גבריות בעידן MeToo? על הספר "גברויות" של רייווין קונל

החודש מלאה שנה לתופעת MeToo (או בעברית: "גםאני"), תופעה במסגרתה מאות אלפי נשים מרחבי העולם משתפות את הציבור באלימות פיזית ומילולית שחוו במהלך השנים. נדמה שלא ניתן לחלוק על ההשפעה העצומה שהתופעה חוללה בתודעה הציבורית. ה-anniversary או הייארצייט נחגגו בסיקורים ופרשנויות שונות מזוויות רבות, אולם ישנה זווית אחת שלא ראיתי כי זכתה להתייחסות (אם כי הרתיעה מעיסוק בה מובנת): כיצד תופעת MeToo שינתה את תהליך הבניית הגבריוּת, כלומר כיצד היא משפיעה על תפישת הזהות הגברית של הגברים.

יובהר מיד: אין לי שום צל של כוונה לגונן או להצדיק את אותם גברים ואת התנהגותם הנלוזה. יחד עם זאת, נדמה לי כי בראיה מורכבת של המציאות ניתן לומר בזהירות שני דברים ביחס לגברים אלו: ראשית, אותם גברים סוברים שההתנהגות שלהם זוכה ללגיטימציה כלשהי מהסביבה, ולו "לגיטימציה שבשתיקה"; שנית, התנהגות תוקפנית זו של אותם גברים קשורה בקשר הדוק לתפישת הגבריות של גברים אלו, היא חלק מהתפישה העצמית שלהם לגבי "מהו גבר" או "כיצד גבר צריך להתנהג". לכן השפעתה של תופעת MeToo היא מעניינת, שכן עשויות להיות לה השלכות על הבניית הזהות הגברית, לפחות של חלק מן הגברים.

הספר "גברויות" (Masculinities), של הסוציולוגית האוסטרלית רייווין קונל, אמנם קדם לתופעת MeToo בכמה שנים טובות (המהדורה הראשונה יצאה בשנת 1995, השנייה ב-2005), אך הוא מספק מענה לחלק מן השאלות הללו. כפי שאפרט בהמשך הרשימה, הספר מקיף סוגיות שונות שנוגעות לגברויות ולחקר הגברויות, ונוגע גם בנושא האלימות הגברית. וכפי שהמחברת מציינת, רבים מקרב הגברים משתמשים באלימות נגד נשים בכדי לשמר את שליטתם. גברים אלו אינם נוטים לחשוב שהם יוצאים מן הכלל; הם סבורים שמעשיהם מוצדקים לחלוטין וכי מדובר ב"הוצאה לפועל של זכות בסיסית". לכן, טוענת קונל, דווקא כאשר ישנו ניסיון לפקפק ב"זכויות" אלו של גברים, ישנה תגובת-נגד של הגברים להגביר את רמת האלימות.

האם נראה תגובת נגד דומה גם בעקבות MeToo, או שמא אותם גברים סוף סוף הפנימו שאלימות מינית אינה לגיטימית? ואולי אפילו זהו תחילתו של פירוק הקשר הגורדי, שמבוסס אף הוא מחקרית, בין גברים לבין אלימות בכלל? ואם כן, כיצד אותם גברים מבנים את הזהות הגברית שלהם? אני לא ראיתי דיון שנערך בנושא, אולם יכול להיות שהשנה שחלפה אינה פרק זמן מספיק בכדי לאמוד את ההשלכות וההשפעות העמוקות של התופעה.

*

נושא האלימות הגברית אינו הנושא היחיד שזוכה לטיפול מעמיק בספר "גברויות". הספר מחולק לשלושה שערים: פרקי השער הראשון, "ידע", עוסקים בשלושה שלבים שונים בחקר הגברויות (הפרק הראשון); פורסים ארבע תיאוריות שונות של גברויות (הפרק השני); וכן מציבים מסגרת מחקר לניתוח יחסים מגדריים על מנת להבין את ההיררכיה שבין סוגי הגברויות השונות (הפרק השלישי). כפי שארחיב מעט בהמשך, נושא אחרון זה הוא מהותי מאוד להבנת חקר הגברויות, שכן אין "גבריות" אחת: לצד הגבריות ההגמונית, ישנם סוגים שונים של גברויות; השער השני מביא ארבעה מחקרים על קבוצות שונות של גברויות; ואילו השער האחרון עוסק בהיסטוריה ובפוליטיקה של הגברויות.

שפע הנושאים הרחב והיקפם הם חלק ממעלותיו של הספר, אולם מבחינה מסוימת הם עומדים לו לרועץ. מספר פעמים במהלך הקריאה חשתי תועה בין סבך הפרטים והמחקרים הפזורים בספר, משוטט בין דפי הספר רצוא ושוב בניסיון להבין את המהלך של קונל או להבחין בין הדברים שקראתי לבין הדברים שנאמרו לפני כן. נדמה כי עריכה קפדנית יותר הייתה עשויה להפוך את הספר לקריא הרבה יותר.

התרגום אף הוא אינו עושה חסד עם הקורא, ובמידה מסוימת הוא אף רשלני: קונל עצמה עברה ניתוח לשינוי מין, היא נולדה כגבר ובזמן כתיבת המהדורה הראשונה הייתה עדיין גבר, אולם בין פרסום המהדורה הראשונה לפרסום המהדורה השנייה היא עברה ניתוח לשינוי מין וכיום היא אישה. ועדיין, במספר מקומות בספר המתרגם מתייחס לקונל בלשון זכר. למשל, בפתח ההקדמה למהדורה השנייה קונל כותבת: "במהדורה החדשה אני מביא את הטקסט המקורי…" – כך במקור. ונדמה שאין צורך להרחיב כמה הטעות הזו קריטית בספר שעוסק בזהות מגדרית, ובצעד כה משמעותי כמו שינוי מין.

