים שהושמטו" כאשר עוקבים אחר דמות אחת בלבד, הדבר כמובן יוצר תחושה של משולש אינטימי בין המחבר, הדמות והקורא – אינטימיות שהיא תנאי הכרחי לכל טיפול, ושהיא נעדרת מן הספר. ומכיוון שאוגדן ממקם את הסיפור אצל חוואים דרומיים, מובן גם מדוע הוא מונע מן הדמויות עצמן לעבור "טיפול" – אמיתי, או אחת מחלופותיו. ואם לא די בכך, תורמת לתחושת הניכור תרגום פלקטי למדי שמצליח להרחיק את הקורא אף יותר מן הדמויות ומן הספר.

כך שאת הבעיה האישית שלי אני אעתיק מספת החדר שלי לספת הפסיכולוג – ואולי לכיסא של קלינאי תקשורת? – ואת ההזדהות או את השיקוף לתחושותיי אחפש בספרים אחרים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כיצד נעשה הנס ומאין צומח יש: על הספר "איך עשית את זה?"/ הלית ישורון

אחת מן ההנאות הקטנות שהחיים מזמנים לבני האדם היא לצפות באמן שעה שהוא עמל על מלאכתו: לראות כיצד הוא בוחר את חומרי הגלם, מתקין אותם, מטפל בהם בנאמנות ובדיוק, עושה בהם כרצונו – בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג, כמאמר הפיוט בערב יום הכיפורים – ולבסוף כיצד הם מתמסרים לידיו, נענים לו.

את התובנה האלמנטרית והחשובה הזו הבינה גם הלית ישורון, שבספרה "איך עשית את זה? ראיונות חדרים" כינסה את הראיונות שערכה עם משוררים, סופרים ומסאיות ושפורסמו בשעתו בכתב העת "חדרים". תהיה זו טעות לדעתי לצמצם את הסקרנות של ישורון והקוראים בכניסה לחדרי המשוררים ליצר מציצנות גרידא. בעומק הדברים, הקסם של "איך עשית את זה?" הוא התבוננות בפלא: כיצד נעשה הנס ומאין צומח יש.

הספר כולל שמונה-עשר ראיונות. לצד ראיונות מאירי-עיניים כמו אלו עם מאיר ויזלטיר, יהודה עמיחי, יאיר הורביץ, עמוס עוז, אהרן שבתאי או יצחק לאור, ישנם ראיונות סתמיים או סתומים – לפחות בעיניי, כקורא חצי-הדיוט – כמו אלו של אבות ישורון, יונה וולך, מאיה קגנסקיה, ס. יזהר, נורית זרחי ועוד רבים. אינני חושב שאלו ראיונות "מזיקים" – בבחינת אותו סועד שנכנס למטבח של מסעדת-גורמה בכדי להודות לשף, ולאחר שרואה כיצד מתקינים את המזון הוא חוטף בחילה – הם פשוט כמעט ולא מוסיפים דבר. לפעמים כדאי להותיר את דלת חדרו של המשורר סגורה, ולתת לו לעשות את מלאכתו.

גם קורא שיבקש לראות בספר מן "סדנת כתיבה" – עלול להתאכזב. הספר אמנם מביא את צורת המחשבה וההתבוננות של המשוררים על השירה ועל העולם, אולם החוט השוזר את רוב הראיונות עם היוצרים הוא שאין מתכון. השירים של יהודה עמיחי נכתבו בדרכים, כמו בשעת הליכתו בשוק, והשיטה של מאיר ויזלטיר לכתיבת שירים "היא לנסות לא לכתוב. ויוצא שאני כותב, בסופו של דבר, דבר שמתעקש", או כמו שאומר המשורר יאיר הורביץ "…אין לדחוק את הקץ. בא – בא. לא בא – לא בא".

כיצד מתרגמים את הרשמים הללו לשיטת עבודה? ככל הנראה אי אפשר. בפרפרזה על המשפט האלמותי של סימון דה-בובואר "אדם לא נעשה משורר, הוא נולד משורר". רק מחשבה כזו יכולה להביא את עמוס עוז – אחד מגדולי הסופרים בעת החדשה ובהחלט לא מן הצנוע שבהם – לומר "אני יודע שישנם שניים-שלושה דברים, שהייתי מת לכתוב אילו יכולתי […] זה למעלה מהכוחות שלי".

כך שהכניסה לחדרים של היוצרים אינה מקרבת את הקוראים אל היוצרים אלא להיפך: היא מרחיקה אותם מהם, היא מראה להם כמה המשוררים והסופרים הם כה מוכשרים, ואילו אתה ואת, הקוראות – לא. הקריאה בספר היא כמו חווייתו של משה העומד על הר נבו ומשקיף אל הארץ המובטחת, אליה הוא יודע שלא יזכה להיכנס.

*

כשם שספר שירה אינו רק ספר של שירים אלא יצירה בפני עצמה, עם אמירה, עם משמעות למכלול – תובנה שחוזרת ועולה בספר – כך "איך עשית את זה?" לא רק מאגד ראיונות עם משוררים, סופרים ומסאיות אלא יש בו משמעות למכלול, לרכיבים שבונים את המכלול ולהעמדתם זה לצד זה, כמו גם להשתכללות של הראיונות ולהתפתחותה של המראיינת ישורון.

המפנה מתחולל אצל יאיר הורוביץ, אשר עד אליו הראיונות הם שבלוניים, מהוססים, תבניתיים מדי, ואילו ממנו ואילך מתפתחת יותר שיחה של שקלא וטריא, ושבה גם ישורון יותר נוכחת: היא אמנם נותרת לרוב כמו תלמידה סקרנית המבקשת ללמוד מרבותיה, אך התלמידה הזו נעשית חצופה יותר, לא מוותרת ולא פחות חשוב – גם מעשירה את מרואייניה. אצל ישורון המרואיין הוא לא רק מי שעומד במרכז אלא הוא עובר מסע במהלך הריאיון, הוא מתפתח – אמנות שבאה לידי שכלול בראיון עם יצחק לאור. אין זה שהמרואיין "נשדד" במהלך הריאיון אלא להפך: הוא נבנה, הוא יוצא נשכר.

תובנה נוספת שעולה ממכלול הראיונות היא המקום העצום שתופשת היהדות אצל משוררים רבים. אם הדברים היו נכונים אך ורק למשוררים דתיים דוגמת חביבה פדיה והרולד שימל או כאלו שגדלו בבית דתי כמו עמיחי – החרשתי, אלא שהדברים נכונים גם אצל משוררות אחרות, כמו אצל יונה וולך או יצחק לאור. לדעתי ניתן ללמוד מכך על החשיבות של היהדות ושל הדת בכלל לחייהם של אנשי רוח כמו משוררים, ולהצטער על כך שהיהדות "התלכלכה" בפוליטיקה ואינה מגיעה באופן נקי לקהל הרחב.

לקיבוץ הראיונות יחד יש משמעות נוספת של קנוניזציה. בהקדמה לספר ישורון מציינת כי העיקרון המארגן של הראיונות היה יוצרים ויוצרות שעניין אותה לפגוש. אולם דברים שנכונים למספר ראיונות שהתפרסמו בנפרד, במרווחי זמן גדולים, נכונים פחות כשמאגדים אותם יחד; דברים שהתפרסמו בכתב עת "ברנז'אי", עומדים פחות כשמדובר בספר שיוצא באחת מהוצאות הספרים המרכזיות בישראל.

כיצירה עצמאית אי אפשר להתעלם מכמה שמות מפתיעים שנכללו בפנים כמו מחמוד דרוויש או ישראל פנקס, וממי שנמצא בחוץ, כמו דוד אבידן, דליה רביקוביץ', אגי משעול או משוררים צעירים אחרים. לא יכולתי שלא לתהות האם הכללתם בפנים של ראיונות שלא התפרסמו ב"חדרים", כמו עם ארז ביטון (שהריאיון עמו נערך עובר לזכייתו בפרס ישראל) ושמעון אדף – היא חלק מההליך הזה, ושאולי גם מטעמי תקינות-פוליטית הוכנסו לספר על מנת לאזן את הדמוגרפיה העדתית? יחד עם זאת, אין בתהיות אלו בכדי לפגום בחשיבות של הספר ובהנאה שלי ממנו.