*

מספר חלקים בספר הם מרתקים בעיניי, וכדאי למענם לבור את המוץ מן הבר. ראשית, מעניינים מאוד המחקרים בשער השני שעוסקים בקבוצות שונות של גברים, ובפרט המחקר השני בשער שעוסק בגברים סטרייטים שניסו לעצב מחדש את גבריותם, במידה מסוימת בעקבות מחאה פמיניסטית. כפי שקונל מציינת "אלה אותם 'גברים רכרוכיים', שתנועת הגברים המיתו-פואטית ותנועות אחרות להחייאת הגבריות נוהגות לשים ללעג".

מטבע הדברים, מצאתי את עצמי מאוד מזדהה עם גברים אלו. בעיקר הזדהיתי עם תחושת פקיחת-העיניים לצד תחושת האשמה שהמפגש עם הפמיניזם עורר אצל כל המרואיינים בפרק זה. נזכרתי בימים שלמדתי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר בהם חשתי בדיוק אותן תחושות: מחד, הלימודים הרכיבו לעיניי משקפיים, שעה שעד אותה תקופה התהלכתי כסומא בעולם, מבלי שחשתי כלל שאני עיוור; ומאידך, כגבר הטרוסקסואל לא יכולתי לשאת את האשמה, וזו הייתה אחת הסיבות לעזיבתי.

פרק מרתק נוסף הוא הפרק שעוסק בפוליטיקה של גבריות, כלומר כל אותם מהלכים ומאבקים שעניינם משמעותו של המגדר הגברי. כפי שקונל מציינת, במסגרתה של פוליטיקה זו הגבריות איננה עוד דבר מובן-מאליו אלא מוצבת בחזית כעניין לענות בו. קונל מפרטת ארבע צורות עיקריות כאלו: תראפיה של גבריות שעוסקת בריפוי הפצעים שנגרמו לגברים הטרוסקסואליים על ידי היחסים המגדריים; "לובי הנשק", המייצג את קרב ההגנה של הגבריות ההגמונית; שחרור ההומוסקסואליים כאלטרנטיבה העיקרית לגבריות ההגמונית; ו"פוליטיקה של יציאה", קרי פוליטיקה שמבקשת לצאת מתחומו של המגדר, לפרק את הגבריות, במקום לנסות לנהל פוליטיקה של התנגדות מתוך תחומי המגדר.

קונל תומכת בפרקטיקה האחרונה. בראייה האוטופית שלה, אותה היא פורשת בפרק העשירי, לא יתקיימו רק שני מגדרים אלא "מעין רב-תרבותיות מגדרית". בפרק זה קונל מפרטת כיצד לשיטתה ניתן להשיג יעד זה, אך מסכמת כי לדעתה הסיכויים אינם גדולים, שכן לצד האינטרס של גברים בשימור הפטריארכיה, ישנן נשים רבות שתומכות בסדר המגדרי הישן באמצעים שונים, כמו ההיאחזות בנרטיבים רומנטיים.

השאלה מדוע ישנן נשים שתומכות במידה זו או אחרת בסדר המגדרי הישן היא בעיניי נקודה מרתקת שמעסיקה אותי רבות. זו סוגיה מאוד מורכבת שלא ניתן לפטור אותה בלא כלום או לתת לה מענה שטחי. כמדומני שלפחות בכל הנוגע להיאחזות בנרטיבים רומנטיים, היאחזות זו משקפת את הצורך של כולנו, גברים ונשים, להיות נאהבים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

אנתרופולוגיה להמונים: על הספר "אלמוניות" של אגור שיף

הספר "אלמוֹניוּת" של אגוּר שיף מכונה בכותרת המשנה שלו אוטו-רומן. נער הייתי וגם זקנתי ובז'אנר כזה לא נתקלתי. אפשר כמובן בנקל להבין מה משמעות הדברים – רומן שעוסק בהיבט כזה או אחר של המחבר – אך לפשר הצימוּד לא ירדתי: הרי ניתן היה לכתוב את אותו רומן ולכנותו "רומן".

לקראת סוף הקריאה נזכרתי במשנה במסכת אבות האומרת שככל שמוסיפים לחכם יותר ויותר תארים, כך הוא נחשב פחוּת ברמתו הרוחנית: "גדול מרבן – שמו", קרי חכמים שמכנים אותם רק בשמותיהם, מבלי תארי כבוד (למשל הלל ושמאי) נחשבים לגדולים יותר מכאמו שמטרים את שמם התואר "רבן" (למשל רבן גמליאל). לפי האינדיקציה הזו, הכינוי של אלמוניוּת בשם "אוטו-רומן", נועד להקטין אותו, כלומר מדובר במן מגננה של הסופר, בהנמכת ציפיות: זה לא "רומן" בליגה של "אנה קרנינה" או "מאדם בובארי"; זה לא רומן על העולם, על המציאות; זה רומן-עצמי, רומן על עצמי. ובכך המחבר צודק.

*

"אלמוֹניוּת" מספר על שני סופרים, יואל און וארם פריש, שביחד עם תרזה, אשתו של און, נחטפים מהמלון בו הם שוהים במרקש במסגרת פסטיבל סופרים. הדרישות של החוטפים גחמניות, וכך יוצא שתרזה, יואל וארם נאלצים לבלות יחד בבידוד כמעט מוחלט ימים רבים. בכדי להעביר את זמנם, יואל מחליט לספר סיפור בשם "אלמוניות", על ילד אחד, אברם פריש, במזרח אירופה של המאה התשע-עשרה.

לא יקשה לזהות את אגור שיף כבן-דמותו של ארם פריש ואת יואל און כעמוס עוז – הראשון סופר בינוני ולא מוכר כל-כך, והאחרון "סופר פופולרי, יקיר הממסד, שבע הכיבודים והתהילה". ולא קשה גם לדעת מה שיף חושב על עוז: "סופר קאנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה" מכניס שיף את המילים בפה של און, "הוא גם פטריוט והוא גם חתרן. הוא גם לאומן והוא גם ליברל. הוא גם נהנתן וגם מתייסר. הוא גם פמיניסט וגם מיזוגיני. הוא גם צנוע וגם ראוותן… אתה מבין? זה יצור מתעתע".