כשחשבתי על הקנוניזציה נזכרתי בדברים שיאיר הורביץ אומר בספר: "אותם חֶברֶה'ס שהיו אתי בבית-הספר, היו אתי גם בתנועה, אז לא די שמיררו את חיי בבית-הספר, הם גם מיררו את חיי בתנועה. ובאמת אני חייב להגיד, שכשיש שבחים על שירי או אומרים עלי מלים חמות זה עובר לי בצד, זה לא מביא עלי שמחה. זה לא נוגע לי. רק דבר אחד: תחושה של ניצחון בעיקר על הימים ההם. כל שיר שלי כיום, שזוכה במלה טובה, אני אומר לעצמי, הנה דפקתי את ההם. זה הכוח שדוחף אותי מבחינת המחמאה שלאחר השיר. אתם שם אפסים, אותם אתם שלעגתם לי אז, היום איפה אתם ואיפה אני."

כמדומני, שכל משורר שמבין כיצד קשים חייהם של רוב המשוררים ומוצא עצמו בתוך "איך עשית את זה?" יכול לומר לעצמו בגאווה: "הנה. דפקתי את ההם. איפה הם ואיפה אני".

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הכישלון לעשות מהתורות תפילות: על הספר "קבלה ופסיכואנליזה" של חביבה פדיה

הספר "קבלה ופסיכואנליזה – מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית" של חביבה פדיה, עורר את חשדי-סקרנותי כבר בשל כותרת הספר ובשל המחברת. פדיה, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, משוררת וסופרת – מצויה הן בעולם המחקר והן בעולם היצירה. כשאיש או אשה נטועים בשני עולמות או יותר, לרוב תהיה זליגה בין העולמות: לפעמים ייווצר אפקט סינרגטי, והעולמות יפרו זה את זה, לעתים – לדעתי ברוב הפעמים, אם כי אפשרות זו אינה בהכרח מוציאה את האפשרות הראשונה – עולם אחד יבוא על חשבון עולם אחר, שכן "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", תמיד התמחות אחת תבוא על חשבון השנייה.

אצל פדיה, לפחות ככל שזה בא לידי ביטוי בספר, כמדומני שתופעת העולמות המתנגשים שתיארתי באה לידי ביטוי באיזו גרפומניה – לא מתוך חוסר כישרון אלא להפך, מתוך "עודף כישרון", מתוך הליכתה הקבועה במספר מסלולי יצירה, שהמחברת אינה מצליחה לנתב אותם למסלולים נפרדים: שפתה ולשונה של פדיה נותרות בלתי מפוענחות להדיוטות, לעתים קרובות. כמו בהרבה מקרים שבו חוקר או חוקרת כותבות ספר מעניין שאינו עומד בסטנדרטים מחקריים (חדשנות, שפה מדעית "רזה", דיוק), התוצאה היא מן שעטנז, והכתיבה העיונית לא מצליחה לפשוט את מחלצותיה המחקריות. מאידך, היתרון בעודף הכישרון של פדיה הוא בפנינים שונות המפוזרות בין דפי הספר ושיש להן ערך כשלעצמן.

החשד או הסקרנות השנייה שלי קשורה בעבותות לזו הראשונה והיא נוגעת לעצם החיבור בין קבלה לפסיכואנליזה. חיבור כזה עשוי להיות מפרה, אך גם עלול ליצור רדוקציה – סכנה שהמחברת ערה לה ומתייחסת אליה בהקדמה לספר, אך אינני בטוח שהיא מצליחה להימלט מפניה. אולי תורמת לתחושת הרדוקציה "הרמייה" שהקורא חש כאשר הוא מגלה שחלקים נכבדים בספר כלל לא עוסקים בקבלה או בפסיכואנליזה, כי אם בתורות מזרח שונות.

גם בחלקים שכן עוסקים ספציפית בקבלה ובפסיכואנליזה, לא מובן מה הערך של השוואה זו. ברבות מן המקרים המחברת "נעצרת" בהעמדת סטרוקטורות מרשימות, הקבלות שונות שמראות שיש הרבה מן המשותף לקבלה ולפסיכואנליזה, אך היא אינה מצליחה להתעלות לכדי הפריה של עולם אחד את השני. יכול להיות שפדיה מסתפקת בארגז כלים לקורא עצמו כך שיבין את עצמו טוב יותר, והארגז הזה מאגד כלים הן מעולם הפסיכואנליזה והן מעולם הקבלה, אלא שלתחושתי יומרתה של המחברת רבה יותר – או שמא הציפייה שלי מן המחברת גדולה יותר? – ומעבר לדמיון מסוים בין הכלים השונים, הם אינם "נדבקים" זה לזה.

לדעתי, הפרובלמטיות שבספר אינה נובעת רק מן הצימוד של הפסיכואנליזה והקבלה – ובפרט כשאני לא מצאתי ערך מחקרי או עיוני מהקבלת הקבלה לפסיכואנליזה – אלא מכך שכל אחת מן התורות הללו כשלעצמה היא "אנטי-מחקרית" בבסיסה: כמובן שיש ערך לחקור את הקבלה או הפסיכואנליזה, אולם הערך העיקרי שבכל אחת מהן הוא חווייתי, הערך נוצר מן השהייה בהן, ההתנסות בהן, הלימוד כשזה נוגע לקבלה והטיפול כשזה מגיע לפסיכואנליזה או תורות טיפוליות אחרות. כמדומני שגם פדיה מבינה שיש חומה מסוימת שצריך לנפץ, ולכן אין זה מפתיע שבין דפי הספר מפוזרות עצות טיפוליות שונות, אימונים והדרכות משל היה זה ספר עזרה עצמית.

הן הקבלה והן הפסיכואנליזה דורשות עבודה, ועבודה כזו אינה יכולה להיעשות רק מקריאה או אפילו מן העצות שפדיה מחלקת בספר. המחברת מציינת מספר פעמים בספר שהיהדות חוצבת אפיקים שונים על מנת לחדור אל האדם, אם זה באמצעות הסיפור, הניגון או דרכים אחרות. גם עבודה אקדמית מרשימה ביותר יכולה לחלחל אך ורק ברמת הידיעה, אולי אפילו הבנה (שהיא רמה אחת עמוקה יותר) אך בכל פנים אינה מגעת לכדי הפנמה או הטמעה. בכדי שייווצר חלחול לתודעה של האדם, נדרשים לימוד או טיפול, ואת זה פדיה, עם כל כישרונה המתפרץ, לא הצליחה לעשות.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

דברים שאמרתי במסיבת האירוסין של אחותי

דברים שנשאתי באירוסין של אחותי ציפי ובן זוגה נסים (ר"ח ניסן תשע"ז, 29.3.17)

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם. צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע, למהר לצאת מהם – אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות"

(הפתיחה לספר "צדקת הצדיק")

בשבת שעברה קראנו את פרשת החודש, שהיא הפרשה הרביעית בארבע הפרשיות שקוראים בחודש אדר. פרשת החודש מספרת על חג הפסח אותו אנו הולכים לחגוג עוד שבועיים, ועל טקס עשיית פסח, "פסח מצרים", הכולל שחיטה של שה וצלייתו. וממש בלב הפרשה ישנן הוראות אכילה מאוד מפורשות של אכילת הפסח: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". חנה בבלי בוודאי מתהפכת בקברה..

למה החיפזון? החיפזון לא מהשטן? בקטע שקראנו לעיל, ר' צדוק הכהן מלובלין מנסה לספק הסבר אחד. ר' צדוק אומר שכאשר מבקשים להיכנס בעול עבודת ה' צריך לעשות זאת בחיפזון, צריך לרכוב על הרגע שמתעורר רצון לעבודת ה', שהיא לא דבר טריוויאלי בעולם רצוף תאוות וגירויים, בעולם טעון ספקות וחששות. וגם אז, גם כאשר מבקשים לאחוז בשבריריות הרצון האנושי לעבודת ה', כלל לא ברור שהדבר יצלח – "אולי יוכל". אולי.