בין אם מדובר בעוז ובין אם לאו, לא כל-כך ברורה לי ההתחשבנות של שיף. נכון הוא שכמו כל סיפור, גם "אלמוניות" מדבר על תמות שנכונות לכל אחד ואחת, שכן הסיפור משקף את שבריריות החיים או מדבר על רגשות כמו קנאה. אלא שלדעתי מיקום הרומן בתוך הסביבה הקרובה של הסופרים מרחיק את הקורא מהזדהות עם הכתוב. הקורא נהנה להציץ – הו, אין בכך ספק – אך זו מציצנות אנתרופולוגית, כמו שחילונים אוהבים להציץ לתרבות המוזרה של החרדים (ולהפך). ככלל, כל ספר שעוסק במלאכת הסיפור או בבעלי המלאכה – כלומר עוסק בסופרים עצמם – לדעתי גורם לסלידה לקורא, כמו שכל אדם מנופח מעצמו מעורר בנו סלידה.

שיף מוסיף חטא על פשע כאשר הוא משלב בתוך העלילה המרכזית את הסיפור על אברם פריש הילד. הסיפור האחרון אמנם מהדהד או סותר חלקים מסיפור המסגרת, אך כשלעצמו הוא מתיש, מלאה ובעיקר מבליט ומבכר את מחבר הספר על חשבון נמעניו.

נחמה פורתא היא ש"אלמוניות" שופע ציטוטים יפים על הספרות ועל החיים, ציטוטים כגון: "מוזר איך דברים מתהפכים בעולם שלנו. המדענים מאמינים ומקווים, והסופרים קוברים את כל החלומות ומספידים אותם", או "כל רגע בחיים, יותר משאהב לחיות אותו, אהב להתגעגע אליו". משפטים אלו, ששמחתי להדגיש בספר במרקר צהוב, גרמו לספר לזהור אליי, ולו לרגע.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

אני אתגעגע אליכן לילה ואלנה: על "הסיפור של הילדה האבודה", הכרך האחרון בסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה

אוי, כמה שחיכיתי. לאחר שקראתי ברצף את שלושת הכרכים הראשונים בסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה, ונשביתי בקסמן של שתי הגיבורות הראשיות אלנה ולילה, השתוקקתי מאוד לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה", הכרך הרביעי והאחרון בסדרה. התחייבויות קודמות שמנעו זאת ממני עד כה, רק הגבירו ציפייה זו.

בחלק "הסיפור של הילדה האבודה" מגיע לסיומו מסען של אלנה גרקו וחברתה לילה צ'רולו, שתי החברות שגדלו באותה שכונה בנפולי. תקציר הפרקים הקודמים: אלנה, שמתחילה לפתח קריירה מצליחה כסופרת, עוזבת את בן-זוגה פייטרו איירוטה, ומתחילה רומן עם נינו סאראטורה, מושא תשוקתה של אלנה מהילדות ומי שהיה המאהב של לילה לזמן מה.

בחלק הרביעי הרומן עם נינו מקבל ממשות מסוימת, לאחר שהשניים מצפים לילד. במקביל, לילה נכנסת להריון מאנצ'ו סקאנו, מי שלקח אותה תחת חסותו לאחר שנפרדה מסטפאנו, ומי שמנהל ביחד עמה חברת מחשבים מצליחה. לאחר שאלנה תופסת את נינו בוגד בה, היא חוזרת לחיות בשכונת ילדותה בנפולי, דירה מעל דירתה של לילה.

כמו שלושת אחיו הגדולים, גם בן הזקונים למשפחת "החברה הגאונה" הוא מרתק ומהנה. הוא ללא כל ספק – וללא שיהיה לו "יריב" משמעותי – ספר הפרוזה הכי טוב שקראתי בחצי שנה האחרונה, מאז, ובכן – הספר השלישי בסדרה, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו".

יחד עם זאת, בהשוואה לשאר הילדים המוצלחים במשפחה – ואין מה לעשות, במשפחה כמו במשפחה ההשוואות הללו הן בלתי-נמנעות – "הסיפור של הילדה האבודה" הוא לדעתי הפחות מוצלח מבין הארבעה. הקשר בין לינה לאלנה, שבחלקים הקודמים ריתק את הקורא בשל היותו שעטנז של חברוּת, כנוּת וקנאה – הופך לפחות ופחות קונפליקטואלי. אם להשתמש בדימוי ששוזר את הסדרה, קווי המתאר בין הדמויות ממשיכים להתמוסס, באופן שאינו מיטיב עם העלילה.

נכון אמנם שהרגשות הסותרים והקווים המקבילים שבין סיפורי החיים של שתי החברות מתקיימים עד לדפים האחרונים של הספר, אולם לתחושתי לא באותה עצמה וחיוּת שסופרו עד כה. דווקא הניסיון להצליב את חייהן של לילה ואלנה, כפי שפרנטה שבה ועושה גם בחלק הרביעי, מרגיש מעט שחוּק. על חלק זה גם מעיבות התייחסויות ארס-פואטיות רבות של המחברת למעשה כתיבת הספר, כמו גם הסיכום שהיא עושה לחייה שלה ושל לילה, סיכום שמרגיש יותר כמו דיווח שנועד לצאת ידי חובה ופחות כמו מתוך הצורך לספר סיפור.

עם סיום הסדרה, חייבים להקדיש מספר מילים לתרגום המופתי – ממש כך – של אלון אלטרס. אחד הדברים שאותי אישית מרתיעים בספרות זרה הוא תרגומים שלא מצליחים להחיות את שפת המקור בתרגום לעברית, ולכן גם יוצרים תחושה של צרימה, וגם מרגישים כמרוּחקים לקורא הישראלי.

אלטרס מצליח לגשר על שתי הבעיות: באמצעות שילוב של סלנג ישראלי הוא מעביר באופן מרשים את ההבחנה שבין האיטלקית לבין הדיאלקט; מאידך, מושגים או מקומות רבים הוא מותיר בשפת המקור (באותיות עבריות), עד שהקורא שוכח שהוא חי בישראל. לכך יש להוסיף את הבחירה הכה-נכונה שלא להכביר על הקורא בהערות שוליים, מנהג מגונה שתפש לו אחיזה בספרות המתורגמת ורק חוצץ בין הקורא לבין הספר. לדעתי, לאלטרס יש תרומה לא מבוטלת בהצלחה הכבירה של ספרי "החברה הגאונה".

היו שלום אלנה ולילה. אני אתגעגע אליכן.

אלנה פרנטה • הסיפור של הילדה האבודה • מאיטלקית: אלון אלטרס •הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 2018 • 482 עמ'

קומסי-קומסה: על הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן

מה אנו יודעים על עוּבּר הנמצא ברחם אימו? מהו מרגיש? מהו יודע על העולם שבחוץ? כיצד עולם זה נראה מבעד לעיניו? על שאלות אלו יש בוודאי תשובות מסוימות בספרי המדע והרפואה, אולם למיטב ידיעתי אין ספר פרוזה שעסק בכך באופן מעמיק. את החסר הזה מבקש להשלים הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן.

העלילה שהעוּבּר-המספר נחשף אליה היא שאימא שלו, טרודי, בוגדת באבא שלו, ג'ון קרנקרוס, עם לא אחר מאשר הדוד שלו, קלוד, האח של ג'ון. קלוד, טרודי והעוּבּר – העוּבּר שבסיטואציה הנוכחית טרודי וקלוד כלל אינם מעוניינים בו – גרים יחד בבית משפחת קרנקרוס בלונדון, לאחר שגירשו ממנו את ג'ון. ג'ון לא מתכוון להשלים עם סילוקו מהבית, אולם הוא לא משער מה קלוד וטרודי זוממים על מנת שהבית יישאר בידם.

נקודת התצפית של העוּבּר היא מעניינת, שכן יש בה משהו מערער, שהרי העוּבּר עֵד לתוכנית זדונית שאמו ודודו מתכננים לאביו, והוא לא יכול לעשות עם זה כלום. לדעתי זו נקודת תצפית מרתקת, נקודה עמה הקורא יכול להזדהות בנקל, שכן המתח בין מה שאנו יודעים לבין מה שאנו יכולים לעשות בנידון מאפיין הרבה מאוד סיטואציות אנושיות או פוליטיות בהן אנו חשים חסרי-אונים.

האם בתום הקריאה ב"קליפת אגוז" אנו יודעים על העוּבּר יותר משידענו לפני כן? לצערי התשובה לכך היא ברובה בשלילה; למעט מספר אזכורים די נדושים על כך שהעוּבּר חש מצוקה כאשר בני הזוג מקיימים יחסי-מין, מקיואן אינו מבנה את העוּבּר כייצור חדש, כמשהו שלא הכרנו קודם לכן, אלא הוא מאניש אותו ומייחס לו תכונות של אדם מבוגר. אם באשר להאנשה של בעלי-חיים אנו יכולים להיעזר בתכונות מדומיינות או אמתיות שלהם (הנחש או השועל כערמומיים, הנמלה כחרוצה), מקיואן כמובן אינו יכול לעשות כן, והדבר עומד לו לרועץ.

לכן הפוזיציה של העוּבּר בספר אינה מעניינת דיה. כמדומני שגם המחבר חש בכך, ועל כן לנקודת התצפית של העוּבּר הוא הוסיף עלילה שהיא כשלעצמה רוויית תככים ומזימות: בגידה, ילד שהוריו אינם רוצים בו, גילוי עריות ועוד פשע שעומד להתרגש על העוּבּר ועל הקורא. אלא שההתמקדות בעוּבּר הסיטה את תשומת לבו של הכותב מפיתוח העלילה, וזו נותרת פושרת למדי. התחושה הסופית שהיא הספר הוא ככה-ככה, קומסי-קומסה. התוצאה היא נקודת תצפית שהיא ספק-חדשנית ועלילה שהיא ספק-מעניינת, וכמו שיודע כל בר בי רב, כאשר יש ספק כפול ("ספק ספיקא") כנראה שאין כאן כלום.

הייתי חותם את הדברים בכך לולא חשתי שיש לנקודת התצפית של העוּבּר השלכה מעניינת נוספת. בעולם ישנו דיון ער ומתמשך האם זכותה של האישה להפיל את פרי בטנה, בשם זכותה של האישה לאוטונומיה על גופה, גוברת על זכותו של העוּבּר לחיים. כאשר ספר מאניש את העוּבּר ומייחס לו תכונות של אדם מבוגר, הוא במשתמע מבכר את זכותו של העוּבּר לחיים על-פני האוטונומיה של האישה על גופה. בספר "קליפת אגוז" מקיואן לכן נוקט עמדה בפולמוס והוא למעשה כמו אומר לקורא: כיצד ניתן להרוג ייצור כה חמוד וכה אנושי?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מי הם העניים החדשים? על הספר "קולות – עוני חדש בישראל" של עמיה ליבליך

הספר "קולות – עוני חדש בישראל" של עמיה ליבליך מבקש לעמוד על התופעה שמכונה עוני חדש. ליבליך, לטעמי המומחית מספר אחת בארץ לראיונות עומק איכותניים, אינה בוחנת תופעה זו דרך מדדים כלכליים ומספריים, כי אם באמצעות ראיונות עם אנשים שבעיני עצמם הם "עניים חדשים", קרי אנשים שעונים להגדרה "רוצים לחיות, לא רק לשרוד"; אנשים שעובדים במשרה מלאה, אך עדיין נותרים עניים. או כמו שהגדירה זאת אחת המרואיינות "זו ההגדרה של עני חדש: אני הולכת לעבוד, אבל אין לי כסף לאוטובוס לעבודה".