החיפזון הוא מן "טקס מעבר", שלב לימינאלי בין מצב טרום עבודת ה' לבין המצב שאחריו. החיפזון הוא לא רציונלי, הוא יסוד מעורר, יסוד מערער, הוא מערער את השורה, מערער את החשיבה הישרה. החיפזון מתיר את כל התאוות שהאדם קשור בהם, מתיר את הספקות והחששות שהאדם סבוך בהם.

אני מבקש להקיש מעבודת ה' לעבודת הזוגיות. אני חושב שאחד הדברים הכי קשים בבנייה של קשר זוגי הוא למצוא רגע של "מפגש רצונות", שיש התלכדות של שני הרצונות של בני הזוג. ולכן לדעתי גם ראשית כניסת האדם לעבודת הזוגיות צריך להיות בחיפזון. בני הזוג צריכים לקפוץ למים, לנער מעליהם את כל החששות, הספקות, הפערים והחסרונות שהם רואים אצל בן או בת הזוג, ופשוט לרצות פשוט לקפוץ למים, לא באופן רציונלי, בחיפזון, מהר. בני הזוג חייבים לאחוז את הרגע שהם רוצים בזוגיות, לנסות לתפוש את "מפגש הרצונות". לא לבטל את הספקות והחששות, אלא פשוט להשעות אותם, להשהות אותם. לא לבחון את הזוגיות, אלא לשהות בה. ורק אחר כך, רק אחרי שהרצון נבנה – אם נבנה – יש מקום לעבודת המשך, לבחון את הדברים במתינות ולאט. רק אחרי פסח מצרים מגיע פסח דורות.

ציפי ונסים,

יש יסוד נסי בזוגיות. היכולת לקפוץ למים ביחד, בחיפזון, מבלי לחשוב, לאחוז ברגע הזה של התלכדות הרצונות, רגע שהוא דק מן הדק – זה בבחינת נס. זה נס שמתרחש אולי כל יום, אבל אני כלל לא בטוח שהתדירות מפחיתה מעוצמת הנס, מ"נסיוּת" הנס. זה עדיין מופלא.

ואתם הצלחתם, זכיתם שהתקיים בכם הנס, זכיתם שקיימתם את הנס, שעשיתם את "יציאת מצרים הפרטית שלכם". שקפצתם למים וקרעתם את הים. קרעתם את הים. ועכשיו פסח, פסח דורות. זה גם עבודה, אבל ציפי ונסים, זה קטן עליכם.

כשהיינו קטנים, עשינו מספר פעמים את ליל הסדר אצל הדודים דורית ונסים בשערי תקווה. ובני הדודים המקסימים והספרדים שלנו היו תמיד נוהגים "לכבד" אותנו בבמבה וופלים – עוד בתקופה שלפני "האפיפיות" – ועוד כל מיני קטניות שהיה להם בבית. וציפי הייתה נוהגת להרבות ולספר, כמו שרק ציפי יודעת, בטראומה שהבמבה של פסח חרתה בבשרה. אז ציפי ונסים, מה זה פסח דורות בשבילכם, כשיש במבה, ואורז, וחומוס, ואהבה, הרבה אהבה. קטן עליכם.

בשמי ובשם ההורים, האחים והאחיות, הגסים והגיסות, האחייניות והאחיינים, מאחלים לכם מזל טוב עד לב השמיים.

היכן את יהדות הגולה? על הספר "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר

מעטים הפעמים שהקורא מוצא את עצמו, או את בן דמותו, בתוך הטקסט. לפעמים, אולי ברוב המקרים, זה עלול להביך: כאילו מישהו התקין מצלמה בביתו של הקורא ותיעד את חייו, הקורא חש שחדרו לו לפרטיותו; לעתים זה עשוי להחמיא – הנה, החיים שלי ראויים להתבוננות, לספר, לסרט. התיעוד מהדהד את חייו של הקורא, מעבה אותם, "מכפיל" אותם.