הספר מחולק לשלוש חטיבות: בחטיבה הראשונה, המכונה "סובלים בבושה", מרואיינים אנשים שרואים עצמם קורבן של הנסיבות ומנסים לפתור בעצמם את הבעיות האישיות שלהם; בחטיבה השנייה – "נאבקים בשיטה" – נכללים מרואיינים שטוענים כי העוני החדש הוא תוצאה של מדיניות ממשלת ישראל ושבאופן כזה או אחר השתתפו במחאה החברתית של 2011; ואילו בחטיבה השלישית נמצאים אנשים שמפלרטטים עם העוני החדש, כלומר לא עונים לחלוטין על ההגדרה הרחבה של ליבליך ונמצאים "על הגבול הדק".

התוצאה היא פסיפס אנושי מרתק של אנשים הישגיים שרכשו השכלה אקדמית ופתאום מבינים שכל העניין של השכלה "לא מוכיח את עצמו", שהם בקושי מחזיקים ראש מעל המים למרות שהם לא עשו שום דבר רע, לא עשו שום דבר רע, כפי ששבה ואומרת נורה, אחת המרואיינות; אנשים שהם גם עובדים וגם עניים "ואם אתה גם עובד וגם עני, אז משהו דפוק אצלך", כמו שאומרת אוריה, מרואיינת אחרת.

מעבר לכך שמקבצי הראיונות חושפים פנים שונים של תופעת העוני החדש, לדעתי התוצאה המרתקת היא שילוב של עוד שני גורמים: ראשית, ליבליך עלתה על תופעה שכמעט ולא נכתב עליה, בין השאר, כפי שנאמר בספר, מפני "קשר השתיקה", קרי אנשים שמתביישים לדבר על כך. בנוסף, משחקת לליבליך העובדה כי מדובר באבסורד שמערער את כל ההיגיון של המערכת הכלכלית, שמעודדת אנשים לרכוש השכלה אקדמית ולעבוד, והם עושים כך אך עדיין נותרים עניים.

*

מגוון הראיונות שבספר מסנוור בעושרו, והדבר כמובן מכריח לעשות סדר בראיונות. אחד היתרונות של הראיונות האיכותניים, קרי ראיונות שנעשים בכלים מחקריים אקדמיים, הוא הניסיון לנתח את הראיונות – כל ראיון בפני עצמו (למשל, כיצד המרואיין בוחר להציג את הדברים, מהיכן הוא מתחיל וכיו"ב); כל הראיונות ביחד (מוטיבים שחוזרים בראיונות); וכמובן, הראיונות הנוכחיים אל מול הספרות המחקרית שנעשתה עד כה בנושא זה.

וליבליך אכן עושה זאת. בנוסף למספר "הערות המחברת" שנשזרות בתוך הראיונות ושמביאות את המחשבות של ליבליך או את תיאור דברים שהתרחשו במהלך הראיונות, ליבליך עורכת ניתוח כזה בפרק האפילוג של הספר. אף הניתוח שבסוף הספר הוא פוקח-עיניים: ליבליך מקשרת בין מחקרה שלה למחקרים קודמים, והיא טוענת שמעבר לכך שלא נעשתה עבודה על עוני בישראל, היא עומדת על כך שמדובר בתופעה חדשה – זה הוא לא העוני המוכר לנו, עוני של "אנשי שוליים". האנשים בספר "שייכים למרכז, למעמד הבינוני בחברה הישראלית […] עוני חדש מעמיד בספק את הקשר בין השכלה להכנסה".

על אף הניתוח מעורר המחשבה שבאפילוג, לדעתי הספר היה נתרם לו המחברת הייתה מעמיקה את ניתוחיה. מצד אחד, הניתוח שליבליך עורכת הוא לרוב ניתוח בכלל הראיונות, היא לא מנתחת על ראיון בנפקד ובאפילוג היא כמעט אינה מביאה דוגמאות מהראיונות שערכה או מתייחסת לדוגמאות ספציפיות. במבנה כזה, שבו הניתוח נערך בסוף הספר, כמעט ואין מקום להתייחס למטאפורות יוצאות דופן, כגון אנשי המחאה החברתית שרואים את עצמם כמו החלוצים שבנו את הארץ, או שהם הרגישו שהם "נולדו מחדש" בעקבות המחאה. אין גם מקום לניתוח תופעות מדאיגות, כמו גילנות, הקושי לשרוד כלכלית כאשר יש ילדים עם צרכים מיוחדים, או שתיים מן המרואיינות שביקשו להשתמש באפשרות של פונדקאות (ואחת שאף עשתה זאת), בכדי להיחלץ מעט מהעוני.

מצד שני, האפילוג חסר ניתוחים ברמה מאקרו-סוציולוגית גבוהה יותר. ליבליך עורכת דיון בשאלה האם יש כאן מאפיין דורי, כאשר היא משתפת את הקוראים גם בתובנות של בני משפחתה. בהקשר זה ליבליך סבורה שרוב הבחירות של המרואיינים בספר מתאפיינות באומץ, והיא לא מקבלת לחלוטין את טענותיהם של תמר ועוז אלמוג בספרם "דור ה-Y כאילו אין מחר" – וכן תובנות דומות שהשמיע אחד מבניה – שמדובר בדור נהנתני, שמתקשה להתמסד ושמקדש את ערך ההגשה העצמית.

אני דווקא נוטה להסכים עם טענתם של אלמוג ואלמוג. במקום אחר ליבליך עורכת דיון במאפיין המקצועי המשותף של מרואייניה, ומציינת שחלקם עוסקים במקצועות הטיפוליים וחלקם עצמאיים, אולם ליבליך אינה מתעקשת על המשמעות האמתית של בחירה זו, והיא אינה מחברת בין הדיון הזה לבין הדיון שעוסק במאפיינים דוריים.

הן האנשים העצמאיים והן האנשים שעוסקים במקצועות הטיפוליים הם אנשים שערכים כמו חירות אישית, אוטונומיה והגשמה עצמית עומדים בראש מעייניהם. כמו שאומר אחד המרואיינים "יש עכבר שרץ מהר מהר על הגלגל הזה, והוא חושב שאם הוא ירוץ מהר יותר – הוא יצליח […] אני מפסיק לרוץ, ונפלתי בין השלבים של הגלגל. נפלתי החוצה. פתאום אמרתי – אני חופשי".