במקרה שלי והספר "הנני" של ג'ונתן ספרן-פויר, מדובר היה במפגש מכונן, מפכח, פוקח-עיניים. "הנני" מלווה את חייה ואת משבריה של משפחת בלוך, ההורים ג'ייקוב וג'וליה, הוא סופר ותסריטאי והיא אדריכלית, שלושת ילדיהם סאם, מקס ובנג'י, וכלבם ארגוס. ואחד מקווי הדמות של ג'ייקוב, שבשום אופן הוא לא אדם כושל, שהוא פשוט פחדן. וכשחשבתי על עצמי, ועל כמה שאלות שמטרידות אותי בחיי הפרטיים, הזדהיתי מאוד עם דמותו של ג'ייקוב. בשל כך, אנצור את הספר "הנני" בלבי, גם אם כלל לא ברור שהוא יגרום "הארה" כזו לקוראים אחרים.

"הנני" הוא ספר שמומלץ – גם אם לא חובה – לקרוא. הספר מעלה תובנות ומחשבות מעניינות על החיים ועל החיים היהודיים, שופע משחקי מילים ושנינויות אינסופיות שגרמו לי לחיוכים רבים ואף לפרצי צחוק לא רצוניים, דבר המעיד גם על התרגום הנאמן והיוצר של קטיה בנוביץ'. חבל רק שחדות הלשון הזו מאפיינת את כל הדמויות – בני משפחת בלוך, קטנים כגדולים, ואף דמויות נוספות בספר – דבר הפוגע באמינותן, כאילו בעולמו של הספר כל בני האדם שנונים ובכל רגע הם ממתינים לשלוף פאנץ' מהשרוול.

לכך יש לצרף את העובדה כי "הנני" סובל ממגרעותיו המוכרות של ספרן-פויר מספריו הקודמים: הגודש המילולי והסגנוני, הדחף להדהים, הצמא המלאכותי להרשים – כל אלו הינם טובים כשהם במידה, אולם ב"הנני" הם עולים על גדותיהם, מציפים, לפעמים אפילו חונקים.

*

דמות היהודי שעולה מ"הנני" היא של אדם שמתעסק באופן תדיר בשאלות של זהות ומורשת יהודית, ומסופקני אם תמונה זו משקפת את רוב יהודי ארצות הברית. שאלות הזהות מפוזרות בכל הספר, אולם הן מרוכזות סביב בר המצווה של הבן הבכור סאם, וסביב מלחמת גוג ומגוג קיומית שספרן-פויר החליט להשית על מדינת ישראל. המלחמה הזו מאיצה את העיסוק בשאלות הזהות של ג'ייקוב ומשפחתו אולם ניכר בה המאמץ של המחבר לכתוב ספר "גדול מהחיים", במקום לעסוק באותן שאלות באופן צנוע יותר. כשם שהמלחמה בספר היא מיותרת, כך גם הכנסתה לספר היא טפלה מעט.

השאלות הללו מזמינות את הקורא להשתתף בשיח הזהות וההזדהות. "הנני" רומז לעמדה שנשמעת תדיר בתקשורת ולפיה התנהגותה הלא-מוסרית של מדינת ישראל מרחיקה ממנה את יהודי ארצות הברית הצעירים. אינני מחזיק בעמדה לפיה אין ליהודי ארצות הברית, או ליהדות הגולה בכלל, זכות להביע או להשפיע על המתרחש במדינת ישראל, שהיא מדינת כל היהודים, כאשר בסופו של יום האזרחים הישראליים הם אלו שהולכים לקלפי.

מאידך, אני סולד מן האמירות המשתמעות שלפיהן על מדינת ישראל "להתאים את עצמה" להלך הרוח בקרב יהדות ארצות הברית או בתמיכה מותנית-הזדהות עם המדינה של יהודים אלו. כשם שהתמיכה של מדינת ישראל ביהדות הגולה איננה צריכה להיות מותנית בהזדהותה עם דעתם של יהודי הגולה; כשם שהתמיכה של אזרחי ישראל במדינה איננה צריכה להיות מותנית הזדהות – אם רצוני לא יתממש אני עוזב את הארץ – זו לדעתי העמדה המוסרית שיהודי ארצות הברית צריכים להחזיק בה: תמיכה מוחלטת במדינה שהיא ביתם, עם הזכות להסתייג ממעשיה, מבלי לאיים על נטישתה אם רצונם לא יתמלא.

פורסם לראשונה באתר "מגפון" כפי שניתן לראות כאן

חפזון

רֵאשִׁית

כְּנִיסַת הָאָדָם לַעֲבוֹדַת הַזּוּגִיּוּת

צָרִיךְ לִהְיוֹת

בְּחִפָּזוֹן.

.

צָרִיךְ לְנַתֵּק עָצְמוּ

מִכֹּל תַּאְווֹת עוֹלָם הַזֶּה

צָרִיךְ לִשְׁמֹר הָרֶגַע

שֶׁמִּתְעוֹרֵר בּוֹ רָצוֹן לְזוּגִיּוּת

וְלַחְפֹּז

עַל אוֹתוֹ רֶגַע

לְמַהֵר לָצֵאת מֵהֶם

אוּלַי יוּכַל.

.

וְאַחַר כָּךְ שׁוּב יֵלֵךְ

בִּמְתִינוּת.

וּלְאַט.

לגעת בפחד, או: כיצד הספר "הנני" שינה את חיי

סוף הסיפור "עד עולם" של ש"י עגנון, מתוך תמונה שתלויה על קיר בחדרי

יומולדת ל"ב, עת חגגתי 32 חורפים, תפש אותי במצב רוח סתוי. חשתי ש"משהו תקוע": נכנסתי לקהילת המחקר מתוך מחשבה רומנטית שהגעתי ליעד, שכאן ביתי – כמו שכתב עגנון יפה בסיפור "עד עולם"; מתוך תפישה שאני צולל אל תוך הררי הידע האנושי ומבקש להוסיף להרים אלו עוד נדבך משלי. אך לא חשתי כך.

עברתי לחיות חיי רווקות בתל אביב, העיר ללא הפסקה, על מנת שאוכל למקסם את החופש שלי, ועדיין מעיבה עליי התחושה שאני בן 32 ועדיין רווק. משהו לא עובד. וביום ההולדת שלי שאלתי חברים מה לדעתם הבעיה, מה שבדיעבד התדרדר למרחץ-דמים ביקורתי עוד יותר, וניסיתי לברר את זה עם הפסיכולוגית שלי – אך תשובה אין. משהו תקוע.

עד שקראתי את הספר "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר. אקדים ואומר שהספר עצמו הוא חביב ביותר, אני מוכן להסתכן ולומר שהוא אפילו ספר טוב – אכתוב עליו ביקורת לכשאסיימו – אם כי בהחלט לא "יצירת מופת". אך הספר הוא לא הסיפור. זה לא ספר לעזרה עצמית או מודעות עצמית, וזה אפילו לא ספר פרוזה שמביע תמה מסוימת והרעיון הזה נוגע בך; הסיפור הוא המפגש ביני לבין הספר, ובמקרה זה הדמות הראשית בספר, ג'ייקוב בלוך. לבלוך יש קריירה משגשגת ומשפחה מוצלחת, אך יש לו גם מאפיין אחד משמעותי: הוא פחדן. ואז זה היכה בי: אני פשוט פחדן.

העובדה שאני פחדן היא הגורם המארגן של חיי, היא המכתיבה הראשית את חיי. היא כמו החלק החסר בפאזל, שעל פיו מסתדרים כל שאר החלקים. התובנה הזו תמיד הסתובבה "אצלי", תמיד הייתה באזור התת-מודע, ולעתים אפילו צפה. יכולתי להסביר לעצמי באמצעותה כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים, אך אף פעם לא ייחסתי לה גורם מכריע.