כלומר, מדובר בסופו של דבר ב"כלכלת רגשות", או ב"כלכלת ערכים": החברה מתגמלת אנשים שעוסקים במקצועות משעממים ומוסדיים, שערך היצירתיות בהם הוא לא גבוה, שכן אם המקצועות גם יהיו משעממים וגם בעלי הכנסה נמוכה, אף אחד לא ירצה לעסוק בהם; ומנגד, החברה מתמרצת-בחסר אידיאולוגיים או יזמים אחרים, כי היא יודעת שמרפאה-בעיסוק שבסוף החודש מסתכלת על התלוש ולא מאמינה, אומרת לעצמה אבל לפחות אני "מפזרת אור", כמו שציינה אחת המרואיינות שהיא מרפאה בעיסוק.

ניתן ורצוי בהחלט לבקר את החברה שבה מקצועות כמו עבודה סוציאלית מתוגמלים פחות, אבל לדעתי חשוב לשים את הדגש לכך שיש כאן אלמנט של בחירה: אם אני בוחר לעבוד כעורך-דין ולא כסופר או כחוקר, אני מקריב את ערך החירות האישית וההגשמה העצמית שלי תמורת ביטחון כלכלי.

אלמנט זה קשור גם להיבט המגדרי, שגם הניתוח שלו בספר לאקוני מעט. רוב המרואיינות של ליבליך הם נשים, כשלטענתה הדבר נובע מהיבט הבושה שנלווה להודאה בכך שאתה עני, וכן שנשים מרוויחות פחות מגברים. נתונים אלו כמובן נכונים, אבל גם כאן ההסבר של ליבליך הוא לדעתי אינו ממצה, וכמדומני שהסברים ברוח "הפמיניזם התרבותי" יפים לכאן.

הליך הסוציאליזציה של החברה פועל על כל בני האדם, נשים וגברים כאחד, אלא שנשים נענות לו פחות, ואילו גברים מפנימים באופן מלא יותר ערכים חברתיים. כמדומני שבאופן סכמתי נשים יותר קשובות לעצמן מגברים ולכן חשוב להן יותר ערך ההגשמה העצמית. מאידך, לגברים החברה משדרת שהם צריכים להיות חזקים ויציבים, הם אלו שצריכים לדאוג לביטחון הכלכלי, וברוב המקרים הם לא יכולים להרשות לעצמם שיקולים של הגשמה עצמית. לכן גברים אולי פחות עונים להגדרה של עוני חדש, אבל הם גם פחות מאושרים, או למצער פחות מודעים לעצמם. ברור כי מדובר בהסבר גורף שאינו מתאים לכל הגברים והנשים, אך כמדומני שהוא לפחות עונה במקצת על שאלת מיעוט הגברים בספר.

למעט ניתוח מגדרי ודורי, ליבליך אינה עורכת ניתוחים סוציולוגיים אחרים, שהם אולי הלחם והחמאה של כל מחקר סוציולוגי: מה השיוך העדתי והאתני של המרואיינים והמרואיינות? כמה מהם מזרחיים וכמה אשכנזיים? האם יש בכלל דתיים? ומה עם פלסטינים? אין כלל ניתוח שעוסק במאפיינים אלו, ועד כמה שהצלחתי לבחון, רוב המרואיינים בספר הם אשכנזים וחילונים (למעט אחת, אם אינני טועה). דברים אלו עוררו אצלי את התהייה: האם תופעת "העוני החדש" נוגעת רק לאשכנזים-חילונים? אם לנקוט בביטוי שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג – האם לא מדובר בעוד אחת מרעידות-המשנה של "קץ שלטון האחוסלים"?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

לא נדבק: על הספר "חופשת שחרור" של יהושע סובול

ב"חופשת שחרור", ספרו הרביעי של יהושע סובול, סיפור המעשה, העלילה עצמה, אינם פותחים הספר. קודמת להם רשימת הדמויות בספר, שכוללת כ-40 דמויות, חלקן ראשיות יותר וחלקן פחות. אין ספק שרשימה כזו מועילה מאוד בהרבה מאוד ספרים, במיוחד כאלו בהם העלילה נפרשת על פני מספר כרכים (כמו ב"רומנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה), וכן כאשר הקורא מבקש לקרוא את הספר לסירוגין עם ספרים אחרים או בקצב איטי, בבחינת זעיר פה, זעיר שם.

אלא שבכל הנוגע ל"חופשת שחרור" יש לכך סיבה נוספת, והיא שהעלילה בספר היא כה מפוזרת, שללא המקראה הזו בלתי אפשרי לצלוח את הספר, לזכור את כל הדמויות, להבין מי נגד מי או מי שכב עם מי (שהרי כמיטב המסורת של רומנים מעין אלו, כולם שוכבים עם כולם וכולם בוגדים בכולם). אני חושש שאפילו הסופר אינו יודע כיצד קוראים לדמויותיו, ולפחות פעם אחת שאני שמתי לב אליה, אשתו של פלוני יוחסה לאלמוני.

כאמור, קשה מאוד לטוות קו עלילה ברור. במרכז הספר עומדת ליבי בן-חיים, חיילת בחופשת שחרור, שבעקבות מפגש עם אדיב מליחאת, אחד העצורים האחרונים אותם חקרה, מתחקה אחר תולדותיה של סבתא-רבה שלה אווה חיימזון, ומקדישה את החופשה שלה לנבירה ביומנה. אלא שזה לא קו העלילה היחיד בספר: עוד דמויות סמי-ראשיות הן דייב, הבן של אווה ויוסף התימני וסבה של ליבי; שלושת הבנים של דייב, האחים למשפחת בן-חיים: מעוז הפוליטיקאי השאפתן, גבי המהנדס ודובש המושבניק; ועוד שלל דמויות מעניינות ומעניינות פחות. הרבה פחות. אפשרות נוספת, שלדעתי לא משקפת את שמתרחש בספר, היא לחשוב על הספר כמעין ספר-משפחתי, שבמרכזו עומדת שושלת משפחת בן-חיים ולא ליבי או דמות אחרת.