כי זו בדיוק הבעיה כאשר ניסיתי להסביר לעצמי כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים – תמיד היו הסברים חלופיים. יותר מזה: תמיד היו רציונליים מצוינים לעשות את הבחירות שעשיתי, רציונליים כל כך טובים שהם היכו אותי בסנוורים, הם סימאו את עיניי מלראות את הסיבה האמתית שמאחורי הבחירה שלי: שעשיתי את הבחירה הזו מפחדנות.

למשל, חשבתי על זה לראשונה בכל הנוגע לכך שאני מתעב שקרנים (כמו שכתבתי ברשומות "על שקרים ופטרונות"). אני חושב שאין מי שיחלוק על כך ששקרים זה לא דבר חיובי, לפחות ברוב המכריע של המקרים. ופירטתי ברשומה הנ"ל גם מדוע אני שונא שקרנים. אבל בשורש, אני שונא שקרנים מפני שאני בעצמי חושש לשקר, מהמפחד שמא אתפס בקלקלתי. תמיד חשבתי על עצמי במונחים "אידאולוגיים", "נורמטיביים", מדוע באמת אסור לשקר, אבל בתכל'ס כאשר אני יודע באפשרות שקרובה לוודאי, מעל לכל ספק סביר, שאין חשש שאתפס, גם אני משקר. הוא הדין, כמדומני, בכל הנוגע לשאלה מדוע אני "אזרח שומר חוק". ושוב, יש את כל הסיבות בעולם מדוע לשמור על החוק, וברור גם שמוטב לשמור את החוק "מאהבה" ולא "מיראה"; אבל כשאין שום סיכוי שאתפס, שאין חשש שתהיה סנקציה, גם אני עובר על החוק.

אגב, בכל נסיעותיי באוטובוסים, ובכלל לכל מקום שאליו אני הולך, אני מקפיד לקחת איתי ספר לקרוא, מנהג שהנחילה לי אימא יקרה לי. ותמיד חשבתי על כך במונחים של ניצול זמן ואפילו כהזמנה לשיחה עם מי מבין נוסעי – ובעיקר נוסעות – האוטובוסים. אלא שכשהבנתי שאני פשוט פחדן, הבנתי שאני משדר בדיוק את ההפך – אני משדר סגירות. כאן קוראים, נא לא להפריע. במקום שהספר ישמש הזמנה לשיחה הוא משמש מחסום או הגנה מפני שיחה.

זו גם הסיבה ש"בחרתי" – האם בחירה היא באמת בחירה שהיא מונעת מפחד? – לעשות תואר שני, קרי מתוך הפחד מהחיים שם בחוץ. ושוב – היו לי את כל הסיבות להאמין שעשיתי את הבחירה הנכונה: יכולת הכתיבה שלי, והאהבה שלי לצלול בים הידע, והרצון ליצור דבר בעולם, לחדש, להעמיד משהו שיהיה בעל קיום אחראי – בקיצור לחיות חיי נצח. ומה שעוד יותר מבלבל – שאני די טוב בזה. כלומר, זה לא כמו שדג מפחד לחיות מחוץ למים, אין שום אינדיקציה לכך ש"אני לא אמור לעשות את זה", "זה לא המקום שלי". יכול להיות – אולי אפילו בהחלט  – שזה המקום שלי. הבעיה שלי היא שהבחירה הזו נובעת מפחד, מהחשש לצאת לחיים האמיתיים, להתמודד, להיאבד, לטעות, להתנסות. הבעיה היא הפחד.

יכולתי להמשיך ולהסביר כך בחירות אחרות שעשיתי בחיים, כמו גם אנקדוטות חשובות פחות, אך כמדומני שהנקודה הובנה. אין לי ספק שכולנו מפחדים, ברמה כזו או אחרת; וברור לי שהפחד – מעבר לתרומה שלו לקיום האנושי, כפחד מפני סכנות – הוא גורם חיובי, למשל בפחד לעבור על החוק מהחשש להיתפס. הבעיה היא שאצלי לפחות הפחד הוא הגורם המכונן, המכוון, המכתיב, שלמרות שהן יכולות להיות בחירות נכונות, הן לא בחירות אמתיות, הן לא באמת בחירות.