כך או כך, זה לא נדבק. נדמה כי הספר מאוגד משברי-עלילות וחלקי-דמויות שנותרו אצל סובול על רצפת חדר-העריכה. אך גם אם נניח בצד את העובדה כי דמויות-המשנה מפציעות ונעלמות במהלך העלילה באופן גחמתי, וסיפורן או מאווייהן האישיים אינם מובילים לשום מקום – קטעים שעורך מתערב יותר היה מקצץ ללא מורא וללא רגשות אשם; אפילו סיפורה של ליבי ואווה הוא חסר-תכלית: גם לאחר שליבי מתוודעת לסיפור חייה המעניין של אווה, לא מתרחש דבר.

עקבותיו של סובול כמחזאי ניכרים בספר. חלקים רחבים בספר מתנהלים כדיאלוג בעל שורות קצוצות, מבנה שמקל מאוד על הקריאה. הספר גם כולל מספר מחשבות יפות כיצד אמור להיראות תיאטרון טוב, או על התיאטרליות של השואה, מחשבות שבהחלט מרחיבות את הדעת. לא הייתי מרחיק-לכת ואמר שרק בשביל רעיונות מאתגרים אלו כדאי לקרוא את הספר, אולם אלו ממתיקות במעט את הגלולה המרה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

המנוחה והנחלה מכאן והלאה: על הספר "היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" של ישי מבורך

"היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" הוא ספרו השני של ישי מבורך שעוסק ב"אמונה שלאחר שנות התוהו" (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב-משפחה שלי); קדם לו "תיאולוגיה של חסר", שעליוכתבתי בעבר, ולפי האמור בהקדמה מצפה לנו עוד ספר שיחתום את הטרילוגיה: "חזרת המודחק האחרון". כמו בספרו הקודם, כתיבתו של מבורך מתפרנסת מכתבים של הוגים יהודים בעלי שם – כמו רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי נחמן מברסלב ופרנץ רוזנצווייג, מזה; ושל פילוסופים חילונים כמו לואי אלתוסר, ז'אק לאקאן ועוד – מזה.

הספר מחולק לחמישה פרקים. הפרק הראשון – "לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" – מציב את הבסיס לדיון בספר; הפרק השני מקשר בין התזה של הספר לבין מושגי הצדקה והשבת ביהדות; הפרקים השלישי והרביעיn מציעים את הנגזרות הקיומיות מן האמור לפניהם, תוך עיון בקורות חייהם האישיים של רבי צדוק ורוזנווצייג; ואילו הפרק החמישי מטפל בנושא העתיד המשיחי.

להבנתי מבנה הספר הוא יותר אופקי מאשר אנכי, כלומר הפרק הראשון הוא ליבת הספר, בעוד כל שאר הפרקים רק מרחיבים את הדיון בו – ולא נבנים על-גביו; נספחים אליו. מבנה זה, כמו גם התחושה הכללית שהדברים דומים מאוד לנאמר בספר הקודם, האיצו בי את תחושת המיצוי מהספר. כמובן, יכולים להיות ניואנסים שאני לא הבחנתי בהם; אני אמנם "דובר את השפה" של כל ההוגים למעלה, אך לא מכיר את כתביהם לפני ולפנים, ישר והפוך. ועדיין, כמדומני שתחושת הרוויה שחשתי ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, מספרת חלק מהסיפור.

*

בפרק הראשון מבורך מציג את היהודי כמי שנמצא בגלות מתמדת, שכל חייו מבקש להתיישב, להגיע למצב של "נחת", אך תמיד ירגיש זר, לעולם יהיה גר בארצו, יחיה במצב של תקיעוּת, חוסר-שלווה, מועקה, אי-הלימה, אי-התאמה בין התכנון לבין המעשה. מצב זה הוא לפי מבורך המצב התיאולוגי: לפי הקבלה כשהעולם נברא נשברו הכלים שהיו אמורים להכיל את האור האלוהי. אלא שבמקום לראות מצב זה כתאונה, מבורך אומר שהשבירה היא חלק מהפעילות האלוהית, כלומר ישנה אי-הלימה בתוך האלוהי עצמו.

המהות היהודית של מי שמבקש לשבת ונידון להיות גר, נכונה לא רק מטאפורית אלא גם בכל הנוגע לארץ-ישראל: עם ישראל השב לארץ ישראל שבה יושבים הפלסטינים הוא כמו דוד המלך שלוקח מאוריה החתי את בת-שבע (להרחבה ראו: שמואל ב יא-יב). אלא שדוד לא עושה תשובה ומסלק את בת שבע מעליו, כלומר מעלים ממנו כל סיממני חטא, אלא הוא עושה תשובה וחי עם בת שבע, כך שתשווה מול עיניו את חטאו תמיד.

וכאן מגיע ההסבר הפוליטי של מבורך, שרק למענו כדאי לקרוא את הספר: הקמת המדינה ב-1948 הייתה מהלך של הציונות החילונית, שבמקום להכיר בחטא – התיישבות בארץ ששייכת לעם אחר – ביקשה לחיות בהלימה עם החטא שלה ולכן הדחיקה אותו, הרסה את הכפרים הערביים ובנתה עליהם ישובים יהודים. לעומת זאת, כיבוש השטחים ב-1967 היה מהלך דתי, מהלך שבשל היותו מהלך דתי הוא בהגדרתו לא-הולם – כמו בריאת העולם – מהלך שמכיר באי ההלימה בכך שעם ישראל כובש ארץ ששייכת לעם אחר. לכן במקום למחוק את הכפרים הפלסטינים – הוא חי איתם ביחד, חי ביחד עם החטא, התנחלות לצד כפר ערבי, מה שמכריח את המתנחלים לתשובה מתמדת (גם לדעת מבורך המתנחלים מכחישים את החטא, ולכן נוצר שיח שעוסק בהיפר-אתיקה, והמתנחלים יעסקו בפעולות צדקה והתנדבות בשיעור גבוה מאוד).

בעיני זו פרשנות מרתקת, וכשקראתי את הדברים באחת השבתות על חוף ימה של תל אביב, לא יכולתי שלא להתפעם מכך. יתרה מזו: המהות של האדם שנמצא בגלות מתמדת מוכרת לי מחיי האישיים, מבחינה סוציולוגית, כמי שגדל בחברה דתית ומנהל אורח-חיים חילוני, וכן משדות-חיים נוספים. בדיוק אמרתי לא מזמן לחבר שעובר דירה: מתי כבר נתיישב, מתי כבר נגיע למנוחה ולנחלה? לפי מבורך, כנראה שלעולם לא.

יחד עם זאת, אני מוצא את הקריאה של מבורך מעט בעייתית, למצער בכל הנוגע למשמעויות הפוליטיות שלה. על פניו המהלך של מבורך, שמציב את החטא הקדמון בעצם הרעיון הציוני, הוא מהלך שכל "אוהבי ישראל" יקבלו בזרועות פתוחות (לא למותר לציין כי מבורך אינו מבקש להיות נחמד לאף אחד מהמגזרים באוכלוסיה הישראלית, כפי שפירטתי מעט בביקורת על הספר הקודם). אבל קריאה מדוקדקת יותר תעלה שמבורך לא מבקש לפתור את "הבעיה הפלסטינית" – הוא מבקש לחיות איתה. לדידו, הכיבוש הוא בלתי-נמנע, כמו שחטא דוד ובת שבע או שבירת הכלים בבריאת העולם הם בלתי נמנעים.

לכן מבחינה זו המהלך של מבורך הוא מהלך מתנחלי-קלאסי, קרי מהלך שמגייס את התיאולוגי לצורך הממשי: אם המתנחלים אומרים שהכיבוש הוא מוצדק מכיוון שאלוהים הבטיח לנו את הארץ – כלומר יש הלימה בין הכיבוש לבין ההבטחה – מבורך אומר שהכיבוש הוא שבר בלתי נמנע, כשם שבריאת העולם – קרי השבר התיאולוגי – הוא שבר בלתי נמנע. כך או כך, התיאולוגי הוא זה שמכתיב את המציאות.

וזו בעיה: כל עוד אנחנו מדברים על מדינת ישראל או ארץ ישראל "בלשון בני אדם", קרי בשפה ארצית – זהות, הגדרה עצמית, אוטונומיה, זכויות – יש מקום להתווכח, יש מקום למשא ומתן; אבל כאשר אנחנו מגייסים את האלוהי לצורך הסבר ארצי – אין מה לעשות; ככה זה. מצב ההתנצחות בין ישראל לפלסטינים הוא בלתי נמנע; כל שנותר הוא להכיר בחטא, לעשות תשובה; כל עוד הדברים היו נכונים ברמת הזהות היהודית הפנימית או ברמה השמימית – כלומר בשאלה כיצד נוצר העולם או בתחושה הפנימית של היהודי – "אין נפגעים"; אבל ברגע שהדברים מושלכים גם על היחסים שבין אדם לחברו, שבין היהודים לפלסטינים – מבורך נותן הַצְדָּקָה למצב הזה (כאמור, הצדקה שמחייבת תשובה של היהודים).

כמדומני שטענות אלו נכונות גם להוגים מהם נבנה מבורך, ושאת תולדותיהם הוא מפרט בפרקים השלישי והרביעי. שלושת האבות הרוחניים של מבורך – רבי צדוק, רבי נחמן ורוזנצווייג – ידעו חיים מלאי ייסורים: רבי צדוק "הפך את העולם" בכדי למצוא מאה רבנים שיתירו לו לגרש את אשתו הראשונה בגלל שחשד בה שניאפה, חי בדלות נוראה ולא זכה להביא צאצאים לעולם; רוזנצוויג חשב להמיר את דתו וחזר בו ולבסוף נפטר ממחלה ניוונית בגיל 43; רבי נחמן נפטר בגיל 38 משחפת, ובחייו הוא "זכה" לקבור את בניו וביתו נשרף עליו. כולם חיו בתור מיעוט יהודי נרדף בגלות. כולם הרגישו "תקועים" בחייהם האיישים כמו גם בחברות בהן גרו; הם לא הכירו "נחת", וכמובן גם לא את מדינת ישראל. גם התפישות שלהם לגבי אחרית הימים והמשיח, נטועות בתוך החיים שלהם.

הדמיון הרב בחייהם מעלה את החשש כי כל אותם הוגים פירשו את התיאולוגי, את מצב אי-ההלימה, מתוך חייהם האישיים, הם השליכו את חייהם האישיים על התיאולוגי. כלומר, בניגוד למהלך של מבורך שגוזר את הפוליטי מתוך התיאולוגי, לא ניתן לשלול את הטענה כי כל ההוגים הדוויים הללו גזרו את התיאולוגי מתוך הפוליטי, מתוך גופם-ממש, מתוך נסיבות חייהם, מהלך שבמובן מסוים יש בו הלימה ולכן יש בו נחמה: אי-ההלימה של חייהם האישיים הולם, עולה בקנה אחד, עם אי-ההלימה של בריאת העולם, של המצב היהודי.

*

בדברים שכתבתי להלן אין כמובן בכדי למצות את האמור בספר. כמו התזה הנהדרת של מבורך לגבי הציונות והמתנחלים (לקורא העצלן או לקוראת העסוקה אפנה לעמודים 39-37 בספר), הספר כולל עוד פנינות רבות, כמו המהות הפרשנית והלמדנית ביהדות אל מול הנצרות והאסלאם או מהי האמונה ומדוע היא דווקא משותפת לכל הדתות. ורק למענן, אך לא רק, כדאי לקרוא את הספר.

 

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן